 כניסת משתמשים מדורים רשימת תפוצה
רוצה לקבל חידושים, דברי תורה ועדכונים מאתר חידוש? הזן את הדוא"ל שלך ולחץ על "הצטרף" קישורים שונים ==================
|
הלכה יומית
סימן רפח - דין תענית בשבת
א אסור להתענות בשבת, אפילו על צרות וגזרות קשות. ואם מתכוין להתענות, אסור אפילו אם מתענה תענית שעות בלבד. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שעט]. ב ימהר לאכול אחר התפלה, קודם שיעבור שש שעות מהיום. ואפילו אם הוא לומד או מתפלל ובשביל זה הוא מתעכב מלאכול, גם בזה אסור. ולכן על שליחי הצבור שלא להאריך יותר מדאי בתפלתם, כדי שהקהל יוכלו להגיע לביתם ולקדש ולאכול קודם ו' שעות מהיום. ג מי שיודע שיאריכו בתפלה עד חצות, נכון שישתה בבוקר קודם שחרית מים או קפה ותה, בין בשבת בין ביום טוב, ובין בראש השנה. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שפ]. ד הרואה חלום רע בליל שבת, אין לו להתענות תענית חלום בשבת, אפילו אם החלום הוא אחד משלשה חלומות רעים שהוזכרו בפרק הרואה ובשלחן ערוך (סי' רפח), אלא יקדיש את יום השבת ההוא ללימוד תורה, ולקריאת תהלים כפי כחו. וימנע משיחת חולין, ונרצה לו לכפר עליו. ואם לבו דוה עליו ביותר, ונפשו עגומה מאד, ומצטער צער גדול, מותר לו להתענות בשבת, וכל היום ישב בבית הכנסת ויעסוק בתורה כפי כחו, כדי שייקרע רוע גזר דינו. [ובפרט אם יודע בעצמו שחלומותיו מתקיימים]. ויאמר עננו בסוף אלהי נצור. והוא הדין בכל זה גם ביום טוב, אף על פי שביום טוב יש בו גם מצות שמחה. ומכל מקום אין המתענה בשבת מברך הגפן בקידוש של יום, אחר שאינו שותה, ועוד שאין קידוש אלא במקום סעודה. וצריך להתענות ביום ראשון כדי לכפר על מה שביטל עונג שבת, ושב ורפא לו. ואם קשה לו להתענות ביום ראשון, יתענה אחר כך. [ילקו''י שבת א עמ' שפ] ה אם חלם שמצוים לו בשמים להתענות בשבת, או לעבור על איסור קל שבקלים, אסור לו לשמוע לחלום זה, בין שחלם הוא בעצמו, בין שחלמו עליו אחרים. [ילקו''י שבת א עמוד שפ]. ו אסור לבכות בשבת, ולא להביא את עצמו לשום צער. אבל אדם שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, יש אומרים שמותר לו לבכות בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שסא] סימן רפז - ניחום אבלים וביקור חולים בשבת א מותר לנחם אבלים בשבת, אך אין מזכירין שום נחמה, אלא יושבים מעט, ומפייסים את האבלים בדברי מוסר ואמונה, לעודדם ולחזקם משברון לבם, ותו לא מידי. ויש שנוהגים לומר לאבל בשבת: שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא. [מהרש''ל. וראה בכה''ח אות ד]. ואמרו בגמרא, שבקושי התירו לנחם אבלים בשבת, ולכן מה שיש נוהגים שבכל ימות השבוע אין הולכים לנחם רק בשבת, לא יפה עושים. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שעז]. ב אין השבת מפסיקה לאבילות, והיא עולה למנין שבעה, וכל דיני אבילות נוהגים בשבת, מלבד דברים שבפרהסיא, ולכן מותר ללבוש מנעליו בשבת, ולהחליף בגדיו העליונים. ג מותר לבקר את החולה בשבת, ולא יאמר לו בדרך שאומר לו בחול, אלא אומר לו: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא וכו'. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד שעח]. טו מי שמסופק אם התפלל מוסף בשבת או לא, לא יחזור להתפלל מספק. ואפילו בתורת נדבה, שאין להתפלל נדבה בשבת, כשם שאין מקריבים קרבן נדבה בשבת. ומיהו אם יכול להשיג מנין ולהתפלל שם בתורת שליח צבור, יאמר החזרה בלבד, ויצא ידי חובת תפלת מוסף. ויסיים בעושה שלום במרומיו וכו' כדין. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שעג] טז בשבת וראש חודש אומרים במוסף ''אתה יצרת'', וחותמים מקדש השבת וישראל וראשי חודשים. ואם טעה וחתם מקדש השבת בלבד, יצא. אבל אם חתם רק בשל ר''ח, לא יצא. יז אם טעה בשבת וראש חודש והתפלל ''תכנת שבת'' וחתם ''מקדש השבת'', נכון שיאמר ברצה [בלי חתימה]: ''ונעשה קרבנות חובתינו לפניך, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן וכו', את מוסף ראש החודש הזה וכו'''. ואחר כך יאמר יעלה ויבא, ואתה ברחמיך הרבים וכו'. [שם עמ' שעד]. יח יש אומרים שבמוסף של שבת וראש חודש, צריך לומר מעין החתימה סמוך לחתימה, ולכן צריך להוסיף סמוך לחתימה כי בעמך ישראל וכו', וחוקי ראשי חדשים וכו', ויש חולקים. ואין לשנות מהמנהג שאין אומרים זאת סמוך לחתימה, אלא קודם ישמחו במלכותך. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שעה]. יט הספרדים לא נהגו לומר את ''שיר הכבוד'' בשבת, ובמקומות שנוהגים לאומרו, נכון יותר לאומרו לפני ''עלינו לשבח'', כדי שהקהל יטה אוזן קשבת לאמירתו. ומנהגינו לומר אחר עלינו לשבח מזמור שיר ליום השבת וגו', ואחר כך אומרים קדיש יהא שלמא. [שם עמ' שעו]. כ המנהג פשוט לומר ברכו את ה' המבורך אחר קדיש בתרא גם בשבת ויו''ט. ויש נוהגים לומר ברכו בקדיש אחרון של מנחה, בשביל מי שלא שמע בשחרית, ואין מנהגינו כן. י צבור שרוצים להתפלל שחרית ומיד לאחריה מוסף, ואחר הסעודה מתקבצים לקרוא בתורה, אין נכון לעשות כן, ורק בשעת הדחק יש להתיר לעשות כן. [ילקו''י שבת א עמוד שעא]. יא הכהנים נושאים כפיהם בתפלת מוסף, ומצוה על כל הכהנים שבבית הכנסת לישא את כפיהם. וכהן שהוצרך לקדש ולשתות רביעית יין ולטעום פירות ומגדנות קודם תפלת מוסף, אינו רשאי לישא כפיו בתפלת מוסף, ואפילו לענין תפלת מוסף עצמה יש לצדד בזה אם מותר לו להתפלל מיד לאחר ששתה רביעית יין, והכל לפי מה שהוא אדם. ועל כל פנים מטעם זה מתירים לטעום קודם מוסף בלא קידוש על היין, שיש אומרים שקודם מוסף עדיין לא חלה חובת קידוש, ויש אומרים שמותר לטעום קודם קידושא רבה, ואם כן הוי ספק ספיקא להקל לטעום קודם מוסף בלי קידוש. ואם יש לו כזית עוגה, יקדש על היין, וישתה ממנו רוב רביעית בלבד, ויאכל כזית עוגה ויוצא בזה לכל הדעות. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שעב] יב כבר ביארנו שאם טעה והקדים להתפלל מוסף לפני שחרית, בדיעבד יצא ידי חובה. יג שליח צבור שטעה והתחיל אחר הקדושה תכנת שבת, חוזר לאתה קדוש, ולא לראש התפלה. יד יחיד שנתעכב מלהתפלל מוסף עד שהגיע זמן מנחה, [שש שעות וחצי מהיום], צריך להקדים להתפלל של מנחה תחלה, ואחר כך להתפלל מוסף. ואם הקדים של מוסף למנחה, יצא. וכן אם נאנס ולא התפלל שחרית של שבת, ונזכר אחר שהגיע זמן מנחה, יתפלל תפלת מנחה, ואחר כך תפלת מוסף, ואחר כך תפלת התשלומין של שחרית. ואם יש לו זמן רק בשביל להתפלל תפלה אחת בלבד, יש לו להעדיף להתפלל תפלת מנחה, ולא מוסף. [ילקו''י תפלה א' עמוד תקנא]. ה קודם תפלת מוסף נוהגים לומר אשרי יושבי ביתך, וחצי קדיש. ואם רוצים לקיים את דרשת הרב קודם תפלת מוסף, נכון שהרב ידרוש אחר סיום ההפטרה, קודם אמירת אשרי. ואם הדרשה התקיימה אחר אשרי, אין צריך לחזור ולומר אשרי לפני תפלת מוסף. [שם עמו' שסט] ו נשים פטורות מתפלת המוספין של שבתות וימים טובים וראשי חודשים. וטוב שישמעו את התפלה מפי השליח צבור. ומכל מקום אם מתפללות מוסף, אין למחות בידן, שיש להן על מה שיסמוכו. אבל לכתחלה יש להורות להן שלא להתפלל מוסף. ויש מי שאומר שעל כל פנים חייבות להתפלל מוסף של ראש השנה ויום הכפורים, משום דרחמי נינהו, [וכן חייבות בתפלת נעילה של יום הכפורים, שמרבים בה בבקשת רחמים ותחינות]. [ילקוט יוסף שבת א' עמוד שע] ז במוסף של שבת ראוי יותר לומר הנוסח ''תכנת שבת'', שהוא על סדר תשר''ק. [שבתפלה עינינו הרואות שהמנהג פשט כדעת האר''י ז''ל, ורק בעניני הלכה נקטינן כדעת מרן הש''ע. וכלל זה נמצא בכמה אחרונים, בהם בשו''ת ביכורי יעקב, ובשו''ת שואל ונשאל, ועוד. וגם עינינו הרואות שכן נוהגים הכל שבעניני תפלה נוהגים על פי הקבלה]. ובמקום שנוהגים הקהל לומר ''למשה צוית'', רשאי כל יחיד לשנות ממנהגם ולומר ''תכנת שבת'' בתפלת הלחש. ומכל מקום השליח צבור בחזרה יאמר ''למשה צוית'' כמנהגם. [ירחון קול תורה תשרי תשס''ד עמוד סא. הליכות עולם חלק ד']. ח יש אומרים שיש לומר ''תיקנת שבת'' (באות ק'), ומכל מקום מנהג האומרים ''תכנת שבת'' (באות כ') הוא יותר נכון. וכן המנהג. [הליכות עולם חלק ד'. ירחון קול תורה שם]. ט יש לנהוג בכל קהלות ישראל לעשות חזרה גם בתפלת מוסף, של שבת ויום טוב, וכתקנת חז''ל. ובפרט במקומותינו שהתורה מחזרת על אכסניא שלה, וארץ ישראל היא כיום מרכז התורה בעולם, ורבו שיעורי התורה, תלמודי התורה והישיבות הקדושות, לפיכך אם יש באיזה מקומות קצת מהקהל המשוחחים באמצע חזרת השליח צבור במוסף, יש להסביר להם חומר האיסור שבדבר, עד שימנעו מכך. ומי שמערער נגד מנהגינו, וטוען שמכיון שלא נהגו בעירו לעשות חזרה בתפלת מוסף, יש לנהוג כן בבתי הכנסת של עדתם, אינו אלא טועה, שהרי יש בזה איסור ''לא תתגודדו'', ואין לשנות ממנהגי ירושלים. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שעא] סימן רפו - דיני תפלת מוסף בשבת א פשט המנהג בשבת שלפני ראש חודש, לברך את החודש אחר קריאת התורה, ונהגו לברך את החודש מעומד. ויש מקומות שנהגו להזכיר את המולד. אך אין מנהג כל הספרדים להכריז על המולד. ומכריזין על כל החודשים, מלבד חודש תשרי. ובשבת הסמוכה לתעניות י''ז בתמוז ועשרה בטבת, השליח צבור מכריז לפני מוסף על הצום שחל ביום פלוני, אבל על שאר תעניות לא נהגו להכריז, מפני שהם ידועים ומפורסמים. והאשכנזים אין מכריזין על שום צום בשבת. [ילקוט יוסף שם עמוד שסו]. ב זמן תפלת מוסף הוא מיד אחר תפלת שחרית, ואין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות מהיום. ואם לא התפלל מוסף ועבר שבע שעות, אף על פי כן יתפלל מוסף, [אלא שנקרא פושע]. ואם עבר היום, אין לה תשלומין לערב. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שסז] ג כל יחיד חייב להתפלל מוסף, בין אם יש צבור בעיר בין אם אין צבור בעיר. שאף שתפלת מוסף נתקנה כנגד קרבן מוסף, מכל מקום חובת יחיד היא. [ילקו''י שבת א' עמוד שסח] ד מחנכים את הקטנים שהגיעו לחינוך להתפלל מוסף, שגם מי שלא הגיע לגיל עשרים שנה חייב בתפלת מוסף. וגם רשאי לעמוד כשליח צבור במוסף. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שסח] יד פסוקי המקרא צריך לקוראם בטעמי המקרא, והתרגום בלי טעמים, בדוקא. אולם גם מי שאינו יודע לקרוא את הפרשה עם הטעמים, חייב בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. וחובה קדושה על ההורים והמלמדים ללמד את בני ישראל בטעמי המקרא, כדי שיקראו שנים מקרא ואחד תרגום בניגון כדת וכדין. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שסב]. טו אף מי שחלה בעיניו ומצטער בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, חייב לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, או שישמע הפרשה מאחר ויכוין לצאת ידי חובה. [שם עמוד שסג]. טז יש אומרים שגם הסומא (עיור) חייב בשנים מקרא ואחד תרגום בכל שבת, כדין הפקח. ולכן צריך שישמע מאחר קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ויכוין להוציאו ידי חובה, וגם הוא יתכוין לצאת ידי חובת הקריאה. וכן מי שנעשה אילם, ואינו יכול לדבר ולקרוא, ישמע הקריאה מאחר. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שסג]. יז מי שבקי בקריאת הפרשה בטעמי המקרא והנקודות כראוי, מצוה מן המובחר לקרוא שנים מקרא מתוך ספר תורה, ויקרא התרגום מתוך החומש, ובפרט מי שהוא שליח צבור הקורא בתורה, ובקי בקריאת הפרשה בטעמיה, ורוצה לקרוא הפרשה מתוך הספר הנמצא בהיכל, כדי שיהיה רגיל בקריאת הפרשה, שיש להקל בזה. ונכון שלא לטלטל את הספר תורה לתיבה. אולם אם אינו בקי מוטב שיקראנה מתוך חומש שיש בו הטעמים והנקודות, ולא יקראנה קריאה משובשת בספר תורה. ופשוט שאין לו לברך על קריאתה. [ילקוט יוסף שבת א' עמ' שסד]. יח אבל בתוך שבעה ימי האבלות, חייב לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום. [שבת א' עמ' שסה]. יט פרשת ''וזאת הברכה'' יש לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום ביום הושענא רבה, ואם שכח לקרוא בהושענא רבה, יקרא בשמיני עצרת קודם שחרית, או יחד עם השליח צבור. [שם] י מי שהשעה דחוקה לו ביותר, ואין לו פנאי כלל לקרוא לעצמו את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, נכון להורות לו שיקרא בלחש את כל הפרשה עם השליח צבור הקורא בתורה, פסוק בפסוק, ושוב יחזור ויקראנה פעם שניה בביתו, ואחר כך יקרא פעם אחת את כל התרגום, ויצא ידי חובתו. וכן השליח צבור הקורא בתורה, רשאי לקרות הפרשה בהכנתה לפחות פעם אחת מתחלתה ועד סופה, ופעם שניה כשקורא אותה בצבור, ואחר כך יקרא התרגום של כל הפרשה פעם אחת ויוצא ידי חובה. אבל אין לסמוך על מה ששומע קריאת הפרשה מהשליח צבור. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמ' שס]. יא אם השליח צבור מאריך בטעמים בקריאתו בתורה באופן שיכול היחיד להספיק לקרוא אז שנים מקרא ואחד תרגום, בעת קריאת התורה, רשאי לעשות כן, ויוצא ידי חובה. אף על פי שבעת שקורא שנים מקרא ואחד תרגום לעצמו, אינו מאזין לקריאת הפרשת על ידי השליח צבור. חוץ מקריאת פרשת זכור ופרשת פרה שחייב להאזין לקריאתן מפי השליח צבור בספר התורה. וכל זה כשקורא הפרשה בלחש, ויש עשרה בלעדיו המקשיבים לשליח צבור, או שקודם קריאת התורה היסב פניו לצד והתחיל לקרוא. ומכל מקום הנכון הוא שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדרכיו לכוין דעתו ולשמוע קריאת התורה מפי השליח צבור. [ילקו''י שם עמ' שסא] יב אשה פטורה מלקרוא בכל שבת שנים מקרא ואחד תרגום. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שסא]. יג אין צריך לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בימים טובים. [שם עמוד שסב]. ה מצוה מן המובחר שישלים לקרות הפרשה קודם שיאכל בשבת. ומכל מקום פשוט שאין לעכב מחמת זה האכילה עד חצות. ואם לא השלים קודם האכילה, ישלים אחר האכילה עד זמן מנחה. ובדיעבד עד רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת. [ילקוט יוסף שם עמ' שנח]. ו אף על פי שמדין התלמוד אין איסור להפסיק בדברים באמצע קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, מכל מקום כבר נתבאר שעל פי הקבלה אין להפסיק כלל באמצע קריאתם, אלא יקרא הכל בבת אחת בלי הפסק, זולת אם הוא צמא למים, שרשאי לברך ולשתות, וכן לברך ברכת בורא נפשות רבות. ומי שהתחיל לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום אחר תפלת שחרית, ובאמצע קריאתו נתבקש לקרוא לקהל איזה דבר הלכה, או דרשה בפרשת השבוע, בודאי שרשאי להפסיק מקריאתו ולזכות את הרבים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שנט בהערה]. ז תלמיד חכם הקורא שנים מקרא ואחד תרגום, ושאלוהו באמצע הקריאה דבר הלכה, מותר לו להפסיק בין פסוק לפסוק להשיב לשואלו דבר הלכה. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שנט בהערה]. ח יש נוהגים לקרוא בכל יום אחר תפלת שחרית מקצת מהפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, ומסיימים בערב שבת, ומיום ראשון ואילך חשיב קוראה עם הצבור. וכן דעת מרן השלחן ערוך. והאר''י ז''ל נהג שביום ששי מיד אחר תפלת שחרית, היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום. וכן מנהג החסידים. ומכל מקום, מי ששעתו דחוקה לו ואינו יכול לנהוג כן, בודאי שיכול לקרוא שמו''ת החל מיום ראשון, וכפסק מרן השלחן ערוך. [ילקוט יוסף שבת א' עמ' שנט]. ט מי שזמנו דחוק, מותר לו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בליל שבת, וכן מותר לקרוא פרשת וזאת הברכה בליל שמחת תורה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד שנט]. סימן רפה - לקרוא הפרשה ב' מקרא וא' תרגום א אף על פי שאדם שומע את כל הפרשה בכל שבת מפי השליח צבור, חייב לקרותה לעצמו, שנים מקרא ואחד תרגום. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו. וגם העוסק בלימוד תורה כל היום, ותורתו אומנותו, לא יבטל קריאת פרשיותיו עם הצבור. וחייב לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ואם עוסק בתורה שיש עמה כתיבת חידושי תורה ופסקי הלכה, יכול לקרוא בליל שבת שנים מקרא ואחד תרגום. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנד]. ב הקורא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, מן הדין אין צריך לקרוא את ההפטרה. ומכל מקום נהגו לקרוא גם את ההפטרה [פעם אחת]. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנז]. ג אף מי שאינו מבין כל כך את שפת התרגום, עליו לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. וירא שמים יקרא גם תרגום וגם פירוש רש''י על הפרשה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנח]. ד על פי דברי המקובלים צריך לקרוא את הפרשה כל פסוק ופסוק שנים מקרא ואחד תרגום, עד סיום כל הפרשה, בהמשך אחד. וכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה הנוהגים בכל אורחותיהם על פי הקבלה. מבלי להפסיק באמצע לשום דבר עד כלותו את קריאת הפרשה כולה. [ובאופן כזה גם כשמגיע לפסוק שמע ישראל, רשאי לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, ואף על גב דבעלמא קיימא לן אסור לקרוא ב' פעמים שמע ישראל, מפני שנראה כשתי רשויות חס ושלום, מכל מקום כשקורא שנים מקרא ואחד תרגום מתחלת הפרשה ניכר שהוא עושה כן בשביל לצאת ידי חובת שנים מקרא ואחד תרגום, הילכך אין לחוש בזה משום שתי רשויות חס ושלום]. [ילקוט יוסף שם עמוד שנח. ונודע שאנו הולכים בעניני תפלה אחר הקבלה, וכמ''ש בביכורי יעקב ובשו''ת שואל ונשאל ועוד. אבל בשאר מילי גמרא וקבלה, אנו תופסים כדברי הגמרא והפוסקים, וכמו שכתב הרדב''ז]. ה קטן יכול לעלות למפטיר ולקרוא את ההפטרה. ולכתחלה אין להעלות למפטיר אלא מי שיודע לקרוא ההפטרה בעצמו. אולם בדיעבד אם זה שעלה מפטיר אינו יודע לקרוא את ההפטרה, יקרא אדם אחר, ומי שעלה מפטיר יקרא עמו בלחש. אבל לא יקראו שנים ביחד בקול רם, דתרי קלי לא משתמעי. ו בשבת שהפרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרת פרשה שניה, שבה מסיימים את הקריאה. ז הנוהגים לומר אחר סיום קריאת ההפטרה פסוק גואלינו ה' צבאות וגו', יש להם על מה שיסמוכו, ואין צריך לבטל מנהגם. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנד] ח אין לענות אמן אחר אמת וצדק שאומרים בברכות שאחר ההפטרה, שאין זה סיום ברכה. וכן אין לענות אמן אחר הנאמרים באמת בברכה שמברכים קודם ההפטרה. [שם] ט מה שנוהגים להניח את ספר ההפטרות בתוך ארון הקודש לצד ספרי התורה, יש להם על מה שיסמוכו, אך אין להשתמש ברימוני הספר תורה להניחם על ספר ההפטרות. [שם] סימן רפד - קצת מדיני ההפטרה א העולה לתורה לכתחלה אינו רשאי לעלות שוב לעליית מפטיר. אבל כשיש צורך בדבר, יש להקל, וכגון כשלא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר השליח צבור קדיש שאחר קריאת הפרשה. וכן במקום שנהגו שהרב עולה לספר תורה בשבת חזון לעליית מפטיר, אף שלכתחלה לא יקראוהו לעליית שלישי, מכל מקום בדיעבד שכבר קראוהו לעליית שלישי, יכול לעלות אחר כך ולקרוא מפטיר בברכות. וכל זה בספר תורה אחד, אבל כשהמפטיר קורא בספר תורה אחר, בשבתות שמוציאין שני ספרי תורה, אם עלה לעלייה אחרת ממנין העולים, לא יעלה שנית לעליית מפטיר בספר התורה השני, שלא יאמרו שהספר תורה הראשון היה פגום ח''ו. [ילקוט יוסף שבת א' עמ' שנב. לוית חן סי' כ]. ב מפטירין בנביא מענינה של פרשת השבוע, ואין פוחתין מכ''א פסוקים, אלא אם כן נסתיים הענין בפחות מזה. ג צריכים כל הקהל לומר את ההפטרה בלחש יחד עם השליח צבור. [ילקו''י שם עמ' שנב]. ד מצוה להדר לקרוא את ההפטרה מתוך ספר הכתוב בכתב יד ובקדושה על קלף. ואפילו אם הוא רק ליקוט ההפטרות של שבתות השנה, ואינו ספר נביא שלם. ואם אין שם ספר כזה, עדיף לקרוא ההפטרה בספר נביא שלם (בדפוס), מאשר לקרותה בחומשים הנדפסים. ומכל מקום המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לקרוא ההפטרה בחומשים הנדפסים, והוא מנהג קדמון, ויש להם על מה שיסמוכו, אלא דבמקום שאפשר יש להדר כנזכר. [שם עמוד שנג] טז אסור לאדם לצאת מבית הכנסת באמצע קריאת התורה, משום שנאמר ''ועוזבי ה' יכלו''. ומכל מקום בין גברא לגברא מותר, ובפרט אם הוא צריך לכך, ואף על פי שהוא מפסיד מן הקריאה בתורה של השליח צבור בקריאה שלאחר מכן, מכל מקום לא היתה תקנת הנביאים לקרות בספר תורה אלא בצבור, ולא הטילו חובת הקריאה על כל יחיד ויחיד, וכל שקראו בצבור סדרו של יום אפילו אם כמה יחידים לא שמעו קריאת ספר תורה, נתקיימה תקנת הנביאים. ורק קריאת שנים מקרא ואחד תרגום היא חובה על כל יחיד ויחיד. [ילקו''י שם עמ' קצא]. יז מי שנסע בימי חג הפסח לחוץ לארץ, ואז חל יום טוב שני של גלויות של שביעי של פסח ביום שישי, שבארץ ישראל קוראים למחרת פרשת השבוע, ואילו בחוץ לארץ קוראים כל הבכור, ונמצא שיש הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בפרשה אחת, וכשהוא חוזר לארץ עלול להפסיד קריאת פרשה אחת, טוב שיעלה במקום כהן ויקרא כל הפרשה כולה [שחסרה לו] ושלשה פסוקים מפרשת השבוע לפי מנהג ארץ ישראל, ובזה יוצא ידי חובה לכולי עלמא. ובלבד שהצבור מוחלים על טורח צבור שבדבר. [שו''ת יביע אומר חלק ט' חאו''ח סימן כח]. יח אם לא היה בבית הכנסת אלא ספר תורה שאינו כשר לקרוא בו, וקראו בו שבעה עולים בפרשת השבוע בלי ברכה, יכולים לקרוא ההפטרה בברכותיה, לפניה ולאחריה. ואף שיש חולקים ואומרים שכל שלא קראו בתורה בברכה שבעה עולים אין יכולים לקרוא ההפטרה בברכותיה, מכל מקום מכיון שברכות ההפטרה הם ברכות השבח, יש לסמוך על דעת מרן בשם הרשב''א והאחרונים שגם בכהאי גוונא יכולים לברך על ההפטרה. [שו''ת יביע אומר חלק ט' חלק אורח חיים סימן כט]. יט אין מוציאין שני ספרי תורה כדי לקרות בספר תורה השני פרשת המוספים, מפני שאין בה אלא שני פסוקים. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנא]. יא ראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, וקוראים בראשון בפרשת השבוע ששה עולים, ואין אומרים אחריו קדיש, והמשלים קורא בספר שני פרשת ראש חודש, ואומר אחריו קדיש, והמפטיר קורא בספר השלישי פרשת ''החודש הזה לכם'', ואומר אחריו קדיש. ובמקומות שנוהגים תמיד להעלות לספר תורה ראשון שבעה עולים או יותר, יאמרו קדיש גם אחר ס''ת ראשון, ובסך הכל יאמרו שלשה קדישים. והוא הדין לראש חודש טבת שחל בשבת, שמוציאים בו שלשה ספרי תורה (פרשת השבוע ר''ח וחנוכה), וכן בר''ח אדר שחל בשבת, שמוציאים בו שלשה ספרי תורה (פרשת השבוע ר''ח ושקלים), שיאמרו קדיש גם אחר ספר תורה ראשון, אם קראו בו שבעה עולים או יותר. [ילקו''י על הל' קריאת התורה, עמ' ק]. יב אסור לאחוז בספר תורה בגוף הקלף או הגויל בלי מטפחת, בין כשגולל הספר תורה בעת קריאת התורה בצבור, ובין כשגולל הספר תורה בינו לבין עצמו, והחמירו חכמים הרבה מאד בזה, ואמרו, שכל האוחז ספר תורה ערום בלי מטפחת, נקבר ערום בלא אותה מצוה שעשה בעת אחיזתו, אם זו קריאה, או גלילה. וצריך להזהר מאד בזה. [ילקו''י ח''ב הל' קריאת התורה עמ' רא]. יג אם בשעת הקריאה בספר תורה נמצא שנטף שעוה על אותיות שבספר התורה, ונתכסו האותיות לגמרי, אין להמשיך הקריאה באותו הספר, אלא צריך להוציא ספר תורה אחר להשלים הקריאה. אבל אם השעוה היא בפרשה אחרת שאינה חובת היום, יש להקל להמשיך הקריאה באותו הספר בברכות. וכן אם אין להם ספר תורה אחר, והשעוה בפרשה אחרת, רשאים לקרוא לכתחלה בספר תורה זה בברכות. אולם אסור לגרד בשבת השעוה מעל האותיות. [ילקוט יוסף על הלכות קריאת התורה וביהכ''נ, חלק ב', עמוד קנד]. יד העולה לספר תורה חייב לקרוא בפיו בלחש עם השליח צבור, ואינו יכול לצאת ידי חובה בשמיעה בלבד מטעם שומע כעונה, שבקריאת ספר תורה יש דין מיוחד לקרוא בעצמו. ואם אינו עושה כן יש לחשוש שברכותיו הן ברכות לבטלה. [ילקו''י שם עמוד צז]. טו אין להקפיד בקריאת התורה על המבטאים השונים, ולכן ספרדי השומע קריאת התורה במבטא אשכנזי, יוצא ידי חובתו. והוא הדין לאשכנזי השומע קריאת התורה במבטא ספרדי. ומכל מקום בקריאת פרשת זכור ופרשת פרה שחיוב קריאתם מן התורה, ראוי ונכון לכל אחד לשמוע קריאת הפרשה כפי מנהג אבותיו. [ילקו''י על הלכות קריאת התורה וביהכ''נ עמ' שמט]. סימן רפב - דיני קריאת התורה בשבת [ראה לעיל סימן קלד והלאה עוד בדיני קריאת התורה] א מוציאין ספר תורה ובעת פתיחת ההיכל בין בשחרית של שבת בין במנחה, צריך לומר הנוסח בריך שמיה וכו', שנזכר בזוהר (פרשת ויקהל דף רו ע''א), וגם בראש חודש טוב לאומרו בעת פתיחת ההיכל (ועדיף לומר בריך שמיה מאשר הנוסח יהי רצון וכו', שמייחסים אותו לבעל חמדת ימים). והאומרים אותו גם בחול בשני ובחמישי, יש להם על מה שיסמוכו. ואנו אין מנהגינו לאומרו בשני וחמישי. [ילקוט יוסף על הלכות קריאת התורה סי' קלד, עמוד ג']. ב כשאומרים ''אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומן קמיה דיקר אורייתיה'', יש להשתחוות מול הספר תורה הפתוח בהיכל, והוא מנהג נכון. [ושלא כדברי הקוראים תגר ע''ז. שם]. ג מי שנמצא באמצע פסוקי דזמרה וכל שכן בקריאת שמע וברכותיה, בעת פתיחת ההיכל, אינו רשאי להפסיק לומר בריך שמיה עם הצבור, משום דהוי הפסק. רק ישתחוה עם הצבור, באין אומר ודברים. [ילקוט יוסף על הלכות קריאת התורה וביהכ''נ [חלק ב'] סימן קלד, עמוד ד']. ד המנהג פשוט בארץ ישראל לומר ''בריך שמיה'', בעוד הספר תורה פתוח בהיכל הקדוש, לפני שעומדים להוציאו מן ההיכל, וכשמוציאים הספר תורה מן ההיכל, גם כן יהיה פתוח כדי שיראו כולם את כתב הספר תורה ולחזות בנועם ה', וכשמוציאים שני ספרי תורה מן ההיכל כפי חובת היום, נוהגים להוציאם כששניהם פתוחים ונראים לקהל. ואפילו בהחזרת הספר תורה להיכל, מנהג ארץ ישראל להחזירו מן התיבה כשהוא פתוח. וכך עדיף לנהוג בכל מקום, אך אין לעשות מזה מחלוקת, ואם נוהגים להחזירו סגור, אין לעורר על כך. ה בכל שבת קוראים בתורה שבעה עולים, ונהגו לקרוא שבעה עולים ולגמור עמהם את הפרשה, ואומרים קדיש, וחוזר וקורא המפטיר מה שקרא השביעי. ואם רוצים להוסיף על העולים, רשאים, וכן ביום טוב שצריך להעלות לא פחות מחמשה עולים, מותר להוסיף עליהם. באופן שכל עולה יקרא קריאה חדשה, ואף על פי שיש אומרים שבזמן הזה שהתקינו חז''ל שכל עולה לספר תורה מברך לפניה ולאחריה, אין להוסיף על העולים משום ברכה שאינה צריכה, אין הלכה כן, אלא גם בזמן הזה מותר להוסיף על העולים של חובת היום. ואדרבה בבתי כנסת גדולים שמתפללים שם קהל רב, עדיף להוסיף על העולים, כדי שיגיע לכל אחד מהקהל לעלות לספר תורה לכל הפחות פעם בחודש. אבל בבתי כנסת קטנים שאין שם קהל רב, טוב שלא להוסיף על העולים של חובת היום, אלא אם כן יש שם חתן או בעלי ברית. וכשיש שם חתן או בעלי ברית נכון שהשליח צבור הקורא בתורה יקיים בעצמו ''החכם עיניו בראשו'', ויקרא לכל אחד משבעת העולים לחובת היום, שלשה פסוקים, או יותר מעט, להתחיל ולסיים בכי טוב, כדי שיוכל לקרוא קריאה חדשה לכל עולה נוסף. ואם בכל זאת מחמת ריבוי העולים נדחק לחזור על אותם פסוקים, רשאי לעשות כן. ואין בזה חשש איסור ברכה שאינה צריכה, מאחר שכן המנהג. [וכן נהגו בשמחת תורה, שחוזרים וקוראים כמה וכמה פעמים קריאת ולאשר אמר]. ומכל מקום לא יוסיפו יותר מדאי, כדי שלא לגרום טורח צבור. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמט, יביע אומר חלק ט' חאו''ח סימן כז עמוד מא]. ו אם טעה השליח צבור וסיים את הפרשה עם העולה השישי, ואמר קדיש, דעת מרן השלחן ערוך שהמפטיר עולה למנין שבעה, ואין צריך להעלות עולה נוסף, ויעלה המפטיר. וכתב מרן החיד''א דבאופן שהשליח צבור סבור היה שעלו שבעה עולים, ואמרו קדיש, בזה יעלה עוד אחד ויחזור לקרוא עליית שביעי, ושוב יאמר קדיש. ואחר כך יעלה המפטיר. ונכון לנהוג כדברי מרן החיד''א. [ילקו''י חלק ב' עמוד עט. וזה מדוייק יותר ממ''ש בילקו''י שבת כרך א עמוד שמט]. ז מותר למכור בשבתות וימים טובים את העליות לתורה וכו', וכן מותר לערוך מגבית ולתרום כסף לישיבות הקדושות וכוללים, וכדומה, שהכל צורך מצוה הם, ואין בהם משום איסור מקח וממכר בשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שמט] ח קטן מבן שש שנים ומעלה, ויודע למי מברכים, עולה לספר תורה למנין שבעה, בין באמצע הקרואים ובין בסוף הקרואים. וכל שכן שעולה לעליית מפטיר. ויכול לקרות בתורה בעצמו פרשת עלייתו. ובמקום שיש מנהג ברור שלא להעלות קטן לספר תורה, יעשו כמנהגם. [ואם הצבור מסתפקים אם יש להם מנהג קבוע להחמיר בזה, רשאים להעלות קטן לספר תורה ולקרות בתורה בעצמו פרשת עלייתו, כדי לחנכו ולהרגילו בטעמי המקרא]. ולכתחלה לא יקרא הקטן את הפרשה כולה, ויקרא רק את פרשת עלייתו הוא. אך כשאין שם גדול היודע לקרוא בתורה, יכולים להקל לשמוע הקריאה מפי קטן שיודע לקרוא, והוא שהגיע לחינוך. ט מי שפסול לעדות מחמת עבירה, שעבר על לאו מן התורה, כמבואר בחושן משפט (סי' לד), אף על פי כן כשר הוא לעלות לספר תורה ומצטרף למנין העולים של חובת היום. אבל המחלל שבת בפרהסיא או שאומר שאינו מאמין בדברי חז''ל, מאחר שדינם כגויים לכל דבריהם, לכתחלה אסור להעלותו לספר תורה בכלל העולים בחובת היום, אלא יעלוהו עם הנוספים על חובת היום, אחר קריאת הששי, בתור ''גם העולה'', ואם יש חשש פן יפרוץ ריב ומדון ומחלוקת אם לא יעלוהו בתוך העולים לס''ת בחובת היום, מותר להעלותו, אך יוסיפו על מנין העולים יהודי כשר להשלים את חובת היום. ומותר לענות ברוך ה' המבורך ואמן אחר עליית זה הפסול, בעת שאומר ברכו את ה' המבורך, וברכות התורה. והקריאה שקרא השליח צבור לזה הפסול, אין צריך לחזור עליה לאיש כשר, שאין קריאת הספר תורה אלא להשמיע לעם, וכבר נשמעה מפי השליח צבור שהוא יהודי כשר. אולם אין להעלות מחלל שבת לעליית מפטיר. י עשרה שהתחילו לקרוא בספר תורה בשבת שחרית, ויצא אחד מהם והלך לו באמצע קריאת התורה, ונשארו רוב מנין, רשאים כל שאר העולים של חובת היום לעלות לספר תורה ולברך ברכות התורה לפניה ולאחריה, עד שיסיימו כל חובת היום, הואיל והתחילו בהיתר. אך העולה השביעי שהוא המשלים, לא יאמר קדיש אחר קריאת התורה, שהקדיש ענין אחר הוא. והמפטיר יהיה השביעי, דקיימא לן מפטיר עולה למנין שבעה, אך לא יברך על ההפטרה, לא לפניה ולא לאחריה. ורק אם היה מנין בעת שהתחיל ההפטרה ויצא אחד או שנים מהמנין, יוכל לסיים ההפטרה עם ברכותיה האחרונות, הואיל והתחיל בהיתר. [ילקו''י שם עמוד קכו]. ו אין אומרים מזמור לתודה בשבת ויום טוב, אלא אומרים בשניהם: מזמור שיר ליום השבת. וכשחל יום טוב בימי החול, דעת הבית יוסף להתחיל מפסוק טוב להודות לה', ולא מפסוק מזמור שיר ליום השבת. אך הנוהגים לאומרו יש להם על מה שיסמוכו. אבל בחול המועד [גם של פסח] אומרים מזמור לתודה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמז. יביע אומר ח''ט סימן כב אות ד. חזון עובדיה פסח מהדורת תשס''ג עמוד רלט]. ז אין לדלג פסוק ''והוא רחום'' שבתוך ''יהי כבוד ה''' בשבת ויום טוב. וכן המנהג. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד שמז, שו''ת יביע אומר חלק ט' חאו''ח סימן לו]. ח אחר שירת הים נוהגים להוסיף ''נשמת כל חי'' שיש בו יציאת מצרים, ולכן סמכוהו אצל השירה. ונכון לומר ''נשמת'' בנעימה. והנוסח הנכון הוא לומר ''הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך וכו'''. וידלג תיבת ''וישוררו''. [ילקו''י שבת א' עמוד שמז. ירחון קול תורה תשרי תשס''ד עמוד נח] ט אם שכח לומר ''נשמת כל חי'', ובירך ברכת ישתבח כמעשהו בחול, לא יאמר שם ''נשמת'', אלא ימשיך בברכת ''יוצר''. [ואף שנתבאר בילקוט יוסף שבת כרך א' שיאמר נשמת בין ישתבח ליוצר, אחר שראינו בעיקרי הד''ט שלא כתב כן, כן הוא עיקר לדינא]. ואם נזכר אחר שהתחיל ''ישתבח'' קודם שאמר ''ברוך אתה ה' מלך גדול ומהולל בתשבחות'', יחזור לנשמת ויגמור כסדר. י מי ששכח לומר בברכת יוצר ''הכל יודוך וכו''', והמשיך בברכת יוצר כמעשהו בחול, אם נזכר קודם שחתם יוצר המאורות, חוזר ואומר הכל יודוך וכו', ואם נזכר אחר שחתם יוצר המאורות, אינו חוזר. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמז]. יא גם בשבת ויום טוב צריך לסמוך גאולה לתפלה. ואין לדבר ולהפסיק בין גאולה לתפלה. ומכל מקום אם שמע קדיש או קדושה בשבת בין גאולה לתפלה, פוסק ועונה עמהם כמו בקריאת שמע וברכותיה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד שמח]. יב מי שאיחר לבית הכנסת בשבת שחרית, ועליו לדלג או פסוקי דזמרה או נשמת כל חי כדי להתפלל בצבור, נכון יותר שידלג נשמת כל חי, ולא ידלג פסוקי דזמרה, כיון שפסוקי דזמרה הוי תדיר, ותדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם אף לדחות. ועוד, שאמירת נשמת בשבת אינו אלא ממנהג הגאונים. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד שמט]. סימן רפא - דיני תפלת שחרית של שבת א יש נוהגים לאחר מעט את זמן תפלת שחרית בשבתות וימים טובים, ואינם מקדימין להתפלל כמו בשאר ימי חול. ומכל מקום צריך להזהר שלא יעבור זמן קריאת שמע וזמן תפלה. ובמקום צורך אפשר לסמוך על זמני קריאת שמע של הגר''א והחזון איש, כפי שמופיע בלוחות [מאחר שכן משמע בסידור רב סעדיה גאון, ובריא''ז, ועוד], ומכל מקום נכון להנהיג לקרוא קריאת שמע קודם ''ברוך שאמר'', ולהתנות שאם לא יספיקו להגיע לקריאת שמע בברכותיה בזמנה, הרי הם מכוונים לצאת ידי חובתם בקריאת שמע שקוראים קודם ברוך שאמר. ב מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, ואפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, מצוה לרוץ בהליכתו. אבל כשיוצא מבית הכנסת, אסור לרוץ. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמה]. ג ראוי ונכון היכא דאפשר שיהיה לאדם טלית גדול מיוחדת לשבת, נאה יותר משל טלית של חול. ומעיקר הדין אין חיוב לקנות מעיל גשם מיוחד לשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שמה]. ד כבר נהגו להתפלל בשבת וביום טוב בנעימה ובנגינה, ומאריכים בתפלה יותר משאר ימים. ומכל מקום אין להאריך יותר מדאי, כדי שלא לגרום לטורח צבור, ובפרט אם על ידי כך יעבור זמן קריאת שמע ותפלה, וכמבואר. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמו]. ה נוהגים להוסיף בשבת וביום טוב מזמור ''השמים מספרים'' ועוד מזמורים, לפי שאין ביטול מלאכה לעם. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמז]. קריאת שמע שעל המטה בליל שבת א גם בליל שבת צריך לקרוא קריאת שמע שעל המטה כמו בכל לילה. ובפרט אם התפללו ערבית וקראו קריאת שמע מבעוד יום, שצריכים לחזור ולקרוא קריאת שמע בזמנה. ואם הולך לישון קודם חצות לילה, צריך גם לברך ברכת המפיל בשם ומלכות. [ילקו''י שבת א עמוד שמג]. ב מותר לומר את הנוסח ''הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס וכו''' גם בלילי שבתות וימים טובים. אך אין לומר את הוידוי בלילי שבתות וימים טובים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמד]. סימן רעט - טלטול הנר בשבת א אסור לטלטל בשבת נר דולק, אף אם יטלטל בנחת, שהרי נעשה בסיס לדבר האסור. וכבר נתבאר לעיל שנר שבירכו עליו והדליקוהו לכבוד שבת, אסור ליגע בו. [ילקו''י שבת א' עמ' תריא]. ב קערה שנותנים בתוכה שמן ופתילה ומדליקים בה נר שבת, אין לטלטל את הקערה בשבת גם לאחר שהפתילה כבתה. וגם אם נשאר בקערה מעט שמן, אין לטלטל את השמן או להסתפק ממנו באותה שבת, אף אם רוצה לטלטל הקערה מפני שצריך לה, או שצריך למקומה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שמא]. ג אם התנה מערב שבת על נר זה שיטלטלנו כאשר יכבה, מותר לטלטלו אחר שהנר כבה, ונכון שיעשה את התנאי סמוך לשקיעה, ושיועיל לו התנאי לכל השנה. [ילקו''י שם עמ' שמב]. ד והוא הדין לפמוטים שנותנים בתוכם נרות שעוה ומדליקים את הנרות שבהם, שאסור לטלטלם בשבת, אפילו אחר שהנרות כבו, ואפילו אם צריך לגופם או למקומם. אבל פמוטים שלא הדליקו בהם באותה שבת, מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם. אבל אם הם עשויים מזהב שאדם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם לצרכים אחרים, ומקצה להם מקום מיוחד, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או מקומם, אף אם לא הדליק בהם באותה שבת. ונר שעוה וכדומה, שלא הדליקו בו באותה שבת, מותר לטלטלו בשבת לצורך גופו או מקומו. ה אם הניח מערב שבת את הפמוטים על גבי מגש מיוחד שייחדוהו תמיד להנחת נרות, ונותן אותו על השלחן, אף אם יש על המגש דבר היתר היותר חשוב מהפמוטים, וצריך לאותו דבר בשבת, אסור לטלטל את המגש עם הפמוטים שעליו, אף לאחר שהנרות כבו. ואפילו לצורך גופם או מקומם. ולכן אם רוצה להחליף את המפה שעל השלחן, צריך שיעשה תנאי מערב שבת. ולדעת הרמ''א יכול להניח מערב שבת לחם או שאר דברים החשובים לו יותר מהנר, [באופן שאין לו לחם במטבח, או מאכל חשוב לו מאד יותר מהנר], ואז השלחן יהיה כבסיס לדבר האסור והמותר, ואם צריך למקום השלחן או להסיר את המפה, רשאי לטלטל את הנרות לאחר שהנרות כבו. ואלם במגש סתם שיש שם גם לחם, מותר לטלטל המגש אגב הלחם, לאחר שהנרות כבו. [ילקו''י שבת א' עמ' שמג, ובמהדורת תשס''ד עמ' תריא. שארית יוסף ח''ג עמ' שצז]. סימן רעח - כיבוי הנר בשביל החולה א חולה שיש בו סכנה שהאור מפריע לו לישון, ואי אפשר להעביר את החולה לחדר אחר, מותר לכבות את הנר או את החשמל, כדי שהחולה שיש בו סכנה והשינה יפה לו, יוכל לישון. וצריך שיכבה את הנר או את החשמל בשינוי, שלא כדרך שעושה כן בחול, וכגון, שיכבה את אור החשמל במרפקו, ולא ביד. ואם אפשר לטלטל את הנר מחוץ לחדר, עדיף שיעבור על איסור טלטול מוקצה, מאשר יעבור על איסור כיבוי בשבת. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שמ]. ב חולה מסוכן שיש צורך להדליק עבורו את אור החשמל, ואין אפשרות אחרת להצלתו מפאת החשיכה, מותר להדליק אור בשבת. ואם יש אור בחדר השני, ואפשרי להעבירו לחדר אחר, עדיף לעשות כן, אלא אם כן עיכוב הטיפול בו עלול לגרום לסכנה. [ילקו''י שם עמוד שמא] סימן רעז - שלא לגרום כיבוי הנר א אין להדליק מערב שבת נר ולהניחו כנגד [מול] הדלת, שיש לחוש שבעת שיפתח את הדלת הרוח תכבה את הנר. ולכן נר שמונח כנגד הדלת, אסור לפתוח את הדלת בעוד הנר דולק, שמא יכבנו הרוח. ואפילו אם פותח הדלת בנחת ולאט, שלא לגרום לכיבוי הנר, גם בזה אסור, אפילו אם אין עתה רוח. ואפילו אם אין שם אלא רוח מצויה. [ובשעת הדחק יש מקילים בפתיחת הדלת לאט ובנחת]. אבל מותר לסגור את הדלת או את החלון שכנגד הנר. ואם החדר גדול והניח את הנרות מול הדלת אך בריחוק, באופן שלא יגיע הרוח אל הנרות, מותר לפתוח הדלת. וכן מותר להדליקן שם אף שהוא מול הדלת, מאחר והוא רחוק מהפתח, באופן שלא מגיע הרוח לשם. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שלז]. ב אם הנר קבוע בכותל שאחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת כדרכו, שמא תהא הדלת נוקשת על הנר ותכבנו, אלא פותח ונועל בנחת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שלז]. ג מותר לגעת במנורה חשמלית העומדת אצל העמוד או על התיבה של השליח צבור, אף כשהמנורות דולקות, ובלבד שלא ינענע את המנורה. אבל במנורה תלויה באויר, יש אומרים שאסור לגעת בה. ואם יש חשש שיכבה את המנורה, כגון שהמנורה רופפת, וכדומה, צריך ליזהר שלא לגעת בה, וגם שלא להשען על התיבה, או על העמוד של השליח צבור, כדי שלא יבוא לידי כיבוי והדלקה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שלח]. ד נר שעוה דולק שנפל על המפה בשבת, יקחו את המפה עם הנר, וכשיהיה סמוך לרצפה ינערו את הנר מהמפה בנחת, כדי שהנר יפול ממנה. ומותר לעשות כן אף כשיש לחוש שהנר יכבה על ידי כך. אבל אם בודאי יכבה מיד, אסור. ואם יש חשש לדליקה, המיקל לטלטל את הנר ולהעבירו למקום אחר, יש לו ע''מ שיסמוך. אבל אין לכבותו, אלא אם כן יש חשש פיקוח נפש. וכן נר של נפט שהתחיל לבעור בשבת, ויש חשש שיגרום לדליקה ויש חשש פיקוח נפש, וכגון שהבית נמצא בתוך בית דירות, שיש לחוש שהאש תתלקח ולא יוכלו להספיק להציל את התינוקות, או שהאש תפגע במיכלי הגאז והדבר יגרום לפיצוץ ולסכנה, בודאי שמותר לטלטל את הנר ולסלקו לחצר. ואם אין חשש לפיקוח נפש, אלא הפסד ממון של שריפת הבית, יש אומרים שמותר לטלטל את הנר להוליכו לחצר. ויש חולקים. וכן נראה דעת מרן השלחן ערוך. ומכל מקום כיון שאדם בהול על ממונו, במקום צורך גדול המיקל בזה לא הפסיד. שיש אומרים שגם דעת מרן היא לקולא. אך עדיף יותר שיטלטל את הנר בטלטול מן הצד, או כלאחר יד, דבזה יש לומר דכולי עלמא יודו להתיר במקום הפסד ממון גדול. [ילקו''י שם עמ' שלח]. ה כשיש מסיבה משפחתית, וסועדים בליל שבת בחצר הבית, מותר להניח נר שבת או מנורה חשמלית מבעוד יום על גבי אילן שבחצר, ואין לחוש שכאשר הנר יכבה יקחנו משם, ונמצא משתמש במחובר. אבל ביום טוב אין מניחין נר על גבי אילן, אפילו מבעוד יום, שמאחר ומותר לטלטל את הנר ביום טוב, יש לחוש שמא יקחנו מהאילן ביום טוב, ונמצא משתמש באילן ביום טוב. [ילקוט יוסף שם עמוד שמ]. ו דלת חשמלית הפועלת על ידי כך שכאשר האדם מתקרב אל הדלת היא נפתחת מאליה על ידי עין אלקטרונית, יש להזהר בשבת שלא להתקרב אל דלת זו, כדי שלא לגרום לפתיחתה בשבת. וימתין עד שאדם אחר [גוי] יכנס לבנין, ואז יכנס יחד עמו. וכך יעשה כשברצונו לצאת. ואם בא הנכרי ופתח הדלת במיוחד בשביל הישראל, המיקל להכנס לבנין יש לו על מה לסמוך, בפרט כאשר בלאו הכי יכול להכנס לבנין דרך הפתח הצדדי. [ילקו''י שבת א' עמ' שלג]. ז מי שנקלע לבית מלון שחדריו נפתחים וננעלים באמצעות עין אלקטרונית, או על ידי כרטיס המוכנס לחריץ שבדלת, [הפועל על ידי מערכת אלקטרונית], ואין אפשרות אחרת, אין להתיר לשהות בשבת במלון זה. ואם הדבר נתגלה לו אחר שכבר נמצא במלון בשבת, ואינו יכול לצאת מחדרו כדי לקדש ולאכול ולהתפלל אלא אם כן יפעיל מעגל חשמלי, מותר לומר לגוי שיבטל את מערכת החשמל בדרך קלקול, כגון הוצאת הפיוזים וכדו', כדי שיוכל לצאת ולהכנס. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד שלב]. ח דלת הנפתחת על ידי לחצן חשמלי המופעל על ידי שומר גוי היושב בפתח, אם ישנה אפשרות של פתיחה ידנית על ידי מפתח, והגוי פתח לו את הדלת על ידי הלחצן החשמלי, מותר להכנס לבית. ואם אין אפשרות כזו, נכון להמתין עד שיבוא אחד מהשכנים הגויים, וכאשר יפתחו עבורו את הדלת, יכנס עמו. וחכם עיניו בראשו צריך להסדיר את הענין על הצד היותר טוב מערב שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שלג]. ט נכרי שהדליק את האור עבור מספר אנשים, שרובם הם נכריים, מותר לישראל להשתמש לאור חשמל זה, אפילו אם הגוי מכיר את הישראל. אבל אם קצב לו שכר עבור מה שידליק, אסור אפילו ברוב נכריים. ואם היו שם רוב ישראל, או אפילו מחצה על מחצה, אסור. ואם יש הוכחה שהגוי הדליק לצורך הנכריים בלבד, אפילו אם יש שם רוב ישראל, מותר לישראל להשתמש לאורה. והוא שלא ציוה אותו הישראל על כך. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שלו]. סימן רעו - דיני נר שהודלק על ידי גוי א אסור לומר לגוי אפילו בדרך רמז, שידליק את האור לצורך הישראל, ואם עבר וציוה את הגוי להדליק את הנר בשבילו בשבת, אסור לישראל ליהנות מאור זה, ואף צריך לצאת מהבית. אבל אם הגוי הדליק את האור בשביל הישראל שלא על פי ציוויו, אין צריך לצאת מהבית. אך אסור ליהנות מאור זה, אפילו למי שלא הודלק בשבילו, כל שהדליקו לצורך הישראל. ולהתפלל לאור זה וכיו''ב, יש להקל כשאי אפשר בלא זה. אבל אם הגוי הדליק נר לעצמו, או לצורך חולה ישראל אפילו אין בו סכנה, או לצורך קטן שדינו כחולה שאין בו סכנה, מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שכח]. ב אם היה נר דולק בבית ישראל ובא גוי והדליק עוד נר בצד הנר הראשון, מותר להשתמש לאורו כל עוד הנר הראשון דולק. ואף על פי שעכשיו על ידי הנר שהדליק הגוי נעשה אור גדול יותר, מכל מקום כיון דבלאו הכי היה אפשר להשתמש לאור הנר הראשון, אין לאסור בשביל תוספת האור. ובלבד ששני הנרות נמצאים יחד זה אצל זה, אבל אם הם רחוקים הרבה זה מזה, אסור ללמוד לאור הנר האסור. ומיהו אחר שיכבה הנר הראשון אסור להשתמש לאורו של הנר השני שהדליקו הגוי. והוא הדין אם הגוי מעצמו הוסיף שמן בנר הדולק, שמותר להשתמש לאורו עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואחר כך אסור. וכשיש אור חלש בחדר, באופן שיכול לקרוא לאור זה, אך אין הקריאה נוחה לו כל כך, מותר לומר לנכרי ''קשה לקרוא לאור חשמל זה''. אף אם הנכרי יבין מדבריו שצריך להדליק עוד נורה נוספת, אף על פי כן מותר לומר לו כן. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תרל. הליכות עולם חלק ד' פרשת תרומה]. ג אם נכבה הנר הקודם ונשאר האור שהודלק על ידי העכו''ם, אין לקרוא לאור נר זה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שכט]. ד אם אירע קצר חשמלי בביתו, והבית חשוך, וקשה לו לקדש ולאכול בחושך, ובכך גם מתבטל מלימודו ומעונג שבת, יוכל להביא את הגוי אליו לבית, וישאלהו אם רצונו לשתות או לאכול איזה דבר, וכאשר ישיב בחיוב, יאמר לו אבל אי אפשר להביא דבר זה מפני החושך, ואז יבין הגוי וידליק את האור לצורכו, ואגב הישראל יהנה מאור זה. ואם אחר שהדליק רואה שהגוי בא לכבות את האור, יכול לצוותו שלא יכבה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שלא]. ה מי שקשה לו להירדם כשאור החשמל דלוק, מותר לומר לנכרי ''קשה לישון כאשר יש אור בחדר'', והוא יבין מאליו לכבות החשמל. שכל שאינו בלשון ציווי, אלא ברמז וכמספר הדבר, אין בזה משום אמירה לגוי שבות. וכל שכן שיש להקל כשיש חולה או יולדת בבית. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד שלא]. טז אם כבה אור החשמל בבית, והנר עדיין דולק, מותר לחתל את התינוקות לאור הנר, ואין לחוש בזה שמא יטה. ובנר שהודלק לשם מצות נר שבת, ראוי שלא לעשות לידו תשמיש שיש בו משום ביזוי. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שכו. ילקוט יוסף דיני חינוך קטן מהדו''ב עמוד קעה]. יז מותר לבדוק לאור הנר מה שיש בתוך הכוס, [אם יש בו מים או יין, או לוודא שאין בו פרעושים וכדומה], ואין לחשוש בזה שמא יטה את הנר. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שכו]. יח המתעורר באמצע הלילה לאחר שהחשמל שבבית כבה על ידי השעון שבת, ורוצה לראות את השעה לאור נר שמן, כיון שהוא רגיל בשעון, ואין הוא צריך להתבונן הרבה כדי לראות מה השעה, אין בזה חשש שמא יטה, ומותר לראות את השעה כנגד הנר. [ילקו''י שם עמו' שכז]. יט פתיחת דלת כנגד המדורה בשבת, כשאינו מתכוין ללבות את האש, אפילו ברוח שאינה מצויה, אינה אסורה אלא מדרבנן, דהוי הסרת מונע וחשיב גרמא. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד שכז] כ מי שנקלע בשבת לשלחן שיושבים בו אנשים המעשנים סיגריות בשבת, אף על פי שהוא רגיל לעשן בימות החול, מותר לו מעיקר ההלכה לישב עמם בשלחן אחד, ואין לחוש שמא יקח סיגריה לעשן בשבת. ולכן כשעורכים סימנרים לאנשים חילוניים, על מנת לקרבם אל חיק היהדות הצרופה, מותר להסב עמהם בשלחן אחד, אף שהם מעשנים בשבת. [ילקו''י שם עמ' שכז]. ו גם במנורות חשמל שאפשר להגביר את מדת האור של המנורה עצמה לפי הצורך, אין לגזור שמא יטה, ומותר ללמוד לאורם גם בשבת. ומכל מקום בזה טוב ונכון לכתחלה שיכתוב מערב שבת על פתק נייר באותיות גדולות ''שבת'', ויניחנו סמוך לכפתור החשמל, כדי שאם יבוא להגביר את מדת האור, יזכור מיד וימנע מחילול שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שכ]. ז אם אירע הפסקת חשמל בליל שבת, ועדיין לא בירכו ברכת המזון, אם הברכת שגורות בפיו יכול לברך ברכת המזון גם לאור הנר. ואם אין הברכת שגורות בפיו, לכתחלה יקרא [מתוך הספר] עם אדם נוסף, שאז אין חשש שמא יטה את הנר. או שיעמיד שומר שלא יטה. ואם אין שם אדם אחר, וגם אין הברכה שגורה בפיו, אם אכל ושבע ונתחייב בברכת המזון מן התורה, המיקל לברך ברכת המזון [גם ברכה רביעית] לאור הנר יש לו על מה שיסמוך. [שם עמוד שכא]. ח והוא הדין בזה לענין קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בליל שבת, שאם אין הפרשה שגורה בפיו, יכול לקוראה עם אדם נוסף, שאז אין חשש שמא יטה. אבל אין להקל בזה בקריאת דברי רשות. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שכג]. ט אם אירע הפסקת חשמל בליל שבת באמצע תפלת ערבית בבית הכנסת, מותר לקרוא ''במה מדליקין'' לאור הנר, אבל שאר הלכות שבת אין לקרוא לאור הנר.[ילקו''י שבת א עמ' שכג]. י אם נכבה החשמל בבית הכנסת בליל שבת, מי שהתפלה שגורה בפיו, מותר להתפלל מתוך הסידור לאור הנר, אבל אם אין התפלה שגורה בפיו, אסור להתפלל מתוך הסידור, אלא אם כן יקרא עמו אדם נוסף. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שכג]. יא ביום הכפורים אף שאין התפלה שגורה בפיו, מותר להתפלל לאור הנר, שהרי אימת יום הכפורים עליו. ואף אם חל יום הכפורים בשבת, מותר להתפלל לאור הנר. וכן ראש השנה שחל להיות בשבת, מותר להתפלל לאור הנר, אף אם אין התפלה שגורה בפיו. אך לימוד לאור הנר אסור בראש השנה שחל בשבת, וביום הכפורים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שכד]. יב ליל פסח שחל בשבת, אם הוא רגיל בהגדה ושגורה בפיו, מותר לו לקרוא את ההגדה מתוך ספר לאור הנר, ואין לחוש שמא יטה. ואם אינו יודע אפילו ראשי פרקים, מפני שלא למד כלל, אם יש אדם אחר שם, יאמר לו שיתן דעתו עליו לבל יטה הנר. ואם לאו, יש אומרים שלא יקרא ההגדה לאור הנר, שמא יטה את הנר, ויש כח ביד חכמים לעקור מצות התורה של והגדת לבנך, בשב ואל תעשה. ויש מתירים. והמיקל יש לו על מי שיסמוך. ובזמנינו שיש לנו אור החשמל, אין לחוש כלל לגזרת שמא יטה. [ילקוט יוסף שבת א' עמ' שכד. הליכו''ע ח''ג עמ' מח]. יג בני זוג המתגוררים אצל קרוביהם, וייחדו להם חדר בדירה, ומדליקין שם נרות שבת, אחר שכבה החשמל אסור להם לבדוק את בגדיהם לאור הנר, כדי להבחין בין בגדיו לבגדי אחרים, שמא יטו את הנר כדי שיאיר יפה. ואם אין צריך עיון רב כדי להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו, יש להקל לבודקן לאור הנר. ובנר שעוה מותר אף כשצריך עיון רב. [ילקוט יוסף שבת א' עמוד שכה]. יד כשעורכים בקשות בבית הכנסת באשמורת הבוקר, והחשמל עדיין לא דלק, אסור לשמש שאינו קבוע לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, שמא יטה את הנר. אבל אם הוא שמש קבוע, מותר לו לבדוק את הכלים לאור הנר. ואם היה נר של שמן זית, אין מורין לו לבדוק שמא יסתפק ממנו. ובנר שעוה בימינו יש להקל לכל אדם ואף לשמש שאינו קבוע. [ילקוט יוסף שם עמ' שכה]. טו אסור לקרוא את הבקשות לאור הנר, מחשש שמא יטו את הנר, אלא אם כן קוראים שנים ביחד מתוך הספר. ובאותם בקשות השגורות בפיו, מותר לקוראם לאור הנר. [שם עמ' שט]. סימן רעה - דברים האסורים לעשות לאור הנר א אסור לקרוא בליל שבת לאור הנר גזרה שמא יטה את השמן לפתילה להרבות אורה, ויתחייב משום מבעיר בשבת. ואפילו אם קורא ואינו מוציא בפיו אסור, אף אם הנר נמצא במקום גבוה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שט]. ב יש אומרים שאסור ללמוד בליל שבת לאור מנורת נפט, אף שאורה רב, דיש לחוש שמא יגביה יותר את האור. ויש חולקים. ולכן לכתחלה טוב שיעשה היכר מסויים, כדי שלא ישכח ויבא להטות את הנר, וכגון שידביק פתק ''שבת היום'' ליד בית המנורה, שבזה יש להתיר. ג נר של שעוה נחלקו הפוסקים אם מותר לקרוא לאורם בליל שבת, יש אוסרים גזרה שמא ימחוט ראש הפתילה והוה ליה כיבוי, ויש פוסקים שמתירים. ואף על פי שהעיקר כדעת האוסרים מפני שכן היא דעת מרן הבית יוסף, מכל מקום בנרות שעוה שבזמנינו שאורם צלול ואינם צריכים מחיטה, מותר לקרוא לאורם. וכן הדין בנרות העשויים מפראפין שאורם צלול מאד, שמותר לקרוא לאורם. [הנה מדברי מרן בשו''ת יביע אומר חלק א' סימן טז אות ו-ט מבואר דנוטה יותר להחמיר בנר של שעוה, וכן מבואר בילקוט יוסף מהדורא קמא שבת כרך א' עמוד שיז. אך בהליכות עולם ח''ג הראה פנים להקל בזה. ומשנה אחרונה עיקר. וכך היא דרכה של תורה]. ד מותר ללמוד בליל שבת לאור מנורת חשמל מיטלטלת, שאין לגזור שמא יבוא לכבות בידים את אור החשמל עם גמר לימודו כהרגלו בימות החול, שזו היא גזרה חדשה שלא גזרו חז''ל, ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו. ובפרט שכיבוי החשמל בשבת איסורו מדרבנן, שהרי אין הכיבוי לצורך עשיית פחמים, וגזרה לגזרה הוא. ולא גזרינן נר חשמל אטו נר שמן, שאין לגזור מין אחד אטו מין אחר. ועוד, שהגזרה היתה שמא ימחוט ויבא לידי הבערה. וגם אי נימא דחששו שמא יכבה, היינו לצורך הדלקה טובה יותר אבל לא חששו שיכבה לגמרי. ה אפילו במנורות חשמל שאפשר להוסיף ולהרבות את אורן על ידי הדלקת נרות נוספים, בלחיצת כפתור, כגון בנברשת שיש בה כמה מנורות חשמל, ורק חלק מהמנורות דולקות, יש להתיר לקרוא לאורן בליל שבת, ואין לגזור שמא מתוך שיראה שהאור מועט יבוא להדליק נר חשמל נוסף, שגזרת חכמים באיסור לימוד לאור הנר הוא שמא יבוא להגביה את האור, ולא להדלקת נר נוסף, ואין לנו לגזור גזרות חדשות מדעתינו. ואין להחמיר בזה ולגרום לביטול תורה חס ושלום, שזו חומרא הבאה לידי קולא. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיט, ועמוד תרז]. טז מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. ואף שבחול אין לבצוע פרוסה גדולה, שנראה כרעבתן. ולא פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, מכל מקום שבת שאני. יז הבוצע צריך לכוין לפטור בברכת המוציא את השומעים, ויאמר להם שיכוונו לצאת ידי חובת הברכה, ושלא יענו ''ברוך הוא וברוך שמו'' אחר הזכרת שם ה'. [ילקו''י שבת א' עמוד שי]. יח קודם שיטעם מהפת יטבל הפת במלח. ולדעת מרן הש''ע (סי' קסז ס''ה) בפת שלנו אין צריך לטבל במלח, ומכל מקום מנהגינו על פי הסוד לטבל במלח גם בפת שלנו. ואם אין לו מלח, יטבל הפת במאכל שיש בו מלח, או בסוכר. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיא]. יט נכון יותר שאחר שחתך לעצמו יטעם מהלחם, ואחר כך ימשיך לחתוך לשאר המסובין. ואין המסובין רשאים לטעום מהלחם עד שיטעם הבוצע. ואם יש לפני כל אחד ואחד לחם משנה, יכולים לטעום, אף על פי שהוא עדיין לא טעם. ובאופן שכל אחד בירך לעצמו, אין לענות אמן אחר ברכת חבירו קודם שיטעם מהלחם, ואם ענה אמן, בדיעבד לא הוי הפסק. כ אין למסור את הלחם למסובין ביד, שאין מסירה ביד אלא לאבל. ואף לאבל בשבת לא יתן לו בידו, שאין להראות אבלות בפרהסיא בשבת. ואין לזרוק את הלחם. [ילקו''י שבת א' עמ' שיב]. כא בשבת וביום טוב בעל הבית יבצע מהפת לעצמו פרוסת הכזית, ולאשתו כביצה, שהוא כנגד השם כנודע, ואפילו אם נמצא גדול שמיסב על השלחן, לא יתן לו קודם אשתו. ומאחר שכך נהגו על פי הסוד, מסתמא האב מוחל. ומכל מקום טוב שהבן יבקש בפירוש את סליחת הוריו על כך, או שיתן לאשתו ולאביו שניהם ביחד, כדי שלא להקדים את אשתו לאביו ואמו. כב סעודה ראשונה ושניה [של שחרית] לכולי עלמא אי אפשר לעשותן בלי פת. ויש אומרים שאם אין לו פת יוצאים ידי חובת סעודות שבת בפת הבאה בכיסנין. ולענין קידוש במקום סעודה, גם בקידוש הלילה אפשר להקל באכילת עוגה כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. אבל אכילת אורז או תמרים אינם מועילים כדי לחושבו סעודה לענין זה. [ילקו''י שבת א' עמוד שיב]. כג יש לאכול בכל סעודה מסעודות שבת פת כשיעור ביצה בלא קליפתה (דהיינו כחמישים גרם), וטוב שיאכל פת כשיעור ביצה בקליפתה (דהיינו כחמישים וארבע גרם), כדי שתחשב לו הסעודה לאכילת קבע לכל הדעות. ובפרט אחר שבירך על נטילת ידים, ונודע שאין מברכים על נטילת ידים אלא כשבדעתו לאכול פת שיעור כביצה. ואם אינו יכול לאכול פת כביצה, יאכל שיעור כזית. [ובאופן כזה יטול ידיו בלי ברכה]. וצריך שיאכל את הכזית פת בתוך שיעור אכילת פרס, שהוא כ-7 דקות וחצי. וחכם עיניו בראשו, שלא ישבע משאר מאכלים, קודם אכילת פת בתוך כדי אכילת פרס. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיג] כד מי שאינו אוכל, אינו רשאי לברך המוציא כדי להוציא אחרים ידי חובת הברכה, שאף בשבת שיש חיוב לאכול פת, אין לברך בשביל אחר ברכת המוציא, אם אינו אוכל עמהם. ולא התירו לברך לאחרים אף שאינו טועם, אלא בברכת המוציא שבליל פסח, ובברכת היין שבקידוש. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיד]. כה מנהג יפה הוא לשורר שירות ותשבחות להשי''ת בסעודות שבת ויום טוב. כו טוב לומר דברי תורה לבני ביתו בסעודות שבת בעניני פרשת השבוע. וטוב לחנך את הבנים הקטנים לומר דברי תורה בסעודות שבת, ולשורר זמירות לשבת. אולם בסעודות שבת אף אם אין אומרים דברי תורה, לא נחשב אוכל מזבחי מתים. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד קעד]. ונכון שילמד בליל שבת ארבעה פרקים ראשונים של משניות שבת, וישלים ביום. [ויש הלומדים בליל שבת שמונה פרקים]. ואם הוא טרוד בלימודו, אינו חייב לשנות מסדר לימודו כדי ללמוד פרקי שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיד]. כז בשבת וביום טוב לא נהגו לכסות את הסכינים בשעת ברכת המזון, או להסירן מעל השלחן. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שטו]. ח אם אין לו ב' לחמים ללחם משנה, יכול לצרף מצה שלמה ללחם משנה. ויקפיד שתהיה המצה שלימה, ולא סדוקה [היכולה להשבר על ידי שיתפסנה], או שבורה. [ילקו''י שם]. ט ככר לחם קפוא שהוציאוהו מתא ההקפאה של המקרר, אפשר לצרפו לככר לחם אחר ללחם משנה, אם אין לו שני ככרות לחם הראויים לאכילה מיד. ואין צריך להמתין עד שהככר יופשר מקפאונו. וטוב שיאריך בסעודתו עד כדי הפשרת הלחם הקפוא, שלקראת סוף הסעודה יהיה ראוי לאכילה. ואם אפשר בנקל לשאול לחם הראוי לאכילה משכנו, הכי עדיף טפי, אף על פי שעליו להחזיר הלחם לשכנו אחר שבירך עליו. [ומותר להניח לחם קפוא בתוך מגש וכדו' ולהניחו על הפלאטה החשמלית בשבת, אך קודם לכן יקפיד לנער את גושי הקרח שעל הלחם, וינגב במגבת, ומ''מ המחמיר תבא עליו ברכה]. [ילקו''י שבת כרך א' עמ' שז, ובמהדורת תשס''ד עמו' תרו] י לחם חתוך, אם כשאוחז הפרוסה עולה הככר עמה, חשיב לחם שלם לענין לחם משנה. אבל אם הוא חתוך יותר באופן שכאשר אוחז הפרוסה אין הככר עולה עמו, לחם פרוס מיקרי, ואין יוצאין בו ידי חובת לחם משנה. ולכן לחם פרוס אפילו אם הוא מונח כולו בתוך ניילון, אינו מצטרף ללחם משנה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שט]. יא גם הנשים חייבות בשלש סעודות שבת, וב ''לחם משנה'', שאף הן היו בנס המן. [ובכל מעשה שבת איש ואשה שוין]. ולכן צריכות לשמוע ברכת המוציא מפי בעל הבית, ולכוין לצאת ידי חובת הברכה ו''לחם משנה''. והמברך צריך להמתין להן עד שיטלו את ידיהן לסעודה, כדי להוציאן ידי חובת לחם משנה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שט]. יב גם ביום טוב צריך לבצוע על ''לחם משנה''. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שט]. יג קודם שיברך המוציא יתפוס את הלחם בידו, ולא יברך קודם שיתפוס הלחם. ויתן שתי ידיו על הלחם בשעת הברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שי]. יד אם הוא לבוש בכפפות בימי הקור, צריך להסירן בעת הברכה. אבל מי שיש לו גבס על ידיו, מותר לו לבצוע על הפת, ואין צריך ליתן לאחד מבני הבית שיבצע על הלחם. [שם]. טו אין להתחיל לבצוע את הלחם עד שיסיים ברכת המוציא כדי שתהיה הברכה על שתי ככרות שלמות. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שי]. סימן רעד - דיני בציעת הפת בשבת א מנהג נאה הוא לקשט את שלחן השבת בפרחים ושושנים, ובמיני בשמים, לכבוד שבת. ובכדי לברך עליהם ברכת הריח ולהשלים ל''מאה ברכות'' בשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שג]. ב אם בירך על הבשמים לפני הקידוש, וחוזר להריח בהם אחר ברכת המזון, אינו חוזר לברך, מאחר שהיו לפניו, ואין ברכת המזון חשובה הפסק אלא בעניני אכילה ושתיה. ג יש נוהגים לקחת שתי אגודות הדסים או שאר בשמים, ואומרים: ''זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו''. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שג] ד צריך לבצוע בשבת על שני ככרות בכל סעודה, זכר למן שנאמר בו ''ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה''. ואחר שיברך המוציא יבצע מן הככר התחתון, וכדי שלא יהיה כעובר על המצות, יניח הככר התחתון קרוב אליו יותר מן העליון. וגם הנשים חייבות לבצוע על שני ככרות, כשאוכלות סעודות שבת לבדן. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שד]. ה יש נוהגים על פי האר''י ז''ל להניח על השלחן י''ב ככרות קטנים לכל סעודה, ששה על גבי ששה כמין ניקוד סגו''ל. ולוקחים שנים האמצעיים ובוצעין מאחד. ואפילו מי שאין לו יד בקבלה, רשאי לנהוג כן, שדוקא בעניני כוונות וכדומה, אינם אלא למי שמבין בקבלה, וכל מנהגיו על פי הקבלה, אבל לשאר בני אדם יש לחוש בזה ליוהרא שחושב עצמו מקובל. וגם בשבת ויום טוב יש לסדר י''ב ככרות כנזכר. וכבר ידוע שאין אנו הולכים אחר הקבלה אלא דברי הפוסקים הפשטנים, ורק בעניני תפלה וכדומה, אנו הולכים אחר הקבלה, בדברים שיסודם בהררי קודש על פי המקובלים. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד שה. ומה שכתבנו שרק בעניני תפלה וכו', כן כתב בשו''ת ביכורי יעקב (חיו''ד סי' יט) ובשו''ת שואל ונשאל ח''ה (סי' א'). ועוד] ו לכתחלה יש להקפיד שהלחמים יהיו שלמים לגמרי, ולכן לא יסיר את התוית הדבוקה בלחם אלא אחר בציעתו, כדי שהלחם יהיה שלם בשעת הברכה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שה] ז אם יש לו ב' חצאים של לחם, יחברם זה עם זה על ידי חתיכת עץ דקה שאינה מוקצה, [קיסם], כדי שייראה לחם שלם. ואם אין לו חתיכת עץ שאינה מוקצה, יקרבם זה לזה, ויברך. יג יכול אדם לקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש, אף על פי שאינו אוכל עמהם, כיון שהוא מקום סעודה להם. ויאמר כל סדר הקידוש, כולל ברכת בורא פרי הגפן. ואף שהם יודעים לברך ברכת הגפן, מכל מקום כיון שאינם יודעים לברך ברכת הקידוש, יברך הוא גם ברכת הגפן, ואם עדיין לא קידש בביתו אינו חייב לטעום מכוס הקידוש הזה, אלא יתן הכוס לשומעים ואחד מהם ישתה ממנו לפחות רוב רביעית, והשאר יטעמו טעימה כל שהיא לחיבוב מצוה. [ואף על פי שברכת היין בעלמא אין אחד יכול לברך על מנת שהשני ישתה, אם אין המברך עצמו שותה מהיין, והוא הדין בכל ברכות הנהנין, מכל מקום כאן שברכת בורא פרי הגפן שבקידוש היא ברכת חובה לקידוש, דינה כדין ברכת הקידוש עצמה, שיכול לברך אף על פי שאינו יוצא ידי חובה, הואיל וכל ישראל ערבין זה לזה]. ומכל מקום טוב שישתה שם רביעית. ואם יצא כבר ידי חובת קידוש, רשאי לשתות אפילו פחות מרביעית. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רצט]. יד אף בקידוש של יום שאינו חובה מן התורה, ואינו אלא ברכת בורא פרי הגפן בלבד, יכול לברך לאחרים אף על פי שאינו שותה מהיין. ומכל מקום יותר טוב שישתה רביעית יין בקידוש של יום ויחשב לו כקידוש במקום סעודה, וכנזכר לעיל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד ש']. טו צריך לאכול במקום הקידוש תיכף ומיד לאחר הקידוש, ולא ישהה אפילו זמן קצר בין הקידוש לסעודה, ורק לצורך הסעודה עצמה מותר להפסיק. ומכל מקום בדיעבד שעבר ושהה בין הקידוש לסעודה, אין צריך לחזור ולקדש, ובפרט אם בשעה שקידש היה בדעתו לאכול מיד, ונשתהה בין הקידוש לסעודה אפילו לזמן מרובה, בדיעבד אין צריך לחזור ולקדש. במה דברים אמורים כשהיה בדעתו בשעת הקידוש לאכול לאלתר ונאנס ושהה, אבל אם לא היה בדעתו לאכול לאלתר אלא לאחר זמן, אם שהה כדי שיעור עיכול [שבעים ושתים דקות] צריך לחזור ולקדש, ואם לא שהה כדי שיעור עיכול, אין צריך לחזור ולקדש. ומכל מקום בליל פסח שיש מצוה לספר ביציאת מצרים, ולקרוא את ההגדה, ואין סועדים אלא לאחר זמן רב, אין כאן חשש הפסק כלל, וחשיב קידוש במקום סעודה, שכל מה שעושים אחר הקידוש דהיינו הטיבול הראשון וההגדה וההלל והכוס השני, הוא בכלל מצות היום וזכר ליציאת מצרים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' מהדורת תשס''ד עמוד תר]. טז יש אומרים שאם אחר הקידוש יצא לחוץ ואחר כך חזר למקומו צריך לחזור ולקדש. ויש חולקים. ולכתחלה יש להזהר בזה מאד, אבל בדיעבד לא יחזור לקדש. [ילקו''י שבת א עמוד שא]. יז מטבח הנמצא בחצר הבית, ראוי שלא יצאו מן הבית אל המטבח כדי להביא ממנו דבר מה בין הקידוש לסעודה. ומכל מקום המקילים בזה, בפרט בחג הסוכות, יש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שא]. יח מי שקידש ואכל, ואחר אכילתו הקיא כל מה שאכל ושתה, יחזור ויאכל לכל הפחות כזית פת, כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה. ואם אינו יכול לאכול, או שחושש ששוב יקיא כל מה שיאכל, אין צריך לאכול. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שב]. ז אם התנה בלבו מתחלה לשנות את מקומו מבית לבית, או מחדר לחדר, והוא רואה גם כן משם את מקומו הראשון, יכול לשנות את מקומו אף לכתחלה, כל שיש לו צורך בכך. ומכל שכן אם המקום השני סמוך למקום הראשון עד כדי שיהיה יכול לשמוע משם את הקידוש, דשפיר דמי גם לכתחלה לעשות כן, אם הוא רואה את מקומו, וגם היה דעתו מתחלה על כך. ח אם אכל אחר הקידוש כזית פת (כעשרים ושבע גרם), נחשב לקידוש במקום סעודה, ורשאי לסעוד אחר כך סעודתו בכל מקום אחר הרצוי לו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצה]. ט סעודה שאמרו היינו כזית לחם, או כזית עוגה, או רביעית יין, או תבשיל של חמשת מיני דגן. וגם בקידוש הלילה אפשר להקל באכילת עוגה כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. אבל אכילת אורז אינה מועילה כדי לחושבו סעודה לענין זה, ואינו דומה לפת הבאה בכיסנין שהיא מחמשת מיני דגן. וכן אכילת תמרים לא מהני לקידוש במקום סעודה. אבל שתיית יין של הקידוש מעיקר הדין מהני לקידוש במקום סעודה. ואין צריך שישתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש. ומכל מקום כיון שיש חולקים בדבר, טוב להחמיר בקידוש של לילה שלא לסמוך על שתיית יין לקידוש במקום סעודה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצו, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקצח. שארית יוסף חלק ג' עמוד שצה. וטוב לחוש לסברת רבי עקיבא איגר ותוספת שבת שהוכיחו מכמה ראשונים דלא מהני שתיית יין לקידוש במקום סעודה]. י אין אכילת פירות נחשבת לסעודה, ואפילו בקידוש של היום אין לסמוך על אכילת פירות, אפילו משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורק בשעת הדחק יש אומרים דסמכינן על פירות בקידוש של יום. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצח]. יא אם שתה רביעית חמר מדינה כגון שכר או בירה אינו חשוב כסעודה לענין זה, ורק בשעת הדחק יש אומרים שיש לסמוך גם על זה בקידוש של היום. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצח]. יב הנוהגים לבקר אחר תפלת שבת שחרית בבית החתן או בבית אבי הבן, ואחד מקדש על כוס יין ושותה רביעית יין מכוס הקידוש, או שטועם כזית עוגה, ושאר יחידי הקהל אינם מדקדקים בכך, אלא כיון שכיוונו לצאת ידי חובת קידוש בשמיעתם נוהגים לטעום שם פירות ומגדנות ושותים שכר ובירה וכיוצא בזה, ודעתם לחזור ולקדש אחר כך כשילכו לביתם להוציא את בני ביתם ידי חובת קידוש, יש אומרים שאינו נכון לעשות כן, שכיון שאין זה קידוש במקום סעודה לגבי השומעים מיחידי הקהל, הרי הם כאוכלים ושותים בלי קידוש. ויש מתירים ומקיימים המנהג. ואף על פי שהחרד לדבר ה' יחוש לעצמו שלא לטעום שם אלא אם כן שותה בעצמו רביעית יין או אוכל כזית עוגה מחמשת המינים, [לאחר שנתכוון לצאת ידי חובת קידוש], מכל מקום אין למחות באלו שנוהגים להקל בדבר. אלא שלפחות נכון שיאכלו כזית פירות ויברכו ברכה אחרונה. ודע, שאלו ששותים שם חמר מדינה [שכר או בירה וכיוצא בזה], אינם צריכים לברך על זה ''שהכל נהיה בדברו'', כל שטעמו יין מכוס הקידוש, וכמבואר לעיל. המשך הלכות שבת. סימן רעג - דין קידוש במקום סעודה א אין קידוש אלא במקום סעודה, שנאמר: וקראת לשבת עונג, ופירשו חז''ל, שקריאת השבת (הקידוש) תהיה במקום עונג (הסעודה). לפיכך אם קידש על היין ולא סעד לא יצא גם ידי חובת קידוש. ואפילו סעד אחר כך בבית אחר לא יצא ידי חובת קידוש. והרי הוא כאוכל בלי קידוש, ולכן אם נאלץ לאכול סעודתו בבית אחר צריך לחזור ולקדש במקום סעודה שם. [שם עמ' רצג]. ב מי ששומע מחבירו או שכנו את ברכת הקידוש על היין, וכיון לצאת ידי חובת קידוש, ולא סעד שם, לא יצא ידי חובת קידוש, ובכל זה אין הבדל בין איש לאשה. [ילקו''י שבת א עמוד רצג]. ג לפיכך השומע קידוש מחבירו או משכנו הקרוב אליו, ואין דעתו לסעוד שם, אסור לו לטעום כלום, שהואיל ואינו יוצא בזה ידי חובת קידוש, הרי אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו. אבל העומד בביתו ושלחנו ערוך לפניו ושומע הקידוש משכנו, ונתכוין השומע לצאת, וגם השכן המקדש נתכוין להוציאו, יצא ידי חובת קידוש, כיון שסועד במקום ששמע הקידוש. ואף שהשומע לא טעם מכוס הקידוש אין בכך כלום, שאין השתיה חובה אלא למקדש עצמו, אבל ליתר השומעים הטעימה היא רק למצוה מן המובחר לחיבוב מצוה. ד אם קידש על מנת לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפילו הוא טרקלין גדול אין צריך לחזור ולקדש, הואיל והכל חדר אחד, אבל לכתחלה לא ישנה מקומו אפילו מפנה לפנה. ואם היה דעתו לפני הקידוש לסעוד בפנה האחרת מותר לעשות כן אף לכתחלה. ה לכתחלה אין לשנות את מקומו מחדר לחדר, אפילו אם בעת שקידש היה בדעתו לשנות את מקומו לחדר אחר. אבל בדיעבד אפילו מבית לבית או מבית לחצר, כל שגילה דעתו לפני הקידוש שברצונו לשנות את מקומו, אין צריך לחזור ולקדש, משום ספק ברכות להקל. [שם רצד]. ו והוא הדין אם רואה את מקומו הראשון דרך חלון וכיוצא בזה, ואפילו מקצת מקומו הראשון, שאין צריך לחזור ולקדש. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רצד]. לו מי ששאל אותו חבירו אחר השקיעה, כמה הלילה לספירת העומר? ישיבנו: אתמול היה כך וכך לספירה, שאם יאמר לו היום כך וכך (אפילו בלשון לעז) לא יוכל לברך אחר כך על ספירת העומר, משום דקיימא לן שאם מנה ולא בירך יצא. ומכל מקום אם ענה רק המספר של הלילה ההוא, ולא אמר תיבת "היום" יוכל לחזור ולספור בברכה. אבל אם אמר היום כך וכך, אפילו ענה בלשון לע"ז, אינו יכול לברך על העומר באותו לילה. וכן אם ענה לו "היום כך וכך לעומר", אף על פי שלא כיון בליבו לצאת ידי חובה, מכל מקום אין לו לחזור ולספור שוב בברכה. אך אם בשעה שאמר היום כך וכך נתכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה, חוזר וסופר בברכה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכה. יחוה דעת חלק ו' סי' כט. חזו"ע על הל' יו"ט עמ' רמו]. לז הלומד בשלחן ערוך אחר השקיעה [קודם צאת הכוכבים] בליל שמיני לספירה, לפני שספר את העומר, וקרא מה שכתוב בשלחן ערוך: וביום השמיני יאמר היום שמונה ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד, רשאי לחזור ולספור את העומר בברכה אחר צאת הכוכבים. [יחוה דעת ח"ו סי' כט. ילקו"י מועדים עמו' תכו. חזון עובדיה על יו"ט עמ' רז. ומשמע דאם אירע כן אחר צאה"כ לא יברך]. לח מי שחבירו שאל אותו כמה הלילה לעומר, ואמר מחר יהיה כך וכך, נראה שיספור אחר כך בברכה. (ועיין בשו"ת ויען אברהם (סימן לה) מה שכתב בזה). וכל זה קודם שיגיע למספר שבועות, אבל אם היה משבוע אחד ואילך, והשיב רק מספר הימים בלא שבועות, חוזר וסופר בברכה באותו ערב. משום ספק ספיקא. [חזון עובדיה על הל' יום טוב עמוד רמז]. לט ולכן אם אמר לחבירו אחר שקיעת החמה של יום ל"ב לעומר, אל תאמר וידוי כי הלילה ל"ג לעומר, יוכל לחזור ולספור בברכה, שהרי לא ספר שבועות. ועוד שלא ספר המספר רק בראשי תיבות, ובזה יש לומר דלא יצא. ועוד שאין כוונתו לומר מנין ספירת העומר כלל, אלא לומר שהוא יום טוב כדי שלא יאמר וידוי (כנסת הגדולה). וכן עיקר. [עיין בשו"ת ויען אברהם (סוף סימן לה). שו"ת יביע אומר חלק ד' (סימן מג סק"ט). יחוה דעת חלק ו' (סימן כט). חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמח]. מ מי ששכח לספור את העומר בליל ל"ג בעומר, וביום אמר לחבירו "היום ל"ג בעומר", או שתיקן את השליח ציבור כשבא לומר תחנון, ואמר לו "היום ל"ג בעומר", יוכל לספור אחר כך בברכה, על סמך זה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכו. חזון עובדיה שם]. מא מי ששכח לספור ספירת העומר בליל ששי, ולמחרת התפלל ערבית וקיבל שבת מבעוד יום, ונזכר לאחר שהתפלל ערבית, וטרם שקעה השמש, יספור בלי ברכה, ויוכל אחר צאת הכוכבים של שבת לספור בברכה את ספירת העומר של שבת. וכן שאר הלילות ימנה בברכה. [יביע אומר חלק ד סימן מג סק"ח. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמב]. מב בירך על דעת שהיום ארבעה ימים לעומר, וסיים את הברכה במחשבה שהם חמשה ימים לעומר, יצא, אפילו אם היה היום ארבעה ימים לעומר. וכל זה כשספר את מספר היום באופן הנכון, ורק בברכה חשב אחרת. ואם חשב בברכה שהיום ארבעה ימים לעומר, וספר שהיום חמשה ימים לעומר, יש אומרים שצריך לחזור ולברך, כי סוף סוף ספר מספר שאינו נכון. ויש חולקים, ולמעשה יחזור ויספור בלא ברכה. [ילקו"י מועדים מהדורת תשס"ד עמוד תרטו]. מג בימי הספירה חצי שעה קודם שקיעת החמה לא יאכל סעודה של פת או עוגה יותר משיעור כביצה (בלי קליפתה), ואפילו התפלל כבר מנחה, כל עוד לא קיים מצות ספירת העומר. ואם התחיל בסעודה בהיתר, דהיינו קודם לכן, והגיע זמן ספירת העומר, אינו צריך להפסיק מסעודתו, לספור העומר, אלא יספור העומר כשיסיים סעודתו. אבל אם התחיל באיסור, כיון שאין טורח כלל להפסיק, פוסק מסעודתו וסופר ספירת העומר. ומותר לכתחלה לטעום פירות וכיוצא בזה לפני ספירת העומר. וכן פת או עוגה מותר עד שיעור כביצה, [בלי קליפתה, כחמשים גרם]. [ילקו"י מועדים עמ' תכז. חזון עובדיה יום טוב עמ' רמה]. ל מיום שביעי ואילך צריך לספור גם שבועות, ונחלקו הפוסקים אם די בספירת הימים, או שספירת שבועות מעכבת, ואם ספר הימים ולא ספר השבועות, או שבועות ולא ימים, דעת מהר"ש הלוי בתשובה (סימן ה) שלא יצא. וכן כתב הפרי חדש (סימן תפט סוף ס"א). והמגן שאול (סימן כ). אולם הכנסת הגדולה (בהגהות בית יוסף סימן תפט) חלק עליו ופסק דבדיעבד יצא. וכן כתבו המגן אברהם (ס"ק ד), והחק יעקב (ס"ק ח). ואם נזכר באותו לילה יחזור ויספור בלא ברכה, ואם לא נזכר עד הלילה שאחריו ימנה משם והלאה בברכה, כדין המסופק אם ספר העומר, שסופר בברכה מטעם ספק ספיקא. והוא הדין למי שטעה במספר הימים, ולא טעה במספר השבועות, או להיפך, שטעה במספר השבועות ולא טעה במספר הימים, שאם לא נזכר עד הלילה שאחריו, סופר מכאן ואילך בברכה. דשמא כל יום מצוה בפני עצמה, ואף אם תאמר שכל הלילות הם מצוה אחת, שמא די בספירת הימים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכד. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רנא]. לא מי שמסופק כמה היום לעומר, ואינו יכול לברר, [כגון שנמצא במדבר או בעיר שאין שם ישוב יהודי], יספור מספק את ב' הספירות בזה אחר זה בלי ברכה, (כדי שלא יהיה חשש הפסק בין הברכה למצוה) ולמחרת בלילה לאחר שיתברר לו המספר האמיתי, יספור מכאן ואילך בברכה. [שו"ת יביע אומר חלק ח (חאו"ח סימן מה). ילקוט יוסף על המועדים (עמוד תכד). חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רנג]. לב אונן שמתו מוטל לפניו שפטור מכל המצוות שבתורה, [אפילו אם מסר את הטיפול בקבורה לחברא קדישא], ולכן לא ספר ספירת העומר בלילה, יספור ביום בלי ברכה לאחר קבורת המת, ואז יספור מכאן ולהבא בברכה. ואם לא ספר גם ביום, יספור מכאן ולהבא בלי ברכה. ואם האונן רואה שישאר באנינותו לילה ויום, כגון שבית הקברות רחוק מן העיר, וכיוצא בזה, יספור ספירת העומר בלי ברכה, בעודו אונן, (לאחר שנמסר המת לחברה קדישא), ויועיל לו לספור בשאר הימים בברכה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכה. ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמוד קצט, ובסוף הספר, ובירחון קול תורה קובץ ז', תשס"ה, עמוד צה. ושם דחה מ"ש בזה בחיים וחסד. וע"ע בחזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמד]. לג וכן חולה שלא ספר את העומר בלילה, יספור ביום בלי ברכה, ואז יוכל להמשיך לספור בברכה. ואם לא ספר גם ביום, יספור מכאן ולהבא בלי ברכה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכה] לד ספירת העומר צריכה להיות בדיבור בפיו ובשפתיו, אבל בהרהור לא יצא, שהרהור לאו כדיבור דמי. (משנה ברורה בבאור הלכה סימן תפט). ואם הרהר בלבד, יכול לברך אח"כ, ולספור ספירת העומר בבטוי שפתים. (ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ד' חאו"ח סימן ג אות יז). ולכתחלה צריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לאזנו יצא. [עיין בשו"ת יביע אומר שם סימן יח. ודו"ק. חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' רמג]. לה הכותב במכתב בלילה "היום טו"ב לעומר", ושכח לספור העומר בפיו לילה ויום, סופר בשאר הלילות בברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תכז. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמג]. כד נחלקו הראשונים אם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת המתמשכת על פני ארבעים ותשע יום, וזה מה שנאמר בתורה: תמימות תהיינה, וממילא אם שכח יום אחד חיסר במצוה ואינו יכול לספור, שאין כאן תמימות. או שמצוה זו היא מצוה בפני עצמה בכל לילה. ולכן לדינא אם שכח או הזיד ולא ספר ספירת העומר אפילו רק לילה אחד, אינו יכול יותר לברך על ספירת העומר מהלילה שלאחר מכן והלאה, אלא יספור בלא ברכה. דספק ברכות להקל. וכן אם טעה ומנה מספר אחר, ולא נזכר עד הלילה השני, אינו יכול לספור עוד בברכה. וכל זה כששכח לספור לילה ויום, אבל אם נזכר ביום יספור המנין של אותו יום בלא ברכה, ושוב יוכל לספור בלילות שלאחר מכן בברכה. והוא הדין אם שכח כמה לילות ובכל פעם נזכר ביום וספר (בלי ברכה), חוזר וממשיך לספור מכאן ואילך בברכה. [שו"ת יביע אומר חלק א' חלק יורה דעה סימן כא אות ו'. וחלק ג' סימן טז אות ז'. וחלק ד' סימן מג סק"ז. וחלק ג' סימן כח]. כה מנהג נכון בירושלים, לספור העומר בבית הכנסת בשחרית בלי ברכה, שאם יש מי ששכח לספור בלילה, יספור בשחרית, ויועיל לו שמכאן ולהבא יספור בברכה.[ילקו"י מועדים]. כו מי ששכח לספור ספירת העומר לילה ויום, שהדין הוא שאינו סופר עוד בברכה, ועמד כשליח ציבור בתפלת ערבית, אין לו לספור ספירת העומר להוציא אחרים ידי חובתם, שכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם. והדין כן אף באדם נכבד. [שו"ת יביע אומר ח"ח חלק אורח חיים סי' מו סק"ב. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רמח]. כז אם טעה במנין הספירה (במנין הימים והשבועות), ולא נזכר עד הלילה שאחריו, דינו כמי שלא ספר כלל. ואם נזכר באותו ערב, אם הפסיק בינתים, או ששהה כשיעור "שלום עליך רבי", חוזר וסופר "בברכה". ואם נזכר ביום, סופר ביום בלי ברכה. ומכאן ואילך יספור בברכה. [חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רנ]. כח מי שנסתפק אם ספר העומר בלילה הקודם, (וביום הקודם לא נזכר מספירת העומר כלל), או שנסתפק אם ספר אתמול את המספר הנכון או לא, (ולא ספר ביום את המספר הנכון), בכל זאת יוכל לספור מכאן ולהבא בברכה, מטעם ספק ספיקא, שמא באמת ספר העומר בלילה הקודמת, ואם תמצא לומר שלא ספר, שמא הלכה כדעת ר"י בעל התוספות, שכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא. ונוסף על זה שיש לנו דעת הרמב"ם והראבי"ה דסבירא להו שעיקר מצות ספירת העומר גם בזמן הזה מדאורייתא, וספיקא דאורייתא לחומרא. [שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ב' סק"ג. וח"ד או"ח סי' מג סק"ג. והוא ע"פ דברי תרומת הדשן סי' לז. וי"א שגם דעת הרי"ף כן, אלא שא"ז מוכרח כ"כ, ומש"ה מרן פסק כד' הרא"ש דספה"ע מדרבנן. וראה בזה בחזו"ע יום טוב עמוד רלח. ובילקו"י מועדים מהדורת תשס"ד עמוד תריז, ובירחון קול תורה סיון תשס"ג עמוד סא.]. כט וכן אם היה עומד בבין השמשות [אחר השקיעה], ונזכר בבירור שלא ספר אמש ספירת העומר, וגם במשך היום לא נזכר מזה, יספור מיד הספירה של אמש בלי ברכה, ואחר צאת הכוכבים יספור בברכה. ונכון שבאופן כזה יזהר שלא יספור העומר בכל יתר הלילות אלא לאחר צאת הכוכבים, שלא יהיה כתרתי דסתרי. וכל זה דוקא באופן שנזכר בבין השמשות שלנו, שהוא שלש עשרה וחצי דקות זמניות אחר השקיעה, אבל אם נזכר לאחר מכן, אף על פי שהוא נוהג להחמיר במוצאי שבת כדעת רבינו תם, אין לצרף בזה סברת ר"ת וסיעתו להרשות לו לספור מכאן ואילך "בברכה". אלא מכאן ואילך יספור בלא ברכה. שספק ברכות להקל. [שו"ת יביע אומר ח"ד סי' מג. וח"י חאו"ח סי' לח עמוד סט. ושם דחה דברי מי שהצריך שיהיו ב' הספיקות שקולים. וראה עוד בחזון עובדיה על יום טוב עמוד רלח]. יט המתפלל ערבית עם הצבור מבעוד יום בימי הספירה, סמוך לחשכה, וסיימו התפלה בבין השמשות, וברצונם לספור מיד ספירת העומר בבין השמשות טרם ילכו לביתם, והיחיד הזה נוהג בכל לילה לספור העומר אחר צאת הכוכבים, כמנהג המדקדקים במצות, אך מאידך הוא חושש פן ישכח לספור בביתו, ויפסיד לגמרי את מצות ספירת העומר בשאר הלילות, טוב שיספור עם הצבור בלי ברכה, ויחשוב ויתנה בדעתו לאמר: אם אשכח לספור בלילה בביתי, הריני סומך על ספירה זו לצאת בה ידי חובתי, ואם אזכור בלילה לספור העומר, אני מכוין שלא אצא ידי חובת ספירת העומר במה שאני מונה עכשיו עם הצבור. ואז כשיזכור בלילה יספור בברכה כמנהגו הטוב לספור אחר צאת הכוכבים. [חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רלג]. כ מנהג יפה אף נעים בכמה קהלות מישראל שבימי הספירה בין מנחה לערבית קוראים מעט מפרקי אבות, ושומעים מפי תלמיד חכם מוסר השכל מענין הנאמר בפרקי אבות, דבר הלמד מענינו, וממשיכים בזה עד שיגיע זמן צאת הכוכבים, כדי שיספרו העומר בזמנו דהיינו אחר צאת הכוכבים. ונמצא מצוה גוררת מצוה, שבכדי לקיים המצוה מן המובחר לספור אחר זמן צאת הכוכבים, לומדים תורה ברבים. וראוי לעשות כן בכל קהל. וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. [חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רלו]. כא יש אומרים שנכון לספור מיד אחר קדיש תתקבל של ערבית, אבל בירושלים נוהגים לספור העומר אחר סיום עלינו לשבח. [המנהג לספור אחר קדיש תתקבל מסתייע יפה מדברי רב האי גאון שבארחות חיים (אות ד). וכן כתב בספר נוה שלום חזן ובספר נהר מצרים. ומכל מקום אין אחר המנהג כלום. וראה בירחון קול תורה אלול תשס"ג עמוד כא, וחשון תשס"ד עמוד סד. וילקוט יוסף על המועדים מהדורת תשס"ד עמוד תרכה. חזון עובדיה על הלכות יו"ט עמוד רלה]. כב אחר שסופרים העומר אומרים "הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו". והטעם לפי שאין לנו עתה אלא הזכרה לבית המקדש, אבל לשופר ולולב יש עשייה. [תוס' מגילה (כ:). מחזור ויטרי (עמוד שא). ושבולי הלקט (ס"ס רלד). חזו"ע על יום טוב עמוד רלה]. כג נוהגים לומר למנצח בנגינות מזמור שיר ואנא בכח. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכב]. יד מצות ספירת העומר צריכה להיות מעומד. וסמכו חז"ל דין זה על הנאמר (בפרשת ראה טז. ט): "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות", אל תקרי בקמה אלא בקומה. ומכל מקום אם מנה מיושב יצא. [הרמב"ם סוף הלכות תמידין ומוספין. ש"ע סימן תפט ס"א ואחרונים. וכתב בכס"מ, דין זה שכתב בשם הר"י בן גיאת קבלה מפי רבותינו, ואסמכוה אקרא, וה"ד בא"א סק"ג]. טו זקן או חולה שקשה להם לעמוד רשאים לספור העומר לכתחלה כשהם יושבים, שכל שעת הדחק כדיעבד דמי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תיח. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רכז]. טז מצוה על כל אחד ואחד מישראל לספור ספירת העומר בעצמו, שנאמר "וספרתם לכם", בלשון רבים, שתהיה ספירה בפי כל אחד. ומכל מקום אם נתכוון לצאת בספירת שליח צבור, וגם השליח צבור נתכוון להוציאו, יוצא ידי חובתו בשמיעה, שהשומע כעונה. [ילקו"י מועדים עמוד תיח. ושם חקירה אם שומע כעונה יוצא י"ח מתורת דיבור, שדברי האומר מתייחסים לגמרי לשומע, כאילו הוא דיבר, ונחשב מבחינה הלכתית כדיבור ממש, או דתורת שמיעה עליו, ויוצא י"ח מדין שמיעה, והתורה חידשה שגם בשמיעה יוצאים ידי חובה. וראה עוד בחזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רכח]. יז הואיל ונחלקו הפוסקים אם מצות צריכות כוונה, כמבואר בבית יוסף (סימן ס וסימן תקפט), ולדברי האומרים שאין המצות צריכות כוונה, כל ששמע מהשליח צבור, או אדם אחר, את הברכה והספירה של העומר, אף על פי שלא נתכוון לצאת ידי חובה, נראה שיצא ידי חובה בשמיעתו, ולא יוכל לברך אחר כך כשיספור בעצמו. ואף על פי שההלכה היא שמצות צריכות כוונה כמבואר בשלחן ערוך (סימן ס ס"ד), מכל מקום בספק ברכות יש לחוש להאומרים שאין מצות צריכות כוונה. הילכך טוב הדבר שיאמר בפירוש בתחלת ימי הספירה, "אני מכוין שבכל לילה מן הלילות של ספירת העומר בשנה זו, שלא לצאת ידי חובת הברכה והספירה של העומר בשמיעתי אותם מפי השליח צבור, או אדם אחר, אלא רק כשאברך ואספור העומר בעצמי". [חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רל]. יח זמן ספירת העומר בלילה, ואם שכח לספור בתחילת הלילה סופר והולך כל הלילה. ולכתחלה נכון לספור אחר צאת הכוכבים, והוא כשמונה עשר רגעים אחר שקיעת החמה. (והוא כשלש עשרה וחצי דקות זמניות אחר שקיעת החמה). וכן מנהג המדקדקים במצוות להמתין לצאת הכוכבים. וטוב שיקבעו סדר לימוד בין מנחה למעריב, כדי שיגיע זמן קריאת שמע וזמן ספירת העומר. ומכל מקום ציבור שסיימו תפלת ערבית מיד אחר השקיעה, ואינם ממתינים עד צאת הכוכבים, וקיים חשש שחלק מן הציבור ישכח לספור העומר, ויפסידו לגמרי מצות הספירה, יכולים לספור העומר בברכה בבין השמשות, שהואיל וספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ספקא דרבנן לקולא. [ועוד שיש לצרף סברת רבי יהודה שמפלג המנחה הוי כדין לילה]. אבל כל עוד שלא שקעה החמה אין לספור העומר בברכה בשום פנים. ואפילו בערב שבת לאחר קבלת שבת אין לספור קודם השקיעה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תכא. שו"ת יביע אומר ח"ו סימן לא. שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן כג. חזון עובדיה על הל' יו"ט עמוד רלב]. ח נוסח הספירה הוא "לעומר" ולא "בעומר". וכשמגיע לשבעה ימים, אומר היום שבעה ימים לעומר, שהם שבוע אחד. [חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' ריט]. ט אין לברך שהחיינו על ספירת העומר, כיון שהספירה נתקנה זכר למקדש, וגם אין מברכים שהחיינו על מצוה שבדיבור. [חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' ריט]. י החבוש בבית האסורים בימי הספירה, והמקום מטונף, ואינו יכול לברך על ספירת העומר, רשאי לספור העומר בלי ברכה, ואף על פי שמצוה היא, ואין ראוי לכתחלה לעשותה במקום מטונף, מכל מקום כדי שלא יפסיד לגמרי המצוה לאחר שיצא מבית הסוהר, יכול לעשות כן. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק יורה דעה סימן כט אות ה. חזון עובדיה הלכות יום טוב עמ' רנב]. יא נשים פטורות ממצות ספירת העומר, הואיל ויש לה זמן קבוע. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם רצו לספור בלי ברכה רשאות. אבל אינן רשאות לברך, שהיא ברכה לבטלה. ועל פי הסוד טוב שהנשים לא תספורנה כלל העומר אף בלי ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תטז. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רכ]. יב מצוה לחנך את הקטנים לספור את העומר בכל יום, ויש לחנכם לספור עם ברכה כדת. וקטן ששכח לספור איזה לילה בימי הספירה רשאי להמשיך לספור בברכה משום חינוך, כדי להרגילו לברך בכל שנה לכשיגדיל. [עיין בתוס' ר"ה לג. סוף ד"ה הא, שהקטן אינו מוזהר על לא תשא, וחייבים לחנכו במצות. שזו היא מצות החינוך להרגילו לברך. ומשום חינוך אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים דכל לילה היא מצוה בפני עצמה. וע"ע תוס' פסחים (פח.). ובספר נחל איתן (סוף פרק כט מהל' שבת). ובשו"ת פרי יצחק (סוף סימן יא). ובשו"ת יביע אומר חלק ב (חאו"ח סימן יג אות ג-ד-ה). ע"ש. ובילקו"י על המועדים עמוד תיז. ילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד, סימן לז. ובילקו"י דיני חינוך קטן מהדורת תשס"ג עמוד רלד. ובחזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד רכא]. יג קטן שהגדיל באמצע ימי הספירה ונעשה בר מצוה, אינו רשאי להמשיך לספור ספירת העומר בברכה. ואף שעד אותו יום ספר מדי לילה בלילה בברכה, משום מצות חינוך, אף על פי כן עליו להפסיק מלברך הלאה על ספירת העומר ביום שהגיע לי"ג שנה ויום אחד, מפני שכל ספירותיו שהיו בקטנותו אינן מוציאות אותו ידי חובתו לכשיגדל. כיון שאז היה פטור מכל המצות. ואפילו מצות חינוך דרבנן לא היתה מוטלת על הקטן עצמו אלא על אביו. ומכיון שפטור היה מן המצות קודם שיהיה בר מצוה, לא עלו לו ספירותיו בקטנותו לענין "תמימות" כדי שיוכל להמשיך לספור בברכה אחר שיגדל. והרי הוא גדול ומצווה על איסור ברכה שאינה צריכה, הילכך ישמע הברכה מהשליח צבור בכל לילה ולילה. ואחר כך יספור העומר עם הקהל. ומכל מקום אין למחות בקטן שהגדיל בימי הספירה אם ממשיך לספור גם אחר כך בברכה. [שו"ת יביע אומר חלק ג' סימן כז. שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן כט. וראה בילקוט יוסף על הלכות תפילין מהדורת תשס"ד סימן לז, ובילקו"י דיני חינוך קטן מהדורת תשס"ג, עמוד רלה, ובילקוט יוסף מועדים מהדורת תשס"ד עמוד תריז, תשובה ע"ד החולקים בזה. ועיין בחזון עובדיה על הלכות יום טוב עמ' רכא שסיים, דמכל מקום אין למחות ביד מי שמברך, דסו"ס איכא ספק ספיקא]. סימן תפט - הלכות ספירת העומר א נאמר בתורה (ויקרא כא טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וקיבלו רבותינו ז"ל, שפירוש "ממחרת השבת" היינו מחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום שבתון, ולא שבת בראשית, להוציא מלב הצדוקים שהיו אומרים ממחרת השבת זה שבת בראשית. לפיכך מצות עשה לספור ספירת העומר החל מליל ט"ז בניסן עד סוף שבעה שבועות. וכתב בשבולי הלקט (סימן רלו) בשם מדרש אגדה, תלה הכתוב יום חג השבועות בספירת העומר, שנאמר "שבעה שבועות תספור לך, ועשית חג שבועות לה' אלהיך", לפי שכאשר נתבשרו ישראל בצאתם ממצרים שהם עתידים לקבל התורה לסוף חמישים יום, שנאמר "בהוציאך את העם ממצרים "תעבדון" את האלהים על ההר הזה", הרי נ' של תעבדון יתירה, לומר לך, לקץ של חמישים יום תעבדון את האלהים על ידי קבלת התורה. וישראל מרוב חיבתם לתורה היו מונים בכל יום ויום, ואומרים הרי עבר יום אחד, הרי עברו שני ימים, שלשה, ארבעה, וכו', כי היה הדבר בעיניהם כזמן ארוך, מרוב חיבתם הגדולה לקבלת התורה, ולכן נקבעה הספירה לדורות. ור' יהודה החסיד אמר, לפי שימים אלה ימי מלאכת השדה הם, ואין מי שיגיד לבני הכפרים החקלאים, אם אייר מלא או חסר, לכן אמרה תורה תספרו חמישים יום, ואחר כך מקרא קודש יהיה לכם. עכ"ל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תיב. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד ריב]. ב ומכל מקום הואיל ונאמר (דברים טז ט): "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות", דהיינו משעת קצירת העומר, בזמן הזה שאין לנו קצירת העומר, ולא את קרבן העומר שהיה קרב בבית המקדש בט"ז ניסן, אין מצות ספירת העומר אלא מדרבנן, זכר למקדש. וכן היא דעת רוב הפוסקים [ומכללם: רבינו ישעיה, הרז"ה, הרוקח, התוס', מהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, רבינו ירוחם, הרשב"א, ארחות חיים, נימוקי יוסף, אהל מועד, האבודרהם, רבינו פרץ, הסמ"ק, הכל בו, העיטור]. ומרן הש"ע, [כמבואר מדבריו בב"י בדין פתח על דעת לומר ארבעה וסיים חמשה]. ולפיכך יש להשמיט מנוסח "לשם יחוד" שלפני ספירת העומר את הנוסח: "הרינו באים לקיים מצות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו'", מאחר שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תיב. וראה בדעת מרן אם ספירת העומר מה"ת או מדרבנן, בילקוט יוסף במבוא לספר איסור והיתר כרך ב', ובילקוט יוסף מועדים עמוד תרטו. ובירחון קול תורה תמוז תשס"ג עמוד יד. חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' ריד]. ג הנוהגים לומר בנוסח "לשם יחוד" שלפני ספירת העומר, ביום האחרון של ספירת העומר את הפסוק "וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה", יש להם על מה שיסמוכו. ורשאים אחר כך לספור את העומר בברכה, ואין למחות בידם. ומכל מקום לכתחילה נכון להשמיט פסוק זה, ודי לומר "הרי אנחנו באים לקיים מצות ספירת העומר וכו'". [יביע אומר ח"ג סי' כח. שו"ת יחוה דעת ח"ו סי' כט. ירחון קול תורה תשרי תשס"ד עמו' עג. חזון עובדיה הל' יו"ט עמו' רטו]. ד מי שבירך על ספירת העומר, ובעת ברכתו היה סבור שהיום הוא כך וכך לעומר, ולפני שספר נזכר מיד שהיום אינו כך וכך, ימשיך ויספור את העומר, ולא יחזור לברך. [טור בשם ראבי"ה בסי' תפט הצריך לחזור ולברך, כיון דספירת העומר מן התורה. אבל בב"י כתב דכיון דספירת העומר מדרבנן יצא ידי חובה. וראה בילקוט יוסף במבוא לאיסור והיתר כרך ב', ובילקו"י על המועדים עמוד תיד]. ה במוצאי שבת סופרים העומר קודם ההבדלה. וכן כשחל יו"ט האחרון של פסח במוצ"ש, יספרו את העומר קודם ההבדלה. [יביע אומר ח"ד חלק אורח חיים סימן כג סק"ח]. ו צריך לברך קודם שיספור העומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר". ואף על פי שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, מכל מקום אפשר לומר בנוסח הברכה "וצונו", הואיל ונאמר בתורה "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך", והוי כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו צונו לקיים מצות רבותינו ז"ל, ולכן שפיר יש לומר "וצונו". וכמו שמברכים בנוסח כזה על הדלקת נרות חנוכה ועל נטילת ידים ושאר מצות דרבנן. ומכל מקום אם ספר ספירת העומר בלי ברכה יצא ידי חובתו, שאין ברכות מעכבות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תטו. חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' רטז]. ז מצות ספירת העומר בכל לשון שהוא מבין. ואף בלשון הקודש צריך לכתחילה להבין הספירה. ואם אינו מבין לשון הקודש, וספר בלשון הקודש לא יצא, ויחזור לספור בלשון שמבין בלא ברכה. [יביע אומר חלק ה' סימן יב סק"ד. חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' רלב]. סימן תצ - סדר התפלות בחול המועד א בימי חול המועד מתפלל שחרית מנחה וערבית כדרכו בימי החול, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ואם לא אמר יעלה ויבא, אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה', כדי לחתום המחזיר וכו', יאמר שם למדני חוקיך, ויאמר רצה וכו', יעלה ויבא, ואתה ברחמיך וכו'. ואם חתם המחזיר וכו', יאמר יעלה ויבוא קודם מודים, וימשיך מודים. ואם אמר תיבת מודים, וכן אם נזכר בברכות שלאחר מכן, חוזר לרצה. ואם סיים יהיו לרצון השני, אף שעדיין לא עקר רגליו, חוזר לראש. ואין הבדל בזה בין שחרית ומנחה, לערבית. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת שנת תשס"ג עמ' פט]. ב מתפללים מוסף בחול המועד, ואומרים "את יום מקרא קודש הזה". וביום טוב אומרים את יום טוב מקרא קודש הזה. ומתפללים מוסף כמו ביום טוב הראשון, ואם אמר בחול המועד "את יום טוב מקרא קודש הזה" אין מחזירין אותו. [חזון עובדיה שם, תשס"ג, עמוד פט]. ג ביום טוב ובחול המועד מזכירין יעלה ויבוא בברכת המזון. ואם שכח ולא אמרו, אינו חוזר, מלבד ליל יום טוב ראשון של פסח [גם הנשים], וליל יו"ט של סוכות [לאנשים בלבד]. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד שז]. ד בימי חול המועד פסח, וכן ביום טוב אחרון של חג, אומרים הלל בלא ברכה, ובדילוג. וכן המנהג בארץ ישראל ואגפיה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פט]. ה בליל יום טוב אחרון מקדשים על היין, ואין אומרים שהחיינו, שאינו רגל בפני עצמו. ואומרים בתפלה ובקידוש זמן חרותינו. ו בשבת חול המועד מתפללים ערבית כמו שבת רגילה, רק שמוסיפין יעלה ויבוא ברצה. [ואם שכח, ראה סעיף א']. וכן בשחרית. ומתפללים מוסף כמו ביום טוב, ואומרים את יום מקרא קודש הזה, וחותמים: מקדש השבת וישראל והזמנים. ומנהג האשכנזים לומר בשבת חול המועד פסח בבוקר, שיר השירים, קודם קריאת התורה. ודעת הרמ"א שאין מברכים על קריאה זו. ודעת הגר"א שיש לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגילה. אולם הספרדים לא נהגו בקריאת שיר השירים בשבת חול המועד בבוקר, וכל שכן שאין להם לברך על קריאה זו. ושליח ציבור ספרדי אסור לו לברך בבית הכנסת של האשכנזים על קריאת מגילה זו. [ולא יענה אמן אחר ברכה זו אלא יהרהר בלבו]. ז הטועה בתפלתו בחול המועד והתפלל תפלת יום טוב, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה עם יעלה ויבא. [יחוה דעת חלק ה' סימן לז. שו"ת יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן צא דף קסד ע"ב אות ה'. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד צ]. סימן תפח - הלכות יום טוב של חג הפסח א מתפללים שחרית של יום טוב בשמחה ובניגון, ואומרים כל המזמורים הנאמרים בשבת. והמנהג לומר מזמור של פסח אחר מזמור יושב בסתר עליון. [חזון עובדיה על הלכות פסח תשס"ג, עמוד רלט. יביע אומר חלק ט' סימן כב אות ד']. וגומרים את ההלל, ומברכים עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רלט הערה ב]. ב אסור להפסיק באמצע ההלל, אלא דינו כדין קריאת שמע וברכותיה, שבאמצע הפרק שואל מפני היראה, דהיינו בשלום אביו או רבו שחייב במוראם, ומשיב שלום מפני הכבוד לאדם נכבד שהקדים לו שלום, ובבין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם. וכן יש לו להפסיק לקדיש ולקדושה, אפילו באמצע הפרק. ואף לענין אמן דברכות יש לו להפסיק. [יביע אומר חלק ב' או"ח סימן לב. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רמ]. ג יחיד שבירך על ההלל, ואחר שסיים ברכתו שמע אחר כך סיום הברכה מהשליח צבור, לא יענה אחריו אמן, משום הפסק בין הברכה למצוה. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג עמו' רמ הערה ג]. ד אם סיים ההלל עד כי לעולם חסדו, ושמע דברים שבקדושה מותר לענות קדיש וקדושה ואמן קודם ברכת יהללוך, ואף על פי שאין ראוי להפסיק לכתחלה בין המצוה לברכה שאחריה, אין זה לעיכובא [עיין יביע אומר ח"א או"ח סי' ט אות ו], ואין ברכה זו אלא ברכת השבח, ולכן רשאי להפסיק לכתחילה לענות אמן וכל דבר שבקדושה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רמא ד"ה ודע]. ה הקורא את ההלל בימים שגומרים בהם את ההלל, ואחר כך נסתפק אם דילג כמו בראש חודש, אין צריך לחזור ולקרוא שוב את כל ההלל, דספק דרבנן לקולא. ואף שבירך בנוסח לגמור את ההלל, שהוא לשון גמר, מכל מקום יש לומר שהוא מלשון וגומרה עם הנץ, דהיינו לסיימה. אולם אם דילג בודאי, יחזור ויגמור את כל ההלל. אבל לא יברך שוב לפניה ולאחריה, דברכתו הראשונה שפיר חלה גם על קריאה זו. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רמא בהערה]. ו ספרדי שאינו מברך כלל על ההלל בראש חודש, וטעה באחד הימים שגומרים בהם את ההלל, וקרא את ההלל כמו שקורא בראש חודש, בלא ברכה, והשמיט לא לנו ואהבתי, ואחר כך נזכר, חייב לחזור ולגמור את כל ההלל כתקנת חז"ל, וכשהוא חוזר לגמור את כל ההלל, יברך עליו תחלה וסוף, כיון שלא בירך כלל. [חזון עובדיה פסח מהדו' תשס"ג עמ' רמד סוף ד"ה ואחר זמן]. ז אם פסק באמצע ההלל אפילו לדבר הרשות, ואפילו שהה כדי לגמור את כולו, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק, בין ששהה באונס בין ברצון. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד רמ]. ח ספק אם קרא את ההלל, ספק לא קראו כלל, מן הדין אינו חוזר וקורא, וטוב שיחזור ויקראנו בלא ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד מהדורת תשס"ג עמוד רמד]. ט אם קרא את הלל וגמר אותו באמירת לא לנו, אהבתי וכו', אבל לא בירך עליו, יצא, שאין ברכות מעכבות. [חזון עובדיה פסח מהדורת שנת תשס"ג עמוד רמה. מאמר מרדכי סי' תפח סק"ב. וראה ברמב"ם פרק ז' מהלכות תמידין ומוספים הלכה כ"ה, ובכסף משנה שם]. י כל היום כשר לקריאת ההלל מהנץ החמה עד השקיעה, שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (מגילה כ:). ובדיעבד אם קרא ההלל אחר עמוד השחר קודם הנץ החמה, יצא. ואם עבר יום טוב, אין תשלומין להלל, שאין תשלומין אלא לתפלה דרחמי נינהו, מה שאין כן קריאת שמע והלל ומגילה, שאין להם תשלומין. [ברכי יוסף סימן תרפז סק"א, שואל ומשיב תנינא חלק ד' ס"ס קלה] יא בהוצאת ספר תורה, יש נוהגים שהשליח צבור פותח באמירת י"ג מדות, בטעמי המקרא כאדם הקורא בתורה, והצבור עונים אחריו. ויש מפקפקים על זה, שעל כל פנים אין לומר י"ג מדות ביום טוב. ולכן שב ואל תעשה עדיף. וכן אנו נוהגים שלא לומר י"ג מדות כלל, לא ברגלים ולא בימים הנוראים, מלבד ביום הכפורים. [חזון עובדיה, פסח, מהדורת תשס"ג עמוד רמה] יב סדר קריאת הפרשיות בשבעת ימי הפסח, משך תורא קדש בכספא פסול במדברא שלח בוכרא. ביום טוב הראשון של פסח בפרשת בא, משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. ביום השני בפרשת אמור, שור או כשב או עז כי יולד. ביום השלישי בסוף פרשת בא, קדש לי כל בכור. ביום הרביעי בפרשת משפטים, אם כסף תלוה את עמי. ביום החמישי בפרשת כי תשא, פסול לך שני לוחות אבנים. ביום הששי בפרשת בהעלותך, וידבר ה' אל משה במדבר סיני. בשביעי של פסח בפרשת בשלח, ויהי בשלח פרעה, עם פרשת השירה. ובחוץ לארץ ביום השמיני בפרשת ראה, כל הבכור אשר יולד. (מגילה לא.). ובכל ימי חג הפסח מוציאים גם ס"ת שני לקרוא בו בפרשת פסח בסדר קרבנות היום. [הסדר הנ"ל ישתנה רק כשחל יו"ט ראשון של פסח ביום חמישי שאז מקדימים לקרוא פרשת "פסול" בשבת חול המועד, ומתחיל הקריאה מהפסוק "ראה אתה אומר אלי"]. [חזון עובדיה פסח תשס"ג עמוד רמו]. יג מותר להוסיף עולים ביום טוב על חובת היום, ולהעלות לספר תורה יותר מחמשה עולים. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד רמז. יביע אומר חלק ט' אורח חיים סימן כז]. יד אם טעה השליח צבור ביום הראשון של פסח, וסיים עם העולה החמישי פרשת משכו בפסוק (יב. נ), ויעשו כל בני ישראל, ולא סיים הפסוק שאחריו שמסיים הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, יצא. ואין צריך לחזור ולקרות עוד. (בית דוד חאו"ח סימן ס). טו וכן אם טעה השליח צבור וקרא ביום הראשון שור או כשב או עז, אין צריך לחזור ולקרות פרשת משכו, שאין הסדר הנ"ל מעכב. [שו"ת דבר משה חלק א חאו"ח סימן יד. וכתב שכן הסכימו עמו הגאון מר אביו רבי שלמה אמאריליו, והגאון מהר"ש פלורנטין]. טז אומרים תיקון הטל ביום טוב הראשון של פסח, ופותחים בפיוט לשוני כוננת. וטוב להשמיט הנוסח "לך לשלום גשם ובא בשלום טל", שהרבה פעמים אנו צריכים עדיין לגשמי ברכה. (שו"ת בית דוד חאו"ח סימן רסה). והחל ממוסף של יום טוב הראשון של פסח מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ואומרים "מוריד הטל". ואם טעה ואמר מוריד הגשם במקום מוריד הטל, וסיים הברכה ואמר בא"י מחיה המתים, צריך לחזור לראש התפלה. ואפילו במקום שצריכים לגשמים אף בימות החמה אם הזכיר גשם במקום טל מחזירים אותו. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רמז]. יז אם ביום טוב ראשון של פסח חזר תשעים פעם, "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל", כנגד תפלות של שלשים יום, מכאן ואילך אם נסתפק אם אמר גשם או טל, הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם, ואינו צריך לחזור. (מרן בשלחן ערוך סימן קיד ס"ט). וטוב שיחזור מאה ואחת פעמים, כעין מה שאמרו בחגיגה (ט:) אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה פרקו מאה ואחת. וגם כדי לכלול תפלת המוספין של פסח ושבת וראש חודש אייר שבתוך שלשים יום. [שו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן כ). וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סימן יא). וע"ע בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סימן רכה). ע"ש. ועיין בשו"ת אור לי (סימן קיא) מה שהשיב על זה. ודו"ק. וראה עוד בחזון עובדיה על הלכות פסח עמוד רמח הערה יב]. יח בחול המועד שהוא יום שני של פסח, ט"ז בניסן, וכן בשאר ימי חול המועד, ערבית שחרית ומנחה, צריך לומר יעלה ויבא, ואם לא אמרו וסיים תפלתו חוזר לראש התפלה. וקוראים ההלל בדילוג. ומנהג ארץ ישראל ואגפיה לקרוא את ההלל בלי ברכה. ומתפללים מוסף כמו ביו"ט הראשון, אלא שביום טוב אומרים יום טוב מקרא קודש הזה, ובחול המועד אומרים את יום מקרא קודש הזה. ומכל מקום אם אמר בחול המועד את יום טוב מקרא קודש הזה אין מחזירין אותו. וטוב לעשות דבר מיוחד בסעודה בט"ז בניסן, לזכר סעודת אסתר, שבו נתלה המן, כמו שנרמז בפסוק וישבות המן ממחרת הפסח. (של"ה מג"א, חק יעקב). [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רמח]. סימן תפא - אכילת מצה בימי הפסח א האוכל מצה בכל ימי הפסח, חוץ מלילה הראשון של פסח, אינו מברך אלא המוציא. אבל אם בירך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה", הרי הוא נושא שם שמים לבטלה, ואסור לענות אחריו אמן. כי אכילת מצה בשאר ימי הפסח אינה מצוה גמורה אלא רשות, שאם ירצה לאכול אורז או פירות וכיוצא רשאי, ואינו חייב לאכול מצה כי אם בלילה הראשונה בארץ ישראל, וב' לילות הראשונים בחוץ לארץ. לפיכך אין לברך ברכת "על אכילת מצה" בשאר ימי הפסח. והנוהגים כן יש למחות בידם, שאין להם על מה שיסמוכו. [ילקו"י מועדים עמוד שפ. יחוה דעת ח"א סימן כב, שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן לב. ובחזון עובדיה חלק ההלכות מהדורת שנת תשכ"ז עמוד רכא, ובמהדורת תשס"ג עמוד פה]. ב מה שיש נוהגים שאינם אוכלים מצה אלא בליל יום טוב ראשון של פסח, ובשאר ימי הפסח אינם אוכלים מצה מחשש שהמצה לא נאפתה כראוי, לא יפה הם עושים, ובפרט בשבת ויום טוב שחובה לאכול בהם פת. ויש להסביר להם שאף על פי שהחובה באכילת מצה היא רק בליל פסח, מכל מקום יש אומרים שיש מצוה באכילתה כל שבעה, אך אם עושים כן מטעמי בריאות, יש להקל להם. [יבי"א ח"ב סימן כג ס"ק טז. שו"ת חזו"ע ח"א סי' לב]. סימן תפז - דיני תפלת ליל פסח א בליל יום טוב של פסח שחל בשבת, יש נוהגים שלא לומר הפיוט "לכה דודי לקראת כלה", בקבלת שבת, והטעם מפני שכאשר מקבלים פני השבת (באומרם: "פני שבת נקבלה"), ואין מזכירים "יום טוב" בקבלת פנים, נראה כמביישים את יום טוב. אבל מנהגינו לומר לעולם "לכה דודי" בקבלת שבת, גם כשחל בו יום טוב, כי החג כבר הוזמן על ידינו בקידוש החודש, [שלכן אנו חותמים בתפלת יום טוב: "מקדש ישראל והזמנים", שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הזמנים בקביעת החדשים (ביצה יז. ובפרש"י שם).] וממילא אין צורך לצאת לקראת יום טוב ולקבלו כשבא בזמנו הקבוע לו. אבל השבת קבועה ועומדת מששת ימי בראשית, ואין כל צורך שבית דין יקדשוה (בבא בתרא קכא. וביצה יז.), לכן ראוי לצאת לקראת השבת ולקבלו בסבר פנים יפות כיוצא לקראת המלך. (שבת קיט.). [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפ. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קה, ובמהדורת תשס"ג עמוד רכב]. ב מנהג ישראל בכל התפוצות להתפלל תפלות ימים טובים בניגון, בשירה וקול זמרה, והוא מכלל שמחת החג. [שו"ת יביע אומר ח"ד סי' כו אות ב]. ובין גאולה לתפלה של ערבית ליל יום טוב, נוהגים לומר פסוק: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם", ויש שאומרים פסוק: "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל". [ומנהג בני בבל לומר שני הפסוקים. וכן פשט המנהג בירושלים]. וכשחל בשבת מקדימים פסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת". ובקידוש טוב לומר ב' הפסוקים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שפא. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קו בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמוד רכב]. ג בתפלת יום טוב חותם: "בא"י מקדש ישראל והזמנים", ואם חתם "מקדש ישראל" בלבד יצא. ואם חל יום טוב בשבת, צריך להזכיר באמצע ברכת אתה בחרתנו, "את יום השבת הזה". וחותם "ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים". ואם טעה וחתם "מקדש ישראל והזמנים" ולא הזכיר שבת, אם נזכר בתוך כדי דיבור [שהוא שיעור "שלום עליך רבי"], חוזר ואומר: מקדש השבת וישראל והזמנים, ואם שהה יותר מכדי דיבור, יצא ידי חובה, וימשיך רצה עד סוף התפלה. וכן אם טעה וחתם: "ברוך אתה ה' מקדש השבת", שהואיל ובאמצע הברכה הזכיר יום טוב יצא ידי חובה בדיעבד. וימשיך רצה עד סוף התפלה. וטוב שיכוין לחזרת השליח צבור מתחלה ועד סוף. [יביע אומר ח"ד סי' נא אות יט. חזון עובדיה פסח עמוד קז אות ז'. ובמהדורת תשס"ג עמוד רכג]. והוא הדין אם התפלל אתה קדשת ואמר יעלה ויבוא, יצא. [עיין בשו"ת ויאמר משה סימן יד. חזון עובדיה שם. ילקוט יוסף מועדים עמוד שפא]. ד המתפלל ביום טוב, וכשהגיע לברכת מודים, נסתפק אם כשסיים יעלה ויבוא [שבאמצע ברכת אתה בחרתנו] סיים כהוגן, והשיאנו, וחתם הברכה כדת, או שאחר שסיים יעלה ויבוא המשיך ואתה ברחמיך הרבים וכו' כמו שרגילים בראש חודש, ונמצא שלא חתם ברכת אתה בחרתנו, צריך לחזור ולומר "והשיאנו" וכו' ויחתום כדת. ואפילו אם סיים תפלתו צריך לחזור לראש, ואין לומר בזה ספק ברכות להקל. וטוב שיחזור להתפלל בתנאי דנדבה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפא. יביע אומר ח"ב סי' ט אות יד. חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רכו ובהלכות יום טוב עמוד פח ס"ד]. ה מנהג קהלות ספרד לגמור ההלל בבית הכנסת בליל יום טוב הראשון של פסח [ובחו"ל בשני לילות הראשונים של פסח] אחר העמידה של תפלת ערבית, ומברכים לפניו "לגמור את ההלל", ולאחריו יהללוך, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש. וטוב לכוין בברכה זו לפטור קריאת ההלל שאומר בביתו בסוף ההגדה. שאין מברכים עליו אז, מפני שמפסיקים בו, שאומרים ב' פרקים הראשונים של ההלל לפני הסעודה, והיתר לאחר הסעודה. [ילקו"י מועדים עמ' שפב. יביע אומר חלק ב' סי' כה. וחלק ד' סימן כא. וחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רכז]. ו אף במקומות שעדיין לא נהגו לגמור ההלל בבית הכנסת בערבית ליל פסח, טוב ונכון שיסכימו לקבל על עצמם מנהג יקר זה, ועל כל פנים מי שמתפלל עם ציבור שאינם נוהגים לאומרו, נכון שיגמור את ההלל ביחידות בבית הכנסת, או מיד עם בואו לביתו, ויברך עליו תחילה וסוף. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפב. יחוה דעת ח"ה סי' קסא. חזון עובדיה תשס"ג עמ' רכט]. ז במקומות שמתפללים תפלת ערבית של חג מבעוד יום קודם צאת הכוכבים, עם כל זה רשאים לומר את ההלל בברכה, אפילו שעדיין לא הגיע זמן צאת הכוכבים.[יחוה דעת ח"ה סי' לד]. ח ציבור שטעו ושכחו לומר את ההלל בליל פסח בבית הכנסת, ונזכר היחיד לאחר שבא לביתו, יגמור מיד את ההלל בברכותיו, תחלה וסוף, קודם הקידוש. [יחוה דעת חלק ה סימן קסא]. ט גם הנשים צריכות לגמור את ההלל בברכותיו בליל חג הפסח, קודם הסדר. ולדידן אף יכולות הנשים להוציא ידי חובה את בני הבית השומעים ומכוונים לצאת ידי חובת ההלל. [יחוה דעת חלק ה סימן לד]. י ליל פסח שחל בשבת, אין לשליח ציבור לומר "ברכה מעין שבע", מפני שלא תיקנו לאומרה אלא מפני המזיקין, וליל פסח הוא לילה המשומר ובא מפני המזיקין. וכן דעת רבותינו הראשונים ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. וכן דעת רבים מרבותינו המקובלים. ושליח ציבור האומר ברכה זו בליל פסח שחל בשבת, הוא מכניס עצמו לחשש איסור ברכה לבטלה. ומכל מקום אם טעה השליח ציבור או הזיד והתחיל לברך "ברכה מעין שבע", אין להפסיקו באמצע הברכה, ולגרום ל"ודאי" ברכה לבטלה, אלא יסיים הברכה, אבל לא יענו אחריו אמן. [יביע אומר חלק ב סימן כה. וח"ד סימן כא אות ג'. וח"י בהערות לרב פעלים חלק ג' סימן כג. וחזון עובדיה על הלכות פסח דיני תפלת פסח. הליכות עולם חלק א' עמוד שיג]. יא כשחל ליל פסח בשבת, צריך לומר ויכולו וכו', ואחר כך יאמרו ההלל בברכות. ואם טעה השליח ציבור והתחיל מיד בברכת ההלל, יסיים ההלל וברכה שלאחריו [יהללוך], ואחר כך יאמר ויכולו עד "אשר ברא אלהים לעשות", ותיכף יאמר קדיש תתקבל אחר זה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד רלז] יב אין גומרים ההלל [בברכות] אלא ביו"ט הראשון של פסח ולילו, [ובגולה בשני ימים טובים הראשונים של פסח ושני הלילות], אבל בחול המועד של פסח וביו"ט האחרון של פסח קוראים ההלל בדילוג בלי ברכה. יג בברכות ההפטרה בשבת חול המועד פסח, יש לחתום "מקדש השבת", ולא יאמר "מקדש השבת וישראל והזמנים", והוא הדין גם לשבת חול המועד של סוכות, שאלמלא שבת אין הפטרה בחול המועד כלל, נמצא שלא באה ההפטרה אלא בגלל השבת, לפיכך חותם "מקדש השבת". ותו לא מידי. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קטז. יחוה דעת ח"א סימן יג]. יד הטועה בתפלתו בליל פסח או בשחרית של יום טוב א' דפסח, ולא אמר לא טל ולא מטר, אין צריך לחזור. ואם נזכר אחר מחיה המתים ממשיך בתפלתו. [ילקוט יוסף ח"א תשמ"ה, עמ' רמא]. טו המנהג לקרוא המזמור של החג לפני תפלת ערבית בין בליל יום טוב בין בחול המועד. אולם אם לומדים תורה שבעל פה, הלכות או אגדות, או גמרא, בין מנחה לערבית, אין צורך לקרוא המזמור של החג, אלא מיד לאחר קדיש על ישראל מתחילים והוא רחום יכפר עון, וברכו. [וגם אין לחזור ולומר קדיש אחר הפסוקים ה' צבאות, שאין להרבות בקדישים]. סימן תפ - הלל א יגמור ההלל בשמחה וחדוה, ומתחיל "שפוך חמתך" על כוס רביעית כנגד ארבע כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם ששיעבדו את ישראל. [הר"ן ריש פרק ערבי פסחים. וכן כתב הארחות חיים אות לב, בשם הרא"ה]. ויאחז הכוס בידו כדי לגמור עליו את ההלל. ואם אינו יכול לעשות כן במשך כל ההלל, יוכל להניחו לפניו ודיו. ומכל מקום טוב לאחזו לפחות בברכת יהללוך. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תי. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קפג]. ב יש לעורר את כל המסובים שיאמרו ההלל בהתלהבות, ולא יקראו את ההלל והם מתנמנמים, ומכל שכן בשחוק וקלות ראש. אף לא במרוצה במשא כבד ויכבד ממנו, שהכל הולך אחר החיתום. ומותר לשבת בעת קריאת ההלל שקודם הסעודה ואחר הסעודה, ויש נוהגים לעמוד, והמחמיר תבא עליו ברכה. [חזון עובדיה הל' פסח עמ' קפד, ובמהדורת תשס"ג עמוד נט]. ג יחתום בהלל בברכת יהללוך, ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות. אבל בברכת ישתבח שהיא קודם לברכת יהללוך, אינו חותם, אלא כשאומר ומעולם ועד עולם אתה אל, מפסיק בה. ואם טעה וחתם בישתבח, אינו צריך לחתום בברכת יהללוך. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תי. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קפה]. ד כשחותם מלך מהולל בתשבחות, אינו מסיים "אמן", אף לדידן דנהגינן בעלמא לסיים באמן בברכת יהללוך, שהרי בליל פסח אין כאן אלא ברכה אחת להלל, והעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, כשהוא אחר ברכת אחת. [חזון עובדיה שם. ובמהדורת תשס"ג עמוד קיח]. ה מצוה לחזר בליל פסח אחר זימון, כדי שיאמר האחד לשנים הודו, והגדול שבהם אומר הודו, והאחרים עונים אחריו. והגדול יכול ליתן רשות לקטן, ויכול להצטרף לזימון לענין הלל, אף על פי שלא אכל עמהם. [סימן תעט]. וכל זה לכתחלה, ולמצוה מן המובחר, אבל כשאי אפשר, יכול לצרף את אשתו ובניו הקטנים להלל. [ומה שכתוב במדרש שצריך שלשה, היינו עם אשתו ובנו הקטן. הרא"ש. וע"ע לרבינו מנוח דף כב. ובשבולי הלקט דף צג.]. ולענין זימון לברכת המזון, דין ליל הסדר כמו כל שאר ימות השנה, שאין צורך כל כך לחזר אחר זימון. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תיא, חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קפו]. ו יש נוהגים בקריאת ההלל, שגדול הבית אומר הללויה הללו עבדי, והשומעים עונים: ה', והוא אומר הללו את שם, והם עונים: ה', וכן הלאה, ויש להם על מה שיסמוכו, אפילו כשאין אומרים עמו הפסוק בלחש, ומכל מקום טוב יותר לאומרו ביחד. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תיא. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קפט בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמוד קכג]. ז יזהר לסיים את ההלל קודם חצות הלילה, וכן שתיית כוס רביעי, ומכל מקום אם נתאחר עד אחר חצות, לא יחתום ברכת יהללוך, [וכן לא יברך על כוס רביעי ברכת הגפן, אף להנוהגים לברך תמיד]. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קפח, ובמהדורת תשס"ג עמוד קכד]. ח ישתה הכוס בהיסבה, ולא יפחת משתיית רביעית, [אלא אם כן שתה רביעית בכוס השלישית], כדי שיברך ברכה אחרונה, ויתן לבו לשתות בהיסבה. ואם שכח ולא היסב, אם נשאר בכוס קצת יין, יחזור וימלאנו וישתה בהיסבה בלי ברכת הגפן. ואם לאו, ישתה כוס אחר ויברך עליו. ואף שיש חולקים וסוברים שלעולם לא יברך בורא פרי הגפן, מכל מקום המברך וסומך על פסק מרן השלחן ערוך, ינוחו לו ברכות על ראשו. ומיהו מי שירצה לחוש לסברת החולקים יברך בורא פרי הגפן בהרהור הלב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תיא, על פי שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מט עמ' תתסח. ובחלק ההלכות מהדורא קמא עמו' קפט, ובמהדורת תשס"ג עמ' קכו]. נרצה ט ירצה ה' פועלו ותהי משכורתו שלימה, ומצוה שיספר ביציאת מצרים אחר הסדר כפי יכולתו, ויש נוהגים לומר פיוטים, כגון חד גדיא, ואירע שאחד התלוצץ על פיוט זה, וחייבוהו נידוי, והצריכוהו שישאל מחילה. ועל כן יהיה מורא שמים עליו, וגילו ברעדה. ויישן מתוך קריאת שמע, שלימה משנתו. וירצה כקרבן אשה. [חזו"ע שם מהדו' תשס"ג עמו' קכו] י חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים, ולספר בנסים ובנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. ואם הולך לישן קודם חצות, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות, ואם ישן אחר חצות אין לברך ברכת המפיל אלא יקרא קריאת שמע ויאמר ברכת המפיל בלי שם ומלכות. ומנהגינו לקרוא בקריאת שמע שעל המטה, את כל ג' הפרשיות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תיב. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת שנת תשכ"ז עמוד קצב בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד קכו]. יא מי שהוא אונן בליל פסח, כבר נתבאר לעיל (עמוד נב הלכה יא), שאם דעתו לקבור את המת בלילה על גויים, פטור מכל מצוות הלילה. ואם דעתו לקוברו במוצאי יו"ט, חייב בכל המצוות, אך לא יברך שום ברכה בעצמו, אלא ישמע מאחרים. וכן ההגדה וההלל. וכל זה בלילה הראשונה, אבל בליל יום טוב שני של גלויות כיון שיש בזה מחלוקת האחרונים ביתר שאת אם חייב במצוות, לפיכך דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ובלבד שלא יברך שום ברכה מברכות הסדר בעצמו, אלא ישמע מאחרים. וכן את ההגדה וההלל ישמע מאחרים. [כיון דסוף סוף בידו לקבור ביום טוב על ידי נכרים, ולא דמי לשבת שאינו קובר כלל]. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קפה בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד קיט]. סימן תעט - ברך א יטול ידיו למים אחרונים ויברך ברכת המזון על הכוס, וישטוף הכוס וידיחנו אפילו הוא נקי. [רש"ל סימן פח. ואחרונים]. ומקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך נוטלו בידו הימנית, בלתי סיוע ידו השמאלית, ויגביהנו מעל השלחן טפח, ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו. [שלחן ערוך סימן קפג ס"ד]. וכל המסובים יתפסו הכוס בידם בעת ברכת המזון, וכן צריכים להזהר בכל הדברים שטעון כוס, כגון שלא יהיה כוסם פגום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תט. חזון עובדיה חלק א' סימן מ. ובחזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קפב, ובמהדורת תשס"ג עמוד קיד]. ב יש להזהר שלא להסב בעת שמברך ברכת המזון, אלא צריך לשבת בעת שמברך, שאין לברך ברכת המזון מעומד או כשהוא מהלך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תט. חזון עובדיה פסח עמוד קפג]. ג יתן לבו לומר "יעלה ויבא", ואם טעה ולא אמרו, אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה' לפני שיסיים בונה ירושלים, אומר למדני חקיך, וחוזר לומר יעלה ויבא. ואם לא נזכר עד שהתחיל לומר בונה ירושלים, אומר בין ברכת בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן וכו'. וחותם בא"י מקדש ישראל והזמנים. וכן אם התחיל בברכת הטוב והמטיב שאמר אמ"ה, ותיכף נזכר, יסיים אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו'. ואם לא נזכר עד שהתחיל לומר לעד האל וכו', חוזר לראש ברכת המזון, ואפילו נזכר בהלל, צריך לחזור ולברך ברכת המזון על הכוס, ודין האשה כדין האיש בזה. [ילקו"י מועדים עמוד תי. שו"ת יביע אומר ח"ו סימן יח סקי"ג. וח"ד סי' כה סק"ג חיו"ד. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קפג]. ד כשיסיים ברכת המזון יברך הגפן, ויכוין לפטור כוס רביעית, וישתה הכוס בהיסבה, ואם לא היסב חוזר ושותה בהיסבה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קפג, ובמהדורת תשס"ג עמוד קטז]. ה אם רצה לשתות יין בין כוס שלישית לרביעית לא ישתה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תי. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קפג. ובמהדורת תשס"ג עמוד קטז]. ו כשיש חתן בליל פסח, יש לברך ברכת חתנים על אותו כוס שמברכים עליו ברכת המזון, ולא יביאו כוס נוסף לברכת חתנים, ויכול המברך לברך ברכת חתנים על כוסו שלו, ואם ירצה לברך על כוס החתן, שפיר דמי, והמנהג לברך תחלה ברכת הגפן. [חזון עובדיה חלק א' סימן מח, ובילקוט יוסף שובע שמחות חלק א' [חופה וקידושין], הלכות שבע ברכות. וילקו"י מועדים עמוד תי]. סימן תעז - צפון א לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים אפיקומן ממצה השמורה המונחת תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע. ויש נוהגים לומר זכר לקרבן פסח. ואוכלה לבדה בלא תערובת ליפתן, כדי שיהיה טעם מצה בפיו. ויש מחמירים לאכול ב' כזיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו, ומדינא די בכזית אחת, שכן דעת הרבה מן הראשונים ומרן השלחן ערוך (סימן תעז). ויכוין באכילתו שהוא זכר לפסח, והוא גם זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. והרוצה להחמיר ולאכול כשיעור שני זיתים, יחמיר לעצמו ותבא עליו ברכה, ודי שיאכל הכזית כמ"ד שהוא כשליש ביצה. [שו"ת חזון עובדיה סימן מד. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעז. ובמהדורת תשס"ג עמוד קו. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תז]. ב יאכל את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, ולא יברך עליו. ואם היה שבע כל כך, עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, שאכילה גסה אין שמה אכילה, ועל זה נאמר, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה הוא בבחינת צדיקים ילכו בם, וזה שאכלו אכילה גסה הוא בבחינת ופושעים יכשלו בם. [תוס' פסחים קז:]. ועל כן ישים לב לזה בשעת סעודתו, שלא יאכל כל כך, עד שיהא קץ באכילת האפיקומן. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תח. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעז. ובמהדורת תשס"ג עמוד קז]. ג ומכל מקום אם אינו אוכלו לתיאבון כל כך, רק שאינו קץ במזונו, שפיר דמי, שהרי צריך לאוכלו על השובע. ונכון לאכול את האפיקומן בעודו מתאוה קצת לאכול. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעז בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמוד קז]. ד יש לשים לב ולהזהיר גם את בני ביתו, להסב בעת אכילת האפיקומן, שאם לא כן יצטרך לאוכלו שנית, בהיסבה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קח] ה אם לא היסב באפיקומן, אם עדיין לא בירך ברכת המזון, ואין האכילה השניה קשה עליו, יש לו לחזור ולאכול האפיקומן בהיסבה. ואם קשה עליו, אין צריך לדחוק את עצמו לחזור ולאכול בהיסבה, ויסמוך על המקילין. ואם כבר בירך ברכת המזון ואחר כך נזכר, אין צריך לחזור ולאכול בהיסבה. וסומך על מה שאכל בהיסבה את הכזית הראשון. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תח. שו"ת חזון עובדיה ח"א כרך ב' עמ' תתו. שו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סי' לה אות כד]. ו אם שכח לאכול את האפיקומן, ונזכר אחר שנטל ידיו למים אחרונים או אחר שאמר הב לן ונבריך, יאכל האפיקומן בלי ברכת המוציא. ואם כבר התחיל בברכת המזון ונזכר שלא אכל אפיקומן, יגמור את ברכת המזון, ולא יפסיק אחר ברכת הזן את הכל, כדי לאכול את האפיקומן, אלא יסיים את ברכת המזון. ויחזור ויטול ידיו [וכשאוכל מן המצה פחות מכביצה נוטל ידיו בלא ברכה], ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון על הכוס וישתה הכוס. והוא הדין בנזכר אחר ברהמ"ז קודם שבירך בורא פרי הגפן, שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן ויברך ברהמ"ז על הכוס ויברך בורא פרי הגפן וישתה הכוס. ואם אינו אוכל שיעור כביצה מהאפיקומן, אלא כזית, לא יברך על נטילת ידים. ואם אוכל שיעור כביצה, [בלי קליפה]. צריך לברך על נטילת ידים. ואם נזכר אחר כוס שלישית, במקומותינו שנהגו לעשות שימור משעת קצירה, נוטל ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון בלי כוס. ואם אכל מצה שמורה אף בתוך סעודתו, אין צריך לחזור ולברך עבור האפיקומן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעט הערה ו']. ז אם אין המצה שהצניע לאפיקומן מספיקה לכל המסובים, יקח ממצה שמורה אחרת. ואם נוהגים לאכול ב' כזיתים, טוב שיתן תחלה לכל המסובין כל אחד כזית מן המצה של אפיקומן, כאשר יוכל שאת, ואחר כך יקח ממצה שמורה אחרת להשלים ב' כזיתים. ואם אבדה או נאכלה המצה שהניח לאפיקומן, יקח מצה אחרת ויאכלנה לשם אפיקומן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תח. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעט ובהערה ג'. ובמהדורת תשס"ג עמוד קח]. ח יזהר לאכול האפיקומן קודם חצות, ובדיעבד יוצא ידי חובה גם לאחר חצות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תט. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעט]. ט לא יאכל את האפיקומן בשני מקומות, ואפילו בחדר אחד בשני שולחנות, אלא אם כן היו פני המסובים אלו כנגד אלו, שאז נחשבים כמקום אחד. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תט]. י מי שישן באמצע אכילת האפיקומן [אפילו אכל כל שהוא] והקיץ, אינו חוזר לאכול. אבל בני חבורה שישנו מקצתם באמצע אכילת אפיקומן, חוזרים ואוכלים. ישנו כולם וניעורו, לא יאכלו. נתנמנמו כולם יאכלו. וכל זה כשיישן באמצע אכילת האפיקומן, אבל שינה באמצע הסעודה קודם האפיקומן אינה הפסק. [שו"ת חזון עובדיה סימן מו]. ובשינת עראי [על אצילי ידיו, ועל השלחן] צריך נטילת ידים בלא ברכה, אבל אין צריך לברך המוציא. וראוי להחמיר בזה אף בישן פחות משיתין נשמי. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' כרך ב' עמוד תתיז. ועל הלכות פסח סימן קעט, ובמהדורת תשס"ג עמוד קט]. יא מדת חסידות שלא ידבר כלל בדבר שאינו מענין הסעודה, משבירך על אכילת המצה עד אחר אכילת האפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מד עמוד תשצא]. יב אסור לאכול שום דבר אחר האפיקומן, ואם טעה ואכל פירות וכיוצא, חוזר ואוכל אפיקומן, כדי שישאר טעם מצה בפיו. ואם בירך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ולאכול אפיקומן. ואם טעה ובירך ברכת הנהנין על איזה דבר מאכל, וטרם שטעם נזכר שאסור לאכול אחר האפיקומן, יטעם מעט כדי שברכתו תחול על דבר מועט, ולא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. [ילקו"י מועדים עמ' תט. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קפ. ובמהדורת תשס"ג עמ' קיב]. יג מותר לשתות מים אחר אפיקומן, ושאר משקים שאינם משכרים, אבל לא יין, או שאר משקים המשכרים, חוץ משתי כוסות שתקנו חז"ל. והיושב ועוסק בהלכות פסח ובסיפור יציאת מצרים אחר הסדר, רשאי לשתות קפה או תה, [ואפילו עם סוכר], כדי להתעורר ולהפיג יינו. ויש להתיר בזה גם לאחינו האשכנזים, כל שיושב ולומד בהלכות ובסיפור יציאת מצרים. אבל בלא צורך אין להקל, ולאחר חצות יש להקל בזה יותר. וכן מותר לעשן סיגריות [על ידי הדלקה מאש לאש] לצורך הנ"ל, ולא חיישינן שעל ידי זה יפיג טעם המצה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תט. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן נ'. ובחזו"ע על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קפ]. יד נכון לומר דברי תורה על השלחן, וללמוד משניות פסחים, דבר בעתו מה טוב. אולם כשתרדמה נופלת על המסובין, טוב יותר להזדרז, לגמור את ההלל, לזכות את הרבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תט. חזון עובדיה פסח עמוד קפא]. סימן תעה - שלחן עורך א יערוך שולחנו ויסעד לבו בשמחה, כיד ה' הטובה עליו. ואם היסב הרי זה משובח. ואם לאו אין צריך. [רמב"ם פרק ז' הלכה ח]. והחכם עיניו בראשו לבל ימלא כריסו, כדי שיאכל את האפיקומן בתיאבון, ולא אכילה גסה, ושלא יהיה עליו לטורח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תו. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעה. ובמהדורת תשס"ג עמוד קג]. ב אם ישן באמצע הסעודה קודם אכילת האפיקומן, לא חשיב הפסק, ומכל מקום צריך נטילת ידים בלי ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תז. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמ' קט] ג בליל פסח שאוכלים בהיסבה, יש להזהר שלא להשיח בסעודה, שלא יבוא לידי סכנה, שמא יקדים קנה לושט. ומכל מקום מותר לספר ביציאת מצרים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד קמא. חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג עמוד קה]. ד דין ליל פסח הוא כדין שאר ימים טובים, שאין להניח מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מג עמוד תשעג. חזון עובדיה על פסח בהוספות ומילואים עמוד שי, וזה דלא כמ"ש בחזו"ע פסח מהדו"ק בהערה בעמוד קעז. וכן הוא במהדורת תשס"ג עמוד קו]. סימן תעה - כורך א יקח כזית מצה, מן המצה השלישית, וכורכה עם כזית מרור, וטובלה בחרוסת, ואומר: זכר למקדש כהלל וכו', ואוכלם ביחד בהיסבה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ק]. ב משעה שבירך על אכילת מצה ומרור, לא ישיח בדבר שאינו מענין הסעודה, עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת המצה והמרור גם לכריכה זו. ואם שח אינו צריך לחזור ולברך, הואיל ומן הדין אין איסור בדבר. [ילקו"י מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מא]. ורק ממדת חסידות הוא שלא ישיח כלל עד אחר אכילת אפיקומן, ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקו"י מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מד עמוד תשצא]. ג גם מי שלא נהג לומר לפני אכילת הכורך: "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'" טוב וראוי לאומרו ואין בזה חשש להפסק. [ילקו"י שם. שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מא. יחוה דעת ח"א סימן יט]. ד אחר שטיבל הכריכה בחרוסת אין צריך לנער החרוסת אחר הטיבול, שהואיל ואינו אלא דרך טיבול בעלמא, כיון שאינו משהה הכריכה בתוך החרוסת, אינו מבטל טעם המרור. וכן המנהג. אבל באכילת מרור בפני עצמו צריך לנער החרוסת, משום חומרא שלא יבטל טעמו, מה שאין כן בכריכה שאינה אלא לזכר בעלמא. [מרן הב"י בשם האגור. מאמר מרדכי. פקודת אלעזר. פמ"ג. ילקוט יוסף מועדים עמוד תו. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מ' עמוד תשלח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעד, ובמהדורת תשס"ג עמוד קא]. ה אם לא טיבל בחרוסת, ואכל את הכורך בלי להטבילו, וקשה עליו לחזור ולאכול שוב, יצא ידי חובה, ואין צריך לחזור ולהטביל בחרוסת ולאוכלו. ומכל מקום מהיות טוב נכון שיקח מצה ומשהו מרור, ויכרכם ויטבלם בחרוסת, ויאכל בהיסבה, זכר למקדש. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' עמוד תשמ. ובמהדורת תשס"ג עמוד קא]. ו מי שטעה והקדים אכילת הכורך קודם המצה והמרור לבדם, לא יצא ידי חובת שניהם, וראה לעיל בדיני מוציא מצה עמוד סט. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מב עמוד תשסא]. ז יש נוהגים לערב כרפס או שאר ירקות בכריכה, וראוי למנוע מנהג זה, ולעשות זכר למקדש במצות הכריכה של מצה ומרור בלבד, לבלתי היות שם ערוב. [ילקו"י מועדים עמ' תו. שו"ת חזון עובדיה ח"א ס"ס לה בהערה. ובחזו"ע על הל' פסח עמו' קעד בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמו' קא]. ח צריך לאכול הכריכה בהיסבה, ומכל מקום מי ששכח ואכל הכורך בלי היסבה, וקשה עליו לחזור ולאכול אין צריך לחזור ולאכול בהיסבה. וכל שכן לגבי נשים שיש להקל להן יותר בזה. ומיהו אם רוצה להחמיר ולאכול שנית בהיסבה, תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה חלק א' סימן מ. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעד, ובמהדורת תשס"ג עמוד קא]. ט מי שקשה עליו לאכול כזית מרור בכריכה, רשאי להקל בזה, ליקח כל שהוא מרור, ובפרט במקום שאין החזרת [חסא] מצויה, ולוקחים תמכא [כריין] וכיו"ב, שבודאי יש להקל עליהם בזה. ואם קשה עליו הדבר מאד, רשאי שלא לאכול הכריכה כלל, כיון שאין הכריכה אלא לזכר בעלמא, ולפיכך יכול כל אדם להקל בזה במקום הצורך, ולאכול שליש ביצה [כשמונה עשרה גרם] מן המצה, וכשליש ביצה מן המרור, ולסמוך על דעת הרי"ף והרמב"ם שזהו שיעור הכזית. [חזון עובדיה חלק א' סימן מב. ובמהדורת תשס"ג עמוד קב]. י אם לא נזכר מהכריכה עד שנטל ידיו למים אחרונים, לא יחזור לאכול הכריכה, שכבר יצא ידי חובתו באכילת המצה והמרור כל אחד בפני עצמו. [שו"ת חזון עובדיה א' סי' מא עמוד תשמח]. סימן תעג - מרור א יקח כזית מרור וישקענו מקצתו בחרוסת, והמחמיר לשקעו כולו בחרוסת תבוא עליו ברכה. אבל לא ישהנו בתוכו, כדי שלא יתבטל טעם מרירותו, ולכן צריך גם כן לנער את החרוסת מעליו, ויברך "על אכילת מרור", ויאכלנו בלא היסבה. [שלחן ערוך סימן תעה. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פט] ב קודם אכילת המרור צריך לכוין לצאת ידי חובת אכילת מרור, ואם שכח ואכלו בלא כוונת מצוה יצא ידי חובתו. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' כט]. ג אין לאכול מהמרור קודם שיאכלנו לשם מצות מרור, כגון בטיבול ראשון, שאחר שמילא כרסו ממנו שוב אינו יכול לברך עליו על אכילת מרור, אלא צריך שבשעת מצותו יהיה המרור חדש לפניו, שעדיין לא אכל ממנו כלל. ומכל מקום מרור מבושל או מטוגן רשאי לאכול קודם המרור שיוצא בו. [חזון עובדיה על פסח עמוד צ]. ד אם טעה ובירך "לאכול מרור", אם הוא בתוך כדי דיבור [שיעור של אמירת "שלום עליך רבי"] יתקן ויאמר "על אכילת מרור". ואם עבר שיעור זה, אין צריך לחזור ולברך, אלא יאכל על סמך ברכה זו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ל]. ה אין מברכים על המרור ברכת האדמה, כיון שנפטר מברכה זו בברכה שעל הכרפס. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעג]. ו טיבול המרור בחרוסת הוא מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט ולתבן שנשתעבדו בהם ישראל במצרים. ולכן אף אם אין לו מרור, או שאינו יכול לאכול כזית מרור בשום אופן, צריך לקיים מצות אכילת חרוסת, הן על ידי טיבול של ירק אחר בחרוסת, והן על ידי אכילת חרוסת בפני עצמה. ונכון לאכול החרוסת בטיבול המצה בתוכה, או ירק אחר, כדי שיהיה היכר לתינוקות בטיבול שתי פעמים. וכן אף אם שכח לטבל המרור בחרוסת, ואכלו בלא טיבול, צריך לחזור ולאכול כזית מרור ע"י טיבול בחרוסת בלי ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורא קמא עמוד קעד, ובמהדורת שנת תשס"ג עמו' צז]. ז ומכל מקום אין מברכין על החרוסת, שהיא טפלה למרור שהוא העיקר, וכל דבר שהוא העיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, אחר שמנהגינו לטבל את מקצתו של המרור בחרוסת. ואף כשאוכל החרוסת בפני עצמה, אין לברך עליה כלל, מפני שעל הרוב היא באה כטפלה למרור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לט. וסוף סימן מ. ובחזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסט בהערה]. ח מנהג בני בבל לעשות החרוסת מתמרים, ודורסים אותם, ומרתיחים אותם, ומסננים אותם, ומניחים אותם על האש, ומצטמקים עד שנעשים כמו דבש, ומערבין בהם אגוזים ושקדים שחוקים וכדומה. ואין לפקפק על מנהגם. וכשחל פסח בשבת ולא נתן האגוזים קודם השבת, מותר לעשות כן בשבת על ידי שינוי, שיתן האגוזים תחלה, ואחר כך הדבש, מפני שהדרך בחול ליתן הדבש תחלה. ואפילו אם עושה בלילתו עבה, מותר, כיון שהוא לצורך מצוה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תה, ותקא. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעג, ובמהדורת תשס"ג עמוד צז]. ט אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור, חזרת [כ'ס, ליג'ונא, לטוגא, סאלאט], עולשין [הנדבא] תמכא. חרחבינא. מרור. ועיקר המצוה בחזרת, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון כפי הסדר הנזכר לעיל. [סימן תעג סעיף ה'. שו"ת יחוה דעת חלק א סימן יח]. י אם אינו מוצא מרור מן הירקות הנז' יקח לענה או ירק מר, ובלבד שיש בו הסימנים המוזכרים בש"ס לענין מרור, דהיינו שיהיה ראוי קצת לאכילה, ושיש לו שרף [פירוש, כשחותכין אותו יוצא במקום חיתוכו מוהל לבן כחלב], ושפניו מכסיפין [דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאד אלא נוטה קצת ללובן]. ומכל מקום כיון שאין אנו בקיאים בסימנים אלו, לא יברך עליהם על אכילת מרור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעא. ..... ועיין במשנת יעבץ מועדים סימן יז, שחקר אם דין מרור במין מרור, או בטעם מרור]. יא יוצאים בעלין שלהן ובקילחן. ובמקומותינו שמצויים תולעים בעלין של החסה, יקח מהקלחים, אלא שראוי ליטול מן הקלח היוצא חוץ לקרקע. לפי שיש אומרים שמה שהוא טמון בקרקע נקרא שורש, ואין יוצאים בשורש. ואף על פי שאין זה עיקר להלכה, טוב לחוש לזה כל מה שאפשר. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד צה]. יב בזמנינו נמצאו חקלאים יראי ה' שיודעים לגדל את המרור והכרפס בגידול מיוחד שאין בו חשש תולעים, ויש להדר ליקח רק מהם לקיים מצות מרור. ועם כל זה טוב לעיין בהם ולבודקם עד כמה שאפשר. אבל צריך לשטוף היטב את עלי החסא מפני החרקים המצויים בהם. ואפילו אלו שנהגו תמיד לקחת תמכא למצות מרור, ראוי להם לשנות את מנהגם וליטול עלי חסא אלו, שהם ראשונים במעלה למצות מרור, שכך אמרו חז"ל מצוה בחזרת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צה] יג חזרת [חסא] שהיא מגידולי מים כשרה לצאת בה ידי חובת מרור. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד צו]. יד אין יוצאים ידי חובה בעלי המרור, אלא אם כן הם לחים. ובקלחים יוצאים ידי חובה בין לחים בין יבשים, ולכן נכון להשרות את העלים במים, ולא ישהה אותם במים מעת לעת. אבל מותר לסלקם מן המים אחר כ"ג שעות, ואחר זמן מה יחזור להשרותן שנית כ"ג שעות, וכן הלאה, [ויותר טוב לכורכם בסדינים לחים]. ובזה יוצאים ידי חובה גם לפי מה שאמרו בירושלמי שאין יוצאים ידי חובה בכמושים. ומכל מקום העיקר להלכה שיוצאים ידי חובה בעלים כמושים. [ילקו"י מועדים עמו' תד. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לו כרך ב' עמוד תרסו] טו אין יוצאים במרור כבוש ולא בשלוק ולא במבושל, ולכן התמכא [כריין] שהוא מר מאד, אין לשרותו במים מעת לעת. ובשעת הדחק יוצאים בו כשהוא כבוש במים, מפני שיש אומרים שלא אסרו אלא בכבוש בחומץ, וגם דוקא כשהוא כבוש שלשה ימים מעת לעת, ועוד, שהרי עדיין עומד טעמו בו. וכן נראה עיקר. [ילקו"י מועדים עמ' תד. חזון עובדיה חלק א' סימן לו. וחזו"ע על הלכות פסח עמוד קעב, ובמהדורת תשס"ג עמוד צה]. טז אין ליתן את עלי המרור בתוך חומץ כדי להוריד התולעים מהם, מפני שעל ידי זה נעשה המרור כבוש, וכמבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן קה סעיף א'), שבזמן מועט נאסר כדי קליפה. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לה עמוד תרנז. ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק חלק ז' סימן לא, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן כו]. ואם עבר ושרה את המרור בחומץ, יש אומרים שכל שאין בו טעם מרור, אין יוצאים בו ידי חובת מרור, אף אם שהה פחות משיעור מעת לעת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לו. וחזו"ע על הל' פסח עמו' קעב]. יז אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור, ויאכל ממנו כזית, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת, ויאכלנו בלי ברכה, כי הברכה הראשונה עולה לו לאכילת המרור שלאחר המצה. [חזון עובדיה פסח מהדו' תשס"ג, עמ' צ] יח אין ראוי לכתחלה ליקח לטיבול ראשון אפילו מרור מבושל, אף על פי שאין יוצאים בו ידי חובת מרור, כיון שאין הדרך לטבל מרור מבושל. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צ] יט מי שאינו יכול לאכול כזית מרור לרוב מרירותו, כגון במקומות שאין החזרת מצויה, צריך לדחוק את עצמו ולאכול כזית. ואם אינו יכול לאכול כזית בשום אופן, וחושש מאד שיחלה ויפול למשכב על ידי זה, אז מצוה שיאכל מעט למצוה, אבל לא יברך עליו על אכילת מרור, שאין אכילה פחות מכזית שהוא כחצי ביצה. ואפילו אוכל כשליש ביצה לא מהני לדעת מרן (סימן תפו) שקבלנו הוראותיו. [ועיין בכף החיים שם]. ולכן יאכל בלי ברכה, וישמע הברכה מאחרים, ויכוין לצאת ידי חובה. [ילקו"י מועדים עמ' תד. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צט. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לח] כ מי שהרופאים חוששים שאם יאכל מרור שמא יבוא לידי חולי ויפול למשכב, לא יאכל מרור, דספק דרבנן לקולא. ואפילו אם ירצה להחמיר ולאכול מרור, לא יברך. [שו"ת חזון עובדיה סימן לג]. ואם הרופאים אומרים לחולה שאם יאכל מרור נשקפת סכנה לחייו, אסור לו בהחלט להחמיר על עצמו ולאכול מרור, שהרי הוא עובר על מה שנאמר: ושמרתם את חקותי ואת מצותי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ודרשו רבותינו (יומא פה:) וחי בהם ולא שימות בהם. ואפילו אם הרופא אומר שאין בזה חשש סכנה, והחולה חושש שיזיק לבריאותו, שומעים לחולה, כי לב יודע מרת נפשו, ולא יחמיר על עצמו. [ציץ אליעזר חלק טו סימן לב אות ח]. כא אף על פי שלכתחלה צריך לפטור את המרור מברכת בורא פרי האדמה, בטיבול ראשון שמברך על הכרפס או שאר ירקות, מכל מקום אם שכח ובירך אחריו נפשות, בחושבו שאם אכל כזית מברך בורא נפשות, או אם יצא לחצר ושינה מקומו, דקיימא לן בעלמא דהוי כהיסח הדעת וחוזר ומברך, מכל מקום אינו צריך לברך על החזרת שאוכל בסעודה, שהרי ברכת המוציא פוטרתו. שהואיל וקבעו הכתוב לחובה, נפטר בברכת המוציא שבירך על המצה, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ולכן אף בזמן הזה שהמרור מדרבנן, דינא הכי. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תד. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעג, ובמהדורת תשס"ג עמוד צט]. כב מותר לאכול מרור [חזרת] בערב פסח, או ביו"ט ראשון של פסח, בחוץ לארץ, ואין צריך לנהוג להחמיר אפילו במרור לא מבושל, שבמקום שאין מנהג ידוע להחמיר, יש להקל, וכל שכן שאין להחמיר בזה בחרוסת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תה. וראה עוד בהערות מרן אאמו"ר שליט"א בריש ספר חכמה ומוסר]. כג מותר לפורר את המרור כדי שיפיג חריפותו, ויזהר לאכול יותר משיעור כזית קצת. ומצוה מן המובחר בחזרת שהיא החסא. [ילקו"י מועדים עמוד תה. שו"ת חזו"ע ח"א סימן לו עמוד תרעב]. כד טוב ונכון לחוש ולאכול את המרור דרך אכילתו, עד כמה שאפשר, ומכל מקום אם אכל את המרור שלא כדרך אכילתו, חוזר ואוכל שנית אך בלי ברכה. ואם עירב בו משהו מר שלא ממין מרור, לא יצא בו, וצריך לחזור ולאכול. והוא הדין בחזרת [שהיא החסא] אם עירב בה משהו מר שלא ממין מרור, אפילו באופן שלא שייך לומר דאתי רשות ומבטל מצוה, כגון טיבול וכיוצא בזה, לא יצא, וצריך לחזור ולאכול החזרת כדרך אכילה, אך לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לז]. כה אין לברך על אכילת המרור אחר חצות לילה. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדו' תשס"ג עמ' פא]. סימן תעה - מוציא מצה א יקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה. ונוהגים שאחר שמברך המוציא שומט המצה השלישית מידו, ונשארת בידו העליונה עם הפרוסה, ומברך "על אכילת מצה". ובוצע מהשלימה העליונה ומן הפרוסה משתיהן ביחד, כזית מכל אחד, ויטבלם במלח, ויאכלם בהיסבה ביחד. ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה שהיא השלימה העליונה, ואחר כך של אכילת מצה, שהיא הפרוסה, ובדיעבד אם אכל כזית אחד, בין מן השלימה בין מן הפרוסה יצא. ובמקום קצת צער די אף לכתחלה בכזית אחד בלבד. וכן אם בני ביתו מרובים, ואין מספיק לחלק לכל אחד מהם שתי כזיתים ממצות הסדר, יכול לתת להם [אחר שנגמרה חלוקת הפרוסה לשנים או שלשה מן המסובין] ממצה שמורה אחרת אשר מחוץ לשלחן, ואז די בכזית אחד בריוח לכל אחד, ואין הכרח לתת לכל אחד מהם שני כזיתים מן המצות שמורות אשר מחוץ לשלחן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' קנז, ובמהדורת תשס"ג עמ' סה]. ב מי שטעה ובירך על המצה, לאכול מצה, אין זה מעכב, אבל כבר נהגו לכתחלה לברך על אכילת מצה, ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצח. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ל]. ג מי שטעה ואכל מצה בלי ברכת "המוציא" וברכת על אכילת מצה, יצא ידי חובתו, ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. ומכל מקום אם יש לו עוד מצה, ראוי שיחזור לאכול עוד כזית עם ברכת המוציא, אבל לא יברך על אכילת מצה, ואפילו שח והפסיק בינתיים. ואם מה שלא בירך המוציא היה בשוגג ולא במזיד, יש להקל, ואין צריך לחזור ולאכול עוד כזית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצח. חזון עובדיה ח"א סי' כו. ודלא כהגר"ש קלוגר. ושם האריך בדין מצוה הבאה בעבירה בדרבנן. ועיין עוד בזה בשו"ת יביע אומר ח"א סי' כח אות ז' והלאה. ובשו"ת חזו"ע ח"א מהדורא בתרא כרך ב' עמ' שצח, וחזו"ע החדש על פסח מהדורת תשסג, עמו' פה]. ד שיעור הכזית, לדעת מרן השלחן ערוך הוא כשיעור של חצי ביצה, דהיינו תשעה דרהם, שהם עשרים ושבעה גרם. ולדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש הכזית הוא כשליש ביצה [דהיינו ששה דרהם, שהם שמונה עשרה גרם]. ולהלכה יש להחמיר כדעת מרן השלחן ערוך. אולם זקן או חולה שאינם יכולים לאכול כזית מצה כשיעור חצי ביצה, יש להקל להם לאכול כשליש ביצה, בלא ברכה. ובכל השיעורים נהגו לשער במשקל, אף שמעיקר הדין הולכים אחר הנפח, מכל מקום כבר כתבו הפוסקים, שמאחר ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לכן נהגו לשער במשקל, כי מן המשקל נדע בדרך כלל על הנפח. וכן כתב הרב המגיד (פ"א מעירובין הי"ב) בשם הגאונים, וכן הוא בפתח הדביר, ובכף החיים. [יחוה דעת ח"א סי' טז]. ה יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד]. ו כשחל ליל פסח בשבת, אין צריך לאכול עוד כזית מצה, בשביל כבוד שבת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצח. ובספר הוד יוסף לרבינו יוסף חיים זיע"א כתב, שיש לאכול עוד כזית למצות אכילת שבת, שאין עושים מצוות חבילות חבילות. אך אין לזה הכרח, כיון שבמעשה אחד מתקיימים ב' המצוות, ובכה"ג לא שייך אין עושין מצוות חבילות חבילות. ועיין בשו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ח]. ז יש מי שאומר שצריך לאכול את ב' כזיתים, או כזית א' לכל הפחות, בבת אחת, אולם על פי הדין אין צריך להכניס לפיו בבת אחת שני כזיתים, ורשאי לאוכלם מעט מעט, כדרך אכילת הרשות, ובלבד שלא ישהה באכילת הכזית כשיעור כדי אכילת פרס, דהיינו שיעור אכילת כג' ביצים. והשיעור הוא משש דקות עד שבע דקות וחצי. וטוב להחמיר לסיים את אכילת הכזית בארבע דקות. והמחמירים להכניס שתי כזיתים לפה בבת אחת, חומרא יתירה היא, ופעמים שאף יש בזה חשש סכנה. [ילקוט יוסף מועדים עמ' שצח. שו"ת חזון עובדיה ח"א כרך א' עמוד שסו. יחוה דעת ח"א סי' יז. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קנט. הליכות עולם ח"א עמוד ש]. ח קיימא לן מצוות צריכות כוונה, ולכן יש לכוין קודם אכילתו לצאת ידי חובה של אכילת מצה. ומכל מקום אין צריך שיאמר בפה מלא שעושה לשם מצוה, אלא די בכוונה במחשבה בלבד. ובפרט במצוה שיש עליה ברכה, שהברכה מעוררת לכוונה, ואין לך כוונה גדולה מזו. ובדיעבד אם לא כיוון באכילתו, יצא. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' עמ' תקסד. וחזו"ע על הל' פסח עמ' קנט]. ט יש נוהגים לומר "לשם יחוד" קודם אכילת המצה והמרור, וכן לכל מצוה ומצוה, ואף על פי שהאומרם ומכוין לבו לשמים, בודאי שיש לו על מה לסמוך, אבל אין בזה שום סרך של חיוב כלל, אלא ממדת חסידות בלבד. ואם יודע שיכול לכוין לשם מצוה גם בלי אמירת ה"לשם יחוד" אינו צריך לאומרו. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' כט. וחזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קנט. ושארית יוסף חלק א' עמוד קא. וראה עוד בילקו"י על הלכות ציצית סימן ח']. י מי שבירך על המצה בליל פסח, והתחיל לאכול, והתינוק טינף, מותר לו להמשיך ולאכול במקום המטונף, שמעיקר הדין מותר לקיים מצוה בלא ברכה במקום מטונף. אלא שלפי דברי הזוהר לכתחלה צריך להיות המקום שבו מקיים את המצוה נקי וטהור. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד סימן ח' הערה יב. שו"ת יביע אומר ח"ו חלק יורה דעה סימן כט]. יא צריך להסב לצד שמאל בעת אכילת המצה, ואם לא היסב, צריך לחזור ולאכול בהיסבה, אך לא יברך, אפילו אם הפסיק בשיחה בטלה בינתים. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנט]. יב אם אכל המצה בלי היסבה, אינו מועיל לחזור לאוכלה בהיסבה עם המרור, אלא יאכלנה שנית בהיסבה, בפני עצמה, ואחר כך שוב יקיים מצות כורך בהיסבה. [חזון עובדיה א' סי' מב]. יג אף שהעיקר להלכה שאיטר יד מסב בצד שמאל ככל אדם, מ"מ מי שנשתתקה ידו, או גידם ביד ימנית, יוכל להסב על צד ימין. ואם לא הסב כלל, יצא ידי חובתו. [חזון עובדיה א סי' טו]. יד כבר נתבאר לעיל שמנהג הנשים הספרדיות להסב, ומכל מקום אשה שלא היסבה, יצאה ידי חובתה אפילו בכזית מצה של חובה, ואינה צריכה לחזור ולאכול בהיסבה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפו. שו"ת חזון עובדיה סוף סימן יד]. טו קודם שבעל הבית הבית יחלק מן המצות לכל בני הבית, יטעם תחלה קצת מן הכזית שנפרס מהשלימה העליונה בלי היסבה, ואחר כך יחלק לכל בני ביתו כדי שיאכלו מיד בהיסבה, ואחר שיסיים לחלק להם יאכל שני הכזיתים בהיסבה. ויש נוהגים להכין [קודם נטילת ידים] מן המצות שמחוץ לשלחן, כזית לכל אחד מהמסובים, כדי שלא תהיה שהייה והפסקה בין הברכות לאכילה. ונהרא נהרא ופשטיה. [שו"ת חזון עובדיה סימן כה עמוד שעא]. טז לא ישיח עד שיאכל כזית מהמצה, ואם התחיל מעט באכילה, ואחר כך דיבר, אין צריך לחזור ולברך, כיון שהתחיל במצוה. ואפילו שח בעודו לועס חלק מהכזית ששם בפיו בראשונה, אין צריך לחזור ולברך, שהרי גם הלעיסה היא מגוף המצוה עצמה, כיון שלכתחלה צריך שיהיה טעם מצה בפיו. ולא דמי לתפילין של ראש, שאם דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש מברך על תפילין של ראש, דזה מפני שהם ב' מצוות נפרדות, ולכן אם הפסיק בדיבור קודם שהניח תפילין של ראש, מברך עליהם, אחר שעשה הפסק. אבל כאן שהתחיל במצוה, אין לחזור ולברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצט, על פי שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן טז אות יג. וחלק ה' חאו"ח סימן טז אות ו'. חזון עובדיה הלכות פסח תשס"ג עמ' סח]. יז אם התחיל ללעוס וטעם בחיך מהמצה, ובתוך כך שמע ברכת על אכילת מצה, וכדומה, יענה אמן לכתחלה, אפילו שעדיין לא בלע. [ילקוט יוסף מועדים עמו' שצט. יביע אומר ח"ה סי' טז סק"ו]. יח צריך ללעוס את המצה יפה, ואחר כך לבלוע. ובדיעבד אם בלע המצה בלי שילעס תחלה, יצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנט, ובמהדורת תשס"ג עמן' סט]. יט אסור לאכול עם המצה עוד מאכל אחר ביחד, דאתי רשות ומבטל למצוה. ואפילו ללפת בגבינה ושאר ליפתן, או לטבול בחומץ ומרק, שהוא דבר מועט, גם כן ראוי להחמיר. ובדיעבד אם טיבל בחומץ, יצא, שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת' סעיף יט. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסא, ובמהדורת תשס"ג עמוד עא]. כ מי שכרך את המצה במאכל כל שהוא, ובלעם בבת אחת, יוצא ידי חובת מצות מצה בדיעבד, שאין המאכל, אפילו הוא של רשות, חוצץ בין גרונו למצה. [שהרי בבליעה יורדים אל חדרי בטן כמות שהן, ממילא לא שייך ביטול]. [יביע אומר ח"ה סי' ה אות ג, חזו"ע על פסח עמ' קסא]. כא מי שאינו בקו הבריאות, או זקן שקשה עליו לאכול כזית המצה לבדה, יכול לפורר המצה לפירורים דקים ולאוכלה. אך לא ידוך כקמח. וכן יכול לשרותה במים או ביין, או בשאר מי פירות, ולאוכלה. ומותר לעשות כן אף לכתחלה. אבל לא ישרה את המצה בתוכם, רק יטבל ויאכל. [עיין ברכי יוסף סימן תסא. ושו"ת בנין ציון סימן כט. ילקוט יוסף מועדים עמוד ת']. כב מי שהוא זקן או חולה שאינו יכול לאכול המצה גם אם מטבל אותה במים וכדומה, מותר לו לטבל בתבשיל מועט. [מאירי ורבינו מנוח]. ולכתחלה עדיף שהתבשיל לא יהיה חם שהיד סולדת בו. אך במקום צורך מותר אפילו היד סולדת בו. ובליל סוכות מעיקר הדין אין צריך להחמיר לאכול כזית פת לבדה, ומכל מקום גם בליל סוכות נכון לחוש להחמיר בזה. [ילקו"י מועדים עמו' ת'. שו"ת חזון עובדיה א' סי' לד עמו' תרמח. ובהלכות פסח עמוד קסב. ובמהדורת תשס"ג עמו' עב]. כג רשאים לאכול מהמצה בפני עצמה אף יותר משיעור חיוב אכילת מצה, ולא אמרינן בזה דאתי רשות ומבטל למצוה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עא]. כד צריך שיאכל כזית מצה בריוח, כדי שיהיה כזית בתוך מעיו, חוץ ממה שנשאר בתוך פיו בין השיניים והחניכיים. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עג]. כה אם כרך את המצה בסיב וכדומה, ובלעה, לא יצא, שאין דרך אכילה בכך. [הר"ן]. ולכן צריך לאכול את הכזית מצה כדרך אכילתו, ואם אכלו שלא כדרך אכילתו, כגון שהיה חם הרבה עד שגרונו נכוה ממנו, או שעירב בו דבר מר ואכלו, לא יצא. וצריך לחזור ולאכול, אולם לא יברך שנית, אף אם דיבר דברים בטלים בינתים. דספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קס, ובמהדורת תשס"ג עמוד ע']. כו אין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת, ולכן אין לשרות או לטבל המצה במרק בכלי ראשון שהיד סולדת בו. ואם אין היד סולדת בו מותר. וחולה או זקן שקשה להם לאכול המצה לבדה, רשאי לטבל המצה בתוך צלחת מרק, או בתוך כוס קפה ותה חמים, כמבואר לעיל סעיף כב. [שו"ת חזון עובדיה סימן לד]. כז מצה שנכבשה במים מעת לעת, יוצאים בה ידי חובה של אכילת מצה בליל פסח, אף לכתחלה, כיון שיש בה טעם מצה, ולא דמי למצה מבושלת שאין בה טעם מצה. והוא שלא נימוחה, ובפרט למי שאין לו שיניים, ומצטער כשאוכל מצה יבשה, אבל מצה השרויה ביין או במי פירות או בתבשיל אין יוצאים בה ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. שו"ת חזון עובדיה סי' לד. חזון עובדיה הלכות פסח מהדו"ק עמ' קסא בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמו' עב]. כח מי שהרופאים קובעים שאכילת המצה מזיקה לבריאותו ועלולה להביאו לידי חולי, אפילו אין בו סכנה, לא יאכל מצה כלל, והוא הדין באכילת מרור. ואם רצה להחמיר על עצמו, על כל פנים לא יברך על אכילת מצה. ואם הרופאים הסכימו שיאכל מעט מצה, ראוי לו להחמיר לאכול חצי שיעור, או לאכול שיעור שמונה עשרה גרם של מצה ומרור. ואם אי אפשר לו גם בזה, יאכל כל שהוא [באופן שאז לא יפול למשכב], אך לא יברך על חצי שיעור. ואם הרופאים מסתפקים בדבר אם יחלה ויפול למשכב מחמת אכילת המצה, יאכל כזית מצה בברכה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. וברור מאד שכל זה באופן שאין חשש סכנה כלל, אבל במקום חשש סכנה, אפילו אם הרופאים מסופקים בדבר, אסור לו להכניס עצמו במקום חשש סכנה. ואם עבר ואכל בברכה, מלבד דברכתו הויא לבטלה, אלא גם עצם המצוה יש בה משום מצוה הבאה בעבירה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה ח"א סימנים ד', לג, לח, מב, מד. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ג או"ח סימן לב]. כט מי שהוא רגיש לאכילת דגן של חטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא, כדאיתא במשנה (פסחים לה.) וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן תנג ס"א). ואף דלכתחלה יש לצאת ידי חובה בדגן של חטים, במקום חולי בודאי שיש ליקח מכל מין דגן אחר שאפשר לקיים בו המצוה. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עו]. ל אם הקדים ואכל המצה והמרור כרוכים יחד, קודם שאכל המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו, לא יצא ידי חובת מצה ולא ידי חובת מרור, וצריך לחזור ולאכול המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו. ואם שח בינתיים [שלא מעניני המצוה] צריך גם לחזור ולברך, ואם לא שח א"צ לחזור ולברך, שאין אכילת הכריכה נחשבת הפסק.[שו"ת חזון עובדיה סי' מב עמ' תשנח] לא המצה שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח, צריכה להיות שמורה משעת קצירה. ומכל מקום בשעת הדחק כשאין אפשרות להשיג מצה שמורה משעת קצירה, יוצאים ידי חובה גם במצה השמורה משעת טחינה או לישה, ומברכים עליה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. יחוה דעת ח"ג סי' כו. חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ריח]. לב יש להשתדל לקחת למצת מצוה של לילה הראשון מצה שנעשית בעבודת יד הלישה והאפייה בתנור, ונעשית בידי אנשים יראים הבקיאים בהלכה, כדי לצאת בה ידי חובת מצה בלילה הראשון לכל הדיעות. ומכל מקום בשעת הדחק שאינו מוצא מצה של עבודת יד, יוצאים ידי חובה במצה שנעשית על ידי מכונה חשמלית, באופן שלחיצת הכפתור להפעלת המכונה נעשית בידי ישראל שאומר "לשם מצת מצוה". ואף מברך עליה. וביתר ימי החג, גם מי שמקפיד לאכול רק מצה שמורה, רשאי לאכול מצה שמורה של מכונה, הכשרה לפסח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. שו"ת יביע אומר ח"ב סימן כב סקי"א. וח"ד סי' כ' סק"ט. יחוה דעת ח"א סי' יד. חזון עובדיה פסח מהדו"ק עמוד רכא, ובמהדורת תשס"ג עמוד עח]. לג מצות שמורות שנתערבה בהן מצה שאינה שמורה, ונתבטלו, ראוי להחמיר שלא לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה בליל פסח. וכן חטים שבא על מקצתן קודם הפסח מטר וכדומה, ונתערבו בחטים אחרות, ונתבטלו, ואפו מחטים אלה מצות מצוה, ראוי להחמיר שלא לצאת בזה ידי חובה. אולם כשאין לו מצה אחרת, בדיעבד יוצא ידי חובתו במצות אלה, אחר שהמצה שאינה שמורה נתבטלה ברוב, ויסמוך על הסוברים שגם במצות עשה אמרינן ביטול ברוב. [שו"ת חזון עובדיה ח"א עמוד שט. יביע אומר חלק ג' סימן כה. וחלק ה' חיו"ד סימן ח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסד סק"י]. לד ככר מצה שנתחמצה, (כגון שלשו אותה במים שלא לנו) שנתערבה קודם האפייה עם שאר ככרות כשרים, יש להתיר, ואין לאסור מטעם דהוי ככרות של בעל הבית שאפילו באלף לא בטיל, שזהו דוקא בכיכרות אפויות, אבל אם נתערבו קודם אפייה אין לו חשיבות, ומותר. [יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן מד, וסימן פ' אות ו]. לה אכילת המצה והמרור צריכה להיות בלילה אחר צאת הכוכבים, ואם אכלם בבין השמשות צריך לחזור ולאוכלם בלילה. [שו"ת חזון עובדיה סוף סימן כג. ולענין הברכה, ראה שם בהערה, אך עיין בחזון עובדיה על סוכות עמ' רסט דלא אמרינן סב"ל בכה"ג, ודמי לעירובי תבשילין בבין השמשות דברוכי מברכינן, וכן למים שיש ספק אם נעשה בהם מלאכה. ודו"ק]. לו זמן אכילת מצה ומרור לכתחלה עד חצות הלילה, ואם נתעכב עד אחר חצות, יאכל המצה והמרור בלי ברכת המצוות, ואם עבר כל הלילה אין לו תשלומין. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסו. ובמהדורת תשס"ג עמוד פא]. לז מי שאין לו שום אפשרות להשיג כזית מצה, ויש לו רק חצי שיעור של מצה, יש לו להחמיר ולאכול מה שיש לו, ואף על פי שיש אומרים שאינו מקיים מצות מצה באכילת "חצי שיעור", מכל מקום נכון שיאכל מה שיש לו, אבל לא יברך עליו, שיש אומרים שאין שום מצוה באכילת חצי שיעור, וספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' כח. ועיין בשו"ת כתב סופר סימן צו, ובשו"ת חלקת יואב חיו"ד סי' ט', ובשו"ת רב פעלים ח"ג סי' לב]. לח חולה שאינו יכול לאכול מרור, או מצה, אלא פחות משיעור כזית, אין לו ללמוד ברמב"ם הלכות סדר פסח, כדי שכשיגיע לברכת מרור יאמרנה בשם ומלכות, שאין להזכיר אזכרות שבמטבע הברכות שהובאו בפוסקים, אלא בכינוי השם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לח. שו"ת יביע אומר חלק ו' סימן לח סק"ב]. לט מי שאין לו אלא כזית מצה אחת, ולחבירו אין מצה כלל, הדבר פשוט שאין לו לחלק את הכזית לשנים, והוא יאכל חצי וחבירו יאכל חצי, שהסכמת רוב האחרונים שאין שום מצוה בחצי שיעור. [ומה שכתבנו לעיל שאם יש לו רק חצי כזית של מצה, שיאכל חצי שיעור, היינו לצאת ידי חובת הסוברים שיש מצוה על כל פנים בחצי שיעור, כמו שיש איסור בלאו תעשה בחצי שיעור. אבל רוב הפוסקים אינם סוברים כן, ולכן לכתחלה אין לו לעשות כן ולאכול חצי כזית, וליתן לחבירו חצי כזית, שהרי בזה מבטל מעליו מצות מצה לדעת רוב הפוסקים]. מ מי שאין לו אלא כזית מצה אחת, והוא מיסב יחד עם רבו שהוא גדול מישראל שאין לו מצה כלל, אינו רשאי לתת כזית המצה שלו לרבו, כדי שהוא יקיים המצוה ויבטל מעליו מצות אכילת מצה, שהדבר נחשב לזלזול במצוה וכפורק מעליו עול מצוות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מז]. מא שנים שאין להם אלא כזית אחד של מצה בשותפות [כגון ששניהם הגביהו את כזית המצה ביחד, שכל אחד מהם זכה בחצי כזית]. ואם יגבר האחד על חבירו ויקח חלקו וחלק חבירו, נמצא שאוכל מצה גזולה ואין יוצאים בה ידי חובה, ואם יאכל כל אחד חלקו לא קיימו שום מצוה, נראה שאם ירצה האחד לוותר לחבירו רשאי, ויש לו חלק במצוה אצל הקב"ה, שזיכה את חבירו בכזית שלם, ואם אין אחד רוצה לוותר לחבירו יש להם להפיל גורלות בהסכמה מלאה, ומי שיפול עליו הגורל יזכה בכל השיעור. ויש גם לשני זכות במה שזיכה את חבירו לקיים המצוה כהלכתה כמו יששכר וזבולון, כי בלעדיו לא היתה המצוה מתקיימת בשלימותה. והוא הדין לשנים שיש לפניהם כזית אחד של מצה ועודנו הפקר, שעדיף שיסכימו לעשות על פי גורל, אבל אם קדם וזכה אחד מהם בכזית, עליו לקיים המצוה בשלימותה, ולא יחלק את הכזית לשנים. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמ' עה]. מב מי שיש לו שני כזיתים, ולחבירו אין אפילו כזית אחת, מצוה שיאכל הוא כזית מצה, ויוותר על כזית אפיקומן, ויתן לחבירו כזית אחת. ובכך כל אחד יזכה בברכת על אכילת מצה, ובקיום מצוה מן התורה. וינהגו כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (בסימן תפב): מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך על אכילת מרור ואוכל, וכשגומר סעודתו מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו הכזית ואינו טועם אחריו כלום. ואם יש לפניו שני אנשים, וכל אחד מהם מבקש ליתן לו הכזית לקיים המצוה, לא יחלקהו לשנים, אלא יתן כל הכזית לאחד מהם, ויוכל ליתן למי שגדול בחכמה ובמעשים וכיוצא בזה. ואם שניהם שוים יטיל גורל ביניהם. [חזון עובדיה חלק א' סימן מז. ובחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עה]. מג מי שיש לו שני כזיתים מצה, והוא בחוץ לארץ, יאכל כזית אחד בלבד בלילה הראשון של פסח, וישאיר הכזית השני בשביל הסדר של הלילה השני של פסח.[שו"ת חזון עובדיה סי' מז]. מד מי שהיה בדעתו לאכול כזית מצה ומרור, ובירך עליהם, ולאחר שאכל חצי שיעור נאנס ולא יכל להמשיך באכילתו כלל, לא חשיבא ברכתו שבירך על אכילת מצה, לברכה לבטלה, מאחר שבעת שבירך דעתו היה לאכול כזית. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות, הלכות נטילת ידים, עמוד טז, על פי דברי הריטב"א בחולין קו. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חלק יורה דעה סימן כא אות א']. מה מותר לשקול את המצה בליל פסח עצמו, כדי לדעת אם יש בה כשיעור הצריך לו, וכן במרור, ואף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, השוקלים על ידי מחוג, יש להקל, הואיל והוא משקל מצוה. ובלבד שיהיו בלי בטרייה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן טז]. מו טוב לחוש לכתחלה ולשלם קודם הפסח דמי המצה, שיוצא בה ידי חובתו בליל פסח. אבל מעיקר הדין אין בזה חיוב, אלא יכולים לפרוע את דמי המצה גם לאחר הפסח. [ילקוט יוסף מועדים עמו' תב. חזון עובדיה הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסח אות יב בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמו' פח]. מז כשחל פסח בשבת, לא גזרו שמא יעביר את המצה ד' אמות ברשות הרבים, מכמה טעמים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לא]. מח מותר לאכול מצה עשירה בליל פסח, אלא שאין יוצאים בה ידי חובת מצה, ולא גזרינן בזה שמא יאכל ממנה למצת מצוה. ולכן מותר למי שהוא בכור ומתענה בערב פסח, לאכול פחות מכביצה ממצה עשירה אחר הקידוש, כדי שיוכל לומר את ההגדה כראוי ולספר ביציאת מצרים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלד בהערה]. מט מי שזמן לידתו חל בליל הסדר, בשנה שנעשה בר מצוה, אין צריך להמתין מלאכול מצה עד שתגיע שעת הלידה, כיון שמשעת צאת הכוכבים כבר נעשה לחייב במצוות. ומכל מקום המחמיר לאכול עוד כזית מצה, אחר שעת לידתו, [קודם חצות לילה] תבוא עליו ברכה. אך לא יעשה הקידוש, ושאר מצוות הסדר, לפני צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד צג, על פי שו"ת יביע אומר חלק ג' חלק אורח חיים סימן כז]. סימן תעו - אכילת צלי בליל פסח א מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים, גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא, ונראה כאוכל קדשים בחוץ. ובמקומות הללו נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח. ומכל מקום גם במקומות שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, ביום אין איסור, שאין ה"יום" בכלל האיסור. [יחוה דעת חלק ג' סימן כז. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעה]. ב וכל זה בסתם בשר, אבל הזרוע שנהגו לצלותו ולהניחו בקערה של הסדר, בכל מקום אסור לאכלו בליל פסח. אפילו במקום שנהגו לאכול צלי, כיון שצלי זה נעשה זכר לקרבן פסח, ובזה יש לחוש יותר שנראה כאוכל קדשים בחוץ. וכל שכן גדי מקולס שאסור לאכול בליל פסח בכל מקום. אולם למחרת ביום טוב, מותר לאכול גם הזרוע שהונח בקערה של ליל הסדר. שלא חששו אלא בליל פסח שהוא זמן אכילת קרבן פסח, מה שאין כן ביום חג הפסח. [שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' כז. מהרי"ו סי' קצג. שו"ת חזו"ע ח"א כרך ב' סי' מג, הליכות עולם ח"א עמוד רצח]. וכל זה כשבשר הזרוע צלוי, אבל אם הוא מבושל, ורוצים לאוכלו בתוך הסעודה בליל פסח, מבלי להזכיר עליו שם פסח, יש להתיר. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קג. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כז]. ג גדי מקולס [דהיינו שצלאו כולו כאחד] אסור לאוכלו בליל פסח בכל מקום. אבל עגל מקולס, מותר לאוכלו בליל פסח, במקומות שנוהגים לאכול צלי בליל פסח. אבל במקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, אסור אפילו בשר עגל ובשר עוף. וכל דבר שטעון שחיטה, אסור לאוכלו צלי בליל פסח. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קג] ד אם שכח לצלות הזרוע בערב פסח, מותר לצלותו בליל פסח, לפי המנהג שנהגו להקל לאכול צלי ביום טוב של פסח בסעודת היום, שהרי צולה הוא לצורך יום טוב. [הליכו"ע ח"א עמוד רצט]. ה ביצה צלויה, מותר לאכלה בליל פסח, גם במקומותינו שאין אוכלים צלי בליל פסח. [תורת רפאל סימן עא, ודלא כהרש"ל שהחמיר בזה]. ו יש להחמיר במקום שנהגו שלא לאכול צלי, אפילו בצלי קדר. משום מראית העין, שדומה לצלי. [מגן אברהם. והסכים לזה בשו"ת בנין ציון החדשות סימן מה]. מיהו בצלאו ואחר כך בישלו, יש לסמוך להקל. [מגן אברהם ועוד אחרונים, ודלא כהפר"ח. ועיין כף החיים אות ד'. ובשו"ת ערוגת הבושם סימן קמב וקסה. ובילקו"י מועדים עמוד תז. ולא דמי לבשר בחלב, שיש אומרים שטיגון דינו כצלי, עיין פמ"ג ר"ס פז, שלענין זה דין טיגון הרי הוא כבישול. ועיין בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' קכג]. ז מותר לאכול צלי בליל ט"ו באייר [פסח שני]. ומכל מקום טוב להחמיר שלא לאכול גדי מקולס בליל ט"ו באייר. [חזון עובדיה פסח עמ' קעו]. סימן תעד - ברכה על כוס שני א מנהגינו שאין מברכים בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון ושלישי בלבד, וכדעת מרן הש"ע. והאשכנזים מברכים על כל כוס וכוס, וכן נוהגים כמה מבני עדת תימן, אך נכון שבארץ ישראל גם התימנים יאמצו להם מנהגי הספרדים, וכדעת מרן מרא דאתרא, ולא יעשו במה לעצמם להבדל משאר הספרדים. [שהרי גם בתימן הורו כמה מגדולי רבני תימן לנהוג בכל הדינים כדעת מרן, וכמ"ש ברביד הזהב, והג"ר יוסף צוביירי, ועוד. ובלאו הכי אין הברכות מעכבות. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"א סי' טו, ובשו"ת חזון עובדיה ח"א סי' נז. ובילקו"י הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמ' טז]. סימן תעה - יתר דיני הסדר רחצה א יטול ידיו כדת, ויברך על נטילת ידים, ואם יודע שלא הסיח דעתו בנטילה ראשונה עד עכשיו, יטול בלא ברכה, ויש להזהר לכתחלה לעשות הנטילה בביתו, ולא יצא לחצר. [ילקו"י מועדים עמ' שצז. ילקו"י הלכות ברכות עמ' צט. חזון עובדיה פסח עמ' קנה, ובמהדורת תשס"ג עמ' סב]. ב בזמן הזה מותר לגעת בספרי קודש מודפסים, אחר נטילת ידים לסעודה, ולא גזרו בזה לטמא את הידים אלא לענין תרומה, ולכן מותר להשאיר את ההגדה לפניו, ולנגוע בה בעת הקריאה, גם אחר שנטל ידיו. אולם הנוגע באמצע הסעודה במגילת אסתר, או בספר תורה, או בתפילין, נכון להחמיר ליטול ידיו בלא ברכה. ומכל מקום אם רצה שלא ליטול ידיו, יש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י ברכות עמ' צה. חזון עובדיה פסח עמוד קנו בהערה. הליכות עולם ח"א עמ' שמא]. סימן תעג - מגיד א יגביה הקערה שיש בה המצות על כל מה שעליה, הוא וכל המסובים עמו, ויש נוהגים להגביה המצה הפרוסה לבדה, ומתחילים הא לחמא עניא, עד מה נשתנה, ואז יצוה להסירה מעל השלחן ולהניחה בסוף השלחן, כאילו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו, ואז יודיעום שאין רשאים לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים. ויש שלא נהגו להסיר הקערה, רק לומר שיסירו הקערה אף על פי שאין מסירים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמז. ובמהדורת תשס"ג עמוד מז.]. ב אחר אמירת הא לחמא עניא, קודם מה נשתנה, מוזגים לו כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. ואם אין שם בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה. ואין צריך לשטוף ולהדיח הכוס, אם כל אחד שותה מכוסו, ואין שם תערובת כוסות. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנ]. ג אין להקדים אמירת ההגדה לפני צאת הכוכבים של ליל פסח, כדי שיהיה ודאי לילה, וכמו שאמרו: תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וזמן מצותם אינו אלא בלילה, וכמו שאמרו בתוספתא. [תוס' פסחים צט: ד"ה משתחשך]. ואם קרא ההגדה בבין השמשות, אף בדיעבד לא יצא, כיון שמצות ההגדה היא מן התורה, וספק דאורייתא לחומרא, ויחזור ויקרא בלילה כמה קטעים מן ההגדה. [שו"ת חזון עובדיה ס"ס כג בהע']. ד אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, ואם אינה יודעת לקרוא, יכולה לצאת ידי חובה בשמיעה, שהשומע כעונה, ויטו אוזן קשבת להבין ענין יציאת מצרים. ואם אינה מבינה בלשון הקודש, צריך לתרגם לה בלע"ז. ומכל מקום כיון שיש מחלוקת אם הנשים חייבות בהגדה מן התורה, או רק מדרבנן, נכון לכתחלה שלא יוציאו את האנשים ידי חובה. מיהו בדיעבד יצאו האנשים ששמעו ממנה, ידי חובת ההגדה וסיפור יציאת מצרים. ומהיות טוב יאמרו, פסח מצה ומרור, וטעמיהם. [ילקו"י מועדים עמ' שצג. שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן ט', וסימן כ'. וחזו"ע הלכות פסח עמ' קמט, ובמהדורת תשס"ג עמ' נב. ושו"ת יחוה דעת ח"ב סה, ויביע אומר ח"א סי' כח]. ה אשה שנסתפקה אם אמרה את כל ההגדה או לא, אינה צריכה לחזור מספק, ועל הצד היותר טוב תחזור לומר, פסח מצה ומרור וטעמיהם. [חזון עובדיה הלכות פסח תשס"ג עמוד נג]. ו יש אומרים שמצות ו"הגדת לבנך" אינה כוללת בנות, אלא בנים בלבד. אולם לדינא מצוה זו שייכת גם בבנות. ואם יש לו בנות שיודעות לשאול, הן עדיפות על מה שאשתו תשאל, וכל שכן שהן עדיפות על אחרים. אך יש להדר ולעורר הבנים יותר. ומצוה לעורר הקטנים אף על פי שאינם בניו, או נכדיו. ומכל מקום הקרוב קרוב קודם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצד. חזון עובדיה חלק א' סימן כא. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד נב] ז מי שקשה לו לקרוא את ההגדה בעצמו, מכל סיבה שהיא, ורוצה לשמוע את קריאת ההגדה מחבירו, ולצאת מדין "שומע כעונה" רשאי לעשות כן, שגם בהגדה אמרינן דין שומע כעונה. ולכן כשמסובים בליל פסח משפחות רבות, הורים בניהם ובנותיהם, ראש המשפחה שהוא גדול הבית קורא ההגדה ומספר ביציאת מצרים, ומכוין להוציאם ידי חובה. ובזה יוצאים כולם ידי חובת והגדת לבנך מדין שומע כעונה. ואין צריך שכל אחד יאמר בפיו לבניו את ההגדה. [ילקו"י מועדים עמ' שצד, ותכ. חזון עובדיה פסח עמ' קנ בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמ' מז]. ח מי שהרהר את ההגדה בלבו, ולא הוציא בשפתיו, אינו יוצא ידי חובתו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצד. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנ בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד נא. ובדין הרהור כדיבור דמי ראה בשו"ת יביע אומר חלק ד' סימן ג', ובקהלות יעקב ברכות סי' י']. ט מצות עשה לספר לילדיו סיפור יציאת מצרים, ולהרחיב בדבר, אפילו אם אינם יודעים לשאול, ילמדם כפי דעתם, ולאו דוקא בנו אלא עם כל בריה. [ספר החינוך מצוה כא]. אלא שהבן קודם. ועיקר המצוה בבן שלא הגיע למצוות, כל שיודע ומבין בסיפור יציאת מצרים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. [ילקו"י מועדים עמוד שצד. חזו"ע הלכות פסח עמוד קמט]. י אף מי שאין לו מצה ומרור, חייב בהגדה מן התורה. [כן הוא בפרי מגדים מש"ז ס"ס תפה. ודלא כמ"ש בחסל"א סי' נד. וע' במשנת יעבץ מועדים סי' יח. ושם דן אם יש מצות סיפור יציאת מצרים כשאין לו מצה. וכתב עוד שם דקיום מצות סיפור יציאת מצרים הוא גם על ידי קיום הלכות פסח. ע"ש. ועיין עוד בילקו"י מועדים עמוד שצד. ובחזון עובדיה הלכות פסח עמ' קמט, ובמהדורת תשס"ג עמ' נג]. יא סומא [עיור] צריך לקרוא את ההגדה, ואף מוציא ידי חובה את בני ביתו. וכאשר הוא מגיע למצה זו, מרור זה, יש אומרים שאין לו לומר "זה", כי זה משמע שיכירהו במראית העין. אולם למעשה יכול לומר מצה זו, מרור זה, כיון שיכול להגביה את המצה או המרור, ולהחזיקם בידיו. [ילקו"י מועדים עמ' שצד. חזו"ע פסח עמו' קנב בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמו' נח]. יב תינוק ששאל איזו שאלה בליל פסח, אף על פי כן צריך לומר "מה נשתנה", וכן אם שאלו שאלה אחרת מענין הסדר, כגון על עקירת הקערה ומזיגת הכוס השני, צריך הקורא לומר כל השאלות של מה נשתנה. אבל אם שאל התינוק את כל השאלות, אין צריך לחזור ולומר מה נשתנה, אלא יתחיל עבדים היינו, אם ירצה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצה, שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן כב]. יג אחר השאלות, מחזיר הקערה שבה המצות לפניו, ומתחיל לומר עבדים היינו וכו', ושאר ההגדה, וכמו שדרשו חז"ל (פסחים לו.), לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה. [שו"ת חזון עובדיה סימן כב בהערה]. יד אם ירצה יאמר את ההגדה כשהוא יושב, ואם ירצה אומרה כשהוא מיסב. ויקראנה בשמחה והתלהבות. ומותר לשבת בעת קריאת ההלל, בין שקודם הסעודה בין שלאחריה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. חזון עובדיה פסח עמוד קנ, ובמהדורת תשס"ג עמוד נה, ונט]. וראוי לספר במדרשי אגדה בדברים המושכים לבבות השומעים, בחסדי השם יתברך עמנו, וכבר הפליגו בזוהר הקדוש (פרשת בא מ:) בשבח המספר ביציאת מצרים בליל פסח. ואמרו שכל מי שמספר ביציאת מצרים בליל פסח ושמח בסיפור ההוא, עתיד הוא לשמוח עם השכינה בעולם הבא, והקב"ה שמח בסיפור ההוא, ומקבץ את כל הפמליא של מעלה ואומר להם, לכו ושמעו את הסיפור של השבח שלי שמספרים אותו בני, ושמחים בישועתי, וכל מלאכי השרת מתקבצים ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם בורא עולם, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בישועת הקב"ה. ואז נתוסף כח וגבורה להקב"ה, וכמאמר הפסוק אשרי העם שככה לו, ונאמר, תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. ע"כ. לזאת החלש יאמר גבור אני, לספר ביציאת מצרים כיד ה' הטובה עליו, ולא ימהר כדי לסיימה, וכל שכן שלא יבלע תיבות ואותיות ממנה. [דבלע מצה יצא, אבל לא בלע הגדה]. ומכל מקום כשיש תינוקות, שיש חשש שישנו לפני אכילת מצה ומרור, לא יאריך כל כך, כדי לזכותן בכל המצוות הנהוגות. [ילקו"י מועדים עמוד שצה. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנא, ובמהדורת תשס"ג עמוד נו]. טו המתרגם לחברו נוסח הברכות שמברכים בליל פסח, ונוסח אשר גאלנו וכו', יש להזהר שלא יתרגם שם ה', שגם בלשון לע"ז יש חשש איסור ברכה לבטלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנד בהערה, ושו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן טו]. טז אין צריך למהר בקריאת ההגדה, כדי שתהיה הסעודה סמוכה לקידוש, ומשום שאין קידוש אלא במקום סעודה, אלא יכול להאריך בה בסיפור יציאת מצרים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן יא. וחזו"ע על הלכות פסח עמוד קנא]. יז ליל פסח שחל בשבת, אם הוא רגיל בהגדה ושגורה בפיו, מותר לו לקרוא את ההגדה מתוך ספר לאור הנר, ואין לחוש שמא יטה. ואם אינו יודע אפילו ראשי פרקים, מפני שלא למד כלל, אם יש אדם אחר שם, יאמר לו שיתן דעתו עליו לבל יטה הנר. ואם לאו, יש אומרים שלא יקרא ההגדה לאור הנר, שמא יטה את הנר, ויש מתירים. והמיקל יש לו על מי שיסמוך. ובזמנינו שיש לנו אור החשמל, אין לחוש כלל לגזרת שמא יטה. [ילקו"י שבת א' עמ' שכד. הליכו"ע ח"ג עמ' מח. חזו"ע פסח עמ' קנא, ובמהדורת תשס"ג עמוד נו. ולפי המבואר בחזו"ע יש כח ביד חכמים לבטל מצוה מה"ת בכה"ג]. יח אין להפסיק בדיבור באמצע ההגדה, רק לצורך גדול, ונכון להחמיר גם כן שלא לעשן סיגריות באמצע קריאת ההגדה וההלל. [ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנב]. יט תהיה הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה, וכשיאמר והיא שעמדה וכו', יאחז הכוס בידו, ויכסה הפת עד מצילנו מידם, ויניח הכוס ויגלה הפת, עד לפיכך, שאוחז הכוס בידו ואז יכסה הפת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצו. חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' קנב, ובמהדורת תשס"ג עמ' נז]. כ כשיאמר דם ואש ותמרות עשן, נוהגים לשפוך מעט מן הכוס עצמו [ולא על ידי טיבול אצבעו בכוס]. לתוך כוס שבור, וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל, ובפרט דם צפרדע וכו', סך הכל ט"ז פעמים. ונוהגים לשופכו כולו, ואחר כך שוטפין הכוס ומוזגים אותו שנית. [פסח מעובין אות רסא. ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנב]. כא כשיגיע למצה זו צריך להגביה המצה, להראותה למסובין שתתחבב המצוה עליהם, ויש להגביה המצה הפרוסה שהיא כלחם עוני. וכן כשיגיע למרור זה. אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו וכו', לא יגביה הזרוע הצלוי שהוא זכר לקרבן פסח, שאז נראה כאילו הקדישו לכך, אלא יסתכל בו ודיו. [ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזו"ע פסח עמ' קנב, ובמהדורת תשס"ג עמוד נח]. כב כשיגיע לומר "לפיכך אנחנו חייבים" נוטל כוסו בידו ומגביהו. [טור ובית יוסף והתשב"ץ סימן צט. והרד"א ומהרי"ל. והרמ"א בהגה. ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמו' קנג]. כג אחר שבירך ברכת אשר גאלנו, עד גאל ישראל, שותה הכוס השני בהיסבת שמאל, ואם שכח ושתה בלא היסבה, חוזר ושותה בהיסבה. ואין צריך לחזור ולברך על הכוס האחר ברכת בורא פרי הגפן, ואף אם אינו רגיל לשתות יין באמצע סעודתו. ולא יברך אחריו על הגפן, שברכת המזון פוטרתו. [ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזו"ע פסח עמ' קנד, ובמהדורת תשס"ג עמ' נט]. כד אם אין לו יין יוכל לברך ברכת אשר גאלנו גם בלי כוס. [ש"ע סימן תפג]. כה יש אומרים שצריך לומר בברכת אשר גאלנו "ונאמר [בנו"ן סגולה] לפניו שירה חדשה על וכו'", אבל אנו נוהגים לומר ונא ֹמר בחול"ם. [ילקוט יוסף תפלה ב', קונטרס נוסחאות הברכות, עמוד תרכח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנג בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמ' נט]. כו בברכת אשר גאלנו צריך לומר ונודה לך "שיר חדש" על גאולתינו, ולא שירה חדשה. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' עמוד תרכח. וחזון עובדיה שם]. כז בברכת אשר גאלנו צריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, שכיון שעיקר המצוה בכזית האחרון שאוכלים על השובע, [אפיקומן] על כן יש להקדים זבח לפסח. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' קונטרס הנוסחאות שם. ילקו"י מועדים עמ' שצז. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנד]. כח יש נוהגים לומר ברכת "אשר גאלנו" גם בלשון ערבי, אחר שאמרוה בלשון הקודש, ונכון שלא יעשו כן, שהרי כבר יצאו ידי חובה. ומ"מ אם לאחר ששתו הכוס רוצים לאומרה בלע"ז בלי שם ומלכות, אין בכך כלום. [ילקו"י מועדים עמ' שצז. חזו"ע פסח עמ' קנד בהערה, ובמהדורת תשס"ד עמוד סא]. כט מצות ההגדה וסיפור יציאת מצרים נמשך זמנם כל הלילה, ועד שתחטפנו שינה. וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תפא סעיף ב) חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. ומכל מקום לכתחלה מצות קריאת ההגדה לפני חצות הלילה, אבל אם נמשך בקריאת ההגדה עד אחר חצות, יכול לברך ברכת "אשר גאלנו". [ילקו"י מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה חלק א' סי' כג]. סימן תעג - כרפס א יקח פחות מכזית כרפס הבדוק יפה מן התולעים ויטבילנו בחומץ או במי מלח ולימון, ויברך עליו "בורא פרי האדמה" ויכוין לפטור בזה את החזרת [המרור] שאוכל אחר כך בלי ברכת האדמה. ולכתחלה יש להדר אחר הכרפס, מפני שיש טעמים רבים לאכילתו, אולם אם אינו מוצא כרפס או שאין לו מי שיבדקנו כראוי, יקח אחד משאר ירקות, ויטבילנו בחומץ כנזכר. אבל עדיף יותר לעשות כן בכרפס. [חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קלז, ובמהדורת תשס"ג עמוד לג]. ב אף על פי שהכרפס עדיף יותר משאר ירקות, מכל מקום היות ומצוי בו תולעים, צריך לעמוד על המשמר לבודקו יפה יפה. ואם אין בבית אשת חיל יראת ה' להזהר בבדיקתו כראוי, ודאי שאין לאכול ממנו ולעבור על ה' לאוין בכל תולעת. ולכן טוב יותר לקחת מהקלח של הכרפס, שאין מצוי בו תולעים כל כך, וקל יותר לבודקו, וגם לגבי מרור, יש להזהר ולהזהיר על כך מאד. ובזמנינו יש ליקח מרור וכרפס בגידול מיוחד בחממות, שאין בו חשש תולעים, ואף על פי כן ישטוף אותם במים, וטוב לעיין בהם ולבודקם עד כמה שאפשר. [ילקו"י מועדים עמ' שצא. חזון עובדיה הל' פסח עמ' קלח. ובמהדורת תשס"ג עמוד לג]. ג צריך להמתין עד צאת הכוכבים ורק אז יאכלנו, ואם טיבל ואכל מבעוד יום, יחזור לטבל אחר צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפד. שו"ת חזון עובדיה סימן א']. ד אם מטבל במי לימון ומלח, צריך לערב בו מים עד שיהיה הרוב מים, כיון שנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלט, ובמהדורת תשס"ג עמוד לו]. ה נכון יותר שהגדול שבמסובים יברך האדמה על הכרפס, ויכוין לפטור בברכתו את כולם, משום ברוב עם הדרת מלך. אבל אם רוצים שכל אחד מהמסובים יברך האדמה על הכרפס, רשאים לעשות כן. ואם המברך מגמגם בלשונו, או בולע מילים, או שאינו מכוין כראוי, עדיף שכל אחד יברך לעצמו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמ, ובמהדורת תשס"ג עמוד לז]. ו אם אין בעל הבית בקי בהלכה, ואינו יודע שצריך לכוין ולהוציא ידי חובה את השומעים בברכתו, יש להנהיג שכל אחד ואחד מהמסובין יברך לעצמו האדמה, וכן בכל הברכות שמברכים בליל הסדר. [ילקו"י מועדים עמ' שצב. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלט]. ז אכילת הכרפס אינה צריכה היסבה. ומיהו אם רוצה להסב ולאוכלו רשאי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצב. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמא, ובמהדורת תשס"ג עמוד מ]. ח טיבול הכרפס אינו אלא להיכר התינוקות, הילכך די שיאכל פחות מכזית, ואף אם רצה לאכול כזית מן הכרפס אינו רשאי, כדי שלא יכנס במחלוקת. שיש אומרים שצריך לברך בורא נפשות רבות, ויש אומרים שאין צריך. ואם טעה ואכל כזית, לא יברך נפשות, שהרי ברכת האדמה פטרה את המרור. ונכון שיאכל פחות מששה דרה"ם, י"ח גרם. ואם טעה ואכל כזית מהכרפס, ועבר ובירך נפשות, אף על פי כן לא יברך בורא פרי האדמה על המרור, כיון שהכתוב קבעו חובה לאוכלו בתוך הסעודה אחר אכילת המצה, והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה. [ילקו"י מועדים עמו' שצב. חזון עובדיה א' סי' יז. הליכות עולם ח"א עמו' רצט]. ט טוב שישאיר מעט מהכרפס בצלחת שבתוך הקערה, על דרך הסוד, שצריך שיהיה סוד הקערה שלם עד לאחר אכילת המצה והמרור. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמד]. סימן תעג - דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני יחץ א קודם שיתחיל בקריאת ההגדה יקח מן השלש מצות המונחות לפניו, את המצה האמצעית, ויבצענה לשתים, ויניח את החלק הקטן בין שתי המצות השלימות, ואת החלק הגדול יתן לאחד מן המסובים, לשומרה לאפיקומן, ואם שכח ולא בצע קודם ההגדה, בוצע באמצע ההגדה במקום שנזכר. ונותנים אותה תחת המפה. ויש נוהגים לכורכה במפה ולהניחה על כתיפם, זכר ליציאת מצרים. ויש שנוהגים לומר לנושאה על שכמו, מאין באת, והוא עונה, ממצרים. ולאן אתה הולך, לירושלים. ועונים: לשנה הבאה בירושלים [הבנויה]. [מאירי בית הבחירה דף קי ע"א אות ט'. כף החיים סימן תעג אות קכג. חזון עובדיה פסח עמוד קמד, ובמהדורת תשס"ג עמוד מה. ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצג]. ב מנהגינו לבצוע הככר בצורת דל"ת ווא"ו, והחלק הגדול בצורת וא"ו מניחו לאפיקומן, והחלק הקטן בצורת דל"ת מניח בין המצות, והוא על דרך הסוד. ולא יבצע בסכין, כי אם בידו, שכן דרכו של עני. [פרי מגדים. ילקו"י מועדים עמו' שצב. חזון עובדיה הלכות פסח עמו' קמו]. ג אם נשברה אחת משלש המצות, יקחנה לאמצעית שבלאו הכי פורסים אותה. [הרמ"א בסוף סימן תעה. ילקוט יוסף מועדים עמוד שצג. חזון עובדיה חלק ב עמוד קמז]. ד גם אם אין לו אלא שני ככרות, יקיים מצות "יחץ", ויבצע את המצה השניה, ובאופן כזה אין לחשוש ללחם משנה, כיון שצריכים לחם עוני, מה עני דרכו בפרוסה, כך אנו בליל פסח, ורק לכתחלה מנהגינו להצריך ג' מצות, כדי לקיים גם מצות יחץ, שהוא לחם עוני, וגם מצות לחם משנה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמה בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד מה]. ה מי שהמצות אצלו דקות ביותר, עד שכל מצה אין בה שיעור שני כזיתים, ואם יבצע המצה האמצעית וישברנה לחצי, לא יהיה לאפיקומן כזית, וגם לא בפרוסה שבין המצות, אף על פי כן יבצע את המצה האמצעית, ואחר כך ישלים עליה לכזית ממצה שמורה אחרת, בעת אכילת המצה, ובעת אכילת האפיקומן. ואין צריך לקחת כמה מצות ולחושבן כאחת, ויבצעם לשתים, אלא ינהג כאמור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמז בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד מז]. סימן תעג - כוס ראשון ושני ורחץ א נוטל ידיו כדין נטילת ידים לאכילת פת, בכל דקדוקיה ופרטיה, כדי לטבל הכרפס במשקה, שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, ובכל זאת לא יברך על נטילת ידים, וטוב שלא ישיח עד אחר ברכת ואכילת הכרפס, משום דתיכף לנטילה ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלו. ובמהדורת תשס"ג עמוד לב]. ב אם טעה ובירך על הנטילה הראשונה "על נטילת ידים", טוב שלא ישמור על נקיות ידיו, ועל ידי היסח הדעת יוכל לברך אחר כך לפני המוציא שוב על נטילת ידים. והברכה שבירך בתחלה לא חשובה לברכה לבטלה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קנה]. ג אם נטל ידיו לפני אכילת הכרפס, ועבר ושמר את ידיו היטב, אף על פי כן יש לו ליטול ידיו שנית בלי ברכה, לפני אכילת המוציא, אמנם לא יגע בידיו במנעל, או יגרד בשערות ראשו, וכדומה, כדי שיוכל לברך על נטילת ידים. ומיהו אם כיוון מתחלה לגמור סעודתו בנטילה הראשונה, יש להקל במקום צער, כגון לזקן ולחולה, הא לאו הכי אין להקל. [שם]. ד נכון הדבר לעשות את הנטילה בביתו, ולא בחצר, שלא יצטרך לצאת לחצר מהקידוש עד סוף הסעודה, וגם הנטילה שלפני הסעודה, יעשנה בתוך הבית. ומיהו מחדר לחדר ורואה את מקומו, שפיר דמי. ומי שמוכרח לצאת לחוץ, יניח מקצת חברים, ויצא. וכן לנטילת ידים יצאו בזה אחר זה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלו, ובמהדורת תשס"ג עמוד לג]. ה אם שכח ולא עשה ''יחץ'' קודם ההגדה, בוצע במקום שנזכר. [חזון עובדיה פסח עמ' קמה]. סימן תעא - אכילה בערב פסח א אסור לאכול מצה ביום י"ד בניסן [מעמוד השחר], כדי שיאכל המצה לתיאבון בליל פסח, אבל מותר לאכול מצה בליל י"ד בניסן. ומכל מקום אם אכל מצה בשוגג בערב פסח ביום, יברך לאחריה ברכת המזון, שאין דינו כאוכל איסור שאינו מברך ברכת המזון. וגם אינו עובר בבל תוסיף, שכל עוד לא התחיל במצוה לא שייך איסור בל תוסיף. [חזו"ע פסח עמוד צג. ובמהדורת תשס"ג עמוד קצז. ובשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' כז]. ומותר לאכול מצה בשמיני של פסח, ואין בזה איסור בל תוסיף, משום שהמצה בכל שבעה אינה מצוה אלא רשות. ב מותר לאכול בערב פסח מצה עשירה, שהיא קמח [כשר] הנילוש עם מי פירות, כגון יין וחלב ודבש, ומיץ תפוחים ותפוזים, ומיץ רימונים, בלי תערובת מים כלל. [ועיין ברמב"ם פ"ה מחמץ ומצה ה"ב, ופ"ו ה"ה]. והטעם לזה, כי הואיל ואין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בליל פסח במצה עשירה, שנאמר: "לחם עוני" (פסחים לו.), לפיכך לא אסרו לאוכלה בערב פסח. וכבר נתבאר שלדעת מרן השלחן ערוך מותר לאכול מצה עשירה בפסח, שמקפידים ללוש את הקמח [הכשר] בלי מים כלל. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד צג, ובמהדורת תשס"ג עמוד קצח]. ג עוגה שנעשית מקמח מצה (אפויה), ועירבו בה דבש ויין וכיו"ב, וחזרו ואפו אותה, אין לאוכלה בערב פסח, שהואיל ונאפית מכבר, אין עליה שוב תורת מצה עשירה. [מהרי"ו, רמ"א סי' תעא ס"ב. מג"א סק"ח. משנ"ב ס"ק יט. ברכ"י סי' תסא סק"א. חזו"ע פסח עמוד צה. ובמהדורת תשס"ג עמ' קצט]. אבל אם רוב התערובת היא מדברים אחרים ומיעוט מקמח מצה, בטל ברוב, ומותר לאכול תערובת זו בערב פסח. [א"ר. כה"ח אות כא. שמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק נו הערה ד]. ד מותר לאכול מצה מבושלת או מטוגנת בערב פסח. ומכל שכן אם נתבשלה מלפני ערב פסח. וכן מצה מפוררת שנתבשלה, מותר לאוכלה בערב פסח. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד צה. ובמהדורת תשס"ג עמוד קצט. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כו]. ה הברכה על מצה מבושלת, אם אוכל חתיכה שיש בה כזית, מברך "המוציא" וברכת המזון, אף שאין בה תואר מצה. אבל אם אין בכל חתיכה כזית אף שיש בו תואר מצה, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכת מעין שלש. ואפילו דיבק כמה חתיכות מצה על ידי ביצה, צריך שיהיה בכל חתיכה כזית. ואם טיגן מצה עם ביצה בשמן, אף שיש מחלקים בין טיגון לבישול, לדינא אין לחלק בזה אלא מצה מטוגנת דינה כמצה מבושלת. אך אם טיגן במעט שמן רק שלא יידבק במחבת, יכול לברך המוציא גם בפחות מכזית. [ש"ע סימן קסח ס"י. ועיין בשו"ת יחוה דעת ח"א סי' צא. ועיין היטב בחזון איש אורח חיים סימן כו סק"ט. ובמשנה ברורה סי' קסח ס"ק נו]. ו מצה שנעשית בפירוש שלא לשם מצוה, יש אומרים שאף על פי שאין יוצאים בה ידי חובה בליל פסח, מכל מקום אין לאכול ממנה בערב פסח, הואיל וטעמה דומה לטעם המצה שנעשית לשם מצוה. ורבים מהפוסקים חולקים על זה, וכן עיקר, שמן הדין מותר לאכול ממנה. אך המחמיר תבא עליו ברכה. לפיכך מחנות צבא שאין כל אפשרות לשמור על הכשרות בימי הפסח אם ישאר החמץ בי"ד ניסן, (מפני שישנם שאינם מקפידים מלקחת חמץ אל חדרם), ויש הכרח לחסל משם את כל החמץ לפני י"ד בניסן על ידי הרבנות הצבאית, וכן בבתי חולים ובתי מלון, שאין כל אפשרות לשמור על הכשרות כהלכה בימי הפסח, אם ישאר שם חמץ בי"ד בניסן, שישנם כאלה שאינם מקפידים מלקחת חמץ לחדריהם, שיש להתיר להם לאכול בערב פסח מצה שנעשית בפירוש שלא לשם מצוה. ומה טוב להחמיר אם אפשר לבשל המצה במרק בשר או ירקות, או לטגנה בשמן, עד שישתנה טעמה. [שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן כז. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רא]. ז קטן שאינו מבין בסיפור יציאת מצרים שמספרים בליל פסח מותר להאכילו מצה רגילה [עניה], בערב פסח, אבל קטן שמבין בסיפור יציאת מצרים אין להאכילו מצה בערב פסח, שנאמר, "והגדת לבנך בעבור "זה" עשה ה' לי", לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ואם ימלא כרסו מן המצה בערב פסח היאך שייך לומר לו "בעבור זה", כיון שאין המצה חידוש לו. [חזון עובדיה ח"ב עמוד צה, ובמהדורת תשס"ג עמוד ר']. ח יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מרור בערב פסח, כדי שיאכלו המרור בליל פסח לתיאבון. ואנו לא נהגנו להחמיר בזה. ויש נוהגים להחמיר גם שלא לאכול ביצים בערב פסח, מפני שבליל פסח נוהגים לאכול ביצה, זכר לקרבן חגיגה. ואין למנהג זה יסוד על פי ההלכה, ורשאים לבטלו אף בלא "התרת נדרים". [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רה. הליכות עולם חלק א' עמוד שח]. ט משעה עשירית ביום ולמעלה, [כלומר: שלש שעות זמניות לפני צאת הכוכבים], אסור לאכול אפילו מצה עשירה, כדי שיוכל לאכול המצה בליל פסח לתיאבון. ומכל מקום מעיקר הדין לא נאסר אלא כשאוכל ממנה יותר מכביצה [בלי קליפתה, כחמישים גרם], אבל לאכול ממנה פחות משיעור כביצה [בלי קליפתה] מצד הדין מותר, אלא שאין להקל בזה אלא במקום צורך גדול. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד צה. ובמהדורת תשס"ג עמוד קצט]. י מותר לאכול פירות וירקות, וכן תבשיל ואורז, גם לאחר שעה עשירית, ובלבד שלא ימלא כריסו מהם לאכול ולשבוע. [שם]. יא מותר לישא אשה בערב פסח אף לאחר חצות, ואין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. [תוס' מו"ק ח: ספר מאור ישראל פסחים נ. עמוד ק]. סימן תעב-תפ - דיני היסבה וארבע כוסות קדש א יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום, כדי שכשיבוא לביתו יקדש מיד אחר צאת הכוכבים. ואחד אנשים ואחד נשים חייבים בארבע כוסות. ומצוה לתת יין לפני התינוקות שהגיעו לחינוך לחנכם במצות ארבע כוסות, וכן מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, בליל פסח קודם עשיית הסדר, וכן מיני מתיקה, כדי שלא יישנו, ויראו שינוי וישאלו. [שלחן ערוך. וראה עוד בחזון עובדיה פסח עמוד קיז. ובמהדו"ב עמו' ה'. ומצות ד' כוסות כוללת גם מצות שמחת יום טוב]. ב לכתחלה יש להתחיל את עריכת הסדר בליל פסח, דוקא אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים מצות ארבע כוסות בלילה ודאי, אולם בדיעבד מי שהוסיף מחול על הקודש והקדים וקידש לפני צאת הכוכבים, משתשקע החמה, יצא. ומיהו בטיבול ירקות הראשון, נכון להחמיר אף בדיעבד לחזור ולטבל קצת אחר שתחשך. וכל שכן שראוי להחמיר במצות מצה ומצות מגיד, שיהיו לאחר צאת הכוכבים, ובדיעבד יחזור בלי ברכה. [ולא יברך שוב "אשר גאלנו"]. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן א. ובספר חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ב. ועיין בתוס' ורא"ש ר"פ ערבי פסחים]. ג טוב להחמיר ולקדש רק לאחר שיגיע זמן רבינו תם, שהוא שעה וחומש בשעות זמניות אחר שקיעת החמה. אולם אם יש ילדים קטנים, אין להחמיר בזה ולהמתין לזמן רבינו תם. ואף החוששים לדעת רבינו תם במוצאי שבת, בקידוש ליל פסח לא יחמירו, דהויא קולא, שבינתיים ישנו התינוקות ויבטל מצות והגדת לבנך. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קיט]. ד טוב שהילדים ישנו בערב פסח ביום, בכדי שיוכלו להשאר רעננים בכל הסדר, ויקיימו בהם מצות והגדת לבנך. וילד שמבין בסיפור יציאת מצרים, מצוה לתת לפניו יין לארבע כוסות, אלא שאין צריך רביעית, ויתן להם מיץ ענבים. ויותר הכרחי לתת להם קליות ואגוזים או מיני מתיקה, קודם עשיית הסדר. [חזון עובדיה פסח עמוד קכ, ובמהדורת תשס"ג עמוד ו]. ה יסדר שולחנו בכלים נאים כפי כוחו, וינהג שררה בליל פסח דרך חירות. ויכין מקום מושבו שישב בהיסבה דרך חירות. ואין להניח מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן, שאין עושים כן ביום טוב. [ואף שבחזו"ע פסח מהדו"ק עמ' קעז כתב שיש להשאיר מקום פנוי וכו', הנה במילואים בעמ' שי, וכן במהדורת תשס"ג עמ' קו, הדר ביה]. ואפי' עני שאין לו כרים וכסתות, יסב על הספסל, או על הקרקע לצד שמאל, או לסמוך על ירך חבירו, אבל לא על ירך עצמו, שנראה כדואג ואבל חס ושלום. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעז, ועמוד קיט, ובמהדורת תשס"ג עמוד ו]. ו הנשים חייבות בהיסבה, שאין דרך הבעלים להקפיד בזה. וראוי לעמוד על המשמר לזכור ולהזכיר את אחרים להסב, מפני שאין אנו רגילים להסב בכל ימות השנה. ז צריכים היסבה בשתיית ארבע כוסות, באכילת המצה, אכילת הכריכה, ובאכילת האפיקומן, ושאר כל סעודתו אם ירצה להסב, הרי זה משובח.[חזו"ע פסח עמ' קכ, ועמ' קכג, ובמהדורת תשס"ג עמ' ט']. ח בעת קריאת ההגדה, ובהלל, אם ירצה להסב יש לו על מה לסמוך, אך בברכת המזון יברך מיושב בלי היסבה. והקידוש נוהגים לאומרו מעומד, וכשמסיים הקידוש יושב ומיסב ושותה מכוס הקידוש. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קכד, ובמהדורת תשס"ג עמוד י' הערה ח]. ט בן אצל אביו, ואפי' אם הוא רבו המובהק, צריך להסב, שדרך האב למחול כבודו לבנו. ואם האב מקפיד על בנו שלא יסב בפניו, חייב לשמוע לו. [שו"ת חזון עובדיה סימן טו עמוד רכח]. אבל תלמיד לפני רבו, אף על פי שאינו רבו מובהק, אינו צריך היסבה. ואסור להסב אלא אם כן יתן לו רבו רשות להסב. ותלמיד חכם מופלג, אף על פי שלא למד ממנו כלום, וכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור, שנחשב כרבו לכל דבר, אסור להסב בפניהם. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכא, ובמהדורת תשס"ג עמוד ז']. י השמש צריך היסבה. וגם האבל צריך היסבה. [חזון עובדיה הל' פסח עמו' קכב, ובמהדו"ב עמו' ט]. יא מי שמת לו מת בליל פסח, אם דעתו לקוברו בלילה [על ידי גויים], פטור מכל המצות הנוהגות בליל פסח, אבל כשדעתו לקוברו למחר, אין אנינות חלה עליו, וחייב בכל המצוות. ומכל מקום לא יברך שום ברכה מהברכות בעצמו, אלא ישמע הברכה מאחרים. וכן ההגדה וההלל טוב ונכון שישמע מפי אחרים. ואם רצה לאומרם בעצמו, רשאי, וצריך להסב כרגיל. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קפט]. יב ההיסבה צריכה להיות בצד שמאל, ואם הסב בצד ימין, כאלו לא הסב כלל. יג דעת מרן השלחן ערוך שההיסבה מעכבת גם בזמן הזה, ולכן אם אכל מצה בלא היסבה, צריך לחזור ולאכול, וכן אם שתה ארבע כוסות בלא היסבה, חוזר לשתות בהיסבה. ואפילו בכוס שלישי או רביעי. יד הנשים שלא היסבו, וכן איש שאינו בקו הבריאות וקשה לו לחזור ולשתות, כדאים הם הפוסקים המקילים שלא להצריכם לחזור ולשתות. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכג. ובמהדורת תשס"ג עמוד ט'. שו"ת חזון עובדיה א' סימן יד]. טו גם איטר-יד שכל מעשיו ביד שמאל, צריך להסב לצד שמאל, ככל אדם. ויש אומרים שאם היסב לצד ימינו, בדיעבד אינו צריך לחזור ולשתות בהיסבה. [חזון עובדיה פסח עמוד קכג, ובמהדורת תשס"ג עמוד ט']. טז אם שכח להסב בכוס ראשון, ונזכר אחר שתייתו, כשחוזר לשתות שוב, שותה בלי ברכת הגפן, כיון שברכת בורא פרי הגפן פוטרת עד כוס שני, ועד בכלל. ואם לא נזכר עד שסיים ברכת אשר גאלנו, ישתה כוס אחד בהיסבה במקום כוס ראשון של הקידוש, וישהה מעט, וימזוג כוס שני וישתהו בהיסבה. [חזון עובדיה ח"א סימן מט. ובחזון עובדיה מהדורת תשס"ג עמוד יא]. יז מצוה לקדש על יין אדום, ומנהג ספרד שמקדשים עליו אפילו אם היין הלבן משובח ממנו. ומיהו אם אינו לבן יותר מדאי, אם הוא משובח מן האדום, לו משפט הבכורה. ובשעת הדחק יוצאים ביין לבן. יח כבר פשט המנהג לקדש ולברך בורא פרי הגפן על יין מבושל, או מפוסטר, שמרתיחים אותו עד לשמונים מעלות ויותר, אך אינו מתמעט ממדתו, וגם אין שינוי משמעותי בטעמו וריחו. ואין לחוש בזה לספק ברכות להקל. והוא הדין שאפשר לצאת בו ידי חובת מצות ארבע כוסות אף לכתחלה. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ז]. יט יוצאים ידי חובה ביין צימוקים שנשרו במים, ובלבד שיש בצימוקים לחלוחית, שאם היו סוחטים אותם היה יוצא מהם לחלוחית כעין דבש. ושיעור המים שיש לשרותם עם הצימוקים, צריך שלא יהיו יותר משיעור הצימוקים לאחר שנתפחו במים. וכן במזיגת היין במים לקידוש, לעולם צריך שהרוב יהיה יין והמיעוט מים, כדי שיהיה בו טעם יין. שכל שאין ברור שיש שם יין יותר מן המים, אין מברכים עליו הגפן, אלא שהכל נהיה בדברו. כ אם שורה הצימוקים במים וסוחט אותם היטב באופן שמוציא מהם את כל הלחלוחית שבהם, אין לדון על זמן הכבישה, וכל שכן אם כתש את הצימוקים ואחר כך שרה אותם במים וסחט אותם היטב, ובפרט אם שורה אותם במים חמים כדי שיתרככו. אבל אם אינו סוחט את הצימוקים עצמם צריך לשרותם שלשה ימים מעת לעת. ואם בישל הצימוקים עם המים ואחר כך משך המים מן הצימוקים, הוה ליה יין ומקדשים ומבדילין עליהם. כא כל זמן שלא משך היין מצימוקים והחרצנים והזגים, אין עליו תורת יין, בין לענין ברכה בין לענין מגע עכו"ם. כב יין צימוקים על ידי שריית שלשה ימים מעת לעת, עדיפי מיין מבושל או יין צימוקים שמבושלים עם מימיהם. ויין בלי תערובת לא מבושל, עדיף מכולהו, ואחר כך יין צימוקים שנישרו במים שלשה ימים, ואחר כך יין מבושל או יין צימוקים שנתבשלו, או מיץ ענבים. [חזון עובדיה ח"א סימן ו-ח, וחזון עובדיה הלכות פסח עמוד קכד, ובמהדורת תשס"ג עמוד יג-יד]. כג אין לקחת לכתחלה יין משוחזר לארבע כוסות, וישתמש ביין רגיל או במיץ ענבים עם הכשר כדת, ומכל מקום המברך על יין משוחזר בורא פרי הגפן, יש לו על מה שיסמוך. [יחוה דעת חלק ב' סימן לה]. כד יוצאים ביין של שביעית, אם לא הגיע שעת ביעורם, שבדרך כלל אוכלים בענבים וביין עד הפסח. אך יזהר שלא ישפוך מן היין של שביעית באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, כנהוג, משום שנאמר לאכלה ולא להפסד. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן ו-ח. וח"ב עמוד קכה]. כה אפילו מי שהיין מזיקו, או ששונא את היין, חייב לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות, ומברך על היין כרגיל, [חזון עובדיה חלק א' סימן ה]. אך די אפילו לכתחלה לאדם כזה לצאת ידי חובה במיץ ענבים, או ביין צימוקים, ואין צריך יין יבש. אף על פי שאינו משכר. כו יש להקל לנשים שקשה עליהן מאד לשתות ארבע כוסות של יין ממש, לשתות מיץ ענבים לארבע כוסות. וכל זה לענין ארבע כוסות, אבל לקידוש והבדלה מיץ ענבים כשר אף לכתחלה. [שו"ת חזון עובדיה סימן ו' עמוד צט]. כז אם על ידי שתיית ד' כוסות, בכל אופן שיהיה, יבוא לידי חולי פנימי, או יפול למשכב, פטור, ואינו רשאי להחמיר, ויקדש על הפת כדין מי שאין לו יין. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכה. ובמהדורת שנת תשס"ג עמוד יד]. כח צריך לשתות את היין דרך הנאתו, ואין לערב בו דבר מר לרפואה, [וכמו שהעלה בשו"ת כתב סופר סי' צו] שכך היא מצות ארבע כוסות וכל שאר מצות שבתורה. [שו"ת חזון עובדיה סי' כז]. כט אפילו עני המחזר על הפתחים, חייב בארבע כוסות, אפילו ימכור מלבושו או ילוה, או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות. ולפום צערא אגרא. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג עמוד טו]. ל גבאי צדקה שעוסקים במצות קמחא דפסחא לעניים, חייבים לדאוג גם לארבע כוסות לצורך העניים לצורך פסח. [חזון עובדיה על הלכות פסח במהדורת תשס"ג עמוד טו הערה יג]. לא אם אין לו אלא כוס אחד יקחנו לקידוש. דהא יש אומרים דברכת המזון אינה טעונה כוס. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכו]. לב אף מי שאינו יודע לומר את ההגדה וההלל, ואין לו מי שיכול להוציאו ידי חובה, חייב במצות ארבע כוסות, על אף שאינו שותה כסדר שתיקנו חכמים. ומכל מקום צריך שישהה בין כוס לכוס כשיעור שתיית רביעית. [שו"ת חזון עובדיה סימן כ' עמוד שט]. לג הנשבע שלא לשתות יין כלל, צריך לישאל על נדרו כדי שיוכל לקיים מצות ארבע כוסות. [שלחן גבוה ס"ק לא. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד טו הערה יד]. לד שוטפים ומדיחים את הכוס, ואם הוא נקי אינו צריך שטיפה והדחה, אך טוב בכל זאת לשוטפו ולהדיחו על דרך הסוד. [חזון עובדיה על הלכות פסח במהדורת תשס"ג עמוד טו]. לה אחרים מוזגים לו את הכוס דרך חירות. ולא תמזוג אשה לאיש. [רמ"א סימן תעג סעיף א']. לו מותר לאשה נדה למזוג היין שלא בפני בעלה, ולהניחו לפניו על השלחן ללא שום שינוי, אבל בפני בעלה אין לה למזוג לו יין גם כשהיין הוא למצות ארבע כוסות. [טהרת הבית חלק ב' עמודים קפג, קפה]. לז על דרך הסוד מטיפין את המים לתוך היין שלוש פעמים זה אחר זה. [שו"ת רב פעלים חלק ב' סימן מה]. ואם היין אינו חזק וכן יין צימוקים, מן הדין אין צורך למוזגו. [שו"ת הרדב"ז סימן תעט]. ובכל זאת טוב למוזגו על דרך הסוד. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכז. כף החיים סימן תעב אות נט]. לח שיעור הכוס רביעית הלוג, כ"ז דרהם, שמונים ואחד גרם לאחר מזיגה. וישתה לכתחלה כל הכוס, ובדיעבד אם שתה רובו יצא. ונכון להזהר לשתות "רביעית" מכוס הקידוש, כדי שיהיה חשוב קידוש במקום סעודה. [שנות חיים סימן יח אות יג, ובמקור חיים שם]. ומכל מקום אין זה לעיכובא, שההגדה של פסח וסיפור יציאת מצרים לא חשיבי הפסק, כיון שהם צורך הסעודה, וכמו שדרשו בפסחים (לו. קטו:) לחם עוני, שעונים עליו דברים הרבה. [שו"ת חזון עובדיה סימן יא]. ואם הכוס גדול יותר, די שישתה רביעית כשהוא רוב הכוס, אפילו לכתחלה. ואם שתה רביעית אפילו אינו רוב כוס, יוצא ידי חובה בדיעבד. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכז, ובמהדורת תשס"ג עמוד טז]. לט צריך לשתות הרביעית בבת אחת [כדי שיעור שתיית רביעית, ולא כדי שתיית כל הכוס]. ולא יפסיק לשתות בסירוגין, ובדיעבד אם שתה הכוס של ד' כוסות בסירוגין, אך לא שהה יותר מכדי אכילת פרס, יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולשתות. ובפרט בכוסות האחרונים. אבל אם שהה באמצע שתיית רביעית יותר מכדי אכילת פרס, על ידי שהפסיק ברביעית פעמים אחדות, אפילו בדיעבד לא יצא. [חזון עובדיה ח"א סימן יב, עמוד קצה. הליכות עולם ח"א עמוד רצה. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד טז]. מ אם הכוס גדול ביותר, לכתחלה ישתה רוב הכוס, ואם שתה רביעית יצא. ולכן אם הכוס גדול ומחזיק כמה רביעיות, ואין להם כוסות אחרים, שותין ממנו כמה בני אדם, וכמנין הרביעיות שבכוס. ואינו חייב לתת בו מעט מים, כדי שלא יהיה כוס פגום, דכל שבשעת הברכה היה מתוקן, לא חשוב פגום אחר כך. [חזון עובדיה פסח במהדורת תשס"ג עמוד טז]. מא מי שאין לו אלא כוס אחד גדול שיש בו ד' רביעיות ויותר, והוא עצמו שותה מאותה כוס לכל ארבע הכוסות, צריך לתקנו בין כוס לכוס, על ידי שיתן בו מעט מים, שלא יהיה פגום. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכז, ובמהדורת תשס"ג עמוד טז, יז הערה יט]. מב כל בני הבית צריכים להקשיב אל הקידוש, ושומע ומשמיע יכוונו לצאת ולהוציא ידי חובה, ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו", אלא "אמן". שדין השומע ברכה מחבירו ומתכוין לצאת ידי חובה הוא כדין המברך עצמו, שהשומע כעונה, וכשם שהמברך אינו רשאי להוסיף שבח ברוך הוא וברוך שמו באמצע הברכה, כן השומע ומתכוין לצאת חייב להקשיב היטב מתחלת הברכה ועד סופה, ללא כל הפסקה, זולת עניית אמן שהיא מכלל הברכה, ולא יותר. ומכל מקום בדיעבד אם ענו "ברוך הוא וברוך שמו", יצאו ידי חובה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכז. ובמהדורת תשס"ג עמוד יט. וראה עוד בילקוט יוסף מועדים מהדורת תשס"ד, עמוד תרמב, ובילקוט יוסף תפלה כרך ב' סימן קכד, ובשארית יוסף חלק ב' סימן קב]. מג גם בקידוש של ליל פסח שכוסו של כל אחד ואחד מונח בידו, יש לנהוג כמו בקידוש של שבת ויום טוב, שבעל הבית או ראש המשפחה לבדו יאמר כל ברכות הקידוש, בכוונה להוציא את כל השומעים ידי חובתם, וכל בני הבית ישמעו ויכוונו לצאת ידי חובתם. ועל זה נאמר: ברוב עם הדרת מלך. ובסוף כל ברכה יענו השומעים אמן, והלכה רווחת היא שהשומע כעונה. (סוכה לח:). [ועיין בתוס' ב"ק צא: ובהרא"ש חולין פז. בשם רבינו תם, דקיימא לן גדול העונה אמן יותר מן המברך. וכן כתב בספר המנהיג (דף ז). ושכן כתב הרשב"ם. אבל הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הלכה יא) כתב, גדול העונה אמן כמברך. ועיין להגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (פרשת עקב דף רז ע"ב). ע"ש]. ואמנם יש כמה עדות שנוהגות בליל פסח שכל בני הבית אומרים ברכת הקידוש עם המברך חוץ מפתיחת הברכה וחתימתה, ואף על פי שיש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום עדיף שיאמרו כל הברכה כולה בשם ומלכות, או שינהגו כמו שביארנו, שישמעו מן המברך ויכוונו לצאת ידי חובה. [יחוה דעת ו/כח. יבי"א ח"י סי' לה אות כג. חזו"ע הל' פסח מהדורת תשס"ג עמוד יז]. מד אם המקדש מגמגם בלשונו, ואינו מבטא יפה את נוסח ברכת הקידוש, [או שהוא בולע מלים], יאמרו כל אחד ואחד מהמסובים את כל ברכות הקידוש, מלה במלה עם המקדש בלחש, כשהכוס בידיהם, ובאופן כזה לא יענו אמן אחר המקדש, משום הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לטעימה. [יחוה דעת חלק ו' סימן כח וכמו שכתב בכיו"ב בשו"ת רב פעלים חלק ב' סימן מא, ובבן איש חי פרשת בראשית אות טו]. מה אם אין המקדש בקי בהלכה, ואינו יודע לכוין להוציא ידי חובה בברכות הקידוש את בני ביתו, מדין שומע כעונה, יש לנהוג כנזכר בסעיף הקודם, שכל אחד ואחד מבני הבית יתפוס הכוס בידו, ויברך בלחש מלה במלה עם המקדש. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קמא]. מו יתחיל הקידוש מעומד, וסדר הקידוש: ברכת הגפן, ברכת אשר בחר בנו מכל עם וכו', וברכת שהחיינו. ואם חל במוצאי שבת, יאמר כסדר הזה: הגפן, ברכת אשר בחר בנו מכל עם, ברכת בורא מאורי האש, ברכת ההבדלה, ולבסוף ברכת שהחיינו [יקנה"ז]. וכשחל בליל שבת מתחיל יום הששי ויכולו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלב]. מז מנהג הספרדים ועדות המזרח לסיים בברכת הגפן בורא פרי הגפן הגימ"ל בסגו"ל. ואין לשנות המנהג. וצריך לומר בורא פרי הגפן בפ' דגושה. [יביע אומר חלק ח' סימן כב אות א'. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד כג. ילקוט יוסף תפלה כרך ב' קונטרס נוסחאות הברכות]. מח כשמברך שהחיינו יכוין לפטור גם את המצה והמרור מברכת שהחיינו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלב. ועיין בברכי יוסף סימן תעג סק"א, ובשו"ת משה ידבר חאו"ח סימן ט]. מט ישתה כוס הקידוש בהיסבה, ואינו צריך לברך אחריו. ואם היה מתענה או רעב, מותר לאכול אחר הקידוש פירות ואורז או מצה עשירה, אך לא ימלא כריסו מהם, וראה להלן. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורא ראשונה עמוד קלה, ובמהדורת תשס"ג עמוד ל]. נ נשים חייבות במצות קידוש של יום טוב, כמו שחייבות בקידוש של שבת, ואף מוציאות את האנשים ידי חובת קידוש בליל פסח. כשם שמוציאות אותם ידי חובת קידוש של שבת. אולם בשאר ימים טובים, אין ראוי לעשות כן, ולא עוד אלא שטוב שהן ישמעו מפי האנשים ולא יברכו לעצמן. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן י', ולוית חן סימן יד]. נא הנשים רשאיות לערוך את הסדר לבדן, אם יש בהן בקיאה לעשותו כתקנת חז"ל. ואדרבה עדיף יותר לעשות כן במקום שמתאספים כמה בעלי בתים, לעשות את הסדר בצוותא, והנשים הצנועות רוצות לערוך הסדר לבדן, בניהול אשה חכמה, והיודעת בהרצאת הדברים של סיפור יציאת מצרים, בודאי שיש להן על מה שיסמוכו לעשות כן. [חזון עובדיה ח"א סי' י, וח"ב הלכות פסח עמ' קלב, ובמהדורת תשס"ג עמוד כה. ויחוה דעת ח"ג סי' קא]. נב נשים שעברו ובירכו שהחיינו בעת ההדלקה, בפסח יכולות לחזור ולברך שהחיינו, שברכה זו פוטרת גם כל מצוות הלילה. וכל שכן שנשים שנוהגות לברך שהחיינו בהדלקה, בליל פסח רשאיות לענות אמן על ברכת שהחיינו שבקידוש, ובשאר ימים טובים יהרהרו אמן בלבן. אולם יותר נכון להודיע לנשים כי מוטב שלא לברך זמן בעת ההדלקה, שדעת כמה פוסקים אינה נוחה ממנהג זה. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג עמו' כה. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד סג. יחוה דעת ח"ג סימן קא. וכל זה דלא כמו שכתב בחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשכ"ז, עמוד קלב, שלא יענו אמן. והעיקר כמו שנתבאר כאן. ועיין עוד בשו"ת חזון עובדיה ח"א סימן י']. נג השוכח ברכת שהחיינו בליל פסח, אם נזכר טרם שיברך ברכת אשר גאלנו שבסוף ההגדה, יברך אותה אז. ואם לא נזכר עד אחר ברכה זו, אינו צריך לברך יותר ברכת שהחיינו. [ודוקא בחג הסוכות אומרה כל שבעת ימי החג]. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלג, ובמהדורת תשס"ג עמוד כז]. נד מחלל שבת בפרהסיא שמזג היין, אם הוא מתפלל ומקדש בשבתות, יש להקל בדיעבד לשתות מהיין, באופן שיש חשש למחלוקת. ואם הרתיח את היין אין בו דין יין נסך כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רפו]. נה מי שלא קידש בליל פסח, מקדש למחרת. אבל לד' כוסות אין תשלומין אפילו ביום טוב. וכן מצה ומרור אין להם תשלומין. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלד. ובמהדורת תשס"ג עמוד לב]. נו יש נוהגים לאכול ביצה שלוקה אחר הקידוש בליל פסח, ואומרים "זכר לקרבן חגיגה". [שו"ת חזון עובדיה סימן מג עמוד תשעב]. ואם אכל כזית יברך בורא נפשות רבות, קודם אכילת הכרפס. [הנה באכל כזית מהכרפס אינו מברך נפשות, אחר שברכת האדמה פוטרת המרור, ואם יברך נפשות יצטרך לברר האדמה על המרור. וכתב הרד"א (סדר ההגדה דף נט) דההגדה אינה הפסק לענין אכילה, הואיל והמרור לפניו ואינו נמלך, ורק לענין נטילה הוי היסח הדעת וכו'. ע"כ. ולפי זה באורז כיון שיש הפסק עד ברכת המזון יברך נפשות, שהרי אין זה חלק מהמצוה]. ואף כשחל ערב פסח בשבת שאין קרבן חגיגה דוחה שבת, נכון לעשות בליל הסדר שני תבשילין. [חזון עובדיה פסח במהדורת תשס"ג עמוד לא]. נז וכן מי שהוא רעב וקשה לו להמתין עד אחר קריאת ההגדה, או שהתענה בערב פסח, מותר לו לאכול בליל פסח אחר הקידוש פחות מכביצה [בלי קליפתה, כחמשים גרם] מצה עשירה, הנעשית מקמח ומי פירות בלבד, או מצה מבושלת או מטוגנת, אבל יותר משיעור זה יש להחמיר שלא לאכול, כדי שיוכל לאכול מצה מצוה לתיאבון. וכן מותר לו לאכול מעט אורז או פירות, להשקיט את רעבונו. ואם אכל שיעור כזית, יברך נפשות. ועל מצה עשירה ברכת על המחיה. שדוקא בכרפס אם אכל כזית לא יברך נפשות, כדי שלא יסיח דעתו מברכת האדמה שבירך על הכרפס, הפוטרת את המרור שיאכל אחר כך. אבל בביצה או תבשיל אם עבר ואכל כזית יברך נפשות, אחר שטרם התחיל בסעודה, וקריאת ההגדה נמשכת זמן רב. [על פי המבואר בהליכות עולם ח"א עמ' רצה. וחזו"ע פסח מהדורת תשס"ג עמוד לא. ואמנם להמבואר בילקוט יוסף ח"ג עמוד ר', ובהליכות עולם ח"ב עמ' כט, שאם אכל כשיעור וסועד מיד לא יברך נפשות, צריך לומר דשאני הכא שיש הפסק גדול לסעודה]. נח קידוש של יום טוב נחלקו בו הפוסקים אם הוא מן התורה או מדרבנן, ולהלכה נראה שהעיקר כדעת רוב הפוסקים שקידוש של יום טוב הוא מן התורה. ולכן אם חל יום טוב בערב שבת, ואין לו אלא כוס אחד, יקדש על היין בליל יום טוב, שהוא קודם בזמן לשל שבת, ובליל שבת יקדש על הפת. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' ב'. וחזון עובדיה פסח מהד' תשס"ג עמ' כד]. נט דין הקידוש של יום טוב כדין הקידוש של שבת, לענין שאין הקידוש אלא במקום סעודה, וגם אסור לטעום כלום לפני הקידוש. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד כה]. סימן תסח - הלכות ערב פסח א אסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות היום. ושני טעמים לדבר, הטעם האחד הוא, כדי שלא יטרד במלאכה וימנע מהכנת ואפיית המצה לצורך הלילה, והכשרת הכלים לפסח, ושאר עניני הסדר. (רש"י והמאירי פסחים נ.) והטעם השני, כי בזמן שהיה בית המקדש קיים היה אסור לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום והלאה, לפי שאז הוא זמן הקרבת קרבן פסח, שאפילו בכל ימות השנה כל אדם שהקריב קרבן למזבח אותו היום יום טוב שלו הוא, ונאסר בעשיית מלאכה במשך כל היום, אלא שקרבן פסח הואיל ואין זמנו אלא מחצות היום ולמעלה, לפיכך לא נאסרו במלאכה אלא מחצות היום ואילך, שרק אז נחשב כיום טוב. ואף לאחר שחרב בית המקדש ובטל קרבן פסח, בעונותינו, לא נתבטל איסור עשיית מלאכה, שכיון שנאסר במנין על כל ישראל נאסר לעולמי עד, שכל דבר שבמנין אפילו נתבטל הטעם שנאסר בגללו, אף על פי כן לא נתבטל עצם האיסור. (ביצה ה.). [חזון עובדיה הל' פסח עמוד פב, ובמהדורת תשס"ג עמוד קפא]. ב אם חל ערב פסח בשבת, מותר לעשות מלאכה בערב שבת אחר חצות היום, שהטעם האחרון הנ"ל עיקר להלכה, ומכיון שקרבן פסח קרב בזמנו בשבת, שנאמר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", אפילו בשבת (פסחים עז.), אין לאסור עשיית מלאכה בערב שבת, וגם אין לנו לגזור משום ערב פסח של שאר שנים, שמא יטעו ויעשו מלאכה בערב פסח אחר חצות, שהואיל ובזמן הזה אין האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח אלא מדברי סופרים, אין לגזור גזרה לגזרה. ומכל מקום לא יעשו מלאכה בערב שבת (כשחל ערב פסח בשבת) מזמן מנחה קטנה ולמעלה, שהעושה מלאכה בערב שבת ובערב יום טוב מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם. (פסחים נ:). [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד פג, ובמהדורת תשס"ג עמוד קפג]. ג מותר לעשות כל המלאכות בערב פסח אחר חצות היום על ידי גוי, שלא אמרו חכמים "אמירה לגוי שבות" אלא בשבת ויום טוב וחול המועד, אבל ערב פסח שאין בו משום קדושת יום טוב, אומר לגוי לעשות מלאכתו ועושה. והוא הדין שמותר לבנות ביתו על ידי גוי בערב פסח אחר חצות, זולת במקום שנהגו להחמיר, שאז אין להקל. [חזון עובדיה פסח עמוד פז. ובמהדורת תשס"ג עמוד קפח]. ד כל מה שמותר לעשות בחול המועד, כגון דבר האבד, או מעשה הדיוט ולא מעשה אומן וגם יש בו צורך המועד, וכן פועל עני שאין לו מה יאכל, וכל יתר הדברים המותרים בחול המועד, מותר לעשותם בערב פסח אחר חצות, כי איסור מלאכה בערב פסח אחר חצות בזמן הזה קל יותר מדין איסור מלאכה בחול המועד. וכן מותר לעשות משא ומתן ופרקמטיא (סחורה) בערב פסח, אולם טוב להחמיר על כל פנים משעת מנחה קטנה ולמעלה. ה לא אסרו עשיית מלאכה בערב פסח, אלא מלאכה גמורה, כגון לעשות כלים חדשים, או לתפור בגדים חדשים, בין בשכר בין בחנם, אבל רשאי הוא לתקן כליו, כגון בגד שנקרע קצת רשאי לתופרו ולתקנו לצורך המועד, ואפילו מעשה אומן מותר בין לעצמו בין לאחרים. ומכל מקום לא יטול האומן שכר על התיקון כשעושה לאחרים אלא אם כן במעשה הדיוט. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד פח, ובמהדורת תשס"ג עמוד קפט]. ו יש להורות לתושבי ירושלים, להעדיף לכתחלה להסתפר בליל ערב פסח, ולא למחרת היום, לצאת ידי חובת כל הדיעות. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד צב]. ז ומכל מקום אם לא הסתפר בליל ערב פסח, מותר להסתפר בערב פסח קודם חצות, ואם שכח להסתפר לפני חצות, מותר לו להסתפר אחר חצות בידי עצמו, אבל לא על ידי ישראל חבירו, אפילו בחנם. ומכל מקום מותר לו להסתפר בשכר אצל ישראל עני שאין לו מה לאכול כפי הצורך בליל הסדר וביום טוב של פסח. וכן מותר להסתפר על ידי גוי בשכר בערב פסח אחר חצות. [חזון עובדיה על הלכות פסח תשס"ג עמ' קצא. יחוה דעת חלק ד סימן כ]. ח אם חל ערב פסח בשבת, מותר להסתפר בערב שבת. [יחוה דעת חלק א סימן צא]. ט הבא ממדינת הים בערב פסח ולא הספיק להסתפר, מותר לו להסתפר בערב פסח על ידי ישראל ובשכר. והוא הדין לתגלחת הראשונה של קטן, שעושים שמחה, שמותר אף בחול המועד. [ש"ע הגר"ז סי' תסח ס"ה. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד קצא] י מותר להפעיל מכונת כביסה בערב פסח קודם חצות, אף על פי שהיא ממשיכה לפעול באופן אוטומטי גם אחר חצות. ופשוט. [חזון עובדיה הל' פסח עמוד צא, ובמהדו"ב עמ' קצג]. יא מותר לגזוז צפרניו בערב פסח אחר חצות, וכן מותר לצחצח נעליו במשחת נעלים ולהבריקם לכבוד יום טוב. [שו"ת יביע אומר חלק א' חאו"ח סימן לב]. ומותר לגהץ הבגדים במגהץ חם. ומותר לצלם במצלמה צורת אדם או נוף בערב פסח, [שו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן לד. וחזון עובדיה על הלכות פסח עמוד צא, ובמהדו"ב עמ' קצג]. יב במה דברים אמורים בערב פסח אחר חצות היום, אבל קודם חצות, הדבר תלוי במנהג המקומות, מקום שנהגו לעשות מלאכה עושים, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים. ויש אומרים שירושלים דינה כמקום שנהגו שלא לעשות, אבל כמה מגדולי אחרונים העידו בגדלם שמנהג ירושלים לעשות מלאכה עד חצות. ומכל מקום מדת חסידות להקדים להסתפר ביום י"ג ניסן כדי לחוש לדברי האומרים שאין לעשות מלאכה בירושלים גם קודם חצות היום בערב פסח. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד צב, ובמהדורת תשס"ג עמ' קצד]. יג מותר לכתוב ספרים דרך לימודו בערב פסח אחר חצות. ויש אוסרים בזה, כי ראוי להחמיר בו יותר מחול המועד. והעיקר כסברא ראשונה אף לכתחלה. [חזו"ע שם תשס"ג, עמ' קצג] יד המנהג לומר מזמור לתודה בפסוקי דזמרה של שחרית, גם בערב פסח ובחול המועד של פסח, חוץ משבת ויום טוב. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג, עמוד ח] סימן תסט - אמירת בשר זה לפסח א אסור לומר על בהמה בין שהיא חיה בין שהיא שחוטה, ואפי' על חתיכת בשר, "בשר זה לפסח", לפי שנראה שהקדיש אותה מחיים לקרבן פסח, ונמצא כאוכל קודשים בחוץ, אלא יאמר "בשר זה ליום טוב". וכן אל יאמר בביתו לצלות הזרוע "לפסח" אלא "ליום טוב". ואף על פי שמצד הדין אין איסור אלא בבהמה, אבל בתרנגולים מותר, מכל מקום טוב להחמיר בזה, ואפי' בדגים. אבל מותר לומר חטים אלו לפסח. [חזו"ע פסח עמ' קא, ובמהדורת תשס"ג עמ' ריז]. ב בדיעבד אם אמר על גדי או טלה זה לפסח, אף על פי שהב"ח אוסר אותו גם בהנאה, מכל מקום העיקר לדינא להתיר בדיעבד, אפילו אמר כן בערב פסח אחר חצות היום. וכל שכן אם אמר כן על גדי או טלה שאינו שלו. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ריח בהערה]. סימן תע - תענית בכורות בערב פסח א נהגו שהבכורות מתענים בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם, זכר לנס שנעשה לבכורי ישראל, שפדאם ה' בשעה שנגף את כל בכורי מצרים בליל פסח. אולם בכורים שיש להם כאבי עינים, פטורים מתענית זו, שהואיל ואין תענית בכורות מעיקר ההלכה, אלא מנהג שנהגו, במקום חולי וצער לא נהגו. [כדין תענית אסתר, רמ"א סי' תרפו ס"ב. וכ"ש תענית בכורות דקיל טפי. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד צו, ובמהדורת תשס"ג עמוד רו, ורח. יביע אומר ח"א סי' כה]. ב בדורות אלו שירדה חולשה לעולם, והתענית גורמת להפרעת עריכת הסדר בליל הפסח כמצותו, ושתיית ארבע כוסות, ואכילת מצה ומרור וכו', נהגו הבכורים להקל להפסיק התענית על ידי השתתפות בסעודות מצוה, כגון סעודת סיום מסכתא, וסעודת חתן וכלה בתוך שבעת ימי המשתה, וסעודת ברית מילה ופדיון הבן, ויש להם על מה שיסמוכו. ואין הבכורים צריכים להשלים ולהתענות יום אחר לאחר הפסח. [יביע אומר ח"א סי' כה. וח"י סי' נד אות יז. וחזון עובדיה על הלכות פסח עמ' צז, ובמהדורת תשס"ג עמוד רט]. וחתן בכור שרוצה להחמיר על עצמו ולהתענות בערב פסח, אינו רשאי, משום שיום טוב שלו הוא. [יביע אומר חלק א' חאו"ח סי' לד אות יא-יב. וחלק ה' חאו"ח סימן מ אות ו. ובשו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן עח בהערה]. ג יש אומרים שאפילו נקבה בכורה מתענה בערב פסח, אולם אין מנהגינו כן, ולכן אם עורכים סעודת סיום מסכת בבית הכנסת בערב פסח, אין לחייבן לבוא לבית הכנסת לשמוע את הסיום, ומותר לקחת להן עוגה וכיוצא בזה בסעודת הסיום. והיכא דאפשר, טוב שהבכורה הנקבה תלך לעזרת נשים שבבית הכנסת לשמוע את הסיום. [יביע אומר ח"ד סי' מב. ושו"ת יחוה דעת ח"ג סימן כה. וחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רז]. ד במקומות שבכורות נקבות מתענות, אם הבכורה היא מעוברת או מניקה, אין לה להתענות, ומיום הלידה עד סוף כ"ד חודש נחשב דינה כמניקה, אף על פי שאין התינוק יונק ממנה בפועל. [יחוה דעת חלק ג' סימן כה. וחזון עובדיה על הלכות פסח עמוד צז, ובמהדו' תשס"ג עמ' רח]. ה מותר לבכורות לאכול בערב פסח על ידי השתתפות בסעודת בר-מצוה שחל זמנו בערב פסח, [דהיינו ביום מלאת לנער י"ג שנה בדיוק]. ואם עושים הסעודה אחר זמנו, לא מועיל. [יביע אומר חלק א' חאו"ח סימן כז סק"ח]. ו אב בכור שפודה את בנו הגדול בערב פסח, מותר לו לאכול בסעודת פדיון הבן, אף שמקיים את מצות הפדיון שלא בזמנו, [לאחר שלושים יום]. והוא הדין לסעודת ברית מילה שלא בזמנה. [יביע אומר חלק א' חאו"ח סימן כז]. ז בשעת הדחק אפשר להקל גם בסיום מסכת משניות עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא, [וקצת מקיצור תוספות יום טוב], ואפילו מסכת קטנה. ומכל מקום נראה שאין להקל בסיום מסכת משניות אלא לעצמו, אבל לפטור אחרים מהתענית אין זה כדאי. אבל לימוד בלי הבנה אפילו גמרא שלמה, אינו חשוב לימוד כראוי לפטור מתענית בכורות. [יביע אומר חלק א' סימן כו סק"ט. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד רי]. ח לימוד ספר אחד מהזוהר, אף שאינו מבין בעניני הסודות שבו, נחשב לימוד, והסיום שלו פוטר מתענית בכורות. [שם. וחזון עובדיה על הלכות פסח עמוד צח, ובמהדורת תשס"ג עמוד ריא]. ט יש אומרים שאם כבר יש בסעודת סיום מנין משתתפים, אין לבכורות להצטרף לסעודה ולפטור תעניתם בכך, ויש חולקים, והעיקר להקל. [יביע אומר חלק א' סימן כז אות ט]. י מי שנולד לו בנו הבכור בתוך שלושים יום לפני ערב פסח, אין לו להחמיר ולהתענות, אלא אם יוכל ישתתף בסעודת מצוה, כנ"ל, והמחמיר בזה יוצא שכרו בהפסדו. וכל שכן כשחל ערב פסח בשבת, שמקדימין להתענות ביום חמישי, שיש להקל בזה. [יביע אומר חלק א' חאו"ח סימן כז אות י"א]. יא המשתתפים בסעודת סיום מסכתא ישתדלו להקשיב ללימוד הסיום. [ומה טוב שהרב המסיים ישמיע גם דברי תורה במוסר ואגדה, דברים השוים לכל נפש, ולעורר על מצות קביעות עתים לתורה וכו', ולוקח נפשות חכם]. ואז מותר להם לטעום, וצריך שיטעמו "כזית" מפירות וכיוצא בזה כדי לפטור עצמם מהתענית. מפני שאין שמיעת הסיום מסכת לבדה מתירה לבכורות ללכת לאכול בביתם, אלא אם כן כל אחד ואחד מהבכורות טועם כשיעור כזית אחר שמיעת הסיום, שבזה הופסקה תעניתו. אבל מי ששולח אחר במקומו לקחת לו עוגה או יין ממקום הסיום, לא עשה כלום, ועודנו חייב בתענית. והוא הדין למי שלא נוכח בשעת אמירת הסיום ובא אחר גמר הסיום, שאינו נפטר באכילת סעודת הסיום. ומכל מקום אם הרב המסיים עדיין דורש וממשיך בדברי תורה מעניני דיומא ומענין הסיום, והוא שומע דברי תורה חכמה ודעת ויראת ה', וסומך על זה להפסיק תעניתו, אפשר להעלים ממנו עין ולא למחות בו ביד חזקה. ומה שנהגו להקל שאף מי שאין לו שום הכרה עם המסיים, ואינו מהמחזיקים בידו, ובא לשמוע סיום המסכת להיפטר מתענית בכורות, יש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום אין נכון להזמין עמי-הארץ שלא מבינים שום דבר מן הסיום, ואף אינם מחזיקים תלמידי חכמים בממונם, אולם צריך שיהיה הבכור שאוכל בסיום המסכת, הוא עצמו גמיר וסביר, ומבין את סיום המסכת. ולפיכך טוב שהמסיים יבחר מסכת שבסופה דברי אגדה, שהכל יבינו, ולומר בקיצור דברי מוסר והתעוררות. והקהל יקשיבו ללימוד הסיום, ואז מותר להם לטעום כזית פירות או עוגה, כדי לפטור עצמם מהתענית. [יביע אומר חלק א' אורח חיים סימן כו]. יב אפשר להקל בתענית בכורות בערב פסח, גם בסעודת סיום מסכתא באופן שסיים את המסכת בערב פסח, לא בדרך לימודו, אלא שמיהר בלימודו, וכיון לכתחלה את סיום המסכת לערב פסח. [יביע אומר חלק א' אורח חיים סימן כו אות ו]. יג מי שסיים מסכת, ושייר את סיומה לאחר זמן, ורוצה לסיים המסכת בערב פסח, אין לסמוך להקל בזה לפטור הבכורות מתעניתם בערב פסח, ודי להקל כשממהר בלימודו, או מאחר, אבל להשאיר לאחר זמן ולסיים בערב פסח, לא מהני להקל. [שם]. יד אף על פי שמי שאין דרכו לעשות סעודה תמיד כשמסיים מסכת, יש אומרים שלא יעשה סעודת סיום בערב פסח לפטור את הבכורות, מכל מקום אם מסיים תמיד בלי סעודה מחמת עוני ודוחק, ולא מתוך קמצנות, ואילו עתה יש לו אפשרות לערוך סעודת סיום לפטור הבכורות מתענית בערב פסח, אפשר להקל בסיום זה. [יבי"א ח"א או"ח סי' כו בהערה]. טו יש נשים בכורות הבאות לבית הכנסת לאחר שכבר סיימו המסכת, ואוכלות שם ממה שנשאר בכוס הקידוש, ומסעודת הסיום, ושפיר קעבדי, שהרי בלאו הכי מעיקר הדין אינן צריכות לטעום, ורק לחיבוב מצוה טועמות משיירי הסעודה. [יבי"א ח"ד סי' מב. ויחו"ד ח"ג סי' כה]. טז אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו, שהוא בכור, מותר ללכת לסיום מסכתא בערב פסח להפקיע עצמו מתענית בכורות. והוא הדין לאבל תוך שלשים על שאר קרובים, אבל בתוך שבעה אין להקל. ומיהו יפדה התענית בצדקה אם הוא חלש וקשה לו התענית ויבוא להתבטל מהסדר של ליל פסח. [חזון עובדיה הלכות פסח עמ' ש'. ובמהדורת תשס"ג עמוד ריג]. יז בכורות שלא מצאו בערב פסח סעודת מצוה, ואף לא סיימו מסכת, והתחילו להתענות, ואחר כך השיגו סעודת מצוה, הדבר ברור שאינם חייבים להמשיך להתענות, ואוכלים ושותים אחר כך אפילו בביתם, ואף אין צריך להשלים יום אחר לתענית במקום מה שהתחילו להתענות בערב פסח. [יביע אומר חלק א' חאו"ח סימן כה סק"ט]. יח בכור בערב פסח, הנמצא בתוך שבעת ימי חופתו, אינו רשאי להתענות תענית בכורות, וטוב שישמע סיום מסכת, אם בנקל מוצא סעודת סיום. [שו"ת יביע אומר חלק א' חלק אורח חיים סימן לד אות י' ואות יג. ושו"ת יחוה דעת חלק ב סימן עח]. יט יש נוהגים שאם נולד למי שהוא בן בכור זכר, האב מתענה במקום בנו עד שיגדל. ואם גם האב בכור, האם מתענה במקום הבן עד שיגדל. ויש אומרים שאין לנהוג בחומרא זו בזמנים אלו, שירדה חולשה לעולם, ואף אם יהיה נדמה לאב או לאם שיוכלו להתענות לפי שעה, מכל מקום בלילה לא יוכלו לעשות הסדר כמשפטו, לספר ביציאת מצרים שהיא מצוה מן התורה, ולשתות ד' כוסות, ולאכול ד' כזיתים של מצה, וב' כזיתים של מרור. ועכשיו שנהגו בלאו הכי להקל לאכול בסיום מסכתא ושאר סעודות מצוה ללא הגבלות רבות, יש לאב או לאם להשתדל לשמוע הסיום, ולאכול כזית בסעודת מצוה, לפטור עצמם מן התענית. ואם עדיין לא מלאו לילד (הבכור) שלשים יום, פטורים האב או האם מתענית בכורות הנזכר. ומ"מ אם אפשר בנקל טוב לשמוע סיום מסכתא לפטור עצמם מתענית לכל הדעות. [יביע אומר ח"א סי' כה אות יב. וסי' כז אות יא. וחזון עובדיה פסח עמו' צט, ובמהד' תשס"ג עמ' ריד]. כ אם חל ערב פסח בשבת, מעיקר הדין הבכורים פטורים מלהתענות, ומכל מקום אם אפשר להם להשתתף בסעודת מצוה, כמו סיום מסכת, טוב לעשות כן. ואב המתענה בשביל בנו הבכור, רשאי לפטור עצמו מתענית זו, כיון שדחוי הוא. [יחוה דעת חלק א' סימן צא. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד ק. ובמהדורת תשס"ג עמוד רטו. וראה לעיל עמוד טו סעיף ג']. כא אם חל ערב פסח בערב שבת, הואיל וזמנו הוא, מתענים בו ביום ומשלימים, ורק אם יש סעודת מצוה יכולים לפטור עצמם מן התענית על ידי השתתפות בסעודה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קא. ובמהדורת תשס"ג עמוד ריז]. כב האיסטניס שאם אוכל בערב פסח אינו יכול לאכול בליל פסח, צריך להתענות בערב פסח. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קא. ובמהדורת תשס"ג עמוד ריז]. כג מי שחלם חלום רע בערב פסח אחר הצהרים, אינו רשאי להתענות עד חצות הלילה, וכמו ביום חול, שהרי על ידי זה מבטל מצות הלילה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסז]. סימן תנו - לישה יותר מכשיעור, והפרשת חלה מהמצות א אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה, (תק"כ דרהם והוא 1560 גרם). ואפילו במקום שיש הרבה עוזרים ומסייעים, אין להקל בזה. ויש נוהגים ללוש עיסה יותר מהשיעור, באופן שיש במקום בני אדם שעסוקים בבצק, ומאחר ודעת מרן השלחן ערוך שאין להקל בזה על כן ראוי להקטין המדה. ואפשר להקל באופן ששני בני אדם ילושו העיסה ביד כל אחד מחצית המצה, וכל אחד לש פחות מכשיעור, ואחר כך יצרפוה ויחברוה, ויתנוה למכונה הנעשית לעריכה, ואחר העריכה מתחלקת לכמה אנשים לרדדה, ואין ביד אחד יותר מכשיעור. [יביע אומר חלק ב סימן כד]. ואמנם לכתחלה אין ללוש עיסה יותר מכשיעור בלא הכרח גמור. [ושיעור הקמח החייב בהפרשת חלה בברכה הוא חמש מאות ועשרים דרהם, ושיעור הדרהם כתב הגר"ח נאה, שהוא שלשה גרם וחומש. ולפי זה יוצא ששיעור הקמח החייב בהפרשת חלה הוא קילוגרם אחד ושש מאות וששים וששה גרם. אולם לאחרונה הוכיחו ששיעור הדרהם אינו יותר משלשה גרם, ולפי זה יוצא ששיעור הקמח החייב בהפרשת חלה בברכה הוא קילוגרם אחד וחמש מאות וששים גרם. ולהלכה נראה שיש להחמיר להפריש חלה משיעור קילוגרם אחד וחמש מאות וששים גרם עם ברכה]. [אוצר דינים לאשה ולבת מהדורת תשס"ה תרנג. וחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד קסה]. ב הואיל וצריך לדקדק בשיעור העיסה של המצה שלא תהיה עיסה גדולה יותר משיעור שקבעו חז"ל, וכמו שאמרו בפסחים (מח סע"א), "קבא מלוגנאה לפיסחא, וכן לחלה", (והיינו כשיעור תק"כ דרהם כדלהלן.) על כן טוב לקרב את העיסות יחד בשעת הפרשת החלה, דשמא יש בהן אחת שלא היה בה כשיעור, ואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפריש החלה אחר האפיה מיד, באופן שיתן כל המצות בסל אחד, והסל מצרפן לחלה. וזוהי הדרך היותר נכונה. או שיתן את כל המצות במפה ויכסה המפה עליהם. ויש להקפיד כשיצרפם בכלי, שלא יצא אף אחד מהככרות למעלה מדופנות הכלי. ואם נתנם אחר הרדיה מן התנור, ע"ג טבלא שאין לה שפה, אינם מצטרפים בזה. ואם אחר כך חזר ונתנם לתוך סל לצרפם, חייב להפריש חלה בברכה. ואם המצות נתונות בחבילות (של קרטון), ובכל חבילה אין שיעור חלה, ונתנו אותם בסל גדול, והחבילות נוגעות זו בזו, הסל מצרפן, ועל כל פנים טוב לפתוח את כל החבילות למעלה. [חזון עובדיה על הלכות פסח תשס"ג עמוד קסט]. ג שיעור החלה שנוטלים מן העיסה כל שהוא. ויחתוך קצת מן הככר ויברך, ואז יפריש אותה לגמרי, ויאמר: "הרי זו חלה". וישרוף מיד את החלה. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קג]. ד עיסה שנילושה במי פירות כגון יין שמן ודבש, או חלב, אפילו בלא שום מים, כמו שעושים מצה עשירה, חייבת בחלה בברכה. אבל אם לש העיסה במי ביצים או מיץ תפוחים, או בשאר מי פירות שאינם משבעת המשקים, בלי מים, יפריש חלה בלא ברכה. [אוצר דינים לאשה ולבת, מהדורת שנת תשס"ה עמוד תרצו. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קג]. ה בנוסח ברכת הפרשת חלה, יש אומרים שמברך להפריש חלה, ויש אומרים שמברך להפריש תרומה, ויש אומרים שמברך להפריש חלה תרומה, ולכל אחת מהנוסחאות הנזכרות יש לו על מה שיסמוך. ומנהגינו לומר להפריש חלה תרומה. [אוצר דינים לאשה ולבת מהדורת תשס"ה, עמוד תרעא. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד קעח. והליכות עולם]. ו אם אפו מצות וחילקום לצבור רחב, ובליל הסדר נתברר שלא הפרישו חלה מהמצות, ואי אפשר להודיע לכל מי שקיבל מהמצות, יש ליתן לקטן בן י"ב שנה ויום אחד [עד שלש עשרה שנה], או לקטנה בת י"א שנה ויום אחד, שיפרישו חלה שלא מן המוקף, ותאמר שמפרישה חלה עבור כל מי שלקח מן המצות שאפו במקום פלוני, ותעטוף החלה שהפרישה בנייר, ותשליך לאשפה. ואף על פי שאין אדם חוטא ולא לו, מכל מקום כשהחטא בא על ידו מותר לחטוא חטא קטן, שהוא להפריש שלא מן המוקף, וכן להפריש חלה ביום טוב מפת שאפוה קודם יום טוב, וכן ליתן לקטן בידים איסור דרבנן, וכל זה כדי להציל אחרים מאיסור חמור יותר. [אוצר דינים לאשה ולבת מהדורת תשס"ה, עמוד תרסב]. סימן תנו-תנט - דיני לישת ואפיית המצה א ראוי להזהר מאד, כל מה שאפשר, שלא לשהות שום שהייה בעשיית המצה, ואפילו שהייה קלה פחותה משיעור הילוך מיל, ואפילו לצורך הפת, ולא ישהה אפילו רגע או רגעים אחדים כדי להניח העיסה לפני הכנסתה לתנור. ומכל מקום כשאי אפשר אחרת, ומוכרחים לשהות כשנים ושלשה רגעים בין העריכה לרידוד הכיכרות, וכן כששוהים קצת כדי לפנות התנור, [מחמת שידי האופה מלאות עבודה, או שהתנור מלא ומוכרחים לשהות משהו], המקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו. שלא החמיר מרן בשהיית משהו אלא כשרואים בחוש שהעיסה חמה, ולכן יש לחוש פן תחמיץ, הא לאו הכי לא. [יביע אומר חלק ב' סימן כד]. ב יש להזהיר את העוסקים במלאכת הלישה, שלא יתקרבו יותר מדאי לתנור, ולא יעמדו תחת החמה. ולכן אם אופים בחצר, יש לפרוס סדין מעל המקום שבו לשין את העיסה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג] ג מעיקר הדין מותר ליתן לקטן ליצוק מים על הקמח של מצה שמורה בשעת הלישה, כיון שהלישה עצמה נעשית על ידי ישראל גדול. וכן המנהג. [יביע אומר חלק ז' סימן מו]. ד נער שהגיע לבר מצוה, שמלאו לו י"ג שנים ויום אחד, מותר לו לכתחלה ללוש ולאפות מצת מצוה, שיש לסמוך על החזקה שהביא סימנים, ודינו כגדול לענין זה. [שם אות ב']. ה לכתחלה אין לתת מלח במצה. ומכל מקום אם בטעות נתנו בה מעט מלח להטעימה, כיון שדעת רוב הפוסקים להתיר, וכן דעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך, כן הוא העיקר. וכן דעת הפרי חדש והמאמר מרדכי והרב שלחן גבוה, בין שנעשית במים לבד, בין שנעשית במי פירות בלבד. ואפילו בלילה הראשון יוצא במצה שיש בה מעט מלח להטעימה, ואינה נקראית מצה עשירה. [שו"ת יביע אומר חלק ט' אורח חיים סימן מג]. סימן תנח - אפייה בערב פסח א מנהג ישראל שאין לשין ואופים את מצת המצוה שיוצאים בה בליל פסח אלא בערב פסח אחר חצות היום, שהוא זמן הקרבת הפסח, מפני שהמצה הוקשה לפסח, שנאמר "צלי אש ומצות", וכיון שהפסח אינו נשחט אלא משש שעות ולמעלה, שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", אף המצה כן. ומכל מקום אין זה אלא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, אבל בדיעבד יוצאים ידי חובה גם במצה שנאפית קודם ערב פסח. ולכן אם נאפית אפי' כמה ימים לפני הפסח יוצאים בה ידי חובה. ויש נוהגים לקרות ההלל בעת אפיית המצה לשם מצוה. ויזהרו מאד בעשיית המצה כמבואר בפוסקים. [חזון עובדיה פסח עמוד קב]. ב כשחל ערב פסח בשבת יש נוהגים לאפות את המצות מצוה בערב שבת אחר חצות, כבכל השנים. אך מעיקר הדין לשין מצה מצוה בערב שבת גם קודם חצות היום. שדוקא בערב פסח ממש נהגו ללוש אחר חצות זכר לקרבן פסח, אבל בערב שבת י"ג ניסן שאין מקריבין בו קרבן פסח, לא שייך טעם זה. ועל כל פנים מה שנוהגים לומר את ההלל בכל ערב פסח בעת אפיית המצות אחר חצות, דבר זה לא שייך לאומרו כשאופים מצות ביום שישי י"ג בניסן אחר חצות. [עיין בש"ע (סי' תנח ס"א), והגר"א כתב, שהמנהג ללוש מצה ביום שישי אחר חצות הוא זכר לשאר שנים]. סימן תס - דין מצת מצוה א יש מקומות שנוהגין שהגויים לשין ואופין המצות למצת מצוה, וישראל עומד על גביהם, ויש לנוהגים כן על מה שיסמוכו, ובשעת הדחק אפשר לצאת ידי חובה במצה זו. ומכל מקום יש להחמיר היכא דאפשר, שאת מלאכת הלישה יעשה לשם מצת מצוה, דוקא ישראל. ומכל מקום הדבר ברור שיש מצוה רבה לכל אשר נגע יראת אלהים בלבו, להתאמץ לעשות בעצמו מעשה המצה, הלישה והעריכה והקיטוף, ואם אפשר גם האפייה. וכן מנהג חסידים ואנשי מעשה. [שו"ת יביע אומר ח"ב סימן כד אות י"ב. ובדין לישה ואפיית מצת מצוה על ידי חילוני מחלל שבת בפרהסיא, ראה בילקוט יוסף על המועדים מהדורת תשס"ד עמוד תרט]. ב נכון להזהר שלא לתת לגוי ממצת מצוה שבירכו עליה בליל פסח, לחיבוב מצוה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד צו]. ג יש אומרים שאין לאפות מצה שמורה בתנור חשמלי [גריל], אלא אם כן מתקין לו לחצן באופן שלחיצת הרגל היא המפעילה את החשמל בכל רגע. ויש אומרים שאין צריך להקפיד בזה, ודי במה שמדליק את התנור החשמלי, אף שהחשמל זורם מאליו ויתכן שהוא מתחדש בכל רגע בלי פעולה של ידי אדם, דסוף סוף הכל בא מכוחו בלחיצה הראשונה. ד יש להמנע מלאפות מצה בתנור מיקרו גל, דכיון שאין שם חום של אש, יש לחוש שהעיסה תחמיץ, או שמבפנים לא תיאפה כדבעי. ה מצה שהוציאוה בליל פסח שחל בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד יוצאים בה ידי חובת מצה בליל פסח. [יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות טו]. סימן תסב - דין מצה עשירה א מנהג הספרדים ועדות המזרח לאכול מצה עשירה בפסח, כדעת מרן השלחן ערוך. ומצה עשירה היא מצה הנעשית מקמח כשר לפסח, ונילושה עם מי פירות, כגון יין, חלב ודבש, ללא תערובת מים כלל. אולם האשכנזים נהגו בזה איסור כדעת הרמ"א, ולכן חנוני המוכר עוגות אלו בפסח, צריך להודיע על ידי מודעה במקום הנראה לעין שהעוגות הנמכרות כאן בימי הפסח, נעשו מקמח (כשר לפסח) עם מי פירות, שלפי מנהג האשכנזים יש להחמיר שלא לאכול מהם בפסח, זולת לחולים או לזקנים וכן לילדים שלא הגיעו למצוות. ואז מותר למכור מעוגות אלו גם לאשכנזים, שהרי יש לומר שקונים את העוגות לצורך מי שמותר לו. [יחוה דעת ח"א סי' י'. ומה שעירבו באחרונה חומר מתפיח בתוך המצה העשירה הנמכרת כיום בארץ, עם הכשר, אין לחוש בזה שמא מחמיץ, אחר שבדקו ועירבו חומר מתפיח זה בתערובת תפוח אדמה מרוסק, והרסק התנפח כמו עיסה, והרי ברסק תפוח אדמה בודאי שלא שייך ענין של מחמיץ, [וכשעירבו שאור ברסק תפוח אדמה לא התפיח, ורק בקמח השאור התפיח]. וחזינן שעירוב החומר המתפיח אינו מחמיץ, אלא מנפח כמו גאז. ובזה נדחו טענותיהם של הרב בנין אב והרב שערי ציון ח"ב. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סי' מב, וחזו"ע על פסח תשס"ג עמו' קיח]. ב מותר לאכול מצה עשירה בליל פסח אחר שאכל מצה שמורה למצות מצה. דאחר שקיים מצות לחם עוני אין איסור לאכול מצה עשירה. [יביע אומר חלק י או"ח סימן לה אות יז]. סימן תסז - פירות ומצרכי מזון לפסח א החנונים ובעלי מכולת וצרכניות המספקים מצרכי מזון כשרים לפסח, צריכים להקפיד שכל המצרכים המיועדים לפסח, יהיו שמורים במקומות מיוחדים (בחנות), לבל יפול עליהם אבק קמח, או פירורי חמץ. ומכל שכן שעליהם להזהר לבל ישתמשו באותה כף שרגילים להשתמש בה בכל ימות השנה לקמח וכדומה. אלא ישתמשו בכף נקיה המיוחדת לפסח, וכן צריכים להזהר לנקות היטב את המאזנים, וכלי המדידה (בלח). [חזון עובדיה פסח עמוד פא]. ב וכן הקונים מצרכי מזון לפסח יזהרו מאד להניחם במקומות מיוחדים ושמורים, ובפרט כשיש בבית ילדים קטנים, והדבר מצוי שהולכים עם פרוסות לחם בידם, ומפררים דרך אכילתם, ויש לחוש פן יפלו מפירורי החמץ אל מצרכי המזון של פסח. וכן בשעה שעקרת הבית עסוקה בניקוי וברירת האורז לצורך הפסח [לבל ימצא בו חטה], והילדים באים על ידה, ופתם בידם, יוכלו לגרום בלא יודעים לנפילת פירורי חמץ לתוך האורז הכשר לפסח, וידוע שחמץ בפסח אוסר במשהו, שאפילו באלף אינו בטל. [חזון עובדיה פסח עמ' נב, ובמהדו"ב עמ' פא]. ג אין לקנות מצרכי מזון לפסח מאדם שמוכר בחנותו דברים האסורים, כגון קופסאות שימורים של בשר או נקניק טרפה, או גבינות של גויים וכיוצא, כי אין לו נאמנות על כשרות המצרכים לפסח. אבל מותר לקנות ממנו קופסאות שימורים או שקיות סגורות עם חותמת של הכשר מוכר. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד נב, ובמהדורת תשס"ג עמוד פא]. ד פירות יבשים כגון צמוקים שזיפים גרוגרות משמשים וכיו"ב, אחינו האשכנזים נוהגים בהם איסור, אלא אם כן לצורך חולה שאין בו סכנה, שאז מתירים. אבל מנהג הספרדים ועדות המזרח להקל בהם ולאוכלם בתוך הפסח, אך יש להזהר מאד מתערובת קמח בתאנים מיובשים. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סו. ובמהדורת תשס"ג עמוד קיז]. ה יש להזהר שלא לקנות בפסח בוטנים וגרעינים קלויים הנמכרים בשוק, אם אין עליהם השגחה מרבנות מוסמכת ומוכרת, מפני שמערבים קמח במלח שעליהם. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סו. ובמהדורת תשס"ג עמוד קיז]. ו המלח הדק כשר לפסח, גם אם אין עליו הכשר מיוחד לפסח. אך אם המלח בא בשק, יש להקפיד שהשק יהיה נקי מכל חשש קמח וכיוצא. [חזו"ע פסח עמ' סו. ובמהדורת תשס"ג עמוד קיז]. ז הסוכר מותר באכילה בימי הפסח, ומי שנהג שנים רבות שלא לאכול סוכר בפסח, אם עשה כן מפני שהיה סבור שהוא אסור מן הדין, רשאי לבטל מנהגו בלי שום התרה, ואם נהג כן משום חומרא לגדר וסייג, ורוצה עתה לחזור בו ממנהגו, יעשה התרה על מנהגו, ויתחרט על שלא אמר בלי נדר בשעת קבלת מנהגו, ולאחר ההתרה יהיה מותר לו באכילה בפסח. ויכול לעשות ההתרה לפני הפסח גם כן. ואם רצונו דוקא להמשיך במנהגו להחמיר, יש על כל פנים עצה להקל על ידי שירתיח סוכר במים קודם פסח, ויסנן אותו היטב, ואז הוא כשר לכל הדיעות. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סד, ובמהדורת תשס"ג עמוד קטו]. ח התה והקפה מותר לשתותם בפסח, אך כיון שכיום תעשית המזון התפתחה, ויש לחוש ששורין את עלי התה בעמלין של חטה, לפיכך יש לקנות עם הכשר לפסח. ואם בעל החנות טוחן את גרגירי הקפה אצלו בחנות, יש להזהר שיהיה ירא שמים שנזהר להכשיר הריחים ולנקותם היטב מתערובת חמץ. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סו]. ט יש נוהגים שלא לשרות המצה במים, בכל ימי הפסח, שמא נשאר עליה מעט קמח אחר האפייה ויבא לידי חימוץ. אך מעיקר הדין מותר לשרות המצה במים בפסח, ובפרט יש להקל בזה בזקן או בחושש בשיניו. ואפילו בליל הסדר. ואם נהג כן לחומרא וידע שמצד ההלכה מותר, ורוצה להקל, יעשה התרה בפני שלשה, על שלא אמר בלי נדר, ואם סבר שכך היא ההלכה, אין צריך התרה. ולכן טוב שכל מי שירצה להתנהג באיזו חומרא, יתנה לפני שמתחיל לנהוג באותה חומרא, שעושה כן בלי נדר. [שו"ת יחוה דעת חלק א סימן כא]. י פשט המנהג לבשל ולטגן בקמח מצה, ולעשות בזה סופגניות, ואין לחשוש בזה גם משום מראית העין. [יביע אומר ו' עמ' קעב. ויחוה דעת ד' עמוד קפט. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד קיח]. סימן תנג - אורז בפסח א אורז וכל מיני קטניות, ובכלל זה אפונים [חימוץ], מותרים בפסח, ובלבד שיזהרו לברר את האורז היטב לבל יהיו בו חטים או שעורים וכיו"ב ממיני דגן. ולכן נוהגים לבדוק את האורז בתשומת לב רבה ובכובד ראש, שלש פעמים, ובשעה שאין ילדים קטנים בקרבתם. ואחינו האשכנזים נוהגים איסור בפסח באורז וקטניות, ואין להם לשנות ממנהגם זה, אפילו על ידי התרה. [שו"ת יביע אומר חלק ה' חאו"ח סימן לז סק"ה. ושו"ת יחוה דעת חלק א' סימן ט. וחזון עובדיה על הלכות פסח עמוד נג, ובמהדורת תשס"ג עמוד פב]. ב יש חלק מהספרדים, שגם הם נהגו להמנע מאכילת "אורז" בלבד בפסח, מחשש פן לא יוכלו לבודקו יפה יפה. והספרדים שנהגו להחמיר באורז וקטניות אם ירצו לבטל מנהגם (מחמת איזו סיבה של חולי, וכיוצא בזה) אפשר להקל להם על ידי התרה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פד]. ג מי שנהג איסור באורז, בגלל היותו סמוך על שלחן הוריו, שנהגו בו איסור, וכיום נשא אשה ועומד ברשות עצמו, רשאי לנהוג היתר בלי שום התרת חכם. ומכל מקום נכון להחמיר לעשות התרה אצל חכם. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פה]. ד אף הנוהגים איסור באורז ובקטניות בפסח, מותר להשהותם בבית, ואפילו נתלחלחו במים, ואין צורך למוכרם לגוי לפני הפסח. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד נה]. ה אשכנזי שנתארח בבית ספרדי בחג הפסח, מותר לו לאכול תבשיל שנתבשל בכלים של בעל הבית. אף על פי שבעל הבית נוהג היתר באורז וקטניות, והתבשיל נתבשל בכלים שבישלו בהם אורז וקטניות. [חזון עובדיה על פסח עמוד נה, ובמהדורת תשס"ג, עמוד פו, יחוה דעת חלק ה' סימן לב. וכ"כ בשו"ת זרע אמת, ובחקת הפסח, ומלאכת שלמה] ו אורז המיובא מחוץ לארץ כשהוא מבריק, ויש ספק אם נעשה כן על ידי עמילן של חטה, או שנעשה ע"י שמן של צמחים, ולא היה אפשר לברר הדבר, יש להתיר לאכול אורז זה בפסח אחר רחיצה היטב במים ובשפשוף היטב במים צוננים, עד שיצאו המים זכים. דיש לחוש שמא ההברקה נעשית על ידי שמן צמחוני, ושמא על ידי ההדחה והשפשוף היטב לא נשאר מאומה מהעמילן. אבל אחר השטיפה אין לחוש. [יביע אומר ח"ח או"ח סימן מד]. ז אשכנזי המתארח אצל ספרדי בפסח, אין להכשילו בדברים שהם נוהגים בהם איסור לחומרא. וכן הוא הדין בשאר חומרות בימות השנה. [יחוה דעת חלק א סי' י. וח"ה סימן לב]. ח אשה אשכנזיה הנשואה לספרדי, והיא עדיין נוהגת איסור באורז וקטניות, כמנהגה בבית הוריה, אף על פי כן מותר לה לבשל לבעלה ביום טוב אורז או מיני קטניות, ואם ברצונה לבטל מנהג הוריה, ולנהוג משעת נשואיה כמנהג בעלה, נכון שתעשה התרה כדי שתוכל לאכול בבית בעלה אורז וקטניות. והוא הדין לכל יתר מנהגי החומרות שיש לאשכנזים ובפרט בעניני הפסח, שרשאית האשה שהיא מבני אשכנז שנישאת לספרדי, לנהוג כמנהג הספרדים, לאחר שתעשה התרה על מנהגיה הקודמים. [שו"ת יביע אומר חלק ה' סימן לז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד נו, ובמהדורת תשס"ג עמוד פו] ט מי שנוהג להחמיר שלא לאכול אורז בפסח, מותר לו לבשל אורז ביום טוב לצורך אחרים הנוהגים היתר באכילת האורז בפסח. [יביע אומר חלק י' סימן לה עמוד נד. ובהערות לרב פעלים חלק ג' או"ח סימן ל. הליכות עולם ח"א עמוד שג]. י וכן מותר לבשל אורז ביום שביעי של פסח שחל ביום ששי, לצורך השבת, אף לאלה שנוהגים שלא לאכול אורז בפסח. [שם]. יא אף על פי שיש מחמירים בפסח בכמה חומרות, את צנועים חכמה להחמיר בביתו, ואם הגיע להוראה, יורה על פי הדין דוקא. ואין להורות לספרדי להחמיר נגד דעת מרן גם בהלכות פסח, כי אנן בדידן נקטינן כהוראת מרן בכל דבריו, וכל הפורש ממנו כפורש מן החיים, והאומר על מותר אסור סופו לומר על אסור מותר. ואל תטוש תורת אמך. [יביע אומר ח"ד סי' ג. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' סג, ועמ' רצה. יחוה דעת סוף ח"ה. יביע אומר ח"י חאו"ח סי' לה אות כ'. וכבר כתב הגאון רבי אברהם כלפון בלקט הקציר (עמ' תסו) שפגש את החיד"א בתקס"ד בליוורנו, ואמר לו שמנהגו תמיד לנהוג כדעת מרן, זולת במקומות שהאר"י החי נוקט אחרת, וגם זה אינו מחמיר אלא לעצמו, אבל לאחרים אינו מורה אלא כדעת מרן הש"ע. וכיו"ב כתב גם החקרי לב]. יב אשה ספרדיה שהיתה נוהגת היתר בבית הוריה, ונישאת לאשכנזי, אין ראוי שתבשל בבית בעלה אורז לעצמה בפסח. ומכל מקום כשהולכת לבית אביה מותר לה לאכול עמהם, שמכיון שארץ ישראל אתריה דמרן, לא אמרינן שקיבלה עליה מנהג ארצות אשכנז לגמרי. [וכן אינה רשאית להקל לאכול בשר "כשר"]. [חזו"ע פסח מהדורת תשס"ג עמוד פח. יבי"א ה' סי' לז] יג משפחות שעלו לארץ, ובעודם בחו"ל נהגו בכמה חומרות בפסח, וממשיכים כן גם בארץ, יותר נכון שהבנים לאחר שעזבו את בית הוריהם, ינהגו כדעת מרן, ועל הצד היותר טוב יעשו התרה, ועל כל פנים אינם חייבים להמשיך במנהג אבותם לאחר שעלו לארץ. [ורק גבי אורז כתבנו לעיל בלשון רשאי לנהוג היתר, ולא כתבנו בלשון יותר נכון וכו']. [יביע אומר ג' חיו"ד סימן יא אות ה', ויחוה דעת חלק א' סימן יב]. יד גר צדק שנתגייר בארץ ישראל, עליו להתנהג כהוראות מרן השלחן ערוך בין להקל בין להחמיר. ואפילו אם היו אבותיו ממדינות אשכנז, ואפילו אם היה אביו יהודי מארצות אשכנז, ואמו נכריה, כיון שאין לו כל יחס לאביו, ולכן הוצרך להתגייר, עליו לנהוג כמנהג המקום שנתגייר, וכדעת המרא דאתרא, הוא מרן שקיבלנו הוראותיו. וכן עליו להתפלל בנוסח התפלה של הספרדים ועדות המזרח, שהוא הנוסח המדוייק על פי קבלת האר"י זצ"ל. [כמו שנתבאר בשו"ת יביע אומר ח"ו סי' י]. ואין הבדל בזה בין גר לגיורת. [יחוה דעת ח"ה סימן לג בהערה]. סימן תנג סעיף ד' בש"ע - דין החטים למצת מצוה א נכון להשתדל לקחת למצת מצוה של לילה הראשון מצה שנעשית בעבודת יד, ומכל מקום בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שנעשית ע"י מכונה חשמלית. [חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קד]. ב המצה שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח, צריכה להיות שמורה משעת קצירה, ושל עבודת יד. ובמקום שאי אפשר להשיג מצה שמורה משעת קצירה, אלא משעת טחינה או משעת לישה, יוצאים בה ידי חובה בשעת הדחק, ויכולים לברך על מצה כזו על אכילת מצה. והיינו בחטים שנלקחו מן הגויים, ונטחנו על ידי ישראל, ונשמרו מאותה שעה ואילך, אבל לא נשמרו משעת קצירה. אולם מצה שלא נשמרה משעת לישה ואילך פשיטא שאין לברך ולא יוצאים בה ידי חובת מצה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קב. ואם מה שצריך שמירה משעת קצירה הוא מן הדין או חסידות, ראה ביביע אומר ח"ט חאו"ח סימן מ', וחלק י' חאו"ח סימן לה אות יא]. ג יש נוהגים שבכל שבעת ימי הפסח אוכלים מצה שמורה משעת קצירה. ואם אירע שנה אחת אונס שלא יכלו להשיג מצות כאלה, או שהיו חולים, אין צריך לעשות התרה. ומותר לאכול מצה רגילה, מאחר שאין בדעתם לבטל מנהגם לגמרי אלא לאותה שנה. ואם רוצים לבטל מנהגם לכל השנים, רשאים לעשות כן על ידי התרה. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קג]. ד חטים שלתתן ברותחים בשרייה מועטת, שלא שהו במים כשיעור מיל, אלא מיד טוחנים אותם אחר לתיתה, אין החטים מחמיצות בכך, ויש להקל בזה, וכל שכן שמותר להשהותם לאחר הפסח. סימן תנה - דין מים שלנו א הלכה רווחת בידינו שאין לשין את המצות אלא במים שלנו, כלומר שלנו לינה כל הלילה, ויש להתחיל לשאוב המים סמוך לזמן בין השמשות במשך כל זמן בין השמשות, דהיינו עד כשלש עשרה דקות וחצי אחר שקיעת החמה, ואחר בין השמשות אין לשאוב עוד. [הליכות עולם ח"א עמוד רפז. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד קסב]. ב אם צריכים למים הרבה, רשאים להתחיל לשאוב מים בעוד היום גדול, וכדעת מרן השלחן ערוך, ורק כשאינם צריכים למים הרבה ראוי להחמיר להתחיל לשאוב סמוך לתחלת זמן בין השמשות. [שם עמוד קסג]. ולמחרת יקדים לקחת המים קודם שתזרח עליהם השמש. ובדיעבד אפילו זרחה עליהם השמש, אם לא נתחממו כשיעור פושרים, יכול ללוש בהם. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קסד]. ג ואם הוצרכו למים נוספים, יש לסמוך על מה שכתב מרן השלחן ערוך לבטל מים שלא לנו חד בתרי במים שלנו, ורשאים לעשות כן בידים לבטל המים חד בתרי. ואין צריך שיהיה בדוקא שיעור חד בתרי לענין זה, ודי בכך שיהיו המים שלנו מרובים מן המים שלא לנו, אם אינו יכול להשיג עוד מים שלנו. [הליכות עולם ח"א עמוד רפח. חזון עובדיה על פסח תשס"ג עמו' קסד]. ד באר שהמים שבו מלוחים קצת, וקשה למצוא מים אחרים, מותר ללוש בהם עיסה למצה, ואין לחוש לחימוץ. [שו"ת יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים ח"ד או"ח סימן יח]. ה מים שלנו שהיו בשכונת המת, ואין אפשרות להשיג מים שלנו אחרים, אין צריך לשפכם ומותר ללוש בהם את המצות, שעל כיוצא בזה אמרו שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואפילו אופה בהם מצות לשאר ימות הפסח מותר. [שו"ת יביע אומר חלק א' חלק יורה דעה סימן כג אות ד' ה. וחלק ג' חיו"ד סימן ז' אות ג', ובספר מאור ישראל פסחים מב בד"ה אשה, הראשון]. ו לכתחלה אין לשאוב את המים שלנו על ידי גוי, ובשעת הדחק או בדיעבד, אפילו נשאבו על ידי גוי כשרים למצה. [הרמ"א וכף החיים סי' תנה ס"ק מב מג. שו"ת רב פעלים חלק ד' סימן יח]. הכשר תנור מיקרו גל י בענין הכשר המיקרו גל, יש להבחין בין שני סוגי המיקרו-גל המצויים כיום. יש כאלה שיש בהם גם גופי חימום [השחמה], ודינם כדין הכשר תנור אפייה רגיל, שלאחר שימתינו עשרים וארבע שעות בלי לבשל ולחמם בו, ינקו היטב את המכשיר, וידליקו את גופי ההשחמה בחום הגבוה ביותר, במשך כשעה, ובזה התנור כשר לפסח. ויש תנורי מיקרו גל שאין בהם גופי חימום, אלא פועלים רק באמצעות קרינה. ותנורים אלה אם הם משמשים על פי רוב רק לחימום המאכלים, ולא לבישול, יש אומרים שאינם צריכים הכשר כלל, מאחר שאין הדפנות מגיעות ברוב פעמים לחום שהיד סולדת בו. ואף אם איזה פעם חיממו שם איזה דבר מאכל במשך כמה דקות, והדפנות הגיעו לחום שהיד סולדת בו, מכל מקום הולכים אחר רוב פעמים. ויש חולקים. ולכן לענין חמץ בפסח נכון להכשיר את המיקרו גל לפסח על ידי שינקו אותם היטב, ויניחו כוס שיש בתוכה מעט מים ומעט חומר ניקוי, [אבל לא אקונומיקה], וירתיחו את המים במשך מספר דקות, עד שדפנות התנור יספגו את האידים. ונכון להוסיף עוד חומרא להשתמש במיקרו-גל בפסח רק באמצעות קופסת קרטון או פלסטיק סגורה היטב. [ויש המסתפקים בדרך הראשונה, או בחימום בתוך קופסא סגורה]. ואם משתמשים בתנור המיקרו גל גם לבישול, וכן תנורי מיקרו גל שבחנויות שהשימוש בהם הוא תדירי יותר, ומסתבר שהחום בדפנות מגיע ליד סולדת בו ברוב פעמים, ראוי להחמיר שלא להשתמש בו כלל בפסח. [ראה במה שכתבנו בס"ד בספר אוצר דינים לאשה ולבת עמ' שט, ובמהדורא החדשה עמוד דיני פסח. ובילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג' עמוד קסז. ובילקוט יוסף על המועדים מהדורת תשס"ד עמוד תר. והצענו כל הדברים בטעמיהם ונימוקיהם בפני מרן אאמו"ר שליט"א והסכים עמנו לדינא]. יא מדיח כלים חשמלי הפועל על ידי שטיפה ברותחין עם חומרי ניקוי פגומים, מותר להשתמש בו בפסח ע"י שינקו היטב את המכונה מכל לכלוך. ונכון שגם יפעילו את המכונה [בלי כלים בתוכה] בשטיפה ברותחין עם חומרי ניקוי פגומים. [וראה מה שכתבנו בס"ד בכיו"ב בס' אוצר דינים לאשה ולבת עמ' שג. ובספר איסור והיתר מהדו"ק עמ' קנב, ובאיסור והיתר כרך ג' עמוד תפד]. יב תבנית של פשטידה, שנותנים בה מעט שמן, הכשרתה על ידי ליבון. ויש חולקים ומתירים את התבנית בהגעלה, מאחר שנותנים בה מעט שמן, והמיקל יש לו על מה שיסמוך. [יחוה דעת ח"א סי' ז. ובחזו"ע החדש על פסח עמ' קלד כתב, דכעת נ"ל דהמיקל יש לו ע"מ שיסמוך מטעם ספק ספיקא. ע"ש]. יג סיר-עוגה שאופים בו חמץ בכל ימות השנה, יש אומרים שאין לו תקנה בהגעלה, אף על פי שטחין בו שמן לבל תשרף העוגה. ומכיון שאי אפשר ללבנו שמא יפקע בחום האש, יש לקנות חדש לפסח. ויש חולקים ומתירים אותו בהגעלה, והמיקל יש לו על מה שיסמוך. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדו"ק עמוד עג. יחוה דעת ח"א סי' ז. ואמנם בחזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג סיים שהמיקל יש לו על מה לסמוך, וכנ"ל]. יד סירים שמבשלים בהם על האש, צריכים הגעלה במים רותחים בכלי ראשון שעל האש, או על ידי חשמל. ואם הגעיל בכלי ראשון שלא על האש ובישל בו, מותר. וקודם צריך לרוחצם היטב מכל לכלוך וחלודה. ואין מועיל להם הכשר על ידי עירוי מכלי ראשון, כי כבולעו כך פולטו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עג, ובמהדורת תשס"ג עמוד קלו]. טו סיר לחץ צריך הגעלה, וגם הגומי שבכיסוי, יש להגעילו לאחר שינקוהו היטב, ואין מועיל לו עירוי מכלי ראשון. [חזון עובדיה על פסח עמוד עד, ובמהדורת תשס"ג עמוד קלו]. טז אזני הכלים שתקועים על ידי מסמרים, יש להסיר מהם כל לכלוך קודם ההגעלה, ולשפשפם במי אמה ובורית כדי לנקותם, ורק לאחר מכן יגעילם עם הכלים. [חזו"ע עמוד עד]. יז מכסאות הסירים והידיות צריכים הגעלה. [שם]. יח כלי אלומיניום שמצוי בתחתיתם כעין גומות שחורות, צריך לנקותם עד כמה שיוכל לפני ההגעלה. ויש מי שאוסרם בהגעלה, מפני שקשה מאד להסיר השחרות לגמרי, אך לדינא אין להחמיר. ומכל מקום כלים שהכשרם על ידי ליבון, אין צריך לנקותם מחלודה. יט מדוכה [מכתשת] בין של אבן בין של מתכת מותרת בהגעלה, לאחר ניקוי היטב בפרט מבפנים, ויש אומרים שאין להכשירה על ידי ליבון, שהרי חושש שהכלי יתקלקל ולא ילבנה כראוי. וכל זה כשהשתמשו בה בדבר חריף, אבל אם השתמשו בה בצונן בלבד, אין צריך להגעילה, ודי לה בשפשוף ונקיון היטב. [חזון עובדיה על פסח מהדו"ק עמ' עד, ובמהדו' תשס"ג עמ' קלו]. כ סכיני מטבח מגעילם בכלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש, ובלבד שהמים יהיו חמים שהיד סולדת בהם. וכן בניצב של הסכין המחובר על ידי מסמרים, יש לנקותו היטב על ידי שפשוף במי אמה ובורית ואחר כך יגעיל הסכין עם הקתא. ומי שאפשר לו יקנה סכין מיוחדת לפסח. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עה, ובמהדורת תשס"ג עמוד קלז]. כא החצובה שהיא הברזל שאצל האש, שמניחים עליה הסיר, או המחבת, יש לנקותה היטב ולהגעילה ברותחים, ואם עירה מכלי ראשון הוכשרה בכך. וכן הדין לכיריים של גאז, וכן למקום האש עצמו, שיגעילם אחר ניקוי ושפשוף היטב. [חזון עובדיה על פסח מהדו"ק עמוד עה, ובמהדורת תשס"ג עמוד קלז. יביע אומר ח"י חאו"ח סי' לה אות י'. ובהערות לרב פעלים ח"ד סי' יז. ומכאן משמע דכל שפעמים בלע חמץ צריך להכשירו, ובזה אין הולכים אחר רוב תשמישו]. כב פלאטה חשמלית די שישפוך עליה רותחים מכלי ראשון, לאחר שינקה אותה היטב מכל חשש חמץ בעין, ואף שפעמים מניחים עליה לחם לחממו, הרי הבליעה נשרפת מיד מחום האש הצמור לפח הפלאטה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד קלח. וראה עוד בילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג' עמוד תסד. ובילקוט יוסף מועדים מהדורת תשס"ד עמוד תקצט]. כג מחבת שמטגנים בה עם שמן, דיה בהגעלה, ואינה צריכה ליבון. וכן בכל השנה הרוצה להכשיר מחבת של בשר להופכה למחבת של גבינה, או להיפך, מכשירה על ידי הגעלה. אולם בשאר איסורין המחבת צריכה ליבון באש. ובמקום צורך יש מקילין באופן שטיגן בה כבד, להגעילה אחר מעת לעת. [יחוה דעת חלק א' סימן ז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עה, ובמהדורת תשס"ג עמוד קלח]. כד מחבת שמטגנים בה בלי שמן כלל, אין להכשירה בהגעלה. וכיון שאי אפשר בליבון לא ישתמש בה בפסח. [ילקוט יוסף על המועדים]. כה טסין של נחושת הנקראים "טאבסינים", שאופים בהם בתנור, ונותנים בהם מעט שמן כדי שלא תשרף הפסטיל, ואופים בהם פסטיליא של חמץ, לכתחלה יש להחמיר להצריכם ליבון. ומכל מקום המיקל להגעילן יש לו על מה שיסמוך. וכלי נחושת שמלבנים אותן בבדיל מהותך, ולאחר מכן מגעילים אותן במים רותחים, הגעלה זו מועילה לפסח, ואין ציפוי הבדיל מעכב הכלי מלפלוט הבלוע בו בשעת ההגעלה. [יביע אומר חלק י' סימן לה אות ה', דף נה: מרן אאמו"ר שליט"א בהערותיו לספר חידושי דינים עם הערות מהרי"פ פערלא. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד קמב]. כו יש לשטוף את הכלים במים צוננים, מיד לאחר ההגעלה כשמוציאים את הכלי מהמים הרותחים. ואם לא שטף בצונן מועילה ההגעלה. [שם, ובמהדורת תשס"ג עמוד קמב]. כז קערות של מתכת שמערים לתוכן תבשיל מכלי ראשון, די להכשירם על ידי עירוי מכלי ראשון, אבל אם מערה עליהם מכלי שני לא הוכשרו בכך. ואפילו אם עירה עליהם מים חמים מכלי טרמוס לא הוכשרו בכך, שדינו ככלי שני. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עו. ובהערות מרן אאמו"ר בס' חידושי דינים מהר"פ פערלא. יביע אומר ח"י חאו"ח סימן לה אות יט]. כח צלחות של מתכת, וכן כפות שדרך להשתמש בהם בכלי שני, שמערים לתוכם תבשיל מהקדירה, די להכשירם על ידי שיכניסם למים רותחים שבכלי שני. דהיינו שיערו רותחים מכלי ראשון אל תוך קערה גדולה, ויכניסו לתוכה את הצלחות והכפות הללו. ואם עשה להם הגעלה מכלי ראשון או על ידי עירוי מכלי ראשון, כל שכן שהוכשרו בכך. ובדיעבד אם לא הכשיר את הכלי שני ובישל בו בליל פסח, שהוא תוך מעת לעת לשימושו בחמץ, התבשיל מותר. [יביע אומר ח"ג סי' כד. וחזון עובדיה פסח עמוד עו, ובמהדו' תשס"ג עמ' קמד]. כט שינים תותבות יש לנקותם היטב שלא ישאר בהם שום חשש חמץ בעין, ואין צריך להגעילם, אך טוב שיערה עליהם מים חמים מכלי ראשון. [יביע אומר חלק ג סימן כ. וחלק ד' סי' לא. יחוה דעת ח"א סי' ח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עו, ובמהדורת תשס"ג עמו' קמה]. ל כלי כסף וזהב, וכלים שמשתמשים בהם בצונן, כגון כוסות, בין מתכת בין חרס וניילון, הכשרם על ידי שטיפה והדחה בלבד, אף שפעמים נותנים בהם חמץ רותח. כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן, ולא הלכו בכלי אלא אחר רוב תשמישו. ואם נשתמש בהם בחמץ חם בתוך מעת לעת, יש להחמיר ולהכשירם בחמין, כדרך תשמישם בחמין. ודוקא כשאינם בני יומן יש להתירם בשטיפה והדחה בצונן. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עז. ובמהדורת תשס"ג עמוד קמז]. לא מקרר חשמלי [פריזי'דר] דיו בשטיפה וניקוי היטב להכשירו לפסח. [שם]. לב סיפולוקס ומתקן הסודה-סטרים, די להם בשטיפה וניקוי היטב במים צוננים. [שם]. לג כלי חרס לא מועיל להם שום הכשר, אם השתמשו בהם בחמין במשך השנה, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו [לשון דופי בליעתו] לעולם. שנאמר: וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו, כא). ולכן יש להצניעם במקום מיוחד כדי שלא ישכח וישתמש בהם בימי הפסח. וטוב לסוגרם בארון ולהצניע המפתח. [חזון עובדיה שם תשס"ג עמוד קמט]. לד כלי חרס שהשתמש בהם בצונן במשך השנה, כגון שנתן בתוכם שכר שעורים [בירה], ושהו שם כ"ד שעות, אפשר להכשירם על ידי עירוי שלשה ימים בצוננים, שימלאם במים צוננים למשך כ"ד שעות, ואחר כך ישפכם, וימלאם מים לכ"ד שעות, ואחר כך ישפכם ויעשה כן פעם שלישית, ובזה הוכשרו לפסח. ואם נשארו המים בתוכם כמה ימים, לא עלו לו אלא ליום אחד בלבד. וכן אם שפך המים קודם שעמדו בכלי כ"ד שעות, לא עלו לו אותם המים לכלום. ואם הגעילם הוכשרו בכך. [שם]. לה כלי חרס שעבר עליהם י"ב חודש, יש מי שהתיר להשתמש בהם בפסח. וחלקו על דבריו דלא מהני יישון י"ב חודש בכלי חרס. וכן הדין לגבי כלי חרס שהשתמשו בהם באיסור, ואמנם אם השתמשו בהם בכלי שני יש להקל. והנכון הוא לרווחא דמילתא להגעילן ג' פעמים. [שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות ז' דף נו.]. לו כלי פורצליין [פרפורי] דינם ככלי חרס, ואם נשתמשו בהם בחמין, אין להם הכשר. וכל שכן שיש להחמיר בכלי חרסינה המצופים כעין פורצליין, שהם אסורים ככלי חרס ממש. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עח, ובמהדורת תשס"ג עמוד קנא]. לז הכיור שרוחצים בו הסירים והצלחות, אפילו הוא מחרסינה, יערה עליו רותחים ומותר להשתמש בו בפסח. [ונכון לערות עליו רותחים ג' פעמים]. וכן שיש של מטבח, יערה עליו רותחים. ויש מחמירים לצפותו בנייר כסף בפסח, והוא חומרא בלבד. [ראה מה שכתבנו באיסור והיתר עמ' קנ. ובאיסור והיתר כרך ג' עמוד תעה. וע"ע בחזון עובדיה על הלכות פסח עמ' עח-חצר, ובמהדורת תשס"ג עמוד קנא, וקס]. לח כלי עץ ואבן, וכלי עצם, דינם ככלי מתכות להכשירם בהגעלה, או בעירוי מכלי ראשון, או כלי שני, כפי שהשתמשו בהם במשך השנה. וכן כלי פלסטיק וניילון ובקליט, כדרך תשמישן כך הכשרן. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' עח, ובמהדורת תשס"ג עמוד קנא]. לט כלי זכוכית אינם בולעים ואינם פולטים כלל, ואינם צריכים הכשר לפסח כלל, אפילו היה בהם משקה חמץ זמן רב, כגון בקבוקי בירה, ודי להם בהדחה בצוננים היטב. והדין כן גם בכלי הזכוכית בזמנינו, דאף שיש הטוענים שבזמנינו כלי הזכוכית בולעים מעט, מכל מקום הבליעה היא כל כך מועטת, ובאה קימעה קימעה, וסתם כלים אינן בני יומן, לפיכך הקילו בכלי זכוכית. [הר"ן פסחים]. והאשכנזים נוהגים להחמיר בזכוכית כמו בחרס. [ויכולים להקל אם אפשר להגעיל את כלי הזכוכית. וטוב שיגעילם ג' פעמים]. וכלי זכוכית כמו בקבוקי בירה, מותרים בלא הכשר, אלא בשטיפה היטב ג' פעמים. ויש מהספרדים שנהגו בחו"ל להחמיר בזה, [כמו יוצאי בבל], ולאחר שעלו לארץ שלא על דעת לחזור לבבל, יכולים להקל כדעת מרן, אפילו בלי התרה. ומכל מקום נכון שיעשו התרה על מנהגם להחמיר. ואף אותם שבחרו להמשיך בארץ ישראל כמנהג אבותיהם להחמיר בזה, רשאים בניהם לשנות מנהגם מיד לאחר נישואיהם, ואינם צריכים לעשות התרת נדרים, ואין לחוש בזה משום ואל תטוש תורת אמך. ואף בבגדאד לא החמירו בזה אלא בפסח, אבל בבשר בחלב נהגו גם שם להקל. וגם האשכנזים יכולים להקל בכלי זכוכית לענין בשר בחלב, בזה אחר זה, אפילו השתמש בהם בחמין. [כ"ה באבות דרבי נתן, וכ"ד כמה ראשונים, וכ"פ מרן בש"ע. ואמנם דעת הרמב"ם דכלי זכוכית בולעים ופולטים, ומה שכתב בדעתו בערך השלחן דאיירי רק לענין טבילת כלים, הנה בפירוש המשניות ע"ז פ"ה מי"ב מבואר להדיא בדבריו דקאי לענין הכשר כלים. ועל כל פנים אין לנו אלא דעת מרן הש"ע. וראה באיסור והיתר כרך ג' עמ' תס. ובאורך בשו"ת יביע אומר ח"ד סי' מא. וח"ג יו"ד סי' יא אות ה. ושו"ת יחוה דעת ח"א סי' ו. וחזו"ע פסח עמוד עח. ובמהדורת תשס"ג עמ' קנב. ובמה שיש שטענו שכלי זכוכית בזמנינו בולעים קימעא, הנה אף אי נימא הכי הנה הר"ן בפ"ב דפסחים כתב כן, ואפ"ה התיר מפני שבליעתן היא מועטת מאד. וע"ע במה שכתבנו בספר אוצר דינים לאשה ולבת עמ' שב. ובהליכות עולם ח"א עמו' רפה]. מ כלי פיירקס ודורלקס שמבשלים בהם על האש, מותרים בשטיפה והדחה בלבד. והאשכנזים יכולים להקל בהם על ידי הגעלה שלש פעמים, אבל לא ישטפום אחר ההגעלה בצונן, שעל ידי כך הכלי יכול להתפוצץ לרסיסים, והתורה חסה על ממונם של ישראל. וכן הספרדים שנהגו להחמיר בזכוכית בחו"ל, יוכלו להקל בכלי פיירקס ודורלקס, על ידי הגעלה שלש פעמים בלי התרה כלל. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עח. ובמהדורת תשס"ג עמוד קנג, וקנז. שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן ו]. מא כלי אימאייל [זינגו] שהוא פח מצופה בחומר לבן או צבעוני, אפשר להכשירו בהגעלה. וטוב להחמיר להגעילו שלש פעמים. דהיינו שיכניסנו לרותחים ויוציאנו, ויחזור פעם שנית להכניסו ולהוציאו, ויחזור פעם שלישית להכניסו ולהוציאו, ודיו. ומכל מקום אין צריך להחליף את המים בכל פעם. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד עט. ובמהדורת תשס"ג עמוד קנז. יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ג סי' כח]. מב מותר להשתמש בכלים חדשים מצופים, צבעוניים, ואין אצלנו מנהג להחמיר בזה. [הרמ"א סי' תנא סכ"ד]. מג השולחנות שאוכלים עליהם, אם הם מכוסים תמיד במפה או שעוונית, או זכוכית, די להם בניגוב היטב, ויכסם במפה נקיה, ודיו. ואם אוכלים עליהם ממש, נוהגים לערות עליהם רותחים. ואם חושש שיתקלקלו, יוכל להשתמש בהם בפסח, על ידי מפה חדשה, או נקיה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד פא, ובמהדורת תשס"ג עמוד קנט]. מד מפה שאוכלים עליה במשך השנה, הכשרתה בכיבוס במים חמים שהיד סולדת בהם. וכן שעוונית שלימה שאין בה סדקים, אפשר להכשירה על ידי שיערה עליה מים רותחים. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד פא, ובמהדורת תשס"ג עמוד קס]. מה מכונת בשר צריכה הגעלה, לאחר שיפרק אותה וינקה אותה היטב בחורים ובסדקים, לבל ישאר שם פירורי חמץ. ונכון שאת החלק המנוקב יתנוהו על האש, שאם נשאר שם פירור חמץ כל שהוא, ישרף באש לגמרי. וריחיים של קפה אינם צריכים הגעלה, רק ינקה אותם היטב, ודיו. [חזון עובדיה על פסח שם]. מו כלי ששורים בו בשר קודם המליחה, אינו צריך הכשר, כיון שהוא מיוחד לשריית הבשר. והכלי המנוקב שמולחים בו בשר, מן הדין אין צריך הכשר כלל, ומכל מקום טוב להגעילו. [חזון עובדיה שם. ועיין בשלחן ערוך סימן תנא סעיף י' ובאחרונים שם]. מז כלי מתכת שיש בו טלאי המודבק על ידי הלחמה, היכשרו על ידי הגעלה, אבל טלאי המחובר על ידי מסמרים ויתדות ברזל הדוקים, אם קדם הטלאי לבליעת החמץ, אין צריך להסירו, שכבולעו כך פולטו. ואם קדמה בליעת החמץ לטלאי צריך להסיר הטלאי קודם ההגעלה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד פב. ובמהדורת תשס"ג עמוד קס]. מח אין להגעיל כלי בשר וכלי חלב בבת אחת, אלא כשאחד מהם אינו בן יומו, ואם שניהם בני יומן יגעילם בזה אחר זה. [שם]. סימן תנב - מתי זמן הגעלת הכלים לפסח א המגעיל כלים קודם זמן איסור החמץ בערב פסח, רשאי להשהות הכלי בתוך מי ההגעלה, ואין לחוש שמא יחזור ויבלע ממה שפלט, שהרי זה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. אבל אחר זמן איסור החמץ, יזהר שלא להשהות את הכלי בתוך מי ההגעלה, ואם רוצה להגעיל כלי כשהוא בן יומו, דהיינו שהשתמשו בו בחמץ בתוך עשרים וארבע שעות, לדעת מרן השלחן ערוך יש להקל, אם מגעילו קודם זמן איסורו, אלא שיש נוהגים להחמיר בזה. [שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות ד'. דף נה: הליכות עולם ח"א עמוד רפד. ושם נתבאר דחמץ חשיב היתרא בלע, ומה שהחמיר מרן בסי' תנא ס"ד ללבן כלי שנשתמש בו בחמץ ביבש, הוא משום חומרא דחמץ לכתחלה. וראה עוד בחזון עובדיה פסח מהדו"ק עמוד ע'. ובמהדורת תשס"ג, עמוד קסב] ב כלי חמץ שלא הוכשר, ולא השתמשו בו יותר משנים עשר חודש, לכתחלה אין לבשל בו בפסח בלי הכשר כראוי, ואם טעו ובישלו בו תבשיל לפסח, אפילו למנהג בני אשכנז שאוסרים אפילו נותן טעם לפגם בפסח, בזה יש להקל, שכיון שהכלי נתיישן י"ב חודש מבלי שישתמשו בו כלל, אמרינן שכלתה לחלוחית ממנו, והטעם שבו הוי כעפר בעלמא, ומשרא שרי. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד קסא]. ג בהיות שדיני הגעלה מרובים מאד, ורבו סעיפיהם ופארותיהם, בכמה חילוקים ופרטי דינים, לכן ראוי למנות בעל תורה ותלמיד חכם הבקי בהלכה להשגיח על הגעלת הכלים, וראוי להקדים ההגעלה לפני זמן איסור חמץ. [שם]. סימן תמז - דין נותן טעם לפגם א נותן טעם לפגם מותר בפסח, לפיכך אם טעו ובישלו בפסח בכלי של חמץ, לאחר שעבר שיעור מעת לעת (כ"ד שעות תמימות) מזמן שנתבשל החמץ בכלי, התבשיל מותר בפסח. ואחינו האשכנזים מחמירים בזה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סד, ובמהדו' תשס"ג עמוד קיד]. ב תמרוקים ודברי קוסמטיקה לנשים, מותרים בפסח, מכיון שנפסלו מאכילת כלב קודם הפסח. וכן טבק הרחה כשר, שאפילו אם נעשה בכוהל חמץ, דינו כחרכו קודם זמנו, ומכל שכן שבארץ ישראל רוב הספירט מופק מדברים שאינם חמץ, וכל דפריש מרובא פריש. [חזון עובדיה על פסח מהדורא קמא שם] ג טבליות וכדורי הרגעה, נגד מיחושי ראש וכאב שינים, מותר להשתמש בהם בפסח, אפילו יש בהם תערובת חמץ (עמילן של חטה), כל שטעמם פגום וכבר נפסלו מאכילת הכלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם. ואם נזקק לתרופות בפסח עצמו, מותר לקנות מבית מרקחת של גוי תרופות שיש בהם חמץ ונפסלו מאכילת הכלב. וכל זה בחולה שחלה כל גופו, ואף על פי שאין בו סכנה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להתיר. וטבליות שמוצצים אותם וטעמם טוב אסור למצוץ מהם בפסח לרפואת דלקת-גרון וכיוצא בזה, אלא אם כן נתברר שנעשו בעמילן של תירס או של תפוחי אדמה. ומה טוב לבקש מהרופא בעת רישום התרופות (רצפט) שירשום לו תרופות שאינן מכילות חשש חמץ כתחליף לאלה שיש בהן חשש תערובת חמץ. ובזמנינו רוב הטבליות עשויות ללא חמץ כלל, אלא עשויות עם עמילן הנעשה מקטניות, (ואפילו המיעוט שמעורב בהם חמץ, החמץ נפסל מאכילת כלב לפני הפסח), הילכך בודאי שיש להתיר לחולה שאין בו סכנה לקחתם בפסח, וחלילה לחולה כזה להחמיר על עצמו ולהפסיק לקחת הכדורים הנחוצים לו על פי הוראת רופא מומחה במשך הפסח, ובפרט במקום שיש חשש הכי קטן שהוא יגיע על ידי זה למצב אפילו של ספק סכנה. [ספר נשמת אברהם עמוד רסו. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סז. ובמהדורת תשס"ג עמ' קכו. יחוה דעת ח"ב סי' ס]. ד חולה שיש בו סכנה ויודע שיצטרך להשתמש בפסח בתרופה שיש בה חמץ, יש לו לקנות התרופה קודם פסח, ויכוין בפירוש שאינו רוצה לזכות בחמץ שבתרופה, ויניח אותה במקום מוצנע, וכשיצטרך יקח ממנה בכל פעם כפי הצורך, ואם התרופה טעימה לחיך, טוב שיתן בתוכה דבר מר, שתהיה שלא כדרך הנאתה, ובעודה בכפו יבלענה. [עיין בספר נשמת אברהם סימן תסו. הובא בחזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד קכב]. ה אף על פי שמעיקר הדין מותר להשתמש בפסח להדחת כלים בחומרי ניקוי פגומים אף שאין להם הכשר לפסח, מכל מקום מאחר וכיום יש הכשר גם לחומרי ניקוי, מהיות טוב להשתמש רק בדברים שיש בהם הכשר לפסח. אבל אם נקלע למקום שאין שם חומרי ניקוי כשרים לפסח, מותר להשתמש בחומרי ניקוי פגומים בלא הכשר, וישטוף הכלים במים. סימן תמח - חמץ שעבר עליו הפסח א כל המשהה חמץ ברשותו בפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר: "תשביתו שאור מבתיכם", ועובר על לא תעשה, שנאמר: "לא יראה לך חמץ", לפיכך קנסוהו חכמים ואמרו (פסחים כח.): חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. והחמץ הזה נאסר בהנאה בין לו בין לאחרים. ואפילו אם לא ידעו אותם אחרים שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, היודע חייב להודיעם ולהפרישם להצילם ממכשול שלא יאכלו ממנו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד מג. ובמהדורת תשס"ג עמוד סט. שו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן כח]. ב גם מי שבדק החמץ בארבעה עשר בניסן כדת, וביטלו אחר כך באמירת "כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה", אסור לו מדברי סופרים להשאיר חמץ בעין ברשותו בימי הפסח, ואפילו חמץ על ידי תערובת אסור להשאירו ברשותו, אלא ימכרנו לגוי כדת (באמצעות הרבנות הראשית המקומית שעושים את המכירה לגוי כדין תורה), או יבערנו לגמרי. ואם נשאר החמץ ברשותו ולא מכרו לגוי הרי הוא אסור בהנאה, (כדין חמץ שעבר עליו הפסח, שקנסוהו חז"ל על שלא ביערו מרשותו), מפני שחששו חכמים וגזרו שמא לא יפקירנו כדת, ויערים ויאמר שהפקירו. (או שמא לא יפקירנו בלב שלם). ואפילו השאיר את החמץ ברשותו באונס אם לא ביטלו נאסר בהנאה. ויש אומרים שאפילו אם ביטל החמץ וגם היה אנוס או שוגג במניעת ביעורו, אף על פי כן נאסר בהנאה. ויש חולקים ומתירים כשיש שני צדדי היתר, דהיינו כשביטלו, וגם היה אנוס בדבר. ואם יש הפסד מרובה יש מקום לסמוך על דעת המתירים. והכל לפי ראות עיני הדיין. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד ע] ג יש מגדולי הפוסקים הסוברים שאם הוציאו מרשותו לגמרי והפקירו באופן ברור מותר לחזור ולזכות בו אחר הפסח, ויש חולקים. ואם היו עדים בעת שהפקיר החמץ וביטלו, באופן שאין לחוש להערמה, מותר לחזור ולזכות בו אחר הפסח, אם יש הפסד מרובה בדבר. וטוב שירבה עליו חמץ אחר המותר באכילה ולבטלו ברוב אחר הפסח. ואם יש ספק בעיקר חימוצו, יש להקל גם בלי הפסד מרובה. לפיכך קמח מחטה לתותה, שמחמת שכחה לא נמכר לגוי קודם הפסח כדת, ועבר עליו הפסח, אם ביטל החמץ קודם הפסח, יש להתיר הקמח אחר הפסח. [שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' לט. חזון עובדיה פסח עמו' מד, ובתשס"ג עמ' עד]. ד גוי שהביא לישראל חמץ בשביעי של פסח סמוך לערב, אין לקבל ממנו על מנת לאוכלו במוצאי החג, וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שהוא חפץ בו, ונכון שיאמר בפירוש שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. [יחוה דעת ח"ב עמ' רמ, וסי' סד. וח"ג סי' כח. חזו"ע פסח מהדורת תשס"ג עמ' קכג]. ה מותר לאכול חמץ בשבת שלאחר שביעי של פסח, ואין בזה איסור משום מוקצה, וכן חמץ שנמכר לגוי כהלכה, מותר לאוכלו ביום שבת שלאחר שביעי של פסח, ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי בבין השמשות במוקצה מחמת יום שעבר. ובלבד שלא יטול מהחמץ בעצם יום השביעי של פסח, שאם כן הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. וגם הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. [יחוה דעת ח"ב סימן סד. יביע אומר חלק ט' חאו"ח סי' מו]. ו מי שגזל חמץ מחבירו קודם הפסח, ועבר עליו הפסח, ואמר לנגזל אחר הפסח, הרי שלך לפניך, אסור בהנאה לנגזל. [הערות מרן אאמו"ר שליט"א בספר חכמה ומוסר]. ז יש אומרים שחמץ שעבר עליו הפסח, אסור גם להריח בו, אם נותן ריח. [יביע אומר ח"ו סי' לד סק"ד]. סימן תמח סעיף ג' - מכירת חמץ א כבר פשט המנהג לסמוך על מכירת החמץ שעושים בערב פסח, ואין להרהר אחר המנהג. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד ע] ב המוכר את חמצו לגוי באמצעות הרבנות, נכון שלא יכלול את הכלים שנמצא החמץ בתוכם, בשטר המכירה, כדי שלא יצטרך להטבילם במקוה טהרה לאחר הפסח, וכדין הקונה כלים מן הגוי. ואם עבר וכלל הכלים בשטר המכירה, יש להצריכם טבילה בלי ברכה, בין בכלי מתכות, בין בכלי זכוכית. ואם רוצה למכור חנותו לגוי ביחד עם החמץ שבתוכה, יעשה שאלת חכם. [שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סימן יא. ושו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כד. הליכות עולם ח"א עמוד רפב]. ג אין לקנות שום מצרך שיש בו חמץ, לאחר הפסח, בין מאכל בין משקה (כגון בירה), אלא מבעלי מכולת וצרכניה שמכרו את החמץ שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית כנהוג, או על ידי תעודה מתאימה, כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח. אבל אסור לקנות מיהודי לא דתי שאינו שומר תורה ומצות, שיש לחוש פן לא מכר חמצו לגוי על ידי הרבנות המקומית, קודם לפסח, כנהוג. ואפילו הוא אומר שמכר חמצו קודם הפסח, אין לסמוך על דיבורו, מאחר שנהוג לתת תעודה מתאימה מהרבנות המקומית בתאריך של אותה שנה המאשרת דבר המכירה, לפיכך אין להאמינו עד שיראה את האישור הנ"ל. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד מד. ובמהדורת תשס"ג עמוד ע'. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כח]. ד לכתחלה אין ראוי למכור את החמץ באופן עצמאי, שהרי יש מחלוקת בפוסקים באיזה קנין הגוי קונה. ולכן צריך למכור את החמץ באמצעות רבנות מקומית וכדומה. ומיהו מי שעבר ומכר את החמץ לגוי באופן פרטי, כגון בקנין כסף וכדומה, אין החמץ נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, אלא המכירה תופסת מספק, וספק דרבנן לקולא. ה זקן או חולה שאינו יכול למכור את החמץ בעצמו, יכול למנות שליח שיחתום במקומו על השטר של הרבנות וימכור את החמץ בשבילו. ומי שמכר את החמץ של שכנו בלי להודיע לו, וחשב בדעתו שיש בזה מצד זכין לאדם שלא בפניו, בדיעבד המכירה מועילה שלא לאסור את החמץ, מדין חמץ שעבר עליו הפסח. אבל לכתחלה אין למכור את החמץ של חבירו בלי לקבל ממנו רשות ושליחות, כי יש אומרים דזכין לאדם שלא בפניו, אבל לא זכין מאדם שלא בפניו. [קצות החושן סימן רמג. וראה בילקו"י הלכות כיבוד אב ואם פרק ז' הערה יא, במהדורה אחרונה עמ' שעו]. ו מי שמכר את החמץ ופירט את המקום שהחמץ נמצא בו, ואחר הפסח נתברר לו שהיה לו בקבוק ויסקי [חמץ] בתוך הארון שלא ידע על קיומו, בדיעבד אין הויסקי נאסר כדין חמץ שעבר עליו הפסח. ז תושב ארץ ישראל שיש לו חמץ בארצות הברית, ולפני ערב פסח ביקש מהרב המקומי למכור לו את החמץ לגוי, והרב מכר את החמץ בערב פסח לפני זמן איסורו שם, אבל לפי שעות ארץ ישראל, היה זה בשעות אחר הצהרים, שכבר נאסר החמץ בארץ ישראל, נחלקו האחרונים אם יש ללכת בזה אחר מקום המצאו של החמץ, או אחר מקום בעליו של החמץ. ומכיון דהא דקיימא לן חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה הוא רק מדרבנן, משום קנסא שעבר על בל יראה, בכהאי גוונא שלא יצא הדבר מכלל ספק, הוי ספק דרבנן ולקולא. והחמץ מותר לאחר הפסח. וטוב שיבטל אותו ברוב חמץ שנמכר כדת. וכן מי שהגיע מארצות הברית ונתן הרשאה למכור שם את החמץ שיש לו שם, ומכרו בארץ ישראל אחר שהגיע זמן איסורו, בדיעבד המכירה תופסת, למרות שהבעלים היו בארץ ישראל. אך לכתחלה נכון שיאמר להם שימכרו את החמץ בזמן שגם בארץ טרם הגיע זמן איסורו. [טהרת הבית חלק ב' עמוד רפ. חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג עמ' סב]. ח שליח שנתמנה על ידי הרבנות המקומית לערוך את מכירת החמץ, רשאי למסור את שמות המוכרים לרבנות באמצעות הטלפון, ואינו צריך שיבא בעצמו לרבנות למסור את השמות. אולם אם יש לו אפשרות לבוא בעצמו ולמסור את הרשימה, עדיף שיעשה כן. ויש אומרים שנכון לדקדק לשלם לרב איזה תשלום עבור טירחתו במכירת החמץ. ט בעל חנות מכולת הרוצה לקנות קודם הפסח כמות גדולה של איטריות, ועוגיות יבשות [קיסמין מלוחים] ומשקה בירה, כדי שיהיה לו למוכרם מיד אחר הפסח, ומוכר את כל החמץ שקנה לרבנות, לכתחלה אין ראוי לעשות כן. י המקדש אשה בחמץ האסור מדרבנן, ובשעות דרבנן, יש לחוש לקידושיו, וצריכה גט. [שובע שמחות חלק א' חופה וקידושין עמוד תז, ילקוט יוסף על הלכות ערלה פרק ב' הערה כא]. סימן תנ - ישראל וגוי שיש להם שותפות א ישראל ששאל או לוה ככר חמץ מחבירו קודם פסח, צריך לפורעו ככר אחר לאחר הפסח, ואין בזה משום חמץ שעבר עליו הפסח, כיון שאכלו ואינו בעין. ואם אינו פורעו, יש בו משום גזל, ומותר לפורעו מעות אפילו בפסח. [חזון עובדיה הל' פסח עמוד סט. ובמהדורת תשס"ג עמוד קכג]. סימן תנא - דיני הגעלת כלים א כלים שמשתמשים בהם בחמץ, אסור להשתמש בהם בפסח מבלי שיכשירם, ומשעת איסור אכילת חמץ בערב פסח אסור להשתמש בהם בלי הכשר. וכפי תשמישו של הכלי כך הכשרו, וכמו שיתבאר להלן. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סט, ובמהדורת תשס"ג עמוד קכד]. ב בכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו לענין הכשרתו לפסח, שאם השתמשו בכלי זה ברוב פעמים באמצעות רוטב, הכשרו בהגעלה, ואם רוב פעמים השתמשו בו ביבש, צריך ליבון. ג אולם כלי שרוב תשמישו היה בהיתר, ופעם אחת השתמשו בו בחמץ, אין הולכים בזה אחר רוב תשמישו, אלא כלי זה צריך הכשר. ולכן מיחם של מים חמים שנותנים עליו איזה פעמים בורקס לחממו, אין להשתמש במיחם זה בלי הכשר לפסח כדת. וכן סכין המיוחדת לחיתוך לחם, אם השתמשו בסכין זה פעם אחת לחיתוך עוגה חמה, או הכניסו את הסכין לחמין שיש בו חטה, או שחתכו איזה פעם שניצל חם שטיגנוהו עם קמח, או פיצה חמה, וכדומה, צריך להכשיר את הסכין. וכן תיון המשמש למי-תה בלבד, שמסתמא נגע בלחם כשהוא חם, צריך הכשר כדת. [ילקו"י איסור והיתר ג' עמוד תע. ובילקו"י מועדים מהדו' תשס"ד עמ' תקצה] ד שפודים ואסכלאות שצולים בהם בשר על האש, ופעמים שמערבים בהם חמץ, הואיל ודרך תשמישם בלי אמצעות נוזלים, צריכים ליבון באש עד שיהיו ניצוצות של אש ניתזים מהם. אבל הגעלה אינה מועילה להם לכתחלה. שמשום חומרא דחמץ אנו חוששין להסוברים דחמץ שמו עליו והכלי דינו כבלע איסור. ובדיעבד אם הכשירם בהגעלה ובישל או צלה בהם אפילו בתוך מעת לעת, יש להתיר המאכל, שיש לסמוך על הסוברים דחמץ בפסח חשיב היתרא בלע. ומכל שכן אם היה לאחר מעת לעת, שאפילו להמחמירים בנותן טעם לפגם בפסח, בזה יש להקל. ואם אין ידוע אם מערבים בהם חמץ די להם בהגעלה, אבל הכשר צריך מחשש שמא במשך השנה כולה בלע חמץ. [חזו"ע עמוד ע, ובתשס"ג עמ' קכו]. ה תבניות שאופים בתוכם חלות בתנור, צריכים ליבון באש עד שיהיו ניצוצות אש ניתזים מהן, ולכן התבניות של תנורי אפייה חשמליים, יש ללבנם באש. וכיון שא"א ללבנם כך, נכון החליפם בתבניות חדשות. ויש חולקים ומתירים אותו בהגעלה, והמיקל יש לו על מה שיסמוך. [והתנורים עצמם ראה להלן סעיף ח']. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדו"ק עמו' עא. אבל במהדו' תשס"ג עמו' קלב, ועמ' קלד כתב, דכעת נראה לי דהמיקל יש לו ע"מ שיסמוך מטעם ספק ספיקא, כיעו"ש.]. ו ציפוי שעושים האומנים לקדרות ויורות ישנים, אף שהציפוי נעשה אחר ליבון קל על האש, יש להחמיר להצריכם בכל זאת הגעלה לפסח גם אחר הציפוי. ועל כל פנים מועילה להם הגעלה אחר הציפוי, ואין הציפוי חוצץ בין הכלים למי ההגעלה. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן מה. הליכות עולם ח"א עמוד רפג] ז כלים ישנים שציפו אותם כנ"ל, אינם צריכים טבילה אף שהציפוי נעשה על ידי אומן גוי. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן מה אות ד']. ח תנור אפייה חשמלי, יש לנקותו היטב עד כמה שהיד מגעת, ולהמנע מלהשתמש בו עשרים וארבע שעות קודם ההכשר, ואחר כך ידליקו את התנור בחום הגבוה ביותר שאפשר, וישאירוהו דולק כשעה, ודי בזה. [חזו"ע הלכות פסח עמוד עג. יחוה דעת חלק ב' סימן סג]. ט תנור אפייה גדול המופעל באמצעות חשמל, ואופים בו במשך כל השנה חמץ, ורוצים להכשירו לאפות בו מצה עשירה לספרדים הנוהגים היתר במצה עשירה בפסח, והאפייה נעשית על ידי רשת שרשראות ברזל הקבועים ליד התנור, שעליהם נותנים הבצק של העוגות, ומופעלים על ידי חשמל באופן אוטומטי שנכנסים אל תוך התנור הלוהט, ויוצאים כשהם אפויים מצד השני של התנור, ואי אפשר לפרק המכונה כדי ללבן באור, הדרך להכשיר את התנור הוא באופן כזה: יש להפסיק את האפייה של עוגות החמץ בערב שבת, ולחדש את העבודה לצורך המצה עשירה לאחר השבת, כדי שהתנור ועמו השרשראות יהיו נותן טעם לפגם, אחר ששהו מעת לעת מבלי אפיית חמץ, ואחר שינקו אותם היטב שלא ישאר שום חשש חמץ בעין, ולשפשפם היטב במברשת במי אמה או אקונומיקה, מהדברים הפוגמים בודאי, כדי לוודא שאפילו אם נשאר כל שהוא חמץ בין הסדקים כבר נפגם על ידי כך. והואיל וכל מעשה האפייה של המצה עשירה נעשה קודם הפסח, בשעה שהחמץ מותר באכילה, יש להתיר באופן הנזכר, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. [יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' מה]. הכשר תנור מיקרו גל סימן תמה - דין ביעור חמץ א כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו לרוח או זורקו לים. שנאמר: "תשביתו שאור מבתיכם", בכל דבר שאתה יכול להשביתו (פסחים כז:). והמנהג לשורפו, ולכן טוב שיפרסנו לפני שישרפנו לפרוסות דקות כדי שתשלוט בו האש היטב עד שישרף לגמרי כפחמים. ואם אינו עושה כן, ישפוך עליו נפט הרבה כדי שימאס לאכילה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד סד] ב אסור להתחיל במלאכה כשמגיע זמן שריפה עד שישרוף החמץ. וישרוף ויבטל לפני תחלת שש שעות. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד מ, ועמוד סא הערה מה]. ג קודם זמן איסורו יכול להשליכו בחצר במקום שעופות מצויים. ואם מצאו אחר זמן איסורו, שלא אכלוהו העופות, אף על פי שהמקום אינו משתמר, לא ישאירנו שם אלא יבערנו. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד סה. ואם צריך בדוקא לשרוף החמץ, ראה בילקוט יוסף על הלכות ערלה עמוד מה. וע"ש בעמוד קמה, להאכיל חמץ לבהמה, או ליתן לפני הדגים, ראה שם]. ד אם הפקיר את החמץ ונתנו בפח האשפה ברשות הרבים או בצידי רשות הרבים, קודם זמן איסורו, אפילו מצאו לאחר זמן איסורו, אין צריך לבערו מן הדין, והמחמיר לבערו תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד סה]. סימן תמו - המוצא חמץ במועד א המוצא חמץ ברשות הרבים בפסח, אסור לו להגביהו, ואפילו יתכוין שלא לקנותו, אסור מדברי סופרים, שמא יאכל ממנו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סח. ובמהדורת תשס"ג עמ' קכב]. ב חמץ בפסח אסור גם בהנאה. ולכן אסור להאכיל בפסח את התרנגולים בחמץ. ג מה שאסרו חמץ בפסח במשהו, לא אסרו חכמים אלא באכילה, אבל לא נאסר בהנאה במכירה לגוי. [שו"ת יביע אומר חלק י' סימן לה אות יד]. סימן תמז - תערובת חמץ בפסח א יש לקנות מצרכי מזון פתוחים לפסח רק מאדם ירא שמים שניתן לסמוך על עדותו שהחנות הוכשרה לפסח, וכגון קניית גרעינים ושקדים במשקל, וכדומה. [חזו"ע פסח מהדורת תשס"ג, עמוד ע] ב אף על פי שהחמץ אוסר בפסח בכל שהוא, ואינו מתבטל בששים, מכל מקום אם נתערב חמץ לפני הפסח, והיה ששים כנגדו, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, אלא כיון שנתבטל מותר באכילה בתוך הפסח. ואפילו לא נודע ענין תערובתו אלא בתוך הפסח אף על פי כן מותר באכילה. ואפילו אם עירב את החמץ קודם הפסח וביטלו בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור בכל שהוא. לפיכך חטים שנפלו עליהם גשמים, או שנפלו למים, ונתערבו בחטים הרבה, ויש ששים כנגדם, מותר לטוחנם ולאפותם למצה לפני הפסח. ואין לספרדים להחמיר בדין חוזר וניעור, אלא יש להורות כדעת מרן בזה, וכן מנהג ירושלים, בין בטעמו בין בממשו. אולם אם החמץ היה דבר המעמיד, וטעמו טעם לשבח, [והחמץ לבדו היה דבר המעמיד, בלא צירוף דבר נוסף] יש להחמיר ולומר בו שחוזר וניעור. [יביע אומר ח"ב סי' כג. וראה במבוא לספר ילקו"י איסור והיתר כרך ב', ובאיסור והיתר כרך ג' עמ' קנא. ובילקו"י על המועדים מהדורת תשס"ד עמ' תקצה. ובירחון קול תורה אב תשס"ג עמ' נא, ובחזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמ' ק']. ג ומכל שכן שיש להתיר יין שנעשה קודם פסח מצימוקים שנישרו כמה ימים במים, ובפסח מצאו בתוכם חטים או שעורים שנתבקעו, שאין כאן אלא טעם החמץ ולא ממשו, ומכיון שהיה ששים כנגד החטים בודאי שאינו חוזר וניעור לאסור בפסח, והיין כשר אפילו לארבע כוסות בליל פסח. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קב] ד וכן פת שנפלה ליין ונשרה שם כמה ימים, וסילקו הפת, וסיננו קודם פסח במסננת עבה שאין לחוש שהסתננו לתוכו פירורי חמץ, מותר בשתיה בפסח. [חזון עובדיה פסח עמוד סא, ובמהדורת תשס"ג, עמוד קג] ה וכן שכר שעורים (בירה) שהוא חמץ גמור, שנתערב קודם פסח עם משקים אחרים, ויש ששים לבטלו, מותר לשתותן בפסח, שאינו חוזר וניעור. ובזה שהוא תערובת לח בלח מותר גם לאחינו האשכנזים. [חזון עובדיה מהדו"ק עמ' סא]. ו מה שאנו תופסים להלכה, שתערובת חמץ שנתבטלה בששים קודם הפסח, אינו חוזר וניעור לאסור בפסח, הוא גם באופן שענין התערובת נודע רק בפסח, שגם בזה אינו חוזר וניעור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שנו. יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות ט']. ז יש אומרים שאין להקל לכתחלה לערב קודם הפסח, ולבטל החמץ בששים, אפילו לח בלח, שרק בדבר שכבר נתערב קודם הפסח, אנו אומרים שאינו חוזר וניעור, ויש חולקין. [שו"ת יביע אומר ח"ג חלק יורה דעה סימן י' סק"ו]. ח חמץ שנתערב כבר, לח בלח קודם הפסח, ואין ששים כנגדו, מותר להוסיף עליו לשיעור ששים כדי לבטלו קודם הפסח, ואז אינו חוזר וניעור, ואין בזה איסור משום אין מבטלין איסור לכתחלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמו' שנז. חזון עובדיה מהדו"ק עמוד סא]. ט מוצרי מזון שמעורבת בהם חומצת לימון שמפיקים אותה מחיטה, עם תערובת חומרים כימיים הפוגמים את הטעם של חומצת הלימון. יש להתיר בדיעבד להשתמש בהן בפסח, ואפילו אין עליהם תוית של כשר לפסח. ומכל מקום טוב ונכון לקנות המצרכים האלה קודם הפסח, כדי שלא יהיה חשש שעירבו בהם את חומצת הלימון בתוך ימי הפסח. אבל לכתחילה נכון שלא לערב חומצת הלימון במוצרי מזון המיועדים לפסח, כגון מיץ תפוזים ומיץ אשכוליות, אפילו קודם פסח. ולכן רבנות הנותנת הכשר למצרכי מזון לפסח, צריכה לדרוש שלא יערבו חומצת לימון הנעשית מחיטה, אלא ישתמשו בחומצה הנעשית מצמחים וכדומה. [שו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן סב. וראה משא ומתן בענין זה עם הגר"י ווייס זצ"ל בילקו"י על המועדים עמוד שנח. וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לז עמוד סה]. י יש אומרים שאם עירב את החמץ במזיד, חוזר וניעור לאיסור. ויש אומרים שגם אם עירב בחמץ במזיד אינו חוזר וניעור. וכן עיקר. אולם אם היה החמץ דבר המעמיד בפני עצמו, חוזר וניעור. אבל אם החמץ היה דבר המעמיד יחד עם חומרים אחרים, גם בזה אינו חוזר וניעור. [יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות טז. וע"ש בסימן לו אות ו' בתערובת יבש ביבש חמץ במצות, אם בטל ברוב או במשהו, והטעמים לזה]. יא לא אסרו חמץ בפסח במשהו אלא בחמץ ודאי, אבל בספק חמץ לא החמירו לאוסרו במשהו. ומטעם זה גם האשכנזים נהגו להקל באכילת מצת מכונה, אף שיש חשש שמא נתערב איזה פירור חמץ במצה אחת מאלף מצות, מאחר שאין זה ודאי שיש במצה זו תערובת חמץ, ועוד שהתערובת היתה בלח בלח. וכן פשט המנהג לאכול מצת מכונה. [שו"ת יביע אומר חלק ב' עמוד פז. יחוה דעת חלק א סימן יד]. יב מצה שרדו אותה במרדה של חמץ, יש להתיר בדיעבד, אם נעשה כן קודם הפסח, ואף לאשכנזים יש להתיר בזה. [מרן אאמו"ר שליט"א בהערותיו לספר חידושי דינים מהרי"פ פערלא. יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות כא]. יג מותר לאכול בפסח גבינה או דגים מלוחים שנמלחו קודם פסח, וכן סרדינים שבקופסאות סגורות המיוצרים בארץ בשמן בלבד, עם הכשר, אף שלא נזהרו לבדוק המלח מפרורי חמץ, ובמליחתם לא נזהרו לשומרם כראוי מחימוץ, ואינם צריכים הדחה או שרייה במים כלל. וטוב לקנותם קודם פסח ולהניחם בכלי כשר, והאשכנזים מחמירים בזה, וכן יש מהספרדים שמחמירים בזה. [שו"ת יחוה דעת א' סי' יא. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' סא]. יד גבינה שהעמידוה בתוך הפסח מאותה קיבה שנמלחה בכלי מחמץ, יש להתיר לאוכלה בפסח, דאין מליחה לכלים. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קד] טו אם נמצאת חטה בתבשיל אורז, או בתרנגולת מבושלת, בתוך ימי הפסח, אם החטה מבוקעת אפילו על ידי סדק כל שהוא, בידוע שהחטה נתחמצה, ואסרה את כל התבשיל, לפיכך החטה תשרף מיד, וכל התבשיל אסור באכילה, אפילו יש הרבה יותר מששים פעם נגד החטה, שחמץ בפסח אוסר במשהו. (וכן אסור להשתמש יותר בכלים ההם מבלי הכשר לאחר שישהו מעת לעת. ובמקום צורך יכול להכשיר אף בתוך מעת לעת, על ידי שיתן אפר במים הרותחים כדי שיפגם טעם החמץ.) [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פט]. טז ומכל מקום מותר למכור התבשיל לגוי, שאף על פי שהחמץ בפסח אסור בהנאה, כיון שאין הגוי משלם יותר עבור הנאת טעם החטה שבתבשיל, נמצא שאינו נהנה מן החמץ כלל. והוא הדין שמותר למכור לגוי כלי חמץ בפסח, אפילו הוא בן יומו. יז חטה הנמצאת בתבשיל ואינה מבוקעת, דין החטה כספק חמץ, ותשרף, והתבשיל מותר, שהואיל ויש ששים נגד החטה, וכל איסור חמץ "במשהו" בפסח, אינו אלא מדרבנן, ספקא דרבנן לקולא. והאשכנזים מחמירים בכל זה, אפילו לא נתבקעה החטה. ואם נאבדה החטה, ולא נודע אם נתבקעה או לא, נראה שהעיקר להקל בזה (לדידן), מכח ספק ספיקא. ויש להורות להתיר התבשיל. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' נו]. יח אם נמצאת החטה בתבשיל בערב פסח אחר זמן איסור החמץ, בטלה בששים, ככל יתר האיסורים. ולאחר סילוק החטה וביעורה מותר לחמם התבשיל בליל פסח ולאוכלו, אבל אם לא סילקו החטה וחזרו וחיממו התבשיל בליל פסח בעוד שהחטה בתוכו, הרי החטה חוזרת ליתן טעמה בו בפסח, ונאסר כל התבשיל כאמור. [חזו"ע פסח עמ' נח, ובמהדו' תשס"ג עמ' צח]. יט אם נמצאת חטה מבוקעת בתבשיל ביום שביעי של פסח ובאו לשאול למורה הוראה, טוב שלא יורה להם עד מוצאי החג ואז יתיר התבשיל וישרפו החטה בלבד. ומכל מקום בפחות מששים נראה שאין להקל. [חזון עובדיה הלכות פסח עמ' נט, ובמהדו' תשס"ג עמ' צט]. כ תרנגולת שחיממוה בפסח בכלי שני, ונמצאת בתוכה חטה, מעיקר ההלכה יש להתיר בדיעבד את התבשיל, אלא שנכון לצרף עוד סניף נוסף להיתר. ואם נמצאת חטה בתרנגולת מבושלת בפסח, אם היא מבוקעת אסרה את כל התבשיל. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סט]. כא אין לחלוט את החטים ברותחים, הואיל ובזמן הזה אין אנו בקיאים בחליטה. ויש אומרים שאפילו בדיעבד יש לאסור בזה אם נמצאה חיטה מבוקעת בתבשיל. [מרן אאמו"ר בספר חכמה ומוסר. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ק']. כב מה שאסרו חליטה בזמנינו, אינו במי פירות, כגון יין ושמן רותחים, שמי פירות אפילו רותחים אינם מחמיצים. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ק']. כג יש נוהגים שלא לאכול תרנגולים בפסח, שמא תמצא בהם חטה, והיא חומרא יתירה, ויכולים לעשות התרה. וטוב לקנות התרנגולות קודם פסח, ולהאכילם אורז [או דורא], שאם יקנה אותן בפסח מהגויים נמצא כאילו קונה את החמץ שבזפק, והמחמיר תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה הלכות פסח סט. ובמהדורת תשס"ג עמ' קכב. יביע אומר ח"י חאו"ח סי' לה אות כב]. כד אם נמצאת חטה שלימה במצה, ואין החטה מבוקעת, אף על פי כן ראוי להחמיר ליטול מסביב למקום החטה, ושאר המצה מותרת. ואם היתה החטה מבוקעת, ויש הפסד אם יזרוק את כל המצה, די בכך שיטול מן המצה מסביב למקום החטה. [הליכות עולם חלק א' עמוד רצב]. כה תערובת חמץ שנאסרה במשהו, ונפל ממנה לתערובת אחרת, במקום הפסד מרובה אין לאסור את התערובת השניה במשהו. [שו"ת יביע אומר חלק ט חאו"ח סימן עט אות ז]. ואף שיש אומרים שחמץ בפסח במשהו, הוא גם בנפל מתערובת ראשונה לשניה, במקום הפסד מרובה יש להקל בתרי משהו, אפילו לח בלח. [שם, בהערות לספר חכמה ומוסר. יביע אומר ח"י סי' לה אות יב]. כו חמץ בפסח שנתערב אצל גוי, או תערובת של הפקר, [שנתערב בה חמץ] יש אומרים שאינו אוסר במשהו. ויש חולקים. וכן חמץ שנפסל מאכילת הכלב ברשות הגוי בפסח, נחלקו הפוסקים אי הוי כחרכו קודם זמנו או לא. כז אם נתערבה מצה של חמץ עם מצות כשרות, יש אומרים שאף אם התערובת נעשתה קודם האפייה אינה בטלה אפילו באלף, ויש חולקים ואומרים שאין דין דבר שבמנין אלא במצה אפויה, ולא בעיסה. וכן עיקר. כח גוי שהשליך חמץ לקדרת ישראל, אסור במשהו. [ילקוט יוסף על המועדים, עמ' שנה]. כט אם עשו ריבה [מרקחת] קודם הפסח בכלי שבישלו בו חמץ, [ולא היה בו תערובת חמץ בעין, אלא רק טעם הבלוע בכלי], מותר לאכול ריבה זו בפסח, הואיל וסתם כלים אינם בני יומן, והוה ליה נותן טעם לפגם שמותר. ועוד, דחשיב כנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. החמץ נתן טעם בכלי, והכלי במרקחת, ועדיין הכל היתר, הואיל ונעשה קודם פסח. והאשכנזים נוהגים להחמיר בזה בפסח. [יחוה דעת חלק א סימן יא. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סב. ובמהדורת תשס"ג עמוד קה. שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות יח]. ואין המורה הוראה רשאי להחמיר לספרדים בדינים אלו, ורק בתוך ביתו בצינעא רשאי להחמיר. [יביע אומר א' יו"ד סימן יא ס"ק כד. ירחון קול תורה אב תשס"ג עמ' כז]. ל מותר לכתחלה לשתות מים בפסח מן המים של המוביל הארצי או הכנרת, ולבשל ולאפות בהם בלי שום פקפוק. אף על פי שמשליכים חמץ לכנרת בעצם ימי הפסח או שופכים לכנרת שיירי בקבוקי בירה וכדומה. ובלבד שיסננו את המים במסננת יפה קודם השימוש בהם לבישול ולאפייה. [ובלא"ה המים מהכנרת מגיעים לבתים כשהם מסוננים]. והמתחסדים עם קונם נוהגים לשאוב מים קודם הפסח, ולסננן יפה, כדי להשתמש בהם לכל ימי הפסח. והנוהגים כן תבוא עליהם ברכה. אבל אין צריך להחמיר להכין מים בשביל רחצה ושטיפת כלים. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן מד]. לא מותר לשתות בפסח חלב מבהמה של גוי, ואין צריך לחקור ולדרוש אם האכילה חמץ בפסח. ואפילו אם יודע בודאי שהגוי האכילה חמץ בפסח, דעת פוסקים רבים להקל. והרוצה לסמוך על דבריהם יש לו על מה שיסמוך. [חזו"ע ח"ב מהדו"ק עמ' סד. ובמהדורת תשס"ג עמוד קטו. הליכות עולם ח"א עמוד שה]. לב יינות המיוצרים ביקבי כרמל מזרחי בראשון לציון, וביקבי אליעז, והמיועדים גם לצורך חג הפסח, ונתברר בשנת תשל"ה כי אירעה בהם תקלה, כי בבתי חרושת מסויימים יצרו את הספירט באותם מכונות שיצרו בהם קודם לכן ספירט העשוי מעמילן של דגנים, שהוא חמץ גמור, ומבלי להכשיר את המכונות ההם ייצרו בהם אחר כך ספירט מן היין, אשר עירבו אותו אחר כך בתוך המשקאות והיינות המיועדים לפסח, יש להכשיר משקאות אלה לפסח, ואין להחמיר בהם כלל. והליקר והארק והוודקא לסוגיהם השונים, מן הדין יש מקום להתיר לשתותם בפסח, ומכל מקום טוב להחמיר להמנע משתייתם, אבל מותר בהחלט להשהותם עד לאחר הפסח, ולשתותם אחר כך בלי שום פקפוק. [יביע אומר חלק ח' חלק אורח חיים סימן מג]. סימן תמה - דין ביעור חמץ א כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו לרוח או זורקו לים. שנאמר: "תשביתו שאור מבתיכם", בכל דבר שאתה יכול להשביתו (פסחים כז:). והמנהג לשורפו, ולכן טוב שיפרסנו לפני שישרפנו לפרוסות דקות כדי שתשלוט בו האש היטב עד שישרף לגמרי כפחמים. ואם אינו עושה כן, ישפוך עליו נפט הרבה כדי שימאס לאכילה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד סד] ב אסור להתחיל במלאכה כשמגיע זמן שריפה עד שישרוף החמץ. וישרוף ויבטל לפני תחלת שש שעות. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד מ, ועמוד סא הערה מה]. ג קודם זמן איסורו יכול להשליכו בחצר במקום שעופות מצויים. ואם מצאו אחר זמן איסורו, שלא אכלוהו העופות, אף על פי שהמקום אינו משתמר, לא ישאירנו שם אלא יבערנו. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד סה. ואם צריך בדוקא לשרוף החמץ, ראה בילקוט יוסף על הלכות ערלה עמוד מה. וע"ש בעמוד קמה, להאכיל חמץ לבהמה, או ליתן לפני הדגים, ראה שם]. ד אם הפקיר את החמץ ונתנו בפח האשפה ברשות הרבים או בצידי רשות הרבים, קודם זמן איסורו, אפילו מצאו לאחר זמן איסורו, אין צריך לבערו מן הדין, והמחמיר לבערו תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד סה]. סימן תמו - המוצא חמץ במועד א המוצא חמץ ברשות הרבים בפסח, אסור לו להגביהו, ואפילו יתכוין שלא לקנותו, אסור מדברי סופרים, שמא יאכל ממנו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סח. ובמהדורת תשס"ג עמ' קכב]. ב חמץ בפסח אסור גם בהנאה. ולכן אסור להאכיל בפסח את התרנגולים בחמץ. ג מה שאסרו חמץ בפסח במשהו, לא אסרו חכמים אלא באכילה, אבל לא נאסר בהנאה במכירה לגוי. [שו"ת יביע אומר חלק י' סימן לה אות יד]. סימן תמז - תערובת חמץ בפסח א יש לקנות מצרכי מזון פתוחים לפסח רק מאדם ירא שמים שניתן לסמוך על עדותו שהחנות הוכשרה לפסח, וכגון קניית גרעינים ושקדים במשקל, וכדומה. [חזו"ע פסח מהדורת תשס"ג, עמוד ע] ב אף על פי שהחמץ אוסר בפסח בכל שהוא, ואינו מתבטל בששים, מכל מקום אם נתערב חמץ לפני הפסח, והיה ששים כנגדו, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, אלא כיון שנתבטל מותר באכילה בתוך הפסח. ואפילו לא נודע ענין תערובתו אלא בתוך הפסח אף על פי כן מותר באכילה. ואפילו אם עירב את החמץ קודם הפסח וביטלו בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור בכל שהוא. לפיכך חטים שנפלו עליהם גשמים, או שנפלו למים, ונתערבו בחטים הרבה, ויש ששים כנגדם, מותר לטוחנם ולאפותם למצה לפני הפסח. ואין לספרדים להחמיר בדין חוזר וניעור, אלא יש להורות כדעת מרן בזה, וכן מנהג ירושלים, בין בטעמו בין בממשו. אולם אם החמץ היה דבר המעמיד, וטעמו טעם לשבח, [והחמץ לבדו היה דבר המעמיד, בלא צירוף דבר נוסף] יש להחמיר ולומר בו שחוזר וניעור. [יביע אומר ח"ב סי' כג. וראה במבוא לספר ילקו"י איסור והיתר כרך ב', ובאיסור והיתר כרך ג' עמ' קנא. ובילקו"י על המועדים מהדורת תשס"ד עמ' תקצה. ובירחון קול תורה אב תשס"ג עמ' נא, ובחזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמ' ק']. ג ומכל שכן שיש להתיר יין שנעשה קודם פסח מצימוקים שנישרו כמה ימים במים, ובפסח מצאו בתוכם חטים או שעורים שנתבקעו, שאין כאן אלא טעם החמץ ולא ממשו, ומכיון שהיה ששים כנגד החטים בודאי שאינו חוזר וניעור לאסור בפסח, והיין כשר אפילו לארבע כוסות בליל פסח. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קב] ד וכן פת שנפלה ליין ונשרה שם כמה ימים, וסילקו הפת, וסיננו קודם פסח במסננת עבה שאין לחוש שהסתננו לתוכו פירורי חמץ, מותר בשתיה בפסח. [חזון עובדיה פסח עמוד סא, ובמהדורת תשס"ג, עמוד קג] ה וכן שכר שעורים (בירה) שהוא חמץ גמור, שנתערב קודם פסח עם משקים אחרים, ויש ששים לבטלו, מותר לשתותן בפסח, שאינו חוזר וניעור. ובזה שהוא תערובת לח בלח מותר גם לאחינו האשכנזים. [חזון עובדיה מהדו"ק עמ' סא]. ו מה שאנו תופסים להלכה, שתערובת חמץ שנתבטלה בששים קודם הפסח, אינו חוזר וניעור לאסור בפסח, הוא גם באופן שענין התערובת נודע רק בפסח, שגם בזה אינו חוזר וניעור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שנו. יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות ט']. ז יש אומרים שאין להקל לכתחלה לערב קודם הפסח, ולבטל החמץ בששים, אפילו לח בלח, שרק בדבר שכבר נתערב קודם הפסח, אנו אומרים שאינו חוזר וניעור, ויש חולקין. [שו"ת יביע אומר ח"ג חלק יורה דעה סימן י' סק"ו]. ח חמץ שנתערב כבר, לח בלח קודם הפסח, ואין ששים כנגדו, מותר להוסיף עליו לשיעור ששים כדי לבטלו קודם הפסח, ואז אינו חוזר וניעור, ואין בזה איסור משום אין מבטלין איסור לכתחלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמו' שנז. חזון עובדיה מהדו"ק עמוד סא]. ט מוצרי מזון שמעורבת בהם חומצת לימון שמפיקים אותה מחיטה, עם תערובת חומרים כימיים הפוגמים את הטעם של חומצת הלימון. יש להתיר בדיעבד להשתמש בהן בפסח, ואפילו אין עליהם תוית של כשר לפסח. ומכל מקום טוב ונכון לקנות המצרכים האלה קודם הפסח, כדי שלא יהיה חשש שעירבו בהם את חומצת הלימון בתוך ימי הפסח. אבל לכתחילה נכון שלא לערב חומצת הלימון במוצרי מזון המיועדים לפסח, כגון מיץ תפוזים ומיץ אשכוליות, אפילו קודם פסח. ולכן רבנות הנותנת הכשר למצרכי מזון לפסח, צריכה לדרוש שלא יערבו חומצת לימון הנעשית מחיטה, אלא ישתמשו בחומצה הנעשית מצמחים וכדומה. [שו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן סב. וראה משא ומתן בענין זה עם הגר"י ווייס זצ"ל בילקו"י על המועדים עמוד שנח. וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לז עמוד סה]. י יש אומרים שאם עירב את החמץ במזיד, חוזר וניעור לאיסור. ויש אומרים שגם אם עירב בחמץ במזיד אינו חוזר וניעור. וכן עיקר. אולם אם היה החמץ דבר המעמיד בפני עצמו, חוזר וניעור. אבל אם החמץ היה דבר המעמיד יחד עם חומרים אחרים, גם בזה אינו חוזר וניעור. [יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות טז. וע"ש בסימן לו אות ו' בתערובת יבש ביבש חמץ במצות, אם בטל ברוב או במשהו, והטעמים לזה]. יא לא אסרו חמץ בפסח במשהו אלא בחמץ ודאי, אבל בספק חמץ לא החמירו לאוסרו במשהו. ומטעם זה גם האשכנזים נהגו להקל באכילת מצת מכונה, אף שיש חשש שמא נתערב איזה פירור חמץ במצה אחת מאלף מצות, מאחר שאין זה ודאי שיש במצה זו תערובת חמץ, ועוד שהתערובת היתה בלח בלח. וכן פשט המנהג לאכול מצת מכונה. [שו"ת יביע אומר חלק ב' עמוד פז. יחוה דעת חלק א סימן יד]. יב מצה שרדו אותה במרדה של חמץ, יש להתיר בדיעבד, אם נעשה כן קודם הפסח, ואף לאשכנזים יש להתיר בזה. [מרן אאמו"ר שליט"א בהערותיו לספר חידושי דינים מהרי"פ פערלא. יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות כא]. יג מותר לאכול בפסח גבינה או דגים מלוחים שנמלחו קודם פסח, וכן סרדינים שבקופסאות סגורות המיוצרים בארץ בשמן בלבד, עם הכשר, אף שלא נזהרו לבדוק המלח מפרורי חמץ, ובמליחתם לא נזהרו לשומרם כראוי מחימוץ, ואינם צריכים הדחה או שרייה במים כלל. וטוב לקנותם קודם פסח ולהניחם בכלי כשר, והאשכנזים מחמירים בזה, וכן יש מהספרדים שמחמירים בזה. [שו"ת יחוה דעת א' סי' יא. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' סא]. יד גבינה שהעמידוה בתוך הפסח מאותה קיבה שנמלחה בכלי מחמץ, יש להתיר לאוכלה בפסח, דאין מליחה לכלים. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קד] טו אם נמצאת חטה בתבשיל אורז, או בתרנגולת מבושלת, בתוך ימי הפסח, אם החטה מבוקעת אפילו על ידי סדק כל שהוא, בידוע שהחטה נתחמצה, ואסרה את כל התבשיל, לפיכך החטה תשרף מיד, וכל התבשיל אסור באכילה, אפילו יש הרבה יותר מששים פעם נגד החטה, שחמץ בפסח אוסר במשהו. (וכן אסור להשתמש יותר בכלים ההם מבלי הכשר לאחר שישהו מעת לעת. ובמקום צורך יכול להכשיר אף בתוך מעת לעת, על ידי שיתן אפר במים הרותחים כדי שיפגם טעם החמץ.) [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פט]. טז ומכל מקום מותר למכור התבשיל לגוי, שאף על פי שהחמץ בפסח אסור בהנאה, כיון שאין הגוי משלם יותר עבור הנאת טעם החטה שבתבשיל, נמצא שאינו נהנה מן החמץ כלל. והוא הדין שמותר למכור לגוי כלי חמץ בפסח, אפילו הוא בן יומו. יז חטה הנמצאת בתבשיל ואינה מבוקעת, דין החטה כספק חמץ, ותשרף, והתבשיל מותר, שהואיל ויש ששים נגד החטה, וכל איסור חמץ "במשהו" בפסח, אינו אלא מדרבנן, ספקא דרבנן לקולא. והאשכנזים מחמירים בכל זה, אפילו לא נתבקעה החטה. ואם נאבדה החטה, ולא נודע אם נתבקעה או לא, נראה שהעיקר להקל בזה (לדידן), מכח ספק ספיקא. ויש להורות להתיר התבשיל. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' נו]. יח אם נמצאת החטה בתבשיל בערב פסח אחר זמן איסור החמץ, בטלה בששים, ככל יתר האיסורים. ולאחר סילוק החטה וביעורה מותר לחמם התבשיל בליל פסח ולאוכלו, אבל אם לא סילקו החטה וחזרו וחיממו התבשיל בליל פסח בעוד שהחטה בתוכו, הרי החטה חוזרת ליתן טעמה בו בפסח, ונאסר כל התבשיל כאמור. [חזו"ע פסח עמ' נח, ובמהדו' תשס"ג עמ' צח]. יט אם נמצאת חטה מבוקעת בתבשיל ביום שביעי של פסח ובאו לשאול למורה הוראה, טוב שלא יורה להם עד מוצאי החג ואז יתיר התבשיל וישרפו החטה בלבד. ומכל מקום בפחות מששים נראה שאין להקל. [חזון עובדיה הלכות פסח עמ' נט, ובמהדו' תשס"ג עמ' צט]. כ תרנגולת שחיממוה בפסח בכלי שני, ונמצאת בתוכה חטה, מעיקר ההלכה יש להתיר בדיעבד את התבשיל, אלא שנכון לצרף עוד סניף נוסף להיתר. ואם נמצאת חטה בתרנגולת מבושלת בפסח, אם היא מבוקעת אסרה את כל התבשיל. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סט]. כא אין לחלוט את החטים ברותחים, הואיל ובזמן הזה אין אנו בקיאים בחליטה. ויש אומרים שאפילו בדיעבד יש לאסור בזה אם נמצאה חיטה מבוקעת בתבשיל. [מרן אאמו"ר בספר חכמה ומוסר. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ק']. כב מה שאסרו חליטה בזמנינו, אינו במי פירות, כגון יין ושמן רותחים, שמי פירות אפילו רותחים אינם מחמיצים. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ק']. כג יש נוהגים שלא לאכול תרנגולים בפסח, שמא תמצא בהם חטה, והיא חומרא יתירה, ויכולים לעשות התרה. וטוב לקנות התרנגולות קודם פסח, ולהאכילם אורז [או דורא], שאם יקנה אותן בפסח מהגויים נמצא כאילו קונה את החמץ שבזפק, והמחמיר תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה הלכות פסח סט. ובמהדורת תשס"ג עמ' קכב. יביע אומר ח"י חאו"ח סי' לה אות כב]. כד אם נמצאת חטה שלימה במצה, ואין החטה מבוקעת, אף על פי כן ראוי להחמיר ליטול מסביב למקום החטה, ושאר המצה מותרת. ואם היתה החטה מבוקעת, ויש הפסד אם יזרוק את כל המצה, די בכך שיטול מן המצה מסביב למקום החטה. [הליכות עולם חלק א' עמוד רצב]. כה תערובת חמץ שנאסרה במשהו, ונפל ממנה לתערובת אחרת, במקום הפסד מרובה אין לאסור את התערובת השניה במשהו. [שו"ת יביע אומר חלק ט חאו"ח סימן עט אות ז]. ואף שיש אומרים שחמץ בפסח במשהו, הוא גם בנפל מתערובת ראשונה לשניה, במקום הפסד מרובה יש להקל בתרי משהו, אפילו לח בלח. [שם, בהערות לספר חכמה ומוסר. יביע אומר ח"י סי' לה אות יב]. כו חמץ בפסח שנתערב אצל גוי, או תערובת של הפקר, [שנתערב בה חמץ] יש אומרים שאינו אוסר במשהו. ויש חולקים. וכן חמץ שנפסל מאכילת הכלב ברשות הגוי בפסח, נחלקו הפוסקים אי הוי כחרכו קודם זמנו או לא. כז אם נתערבה מצה של חמץ עם מצות כשרות, יש אומרים שאף אם התערובת נעשתה קודם האפייה אינה בטלה אפילו באלף, ויש חולקים ואומרים שאין דין דבר שבמנין אלא במצה אפויה, ולא בעיסה. וכן עיקר. כח גוי שהשליך חמץ לקדרת ישראל, אסור במשהו. [ילקוט יוסף על המועדים, עמ' שנה]. כט אם עשו ריבה [מרקחת] קודם הפסח בכלי שבישלו בו חמץ, [ולא היה בו תערובת חמץ בעין, אלא רק טעם הבלוע בכלי], מותר לאכול ריבה זו בפסח, הואיל וסתם כלים אינם בני יומן, והוה ליה נותן טעם לפגם שמותר. ועוד, דחשיב כנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. החמץ נתן טעם בכלי, והכלי במרקחת, ועדיין הכל היתר, הואיל ונעשה קודם פסח. והאשכנזים נוהגים להחמיר בזה בפסח. [יחוה דעת חלק א סימן יא. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד סב. ובמהדורת תשס"ג עמוד קה. שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן לה אות יח]. ואין המורה הוראה רשאי להחמיר לספרדים בדינים אלו, ורק בתוך ביתו בצינעא רשאי להחמיר. [יביע אומר א' יו"ד סימן יא ס"ק כד. ירחון קול תורה אב תשס"ג עמ' כז]. ל מותר לכתחלה לשתות מים בפסח מן המים של המוביל הארצי או הכנרת, ולבשל ולאפות בהם בלי שום פקפוק. אף על פי שמשליכים חמץ לכנרת בעצם ימי הפסח או שופכים לכנרת שיירי בקבוקי בירה וכדומה. ובלבד שיסננו את המים במסננת יפה קודם השימוש בהם לבישול ולאפייה. [ובלא"ה המים מהכנרת מגיעים לבתים כשהם מסוננים]. והמתחסדים עם קונם נוהגים לשאוב מים קודם הפסח, ולסננן יפה, כדי להשתמש בהם לכל ימי הפסח. והנוהגים כן תבוא עליהם ברכה. אבל אין צריך להחמיר להכין מים בשביל רחצה ושטיפת כלים. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן מד]. לא מותר לשתות בפסח חלב מבהמה של גוי, ואין צריך לחקור ולדרוש אם האכילה חמץ בפסח. ואפילו אם יודע בודאי שהגוי האכילה חמץ בפסח, דעת פוסקים רבים להקל. והרוצה לסמוך על דבריהם יש לו על מה שיסמוך. [חזו"ע ח"ב מהדו"ק עמ' סד. ובמהדורת תשס"ג עמוד קטו. הליכות עולם ח"א עמוד שה]. לב יינות המיוצרים ביקבי כרמל מזרחי בראשון לציון, וביקבי אליעז, והמיועדים גם לצורך חג הפסח, ונתברר בשנת תשל"ה כי אירעה בהם תקלה, כי בבתי חרושת מסויימים יצרו את הספירט באותם מכונות שיצרו בהם קודם לכן ספירט העשוי מעמילן של דגנים, שהוא חמץ גמור, ומבלי להכשיר את המכונות ההם ייצרו בהם אחר כך ספירט מן היין, אשר עירבו אותו אחר כך בתוך המשקאות והיינות המיועדים לפסח, יש להכשיר משקאות אלה לפסח, ואין להחמיר בהם כלל. והליקר והארק והוודקא לסוגיהם השונים, מן הדין יש מקום להתיר לשתותם בפסח, ומכל מקום טוב להחמיר להמנע משתייתם, אבל מותר בהחלט להשהותם עד לאחר הפסח, ולשתותם אחר כך בלי שום פקפוק. [יביע אומר חלק ח' חלק אורח חיים סימן מג]. סימן תלז - המשכיר בית לחבירו א המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד בניסן והלאה, וקנהו באחד הדרכים ששכירות קרקע נקנית בו, אם עד שלא מסר המפתחות חל י"ד, על המשכיר לבדוק את החמץ בליל י"ד. ואם משמסר לו המפתח חל י"ד, על השוכר לבדוק. [שלחן ערוך]. ב השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק, אם הוא בעיר שואלו אם בדקו, ואם אינו בעיר חזקתו בדוק, ומבטלו בלבו ודיו. [שם]. ג המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק מחמץ, ואחר כך נתברר שלא היה בדוק, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות, אפילו במקום שבודקים את החמץ בשכר, שהרי מצוה הוא עושה. [שלחן ערוך סימן תלז סעיף ג]. ד בית שהוחזק לנו שלא בדקו אותו, והשכירו אותו אחר שנכנס יום י"ד, שהחיוב הוא על המשכיר לבודקו, אלא שהלך לדרכו ואינו בעיר, ואשה או עבד או קטן אמרו שהם בדקוהו, הרי אלו נאמנים, דכיון שבדיקת חמץ מדרבנן, שמן התורה בביטול בעלמא סגי, האמינו אותם חכמים במצוה דרבנן. והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק. ואם אמרו כן לאחר שהגיע שעה ששית, שאין בידו לבטל, שוב אין לסמוך על אלו, וצריך לבדוק בלא ברכה. [פסחים ד: שלחן ערוך סימן תלז סעיף ד]. סימן תלח - תינוק שנכנס לבית בדוק עם פתו בידו א תינוק שנכנס לבית בדוק וחמץ בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אינו צריך לחזור ולבדוק, ואפי' אם לא היו הפירורים כשיעור החמץ. לפי שחזקתו שאכלו ואלו הפירורין נפלו ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו. ואם לא מצא פירורין כלל, והתינוק יש לו דעת, ואומר שאכלו, נאמן ואין צריך בדיקה. [ש"ע סימן תלח ס"א. ועיין בספר מאור ישראל פסחים י: ד"ה תוס' מפני]. סימן תמ - חמץ של גוי אצל ישראל א אף על פי שמהדין מותר להזמין פועל גוי לתקן איזה דבר בביתו [מלאכת דבר האבד] בימי הפסח, הגם שהוא מביא עמו פרוסות חמץ, ואינו זקוק להוציאו מהבית עם החמץ שבידו, מכל מקום ראוי להמנע מזה כדי שלא יתפזרו פירורים במאכלו. ועל כל פנים אסור לאכול בשלחן אחד עם עכו"ם האוכל חמץ, דכיון שהחמץ היתר בכל השנה, יש לחוש שיאכל מהחמץ. [ש"ך יורה דעה סי' פח סק"ב. ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג' סי' פח. ושו"ת יביע אומר ח"י בהערות לשו"ת רב פעלים ח"ב סי' נח. ושם אם יש חילוק בין פת שמתפורר לחמץ אחר]. סימן תמב - דין תערובת חמץ א מי שנתן שאור בעיסה בפסח, והעיסה החמיצה, נחשב כעבר על לאו שיש בו מעשה, ולוקה. [שו"ת יביע אומר חלק ד' חלק אורח חיים סימן לה סק"ה]. ב חמץ שנתעפש או נסרח קודם זמן איסורו, ונפסל מאכילת הכלב, או שחרכו ושרפו באש עד שנפסל מאכילת הכלב, מותר לקיימו וליהנות ממנו בפסח. לפיכך מותר לכתוב בחול המועד פסח בדיו אף אם ידוע שנתבשל עם שכר שעורים, וכן מותר להשתמש בספירט מפוגל להסקת מכונת בישול [פרימוס], ובלבד שיקנה אותו קודם פסח, כדי שיהיה בטוח שנפסל מאכילת הכלב קודם זמן איסור החמץ. [חזו"ע פסח עמו' סז, ובמהדורת תשס"ג עמ' קיט]. ג וכן מותר לצחצח נעליו בחול המועד פסח במשחת נעלים אף אם יודע שיש בה תערובת חמץ, אך יקנה אותה קודם פסח. וכן מותר ללבוש כובעים שמדביקים אותם בבצק מבפנים, הואיל ונפסל החמץ מאכילת הכלב קודם זמן איסור החמץ. [חזו"ע שם עמ' קיט] ד כורכי ספרים מותר להם להדביק הניירות בבצק או בעמילן חמץ אפילו בערב פסח, קודם זמן איסור החמץ, ומותר לקרוא בספרים הללו בפסח. [חזון עובדיה פסח מהדו' תשס"ג עמ' קיט] ה סיגריות שיש לחשוש שמדביקים אותם בחומר שיש בו חשש חמץ, הואיל ונפסל מאכילת הכלב, וגם אינו ניכר כלל, יש להתיר לעשן אותם. [שו"ת יחוה דעת ח"ב סימן סא]. סימן תמג - דין חמץ בערב פסח א חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור מן התורה בין באכילה בין בהנאה, וחכמים אסרו החמץ באכילה שתי שעות קודם לכן, ולכן אסור לאכול חמץ ביום י"ד מסוף ארבע שעות ומעלה, דהיינו שליש היום, וחושבים השעות בשעות זמניות מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. ועמוד השחר הוא שיעור שעה וחומש קודם הנץ החמה, ולא כמו שחושבים בלוחות הנפוצים בארץ זמן עמוד השחר שעה וחצי קודם הנץ החמה. [ילקוט יוסף תפלה כרך א' סי' פט, ובח"א מהדורת תשמ"ה עמ' קלז. חזו"ע פסח עמ' לז, ובמהדורת תשס"ג עמוד נט]. ב מסוף ארבע שעות עד סוף חמש שעות, החמץ מותר בהנאה, ורשאי למוכרו לגוי, או להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד אצלם לראות שלא יצניעו החמץ, ויבער מה שישיירו. ומתחלת שעה ששית עד סופה החמץ אסור בהנאה מדברי סופרים, לכן יזדרז לבטל את החמץ לפני כן, שמשעה שנאסר בהנאה אין הביטול מועיל. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד לח, ובמהדורת תשס"ג עמוד ס]. סימן תמד - ערב פסח שחל בשבת א ערב פסח שחל בשבת מקדימין את דרשת שבת הגדול ליום שבת ז' ניסן, כדי להורות לעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, בהלכות הפסח, כהגעלת כלים והכשרם, בדיקת החמץ וביעורו, ואפיית המצות, ובדיקת המרור מהתולעים, לצורך הסדר של ליל פסח. ומכל מקום גם בשבת ערב פסח שהוא שבת הגדול, סמוך לעת ערב, יש לדרוש בדברי אגדה, בסיפור יציאת מצרים, ובחיזוק האמונה. ויש להרחיב הדיבור בתוכחות מוסר להוכיח את העם ולהזהירם גם על ביעור השאור שבעיסה במעשים הרעים, ומחמצת הדעות המשובשות, ונפיחת המדות המקולקלות ולהחזירם למוטב. וגם ביום טוב של פסח על הרבנים בכל אתר ואתר לדרוש בענינו של יום, כתקנת משה רבינו (מגילה ד. לב.), ולחזק את לבם באמונה של ביאת המשיח ולגאולת עם ישראל. [שם עמוד יח, ותשס"ג עמו' לב ורנג]. ב ערב פסח שחל להיות בשבת, בודקים את החמץ ביום חמישי בערב, אור ליום ששי י"ג ניסן, והבדיקה צריכה להיות לאור הנר, וכשאין מצוי אצלו נר שעוה יוכל לבדוק גם על ידי פנס כיס חשמלי, שאפשר לטלטלו ולהכניסו לחורים ולסדקים, לבדוק את החמץ כראוי. ומברכים לפני הבדיקה: "ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ". ואחר סיום הבדיקה יאמר: "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא". (כל החמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ). ויש להזהר להצניע החמץ שנשאר ונועד לאכילה ביום ששי וביום שבת, בפינה מיוחדת, כדי שלא יתפזר אנה ואנה ויצטרך בדיקה נוספת אחריו. [שם עמוד מא, ובמהדו' תשס"ג עמ' סו, ועמו' רנד]. ג ערב פסח שחל להיות בשבת, יש פוסקים שמצריכים את הבכורים להקדים התענית ליום חמישי. ויש חולקים ואומרים שהואיל ונדחה התענית ממקומו, שאי אפשר להתענות בשבת, ידחה לגמרי, ואין צורך להתענות כלל. ואף על פי שמרן השלחן ערוך פסק כדעה אחרונה להקל, וכן הוא מעיקר הדין, מכל מקום אם אפשר לבכורות להשתתף בסיום מסכת או בשאר סעודות מצוה, כגון ברית מילה, ופדיון הבן, וסעודת חתן וכלה, טוב לעשות כן. ואב שרגיל להתענות בכל שנה בערב פסח בשביל בנו הבכור עד שיגדל, פטור לגמרי בשנה זו מהתענית. וכן נקבות בכורות, אפילו במקומות שנהגו שהן מתענות בערבי פסחים בשאר שנים, בשנה זו פטורות לגמרי. ואין צורך שישתתפו בסיום מסכת לפטור עצמן מתענית, דהואיל ונדחה נדחה. ואם הבכור החמיר על עצמו וצם ביום חמישי י"ב ניסן, מותר לו לטעום פירות או עוגה פחות מכביצה קודם בדיקת חמץ. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד ק, ובמהדורת תשס"ג עמ' רנד]. ד אף על פי שביום ששי שהוא יום י"ג בניסן מותר לאכול חמץ כל היום, מכל מקום טוב לבער החמץ בערב שבת בשעה חמישית, כמו בערבי פסחים של שאר שנים, כדי שלא יבואו לטעות בשנה הבאה לבער החמץ אחר חצות היום. וישאיר מן החמץ מזון לשתי סעודות של שבת בלבד, לליל שבת, וליום שבת שחרית. ואין צריך לבטל החמץ שנית בשעת הביעור שביום הששי, אלא יבטלנו ביום שבת בבוקר לפני זמן איסורו. ואין לבשל לשבת זו תבשילי חמץ הנדבקים בכלים כגון דייסא של קמח וכיוצא בזה, כדי שלא יצטרכו להדיח הכלים בשבת לאחר הסעודה, שהרי הדחה זו אינה לצורך השבת, ואסור להדיח כלים בשבת שלא לצורך השבת.[עיין שבת קיח. ובש"ע סי' שכג ס"י. חזו"ע פסח עמ' מא, ובמהד' תשס"ג עמו' רנה]. ה מותר לעשות מלאכה ביום ששי כמו בשאר ערבי שבתות של כל ימות השנה, ואפילו מלאכה מקצועית, וכמבואר לעיל, ובלבד שישתדל להכין צורכי הפסח כראוי. וממנחה קטנה דינו ככל ערב שבת. [יביע אומר ח"ו סי' מז. חזו"ע פסח עמוד פג, ובמהדורת תשס"ג עמ' רנה]. ו עלי החסא שיוצאים בהם ידי חובת מצות אכילת מרור בליל פסח, [כמבואר בפסחים לט. מצוה בחזרת, מאי חזרת, חסא, דחס רחמנא ופרקינן], יש לבודקם היטב בערב שבת מן התולעים שמצויים בהם. ויניחו אותם במקרר או במטלית לחה עד ליל הסדר, כדי שלא יכמושו. אבל לא ישרם במים מערב שבת, שאז יהיו כבושים, ואין יוצאים ידי חובה במרור שנכבש במים מעת לעת. ומיהו בדיעבד שנשרה המרור (החסא) במים מעת לעת או יותר, ואין לו מרור אחר לצאת בו ידי חובה, יכול לצאת בו ידי חובה. [חזון עובדיה פסח תשס"ג, עמוד רנו] ז ביום שבת ישכימו קום להתפלל שחרית עם "הנץ החמה". ולא יאריכו בתפלה בניגונים ובפיוטים. וכן ישתדלו לא להעלות עולים נוספים לספר תורה, אלא שבעה עולים לחובת היום בלבד, כדי להספיק לסיים סעודת שחרית לפני זמן איסורו של החמץ. וההפטרה של שבת הגדול, ברוב הקהלות: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", שמסיימת בפסוק: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". והוא על פי מאמר חז"ל (ראש השנה יא.): "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל". זולת במקום שהמנהג ברור להפטיר בהפטרת השבוע, שאז לא ישנו ממנהגם. [חזו"ע שם מהדו' תשס"ג, עמוד רנז] ח יזהר מאד בסעודתו, שלא יתפזרו פירורי הלחם לכל עבר, ומיד לאחר הסעודה יצניע כל כלי החמץ במקום מיוחד, וינער המפה מפירורי החמץ שעליה אל תוך פח האשפה, ויצניע המפה עם כלי החמץ. ואם נשארו פרוסות שלמות מהלחם, יפררם עד שלא ישאר בכל אחת מהן אלא פחות מכזית, ואחר כך יזרקם לפח האשפה. וכל זה במטונף, אבל בלחם נקי לא יעשה כן. [ב"י סי' תמד]. ומותר לכבד רצפת הבית במטאטה לנקותה שלא ישאר אפילו משהו של חמץ. וירחץ ידיו היטב, וכן ישטוף פיו במים היטב שלא ישאר בפיו פירורי חמץ ואפילו משהו. וטוב לנקות החמץ שבין שיניו בקיסם או בסיכה, ובזהירות כדי שלא יחבל ויוציא דם. ושינים תותבות יש לנקותם היטב ולשוטפם ולהדיחם במים חמים של כלי שני, ודיו, ואינם צריכים הגעלה כלל. ולאחר הסעודה יבטל החמץ, ויאמר: "כל חמירא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה, ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא". (כל חמץ ושאור שיש ברשותי בין שראיתיו בין שלא ראיתיו, בין שבערתיו בין שלא ביערתיו, יתבטל ויהיה כעפר הארץ). [שם תשס"ג, עמ' רנח] ט אסרו חז"ל לאכול מצה בערב פסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בליל פסח, שהיא לשם מצוה. אולם אין איסור אכילת מצה בערב פסח נוהג אלא מהבוקר של יום ארבעה עשר, אבל בליל י"ד בניסן מותר לאכול מצה. וכן מותר לאכול בערב פסח מצה עשירה שנעשית בקמח כשר עם יין וסוכר, שהואיל ואין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בליל פסח, שהרי נאמר לחם עוני, לפיכך מותר לאכול ממנה ביום ארבעה עשר. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג, עמוד רנט. שו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן כז]. י מותר לאכול מצה מבושלת בערב פסח, שהואיל ואין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בליל פסח במצה שנתבשלה, מפני שאין בה טעם מצה, (כמבואר בפסחים מא. ובברכות לח: ובטור וש"ע סי' תסא ס"ד), לפיכך אין איסור באכילתה בערב פסח, וכדין מצה עשירה. ויש חולקים וסוברים שהואיל וחל עליה איסור בעודה מצה אפויה, אף על פי שנתבשלה, לא פקע מעליה איסור אכילה בערב פסח. והעיקר כדעה ראשונה להתיר. ואף לדברי החולקים, כל שנתבשלה לפני ערב הפסח, (כגון כשחל ערב פסח בשבת, ובישל המצה מערב שבת), אין איסור כלל באכילתה בערב פסח. והוא הדין למצה מטוגנת שמותרת באכילה בערב הפסח. [שו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' לט. וח"י בהערות לרב פעלים ח"ג או"ח סימן כז]. יא כדי שלא יצטרך להשאיר חמץ בביתו בשבת, ויבוא לידי חשש מכשול ותקלה מפירורי החמץ הנשארים מהסעודה, (ובפרט כשנמצאים ילדים קטנים בבית וקיים חשש שיפזרו את החמץ אנה ואנה), וכן שלא יצטרך להניח את כלי החמץ שנשארו מסעודות השבת, שאין אפשרות לנקותם בשבת להדיחם כראוי שאין שבת מכין לחול, וישארו בבית כאבן שאין לה הופכים, עד מוצאי יום טוב של פסח, לפיכך ישנה עצה טובה ונכונה לנהוג לבער החמץ מכל וכל בערב שבת, לבלתי השאיר לו שריד כלל ועיקר, ולהצניע במקום מיוחד את כל כלי החמץ לאחר הדחתם ושטיפתם בערב שבת כראוי, ולהשתמש בשבת אך ורק בכלים הכשרים והמיוחדים לפסח, ובתבשילים ומאכלים הכשרים לפסח, ויקיים מצות סעודות שבת, במצה מבושלת בתוך מרק של בשר או של עוף, באופן שכזה: שלאחר שנתבשל התבשיל יורידנו מעל האש, ובעוד התבשיל שבסיר חם שהיד סולדת בו, יתן בזה אחר זה בתוך התבשיל כמה רקיקי מצות כדי צרכו, באופן שהמצה ספגה היטב טעם התבשיל, ואז יוכל לקיים בה מצות שלש סעודות. וטוב שלא יוציא את רקיקי המצות מתוך הסיר אלא עד שיצטנן התבשיל, ויוכל להוציא המצה בשלמותה, שלא תתפורר בתוך המרק, שיהיה אפשר לבצוע אותה בשבת ולברך עליה כשהיא שלימה [לחם משנה] המוציא וברכת המזון, כיון שנשאר עליה צורת פת, ובאופן שיש בה כזית. וכן הוא הדין שיוכל לטגנה בשמן, ויהיה אפשר לקיים בה סעודות שבת. ואם ירצה יוכל בליל שבת לסעוד אף על מצה רגילה, הואיל ובליל י"ד אין איסור כלל באכילת מצה, וכאמור לעיל, וביום שבת יקיים סעודת שחרית וכן סעודה שלישית במצה מבושלת או מטוגנת. [חזון עובדיה פסח מהדו' תשס"ג, עמוד רסב] יב הנוהג כפי העצה הנזכרת, יש לו לבטל החמץ בשעת ביעורו בערב שבת. ואם לא ביטל את החמץ בערב שבת, יבטל ביום שבת בשעת ביעורו. [ראה במטה יהודה סי' תמד ס"ב] יג סעודה שלישית שזמנה אחר המנחה אי אפשר לעשותה בחמץ, מפני שכבר הגיע זמן איסורו, ואי אפשר לעשותה במצה (רגילה) מפני שאסור לאכול מצה בערב פסח, לפיכך יש לעשות סעודה שלישית במצה עשירה, ויסעוד קודם שעה עשירית, (דהיינו שלש שעות קודם צאת הכוכבים בשעות זמניות) כדי שיוכל לאכול בלילה את המצה לתיאבון. ולכתחלה יאכל יותר מכביצה ממצה עשירה ויברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ולא יברך עליה ברכת המזון, שספק ברכות להקל. ויותר טוב לעשותה במצה מבושלת או מטוגנת, שהרי אין יוצאים בה ידי חובת מצה בלילה, ומכיון שיש עליה צורת פת יברך עליה בתחלה "המוציא לחם מן הארץ" (כשיש בה כזית, עיין סימן קסח סעיף י, ובאחרונים). ולבסוף יברך ברכת המזון. ויש להקדים סעודה זו לפני סוף שעה תשיעית [בשעות זמניות] מהיום, כדי שיוכל לאכול את המצה בלילה לתאבון. ואם נתאחר לעשות סעודה שלישית, יוכל לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שיאכל פחות מכביצה פת, [קרוב לחמשים גרם]. ואם רוצה לקיים מצות סעודה שלישית במצה עשירה, יברך עליה מזונות ועל המחיה. ומי שאין לו מצה מבושלת או מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית בבשר או דגים, או לכל הפחות בפירות. [מהר"י יוזפא בספר יוסף אומץ (סימן תשלא). וכן הוא בארחות חיים (הלכות חמץ ומצה אות עט). ובכל בו (סימן מח). ועוד]. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד רסד] יד יש להקדים סעודה זו לפני סוף שעה תשיעית מהיום, כדי שיוכל לאכול את המצה בלילה לתיאבון. ואם נתאחר לעשות סעודה שלישית, יוכל לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שיאכל פחות מכביצה פת, [קרוב לחמשים גרם]. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד רסד] טו מצוה להכין תבשיל חם לכבוד סעודות שבת, כמו בשאר שבתות השנה, ולא להסתפק במאכלים קרים בלבד. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד כו]. טז בשבת, מותר לכבד את רצפת הבית במטאטא לנקותה שלא ישאר אפילו משהו של חמץ, לדידן [הספרדים] ההולכים בעקבות הוראות מרן השלחן ערוך. והיינו ברצפה שיש בה רצפות, ולא ברצפת עפר. ומותר לטאטאות אפילו במטאטא העשוי מענפי אילן יבשים שאינם נכפפים, ובודאי נשבר מהם בעת הטיטוי, אפשר להקל. אבל בקרקע שאינה מרוצפת אין להקל אלא על-ידי גוי. ולדעת הרמ"א יש להחמיר שלא לטאטאות את הבית אפילו במרוצף. אבל על ידי גוי יש להקל בכל ענין, בין בבית מרוצף ובין בבית שאינו מרוצף. ויש אומרים שגם לאשכנזים יש להקל לטאטאות את הבית במטאטא מברשת שאינו עשוי מקש, אף על-ידי ישראל, ואין לחוש שמא יבואו לטאטאות בית שאינו מרוצף ואז ישוו גומות, דכיון שבזמן הזה כל הבתים שבעיר הם מרוצפים אין לגזור בית מרוצף אטו בית שאינו מרוצף. וכן עיקר. יז אין שוטפין את הקרקע במים בשבת, אפילו בקרקע מרוצפת. ומכל מקום כשיש לכלוך על הרצפה, מותר לשפוך על מקום הלכלוך מעט מים מכלי, ולנגב המים במגב [מקל-גומי]. יח מותר לנער את המפה במרפסת, או בחצר הבית [במקום שיש עירוב] אף שהצפורים יבואו אחר כך ויאכלו מהפירורים, ואפילו אם בדרך כלל הוא מנער את המפה במקום אחר, דסוף סוף אינו טורח אלא לצורך עצמו לנקות המפה. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמ' לא] יט בתי חולים שאינם יכולים להשאיר חמץ לשבת, ואין כל אפשרות לשמור על הכשרות כהלכה בימי הפסח אם ישאר החמץ בארבעה עשר בניסן, שישנם כאלה שאינם מקפידים מלקחת חמץ לחדרי בית החולים, ויש הכרח לחסל את כל החמץ לפני י"ג בניסן, יש להתיר להם לאכול בערב פסח מצה רגילה שנעשית בפירוש שלא לשם מצוה, ומה טוב להחמיר אם אפשר לבשל המצה במרק בשר או ירקות, עד שישתנה טעמה של המצה. והברכה על מצה מבושלת או מטוגנת היא המוציא וברכת המזון. [קובץ ילקו"י ערב פסח שחל בשבת עמוד מ]. כ בערב פסח שחל בשבת, שבודקים את החמץ בליל י"ג, אם שכח או נאנס מלבדוק בליל י"ג, ונזכר ביום שישי בבוקר, בודק ביום כדרך שבודקים בלילה לאור הנר. ואם לא נזכר עד כניסת השבת, לא יבדוק בשבת, אפילו אם יש לו נר דלוק מבעוד יום, שהרי אסור לטלטל נר דלוק בשבת. וכן אסור לומר לגוי לטלטל את הנר להראות לו בחורים ובסדקים, בשעת הבדיקה, אלא יבדוק בתוך הפסח, ואם לא בדק בפסח יבדוק אחר פסח כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח, שהוא אסור בהנאה. [קובץ ילקוט יוסף שם עמ' ג]. כא אסור לאכול קודם הבדיקה כמו בשאר שנים, והיינו סעודה של פת או עוגה יותר משיעור כביצה. והאיסור הוא מחצי שעה קודם זמן הבדיקה. אבל לאכול פת עד שיעור כביצה [כחמשים גרם] מותר. ופירות וירקות מותר אפילו יותר מכביצה. וכן תבשיל אורז וכדומה. וכל שכן שמותר לשתות כוס קפה או תה. וכן בכור שמתענה תענית בכורות, רשאי לאכול אורז וכדומה, ופת עד שיעור כביצה, קודם שיבדוק. ופעמים שאדרבה נכון שיטעם מעט כדי שיוכל לבדוק מתוך יישוב הדעת ובנחת. [קובץ ילקו"י ער"פ שחל בשבת עמו' ד]. כב יש אומרים שמדינא יכולים למכור את החמץ ביום שישי י"ג ניסן כל שעות היום, ויש מחמירים למכור כמו בכל שנה קודם זמן הביעור, אחר שהמכירה היא חלק מהביעור. וכשם שבביעור חמץ טוב לבער בערב שבת קודם שעה שישית, כך במכירת חמץ, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים. ועל כן טוב להקפיד בזה לכתחלה, למכור את החמץ ביום שישי קודם שעה ששית. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת שנת תשס"ה עמוד ד]. כג יש מי שכתב שאין לכתוב בשטר המכירה שהמכר יחול בשבת קודם שעה ששית, שנמצא עושה קנין ומשא ומתן בשבת. ויש אומרים דמאחר ומעשה הקנין הוא בערב שבת, אף שחלות הקנין תהיה בשבת, אין בכך איסור מקח וממכר בשבת. ולכתחלה אין לעשות כן. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד ה]. כד הרגיל בכל שנה למכור ביום י"ג את המקומות שמשאיר שם חמץ, כדי שלא יתחייב בדיקה באותן מקומות, [ומשאיר מקום בביתו שבו יקיים חיוב הבדיקה], בשנה זו יש לו למכור את החמץ ביום חמישי י"ב ניסן, כדי שבליל י"ג ניסן לא יתחייב בבדיקה באותן מקומות שמכר. ויש להקפיד למכור את החמץ באמצעות רבנות מוכרת, שאין כל הקנינים מועילים בגוי. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד ז]. כה בעל תשובה המתארח אצל הוריו החילוניים, ומייחדים לו חדר שאין בו חשש חמץ כלל, אבל בביתם יש חמץ השייך להורים, מותר לבן להתארח בבית זה בליל הסדר, כדי לקרבם לתורה ולמצוות, ובערב שבת ימכור את החמץ של הוריו. ויש מי שאומר שאין צריך להודיעם על המכירה, שזכין מאדם שלא בפניו, כדי להצילו מאיסור בל יראה ובל ימצא. ויש מי שאומר שאין המכירה מועילה בלא ידיעת והסכמת הבעלים, ולכן לכתחלה יודיעם על המכירה. [קובץ ילקו"י הלכות ער"פ שחל בשבת עמ' ח, ובילקו"י מועדים, מהדו' תשס"ד עמ' תקצא] כו בערב שבת מותר להגעיל כלים כל היום. ויש מי שהצריך להגעיל קודם שעה שישית, ויש מחמירים עד שעה חמישית, כמו בשאר שנים. אך נהגו להקל להגעיל בערב שבת גם אחר שעה חמישית. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד י]. כז יש נוהגים לאפות מצת מצוה בערב שבת דוקא אחר חצות היום, כבכל השנים. אך מעיקר הדין לשין מצת מצוה בערב שבת גם קודם חצות היום. שדוקא בערב פסח ממש נהגו ללוש אחר חצות זכר לקרבן פסח, אבל בערב שבת י"ג ניסן שאין מקריבין בו קרבן פסח, לא שייך טעם זה. ועל כל פנים מה שנוהגים לומר את ההלל בכל ערב פסח בעת אפיית המצות אחר חצות, דבר זה לא שייך לאומרו כשאופים מצות ביום שישי י"ג בניסן אחר חצות. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יא]. כח האופה מצת מצוה בליל פסח [אחר צאת השבת בהדלקה מאש לאש] יקפיד שלא לאפות אלא לצורך היום טוב, אבל לא יאפה מצות לצורך יום טוב שני של גלויות וכל שכן לצורך חול המועד. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יא]. כט אם עבר ואפה מצת מצוה בערב פסח שחל להיות בשבת, שחילל שבת בודאי בשוגג, יש אומרים שמותר לאכול המצה לשם מצוה בליל פסח, אחר שהמבשל בשבת בשוגג מותר לאכול מהתבשיל בערב, דהיינו בליל יום טוב. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמ' יא, ובילקוט יוסף על המועדים מהדורת תשס"ד עמוד תרח]. ל בכור שהוא איסטניס שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בליל שבת לתיאבון, ומשום כך נוהג להתענות בכל ערב שבת, יתענה ביום שישי, ויועיל לו גם בשביל תענית בכורות, ואין צריך להתענות גם ביום ה'. [ולדידן בלאו הכי אין צריך להתענות, וכמבואר]. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד טז]. לא בכור שנולד לו בן בשבת ז' ניסן, ויכנס לברית בשבת ערב פסח, גם למנהג האשכנזים שהבכורות מתענים ביום ה', אין צריך להתענות ביום ה', אחר שביום החיוב, שהוא שבת, הוא נפטר מהתענית בהיותו אבי הבן. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יז]. לב בכור שיהיה בר מצוה ביום שישי י"ג ניסן, או בשבת י"ד בניסן, יש אומרים שאין אביו צריך להתענות בשבילו ביום חמישי, אחר שביום חיוב התענית, הבן יכנס למצוות. ונכון שגם האב וגם הבן הבכור ישתתפו בסעודת סיום מסכת. [קובץ ילקו"י הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יז]. לג בכור שימלאו לו שלשים יום ללידתו ביום חמישי י"ב ניסן, או בליל שישי אור לי"ג ניסן, אין אביו מתענה עבורו ביום חמישי. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד כא]. לד בערב שבת אומרים בתפלה מזמור לתודה כמו בכל יום, וגם האשכנזים נוהגים לומר מזמור זה בערב שבת זו. ובפרט לדידן דנקטינן כדעת מרן השלחן ערוך שאף בערב פסח ממש, ובחול המועד פסח, אומרים מזמור לתודה בשחרית. [קובץ ילקוט יוסף הנ"ל עמוד כג]. לה אין לטלטל מצה בשבת ערב פסח משום מוקצה, הואיל והיא אסורה באכילה מדברי סופרים בערב הפסח עד הלילה. ואם נותן עליה חזרת, מטלטל אותה אגב החזרת. במה דברים אמורים במצה שמורה המיוחדת לסדר ליל פסח לצאת בה ידי חובה, שאדם מקפיד שלא לתת ממנה לתינוקות לפני הפסח, אבל מצה רגילה שמותרת באכילה בערב פסח לילדים קטנים שאינם מבינים בסיפור יציאת מצרים מותרת בטלטול. וכן מותר לקחת אותה ללחם משנה. וכן מי שיש לו כמות גדולה של מצות שמורות, ואינו מקפיד עליהם שלא ליתנם לילדים או לעופות וכדו', מותר לטלטלם בשבת. [ילקו"י שבת ב' עמ' שמב. קובץ הנ"ל עמו' מב]. לו מצות שמורות המיועדות לליל ההסדר, ונמצאות בתא ההקפאה, ורוצה להוציאן ביום שבת אחר הצהרים מתא ההקפאה, כדי שיופשרו עד הערב, יש שכתבו להקל על ידי שיתן על המצות חתיכת חזרת, וכדומה, ויטלטל המצה אגב החזרת. [וכיון שלא מניחה סמוך ליד מקום ישיבתו בערב, לא ניכר בדבר כ"כ הכנה, כשהוא לצורך מצוה]. אולם כיון שאין בדבר הכרח, שגם אם יוציא המצות מההקפאה אחר צאת הכוכבים יופשרו עד שעת האכילה, לפיכך נכון להחמיר להוציא את המצות אחר שיעבור זמן בין השמשות של מוצאי שבת, דהיינו כי"ג דקות וחצי [בשעות זמניות] אחר שקיעת החמה. [קובץ ילקו"י ערב פסח שחל בשבת עמוד נח]. לז החמץ ביום טוב אחר זמן איסורו, הוא מוקצה, ונחשב כמו עץ ואבן שאין בהם שום שימוש, ואסורים בטלטול אף לצורך גופם ומקומם. [קובץ ילקו"י ערב פסח שחל בשבת עמ' מה]. לח אין לסדר את השלחן והכלים בשבת ערב הפסח לצורך ליל הסדר, אלא עד לאחר שיעברו שלש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה, שאין שבת מכין ליום טוב. ואם יש צורך גדול להכין השלחן וכליו קודם צאת הכוכבים, כגון שהמקום רחב ידים ובני הבית מרובים, יכולים להקל בבין השמשות דמוצאי שבת. [פר"ח פמ"ג תמ"ד. ילקו"י שבת ב' עמוד רכג]. לט במוצאי שבת אומרים בתפלת ערבית "ותודיענו". ואם שכח לומר ותודיענו, ונזכר באמצע הברכה, חוזר ואומר ותודיענו, בין פרק לפרק בתוך הברכה האמצעית של התפלה. ואם כבר אמר "ברוך אתה ה'" ונזכר שלא אמר "ותודיענו", אפילו עדיין לא חתם מקדש ישראל והזמנים, אינו חוזר, שהרי עתיד הוא להבדיל על הכוס בקידוש כשאומר יקנה"ז. מ נשים ששכחו ולא אמרו "ותודיענו" בתפלה, כשיבואו להדליק הנרות יאמרו תחלה: "ברוך המבדיל בין קדש לקדש" בלי שם ומלכות. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג, עמוד רסח] מא מדליקין נר לכבוד יום טוב, ויש להזהיר שלא להדליק קודם צאת השבת, וגם יש להדליק על ידי העברה מאש לאש, ולכן יכינו מיום שישי נר דלוק, ויתנו בו שמן שידלק עד מוצאי שבת, כדי שיוכלו להעביר ממנו אש לנרות יום טוב. וצריך לברך לפני הדלקת הנרות: "להדליק נר של יום טוב". ולכתחלה לא יברכו "שהחיינו" בעת ההדלקה, שמכיון שברכת שהחיינו נתקנה על עצם היום טוב, ולא נתקנה על הדלקת הנרות, יש לחוש בזה להפסק בין ברכת להדליק נר של יום טוב לבין ההדלקה. ומכל מקום אם קדמו הנשים ובירכו "שהחיינו" על הדלקת הנרות, אם הן מקדשות בעצמן, יכולות לחזור לברך "שהחיינו" על כוס הקידוש. [הואיל וברכת "שהחיינו" בליל פסח באה גם על מצות מצה ומרור וד' כוסות וסיפור יציאת מצרים]. וכל שכן שרשאות לענות "אמן" אחר ברכת שהחיינו ששומעות בקידוש בליל פסח מפי בעליהן, ואין לחוש בזה להפסק בין ברכת הגפן לטעימה. [אולם בשאר ימים טובים אם קדמה האשה ובירכה שהחיינו בהדלקה, אינה עונה אמן אחר ברכת שהחיינו שבקידוש]. ועל כל פנים יותר נכון להודיע לנשים כי גם בערב פסח מוטב שלא לברך זמן בעת הדלקת הנרות של יום טוב. וכל שכן שאם האיש מדליק נרות של יום טוב, שלא יברך שהחיינו בשעת ההדלקה, אלא יברך שהחיינו בקידוש. [ילקו"י מועדים עמ' תמח, חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמ' רעא. הליכו"ע ח"ב עמוד א. חזו"ע ימים נוראים עמוד סג בהערה]. מב בקידוש של ליל הסדר אומר: "יקנה"ז". יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. כלומר: בורא פרי הגפן, מקדש ישראל והזמנים, בורא מאורי האש, המבדיל בין קדש לקדש, ושהחיינו. מג בברכת ההבדלה אומרים "ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך". הואיל וצריך להפסיק בין תיבת "קדשת" לתיבת "והבדלת", משום שהאחרונה שייכת להלן. והוא הדין בנוסח "ותודיענו" שאומרים בתפלה, שיש לומר: קדשת, והבדלת וקדשת וכו'. [ילקו"י תפלה כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תקע] מד אם שכח להבדיל בקידוש, אם נזכר קודם הכרפס יבדיל מיד על כוס אחר, כדי שיוכל לאכלו, שאסור לטעום קודם הבדלה, ואם נזכר אחר כך, קודם שהתחיל בהגדה, יבדיל מיד. אבל אם התחיל בהגדה אין לו להפסיק ולהבדיל, אלא יבדיל על כוס שני אחר ברכת "אשר גאלנו", בלי ברכת הגפן. ואם לא עשו כן, גדול הבית יברך ברכת מאורי האש באמצע ההגדה, במקום שנזכר, ויכוונו השומעים לצאת ידי חובה, כדי שלא יהנו מן האור קודם שיברכו עליו. [ואף שאי אפשר לברך בורא מאורי האש על חשמל, ולכן נהגו להתפלל ערבית בליל יו"ט שחל במוצ"ש וליהנות מהחשמל קודם ההבדלה, מכל מקום היכא דאפשר בנקל לחוש להסוברים שאפשר לברך על החשמל, שפיר יש לחוש לסברתם]. ואם לא עשו כן יברכו ברכת בורא מאורי האש בסוף ברכת אשר גאלנו, ואחר כך ברכת ההבדלה. ואין צריך להבדיל על כוס אחרת, אלא יאמר ברכת ההבדלה מיד אחר ברכת אשר גאלנו, על אותה כוס. ואם נזכר באמצע הסעודה יבדיל מיד, עם ברכת הנר. ואם נזכר כשסיים כל סעודתו או בסיום ברכת המזון, יברך ברכת המזון והבדלה על כוס שלישי. ואם נזכר אחר כך באמצע ההלל, יבדיל על כוס ד'. ואם נזכר אחר כוס רביעי, יחזור וימזוג כוס אחר ויבדיל עליו, (ויברך "בורא מאורי האש".) שכל הלילה של מוצאי שבת זמניה הוא, ויברך "בורא פרי הגפן", שהרי הסיח דעתו מלשתות אחר כוס רביעי. [שו"ת חזון עובדיה (סי' טז, עמוד רמב). חזו"ע על הל' פסח עמוד קלג, ובמהדו' תשס"ג עמוד כט]. מה בקידוש הלילה נוהגים לאומרו בעמידה, וגם בברכת ההבדלה אומר אותה בעמידה. ויש נהגו לשבת בברכה זו, אך מנהגינו לומר הכל בעמידה. [קובץ ילקו"י ער"פ שחל בשבת עמ' מט]. מו אף כשחל ערב פסח בשבת, שאין קרבן חגיגה דוחה שבת, נכון לעשות בליל הסדר שני תבשילין, והזרוע מותר לצלותו בליל יום טוב של פסח אף במקומות אלו שנהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים, הואיל ומותר לאכלו למחרת היום. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמ' רעא] מז מי שטעה בהבדלה ובחתימת הברכה במקום המבדיל בין קדש לקדש חתם המבדיל בין קדש לחול, אינו צריך לחזור ולברך. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד נח]. סימן תלג - דיני בדיקת חמץ א הבדיקה צריכה להיות לאור נר של שעוה, אבל נר אבוקה פסול לבדיקה, מפני שאינו יכול להכניסו לחורים ולסדקים, ועוד שהוא מתיירא פן תפרוץ דליקה ויתלקח כל אשר בבית, ונמצא לבו טרוד ואינו מכוין דעתו לבדיקה. ואם עבר ובדק לאור האבוקה צריך לחזור ולבדוק בנר כשר, אך לא יברך שנית. ושתי נרות קלועות ששלהבתן נוגעת זו בזו דינם כאבוקה. אבל אם הפתילות נוגעות זו בזו, נחשב הכל לנר אחד כשר, שדוקא כשהפתילות מחולקות ומפורדות זו מזו ורק השלהבת נוגעת אחת בשניה, נחשב לאבוקה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד כג, ובמהדורת תשס"ג עמוד לח]. ב פנס כיס קטן שיכול להכניסו לחורים ולסדקים, וכן נר חשמלי קטן שאפשר לטלטלו בכל פינות הבית, מותר לבדוק בהם בשעת הצורך כשאין לו נר אחר כשר, ויכול גם כן לברך עליהם, ואין זה דומה לאבוקה. [שו"ת יחוה דעת ח"א סי' ד. חזון עובדיה הל' פסח עמוד כד]. ג אין לבדוק על ידי נר חלֵב, מפני שהבודק חושש פן יטיף על כלי-המטבח ויאסרם, ואינו שם לבו בבדיקתו כראוי. וכן אין לבדוק בנר של שומן, מפני שחושש פן יטיף על כלי החָלב, ויאסרם משום בשר בחלב. וכן אין לבדוק בנר של שמן שחושש פן יטיף על בגדיו, וגם לא יוכל להכניסו לחורים ולסדקים, ומכל מקום בדיעבד אם בדק בנרות אלו [חלב שומן ושמן] יצא ידי חובת הבדיקה, ואין צריך לחזור ולבדוק. ונרות של פראפין המצויים כיום, כשרים לבדיקה. ופתילת צמר גפן טבולה בשמן דינה כנר של שעוה. [חזו"ע על הלכות פסח עמוד כד, ובמהדורת תשס"ג עמוד מ'. הליכות עולם חלק א' עמוד רעא]. ד צריך לבדוק בחורים ובסדקים בכל פינות הבית, לרבות המרפסות וחדרי המדרגות, והגינות, ובייחוד יש לבדוק במזנון, במקרר, בארונות המטבח, ובכל יתר המקומות שמצניעים שם מאכל ומשקה שיש בהם חשש חמץ, לפיכך כל חדרי הבית צריכים בדיקה, אף שברור לו שמעולם לא אכל שם חמץ. וכשיש ילדים קטנים יבדוק גם תחת הארונות והמטות, שמא הכניסו שם חמץ. ואפילו אם תהיה לו טירחא רבה בבדיקה קפדנית כזאת אל יקוץ בבדיקתו. כי כבר אמרו חז"ל: לפום צערא אגרא. [חזו"ע שם עמוד כ, ובתשס"ג עמו' לה]. ה אין צורך לכבות את אור החשמל הדולק בבית בעת בדיקת החמץ. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד מ' הערה טז]. וכבר נתבאר שאין צריך לבדוק את כיסי הבגדים לאור הנר, או בליל י"ד, ודי במה שמנקים אותם היטב קודם הפסח. [חזון עובדיה שם]. ו מי שיש לו מכונית פרטית, צריך לבדקה בליל י"ד לאור הנר, כמצות חז"ל. ואף על פי שמנקים היטב את המכונית לפני ליל י"ד. ואפילו אינו רוצה להשתמש במכונית בכל ימי הפסח, צריך לבדוק אותה מן החמץ. וכן בעלי אוטובוסים ציבוריים ומטוסים של חברות תעופה ישראליות חייבים לבדוק החמץ בליל י"ד ניסן אף שניקו אותם היטב קודם לכן. ומכל מקום כשבא לבדוק במכונית אין לו לחזור ולברך "על ביעור חמץ", אלא די במה שבירך בביתו בשעת הבדיקה, ועל סמך ברכה זו יחזור ויבדוק החמץ במכוניתו. ואף על פי שיש מרחק מסויים ביניהם, אין ההליכה נחשבת הפסק. [שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן ה. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד נב]. ז בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה על ידי הגבאי או השמש, שהם האחראים עליהם ושומרי משמרת הקודש, מפני שהתינוקות מכניסים שם חמץ בבואם להתפלל עם הוריהם, ומה גם בזמן הזה שרגילים לעשות סעודות מצוה בבית הכנסת ואוכלים שם חמץ. ואף על פי שמנקים את בית הכנסת ביום י"ג, צריך לכתחלה לחזור ולבדוק בליל י"ד לאור הנר, ולא יברכו על בדיקה זו, אלא יפטרוה בברכה שמברכים קודם לכן בבדיקה שבביתם. [חזון עובדיה הלכות פסח עמו' ל, ובמהדורת תשס"ג עמוד מט]. והגבאים שאינם נזהרים לבדוק החמץ בליל י"ד, אלא מכבדין היטב ביום, לא יפה הם עושים, ויש להודיעם שיקיימו מצות חכמים של בדיקת חמץ גם בבית הכנסת. [משנ"ב סי' תלג ס"ק מג]. ח אין צריך לבדוק את החמץ בספרים, ומותר ללמוד בהם מבלי לבדוק אם נפלו בהם פירורי חמץ בעת הלימוד. ומה שהחמיר בזה הגאון החזון איש היא חומרא יתירה מאד, ואין לזה יסוד בהלכה. [שו"ת יביע אומר חלק ז' חלק אורח חיים סימן מג]. סימן תלד - דינים הנוהגים אחר הבדיקה א כל מה שנשאר מן החמץ לצורך אכילתו בליל ארבעה עשר ובשחרית של יום ארבעה עשר, יצניענו במקום מיוחד, שלא יתפזר אנה ואנה, ובפרט יש להזהר כשיש ילדים קטנים בבית ולהשגיח עליהם שיאכלו בפנה מיוחדת ולא ישוטטו בשעת אכילתם, כדי שלא יצטרך לבדוק שוב החמץ אחריהם. ולמחרת היום בהתקרב זמן איסור הנאת החמץ יבערנו וישרפנו, לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד לו, ובמהדורת תשס"ג עמוד נז]. ב יש לנקות השיניים היטב לאחר גמר סעודת שחרית ביום ארבעה עשר, אחר שסיים אכילת החמץ. וביותר צריך ליזהר בזה מי שיש לו נקבים בשיניו ויש חשש שמא נכנסו שם פירורי חמץ. ומכל מקום בדיעבד אם לא עשה כן, אין לחוש כל כך, שבודאי נפגם ונסרח טעם השאריות שבין השינים אחר שעברו כמה שעות. ומי שיש לו שיניים תותבות, יכשירם על ידי שטיפה וניקוי היטב. וטוב להחמיר לערות מים רותחים, ודי בזה. ואין צריך להגעילם ברותחים. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד לח. ובמהדורת תשס"ד עמוד סג יחוה דעת חלק א סימן ח. הליכות עולם חלק א' עמוד רעט, רפא] ג אחר הבדיקה יבטל את החמץ ויפקירנו, ויאמר: "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא". [בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ"]. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד נב ושם אריכות אם ביטול חמץ הוא מדין הפקר, או דמחשיב החמץ כעפר]. ד צריך לומר הביטול בשפה המובנת לו, כדי שיבין שעיקר כוונתו לבטל החמץ עד שיהיה בעיניו כדבר שאינו חשוב כלום וכדבר בטל לגמרי, אבל אם אומר הביטול ואינו מבין שהוא מבטל החמץ, אלא חושב שאומר תחנה ובקשה בעלמא, לא יצא ידי הביטול, וצריך לחזור ולבטלו בלועזית בשפה הידועה לו. ואפילו אם אמר הביטול בלשון הקודש, כל שאינו מבין לא מועיל הביטול. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' לב, ובמהדורת תשס"ג עמוד נד הערה לא]. ה נוהגים לומר הביטול ליתר חיזוק ג' פעמים. [ילקוט יוסף על ערלה פרק יא, עמוד תרעז. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד נד]. וטוב שבאחד מהם יוסיף: ליבטיל ולהוי "הפקר" כעפרא דארעא. [חזו"ע פסח מהדורא ראשונה עמוד לד, ובמהדורת תשס"ג עמוד נה]. ו ביטול החמץ ביום הוא בנוסח זה: "כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", והביטול יהיה אחר הביעור, כדי לקיים ביעור חמץ ושריפתו בחמץ שלו. [חזון עובדיה פסח עמו' לז, ובמהדו' תשס"ג עמו' נט]. ז אף הנשים מצוות על מצות תשביתו. ולכן אם אין האיש בביתו שהוא טרוד במלאכתו, תזהר האשה לבער החמץ לפני זמן איסורו, והבעל יבטל החמץ ביום י"ד בכל מקום שהוא נמצא, ואם אין הבעל עושה כן תבטל האשה את החמץ ביום י"ד. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד לו, ובמהדורת תשס"ג עמוד נז הערה לח]. ח כשבעל הבית מצוה לשליח לבדוק חמצו ולבטלו, לכתחלה צריך שבעל הבית יאמר את הביטול. ובדיעבד אם בטלו השליח שאמר "כל חמירא דאיכא ברשות פלוני ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא" [והזכיר שמו של בעל הבית], ביטולו ביטול. [שו"ת יביע אומר ח"ב חו"מ סימן ה'. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד נו]. ט אם אין האיש בביתו, יכול לבטל בכל מקום שהוא נמצא, ואם אין ידוע שעושה כן, מוטב שתבטל אשתו את החמץ, ואפילו לא ציוה אותה על כך בפירוש. ותאמר בביטולה: "כל חמירא דאיכא ברשות בעלי ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", ואם אינה מבינה תרגום, תאמר הביטול בשפה המובנת לה. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד לה, ובמהדורת תשס"ג עמוד נז]. י אין מברכים על ביטול חמץ, אחר שעיקר הביטול מקיימים בלב. יא אין לוקין על לאו דבל יראה ובל ימצא, שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. אבל אם קנה חמץ בפסח או עשה עיסה וחימץ אותה בפסח, שעשה מעשה, לוקין. יב יש אומרים שאם יש לו בביתו חמץ שאינו ידוע, אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, ויש חולקים. ויש אומרים שאין עובר על בל יראה ובל ימצא כמשהה חמץ על מנת לבערו. יג מי שיש ברשותו חמץ שקנה אותו בקנין דרבנן, יש אומרים שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא, בפרט להסוברים דקנין דרבנן אהני לדאורייתא. סימן תלה - מי שלא בדק בליל י"ד א אם בדק ביום י"ג ניסן, יחזור ויבדוק בליל י"ד, ואם בדק בליל י"ג לאור הנר, ועשה כן לשם מצות בדיקת חמץ, אין צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד. [שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן ה. חזון עובדיה מהדורת תשס"ג עמוד מ' הערה טז] ב לא בדק בליל י"ד יבדוק ביום י"ד, באיזו שעה שיזכור. לא בדק באותו יום, בודק והולך אף בתוך חול המועד. ואם לא ביטל יבדוק אפילו ביום טוב, ואם ימצא חמץ יכפה עליו כלי למוצאי יום טוב. לא בדק בתוך הפסח, בודק לאחר הפסח, כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח, ועל הבדיקה שאחר הפסח אין מברכים. [שלחן ערוך]. סימן תלו - דין המפרש בים א היוצא לחוץ לארץ, אם דעתו לחזור לקראת פסח, יש לחוש שיחזור בערב פסח ולא יספיק לבדוק החמץ, ולכן צריך לבדוק החמץ קודם יציאתו מהבית. אבל אם אין דעתו לחזור לפסח, אם יוצא תוך ל' יום מפסח אף על פי כן חייב לבדוק. ואם יוצא קודם ל' יום מפסח, אין צריך לבדוק. ואם מסופק אם יחזור לפסח, י"א שצריך לבדוק מספק, ויש חולקים. ב היוצא לחוג את חג הפסח מחוץ לביתו, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק את החמץ בערב פסח, ואינו חוזר עד אחר הפסח, אף על פי כן צריך לבדוק את החמץ, אם יוצא מביתו תוך שלושים יום קודם חג הפסח. אך לא יברך על בדיקה זו. [הרמ"א, ומשנה ברורה סק"ד]. ואם יוצא מביתו קודם ל' יום מהפסח, אם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק היכא שהולך למקום רחוק, ואם לאו אין צריך לבדוק. [שלחן ערוך סימן תלו סעיף א']. ג הנוסע מביתו בערב פסח לכל ימות הפסח, וכותב בשטר ההרשאה של מכירת החמץ, כי הוא מוכר את כל ביתו עם החמץ שבתוכו, יש אומרים שאף על פי כן חייב לבדוק את החמץ בליל י"ד, שהרי אין המכירה חלה אלא למחרת ביום י"ד בניסן, וממילא בליל י"ד החמץ עדיין שלו ומחוייב לבדוק. ויש חולקים ואומרים שאינו בכלל התקנה לבדוק את החמץ, שהרי מיום י"ד בניסן כבר לא תהיה הדירה בכלל רשותו. ויש אומרים שנכון להחמיר שלא למכור את כל החדרים, וישאיר חדר אחד, ויבדוק חדר זה בברכה, ומיד אחר הבדיקה יבדוק את שאר החדרים על סמך ברכתו. ואף שהעיקר לדינא להקל בדבר, שאין צריך לבדוק אותו חדר, מכל מקום באופן כזה עדיף למכור את החמץ ביום י"ג. ד הבודק קודם ליל י"ד, אינו צריך להניח עשרה פתיתים כפי שנוהגים כן בבדיקת החמץ בליל י"ד. ה מי ששכר חדר במלון עבור ליל י"ד בניסן, ויום י"ד בניסן, וסמוך לכניסת החג עוזב את המלון ולא ישהה בו בימי החג, יש להקל שלא להצריכו בדיקה במלון בליל י"ד. סימן תלא - זמן בדיקת חמץ א הנזהר ממשהו חמץ בפסח מן השמים מסייעים בידו שלא יחטא כל השנה, [האר"י ז"ל, באר היטב סימן תמז סק"א. דבש לפי מערכת ח אות יח. ועוד]. ולכן קודם ליל י"ד בניסן נוהגים לנקות את כל חדרי הבית והחצר בניקוי יסודי, כדי שלא ישאר שום חשש חמץ ברשותם בימי הפסח. וכן יש לבדוק בכיסי הבגדים ובייחוד בכיסי בגדי הילדים ובילקוטי בית-הספר שלהם, פן נשאר שם חמץ. אך אין צריך לבודקם שוב לאור הנר, בליל ארבעה עשר בניסן. [הרמ"א סימן תלג סעיף יא. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד יט, ובמהדורת תשס"ג עמוד לג]. ב בתחלת ליל ארבעה עשר בניסן בודקים את החמץ לאור הנר. וזמן בדיקת חמץ הוא אחר צאת הכוכבים תיכף ומיד. דהיינו כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה. ומיהו בדיעבד אם בדק החמץ אחר השקיעה קודם צאת הכוכבים, יצא ידי חובה. ונכון לחפש ולבדוק את החמץ עוד זמן מה בליל י"ד בלא ברכה. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג עמ' לג] ג אסור לאכול סעודה של פת יותר משיעור כביצה [בלי קליפתה], קודם בדיקת החמץ, החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה. ודין העוגה כדין הפת [א"א]. אבל לאכול פת עד שיעור כביצה [בלי קליפתה, כחמשים גרם] מותר. ופירות וירקות מותר אפילו יותר מכביצה, וכן תבשיל אורז וכיוצא, או תה וקפה, מותר. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד כ. ובמהדורת תשס"ג עמוד מא]. ד גבאי בית כנסת שבדק בביתו, מותר לו לאכול אחר הבדיקה, אף על פי שעדיין לא בדק את החמץ שבבית הכנסת. ה אסור להתחיל בשום מלאכה חצי שעה קודם זמן הבדיקה, ואם התחיל במלאכה או באכילה בהיתר, אף על פי שאין צריך להפסיק, מכל מקום ודאי שאם רצה להפסיק תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד מב הערה יט]. ו וכן אסור להתחיל ללמוד משעה שהגיע זמן בדיקה עד שיבדוק. [אפילו בלימוד שאר דברים]. ואף מי שיש לו זמן קבוע בכל ערב ללמוד תורה, בליל בדיקת חמץ לא ילמד עד שיבדוק את החמץ. ואם התחיל ללמוד לפני זמן הבדיקה, אינו רשאי להפסיק מתלמודו. [חזון עובדיה על הל' פסח, מהדורת תשס"ג, עמוד מב. וראה בהערה שם]. ז כל המבואר לעיל הוא דוקא ביחיד הלומד בינו לבין עצמו, אבל שיעור הנאמר ברבים בכל יום בערב, בהלכה או בדף היומי, אפשר לקיימו גם בליל י"ד קודם הבדיקה, אף על פי שנמשך שעה או יותר, משום שהרבים מזכירים זה את זה ואין לחוש שישכחו לבדוק כשילכו לבתיהם. ומכל מקום טוב שעם סיום השיעור, יכריז ויזכיר השמש שהמשתתפים בשיעור ילכו לבדוק החמץ. אלא שגם ברבים לא התירו אלא פסקי הלכות, או דף יומי, או שיעור משניות, בלי פלפול, כנהוג בזה לבעלי בתים, אבל פלפול לא, שמא ימשכו אחרי הפלפול, וישכחו לבדוק. ואם יודעים בבירור שאין חשש ביטול תורה אם יקדימו לבדוק את החמץ, וכגון שאחר בדיקת חמץ יחזרו כל הלומדים לבית הכנסת או לבית המדרש כדי ללמוד השיעור, עדיף שיבדקו קודם את החמץ, ואחר כך ילמדו תורה. [שו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן נט. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד מב. הליכו"ע ח"א עמוד רעג]. ח אם עדיין לא התפלל ערבית והגיע זמן הבדיקה, יקדים להתפלל ערבית ואחר כך יבדוק. ואם יש שם איש אחר, יאמר לו שיזכירהו לבדוק מיד לאחר תפילתו. [מאור ישראל פסחים ד. בד"ה אמר אביי]. ט מי שהיה בדרך לצורך פרנסתו, והגיע לביתו בליל י"ד, והוא עייף ויגע, וחושש שאם יבדוק החמץ מיד לא יוכל לתת דעתו כראוי לבדוק היטב את החמץ מרוב עייפותו, מותר לישון מעט ולנוח בשינת עראי, ויזהיר לאחד מבני ביתו שיעיר אותו לאחר כחצי שעה לבדוק החמץ, וגם יוכל לשתות כוס קפה וכיו"ב להתעורר כראוי, ולקיים המצוה כהלכה. וכל זה בתחלת הלילה, אבל אם הגיע לאחר שתים ושלש שעות מן הלילה בזמן שדרך בני אדם ללכת לישון, לא מהני במה שיזהיר לבני ביתו שיעירו אותו, כי ערבך ערבך צריך. [ספר אור לפארו. חזון עובדיה מהדורת תשס"ג עמוד מב הערה יח]. סימן תלב - דין ברכת הבדיקה א אף על פי שאין מברכים על ספק מצוה מן התורה, מכל מקום על בדיקת חמץ מברכים אף שיש ספק אם יש חמץ בבית או לא. ולכן קודם שיתחיל לבדוק מברך ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. [מאור ישראל ריש פסחים]. ואם עבר ובירך בלשון: "לבער חמץ", יצא ידי חובה. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן ל]. ומה שאינו מברך על "בדיקת" חמץ, לפי שכל הבדיקה אינה אלא לצורך הביעור. [חזו"ע תשס"ג עמ' מד]. ב אסור לדבר בין הברכה לבדיקה, ואם עבר ודיבר טרם שהתחיל לבדוק בדברים שאינם מענין הבדיקה, צריך לחזור ולברך. ובאמצע הבדיקה רשאי לדבר בכל מה שיש בו צורך הבדיקה, אבל לא ישיח בדברים אחרים מתחלת הבדיקה עד סופה, אפילו כבר התחיל בבדיקתו, שיש אומרים שצריך לחזור ולברך גם באופן כזה, ועוד שעל ידי זה אינו נותן לבו לבדוק כראוי. ומכל מקום אם עבר ושח אפילו בדברים בטלים אינו חוזר לברך. שספק ברכות להקל, ובפרט שסוף סוף התחיל במצות הבדיקה. [שם עמו' כו, ובתשס"ג עמ' מד]. ג מותר לענות אמן ויהא שמיה רבה, באמצע הבדיקה. וכן אם שמע קול רעמים, יברך. וגם ברכת אשר יצר אם הוצרך לכך, יברך באמצע הבדיקה, כי יש לחוש שמא ישכח לברך אחר הבדיקה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד מד]. ד אם התחיל לבדוק בלא ברכה, יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו. [רמ"א סימן תלב סעיף א']. ה אין מברכים שהחיינו על מצות בדיקת חמץ, אחר שזו מצוה הכרוכה בשריפת מאכלו של האדם. ועוד, דאין לה זמן, שהרי המפרש בים בודק קודם לכן. ומכל מקום הואיל וכמה פוסקים כתבו שצריך לברך שהחיינו על הבדיקה, וכן הסכים הגאון בעל פרי חדש, נכון להשתדל להשיג פרי חדש, ולהניחו לפניו בשעת ברכת על ביעור חמץ שלפני הבדיקה, ואחר שיתחיל מעט בבדיקה, יברך ברכת הנהנין על הפרי ויאכלנו. [כדי להסתלק מחשש להפסק]. אבל אין זה אלא ממדת חסידות. ומיהו אין לברך ברכת הנהנין על הפרי בין הברכה לבדיקה. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד כז, ובמהדורת תשס"ג עמוד מה]. ו בברכה אחת שמברך על הבדיקה, יכול לבדוק כמה בתים או חנויות, ואפילו אם הבתים רחוקים קצת זה מזה, אין ההליכה נחשבת להפסק. ומכל מקום, אם הם רחוקים ממש, יכוין בשעת הברכה "על ביעור חמץ" שמברך לפני בדיקתו בבית, שאינו רוצה לצאת ידי חובת הברכה אלא רק על הבדיקה שבביתו, ואז יוכל לברך שנית על הבדיקה שבחנות. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד מז]. ז אם קשה לו לבדוק בעצמו בכל חדרי הבית, יוכל להעמיד אצלו מבני ביתו או ממכריו בשעה שהוא מברך על הבדיקה, והם יתכוונו לצאת בברכתו ויענו אחריו אמן, ואחר כך יתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך הברכה שבירך בעל הבית. ואינם רשאים לברך כל אחד בפני עצמו. ואם לא עמדו אצלו בשעת הברכה, אין ראוי שיבדקו, שנמצאים עושים המצוה בלא ברכה. ומצוה שגם בעל הבית ישתתף בעצמו בבדיקת החמץ, וכמו שאמרו (בקידושין מא.) מצוה בו יותר מבשלוחו. וכיון שגם הוא בודק קצת, יכול לברך. [ש"ע סי' סי' תלב ס"ב. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' כח, ובמהדורת תשס"ג עמ' מח]. ח אם אין בעל הבית בודק כלל, וממנה שליח לבדוק, לא יברך בעל הבית אלא יברך השליח שעושה את המצוה. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד כט, ובמהדורת תשס"ג עמוד מט]. ט נוהגים לתת חתיכות קטנות של לחם, כל אחת פחות מכזית, וטוב שלא יהיה בכל חתיכה יותר מ-18 גרם, ויעטוף אותם בנייר, ויפזרם בבית, והבודק מחזר אחריהם למוצאם ולבערן עם יתר החמץ אשר ימצא בזמן הביעור. ועל פי הקבלה יש להניח עשר חתיכות, ואין מנהג זה לתת פתיתי חמץ מעכב המצוה כלל, שתקנת חכמים לבדוק את החמץ היא גם באופן שאינו מוצא חמץ כלל. ומכל מקום נכון לקיים מנהג זה שמנהג ישראל תורה הוא. [יחוה דעת ח"ה סי' לא. חזו"ע הל' פסח עמ' כב, ובמהדורת תשס"ג עמוד לו]. י אם לא מצא חתיכה אחת מעשרה הפתיתים של החמץ שפוזרו בבית, אין צריך לבדוק כל הדירה היטב עד שימצאנה אלא יסמוך על ביטולו שמבטל את החמץ לאחר הבדיקה. ולכתחלה אם יש חשש שישכח היכן מניח את החמץ, יכתוב על דף היכן מניח כל חתיכה וחתיכה. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד כג, ובמהדורת תשס"ג עמוד לח הערה ט]. יא יש נוהגים שהבודק מוליך עמו קערה שיש בה פרוסת חמץ, ובה מניח את חתיכות הלחם שאוסף, וכשמגיע זמן ביעור חמץ למחרת שורף את החמץ שבקערה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד לא. ובמהדורת תשס"ג עמוד נא]. סימן תכט - אמירת וידוי בניסן א שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום, [מפורים ואילך]. אולם אין זה חיוב גמור, ומותר לכל תלמיד חכם להמשיך בלימודו במקום שלבו חפץ, ואין דין זה אלא להחשב "שואל כענין", וכמו שאמרו בתוספתא (סנהדרין פרק ז). ומכל מקום המורים הוראות לרבים או הנותנים שיעורים ומרביצים תורה לקהל ה', צריכים ללמוד ולחזור על הלכות אלו להיות בקיאים בהלכות אלו להשיב לשואלם דבר ה' זו הלכה, ולהודיע להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, בדיני הגעלה ואפיית המצות וביעור חמץ וכו', שזהו העיקר מה שצריכים לדרוש לעם. ולכל הדברות בימי החגים עצמם צריך ללמוד ולדרוש בהלכות פסח בפסח והלכות חג בחג, וכתקנת משה רבנו (מגילה לב.). שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג, מד). ודבר בעתו מה טוב. [יביע אומר חלק ב סימן כב]. ב בכל חודש ניסן אין נופלים על פניהם, ואין אומרים וידוי ותחנונים. מפני שכל החודש הוא ימי שמחה לישראל, בתקופות העבר ההוה והעתיד, כי באחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאי שבטי ישראל הקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח במשך שנים עשר יום, נשיא אחד ליום, וכל אחד מהנשיאים היה עושה יום טוב ביום הקריבו לחנוכת המזבח, ולמחרת שהוא יום י"ג בניסן היה יום אסרו חג שלהם. ויום י"ד בניסן הוא ערב פסח. ולאחר מכן שבעת ימי הפסח, ימים טובים ומקראי קודש. ויום כ"ב בניסן הוא אסרו חג של הפסח. ובנין בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו, יהיה ביום טוב של פסח, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, וכמו שכתוב (מיכה ז, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וחנוכת בית המקדש שתהיה נמשכת שבעת ימים תתקיים לאחר הפסח, כי אין מערבים שמחה בשמחה. נמצא שכל ימי חודש ניסן מקודשים לימי שמחה וששון לישראל. לכן אין ראוי לומר וידוי ותחנונים ונפילת אפים בימים אלו. [ש"ע. וראה בריש חזו"ע על פסח]. ג מנהג טוב הוא לקרות בכל יום החל מר"ח ניסן פרשת הנשיא של אותו יום, ובי"ג ניסן קוראים מתחלת פרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה". ויש נוהגים לקרות פסוקים אלו מתוך ספר תורה [בלי ברכה], אבל מנהגינו לקרותם מתוך החומש. [חזו"ע ח"ב עמוד ב]. ד אין לגזור תענית צבור בכל ימי חודש ניסן, על כל צרה שלא תבוא, אבל תענית יחיד מותר להתענות בניסן, חוץ מראש חודש ניסן, ושבעת ימי חג הפסח. וטוב להחמיר שלא להתענות גם ביום אסרו חג, שהוא למחרת הפסח. ועל פי זה פשט המנהג להתענות בימי ניסן תענית של יום הפקודה (יאר צייט) של אביו או אמו, אף על פי שאין תענית זה חיוב רק מנהג טוב. וכן עדות שנהגו בחוץ לארץ שהחתן או הכלה מתענים ביום חופתם, רשאים להתענות תענית זו בימי ניסן. אולם מנהג הספרדים ועדות המזרח בארץ ישראל ובארצות המערב שאין החתן והכלה מתענים כלל ביום חופתם, שיום טוב שלהם הוא, ואין לשנות. [חזון עובדיה הלכות פסח עמ' ג'. יביע אומר ח"ג סי' ח ס"ק י"ז. ושו"ת יחוה דעת ח"א סי' פא, וח"ד סימן סא]. ה אין לומר מזמור "יענך ה' ביום צרה" בתפלת שחרית בכל ימי חודש ניסן, וכן אין לומר מזמור "תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני", הואיל ונאמר בו "ביום צרתי אקראך", ואין להזכיר יום צרה בימי ניסן שהם ימי גאולה ושמחה לישראל. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ב עמו' ח. וראה בילקוט יוסף תפלה כרך ב' עמוד תלח, משא ומתן בדברי חזון עובדיה] ו המנהג לומר מזמור לתודה בפסוקי דזמרה של שחרית בכל ימי חודש ניסן, ואפי' בערב פסח ובחול המועד של פסח, חוץ משבתות וימים טובים. [חזו"ע פסח עמוד ו, ובמהדו"ב עמוד ח]. ז נוהגים שלא לומר "צדקתך" בתפלת מנחה בשבת בכל חודש ניסן, שכל שאם היה יום חול לא היה בו וידוי, אין אומרים במנחה צדקתך. [ש"ע סי' תכט ס"ב. חזו"ע עמו' ה, ובמהדו"ב עמ' ט]. ח מצוה על כל אחד ליתן דמי קמחא דפסחא, הנגבים על ידי גבאי צדקה שבכל מקום ומקום, ולתרום כפי יכולתו עבור חלוקה לעניים, לצרכי החג. [רמ"א סימן תכט סעיף א]. ט ראש חודש ניסן שחל בשבת, שמוציאים שלשה ספרי תורה, והיה צורך להעלות עולים נוספים על חובת היום, צריכים לומר קדיש גם אחר קריאת ספר תורה הראשון, כיון שהיו עולים נוספים ונשלמה חובת היום, ובסך הכל יאמרו שלשה קדישים. וכן המנהג. [שו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סימן כב. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת שנת תשס"ג עמוד ט']. הלכות ברכת האילנות ראה לעיל הלכות ברכות סימן רכו סימן תל - שבת הגדול א שבת שלפני הפסח נקרא "שבת הגדול" מפני הנס שנעשה בו. כי פסח שיצאו בו ממצרים חל אז ביום חמישי בשבת, ועוד בשבת שלפניו שהוא יום עשירי לניסן נצטוו לקחת שה לבית אבות לצורך קרבן פסח, וכשעשו ישראל כן, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום פשר דבר, ענו להם: זבח פסח הוא לה' שעתיד להרוג כל בכורי מצרים, ולכן נצטוינו לתת מדם הקרבן על שתי המזוזות ועל המשקוף לבל יבוא המשחית אל בתינו לנגוף. ומיד הלכו הבכורות אצל אבותיהם ואצל פרעה ודרשו לשלח את ישראל ממצרים לבל יהרגו בגללם, ונתקלו בסירוב מוחלט, ואז פתחו במלחמה זה לעומת זה, ונהרגו רבים ממצרים, וכמו שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר: שמצרים הוכו על ידי בכוריהם. וכשראו המצרים כך חגרו איש חרבו לנקום בישראל, ויבקשו להשמיד ולהרוג את ישראל ח"ו, והשי"ת הגן עליהם ברוב רחמיו והחלה את מצרים בתחלואים רבים ומשונים וביסורים גדולים עד שהיו שיניהם קהות ומעיהם מתחתכים, ונאלצו לסגת אחור. ועל ידי כך ניצולו עם ישראל מזעמם. ולכן נקרא שבת זה שבת הגדול, כי יום גדול הוא לישראל שניצולו מאבדן וכליון חרוץ ח"ו. [חזון עובדיה פסח, מהדורת שנת תשס"ג, עמו' כט] ב ההפטרה בשבת זו "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", בין כשחל שבת הגדול בערב פסח, ובין כשחל קודם לכן. ואם יש מנהג ברור וקבוע באיזה בית כנסת שאין מפטירין אלא בפרשת השבוע, אין לשנות מהמנהג מפני המחלוקת. ובפרט שיש להם על מה שיסמוכו. [יביע אומר ח"ד סי' לט. יחוה דעת ח"א סימן ג. חזון עובדיה פסח, מהדורת תשס"ג עמ' ל]. ג חובה קדושה להתאסף ברוב עם בבתי כנסיות, לשמוע דרשות רבני ישראל בשבת הגדול, בכל מקום ומקום. ועל הרבנים להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה, בדיני פסח והלכותיו המרובים, ועריכת הסדר כמשפטו, לדעת מה יעשה ישראל, וירחיבו את הדיבור גם באגדה בסיפור יציאת מצרים ופירושי ההגדה של ליל פסח להזכיר גבורות ה' עזוזו ונפלאותיו. וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד יח, ובמהדורת תשס"ג עמוד לא]. ד כשחל ערב פסח בשבת, יש להקדים את דרשת שבת הגדול לשבת שלפניו. [שם. ושו"ת יחוה דעת חלק א' סימן צא]. ה יש נוהגים לומר אחר התפלה איש לרעהו "שבת הגדול שלום" או "שבת הגדול מבורך", ומנהג יפה הוא. [חזון עובדיה פסח עמוד יח בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד ל' הערה ג']. ו ביום טוב עצמו דורשים בעניני החג באגדה. [סוף מס' מגילה משה תיקן להם וכו']. וראוי שהרבנים יקבעו זמן גם לשיעור בהלכה בעניני החג וחול המועד. [כף החיים סי' תל אות ד']. יט אין לעשות קידוש בליל שבת, או הבדלה במוצאי שבת, על קפה או על תה, או על חלב ושאר משקאות קלים, שאינם נחשבים לחמר מדינה. והוא הדין למיץ הדרים, גזוז, או טמפו. ואף מי שאי אפשר לו לשתות יין, או שאין לו יין וגם לא שכר, אינו רשאי לקדש ולהבדיל על המשקאות הנזכרים. וכל המקדש והמבדיל על משקאות אלה, הרי הוא נושא שם שמים לבטלה. ואסור לענות אחריו אמן. ואף בקידוש שחרית של שבת, אין לקדש על משקאות אלה. אולם אם היין מזיק לו, ולקדש על שכר [בכוס רביעית כדין] אין באפשרותו, מפני שאינו יכול לשתות ממנו מלא לוגמיו אליבא ריקנייא, וגם בירה [לבנה] אינה מצויה אצלו, ואין אחר שיקדש בשבילו, רק אז יוכל לברך ''שהכל נהיה בדברו'' על משקאות אלה קודם סעודת שחרית, ויועיל לו בשעת הדחק כזאת במקום קידוש היום דוקא. ובמוצאי שבת אם אין יין בעיר להבדיל עליו, או שהיין מזיקו, יכול להבדיל על חמר מדינה, כגון שכר או בירה. אבל קפה או תה או מיץ הדרים ושאר משקאות, אינם נחשבים לחמר מדינה להבדיל עליהם, והמבדיל עליהם הוא נכנס בחשש איסור ברכה לבטלה, ומוטב שיסמוך על ההבדלה שבתפלה, או שישמע הבדלה בבית הכנסת מפי השליח צבור. ולא יבדיל גם באופן שכזה, על המשקאות הנזכרים. [ילקו''י שבת כרך א' עמ' שצ ס''י, ובמהדורת תשס''ד עמו' תקצג. שארית יוסף ח''ג עמ' שצב]. כ מי שאין לו יין או פת בליל שבת, אין לו לקדש על פת הבאה בכיסנין. ואם קובע סעודה על פת הבאה בכיסנין ואוכל כשיעור קביעות סעודה [שהוא כ- 216 גרם], יש לו על מה לסמוך בדיעבד לקדש על העוגה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רצא] כא אין לקדש על כל שאר מיני מאכלים, ודלא כמו שכתב היעב''ץ. ומיהו אם אין בעיר אלא פת של קטניות או של אורז בלבד, אפשר לקדש עליו בלי שם ומלכות, כדי שלא תשתכח תורת קידוש. וברכת הנהנין יברך לבסוף, כדי שלא יהיה הפסק. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רצא] כב ברכת הגפן שמברכים על היין של הקידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה, ואינו טעון ברכה וכל זה כשהוא רגיל לשתות יין בסעודה, אבל אם לא רגיל לשתות יין בסעודה, אף אם טעם מהיין של הקידוש, כשהוא שותה יין בסעודה מברך ברכה ראשונה הגפן. ולענין ברכה אחרונה, אין מברכים ברכה אחרונה על היין ששתה בקידוש, או ששתה בסעודה, שברכת המזון פוטרת, בין שמברך ברכת המזון על כוס, בין כשמברך ברכת המזון שלא על הכוס. [ילקו''י שבת א' עמוד רצב. ועין ש''ע סי' רעב ס''י. ובש''ע סי' קעד ס''ד, ובמשנ''ב סק''ח. וביחוה דעת ח''ה עמו' פט]. כג השומעים קידוש הנעשה בבית הכנסת אחר תפלת מוסף, ומכוונים לברכת בורא פרי הגפן כדי לצאת ידי חובת קידוש, אם טעמו מעט מן היין, אפילו טעימה בעלמא, כשבאים לשתות שכר או שאר משקאות קלים, אינם צריכים לברך עליהם שהכל. שהיין פוטר כל המשקים. ודין השומע כדין המקדש בעצמו. אבל אם לא טעמו מן היין, צריכים לברך על המשקים ששותים אחר הקידוש, שאף על פי שידי חובת קידוש יצאו [ודלא כמ''ש הגרי''ז סלובייצ'יק], מכל מקום ידי חובת ברכת הנהנין לא יצאו אלא אם כן טעמו מהיין. והדין כן אף לאשכנזים. [ילקו''י שם עמו' רצב]. המשך סימן רע"ב (הלכות שבת) יא אם אין לו אלא צימוקים בלי גרעינים, אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים ולעשות מהם יין לקידוש והבדלה, ולברך על זה בורא פרי הגפן, שבמקום מנהג לא חיישינן לספק ברכות. וכן הדין לענין מיץ ענבים. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפג]. יב מותר לקדש על מיץ ענבים, ומברכים עליו בורא פרי הגפן, וכן יינות שעוברים תהליך של פיסטור ובישול, מברכים עליהם בתחלה בורא פרי הגפן, ומקדשים עליהם. וכששותים מהם שלא בשעת הקידוש או בסעודה, מברכים לבסוף ברכת על הגפן ועל פרי הגפן. וכן המנהג, ובמקום מנהג אין חוששין לספק ברכה לבטלה. [ילקו''י שבת א' עמ' רפד, ותקפ, יחוה דעת ח''ב סי' לה]. יג המארח בביתו בליל שבת יהודי חילוני המחלל שבת בפרהסיא, אם יש חשש שימזוג מהיין, נכון יותר שמערב שבת ירתיח את היין, וישאיר את היין ברתיחתו על האש איזה רגעים, ובאופן כזה רשאי ליתן לאורח לטעום מן היין, וגם שהאורח ימזוג היין. ואם לא עשה כן, ישתדל למזוג לעצמו את היין, ויתן לאורח מעט מהיין בכוס נפרד, ומה שנותר מהכוס של האורח, ישפוך. ואם האורח עבר ומזג את היין לבעל הבית, אם האורח מתפלל בשבת, יש לסמוך על האחרונים שמקילים בזה, ובפרט במקום שיש לחוש למחלוקת ואיבה. וביינות שלנו [בארץ ישראל] שבלאו הכי רובם מפוסטרים אין לחוש בהם ליין נסך כלל, ודינם כדין יין מבושל. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפו, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקפג. שארית יוסף ח''ג עמו' שפט]. ושומע קידוש ממחלל שבת בפרהסיא, ואי אפשר לו לקדש בעצמו, ונאלץ לצאת ידי חובתו על ידי אחד כזה, יש לו על מה לסמוך, ויוצא ידי חובת קידוש. אך טוב שיאמר בלחש קידוש היום, עם המקדש, ויתן בכוס עינו בשעה שמקדש. [ילקו''י שבת א' מהדורת תשס''ד עמוד תקעט]. יד אסור לקדש על סתם יינם, או על יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא [באופן שלא הרתיחו את היין]. ולכן אף אם לא מצא יין אחר, לא יקדש על סתם יינם, או על יין של מחלל שבת בפרהסיא, שהרי אפשר לקדש על הפת. ובזמן הזה בארץ ישראל, רוב היינות מפוסטרים. טו אם עבר וקידש על סתם יינם, בדיעבד יצא ידי חובת קידוש. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפז]. טז אפילו במקום שאין יין מצוי, אין לקדש בליל שבת על חמר מדינה כגון שכר או בירה, אלא יש לקדש על הפת. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' ערב סעיף ט), כדעת הפוסקים שאין לקדש בליל שבת על חמר מדינה, אלא יקדש על הפת. אבל בשחרית של יום שבת, אם אין לו יין, מקדש על חמר מדינה, דהיינו שכר או בירה, שאם יקדש על הפת אין שום היכר לקידוש, שהרי אף בחול צריך לברך המוציא לחם מן הארץ. ובמה יוודע שכוונתו לקידוש. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפח, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקצב]. יז העיקר להלכה כדעת מרן שאין לקדש קידושא רבה על בירה או שכר וחמר מדינה כשיש יין בעיר. ואף אם נתייקר היין, אינו נפטר מקידוש על היין בשביל כך. ולכן לא יפה עושים אותם הנוהגים לקדש קידושא רבה על הבירה או השכר אף על פי שיש יין בעיר, מחמת שהיין ביוקר, או משום דחביבא להו שיכרא, שאין לקדש על בירה או שכר אלא אם כן אין בעיר יין, או כשהיין מזיק לו, שאז יקדש על חמר מדינה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רפט]. יח גם כשמקדשים על יין שרף (עראק וכדומה), צריך לשתות מלא לוגמיו, וצריך שהכוס יחזיק רביעית. והשותה עראק או קונייאק רביעית בבת אחת, שלא בשעת הקידוש או סעודה, אינו מברך ברכה אחרונה, דשמא בטלה דעתו אצל כל בני אדם, שאין שותים יי''ש רביעית בבת אחת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רפט, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקפד. שארית יוסף חלק ג' עמוד שפט]. יט אין לעשות קידוש בליל שבת, או הבדלה במוצאי שבת, על קפה או על תה, או על חלב ושאר משקאות קלים, שאינם נחשבים לחמר מדינה. והוא הדין למיץ הדרים, גזוז, או טמפו. ואף מי שאי אפשר לו לשתות יין, או שאין לו יין וגם לא שכר, אינו רשאי לקדש ולהבדיל על המשקאות הנזכרים. וכל המקדש והמבדיל על משקאות אלה, הרי הוא נושא שם שמים לבטלה. ואסור לענות אחריו אמן. ואף בקידוש שחרית של שבת, אין לקדש על משקאות אלה. אולם אם היין מזיק לו, ולקדש על שכר [בכוס רביעית כדין] אין באפשרותו, מפני שאינו יכול לשתות ממנו מלא לוגמיו אליבא ריקנייא, וגם בירה [לבנה] אינה מצויה אצלו, ואין אחר שיקדש בשבילו, רק אז יוכל לברך ''שהכל נהיה בדברו'' על משקאות אלה קודם סעודת שחרית, ויועיל לו בשעת הדחק כזאת במקום קידוש היום דוקא. ובמוצאי שבת אם אין יין בעיר להבדיל עליו, או שהיין מזיקו, יכול להבדיל על חמר מדינה, כגון שכר או בירה. אבל קפה או תה או מיץ הדרים ושאר משקאות, אינם נחשבים לחמר מדינה להבדיל עליהם, והמבדיל עליהם הוא נכנס בחשש איסור ברכה לבטלה, ומוטב שיסמוך על ההבדלה שבתפלה, או שישמע הבדלה בבית הכנסת מפי השליח צבור. ולא יבדיל גם באופן שכזה, על המשקאות הנזכרים. [ילקו''י שבת כרך א' עמ' שצ ס''י, ובמהדורת תשס''ד עמו' תקצג. שארית יוסף ח''ג עמ' שצב]. כ מי שאין לו יין או פת בליל שבת, אין לו לקדש על פת הבאה בכיסנין. ואם קובע סעודה על פת הבאה בכיסנין ואוכל כשיעור קביעות סעודה [שהוא כ- 216 גרם], יש לו על מה לסמוך בדיעבד לקדש על העוגה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רצא] כא אין לקדש על כל שאר מיני מאכלים, ודלא כמו שכתב היעב''ץ. ומיהו אם אין בעיר אלא פת של קטניות או של אורז בלבד, אפשר לקדש עליו בלי שם ומלכות, כדי שלא תשתכח תורת קידוש. וברכת הנהנין יברך לבסוף, כדי שלא יהיה הפסק. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רצא] כב ברכת הגפן שמברכים על היין של הקידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה, ואינו טעון ברכה וכל זה כשהוא רגיל לשתות יין בסעודה, אבל אם לא רגיל לשתות יין בסעודה, אף אם טעם מהיין של הקידוש, כשהוא שותה יין בסעודה מברך ברכה ראשונה הגפן. ולענין ברכה אחרונה, אין מברכים ברכה אחרונה על היין ששתה בקידוש, או ששתה בסעודה, שברכת המזון פוטרת, בין שמברך ברכת המזון על כוס, בין כשמברך ברכת המזון שלא על הכוס. [ילקו''י שבת א' עמוד רצב. ועין ש''ע סי' רעב ס''י. ובש''ע סי' קעד ס''ד, ובמשנ''ב סק''ח. וביחוה דעת ח''ה עמו' פט]. כג השומעים קידוש הנעשה בבית הכנסת אחר תפלת מוסף, ומכוונים לברכת בורא פרי הגפן כדי לצאת ידי חובת קידוש, אם טעמו מעט מן היין, אפילו טעימה בעלמא, כשבאים לשתות שכר או שאר משקאות קלים, אינם צריכים לברך עליהם שהכל. שהיין פוטר כל המשקים. ודין השומע כדין המקדש בעצמו. אבל אם לא טעמו מן היין, צריכים לברך על המשקים ששותים אחר הקידוש, שאף על פי שידי חובת קידוש יצאו [ודלא כמ''ש הגרי''ז סלובייצ'יק], מכל מקום ידי חובת ברכת הנהנין לא יצאו אלא אם כן טעמו מהיין. והדין כן אף לאשכנזים. [ילקו''י שם עמו' רצב]. סימן תרצז - תחנון בי''ד וט''ו אדר א' א יום י''ד וט''ו שבאדר א' אין נופלין על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ובתענית. אבל שאר דברים אין נוהגים בהם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיז. חזון עובדיה פורים, תשס''ג, עמ' רח] ב בשנה מעוברת, יום י''ד וט''ו שבאדר ראשון, אף על פי שאין קוראים בהם המגילה, מכל מקום אסורים בהספד ותענית, ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים בהם בתפלה מזמור יענך ה' ביום צרה, ומזמור תפלה לדוד. ונכון לנהוג בהם מקצת משתה ושמחה, י''ד לבני פרזים, וט''ו לבני ירושלים. ומה שאין קוראים המגילה באדר ראשון, לפי שנאמר (מגילת אסתר ט כא), לקיים עליהם להיות עושים את יום י''ד וט''ו''בכל שנה ושנה'', מה בכל שנה אדר הסמוך לניסן, אף בשנה מעוברת אין הפורים נוהג אלא באדר הסמוך לניסן, ולסמוך גאולה לגאולה, דהיינו לסמוך פורים לפסח, עדיף. [מגילה ו:. ומ''ש לגבי הספד ותענית, כ''פ הרמב''ם (פ''ב מהל' מגילה הי''ג), שאסורים בהספד ותענית. וכתב ה''ה שמקורו ממה שאמרו במגילה (ו:), הא לענין הספד ותענית זה וזה שוים. וכ''כ הסמ''ג. והסמ''ק. והמאירי והר''ן. ובשו''ת הגאונים. ורבינו ירוחם שכן דעת הרי''ף. והרשב''ש. אבל מהר''ם מרוטנבורג כתב, דהני מילי קודם שבטלה מגילת תענית, אבל לאחר שבטלה, בי''ד וט''ו שבאדר ראשון מותרים בהספד ותענית. וכ''ד הרא''ש והטור. ומרן בש''ע (סי' תרצז) פסק כדעת הרמב''ם. ולפ''ז הנוהגים שהחתן מתענה ביום חופתו, לא יתענה ביום י''ד שבאדר ראשון. ואם חל י''ד ביום ראשון, אין לומר ''צדקתך'' בשבת במנחה. [ע''פ הכלל שכתב מרן בש''ע (סי' רצב ס''א): אם חל בו יום שאילו היה חול לא היו אומרים בו נפילת אפים, אין אומרים צדקתך. וגם כאן שאין אומרים נפילת אפים ביום א' י''ד באדר, אין לומר צדקתך במנחה]. ג הדבר פשוט שאין צריך לשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים באדר ראשון. [אחרונים]. וכן מותר לעשות מלאכה בי''ד בט''ו באדר ראשון. [ואף שהרב רבי דוד אבודרהם בהל' פורים כתב להחמיר, מ''מ לדינא יש להקל, וכמ''ש רבינו פרץ בהגהות סמ''ק (סי' קמח אות ב), שהואיל ובפורים עצמו אין איסור עשיית מלאכה אלא משום מנהג במקום שנהגו. באדר א' יש להקל]. ולכולי עלמא אבלות נוהגת בי''ד וט''ו של אדר ראשון. [כ''כ האליה רבה]. ויש נוהגים לעשות משתה ושמחה בי''ד ובט''ו שבאדר ראשון, אולם אין המנהג כן. [ע' תוס' מגילה (ו:), יש נוהגים לעשות משתה ושמחה בי''ד ובט''ו שבאדר א', דהכי משמע מדיוק המשנה, אין בין אדר א' לב' אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. הא לענין משתה ושמחה זה וזה שוים. ל אשה חייבת במשלוח מנות, ותשלח לרעותה. [כ''כ הרמ''א בהגה (ס''ס תרצה). וכתב ע''ז המג''א, לא ראיתי נזהרים בזה. ואפשר דדוקא אלמנה, אבל אשה שיש לה בעל, בעלה שולח בשבילה לכמה בני אדם. וכתב בספר מעיני ישועה (דף כח) דמשמע מהמג''א שאינה נפטרת מהמצוה במשלוח מנות של הבעל, אלא עד שישלח בשבילה. ומד' הא''ר לא משמע כן, שכתב בשם המג''א, אבל אם יש לה בעל, לא. ומשמע דסגי במשלוח מנות של הבעל. ואינו כן וט''ס נפל בד' הא''ר. והפרי חדש כתב ע''ז שאינו מחוור, דהא כתיב משלוח מנות ''איש'' לרעהו, ולא אשה. [וכן העיר בעל חות יאיר במקור חיים]. ובשאילת יעבץ כתב עליו, ולי נראה שדינו של הרמ''א דין אמת וישר, שלא בכל מקום שנאמר איש בא להוציא אשה, שהרי כתוב (במדבר יט ט), ואסף איש טהור, ולא מפקינן מניה אשה, ואיש להוציא את הקטן הוא דאתי]. וגם אשה נשואה אינה יוצאת במשלוח מנות של בעלה בלבד. וטוב שלא ישלחו איש לאשה, ואשה לאיש. פן יבואו לידי ספק קדושין, אלא ישלחו איש לאיש ואשה לאשה. [הרמ''א בהגה (סי' תרצה). וע' במג''א (ס''ק טו) שכתב, שהחשש לספק קידושין הוא שיאמרו שסבלונות הם (וכבר נתקדשה מקודם). ע''כ. וחומרא יתירה היא, דהא לכ''ע אין חוששין לקידושין אלא אם נשתדכו תחלה. וכמ''ש הרמ''א באה''ע (סי' מה ס''א), בשם הרשב''א בתשובה (סי' אלף ורכג). אלא שבב''ש שם כתב, שמדברי התוס' קידושין (נ:), לא משמע כן. ומ''מ הרי כבר כתב מרן (סי' מה ס''ב): ''דהאידנא נהגו בכל מלכות אר''י ובמצרים ובכל מלכות תוגרמה שלא לחוש לסבלונות כלל''. ובתורה תמימה (אסתר, ט, אות כב) העיר, לפי מ''ש המהרי''ט (חאה''ע סי' כח), דלא חיישינן לסבלונות במיני מאכל ומשתה, שכיון שעתידים להתקלקל אין האשה מקבלתם לסבלונות של קידושין, אלא החשש הוא רק בשמלות ותכשיטים וכיו''ב. והרי משלוח מנות הם אך ורק במיני מאכל ומשקה. אולם בשו''ת הרא''ם (סי' יז) כתב, שאף במיני מאכל ומשקה חיישינן לסבלונות. ומ''מ נראה שחומרא יתירה היא, ובמקום צורך יש להקל לאיש לשלוח גם לאשה, בפרט כשהיא עניה, להחיות את רוחה. וכמו שכתוב (איוב כט יג), ולב אלמנה ארנין. וראה בילקו''י מועדים, עמ' שלג] לא הבנים הסמוכים על שלחן אביהם, מבן י''ג שנים ומעלה, והבנות מגיל י''ב שנה ומעלה, חייבים במשלוח מנות לחבריהם. [בספר לקט יושר (עמוד קנח) כתב, שמהרא''י היה מחנך בניו למשלוח מנות, וכמדומה שהיו לכל היותר בני ט''ו שנה. והנשים שלחו מנות לרבנית, והרבנית ג''כ שלחה להן. ע''כ. ובמאורי אור (דקכ''ט.) כתב, שמחסרון ידיעה אין מקיימים משלוח מנות אלא הנשואים, אך באמת שכל אדם מבן י''ג ומעלה חייב, ודברי קבלה כד''ת, ודי להם עכ''פ ב' מנות לאיש אחד. ומצו להחליף במנות שונות כסנין ולחמניות וכיו''ב, והו''ל מצוה שאין בה חסרון כיס, ובשמים מדקדקים ע''ז יותר. ע''כ. והגאון מבוטשאטש (סי' תרצה) כתב שאף שנוהגים להקל (אפילו בני י''ג) כשסמוכים על שלחן אביהם, מ''מ יש להחמיר. והמג''א (ס''ק יב) כתב, ונ''ל דמי שאוכל על שלחן חבירו, ולא הכין לעצמו כלום פטור מלשלוח מנות, וכן משמע קצת מרש''י (מגילה ז:). אולם נראה שמרן הב''י אינו מסכים לזה. אלא בכל אופן הוא חייב. ונקטינן כד' מרן. ובפרט שגם המג''א סיים ''וטוב להחמיר''. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח סי' עד). ובילקו''י מועדים עמ' שלד. ובחזו''ע פורים עמ' קמא]. ואפילו קטנים שהגיעו לחינוך טוב לחנכם למצוה זו. [פמ''ג (א''א ס''ק יד). וא''א מבוטשאטש. חזון עובדיה פורים, ילקו''י מועדים]. לב השולח מנות לגוי לא יצא, שאינו בכלל רעהו, [ע' ב''ק לז: ולח. ומה שכתוב בתורה וישאלו איש מאת רעהו וכו', זהו לפני מתן תורה. וכ''פ במקור חיים (סי' תרצה ס''ג) ד''ה ידי]. לג השולח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות ומחלל שבת בפרהסיא, אם הוא בגדר יודע את רבונו ומורד בו, לא יצא, מאחר שדינו כגוי. אך אם אינו אלא כתינוק שנשבה בדיעבד יצא. ועל כל פנים לכתחלה יש לשלוח לעמיתו ירא שמים השומר תורה ומצות. [שו''ת שבט הקהתי ח''ב סי' רמג. חזון עובדיה פורים שם]. לד עני המתפרנס מן הצדקה גם כן חייב במשלוח מנות. [ב''ח (סי' תרצד). פר''ח (סי' תרצה). מעשה רוקח ח''ב]. ואם הוא עני ואין לו לסעודת פורים אלא מנות אלו, יחליפם עם חבירו העני, שהוא ישלח אליו סעודתו וחבירו ישלח אליו הסעודה שלו. ובזה יקיימו ומשלוח מנות איש לרעהו. [ע' במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו להדדי. וכ''פ מרן בש''ע שיחליפו סעודותיהם]. ובלאו הכי עכשיו נוהגים העולם להחליף זה עם זה כדי שלא לבייש מי שאין לו. [כעין מ''ש בסוף תענית. וע' יפה ללב ח''ה (סי' תרצה סק''ה). ובספר החיים להגרש''ק כתב שכופין להחזיר דהו''ל כסבלונות]. אבל השולח לחבירו מנות, ומתנה עמו שהם מתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [כ''כ הפמ''ג (מש''ז סי' תרצד). והובא להלכה בביאה''ל. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שלד]. לה הלוקח מנותיו בעצמו ומביאם לחבירו, יוצא ידי חובת משלוח מנות, ואין צריך לשולחם על ידי שליח דוקא. [וכך נהג הגאון החזון איש לשלוח מנות בעצמו ולא על ידי שליח]. וכן השולח מנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, או אפילו על ידי גוי, שאין מועיל בהם דין שליחות, אף על פי כן יצא ידי חובת משלוח מנות. [בשו''ת יהודה יעלה אסאד (חאו''ח סי' רז) כתב, שמעשים בכל יום ששולחים מנות ע''י קטנים, וע''י עכו''ם, דלא בעינן שליחות בדוקא. ושכ''כ הגרש''ק בספר החיים. וכ''כ בשו''ת חלקת יעקב ח''א (סי' קג). ובמקנה ח''ב (ד''ו ע''א) הביא בשם ליקוטי חבר (דף לו.) שרעק''א נסתפק אם יוצאים י''ח משלוח מנות ע''י קטן ועכו''ם. ומרן החת''ס השיב לו, שאילו היתה המצוה להוביל המנות בעצמו, אלא שגם ע''י שליח יוצא, מפני ששלוחו של אדם כמותו, הוה שייך דין שליחות. אבל מאחר שהמצוה ע''י''משלוח'' דוקא, מצי לשלוח אפי' ע''י גוי או קטן. וכ''ה להדיא בחי' החתם סופר לגיטין (כב:), שכבר טעו רבים וגדולים בזה. וכן העלה בשו''ת דבר אברהם להגאון מקאוונא בח''א (סי' יג אות ד) וכ''פ בעל חות יאיר במקור חיים (ס''ס תרצד). ובחזון עובדיה פורים עמוד קמה. ובילקוט יוסף מועדים, עמוד שלה]. לו מי שניגש לחנות ומזמין מנות לשולחם לחבירו, יוצא ידי חובתו, לא מבעיא אם שילם תמורתם לבעל החנות, אלא אפילו בהקפה יוצא ידי חובה. ודלא כמי שרצה להחמיר בזה. [ע' בתשובות והנהגות ח''א סי' תו]. לז השולח מנות לקטן לא יצא וצריך לחזור ולשלוח מנות לגדול. [מאורי אור (דק''ל סע''א). בית עובד (דף ע''ז.). ומהר''י נג'אר בשמחת יהודה, (מסכת סופרים, די''א רע''ד), הביא ראיה מהירושלמי (פ''ד דמעשר שני) דקטן לא חשיב רעהו, ולא יצא. ויש שכתבו דאיש דכתיב רחמנא לאפוקי קטן. וכן מבואר בשו''ת שאלת יעב''ץ ח''א (סי' קכ) ובשו''ת אגורה באהלך. ובמועד לכל חי, ובבן איש חי, ובאשל אברהם מבוטאטש. ובשו''ת יד סופר (סי' כג עמוד עה) תלה הדבר בשני הטעמים של משלוח מנות, שלטעמו של התה''ד שתהיה הרווחה לסעודת פורים, גם בקטן הרי יש לו הרווחה ויצא י''ח, אבל לטעם מנות הלוי שזה כדי להרבות השלום והריעות, השולח לקטן לא יצא, שאין דרך האיש לעשות ריעות עם קטן. ובערוה''ש (ס''ס תרצה) כתב שהשולח לקטן יצא, שהרי שור שנגח שור של קטן חייב דרעהו קרינן ביה. [ורמז לדבר, איש ''לרעהו'' גימט'''איש'' שיהיה איש כמוהו, ולא קטן]. וראה בילקו''י מועדים עמוד שלה, ובחזו''ע פורים עמוד קמו]. לח השולח מנות בפורים על ידי שליח, אינו צריך לברר אם הגיעו המנות למי שנשלחו אליו, שחזקה שהשליח עושה שליחותו. אבל אם שלח המנות על ידי קטן שלא הגיע למצות, צריך לברר אם הגיעו המנות לתעודתן. (שו''ת יביע אומר ח''ט חאו''ח סי' עא). לט השולח מנות לאדם ''חשוב'', אין אותו המקבל יוצא ידי חובת משלוח מנות בקבלתו, מפני הנאתו של השולח מנות אליו, שעל כל פנים אין כאן אלא הנאה בלי אכילה. [כ''כ בשו''ת זקן אהרן (סי' ריד). ובספר מועדי ה' (דק''ט ע''ב). ובערך השלחן חו''מ בספר הזכרון (מע' מ אות יב). ובשו''ת שאילת יעקב (סי' סא אות ב). ואע''פ שלפי טעמו של הרב מנות הלוי להרבות אהבה ושלום וריעות, י''ל דשפיר מהני, מ''מ לטעמו של התרומת הדשן, שהוא לצורך הרווחת סעודת הפורים, בודאי דלא מהני. ויש לחוש גם לטעם זה. הילכך נראה שלא יצא. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שלו. ובחזון עובדיה על פורים עמוד קמז] מ השולח מנות לרעהו וסירב הלה לקבלם כגון שמחל לו עליהם, או שהחזירם לו מחמת שנאה, שאינו אוהבו, או מחמת שבור שהמנות אין לפי כבודו, בכל אלה דעת הרמ''א שיצא ידי חובה. יש חלקים בדבר, לכן יחזור השולח ויקיים מצות משלוח מנות לאדם אחר. [הרמ''א בהגה (ס''ס תרצה) כתב, השולח מנות לחבירו, ולא רצה לקבלם או מחל לו, יצא. (מהר''י ברין). והפר''ח תמה עליו זו מנ''ל. והסביר החת''ס (חאו''ח סי' קצו), שהרי לדעת תרומת הדשן טעם המשלוח מנות הוא כדי שתהיה אפשרות לקיים שמחת הפורים, ולדבריו אפי' יש לו הרבה לסעודת פורים, לא יוכל למחול, שלא לבייש למי שאין לו. אבל לטעמו של הרב מנות הלוי כדי להרבות השלום והריעות, ולפ''ז כיון ששלח לו מנות והראה לו חיבתו די בכך, ואם מוחל לו יצא. ויפה כתב הפר''ח דמנין לו למהר''י ברין להכריע בזה כטעם המנות הלוי, שמא הטעם הנכון כדברי התה''ד, שאז לא יצא. ובספר אגורה באהלך (דף כא.) העלה (דף כג.), שבמשלוח מנות דכתיב ''ומשלוח'' מנות איש לרעהו, ולא כתיב בלשון נתינה, כל ששלח המנות, אפי' לא הגיעו המנות לידי המקבל כגון שלא רצה לקבלם יצא. ושזהו טעמו של הרמ''א שלא כתב כן אלא לגבי משלוח מנות, אבל לענין מתנות לאביונים, לא כתב שאם מחלו לו יצא, משום דכתיב בלשון נתינה, והרי לא נתן, ואינו יוצא במחילתם. ע''כ. אלא דצ''ע שלכאורה נראה שתיבת משלוח חוזרת גם על מתנות לאביונים, שהרי לא כ' ונתון מתנות לאביונים. ו''מתנות'' הוא שם דבר, ולא פועל, וע''כ דתיבת משלוח חוזרת על שני הדברים, על ''מנות'' ועל ''מתנות''. וא''כ לדבריו, אין חילוק בין משלוח מנות למתנות אביונים. ובשו''ת שאילת יעקב (סי' נט אות ג) כתב לפקפק על החתם סופר הנ''ל, שלא מצינו בש''ס''שלא לבייש מי שאין לו'', אלא בדבר הניכר לעין כל (כההיא דמ''ק כז.), משא''כ בדבר הנשלח לביתו, לא מצינו. והמהר''ם שיק בסעודת פורים ניסה לדחות דבריו, ולהוכיח כדברי החת''ס, אבל הוא עמד על דעתו, ודחה ראית מר חמיו. ושאח''כ אמר דבריו לפני זקני ת''ח והסכימו לו. ע''ש. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמוד שלו] מא צריך ליזהר ביותר שישלח מנות כשרות לאכילה בלי שום חשש איסור כלל. והשולח בשר לחבירו ספרדי, ישלח בשר חלק לפי דעת הבית יוסף, ואם שלח לו בשר כשר לא יצא ידי חובה, כיון שאנו נוהגים כדברי מרן לאסור מן הדין שלא לאוכלו. שקבלנו עלינו הוראות מרן. ומיהו אם שולח לרעהו אשכנזי אפשר שיוצא י''ח, ואפילו אם הוא מחמיר על עצמו כדעת מרן, יכול לתת לבניו הקטנים שלא הגיעו למצות. [ילקו''י מועדים. חזו''ע פורים עמוד קנב. וע' בשו''ת רב פעלים ח''ב (חיו''ד סי' ז). ול''ד למ''ש המחנה חיים ח''ג מאו''ח (ס''ס נג) להסתפק בשולח פת פלטר לנזהר ממנו, אי אזלינן בתר נותן או בתר מקבל, דהכא גרע טפי שע''פ קבלתינו דעת מרן הו''ל כאילו חתיכה דאיסורא, ואין כאן לא הרווחה לסעודה, ולא חיבה]. מב מי שאינו נזהר מפת עכו''ם וחמאת עכו''ם, ושלח אותם למנה למי שנזהר, יש אומרים שלא יצא ידיחובה. ולאו מילתא פסיקתא היא, ולכן לכתחלה ישלח לחבירו דבר הראוי לו לאכילה, שאינו מחמיר בו. [בארחות חיים כתב שלא יצא י''ח. ונסתפק בו בעל מחנה חיים ח''ג (סי' נג), ולאו מילתא פסיקתא היא). וצ''ע. ובשו''ת רבבות אפרים (סי' תנט אות ג) כתב בשם הגר''מ שטרן, לאסור לשלוח מנות לחבירו דברים שחבירו מחמיר בהם. [כמו שוקולד עם אבקת חלב נכרי, בהכשר הרבנות]. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנג]. מג מי ששלח איסור דרבנן לחבירו ואכלו, צריך לחזור ולשלוח מנות אחרות כשרות, שלא יצא ידי חובה. [לכאורה דמי למ''ש בחו''מ (סי' רלד) ויו''ד (סי' קיט), שכיון שנהנה אינו מחזיר לו הדמים, והסביר הנתיבות בחו''מ (סי' רלד) שאע''פ שהאוכל איסור תורה בשוגג צריך תשובה וכפרה להגן מן היסורים, מ''מ באיסור דרבנן בשוגג א''צ כפרה, וכאילו אכל כשר. ע''ש. וכיו''ב כתב הפרי תאר (סי' קיט ס''ק יז). ע''ש. אולם האור שמח (פ''א מהל' גירושין הי''ז) כתב, שדברי הנתיבות הנ''ל תמוהים וכו'. ע''ש. וכן משמע ממ''ש בשו''ת כתב סופר (חאו''ח סי' כב), שאם אכל איסור דרבנן בשוגג לא יברך ברכה אחרונה, שאין זה מברך אלא מנאץ. וכ''כ בשו''ת עולת שמואל (סי' ג). אלמא דלא חשיב כאילו היתר. וע' בשו''ת יביע אומר ח''א (חיו''ד סי' יד עמוד רט) בשם כמה פוסקים שחולקים על הנתיבות בזה]. מד השולח מנות לחבירו מיני מתיקה, אף על פי שחבירו אינו יכול לאוכלם מטעמי בריאות (חולי סכרת), אף על פי כן יוצא ידי חובת משלוח מנות, משום שעל כל פנים ראויים הם לבני ביתו. [שו''ת יביע אומר ח''ט במילואים לסי' עד. וע' בספר מקראי קדש (פורים עמ' קנ), שצידד בזה, שאפשר שאפי' למ''ד דמהני בשר חי למשלוח מנות, שאני התם שראוי לאכילה למקבל ע''י בישול, משא''כ עוגה שיש בה סוכר, שאינה ראויה למקבל. ע''ש. ועוד, דכיון שעיקר התקנה לשמחת מריעים, וכאן אין לו שמחה, אינו יוצא י''ח. אך בספר נשמת אברהם (עמ' שנד) הביא בשם הגרש''ז איערבאך שיוצא י''ח, דאטו מי ששלח לחבירו משלוח מנות מאכלי חלב אחר חצות היום, והמקבל אכל בשר, שאינו יכול ליהנות מהמנות בפורים, וכי לא יצא י''ח? ע''ש. אולם החילוק מבואר ששם יש לו שמחה שאחר ו' שעות מאכילת הבשר יוכל ליהנות ממאכלי החלב, אבל כאן שעליו להשמר תמיד ממאכלי סוכר המתוקים, שמא אינו יוצא י''ח משלוח מנות. [ואף ששלח לו המנות בסוף יום פורים שאין שהות לאכול מאכלי חלב, יתכן דיוצא י''ח אחר שיש לו במה להחליף מנתו עם אחרים]. ומ''מ עדיין י''ל שמכיון שבמשלוח המנות של מיני מתיקה יש כאן מחווה של חיבה ואהבה, וגם ראויים הם לבני ביתו גדולים וקטנים, ומאחר שפשט המנהג ברוב העולם לשלוח מנות לרעים ממיני מתיקה, לכן גם בנ''ד שפיר י''ל שיוצא י''ח במשלוח מיני מתיקה לרעהו אף שהוא חולה סכרת]. מה השולח מנות לרעהו, ויצא ידי חובתו, ורוצה לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, רשאי, ובלבד שיודיע לו שהם מפירות שביעית, כיון שאין זה חוב עליו. וכן מי ששלחו לו מנות, ורוצה לחזור ולשלוח מנות מפירות שביעית למשלח, אם יצא כבר ידי חובת משלוח מנות לאחר, רשאי לחזור ולשלוח מפירות שביעית למשלח, שאינו אלא כגומל חסד לחבירו, ואין זה כפורע חובו. ובלבד שיודיע לו שאלו פירות שביעית, כדי שישמור בהם קדושת שביעית. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה עמוד תכג. שוב יצא לאור חזון עובדיה על פורים, ושם עמוד קנד כתב כדברינו, והביא מ''ש הרמב''ם (פ''ו מהל' שמיטה ה''י), דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב, ואין עושים בהם שושבינות, ואין משלמים בהם תגמולים וכו'. והוא מהתוספתא (שביעית פ''ז). הכא נמי שיש עליו חובת המצוה לשלוח מנות לרעהו, לא יהיה רשאי לשלוח מנות מפירות שביעית, דהוי כמו פריעת חוב. אך אם כבר קיים המצוה של משלוח מנות לרעהו, ורוצה להוסיף לשלוח לרעהו אחר מפירות שביעית, נראה דשפיר דמי. כיון שיצא כבר ידי חובת משלוח מנות]. מו מי שקיבל מחבירו משלוח מנות, אין המקבל רשאי להשיב לו בחזרה מפירות שביעית או מדמיהן, שמכיון שהוא חייב להשיב לו כפי המנהג והנימוס המקובל, הרי זה תשלום תגמולין שאסור בפירות שביעית, שנראה כאילו פורע חובו. [ילקו''י השביעית והלכותיה עמ' תכג]. מז השולח מנות לרעהו בפורים, והמנות הם מפירות של ערלה או של כלאי הכרם שאסורים בהנאה, וחבירו הוא חולה שיש בו סכנה, שהמנות מותרות לו לאכילה, אפילו הכי אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. [הנה הריטב''א בסוכה (לא.) הביא פי' הראב''ד שכתב, שלולב של אשרה כיון דהוי איסור הנאה לא קרינא ביה ''לכם'', וכתב ע''ז, ולי נראה שכל שהוא ברשותו של אדם, ואין לאחרים בו שום רשות, ושום זכות, אע''פ שהוא מאיסורי הנאה, לכם קרינן ביה. ע''כ. אך בשו''ת הרשב''א ח''ד (סי' רב) כתב כדברי הראב''ד שאיסורי הנאה לא מקרי לכם. ולדבריו השולח פירות של איסורי הנאה למשלוח מנות, לא יצא, משום דלא יהיב ליה מידי, דהו''ל כהפקר. אבל להריטב''א דשפיר מקרי לכם, אפשר שיוצא י''ח משלוח מנות, כיון שהמקבל מותרים לו. וע' פמ''ג (סי' תמח מש''ז סק''ג). ועונג יום טוב (חאו''ח סי' לב). ומל''מ (פ''ה מהל' אישות ה''א). אך י''ל שכל ששולח דבר שלא נקרא שלו לא מהני. לא מבעיא להראב''ד ולהרשב''א, אלא גם להריטב''א י''ל כן. שאל''כ, נמצא נהנה מאיסורי הנאה. והגר''ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' תרצה) כתב לדייק מהפסוק ומשלוח מנות איש לרעהו, דלכאורה די היה לומר ומשלוח מנות לרעהו, אלא שיהיו מנות איש הראויות לו, זה ישלח לרעהו, אבל מה שאינו ראוי לו לא מהני. וע' בחזו''ע פורים עמ' קלח]. מח השולח מנות פירות ספק ערלה שגדלו בחוץ לארץ, והמקבל אינו יודע שהם ערלה, לא יצא, שכיון שאסור למשלח ליהנות בהם וצריך לשלוח לו בעילום שם, ובכהאי גוונא אין חיבה על ידי המשלוח מנות משום הכי לא יצא. [חזון עובדיה פורים עמוד קנה]. מט השולח עוף שחוט לחבירו מכלל המנות, ויצא טרף, צריך לחזור ולשלוח מנה אחרת תחתיו, ואז יקיים משלוח מנות. [ביד אהרן (סי' תרצה) נסתפק בזה. והכסא אליהו (סק''ד) פשיטא ליה שיצא, שהרי מן הדין א''צ לבדוק אחר י''ח טרפות, והעוף היה בחזקת כשר, הילכך השולח יצא י''ח. וכ''כ החתם סופר (סי' תרכד), שמכיון שכל רובא שרי רחמנא, מי שאכל בשר ושוב נמצא אח''כ שהיה טריפה, לא עביד שום איסורא, כי כך הדין מעיקרא שיאכל בשר מדין הרוב. וראה בזה בילקו''י מועדים, וחזון עובדיה פורים עמוד קנ]. נ השולח מנות לחבירו ונגנבו או נאבדו צריך לשלוח מנות אחרות תחתיהם. [הנה בספר בני חיי (סי' תרצד סק''ג) כתב, דכיון שעיקר התקנה למשלוח מנות הוא משום שמחה, כיון שנגנבו ליכא שמחה וכו'. וכ''ה בשו''ת משאת משה ח''ב (סימן ד), ובשו''ת אהל יוסף מולכו (חאו''ח סי' טו), ועוד. ואמנם בשו''ת בית שערים (חאו''ח סי' שפ), כתב לצדד שאפשר שקיום המצוה היא בשילוח, כלשון הפסוק ''ומשלוח מנות'', אע''פ שלא הגיעו ליד המקבל וכו'. מ''מ נראה עיקר שהכל תלוי בשמחת המקבל, וכיון שלא קיבל אותן לא יצא המשלח. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמ' שלז] נא השולח מנות לרעהו, שהוא אביון, יוצא ידי חובת שתי המצות: ''משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים'', לאחר שיתן עוד מתנה לאביון אחר. ויש מחמירים בזה שאין לעשות כן, וטוב לחוש לדבריהם, ולכן יתן עוד שתי מתנות לאביונים אחרים. [הנה הטורי אבן (מגילה ז.) צידד מתחלה בפירוש הגמ', קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, שיוצא י''ח שתי המצות בבת אחת, ושוב כתב שבמשלוח ב' מנות לאביון אחד אינו עולה לשתיהן. ופירוש הגמ' קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו, או מתנות לאביונים, שקיים מצוה אחת מהם, ואות ו' לחלק. ע''ש. ובשו''ת כתב סופר (חאו''ח סי' קלט) דן בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות, וכתב, ומיהו י''ל דבדיעבד אם התכוין לצאת י''ח שניהם בבת אחת יצא, אלא דלכתחלה לא נכון לעשות כן. ע''ש. אולם במעשה אחד שעושה לקיים ב' מצות בבת אחת לא שייך הדין שאין עושים מצות חבילות חבילות, שהרי שנינו בפסחים (לה.) שהכהנים יוצאים י''ח מצה בחלה ובתרומה, אף שיש מצוה באכילת תרומה בפני עצמה, ומברכים עליה לאכול תרומה, (רמב''ם תרומות פט''ו הכ''ב), ואעפ''כ יוצאים בה י''ח מצה לכתחלה, ולא אמרי' דהוי מצוות חבילות חבילות. ומוכח שכיון שהוא מעשה אחד של אכילה יוצא י''ח לכתחלה. ועיין בחזון עובדיה פורים]. נב תושב עיר פרזות שקוראים המגילה בי''ד, ששלח מנות לרעהו אשר בירושלים ביום י''ד, שקוראים המגילה בט''ו, (וכגון השולח משכונת רמות שקוראים בי''ד, לרעהו אשר בירושלים שקוראים בט''ו), ויודע שמקבל המתנות יאכלם בט''ו, יצא ידי חובתו. וכן היושב בחו''ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, ויודע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י''ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, כיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן. [בספר יד אהרן (סי' תרצד הגב''י) כתב, במי שיושב בחו''ל במדינת הים, ושלח לרעהו שבארץ ישראל, שתי מנות, קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, וידוע בבירור שהגיעו המנות או המתנות לתעודתם ביום הפורים, יצא י''ח, מפני שבפורים שהוא שעת החיוב הגיעו לתעודתם, אף שבשעה ששלחן לא היה עדיין חייב בהן. וכן משמע מדברי בעל המאור (ריש מגילה) שכתב, שלא יתן המתנות לאביונים קודם פורים דילמא אכלי להו קודם פורים, משמע שאם ידענו בודאי שאוכלים אותם בפורים יוצא י''ח, אע''פ שבשעה שנתן לא היה עדיין חייב במצוה זו. והטעם ששמחה ביומה בעינן, וה''ה בנ''ד, כיון שהגיעו לידם בשעת החיוב של השמחה ושמחו בהן בודאי שיוצא י''ח. ע''כ. וכ''פ בשו''ת אהלי יצחק הכהן (חאו''ח סי' כא), ובבאר היטב (סי' תרצה סק''ז). וע' בחזון עובדיה פורים עמוד קסב] נג תושב ירושלים ששלח מנות ביום י''ד לשאר ערי הארץ שקוראים המגילה בי''ד, יצא ידי חובתו. אבל אם שלח מנות להם ביום ט''ו, לא יצא, שאצלם אינו יום שמחת פורים, עבר יומו בטלה שמחתו. שכל שהמנות מגיעים אחר פורים לא יצא, והמשלוח שיצא מידו בפורים אינו אלא הכנה למצוה, [כמ''ש בשו''ת יהודה יעלה אסאד חאו''ח ס''ס רד], וגמר המצוה הוא בהגיע המשלוח ליד המקבל, וכיון שלא קיבלו עד אחר הפורים, לא יצא. שהכל תלוי במקבל המנות. [כ''כ בשו''ת אהל יוסף מולכו (חאו''ח סי' טו) וז''ל: ומיהו בן כרך ששלח לבן עיר ביום ט''ו לא יצא, ואפילו אם אכלו בו ביום, שמכיון שאינו יום שמחה בשבילו, עבר יומו בטלה שמחתו. ע''כ. ולאפוקי ממ''ש בסנסן ליאיר (עמוד רח), שאם השולח ירושלמי ונותן ביום ט''ו לפרוז יצא י''ח, שבנותן תלא רחמנא. ע''ש. ולא כתב שום מקור לדבריו, אלא מסברא דיליה, ונעלם מעינו כל מ''ש האחרונים שהובאו בחזו''ע הנ''ל. ומה שסיים ופשוט, להמבואר אינו פשוט כלל]. נד בן עיר היוצא לדרך מראש חודש אדר ואילך, שחלה עליו מצות פורים, ושולח מנות או מתנות לאביונים לאחד מבני עירו, יכול לתת אותן בעצמו אפילו בסתם, לשם מצות פורים, ואין העני זוכה בהן אלא עד פורים. אך יותר טוב להתנות עמו בפירוש שלא יזכה בהם ולא יאכלם עד יום פורים. סימן תרצו - דיני הספד ותענית א מי שהוא אבל בתוך שבעה ימי אבלות, אינו נוהג אבלות בפורים בדברים שבפרהסיא, אבל דברים שבצינעא נוהג, וכדין אבלות בשבת. ולכן לא יעלה לספר תורה בפורים, ואם קראו לו בשמו יעלה. ויש להתיר לאבל לפתוח החנות בפורים, משום דהוי דבר שבפרהסיא. [ילקו''י על הלכות אבלות. חזו''ע פורים עמוד קפז. וכ''ד מרן בשלחן ערוך יו''ד (סי' תא ס''ז)''שאין אבלות נוהגת בפורים, לא בי''ד ולא בט''ו, אלא דברים שבצינעא נוהג''. ובזה חזר בו מרן ממה שכתב באו''ח (סי' תרצו ס''ד) שכל דברי אבלות נוהגים בחנוכה ופורים. [וזוהי שיטת הרמב''ם (פרק יא מהל' אבל הי''ג), שאף שאין מספידים את המת בחנוכה ובפורים, ''אבל נוהגים בהם כל דיני אבלות''. וכ''כ המרדכי] ב האבל חייב בהנחת תפלין ביום פורים אפילו הוא יום ראשון של האבלות, שהוא יום קבורה, ומיהו אם הוא גם יום המיתה לא יניח תפלין אפילו לאחר קבורה. [הנה לענין הנחת תפלין בפורים ביום קבורה שאינו יום המיתה, מסתברא ודאי שאפילו החולקים על המהריט''ץ, וס''ל שאין להניח תפלין ביום קבורה, אף הם יודו בפורים למהריט''ץ שהאבל מניח תפלין בברכה, שמכיון שאין אבלות נוהגת בפורים, לא שייך הטעם שכתב רש''י (ברכות יא.), שהאבל אינו מניח תפלין ביום ראשון, מפני שצערו גדול ומעולל בעפר קרנו, והתפלין נקראים פאר. וכמ''ש כיו''ב המג''א (סי' תקמח סק''ה) דלדידהו שמניחים תפילין בחוה''מ, האבל אפי' ביום ראשון מניח תפלין בחוה''מ, שהרי הרא''ש כתב שהטעם שהאבל אסור בתפלין משום שהוא יום מר וצערו גדול והוא מעולל בעפר קרנו, וזה לא שייך בחוה''מ, שהרי אין נוהג בו אבלות דפרהסיא. ע''כ. ומינה ליום פורים למאי דנקטינן שאין אבלות נוהגת בו, בודאי שהאבל מניח בו תפלין אפי' ביום ראשון שהוא יום קבורה. ומ''ש המג''א (ס''ק טז) שאף לאחר קבורה לא יניח תפלין, כבר חלק עליו הא''ר (סי' תרצו ס''ק יא), והעלה שהאבל יניח תפלין אחר קבורה. וכ''כ הפמ''ג שם, שכיון שפורים הוא יום משתה ושמחה, אין זה מעולל בעפר קרנו. וצ''ע. ע''כ. ומיהו אם הוא יום המיתה, לא יניח תפלין, אפי' אחר הקבורה. כי בודאי מר לו מר, כמ''ש ואחריתה כיום מר. וכדברי המג''א. וכ''פ בסידור דרך החיים. וע' ילקו''י אבלות. חזו''ע פורים עמ' קצא]. ג אף על פי שהאבל אינו יוצא מפתח ביתו, מכל מקום בפורים אחר חצות יקום מעל גבי קרקע, ויעשה סעודת פורים על השלחן. [והגם דבעלמא לא נהגו לקום כי אם במנחה קטנה, מ''מ ביום פורים שיש מצות שמחה וסעודה יש להקל לקום מע''ג קרקע במנחה גדולה, ואז יעשה סעודת פורים]. ואין לבכות כלל בפורים, שזה בסתירה למצות שמחת הפורים. [שו''ת בית יהודה עייאש ח''א (חאו''ח סי' כד). ע''ש]. ד מה שאין אבלות נוהגת בפרהסיא בפורים, הוא גם בליל פורים, אף שאין מצות סעודת פורים בלילה, מכל מקום שמחה יש. ובודאי שאסור להספיד גם בליל פורים, שבכל התורה כולה היום הולך אחר הלילה שלפניו, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. [שו''ת חתם סופר (סימן קצה), בשם הטורי אבן. ולשון הריטב''א (מגילה ה:), הא דאמרינן שמחה מלמד שאסורים בהספד, נראה שה''ה שאין אבלות נוהג בהן, דאתי שמחה דרבים ודחי אבלות דיחיד. ונראה מדבריו דהא תליא בהא. א''כ גם אבלות אינה נוהגת בלילה. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קצב]. ה בירושלים נוהגים שלא להברות בחול המועד, זולת על אב ואם, והוא הדין שלא להברות בפורים זולת על אב ואם, ובשאר מקומות עושים הבראה בפורים. אך טוב להברות רק בעוגות וקפה, ולא בביצים ועדשים. (יביע אומר ח''ד חיו''ד סי' כו, וח''ט חאו''ח ס''ס ק). . ו האבל, אפילו בתוך שבעה, חייב במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, שהרי האבל חייב בכל מצות התורה (סוכה כה:). [ש''ע (סי' תרצו ס''ו). וכ''ה בהרא''ש (פ''ג דמ''ק סי' פה) בשם רבינו מאיר. ומהר''ם מרוטנבורג בתשו' מיימוני (סדר שופטים ס''ס טו). ובמרדכי מגילה (ס''ס תשפה). ובספר הפרנס (סי' רסט). וזה שלא כדברי ריא''ז (מ''ק פ''ג ה''ו אות ב) שכתב, שהאבל פטור מלשלוח מנות וחייב רק במתנות לאביונים. ואף שבשו''ת גדולת מרדכי ח''ב (חיו''ד סי' כא) כתב שמנהג גירבא (תוניס) שהאבל אינו שולח מנות, ורק שולחים לו מנות. ע''ש. אנו אין לנו אלא דברי מרן שהאבל חייב לשלוח מנות, שהאבל חייב בכל המצות]. ז טוב שהאבל לא ירבה במשלוח מנות. [פמ''ג בשו''ת מגידות ס''ס נח]. ונכון שישלח מנות של בשר ודגים פירות וירקות וכיוצא בהם, ולא תפנוקי מעדנים ומיני מתיקה מיוחדים. [מטה משה סי' תתריז]. ואחינו האשכנזים נוהגים שלא לשלוח מנות לאבל כל י''ב חודש על אביו ואמו, וכל שלושים יום על שאר קרובים, [הרמ''א בהגה ביו''ד סי' שפה. וכתב הגר''א (ס''ק יד), שהוא מדין שאין שואלים בשלום האבל עד תום י''ב חודש. ומשלוח מנות הוא כשאלת שלום. והט''ז (סי' תרצו סק''ג) כתב, שמכיון שהרמ''א ביו''ד כתב שמנהגינו להקל בשאלת שלום, מותר ג''כ לשלוח לו מנות, ויש לסמוך ע''ז כשהאבל עני. והמג''א (ס''ק יב) כתב, שכוונת הרמ''א להורות שכל זה לדעת האומרים שכל דיני אבלות נוהגים בפורים, אבל במקום שאין נוהגים אבלות בפורים, דין פורים כדין שבת, ובמקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת, מותר לשלוח אליו מנות]. אבל הספרדים נוהגים לשלוח מנות אליו כרגיל. [ילקו''י מועדים עמ' שמא, ילקו''י תפלה כרך א' מהדורת תשס''ד עמ' צ'. ואף שמרן אאמו''ר שליט''א כתב בירחון קול סיני, הלכות פורים, שאין לשלוח מנות לאבל, מ''מ הדר הוא לכל חסידיו, וכיום הוא מורה ובא כפי המבואר, שהעיקר כמו שפסק מרן ביו''ד (סי' תא ס''ז) שאין אבלות בפורים לא בי''ד ולא בט''ו. וכ''כ בברכ''י, ושכן הורה למעשה. וכן כתבו אחרונים רבים, לפ''ז יש להורות שיכולים לשלוח מנות לאבל לשמחת פורים. ולפי מה שמבואר ג''כ בירושלמי ברכות (פ''ב ה''ו), שבכל ארץ יהודה היו נוהגים לשאול בשלום אבלים בשבת, וכן המנהג כיום באר''י, לפ''ז מותר לשלוח מנות לאבל שהוא בתוך י''ב חודש לאביו ולאמו, או בתוך שלשים לשאר קרובים]. וכן אם רב העיר הוא אבל, או שהוא רבו שלימדו תורה, מצוה לשלוח לו מנות דרך כבוד, שאין זה אלא כתשלום חוב. [כמבואר בשו''ת דברי מלכיאל ח''ה סי' רלז]. ח אפילו למי שמחמיר שלא לשלוח מנות לאבל, אם האשה אבלה בודאי שמותר לשלוח מנות לבעלה, כיון שהוא אינו אבל. [ואע''פ שפסק מרן ביו''ד (סי' שעד ס''ו), שכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו, חוץ מאשתו, שאע''פ שהוא מתאבל עליה, אינו מתאבל עמה אלא על אביה ואמה. מ''מ הרמ''א שם כתב, דהאידנא נוהגים להקל באבלות זו של מתאבלים עמו, שאין זה אלא משום כבוד האבלים, ועכשיו נהגו למחול. וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין. ע''ש. ועכשיו פשט המנהג כדעת הרמ''א, ובשו''ת ישכיל עבדי ח''ח (חאו''ח סי' כ אות מג) הוסיף, שבמשלוח מנות בפורים, שיש עגמת נפש למי ששולח ואין האבל רוצה לקבל, נראה שאין לו רשות להחמיר על עצמו. ועכ''פ אפי' למרן, מה שאחרים עושים לו, לית לן בה. וראה בחזון עובדיה פורים שם]. ט לכל הדעות מותר לשלוח מתנות לאביונים לאבל עני, דהוי צדקה. ואפילו בתוך שבעת ימי אבלות, ואין להחמיר בזה כלל. [כ''כ המג''א וא''ר. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שמא] י אבל שהוא מומחה לנגינה, והוא אומן בכלי שיר, והוא בתוך י''ב חודש לאב ואם, מותר לו לנגן לכבוד פורים ולכבוד סעודת מצוה, כיון שאין כוונתו לשם שמחה. [שו''ת זקן אהרן (סי' ריג). וע' בשו''ת זרע אמת ח''ב (סי' קנז). ובשו''ת מהר''ם שיק (חיו''ד סי' שסח). ובספר עקרי הד''ט (סי' לו אות כב). ובשו''ת פני מבין (חיו''ד סי' רנו). ובשו''ת ברכת חיים (סי' קג). ילקוט יוסף מועדים עמ' שמא. חזון עובדיה פורים עמו' קצד] יא מי שמתה אמו, ולא נודע לו עליה, אין להודיע לו בפורים, כדי שיאמר עליה קדיש, שהרי מצד עיקר הדין אסור להודיע לקרובי המת אפילו באביו ואמו, משום ''מוציא דבה הוא כסיל'', אלא שנהגו להודיע לבנים בשביל הקדיש, והרי בפורים לא יצא הדבר מידי מחלוקת אם נוהגים בו אבלות, ולכן לכתחלה אין להודיעו לגרום לו אבלות, ומוטב לסתור המנהג ולעשות על פי הדין, ושב ואל תעשה עדיף. [פנים מאירות ח''ב סי' ק]. יב מותר לישא אשה בפורים ואין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. ואפילו אם עושים את סעודת הנישואין בפורים שפיר דמי. אך ממדת חסידות טוב שיעשו הסעודה בלילה שאחרי הפורים. וכל שכן שמותר לערוך מסיבת אירוסין ושידוכין ביום פורים. [כן פסק מרן בש''ע (סי' תרצו ס''ה). ומקורו מתשובת הרשב''א (ח''ג סי' רעו), דדוקא במועד אסרו, וכדאמר רב אשי (בחגיגה ח:), שנאמר ושמחת בחגך, ולא באשתך, וכ''ה במו''ק (ח:), אבל בפורים מותר. ועוד דפורים הוה חד יומא, ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה. ובענינים אלה הולכים להקל, מפני שאינם אלא מדרבנן. ע''כ. וראה עוד בילקו''י מועדים עמ' שמב. ובשו''ת יביע אומר חלק ב' סימן כב סק''ג, ובחזון עובדיה פורים עמוד רג]. סימן תרצו - עשיית מלאכה בפורים א פורים מותר בעשיית מלאכה, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים, אין עושים. והעושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה מאותה המלאכה לעולם. אבל בנין של שמחה, כגון שבונה בית חתנות לבנו, ונטיעה של שמחה, כגון אבורניקי של מלכים, שהוא אילן שצלו נאה, וכופפים אותו על גבי כלונסאות, מותר. וכעת המנהג בכל מקום שלא לעשות מלאכה ביום פורים. אבל בלילה מותר. ומותר לעשות אפילו מלאכות גמורות לצורך פורים. [הרמ''א בהגה סי' תרצו ס''א], ובלבד שלא יתבטל משמחת פורים. [מגילה (ה:) רבי נטע נטיעה בפורים, ופריך מדאמר רב יוסף שמחה ומשתה ויום טוב, יום טוב, שאסורים בעשיית מלאכה, ומסיק רבה בריה דרבא, הספד ותענית קבלו עלייהו, מלאכה לא קבלו עלייהו, דהא לבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב. והא רב חזייה לההוא גברא, דהוה שדי כיתנא בפוריא, ולטייה וכו', התם במקום שנהגו שלא לעשות, והו''ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שאי אתה רשאי להתירם בפניהם. וכן פסקו הרי''ף והרא''ש והרמב''ם פ''ב הל' יד. וראה בילקו''י מועדים, ובחזון עובדיה פורים עמוד קצד]. ב מעיקר הדין מותר להסתחר בפרקמטיא בפורים. ומכל מקום טוב להחמיר, אלא אם כן מוכר כדי להרויח לצורך הסעודה והמשתה של יום פורים, כשאין לו לבזבז בריוח. ואם אין לו מה לאכול אפילו מלאכה ממש מותר לעשות בפורים. וכל מה שמותר לעשות בחול המועד כגון דבר האבד או צרכי רבים וכיו''ב, מותר לעשות בפורים, אפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים. [ילקו''י שם. חזון עובדיה פורים עמוד קצה]. וכן פשוט שפועל עני שאין לו מה יאכל מותר לו לעשות מלאכה כדי שיאכל וישתה וישמח בפורים. [לאפוקי ממ''ש בשו''ת ירך אברהם ח''א (סי' כ), שבפורים שקבלו עליהם שלא לעשות מלאכה, הו''ל נדר גדול. ואריה דנדרא רביע עליה, ואפילו אין לו מה יאכל אסור. ושאני חוה''מ שהם אמרו לאסור מלאכה, והם אמרו שעל ידי פועל עני שאין לו מה יאכל מותר. ע''כ. ונראה מדבריו שחשב דמה שאמרו (בנדרים טו.) דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם, שנאמר ''לא יחל דברו'', היינו דהוי כנדר דאורייתא, וליתא, שהרי מבואר להדיא בהרא''ש (נדרים פא:), שאין איסור זה אלא מדרבנן. וכ''כ הר''ן. ולכן הדבר פשוט שכל מה שמותר בחוה''מ מותר בפורים, אף במקום שנהגו איסור במלאכה. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''א (חיו''ד סי' יא אות כד), ובחזו''ע פורים עמ' קצד הערה כג]. ג יש מחמירים שלא להסתפר בפורים אלא על ידי גוי. ומכל מקום גילוח הזקן מותר ביום פורים לצורך היום, אם לא התגלח מקודם. [ע' בשו''ת בית דוד (סי' תצז) שכתב, שאפי' אם חל פורים באמצע השבוע, מותר לפרזים להסתפר ביום י''ד, ולתושבי המוקפים בט''ו, מפני שאין בגילוח משום איסור מלאכה, ששמחה היא לו, שאף בחוה''מ לא אסרו אלא משום גזירה שלא יכנס מנוול לרגל. ואמנם בשו''ת דבר משה (חאו''ח סי' מד) כתב להתיר גילוח רק ע''י עצמו, כשחל יום י''ד או ט''ו בער''ש, אבל אם חל באמצע השבוע אין להתיר. וכ''כ בפרי האדמה ח''א (דף מד:). אבל בשו''ת נחפה בכסף ח''ב (דף ח:) כתב, מעשה בא לידינו בספר ישראל עני, והסכמנו להתיר לו לגלח בפורים שחל יום ט''ו ביום ששי, כסברת הרב בית דוד. וכ''כ בערך השלחן (סי' תרצו סק''ג). וכ''כ בשו''ת אם הדרך (חאו''ח סי' ב אות ד) להקל בער''ש. ובשו''ת ידיו של משה (חאו''ח סי' ו) כתב שהמנהג להתיר להסתפר בי''ד ובט''ו, [אפי' כשחל באמצע השבוע] בין ע''י ישראל בין ע''י גוי, כהוראת הרב בית דוד. וכ''כ בתפארת אדם, ובשו''ת חקרי לב, ובשמחה לאיש, ובספר יפה ללב, ובעקרי הד''ט, ובויקרא אברהם, ועוד. וראה בשו''ת יביע אומר ח''ו (חאו''ח סי' מז). ובילקו''י מועדים עמו' שמב. ובחזון עובדיה פורים עמו' קצו] ד אם חל פורים בערב שבת, מותר להסתפר בפורים לכבוד שבת, ומכל שכן לבני המוקפים, שפורים שלהם בשבת, אלא שמקדימין קריאת המגילה ליום ששי, ואינם נוהגים איסור בעשיית מלאכה ביום ששי, שמותרים להסתפר ביום ששי. [הליכו''ע ח''א עמוד רמ]. ה מותר לעשות מלאכה בפורים על ידי גוי, אף מלאכות גמורות. [שהרי אף בערב פסח אחר חצות מותר לעשות מלאכה ע''י גוי, כמו שפסק מרן בש''ע (סי' תסח ס''א), כ''ש פורים שאינו אלא מנהג במקום שנהגו. וכ''פ בערך השלחן (סי' תרצו סק''א), ודלא כהבית דוד שאסר אפילו ע''י גוי. ע''ש. וכ''פ בשלחן גבוה (סי' תרצו סק''ח). וע''ע בילקוט יוסף מועדים עמוד שמב. חזו''ע פורים, עמ' קצו]. ויש אומרים שמותר אף שהגוי יעשה מלאכה בפרהסיא בפורים, כגון לבנות בית לישראל, ויש חולקים. ועל כל פנים בארץ ישראל שיש מצוה לבנות בה בית, מותר לבנות בפורים על ידי גוי, ובפרט כשהוא בקבלנות. [בשו''ת בית דוד (חאו''ח סי' תצה) כתב להחמיר לבנות בית ביום י''ד, ואפילו ע''י גוי, כיון דאוושא מילתא. וכן הסכים בערך השלחן, וברוח חיים. ובשלחן גבוה (סי' תרצו סק''ח) כתב, שאע''פ שראיות הבית דוד חלושות, כבר הורה זקן. אולם בשו''ת אהל יצחק חסיד (חאו''ח סי' כ) כתב להקל לבנות ע''י גוי. ובשו''ת תפארת אדם (חאו''ח סי' כט) כתב שעכ''פ בקבלנות מותר. וע''ע בשו''ת חקרי לב (בשיורי א''ח סי' כ) שהביא מ''ש בשיורי כנה''ג שאסור לבנות בט' באב, משום דאוושא מילתא, וגם מפני שהעיר פרוצה בענין הבנינים, ויחשבו שגם בשבת מותר וכו'. והשיב על זה, דאף אי אוושא מילתא, מאחר שמן הדין מותר, אין לנו לגזור גזירות מדעתינו אטו שבת. ומ''מ חשש לד' הכנה''ג, והיקל בזה רק לצורך גדול. ע''ש. ונראה שבארץ ישראל שמצוה לבנותה, יש להתיר בפשיטות לשפץ ולבנות בפורים ע''י גוי. וכל שכן כשיש הפסד בדבר]. ו מותר להצטלם ולצלם בפורים שהוא גם כן כמלאכה של שמחה, וכבנין ונטיעה של שמחה. [וראיה ממ''ש בלקט יושר (עמוד קנט), שכל המלאכות שעושים כדי לשמוח כגון שתופרים ומציירים ומתקנים כמה ענינים לשמוח, ואפילו הן מלאכות גמורות, כולהון שרי, כדין נטיעה של שמחה]. ז מותר לגזוז צפורניים ביום פורים. [לא מבעיא לדידן דקי''ל כמרן בש''ע (סי' תקלב ס''א) בדין חוה''מ דשרי, וכ''ש פורים דהוי רק ממנהג. אלא אפי' להרמ''א י''ל הבו דלא להוסיף עלה. וע' בשו''ת דברי מלכיאל ח''ה (ס''ס רלז) שהחמיר, אם לא שגוזזם שלא יחצצו לנט''י וכו'. ע''ש. ואין דבריו מוכרחים. וע' בשו''ת פסקי תשובה ח''א סי' קנ]. ח מותר לכתוב חידושי תורה ופסקי הלכה, וכן אגרת שלומים, ביום פורים, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. [כל בו (סי' מה), וכ''ה בארחות חיים (הל' פורים אות כז), ובנימוק''י (מגילה ח:), ובספר המאורות (שם ז:). וע' במאירי מגילה (ה:) שכתב, ומכאן סומכים תלמידי חכמים לכתוב סברותיהם אף ביום פורים, דרך שמחה ושעשוע. וע''ע בספר מטה משה (סי' תתריו) שכתב, שמהרי''ל היה כותב תשובות לשאלות ששאלוהו בעת שהיה מיסב על השלחן בסעודת פורים. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שמב. חזון עובדיה על פורים עמוד קצו]. ט מותר לבני הפרזים לעשות מלאכה בחמשה עשר באדר, וכן מותר לבני המוקפים לעשות מלאכה בארבע עשר באדר. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בשני הימים גם בי''ד וגם בט''ו, אינו מנהג, ואין תוקף למנהג, אלא רק י''ד לבני פרזים, וט''ו למוקפים, ולא יותר. [בשבולי הלקט השלם (סי' רד) כתב: ''ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, לא נהגו אלא ביום קריאת המגילה עצמה, אבל לאסור של זה בזה אינו מנהג''. וכ''כ בספר האשכול, וכ''פ מרן בש''ע (סי' תרצו ס''ב). ואמנם הפר''ח שם כתב שיש להוכיח מהש''ס להיפך. אולם במקראי קודש (דף רא:) כתב לדחות ראית הפר''ח בטוב טעם. ע''ש. וכ''כ בספר לחם יהודה (הל' מגילה דף מ:) ובברכי יוסף (סק''ז). ואין לזוז מדברי מרן. וע' בחזון עובדיה פורים עמוד קצח]. י עיר שיש ספק אם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כבר נתבאר שאסורים במלאכה רק בי''ד אדר. אולם בטבריה שיש בה ספק מהדין אם קוראים בי''ד או ט''ו, יש להחמיר בעשיית מלאכה בי''ד ובט''ו. [בספר יד אפרים (סי' תרצו) כתב, דבש''ס מוכח שבעיירות המסופקות אם היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, שפיר הוי מנהג לאסור בשניהם. וכ''כ בסידור בית עובד, וכן נראה מהבן איש חי. אולם בהליכות עולם ח''א (עמו' רמ) כתב לדחות דברי הרב יד אפרים הנ''ל, זולת בעיר טבריה דהויא ספיקא דדינא, דמספקא לן אי ימה חומתה, ולא שייך בזה למיזל בתר רוב עיירות, אבל בשאר עיירות המסופקות דהויא ספיקא במציאות, אזלינן בתר רובא]. יא ראוי לעורר ולהזכיר להתפלל ערבית במוצאי יום הפורים. וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. [ילקוט יוסף מועדים עמ' שיז]. סימן תרפו - דין תענית אסתר א בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים בי''ג אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם ושונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמים לבל יוכלו אויביהם לשלוט בהם, ועמדו בתפלה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שמשה רבנו ביום שנלחם עם עמלק עמד בתענית ובתפלה, וגבר ישראל. [כמבואר במכילתא ס''פ בשלח]. והשי''ת אלקי אבותינו שמע תחנתם וקיבל תשובתם ותעניתם ברצון, וביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמשה אלף איש, מלבד מה שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נפקד מאתנו איש, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה זכר לנס שנעשה להם. וצום זה נקרא ''תענית אסתר''. [ילקו''י מועדים עמ' רעז. חזו''ע על פורים עמ' לז. מדרש תנחומא (פר' בראשית). שאילתות דרב אחאי גאון (פר' ויקהל סי' סו). הרמב''ם (פ''ה מתענית ה''ה). וע''ע בהר''ן (ספ''ב דתענית) בשם הראב''ד שכתב, שיש לנו סמך בכתוב, שנאמר (אסתר ט לא), וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם, כלומר, שכשם שקבלו עליהם לעשות את ימי הפורים, כימים טובים, כך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם, כלומר לעשות תענית בי''ג באדר בכל שנה ושנה. ע''ש]. ב יום י''ד וט''ו באדר אסורים בהספד ותענית, בכל מקום, בין לבני הכרכים העושים פורים ביום ט''ו לבד, בין לבני עיירות העושים פורים י''ד בלבד. ג אם חל י''ג באדר ביום שבת מקדימים להתענות ביום חמישי בשבת, שהוא יום י''א באדר. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רעז. חזון עובדיה על פורים עמוד לז]. ד מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר. [שהרי אפי' מד' צומות הנזכרים בדברי קבלה צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, פטורות מלהתענות חוץ מתשעה באב, וכמבואר בדברי מרן הש''ע (סי' תקנד ס''ה), וכ''ש תענית אסתר. וכ''פ להדיא הרמ''א כאן (בסי' תרפו ס''ב). ומרן לא הוצרך לכתבו שהוא נלמד יפה מק''ו. וראה בילקו''י מועדים, ובחזו''ע על פורים]. ומעוברת שאמרו היינו כשהוכר עוברה, שהוא משלשה חודשים ומעלה. ומכל מקום אם סובלת מהקאות ומיחושים או חולשה רבה מותר לה לאכול גם בטרם מלאת לה שלשה חודשים להריונה, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד. [מור וקציעה (סי' תקנ). מועד לכל חי (סי' ט אות יד). וק''ו לנדון דידן]. ומינקת שאמרו אפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך כ''ד חודש ללידתה ומרגישה חולשה יתרה, הרי היא פטורה מלהתענות. וראה בילקו''י מועדים, עמ' רעז. ע''פ מה שאמרו בנדה (ט.) איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ''ד חודש. וכ''כ בכנסת חכמי ישראל (סי' עא). ובהגהות המהרש''ם בארחות חיים (סי' תקנ סק''א). וכן נראה דעת הרב אגרות משה (חאו''ח ח''ד ס''ס קיד) שכתב, ומי שהוא חלוש בטבעו יותר משאר בני אדם, נחשב כחולה שמותר לאכול וא''צ להתענות. ע''ש. ואף המניקה הרי היא חלושה בטבעה יותר משאר בני אדם הבריאים. ועכ''פ לענין תענית אסתר שאינו אלא מנהג, היה נראה להקל למניקה תוך כ''ד חודש, אף שהפסיקה להניק בפועל. וע' בשו''ת יחוה דעת ח''א (סי' לה). ונכון לנהוג לפי הרגשת האשה, שאם היא מרגישה שיכולה להתענות, תתענה, ואם היא מרגישה חולשה יתרה וסחרחורת פטורה. ע''ש]. ה וכן אשה שהפילה פטורה להתענות תוך שלשים יום להפלתה. [אשל אברהם מבוטשאטש מה''ת סי' תקנ]. ואם מרגישה חולשה פטורה מתענית זו אפילו עד כ''ד חודש להפלתה. ואין צריך לומר שיולדת תוך שלשים יום פטורה מלהתענות, ואינה רשאית להחמיר על עצמה. [ילקו''י מועדים עמ' רעח. ע''פ המבואר (בסי' תקנד ס''ה), שיולדת תוך ל' פטורה אפי' מתענית של ט' באב. וכ''כ בתשובת מהר''ם מרוטנבורג האחרונים הובאה בכה''ח שם ס''ק כט]. ו וכן חולה שאין בו סכנה פטור מתענית זה ואינו רשאי להחמיר על עצמו. ע''פ הש''ע (סי' תקנד ס''ה) והאחרונים שם. וע''ע באשל אברהם (סי' תקנ). ובשו''ת עולת שמואל (סי' קח). ואפילו מי שתקפתו חולשה יתרה אין צריך להתענות. [הגאון יעב''ץ בסידורו (דף שעח: אות כב). והמהר''ח פלאג'י ברוח חיים ר''ס תקנ]. וכן זקן מופלג שהוא תשוש כח, פטור מלהתענות, ואף אינו רשאי להתענות. [רוח חיים פלאג'י על פי תשובת הגאונים]. ואפילו מי שאינו אלא מצטער מכאב עינים לא יתענה, וכשיבריא יפרע תעניתו, אלא אם כן אכל על פי פקודת רופא שאז אינו צריך לפרוע התענית. [עיין ברמ''א (סי' תרפו ס''ב) ובכף החיים שם ס''ק כב]. וכן מעוברות ומניקות וחולה אפילו אין בו סכנה אינם צריכים לפרוע התענית. [ע' במשנ''ב (סק''ה), לד' הישועות יעקב. ובכה''ח (ס''ק כב). ובשו''ת יחוה דעת ח''א ס''ס לה]. אבל הבריאים בין אנשים בין נשים, לא יפרשו מן הצבור. ואפילו מי שבא בדרך וקשה עליו התענית ידחק עצמו ויתענה. [שבולי הלקט (סי' קצד). ב''י. ואחרונים. ובשו''ת דברי יציב (חאו''ח סי' רצ) שהתריע על קצת נשים שמזלזלות בתענית זה, ואוכלות כהרגלן בשאר ימים, ונעשה להם הדבר כהיתר. שזהו נגד ההלכה, וחייבות להתענות. ילקו''י מועדים עמ' רעח. חזו''ע פורים עמ' לט]. ז כשחל י''ג אדר בשבת והקדימו התענית ליום חמישי, אם טעו ואכלו ביום ה', טוב שיתענו ביום שישי. [שו''ת שבות יעקב ח''ג (סי' נ). שו''ת מי באר (סי' סג). ובמדרש תנחומא (פר' בראשית אות ג) איתא, ואם חל י''ד באדר להיות ביום ראשון בשבת, אסור להתענות אף בער''ש, אלא מקדימים ומתענים בחמישי בשבת, שהוא י''א באדר, שעיקר תענית בסליחות ותחנונים, ואתי לאמנועי מכבוד השבת, וכבוד השבת עדיף יותר מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא, ותענית דרבנן, ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן. ע''כ. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ג (חאו''ח סי' ג' אות ו). ודו''ק. וע''ע בילקו''י מועדים עמוד רפ, ובחזון עובדיה פורים עמוד מב]. ח חתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו, לא יתענה בצום תענית אסתר. הנה בשו''ת בית דוד (חאו''ח סי' תעו) כתב, שחתן לא יתענה לא צום אסתר ולא י' בטבת. והעיר ע''ז בברכי יוסף (סי' תרפו סק''ו): ''ולעיל סי' תקמט סק''ב כתבתי בשם הריטב''א סוף תענית שיתענה ד' צומות''. ע''כ. ומבואר בריטב''א שם, דכיון שרגל שלו רגל יחיד מדרבנן, ותעניות אלו דרבים הם, אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן. ועוד דמקרא מלא הוא: אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ע''כ. ולפ''ז בתענית אסתר שאינו משום אבלות רק משום זכרון לנס, ולא שייך קרא דאעלה את ירושלים וכו', אין החתן מתענה בימי הרגל שלו. ומכ''ש שאין צום תענית אסתר אלא מנהג, לדעת רוה''פ. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ה (חאו''ח סי' מ אות ח), ובשו''ת יחוה דעת ח''ב (סי' עח בהערה). ע''ש]. ט והוא הדין לשלשה בעלי ברית, שהם אבי הבן, הסנדק, והמוהל, ביום המילה, פטורים מלהתענות תענית אסתר, אפילו כשחל בזמנו, ואינם רשאים להחמיר על עצמם ולהתענות, שיום טוב שלהם הוא. [כן מבואר בביאורי הגר''א (סי' תרפו סק''ח). ואע''פ שהוא ז''ל מיקל גם בד' צומות שלא נדחו, ובזה קי''ל כהריטב''א וסיעתו שבעלי ברית אף שיו''ט שלהם הוא מתענים בהם, משום דהוו אבלות דרבים, מ''מ בתענית אסתר מיהא קי''ל כוותיה. וא''צ להשלים התענית ביום אחר. וכ''כ בשו''ת משיבת נפש, ובמשנ''ב בשעה''צ, ובערך השלחן, ובשואל ונשאל ח''ג, ובחיי אדם, ובקש''ע. ודלא כמ''ש בשלחן גבוה שבעלי ברית יתענו, והסעודה יעשו בלילה. ע''ש. וליתא. ילקו''י מועדים עמ' רפ. שו''ת יביע אומר ח''א סימן לד. יחוה דעת ח''ב סי' עח] י יש אומרים שאם אין ''עשרה'' מתענים בבית הכנסת, בצום תענית אסתר, אין להוציא ספר תורה לקרות בפרשת ויחל, והשליח צבור לא יאמר עננו בחזרה, ברכה בפני עצמה, אלא בשומע תפלה, ויש חולקים, והעיקר להלכה שדי בששה מתענים, שהם רוב מנין, שמוציאים ספר תורה וקורין בו בברכות קריאת ויחל, והשליח צבור אומר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה. אך אם אין רוב מנין שמתענים בבית הכנסת בצום תענית אסתר, אין להוציא ספר תורה לקרות פרשת ויחל במנחה, והשליח ציבור לא יאמר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה אלא בשומע תפלה. (ואם חל התענית בימי ב' וה', ואין ו' מתענים, יקראו בפרשת השבוע). [ילקו''י מועדים (עמ' רפא). חזו''ע פורים (עמ' מד). ולכאורה היה נראה שאף לדעת המהר''ם בן חביב בשו''ת קול גדול (סי' יד), שבד' צומות הכתובים במקרא, די בששה מתענים מכלל הצבור, לקריאת ויחל ועננו בחזרת הש''צ, מ''מ בתענית אסתר שהוא מנהג בעלמא, י''ל דיש להקפיד שיהיו עשרה מתענים. כעין מ''ש מרן בש''ע (סי' תקסו ס''ג), לענין תענית צבור על כל צרה שלא תבא, ומכ''ש שאפי' בד' צומות דעת הא''ר והח''א והפמ''ג, שצריך להיות י' מתענים, וכמ''ש המשנ''ב (שם ס''ק טו). אולם בשו''ת יגל יעקב (חאו''ח סי' סז אות ב), ובערוה''ש (סי' תקסו אות ז), כתבו, דתענית אסתר שוה לד' צומות דס''ל להחת''ס (סי' קנז) שא''צ שיהיו עשרה מתענים וכו'. ע''ש. ואנכי הרואה שכן המנהג בירושלים, ונראה לקיים המנהג, משום שיש כאן ספק ספיקא, לפי מ''ש בשו''ת גנת ורדים (א''ח כלל א סי' מט), שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה להוציא ס''ת ולקרות בה בברכות, רשאים לעשות כן, והביא ראיה מדברי הרב תקון יששכר. ואע''פ שיש חולקים ע''ז, מידי ספק לא יצאנו. ועוד ספק, לפי דעת הראב''ד שגם תענית אסתר יש לו סמך מהכתוב דברי הצומות וזעקתם, ולאו מנהגא בעלמא הוא. ולפ''ז דין תענית אסתר כדין ד' צומות, שאם יש ששה מתענים, מוציאים ס''ת לקריאת פרשת ויחל בברכות. וגם לענין עננו, שהש''צ אומרה בחזרה ברכה בפ''ע, כתב בערוה''ש (סי' תקסו ס''ז), דמ''ש מרן רבינו הב''י בש''ע (בס''ג), שאם אין י' מתענים בביהכ''נ אין הש''צ אומר עננו ברכה בפ''ע, נראה ברור שזהו רק בת''צ על כל צרה שלא תבא, אבל ד' צומות וכן תענית אסתר הקבועים לכל ישראל, די במקצת מתענים, אף שאין שם י' מתענים. ע''ש]. יא כשקוראים בתורה במנחה בתענית אסתר, אין להעלות לתורה אלא מי שצם. ואם הלוי שנמצא בבית הכנסת לא צם, בין אם יצא החוצה בשעת הקריאה, ובין אם נמצא בתוך בית הכנסת, אין להעלותו לתורה, ויש לקרוא לכהן המתענה במקום לוי. [שו''ת יביע אומר ח''ט חאו''ח סי' ג אות ג. חזון עובדיה פורים עמוד מה]. סימן תרצה סעיף ד' - דיני משלוח מנות א חייב אדם לשלוח לחבירו ביום פורים שתי מנות של שני מיני אוכלים, או שני מיני תבשיל, או שתי מנות בשר. וכמו שנאמר במגילת אסתר (ט. כב): לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ''ומשלוח מנות איש לרעהו'', ומתנות לאביונים. והטעם לכך, כי על ידי שאדם שולח לחבירו תשורה ומנחה, מביע לו בזה את רגשי אהבתו וחיבתו אליו, ועל ידי זה נוטע בלבו גם כן אהבה ואחוה שלום וריעות, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. שכל משפטי תורתינו הקדושה להרבות שלום בין אדם לחבירו, כמו שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ועוד כי ישנם אנשים מחוסרי כל, צנועים בהליכותיהם, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים מצות ''סעודת פורים'' במאכל ומשתה כדת, מה שאין כן כששולח להם דרך כבוד ''משלוח מנות איש לרעהו'', לא יבושו ולא יכלמו, וככה אנו משתפים אותם בשמחת הפורים. על דרך שנאמר (נחמיה ח): ''ושלחו מנות לאין נכון לו''. ועיקר המצוה שיהיו שתי מנות לאיש אחד. [מגילה (ז.). הרמב''ם (פ''ב ממגילה הט''ו). טוש''ע (סי' תרצה ס''ד). והטעם הראשון מבואר בספר מנות הלוי להגאון ר' שלמה אלקבץ (דף רח.) שתיקנו משלוח מנות היפך דברי איש צר ואויב שאמר על בני ישראל, ישנו עם אחד מפוזר ''ומפורד'', שיש ביניהם פירוד לבבות. והטעם השני מבואר בשו''ת תרומת הדשן (סי' קיא) כדי שיהיה לכל אחד ואחד סיפק לקיים סעודת הפורים כהלכה. ופלפלו בהם האחרונים, ומהם, בשו''ת חתם סופר (חאו''ח סי' קצו). ובשו''ת כתב סופר חאו''ח (סי' קמא אות ב). ובשו''ת שבט סופר (חאו''ח ס''ס כג). ובשו''ת בנין ציון (סי' מד). ובשו''ת אפרקסתא דעניא (סי' כה). ובשו''ת בית שערים (סי' שפה). ועוד. ילקו''י מועדים, עמ' שיח. חזו''ע פורים עמ' קיז] ב מצות משלוח מנות נוהגת ביום ולא בלילה. [הרמ''א (ס''ס תרצה). וע' בשו''ת ארץ צבי פרומר ס''ס קכא]. ג יש מי שכתב שהשולח לחבירו משלוח מנות, אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בכך, כיון שעל ידי שניהם נתקיימה המצוה. אולם אין לסמוך על זה לדינא, אלא גם המקבל מחוייב במשלוח מנות. [הנה דעת הרש''ש בקו''א לטורי אבן (מגילה ז:) שאם אחד שולח לחבירו משלוח מנות אף המקבל מקיים מצות משלוח מנות בזה. אולם אין לסמוך ע''ז לדינא, וכמ''ש הרש''ש שם שהוא דבר חדש, ונגד משמעות גדולי האחרונים. וכן העלה בשו''ת באר חיים מרדכי ח''ג (סימן ג). ע''ש. חזון עובדיה פורים עמוד קכ]. ד יש אומרים שצריך לשלוח המנות כשהן מבושלות וראויות ומזומנות לאכילה. [מהרי''ל. מג''א, א''ר, הגר''א, חיי אדם, הרש''ש, ערוך השלחן, מעם לועז אסתר]. ויש חולקים ואומרים שיוצאים ידי חובה גם במנות בשר חי, ורק אם שולח עוף חי שלא נשחט עדיין וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובה. וכן עיקר. [פר''ח. חסדי דוד חסאן. בית עובד, הנצי''ב, שו''ת שאלת יעקב, משחא דרבותא, נהר שלום, ובערך שי, גפן פוריה, ועוד. וכן משמע מפשט לשון הרמב''ם: ''שתי מנות בשר או ב' מיני תבשיל''. ע''כ. והכי נקטינן. ובפרט שבבשר חי יוכל לעשות בו תבשיל כרצונו, צלי או מבושל. ולא החשיבו ''מקרבא הנאתיה'' אלא בעניים. (כתובות סז: ותענית כג:). ועכ''פ בדרבנן סמכינן לקולא. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שיח. חזון עובדיה פורים עמוד קיח] ה יוצאים ידי חובת משלוח מנות גם בבשר שימורים שבקופסאות, או בסרדינים, וכיוצא בזה. [לאפוקי ממ''ש בספר מועדים וזמנים ח''ב (ס''ס נד) להסתפק בזה, כיון שעומדים לזמן רב ולא לאוכלן תיכף, וכדמוכח מדברי רש''י בביצה (יד:)''מנות'' היינו דבר המוכן שאינו עשוי להניחו למחר וכו'. ע''ש. וליתא. וזה ברור. ילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה על פורים עמוד קיח]. ו השולח לחבירו דורון של בגדים וסדינים וכיוצא בזה אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. [שו''ת תרומת הדשן (סי' קיא), שנראה שהטעם של משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד סיפק לקיים סעודת פורים כדין, וכדמוכח במגילה (ז:) מחלפי סעודתייהו ונפקי בהכי ידי משלוח מנות. הילכך מידי דמיכל בעינן. ותו דלא אשכחן דמקרי מנות אלא מידי דמיכל או דמשתי. וכ''מ מדברי הרמב''ם ז''ל. ע''כ. וכ''כ בנהר שלום, ובשו''ת מי יהודה, ובשו''ת שם משמעון, ובשו''ת דובב מישרים. ולאפוקי ממ''ש הלק''ט ח''ב (סי' קסג) שהשולח כסות וכלים למנות, אם יוכל המקבל למכרם מיד ולקנות בדמיהם צרכי סעודה מהני. ע''ש. וכ''כ בערך השלחן, והסכים לדברי התרומת הדשן הנ''ל. וכן פסקו הט''ז (סי' תרצה סק''ד). והכנסת הגדולה. והאליה רבה (סק''ט). וכ''מ מהמהרי''ל. ילקו''י מועדים. חזו''ע עמ' קכ]. ז אפילו השולח מעות לחבירו באופן שיוכל לקנות בהם מנות מאכל אינו יוצא ידי חובה, שצריך לשלוח בדוקא מנות של מאכל ומשתה. [כן דייק בשו''ת תרומת הדשן (סי' קיא), ממ''ש הרמב''ם (פ''ב ממגילה הט''ז) בדין מתנות לאביונים, שנותן לכל עני מתנה אחת ''או מעות'' או מיני תבשיל או מיני אוכלין. ואילו במשלוח מנות לא הזכיר ''מעות'' רק מיני אוכלים, אלמא דלא מהני מעות לגבי משלוח מנות. [שצריך להיות דרך חבה וריעות, לכן בעינן דבר הראוי לאכילה ולא מעות]. ואמנם בשו''ת הלק''ט ח''ב (סי' קסג) כתב שיוצאים י''ח ג''כ במעות שראוי לקנות בהם צרכי סעודה. וכ''כ מעם לועז אסתר (עמ' רמט סעיף רג) וכ''ד שיורי כנה''ג. אולם דעת רוב האחרונים דלא מהני מעות, וכ''ד: חסדי דוד חסאן, שו''ת פתחי שערים, טורי אבן, ערך השלחן, שאלת יעקב, ועוד. וע' בשו''ת יחוה דעת ח''ו (סי' מה). ובחזון עובדיה פורים (עמ' קכא הערה ו'). ובילקו''י מועדים, עמוד שכא] ח וכן השולח לחבירו קופסת סיגריות או טבק הרחה לא נחשב ל''מנה'', לצאת בזה ידי משלוח מנות, אפילו כשיודע שהמקבל מעשן ומריח טבק. [שו''ת תירוש ויצהר (סי' קעא). ובשו''ת ציץ אליעזר ח''ט (סי' לג/ג). וע''ע בשו''ת דברי ישראל וועלץ (סי' רכג). ובשו''ת רבבות אפרים ח''ג (סי' תעג אות ב). [ולכאורה אף שלפי טעם להראות חיבה שפיר דמי גם בזה, אבל לטעם שיש לשלוח מנות לאין נכון לו להרווחת סעודה לבעלי שמחה, בזה שאין יי''ח סעודה לא מהני, ואנן חיישינן לשני הטעמים]. וראה בחזו''ע פורים עמ' קכג, ובילקו''י מועדים, עמוד שכג] ט וכן השולח לחבירו שהוא תלמיד חכם חידושי תורה ופרפראות לחכמה, או ספרי קודש, ביום פורים, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. ואחר שקיים מצות משלוח ''מנות'' לרעהו כדת, יכול לחזור ולשלוח חידושי תורה לרע אחר. [לאפוקי ממ''ש בירחון המאסף (שנה י''ט כרך א' סי' עו), שיוצאים י''ח משלוח מנות בחי' תורה, דלא מבעיא לטעם חיבה וריעות שאין לך התחברות יותר מתורה, שע''י התורה נעשים אחד. אלא אף לטעם שיהיה לו המשלוח מנות לסעודת פורים, הרי עיקר הסעודה לשמחה, ודברי תורה פקודי ה' ישרים משמחי לב. ע''ש. אולם כל דבריו אינם אלא דרשות, ואינם הלכה. שעכ''פ משלוח ''מנות'' בעינן וליכא. ובסעודת פורים לא סגי בלא אכילה ממש, ורשב''י שהיה מקיים סעודה שלישית בער''פ שחל בשבת בסודות התורה, (זוהר פר' אמור דף צה.), אין ללמוד ממנו לדידן, וגם אין למדין אפשר משאי אפשר. וראה בחזו''ע פורים (עמ' קכג), ובילקו''י מועדים (עמ' שכג). ומ''ש בספר סנסנן ליאיר (עמ' רח) בשם אחד מתלמידיו, דהרב מנות הלוי שלח לארוסתו את ספרו, הנה מאן יימר לן ששלח לה הספר כדי לצאת י''ח המצוה. וגם מה שתלה שם הדבר בטעמי מצות משלוח מנות, המעיין יראה שאין זה תלוי כלל בטעמים, דבעינן מנות, ותלמיד טועה כתב זאת]. י אשה השולחת לחברתה משלוח מנות בגדי צבעונין וכדומה, אינה יוצאת ידי חובת משלוח מנות, שאף על פי שאמרו בפסחים (קט.) בדין שמחת החג, אנשים בראוי להם, בבשר ויין, ונשים בראוי להם, בבגדי צבעונין, ובבגדי פשתן מגוהצים. מכל מקום לגבי מצות משלוח ''מנות'', צריכים להיות מנות של אכילה ושתיה, לקיום מצות סעודת פורים, שגם הנשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס. [כ''כ בשו''ת היכלי שן תליתאי (סי' ח). ולא מבעיא לדעת תרומת הדשן שטעם משלוח מנות הוא להרווחת סעודת פורים, שבודאי שאין האשה יוצאת במשלוח בגדי צבעונים, אלא אפי' להרב מנות הלוי שהטעם הוא להראות חיבה, מ''מ''מנות'' בעינן וליכא. וכמ''ש כיו''ב הטורי אבן (אבני שוהם מגילה ז:), שהשולח מעות לחבירו, אינו יוצא י''ח משלוח מנות, דמנות הוי דוקא מידי דמיכל ומשתי, ולא כסף, כמו שכתוב: ''ושלחו מנות לאין נכון לו'', ואע''פ שבשו''ת בית שערים (חאו''ח סי' שפ), העלה שאשה ששולחת מנות לחבירתה, בזה''ז בגדים צבעונים ותכשיטים עדיפי. ע''ש. מ''מ להלכה נראה שאינה יוצאת בזה י''ח משלוח ''מנות''. וכ''כ בתורה תמימה אסתר ט]. יא השולח לחבירו בשר ובקבוק יין וכיוצא בזה יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות, שגם המשקה נחשב ל''מנה'' אחת. [וכמו שאמרו במגילה (ז.) ר' יהודה נשיאה שלח ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תילתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו. והיינו דקמ''ל ששתיה בכלל אכילה. וכן מבואר מדברי הריטב''א, וכ''פ בשו''ת תרומת הדשן (סי' קיא). וכן דעת השל''ה, המג''א, והט''ז, והא''ר, והפר''ח, ובשו''ת יהודה יעלה אסאד, ובשו''ת שבט סופר, ובשו''ת חבלים בנעימים, ובשו''ת ציץ אליעזר, ובחזו''ע פורים עמ' קכד]. ואפילו שלח שני מיני משקים בלבד יוצא ידי חובת משלוח מנות. [כן מבואר בספר צרור החיים לרבינו חיים בן שמואל תלמיד הרשב''א (עמ' קיח), וכ''כ מהר''י נג'אר בשמחת יהודה, ובשו''ת שם משמעון, וכ''פ בערוה''ש, ובמשנ''ב]. וטוב להדר ולשלוח שני מיני ''אוכלים''. [לפי שכן מוכח מגירסת ר''ח במגילה (ז:) דגרס, ר''י נשיאה שלח לר''א ירך של עגל וקנקן של יין, שלח ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים, וכתב, כלומר נתינת אביונים נתת לי ''מנה אחת'' והיא הירך, חזר ושלח לו עגל וג' קנקני יין וכו'. ע''ש. אלמא שאין המשקה בכלל מנות. ונכון לחוש לזה]. יב יש לשלוח המנות של אוכלים שני מינים שונים. אבל במין מאכל אחד, אפילו חילקו בשתי צלחות או קערות, אינו יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות. אבל השולח חתיכות בשר מאיברים שונים אפילו מבהמה אחת, יוצא בהם ידי משלוח מנות, הואיל והם חלוקים בטעמם וטבעם. וכל שכן אם היה בשר חי שאפשר לעשות ממנו כמה מיני תבשילים, או צלי מבושל. [באשל אברהם מבוטשאטש (ס''ס תרצה) כתב שדעתו נוטה שאינו יוצא י''ח במנות שוות. דבעובדות שבדברי חז''ל היו ב' מנות חלוקות. וכ''כ בערוה''ש, שכן מוכח מהרמב''ם שחייב לשלוח ב' מנות בשר או ב' מיני אוכלין או ב' מיני תבשיל. הרי שכתב ב' מינים. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח ס''ס עד). ילקו''י מועדים עמו' שכה. חזו''ע פורים עמ' קכג, ד]. יג כבר פשט המנהג כיום לשלוח מיני מתיקה במשלוח מנות. [שיורי כנסת הגדולה (סי' תרצה הגה''ט אות י). מועד לכל חי (סי' לא אות פב). ע''ש. וע''ע בשו''ת שדה הארץ ח''ג (סי' מד).]. יד השולח לחבירו דג מטוגן עם הביצה שעליו, יוסיף עמו מנה אחרת, שלדעת כמה אחרונים הדג וביצה שעליו נחשבים כמנה אחת לענין זה. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד שכו] טו וכן מי ששולח לחבירו מולייתא [פסטיל] הממולא בשר, או עיסה מטוגנת שממולאת בתוכה בזרעונים וקטניות (סמבוסק), שיש להוסיף עם המנה הזאת מנה נוספת ממין אחר, כדי שיהיו שתי מנות. [הנה בשו''ת מים שאל (סי' יח), הביא מ''ש בפסחים (קיד:) דמהני דג וביצה שעליו לחשבם ב' תבשילין, ועפ''ז דן שהשולח לחבירו פאסטיל העשוי מעיסה ובשר בתוכה חשיבי שתי מנות, ויוצא בזה י''ח משלוח מנות. וכ''כ בספר מעם לועז. ובספר עדות ביעקב נסתפק בדבר. אולם בשו''ת היכלי שן תליתאה סבר דנחשב כתבשיל אחד. וכ''ד הרב שערי עזרה. וראה בחזון עובדיה על פורים עמוד קכו, ובילקוט יוסף מועדים]. טז השולח פת ותבשיל חשוב כשתי מנות ויוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. [כן מתבאר בכף החיים (סי' תרצה ס''ק מב), שגם פת נחשב למנה. וכ''ה בשו''ת עדות ביעקב. בפרט לפמ''ש בשו''ת תרומת הדשן (סי' קיא) שטעם משלוח מנות כדי שיהיה לחבירו הרווחה לסעודת פורים, וכמ''ש כיו''ב ושלחו מנות לאין נכון לו, ולדעת כמה פוסקים אין יוצאים י''ח סעודת פורים בלי פת. וזה שלא כמ''ש בשו''ת היכלי שן תליתאה (סי' יג) בפשיטות שאין הלחם נחשב למנה. וראה בילקוט יוסף מועדים, עמוד שכז. ובחזון עובדיה פורים עמוד קכח]. יז ראוי להזהר במצות משלוח מנות, שיהיו המנות יקרות וחשובות, לפי ערך הנותן, כדי להראות חיבה וריעות למקבל. ואם המקבל עשיר ביותר, טוב שיהיו גם לפי ערך המקבל. וטוב שיהיה בהם כדי שיעור סעודה. [כ''כ בשו''ת זרע יעקב, ובערוה''ש (סי' תרצה סט''ו), שאין יוצאים בכזית או ברביעית, אלא בעינן מנה יפה, שזהו לשון מנות, וכענין חתיכה הראויה להתכבד שהוא דבר חשוב. והשולחים חתיכות קטנות לא יצאו י''ח. והגאון מבוטשאטש באשל אברהם (שם) כתב להסתפק בשיעור משלוח מנות אם הוא בכזית או ברביעית, או במה שראוי להתכבד לפני האורחים, או בשוה פרוטה, ונוטה לומר דגבי מתנות לאביונים השיעור בפרוטה. ולגבי משלוח מנות השיעור בראוי להתכבד או בכזית. ע''כ. ובספר מאורי אור (דקכ''ט.) כתב, דמשלוח מנות די בכזית בכל מנה. [ובדין מתנות לאביונים כתב הריטב''א שמספיק לתת פרוטה אחת לכל אביון]. ואכן ראוי להחמיר במשלוח מנות. (וע' בברכי יוסף (סק''ד) בשם שדה יהושע, שעיקר המצוה שיהיו המנות יקרות הערך ועריבות. ומיהו בלקט יושר (עמוד קנח) כתב, שיוצאים אפילו בתאנה אחת ותמרה אחת אע''פ שאין בשניהם שוה פרוטה וכו'. וע' בילקוט יוסף מועדים, עמוד שכח] יח לכתחלה טוב לשלוח את שתי המנות בבת אחת, ולא בזה אחר זה כי בזה חשיבותם ניכרת יותר. [הנה מהר''י אלגאזי בקונט' חוג הארץ (סי' טו) נסתפק אם צריך לשלוח המנות בבת אחת, או אפילו בזה אחר זה מהני. ומרן החיד''א בככר לאדן (דכ''א:) כתב שיש לשלוח בבת אחת, מדלא כ' ומשלוח ''שתי'' מנות איש לרעהו, דהוה משמע אפילו בזה אחר זה. ובספר מועדי ה' (דק''ט.) דחה, שאילו כ' שתי מנות יצטרך שיהיו שוים במראה ובדמים כדתניא בספרי גבי עשה לך ''שתי'' חצוצרות כסף, שיהיו שוות במראה ובקומה ובנוי. [וכיו''ב ביומא סב:]. א''נ הו''א כמ''ש בספרי שם, מיעוט חצוצרות שנים, יכול אם רצה להוסיף מוסיף ת''ל''שתי'' חצוצרות שלא להוסיף עליהם ושלא לגרוע מהם. וה''נ סד''א שלא יוסיף על המנות, קמ''ל שאף שלש בכלל המצוה, שכל המוסיף במשלוח מנות הרי זה משובח. וראה מ''ש בזה בילקו''י מועדים עמוד שכט, ובחזון עובדיה פורים עמוד קלא]. ומכל מקום אם שלח לחבירו מנה אחת, ושוב שלח אליו אחר כך מנה אחרת, ואפילו אם נתן מנה אחת בבוקר ומנה אחת בערב סמוך לחשכה, יוצא ידי חובה. [ילקו''י וחזון עובדיה שם]. יט מעיקר הדין אין צריך לחלק את שתי המנות שבמשלוח מנות בב' כלים נפרדים, דהיינו שיתן כל מנה בצלחת או קערה נפרדת, אלא רשאי ליתנם בקערה או צלחת אחת. ומכל מקום אם יכול נכון לחלק המנות לתת כל מנה בכלי בפני עצמו. [ילקו''י מועדים, עמוד שכט. חזון עובדיה פורים עמוד קלא]. כ השולח הרבה דברים קטנים בתוך כלי אחד, [כגון שקדים ואגוזים או סוכריות], הכלי מצרפן לחשבן מנה אחת חשובה, דזיל בתר טעמא, שהרי הטעם למצות משלוח מנות, הוא כדי להראות חיבה וריעות, והרי גם בדברים קטנים שנצטרפו בכלי אחד שייך הטעם להראות חיבה לרעהו, והכלי מצרפם לענין זה. ואפילו כמה מינים בכלי אחד חזו לאצטרופי למנה נאה, כיון שביחד יש בהם חשיבות. [כ''כ בשו''ת התעוררות תשובה ח''א (ס''ס קכו), וכההיא דמגילה (ז:) ששלח מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלא אריכתא. [והיינו זנגביל רטוב. אבל פלפל וזנגביל יבש לא מהני למשלוח מנות. ודלא כשו''ת חבלים בנעימים ח''ד (חאו''ח סי' טז) בד''ה וקשה]. ע''ש. ואע''פ שאין ראיה לזה, מדתנן הכלי מצרף כל מה שבתוכו דהתם דוקא לקודש, וכמ''ש התוס' שם ד''ה הכלי, שלא מצינו צירוף לחולין שבכלי אחד. וכן משמע בתוס' חולין (כד:) ד''ה התודה. ע''כ. מ''מ כאן זיל בתר טעמא, דהיינו כדי להראות חיבה לחבירו, והא איכא]. כא כל המרבה לשלוח מנות לריעים הרי זה משובח, שעל ידי זה מרבים חיבה וריעות בין אדם לחבירו. [כ''כ הרמב''ם (פ''ב ממגילה הט''ו). וכ''כ מרן בש''ע (סי' תרצה ס''ד). ואם שלח משלוח מנות במתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא ידי חובה. [כ''כ בארחות חיים החדש (סי' תרצה ס''ק יא), בשם הפמ''ג. אלא דהפמ''ג קאי על מתנו לאביונים. אך מסתברא דה''ה משלוח מנות. וכ''כ המהרש''ם בדעת תורה]. ומכל מקום כל ששלח מנות כהלכה לאדם אחד מחבריו, אין צריך להזהר בכל הפרטים הנ''ל כששולח ליתר חבריו, שאין זה אלא להידור מצוה. [הנה בספר תורת אביגדור (סי' תרצה) כתב, שאפי' אם כבר שלח ב' מנות לרעהו, ויצא י''ח, כשרוצה לשלוח עוד מנות לריע אחר, מחוייב לשלוח לו ב' מנות, שאע''פ שקיים המצוה, מ''מ כיון שמצוה לשלוח לעוד ריעים, צריך לשלוח מנות כראוי, ושכן נראה ממ''ש המאירי (מגילה ז.) וז''ל: מתנות לאביונים, די שיתן מתנה אחת לכל אביון משני האביונים. אבל מנות ששולח לרעהו, צריך שישלח שתים בכל מקום שיהיה משלח בו, והוא שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו. ע''כ. אלא דלא מסתברא כלל, שכיון שכבר יצא י''ח במה ששלח שתי מנות לאיש אחד, מכאן ולהבא יכול לשלוח כרצונו, אפי' מנה אחת לריע האחר, כפי רצונו. ואע''פ''שכל המרבה לשלוח לריעים הרי זה משובח'', מ''מ אין הכרח במשלוח שתי מנות. וכוונת המאירי שאפילו אם שלח מנה אחת חשובה ביותר במקום שהוא משלח לשם, אינו יוצא בה, אלא צריך שתי מנות בדוקא. ילקו''י מועדים, עמ' שלא. חזו''ע פורים עמו' קלג] כב מנהג נכון שלא לעשות סעודת פורים עד לאחר שיקיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים. אבל לטעום מעט לפני כן מותר, ואין בכך כלום. [כ''כ בשו''ת מועדים וזמנים ח''ב (סי' נד). דם בארחות חיים החדש (סי' תרצה ס''ק יג) כתב בשם ספר תיקון משה בהל' פורים (דף צב.), שאם הקדים משלוח מנות ומתנות לאביונים קודם מקרא מגילה לא יצא. ע''כ. אולם י''ל דשאני סעודת פורים שגם היא מצוה ממצות פורים. ולכן נאמר: לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואח''כ, ומשלוח מנות וכו'. וגם הרמב''ם בהל' מגילה (פ''ב הט''ו) הסביר תחלה כיצד מצות סעודת פורים, ואח''כ כתב דיני משלוח מנות ומתנות לאביונים. וכן הוא בש''ע (סי' תרצה). ומשמע שאין להקפיד בזה. ושפיר יצא ואין הסדר מעכב כלל בכל זה. ילקוט יוסף מועדים, עמוד שלא. חזון עובדיה פורים עמוד קלה] כג יוצא אדם ידי חובת משלוח מנות כששולח לרבו, שהוא גם כן בכלל: ומשלוח מנות איש ''לרעהו''. [ויש בזה גם מצות עשה דכבוד תורה לשלוח לרבו]. [כי גם הקב''ה קרא לישראל ריעים, ועיין בחגיגה (ז.) הוקר רגלך מבית רעך. ההוא בחטאות ואשמות. ופרש''י, מבית הקב''ה שקרא לישראל ריעים שנא' למען אחי ורעי. עכ''ל. והעיר המהרש''א, דהתם דוד אמר לישראל למען אחי ורעי, אבל בשיר השירים נאמר זה דודי וזה רעי. ע''כ. ובאמת שאע''פ שפשוטו של מקרא למען אחי ורעי כד' המהרש''א, אבל רז''ל דרשוהו בכ''ד לגבי הקב''ה, וכדאיתא בירושלמי (פ''ט דברכות ה''א), ובשוחר טוב (מזמור ד ומזמור קיח), ובתנא דבי אליהו (סדר א''ר ס''פ יח), ובשמות רבה (ר''פ נב), ישראל נקראו ריעים להקב''ה שנא' למען אחי ורעי. וע''ע בשמות רבה (ר''פ כז), הדא הוא דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב''ה שנא' למען אחי ורעי. וכ''ה בזוה''ק בכ''ד. וכן מבואר בלקט יושר (עמוד קנח) וזו לשונו: וצריך לשלוח מנות לחבירו ''וכל שכן לרבו''. וכ''כ האחרונים: ברכי יוסף, שו''ת יהודה יעלה אסאד, שו''ת בית שערים, שו''ת שבט סופר, שו''ת לבושי מרדכי, שו''ת אפרקסתא דעניא, ספר יפה ללב, ספר מקראי קודש, ועוד. וראה בילקו''י מועדים עמ', ובחזו''ע פרים עמ' קלה]. ובמקומות רבים נהגו לשלוח מנות בפורים להרב אב''ד שבעיר, ולגדולי הרבנים שבעיר. [כ''כ בספר שבט בנימין פונטרימולי סי' רח, שבעירו שמוה לחוק לשלוח מנות בפורים לאב''ד]. כד גם השולח מנות לעם הארץ יוצא ידי חובת משלוח מנות, דאף שלדעת רש''י עם הארץ אינו בכלל רעהו, מכל מקום בלשון תורה כל ישראל ריעים, כמו לא תחמוד בית רעך. [כ''כ בשו''ת פני מבין (סי' רכח אות ד]. כה בן ששולח לאביו משלוח מנות, וכן רב ששלח לתלמידו, ואב ששלח לבנו, יצאו ידי חובת משלוח מנות. [בשו''ת לבושי מרדכי תנינא (חאו''ח סי' ט) כתב, שאין להקפיד בזה משום דכתיב ומשלוח מנות איש ''לרעהו'', ומשוי לאביו כאילו הוא רעהו, שהרי גם השולח לרבו כתבו הפוסקים שיוצא. וכ''כ מהר''י אסאד (סי' רד). וא''כ ה''ה למי ששולח לאביו. וכ''כ בשו''ת ציץ אליעזר ח''ח (סי' יד). ולאפוקי ממ''ש הרה''ג נסים הכהן בשו''ת מעשה נסים (סי' רכה), שהשולח מנות לאביו לא יצא, שכיון שהטעם של משלוח מנות כדי להרבות אהבה ואחוה בישראל, הרי השולח לאביו בלא''ה יש אהבה ביניהם, כרחם אב על בנים, הילכך לא יצא. ע''ש. וליתא, שגם באביו או ברבו הוא מוסיף אהבה על אהבתו, שאל''כ בא ונאמר שהשולח לרעהו שהוא אוהבו בכל לב לא יצא, וזה בודאי אינו, שכל ששולח לו מנות בפורים מראה לו בעליל חיבתו ואהבתו, ויהיו נקשרים בעבותות אהבה ביתר שאת ויתר עוז. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח סי' עב), ובילקוט יוסף מועדים עמוד שלב. חזון עובדיה על פורים עמוד קלה] כו קהל מוקירי תורה, אשר נועצו לב יחדיו, ונשתתפו ביחד, וקנו בסכום המעות מגדנות ומיני מעדנים, לקיים מצות משלוח מנות לרבם הדגול, יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אלה שנתנו סכום מעות לא גדול, אשר הוא פחות משיעור שתי מנות, כיון שנצטרפו לחבריהם במצות משלוח מנות, שנתקבלה בכבוד הראוי ובשמחה אצל הרב, קיימו בזה מצות משלוח מנות. ולפי זה יכול האיש לשלוח ב' מנות לרעהו, וישתף גם אשתו במנות הללו שהיא שולחת אותם לרעותה, ושניהם יצאו בהן ידי חובת משלוח מנות. ואין צריך לדקדק שיהיה שיעור ב' מנות לכל אחד מהשולחים. [הנה אם כל אחד מהקהל נותן סכום מעות בשיעור הגון שיש בו כדי שתי ''מנות'', (לפמ''ש הריטב''א במגילה ז. שהמשלוח מנות צריך להיות תשורה יקרה), אין ספק שכולם יוצאים י''ח משלוח מנות, וגם היכא שאין שיעור ב' מנות לכל אחד בפני עצמו, במעות שנותן, ורק בצירוף נתינת כל השותפים במצוה זו יש שיעור הגון ומכובד למקבל המנות, גם בזה יוצאים ידי חובה, שהעיקר במשלוח מנות שיהיה למקבל שמחה, והא איכא, וכ''כ מהר''י נג'אר בספר אהלי יהודה. וראה באורך בחזון עובדיה פורים עמ' קלז]. כז דיין שקיבל משלוח מנות בפורים מאנשים רבים, ובתוכם היה אחד שבא אחר כך להתדיין לפניו עם חבירו, יש אומרים שנפסל בכך לדונו, ויש אומרים שכל שלא הזכיר בעת משלוח המנות שיש לו דין להתדיין לפניו, כשר לדונו. ויש אומרים שזה מן הדברים המסורים ללב, ולמראית העין, שאם היה המנהג באותה העיר כמנהג רוב ערי ישראל שכל אחד מרבה במשלוח דורונות בפורים למכיריו ולבעלי תורה. ונראית כוונתו לשמים, לשם מצות פורים, ואינו ניכר כלל מתוך מעשיו שכוונתו לתכלית אחרת, אין בזה איסור כלל. ואם באמת יש אומדנא שהמשלח מנות כוונתו לתכלית אחרת, הדיין הירא את ה' יחוש בקבלתו לפסול עצמו מלדונו. ולמעשה, אם רואה הדיין דמוכחא מילתא שמשלוח המנות שנשלח לו בפורים מאת האיש שבא לדון לפניו, היה למטרת קירוב לבבו בהתדיינו אצלו, ולא לשם המצוה בלבד, יש לו לסלק עצמו מלדונו. [חזון עובדיה פורים עמוד קלד. ובדידי הוה עובדא בשנת תשכ''ט שאחד השוחטים שעבד מטעם הרבנות בת''א הביא משלוח מנות ב' תרנגולי הודו גדולים חיים, ומרן אאמו''ר ציוה עלי שלא לקבלו מהשוחט, ואח''כ נתברר ששחיטתו בשוק התקוה לא היתה כראוי]. כח השולח מנות לרעהו בעילום שם, שאין המקבל יודע מי שלח אליו המנות, יש אומרים שלא יצא ידי חובת משלוח מנות, ולכן יחזור וישלח מנות לצאת ידי חובה. ולכן מי ששלח מנות לרעהו, והלה לא היה בביתו, ורק בני ביתו היו שם, וקבלו המנות מיד השליח, אם חזר המקבל לביתו ביום פורים וידע מזה יצא, אבל אם לא שב לביתו באותו היום לא יצא, ואע''פ שאשתו ובני ביתו קיבלו בעדו, מ''מ הרי נאמר ומשלוח מנות איש לרעהו, הילכך בעינן שיבא ליד רעהו, ועל כל פנים שידע מזה. [ילקו''י מועדים עמ' שלג. והיינו לטעמו של הרב מנות הלוי, דמשלוח מנות מראות חיבה וריעות, וכיון שאינו יודע מי שלח לו, אין כאן חיבה, הילכך לא יצא. וכ''כ בשו''ת כתב סופר, שו''ת אבן שהם, שו''ת בית אבי, שו''ת מהר''ם שיק, שו''ת לב אברהם, שו''ת קנין תורה בהלכה, ערוה''ש (סימן תרצה, סעיף טז), וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב]. כט מי ששלח מנות ומצאו השליח שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, אם פג שכרותו בפורים, וידע מהמשלוח מנות, חבירו יצא ידי חובת המצוה, ואם חושש שלא ידע עד שיפוג יינו, ויהיה זה במוצאי יום הפורים, ישלח מנות לאחר כדי לצאת ידי חובת משלוח לכולי עלמא. [בשו''ת משנה הלכות ח''ד (סי' צ), כתב, שאם פג שכרותו בפורים, אפילו הוא עדיין ישן זכין לאדם שלא בפניו. ע''ש. אך יש להשיב על דבריו. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קנב]. סימן תרצג - פורים שחל במוצאי שבת א אין להביא המגילה לבית הכנסת בעיצומו של יום השבת לצורך קריאתה בלילה, שהרי הוא כמכין משבת לחול. [מור וקציעה (סי' תרצג). ובעיקר הטלטול של המגילה ביום שבת (אפילו בביתו) הפרי חדש (סי' תרפח ס''ו) אוסר לטלטל המגילה בשבת. אך המטה יהודה (דנ''ג ע''ד) כתב דהיינו דוקא בפורים שחל בשבת, שגזרו שלא יקרא המגילה שמא יעבירנה ד' אמות ברה''ר (מגילה ד:). אבל בשבת שאינו פורים מותר לטלטלה. ושכ''פ השכנה''ג להתיר טלטול המגילה בשבת. וכ''כ בשו''ת חתם סופר (חאו''ח סי' קצה) בדעת הפר''ח. וכן העלה בשו''ת עדות ביהוסף בן סאמון (סי' א) ודחה ד' הפר''ח (לפי מה שהבין בכוונתו שאוסר בכל שבתות דעלמא). ע''ש. וכ''פ בקיצור ש''ע (סי' קמא סי''ז) להתיר כאמור, ורק אסר להביאה בשבת לצורך הלילה, משום מכין משבת לחול]. ובמקום הצורך מותר להביאה (במקום שיש עירוב) אחר שקיעת החמה של יום שבת. ואם אפשר יעשה זאת על ידי קטן. [יפה ללב ח''ב (ר''ס תרצג). וע' פמ''ג (מש''ז ר''ס תקג) שמשמע שגם בבה''ש יש להחמיר משום הכנה. אך מ''מ במקום צורך מצוה כה''ג יש מקום להקל. וע' בהגה (ס''ס תרסז) ובאחרונים. וע' בשו''ת שואל ומשיב תנינא (ח''ב סי' י). ובשו''ת ירך יעקב (סי' ח). ובילקו''י שבת (כרך ב' סי' שו). ילקו''י מועדים (עמ' שטו). חזו''ע פורים (עמ' קז). הליכות עולם ח''ג (עמ' קצה).] ב אם חל פורים במוצאי שבת, גם הנשים חייבות בברכת מאורי האש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שב. על פי המבואר בשו''ת יביע אומר חלק ד' חלק אורח חיים סימן כד סק''ז] ג כשחל פורים (של ערי פרזות) במוצאי שבת, יאמרו אחר העמידה חצי קדיש, שובה ה' עד מתי, ויהי נועם וכו', יושב בסתר וכו', עד ואתה קדוש. [כן כתבו הארחות חיים (בסדר תפלת פורים אות לא), והכל בו (סי' מה), ועוד]. ואחר כך יקראו המגילה. ונכון לברך לפני מקרא מגילה בורא מאורי האש, כדי שלא יהנו מהנר במוצאי שבת קודם שיברכו עליו. וכן פשט המנהג להקדים קריאת המגילה לפני ההבדלה. ובהבדלה שבסוף התפלה ישמיטו בורא מאורי האש. [כ''כ הכל בו (ס''ס מא) וז''ל: פורים שחל במוצ''ש, שקוראים המגילה לאור הנר, מברך בורא מאורי האש מקודם, ויש חולקים וכו'. והובא בשתיקה בב''י. וכ''ד הר''א אב''ד, והרד''א, ומהריק''ש, דאסור לקרוא בספר קודם ברכת בורא מאורי האש. וטעמא דמסתבר הוא שלא יהנה מהאור בלא ברכה. ולדעת מרן עכ''פ אין שום איסור אם יקדים לברך בורא מאורי האש קודם המגילה, לכן כן ראוי להורות. ילקו''י מועדים עמו' שיד. יחוה דעת ח''א סי' עה. יביע אומר ח''ד חאו''ח סי' כד, וח''ט חאו''ח סי' עט אות כד. חזו''ע פורים עמו' סז]. וכשחוזר האיש להבדיל בביתו להוציא את הנשים ידי חובת ההבדלה, נכון שהנשים יברכו בעצמן ברכת מאורי האש. ואם אינן יודעות רשאי האיש לחזור ולברך ברכת בורא מאורי האש כדי להוציאן ידי חובה. [שם]. ד אם לא בירכו ''בורא מאורי האש'' קודם המגילה, ונזכרו באמצע, יפסיק השליח צבור בין הפרקים או בין פרשה לפרשה ויברך בורא מאורי האש, ואחר כך ימשיך קריאת המגילה. [מועד לכל חי (סי' לא אות עח). וע' בכה''ח (סי' תרצג ס''ק יב). ואף שבשו''ת בית יהודה (ח''א דף קז) כתב, שאין לש''צ להפסיק לברכה זו באמצע קריאת המגילה, אלא אחד מן הקהל יעמוד ויברך. עמש''כ לדחותו בשו''ת חזון עובדיה (ח''א סי' טז בהערה עמוד רלז]. ואם לא עשה כן יברך בורא מאורי האש בהבדלה כמו בכל מוצאי שבת. [שו''ת רב פעלים ח''ב חאו''ח ס''ס יד. ילקו''י מועדים עמ' שטו. שו''ת חזון עובדיה ח''א עמ' עז]. ויש מי שכתב שאם חל פורים במוצ''ש יאמרו ההבדלה על הכוס כולה קודם קריאת המגילה, [נוה שלום חזן בדיני פורים ס''ב]. אולם המנהג לומר ההבדלה על הכוס אחר קריאת המגילה. [כמ''ש הכל בו (ס''ס מה). משום דכל לאפוקי יומא מאחרינן, וכדעת מרן והרמ''א, שיש לקרוא המגילה תחלה, ואח''כ להבדיל על הכוס. אלא שמברכים על הנר קודם המגילה, כמ''ש הארחות חיים בשם הר''י מפריש. יבי''א ח''ט סי' פח אות כ]. סימן תרצד - דיני מתנות לאביונים א מצוה לתת מתנות לאביונים ביום הפורים, דהינו מתנה אחת לכל אביון, שבסך הכל חייב לכל הפחות שתי מתנות לשני אביונים. [מגילה (ז.), שתי מתנות לשני בני אדם. וכ''כ הרמב''ם (פ''ב מהלכות מגילה). וכ''כ הטוש''ע (סי' תרצד ס''א). וע' במועדי ה' דקל''ב:]. ויוצאים ידי חובה בין בנתינת מעות, בין בתבשיל, או דבר-מאכל אחר. [רמב''ם (שם הט''ז). וע''ע בשמחת יהודה נג'אר (די''א ע''ג). ובכסא רחמים פכ''א ממסכת סופרים ה''ד]. אבל לא בכלים ובבגדים וסדינים. [ואף שהלק''ט ח''ב (סי' קסג) כתב דשפיר דמי, מ''מ לא קי''ל כד' הלק''ט. וכ''פ האור שמח (פ''ב הט''ז). וע' בחזו''ע פורים עמ' רסו]. ומן הדין די בנתינת פרוטה אחת לכל אביון. [כ''ה בהריטב''א (מגילה ז:). וע''ע בשו''ת רש''י (סי' רצג), וכן בשבולי הלקט (סי' רב) בשם רש''י, שכתב, שאין קצבה במעות פורים, שכל מה שירצה האיש ליתן יתן. מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד נותן לפי עינו הטובה. וסיים השה''ל, ''ומנהג פשוט אצלינו לחלק לעניים בפורים מעות ומיני מאכל ומשתה''. וכ''כ בספר מאורי אור (דקכ''ט.), דסגי בנתינת פרוטה אחת. וכ''כ בית עובד, שערי תשובה, אשל אברהם מבוטשאטש, בתי כנסיות, פקודת אלעזר, ומשנ''ב. ואמנם המהרש''א בח''א (מגילה ז:) כתב, דנתינה מעלייתא בעינן. וכ''פ בשו''ת זרע יעקב (סי' יא) דבעינן כשיעור ג' ביצים מפת. והמתחסד עם קונו יעשה כד' הזרע יעקב וסיעתו, לכל הפחות, עם ב' עניים. ולשאר יתן כמתנת ידו]. ובזמן הזה אגורה אחת חשובה כמו פרוטה, שהיא המטבע הפחות ביותר שיוצא בהוצאה. וכיום פרוטה היא מטבע של חמש אגורות. וירא שמים יחמיר ויתן בעין יפה ובסבר פנים יפות, כשיעור שווי סעודה אחת של לחם ולפתן. ויהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו. [ילקו''י מועדים, עמ' שלח. חזון עובדיה פורים עמוד קסז] ב הנותן לעני פת בפורים, מקיים מצות מתנות לאביונים, גם להסוברים דפת אינה בכלל מנה לענין משלוח מנות. [ע' במסכת סופרים (פרק כא ה''ד): ''וצריך לספק מים ומזון לעניים, משום ומתנות לאביונים, ויש שמספקים להם לחם ויין, ויש שמספקים להם לחם ודגים, ולא יפחות משתי מתנות אפילו חטים ופולים''. ע''כ. וצ''ע שהרי לגבי מתנות לאביונים אמרינן במגילה (ז.) כי די מתנה אחת לכל אביון, אלא שצריך לתת לשני עניים]. ג הנותן שתי מתנות לאיש ואשתו אביונים יצא ידי חובתו. [כן מוכח במהרש''א בח''א (מגילה ז.). ובשו''ת בית אב, ובשו''ת בנין עולם, ובספר ניר לדוד, ובשו''ת חמדת משה. ודלא כערוה''ש. וע' בילקו''י וחזו''ע שם]. והוא הדין אם נתן לאב ולבנו הסמוך על שלחנו שהם אביונים, יצא. [כ''מ במהרש''א שם]. ואם באו לפניו שני עניים, ונתן לעני אחד מטבע גדול כשיעור שתי מתנות, שמחציתו יהיה בשבילו, ומחציתו לעני חבירו. יצא. [ואע''פ שבתורה לשמה (סי' קצ) כתב, דלא אריך למעבד הכי, לקיים שתי המצות בבת אחת במטבע אחד, שאין עושים מצות חבילות חבילות. ע''כ. מ''מ אין זה מחוור, שהכל מצוה אחת היא לתת מתנות לאביונים. וכמו שאמרו כיו''ב בפסחים (קב:) קידושא ואבדלתא חדא היא, ואין בהם משום מצות חבילות חבילות, כשאומרם על כוס אחד. ע''ש. ויש לדחות. ועוד שכיון שנותן הכל בבת אחת ובפעולה אחת, לא שייך בזה מצות חבילות חבילות]. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד לא יצא ידי חובה. אפילו בזה אחר זה. וצריך לתת לעוד אביון. [לאפוקי משו''ת הלק''ט ח''ב (סימן לט). שכתב, שכשם שבמתנות כהונה אפי' נתן לכמה כהנים יצא, אף לגבי מתנות לאביונים אם נותן שיעור שתי מתנות לאביון אחד יצא. אלא דלכתחלה לא יהיה כההיא (דעירובין סה.) לשגר כל מתנותיו לכהן אחד. ע''ש. ואין דמיונו עולה יפה, דהכא קפיד קרא שיתן לשני אביונים, ולא די לאביון אחד. וכ''ש לפי מה שפסק מרן ביו''ד (סי' סא ס''ט): שלא יחלק מתנות הכהונה לכהנים הרבה, שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי שיעור נתינה וכו']. ד מתנה על מנת להחזיר לא מהני לצאת בזה ידי חובת מתנות לאביונים. [כ''כ הפמ''ג (מש''ז סי' תרצד סק''א). וכן כתבו: מרן החיד''א ביוסף אומץ (סי' פב אות ה). ובעל חות יאיר במקור חיים, ובעקרי הד''ט, ובשערי תשובה, ובילקוט הגרשוני, ואף שבשו''ת שאילת יעקב (סי' נט) הניח דברי הפמ''ג בצע''ג, דהא בקידושין (ו:) אמרינן דבכלהו מתנה על מנת להחזיר הוי מתנה חוץ מקידושין. ולא קאמר חוץ ממשלוח מנות ג''כ. לק''מ. וע' בחזו''ע פורים עמ' קלג]. ה יוצאים ידי חובה בנתינה לקטן אביון. [ע' באגורה באהלך (ד''כ ע''ג) שכתב, דלא מהני מצות מתנות לאביונים לקטן, משום שאביון הוא התאב לכל דבר, וקטן שאין לו דעת להיות תאב, לא מהני. ע''ש. ולפע''ד אינו מחוור, שעיקר המטרה לשמח לב העניים, ובכלל זה היתומים, שהם בדרך כלל קטנים. הילכך מהני לתת מתנות לקטן, ויוצאים בזה י''ח. ורק במשלוח מנות לקטן לא מהני משום איש לרעהו, איש למעט קטן, ורעהו נמי גדול כמוהו משמע, ולא לקטן. ע''ש]. ו אין מדקדקים במעות פורים אלא כל אדם מישראל הפושט ידו ליטול נותנים לו. [סי' תרצד ס''ג. שעה''כ (דק''ט ע''ד). נגיד ומצוה (דכ''ז.). ועוד. והנה הטור סיים על זה, ''אחד ישראל ואחד גוי'', ומרן הב''י כתב, שכ''כ הנימוקי יוסף פרק האומנין, בשם הרמב''ן, והוסיף, אך בהגמ''י (הל' מגילה סוף פ''ב) כתב בשם תלמידו של רש''י, ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים גם לעבדים ולשפחות גוים הנמצאים בבתי ישראל, והוקשה הדבר מאד בעיני רבינו (רש''י), שנמצא זה גוזל לעניים. וטוב מזה לזרקם בים, מפני שמראה שמצות מתנות היום היא אף לגוים, ובעיר שלא הורגלו לכך, אסור להרגילם. וסיים מרן, שאפשר שגם רבינו הטור במקום שנהגו קאמר. ע''כ. ובמחזור ויטרי (עמ' ריא) הוסיף בדברי רש''י: שעל אלו נאמר (הושע ב י), וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל. משל לאדם שהיה מקבל אורחים מישראל בשמחה, ובאו אורחים מאומות העולם, וגם כן קיבלם בשמחה, איבד את הראשונות, שזה שוטה שדרכו בכך, אף זה הנותן מתנות גם לגוים, איבד זכות המתנות שנתן לישראל העניים, שנראה שאינו עושה לשם שמים. והפורש מעשות זאת יזכה בנועם ה' לחזות. עכת''ד]. ומוטב לאדם להרבות כמיטב יכלתו במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא במשמח לב עניים ויתומים ואלמנות. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיה נז טו), להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. [ילקו''י מועדים עמוד שלח. חזו''ע פורים עמוד קסז] ז אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים. [ב''ח, שיורי כנה''ג, וט''ז. והפר''ח חולק על זה, וכתב, שאין לזה טעם, אלא מסתברא ודאי שפטור. אך בספר מטה יהודה, דחה דבריו, והעלה, שדין מתנות לאביונים כשאר מצות צדקה, דקי''ל שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה]. ועני שנתן פרוטה לחבירו לקיים מצות מתנות לאביונים, וחזר חבירו העני ונתן לו פרוטה, שניהם קיימו מצות מתנות לאביונים. [כ''כ הפמ''ג (סי' תרצד מש''ז סק''א). ומטה יהודה שם. ילקו''י וחזו''ע שם]. ח עני שקיבל מתנות לאביונים, יכול לעשות בכסף כל מה שרוצה, ואף לקנות בזה ספרי לימוד וכדומה. ואינו חייב דוקא להשתמש בכסף שקיבל מגבאי הצדקה לצורך סעודת פורים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שלט. חזון עובדיה על פורים עמוד קעב] ט אין הגבאים יכולים לשנות מעות פורים לצדקה אחרת. [ב''מ עח.]. י במקום שאין עניים מצויים, יכול לעכב את המעות פורים שלו אצלו, ונותנם במקום שירצה. [מרדכי פ''ק דמגילה, שלחן ערוך סימן תרצד סעיף ד']. יא מצות מתנות לאביונים ביום ולא בלילה. (כה''ח סי' תרצה אות נ מהאחרונים). ויעשנה אחר קריאת המגילה. (וכמו שאמרו במגילה ד: שעיניהם נשואות למקרא מגילה. וכ''כ בשער הכוונות דף קט). יב מתנות לאביונים אין ליטול אותם ממעות מעשר שאדם מפריש בכל חודש, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (מנחות פב.). [כ''כ בשו''ת מהרי''ל (סי' נו). והאליה רבה בשם השל''ה, ובספר עושה שלום, וכיו''ב כתב הרמ''א בהגה ביו''ד (סי' רמט ס''א), שאין לאדם לעשות ממעשר שלו מצוה שהוא חייב בה, אלא יתננו לעניים]. ורק אם אמר בפירוש בעת שהתחיל להפריש מעות מעשר ''בלי נדר'', והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר למתנות לאביונים. ומכל מקום מי שקיים מצות מתנות לאביונים כדת לשני עניים, וברצונו להוסיף לתת בפורים לעניים אחרים, רשאי לתת להם מכסף מעשר. וכן אם רוצה להוסיף על השיעור שהוא חייב לתת לאביונים, ולתת להם מתנה חשובה לשני העניים, רשאי לתת ההוספה מכסף מעשר. [ע' יחוה דעת ח''א סי' פז, וח''ג סי' עו]. יג מי שנדר לתת לעניים שתי פרוטות בכל יום, ובפורים דחוקה לו השעה לתת בכפלים, ורוצה לפטור עצמו באותן שתי פרוטות ממתנות לאביונים, פטור ממתנות לאביונים בשתי פרוטות שנותן בעבור נדרו. ובודאי דלא סתרי אהדדי. [בספר אהלי יצחק בונאן (דף קעד.) הביא משם מהר''י עייאש, שאין לפוטרו, אך הוא דן לפוטרו ממ''ש מרן (סי' תקסח סעיף יא), הנודר לצום כמה ימים רצופים ואירע בהם תעניות חובה, עולים לו. (תשו' מהרי''ל). ע''ש. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד קע]. יד מי שמחל את חובו לאביון, אינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, כיון שעתה לא קיבל מידו כלום. וכדין המקדש במלוה שאינה מקודשת. ואפילו היתה עליו מלוה בשטר, ומחל המלוה את חובו לעני, והחזיר לו השטר, אף על פי כן אינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. [לכאורה היה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, שלדעת התוס' קידושין (יט.) המחילה לא הויא הקנאה, אלא כסילוק שעבוד. וכ''כ הרשב''א, מחילת חוב לא מהני במקום מצות מתנות לאביונים. אבל לדעת הריטב''א (קידושין טז.) דמחילה הויא הקנאה, י''ל שאף כאן הוי כהקנה לו את חובו, ויוצא י''ח מתנות לאביונים. אולם יש לדחות שאפילו למ''ד דמחילה הוי הקנאה, כיון שסוף סוף לא קיבל העני לידו כלום לשמחת הפורים, אינו יוצא בזה י''ח מתנות לאביונים]. ואפילו אמר לעני, בהנאת מחילת חובו יהי לו במקום מתנות לאביונים, שבקידושין מועיל, [ע' באה''ע סי' כח ס''י], מכל מקום כיון שעיקר מצות מתנות לאביונים היא כדי שיהיה לו במה שישמח בפורים, לא מהני הנאת מחילת מלוה. [כ''כ בשו''ת תשורת שי שם]. ואם הגיע זמן פרעון חובו, ונגש העני אצל המלוה, ומעותיו בידו, לפרוע חובו, ואמר לו המלוה חובי מחול לך, אפוכי מטרתא למה לי, הרי הם כאילו ניתנו למלוה, וחזר ונתנם ללוה העני, ושפיר יוצא בזה ידי חובת מתנות לאביונים. [ככיו''ב כתב בספר בתי כנסיות (סי' תרצה), וע' בחזו''ע פורים עמו' קעא] טו הנותן המחאה (צ'יק) לאביון יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ולא מבעיא אם הבנק פתוח ויכול להוציאו מיד, אלא אפילו הבנק סגור בו ביום, כיון שהצ'יק נמצא ברשותו, ואפשר לקנות בו מצרכים אצל מכירו, נקרא נתינת מעות ויוצא בו ידי חובה. [ע' בשו''ת משנה הלכות ח''ו סי' קכב. ובחזו''ע פורים סוף עמוד קעא]. טז הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים. ואף על פי שאין העני יודע ממי באו לו המעות האלה, מכל מקום הנותן יצא ידי חובת מצות מתנות לאביונים. [הנה הגר''י ענגיל בגליוני הש''ס (שבת י:) כתב, שכיון שכתוב בלשון ''מתנות'' צריך להודיעו, ואם לא יודע ממי קיבל לא מהני. ע''ש. אך אינו מוכרח. וכן העלה בשו''ת קנין תורה ח''ג (סי' קב אות ד) שאדרבה כיון שמעלה גדולה במתן בסתר יוצא גם בלי ידיעה. וכן העלה בשו''ת בית אבי ח''ד (סי' מ). וע''ע בחזו''ע קעב]. יז מתנות לאביונים שניתנו לעני בפורים, ורוצה העני לקנות בהם מלבושים ונעלים לו ולבני ביתו, או שאר צרכי ביתו, רשאי לעשות כן, אף על פי שניתנו לו לצורך סעודת פורים, מכל מקום רשאי לשנותם לכל מה שירצה. [הנה הטור (סי' תרצד) כתב, מעות מתנות לאביונים שנגבו לחלקם לעניים בפורים, אין העני רשאי להוציאן לדבר אחר, אלא לסעודת פורים. ומרן הב''י תמה על הטור, שהרי הרי''ף ב''מ (מח:) והרא''ש (ב''מ פ''ו סי' ט) כתבו דליתא להך ברייתא, אלא הלכה כרשב''ג שמיקל. וכ''ד הרמב''ם (פ''ב מהל' מגילה הט''ז). ופסק בש''ע (סי' תרצד ס''ב), אין הגבאים רשאים לשנות מעות פורים לצדקה אחרת, אבל העני יכול לעשות בהן כל מה שירצה. וכתב בשיורי כנה''ג (הגב''י סק''ג) שכן המנהג להקל. וע' בילקו''י מועדים, ובחזו''ע עמוד קעב]. סימן תרצה - דיני סעודת פורים א נכון ללמוד תורה שעה אחת קודם הסעודה, או בתוך הסעודה. ומה טוב ללמוד ההלכות הראשונות של פסח עם סעודת הפורים, לסמוך גאולה לגאולה. [נאמר באסתר (ח טז), ליהודים היתה אורה ושמחה, ואמרו במגילה (טז:), אורה זו תורה. וכן אמרו (שבת פח.), הדור קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר. והואיל והכל טרודים בסעודת פורים ובשאר המצות של היום, יש ללמוד תורה שהיא קיום העולם, שאם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (נדרים לב.). וכ''כ הרמ''א בהגה (סי' תרצה ס''ב). והנה התוס' בכורות (נז:) ד''ה בפרוס הפסח, כתבו, ומיום הפורים מתחילים לדרוש בהל' הפסח, כדמוכח בפ''ק דר''ה (ז.). ע''ש. וכ''כ בתוס' הרא''ש (מגילה לב.). וכ''כ החק יעקב, והגר''א, ובברכי יוסף, ודלא כהפר''ח. והביא ג''כ מ''ש מהר''א אזולאי בספר חסד לאברהם (מעין ב עין הקורא נהר נז), שאחר צאת ישראל ממצרים ויצאו ממ''ט שערי טומאה, חשב הקב''ה מחשבות לבל ידח ממנו נדח, וציוה לישראל שבכל שנה יעשו ימי הפסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה וכו'. ובכל שנה ושנה ל' יום קודם פסח, הקב''ה ברוב חסדיו, מתחיל להוציא נפשות פושעי ישראל מהיכלי הטומאה מעט מעט שיעור אחד משלשים, בכל לילה, באופן שבליל י''ד כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון, ובליל פסח כולם טהורים ובני חורין. ע''כ. נמצא ששלשים יום נמנים החל מיום הפורים עצמו, כדמוכח בתוס' בכורות (נז:). ע''כ. ועכ''פ בירושלים שיום הפורים בט''ו באדר, בודאי שיום ט''ו הוא מכלל ל' יום אלה. וראה בילקו''י מועדים עמוד שמא. ובחזו''ע פורים עמוד קפא] ב נכון להרבות בשירות ותשבחות להשי''ת. טוב להודות לה' ולזמר לשמו כי נעים, על כל הטוב אשר גמלנו (שבולי הלקט סי' רא). ומצוה לשמח הקטנים במיני מתיקה ומעדנים. ג כשיערוך השלחן לסעודת פורים אין צריך להשאיר מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן בהמ''ק. [כ''כ במור וקציעה (ס''ס תרצה), שאע''פ שהעורך שלחן לסעודה מחסר ממנו מעט, לזכור חורבן ירושלים, וכמ''ש בש''ע (סי' תקס ס''א), מ''מ בפורים א''צ להזהר לעשות זכר לאבילות ירושלים, כיון דקי''ל חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברך מרדכי. וכ''כ ביוסף לקח, הובא בענף יוסף על העין יעקב (סי' כו) וכן משמע במאירי מגילה ז:]. ד מצוה להרבות בסעודת פורים. ויוצאים ידי חובה בסעודה אחת. ומן הדין אין סעודת פורים צריכה פת, אולם נכון לחוש לכתחלה לדעת הפוסקים הסוברים שצריכה פת. [ע' ברכי יוסף (ר''ס תרצה), בשם קדוש אחד בתשובה, שאם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא. וכ''ה במג''א (סק''ט), ובא''ר. אבל במור וקציעה כתב דצריך פת, שכיון שנאמר ימי משתה ושמחה, בעינן סעודה קבועה, ולא סגי בלא פת. וכל משתה לא נקרא אלא על שם הלחם, וכל מקום שאמרו סעודה אינה אלא בפת. ואין קביעות סעודה אלא בפת גמור. וכן מבואר במאירי (ביצה טו:), שיום פורים צריך קביעות סעודה משום שמחה יתרה שבו. וכן מוכח בראבי''ה. אך מדברי כמה ראשונים מבואר דמה שצריך פת לסעודת שבת ויו''ט אינו משום שמחה, אלא משום עונג, וממילא בפורים שאין בו עונג א''צ פת. ומ''מ נכון לחוש לכתחלה להסוברים שצריכה פת, ותע''ב. וראה בילקו''י עמוד שמ. וביחוה דעת ח''א סי' פט, ובחזו''ע פורים עמ' ק'] ה וכיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תשיג ידו. ויש להדר אחר בשר בהמה חלק (גלאט), שיש אומרים שאין יוצאים ידי חובה בבשר עוף ודגים שאין שמחה אלא בבשר בהמה. ואם קשה לו בבשר בהמה, יאכל בשר עוף. [ע' חגיגה (ח.), שאין שמחה אלא בבשר בהמה. וכ''כ היעב''ץ, והחתם סופר, ומהר''י נג'אר, וכן מוכח בספר לקט יושר, וכ''כ בשו''ת דבר משה אמריליו, ובשו''ת יחוה דעת ח''ו (סי' לג) בהערה. ע''ש. ובילקו''י מועדים עמ' שמ]. ו מזכירין ''ועל הנסים'' בברכת המזון, הן בסעודה שאוכלים בליל פורים, והן בסעודות היום. ומכל מקום אם טעה ולא אמר ''ועל הנסים'' בברכת המזון, ולא נזכר עד שאמר ''ברוך אתה ה''' (כדי לחתום על הארץ ועל המזון), כיון שאמר ''השם'' אין מחזירים אותו, ואפילו לא עשה אלא סעודה אחת במשך כל יום הפורים. [אליה רבה (סי' תרצה סק''ז). ודלא כתשובת הרש''ל (סי' מח), וסיעתו, שהצריכוהו לחזור ע''ז. ובאמת שמבואר להדיא בהרמב''ם (פ''ב מהל' ברכות) ובטור (סי' קפז) והרמ''א שם (ס''ד), שאינו חוזר. וכן העיר לנכון בכסא אליהו שם. ובשלחנו של אברהם]. ובאמצע הרחמן יאמר: הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מרדכי ואסתר וכו', עד ועשית עמהם נסים ונפלאות ונודה לשמך הגדול סלה. [כן כתב מרן הב''י (ס''ס קפז) בשם כל בו. וכ''ה בפרישה שם. וכתב הגרי''ח בשו''ת רב פעלים ח''ב (חאו''ח סי' מ) שכן המנהג פשוט לאומרו בהרחמן. ע''ש. ודלא כמ''ש בשו''ת התעוררות תשובה ח''א (ס''ס סו) דבפורים אין לכלול על הנסים בהרחמן כששכח לאומרו. ילקו''י מועדים עמוד שמ. חזון עובדיה פורים עמ' קפב]. ז בעל הנסים שבתפלה ובברכת המזון, צריך לסיים: ועשית עמהם ''נסים ונפלאות'' בלשון רבים, ולא ''נס ופלא''. [מועד לכל חי (סי' לא אות קז). יפה ללב ח''ב (סי' תרפב סק''ג). שכשם שבחנוכה היו נס ההצלה ונס של פך השמן, כך בפורים שתים זו שמענו, נס ההצלה, ונס הרמת קרן ישראל וגדולת מרדכי. (ע' ט''ז סי' תרצה סק''א, וכה''ח סי' תרפב סק''א בד''ה ועשית). וע''ע בשו''ת יביע אומר חלק ח (חאו''ח סי' יא אות כא). ע''ש]. ח אף הנשים חייבות בסעודת פורים, אך ישתו רק מעט יין. [שו''ת היכלי שן תליתאה סי' ז-ח]. ט אשה שחל ליל טבילתה במוצאי פורים, מותר לה לאכול בשר בפורים, ותנקר היטב בין שיניה קודם טבילתה. [בשו''ת דבר משה (סי' מז) כתב, שלא תאכל בשר אלא מרק בשר, [וגם בשומן בשר המנהג להקל. מקור חיים סי' קצח], שעיקר שמחת האשה בבגדי צבעונין ובתכשיטין, ושכן הורה בית דוד. ע''ש. וכן כתבו עוד אחרונים. אולם בשו''ת יד הלוי (חיו''ד סי' צ) כתב, דלכאורה לפמ''ש הט''ז (סי' קצח ס''ק כה), שבשבת ויו''ט המנהג שאוכלות בשר, רק שתזהר לנקר בין שיניה היטב, יש להתיר גם בפורים, שהרי מה שנהגו שלא לאכול בשר ביום הטבילה, הוא רק מנהג בעלמא להחמיר, והרי סעודת פורים היא מדינא, שמשתה ושמחה קבלו עלייהו. וכן הדפסתי בספרי אמירה לבית יעקב, להקל. אך שוב ראיתי בעקרי הד''ט (חאו''ח סי' לו), שכתב בשם שו''ת סמא דחיי, [טעותא היא, וצ''ל דבר משה סי' מז], שאסורה לאכול בשר בפורים. ומסופקני אם צריך אני לפרסם שאני חוזר בי מן ההיתר שכתבתי. ומהר''ר ליב רובין הסכים עמי להתיר לאכול בשר בפורים ביום טבילה. ושלא לחזור מן הפסק שכתבתי בספר אמירה לבית יעקב. עכת''ד. וכן עיקר להקל בפורים אף לכתחלה. וקודם הטבילה תזהר לנקר היטב בין השיניים, וראה בהליכות עולם ח''ה עמ' קפא]. י הנשבע להתענות בפורים אין כח במצות פורים לדחות שבועה בשם שמים, וצריך להתענות, אם לא מצא היתר לשבועתו. ולרווחא דמילתא יעשה הסעודה בלילה. [כ''כ הב''י (סי' תרצה) בשם הארחות חיים בשם רבינו האי. וכבר כתב מרן בש''ע יו''ד (סי' רלט ס''ו), הנשבע על מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נרות חנוכה, או שלא לקרוא המגילה, השבועה חלה עליו, וה''ה לדבר שהוא מדרש חכמים ואינו מפורש בתורה. וכ''ה בש''ע א''ח (סי' תקע ס''ג), שהנשבע להתענות בחנוכה ופורים חלה שבועה עליו. וראה בחזון עובדיה פורים עמ' קעד]. יא טוב לעשות סעודת הפורים יחד עם חבריו ובני ביתו בשחרית. [כ''ה בסידור הרש''ש, שיש לעשותה בשחרית. והביאו בכה''ח (סי' תרצה ס''ק כג), ושכ''כ השל''ה. וכ''כ הפמ''ג. וכ''כ במעשה רב (סי' רלח), שיכוין לצאת י''ח בסעודת שחרית. וע''ע בשו''ת זכרון יהודה (חאו''ח סי' רח). ובספר נתיבי עם. וכתב בסדר היום, שיאסוף את כל בני ביתו לאכול עמו סעודת פורים בשמחה, שאדם יחידי לא יוכל לשמוח כראוי, והביאו האליה רבה (סק''ד). וכ''כ הפמ''ג שם. וע''ע בשבולי הלקט (סי' רא) שכתב, חייב אדם לשמוח בפורים וכו', ומזמר על השלחן בבית חבריו. ע''ש]. יב אף האבל על אב ואם בתוך י''ב חודש יכול להשתתף במסיבת סעודת פורים אשר נערכת מחוץ לביתו. ואם יש שם כלי נגינה, ימנע האבל מלהיות שם. [הנה הכנה''ג א''ח (סי' תרסט הגב''י) כתב, שבסעודת חתן תורה בשמחת תורה, יכול גם האבל על אב ואם בתוך י''ב חודש להשתתף עמהם. וכן בסיום מסכת, שהיא סעודת מצוה. ע''ש. שכיון שהסעודה היא לגומרה של תורה, אין לך סעודת מצוה גדולה מזו. ועדיפא מסעודת סיום מסכתא שהתירו האחרונים לאבל להשתתף בה. ומה גם ששמחת חתן תורה שהיא לסיום התורה, היא שמחת כל ישראל, דהאי יומא קא גרים, ואף בפורים דקי''ל לדינא שאין אבלות נוהגת בו, יכול להשתתף בסעודת פורים, ואע''פ שיש מקום לחלק דשאני יום שמחת תורה שהוא יו''ט. מ''מ יש להקל, כיון שיום פורים הוא יום משתה ושמחה. ואע''פ שהסעודה היא חוץ לביתו, מותר, דקי''ל הלכה כדברי המיקל באבל. ומ''מ אם יש שם כלי נגינה, האבל ימנע מלהיות שם]. יג סעודת פורים שעשאה בליל פורים לא יצא ידי חובתו, דכתיב ''ימי'' משתה ושמחה. ומכל מקום גם בליל פורים ירבה בסעודתו. [בגמ' מגילה ז: סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא. והנה בארחות חיים (הל' סעודת פורים אות לה) כתב, יש מפרשים בלילה כעין לילה, בשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה. והובא בב''י. וכתב הפר''ח, שאין לפרש שאם אכלה בלילה כשאבוקה נגדו כעין יממא יצא, דהא אמרינן במגילה (ז:), ''ימי משתה ושמחה כתיב''. ובקרא אין לפרש דהיינו כעין יממא, אלא הכוונה שגם ביום פורים לא יאכלנה בבית אפל, בלא אבוקה כנגדו, ואם עשה כן לא יצא. והכי נקטינן. ע''כ. וע' במרדכי (מגילה סי' תשפז), שהביא בשם ראבי''ה, שצריך לנהוג בפורים כלילי שבת ויומו. דומיא דקריאת המגילה, דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, ואין היקש למחצה. והמרדכי בשם רבו הקשה ע''ז מהגמ' מגילה (ז:). וע' בספר האגודה (מגילה שם), שהביא בשם גאונים שכתבו, שיש לנהוג בפורים סעודה, כליל שבת ויומו. וכיו''ב כתב הרמ''א בדרכי משה (סי' תרצה אות ב) בשם תשובת מהר''י מברונא, שאף בליל פורים חייבים לשמוח. וראה בילקוט יוסף מועדים עמוד שמ. ובחזון עובדיה פורים עמוד קעח] יד חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וישתה יין כדי שיהיה שמח ומבושם, וישתכר מעט וירדם בשכרותו. [כ''כ הרמב''ם (פ''ב מהלכות מגילה הט''ו), וכתב הרב המגיד, שזהו ע''פ הגמרא (מגילה ז:), חייב איניש לבסומי ''בפוריא'' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ובמקום אחר אמרו (פסחים קט.), אין שמחה אלא בבשר. ע''כ. וז''ל המאירי (מגילה ז:), חייב אדם להרבות בשמחה בפורים, ובאכילה ובשתיה, עד שלא יחסר דבר מעל שלחנו, ומ''מ אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר, ולהפחית כבודנו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השי''ת ולהודות לו ולברך בשמו על הנסים שעשה לנו. ע''כ. וכ''כ בחיי אדם (כלל קנה סי' ל), שכיון שכל הנס נעשה ע''י משתה שעשתה אסתר המלכה, ציוו רבותינו לשתות יין יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול שעשה לנו השי''ת, אולם היודע בעצמו שבשתייתו יזלזל במצוה מן המצות, כגון בברהמ''ז, או שלא יתפלל מנחה, או ערבית, או שינהוג בשחוק וקלות ראש, מוטב שלא ישתה כ''כ, וכל מעשהו יהיו לשם שמים. ע''כ]. והא דאמרינן חייב איניש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, ואיך לך עבירה גדולה מזו, שגורמת לגילוי עריות ולשפיכות דמים, ושאר עבירות זולתן, אלא רק שישתה מעט יותר מלימודו. דהיינו התחלת שכרות. וכל שכן מי שיודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזה מצוה, או ימנע מברכת המזון, וכדומה, או שהוא תלמיד חכם ואם ישתכר יגרום לבזיון כבוד התורה, לא ישתה אלא שיעור מועט שלא יבוא לידי שיכרות. [ילקוט יוסף מועדים, מהדורת תשס''ד עמוד תרפ. וילקוט יוסף תפלה א' עמוד שפח סימן צט הערה ב'. חזון עובדיה פורים עמ' קעה]. טו האוכל פת כסנין (עוגות) ושאר פירות משבעת המינים, שיעור כזית ומעלה, לא יזכיר בברכת מעין שלש מעין המאורע, כגון ''ונודה לך על הנסים שעשית לאבותינו'' וכו'. שלא תיקנו לומר מעין המאורע כזה בברכה מעין שלש, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סי' רח סעיף יב). [מקור הדברים בשו''ת מהר''ם מרוטנבורג (סי' ע), שכתב, שאין להזכיר מעין המאורע של חנוכה ופורים בברכה מעין שלש, והיינו טעמא משום שאפי' בברהמ''ז שהיא מה''ת לכל הדעות, ויש בה ברכת הודאה, יש אומרים (בשבת כד.), שאינו מזכיר. ומה שמזכירים בברהמ''ז הוא רק מתורת מנהג. אבל במעין ג' לא יעלה על לב איש להזכיר, כיון דליכא הודאה, בתוך ברכת מעין ג'. ע''כ. וכ''כ הגר''א (סי' רח ס''ק מא). גם בתוס' ברכות (מד.) כתבו, שאף שהרמב''ם (סוף פ''ג מהל' ברכות) כתב להזכיר מעין המאורע בשבת ויו''ט בברכת מעין ג' וכן משמע בירושלמי (פ''ו דברכות ה''א). מיהו לא נהגו העולם כן, משום דמה שהיו מזכירים מעין המאורע, היינו דוקא בימיהם, שהיו קובעים עצמם על יין ומיני פירות של ז' המינים, אבל בזמן הזה אין רגילים לקבוע עליהם. ע''ש. ודיינו להזכיר מעין המאורע במעין שלש בשבת ויו''ט שיש בהם קדושה מן התורה, משא''כ בחנוכה ופורים דרבנן. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ג (חאו''ח סי' לה). וראה בילקוט יוסף מועדים עמ' שמ]. טז אם האריך בסעודת פורים עד ליל ט''ו [או לתושבי ירושלים עד ליל ט''ז בו], אף על פי כן יש לו לומר ועל הנסים בברכת המזון, כשם שמזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון בסעודה שלישית הנמשכת עד הלילה. ואף לאחר כמה שעות. וכל זה כשלא התפלל ערבית של ליל ט''ז, אבל אם התפלל ערבית לא יאמר ועל הנסים בברכת המזון. [בארחות חיים (הלכות פורים סי' לה) כתב בזה''ל: כתב רבינו יצחק מקורביל, שאם התחיל לאכול בפורים, א''צ להפסיק סעודתו כדי שיאמר על הנסים בברהמ''ז ביום, אלא גומר והולך עד הלילה ואומר על הנסים בברהמ''ז, אף שחשכה. ע''כ. וכ''כ בהגמ''י (בפ''ב מהל' מגילה הי''ד, אות א) בשם המהר''ם מרוטנבורג. וכ''ד המרדכי. אולם הרא''ש בתשובה (כלל כב סי' ו) כתב, מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית בשבת סמוך לחשכה, וחשכה לו, נראה שאין לו להזכיר מעין המאורע של שבת בברהמ''ז במוצ''ש, אע''פ שעיקר הסעודה היתה בשבת, כיון שמברך בחול לא יזכיר של שבת. ע''כ. וכ''כ הטור (סי' תרצה) בדין סעודת פורים, שאם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, כתב א''א הרא''ש שלא יאמר על הנסים בברהמ''ז. ע''כ. ונראה שדעת מהר''ם כמ''ש בשו''ת מהרי''ל (סי' נו), שאע''פ שמי שלא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ''ש שתי תפלות של חול, היינו משום שעבר זמן תפלת מנחה לגמרי, ואינו מתפלל במוצ''ש אלא בתורת תשלומין, וצריך להבדיל בתפלה הראשונה, והיאך יתפלל לאחריה תפלה של שבת, אבל ברהמ''ז באה על הסעודה שסעד בשבת, וכיון שעדיין לא התפלל ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברהמ''ז. וכן המנהג בקהלות אוסטריה, להזכיר על הנסים בברהמ''ז במוצאי פורים, וכן במוצ''ש, כשנמשכה הסעודה עד הלילה. ע''כ. וכ''כ בעל תרומת הדשן בלקט יושר (עמ' קנט). ע''ש. ומרן הב''י (בס''ס קפח) הביא דברי הפוסקים הנ''ל, ופסק בש''ע (שם ס''י): היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברהמ''ז, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה''ה לראש חודש פורים וחנוכה. וזו לשון מרן בש''ע (סי' תרצה ס''ג): אומר על הנסים בברהמ''ז בברכת הארץ, ואם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, אומר על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן, ויש מי שאומר שאין לאומרו. הגה, ונוהגים כסברא ראשונה. ע''כ. והלכה רווחת סתם ויש הלכה כסתם. וראה בילקו''י מועדים עמוד שמ. וביחוה דעת ח''ג סי' נה]. יז מה שיש נוהגים באיזה ישיבות לאחרונה, לבחור להם ''רב'' פורים, אשר משמיע במרום קולו בדברי ליצנות והיתול על ראש הישיבה ורמ''י הישיבה, בדברי ביקורת בבדיחות הדעת, לא תהא כזאת בישראל, כי אין שום היתר בדבר, והמבדח הזה על חשבון חכמי ישראל גדול עונו מנשוא. עליו נאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והוא בכלל מבזה תלמידי חכמים שאין לו חלק לעולם הבא (כמבואר בסנהדרין צט: והרמב''ם פ''ג מהל' תשובה הי''ד), ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כו יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, ואמר הלא משחק אני. וכל היושב שם ואינו מוחה על כבוד התורה נלכד גם הוא בשחיתותם. ומאד יפלא על בני תורה אשר ירהיבו עוז לעשות כן, האם שכחו מה ששנו חכמים: והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה. וכל מי שיש בידו יכולת לבטל המנהג הרע הזה, עליו לשנס מתניו, לבער הרע מקרבנו, ולא ישמע ולא יפקד ולא יזכר עוד כדבר הרע הזה. ומצוה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה. ואסור אף להשתתף במושב ליצים זה, ושומע לנו ישכון בטח. ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שמג. יחוה דעת חלק ה' סימן נ]. יח מי ששתה יין בפורים ונתבסם, והתחיל לרקד ולשורר, ובתוך כדי כך הזיק לחבירו, או טינף את בגדיו, חייב לשלם כל מה שהזיק לחבירו. ואין הבדל בזה בין פורים לשאר ימות השנה. [התוס' (סוכה מה.) כתבו, שהגדולים אוכלים את אתרוגי התינוקות, ואין בדבר גזל, שכך נהגו מחמת שמחת החג. ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים על סוסים לקראת חתן וכלה, ופעמים שנלחמים זה עם זה, וקורע האחד בגד חבירו, או שמקלקל לו את סוסו, שהם פטורים, כי כך נהגו מחמת שמחת חתן וכלה. ע''ש. וע' ברש''י (סוכה מו:) שהביא סיוע לפירושו, מן המדרש (ויקרא רבה פר' לז), מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת והקניטתו אשתו וברח ממנה, ולא היה לו ממה להתפרנס, ושביעי של ערבה היה, הולך ושמט אתרוגים מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות שומטים את לולביהן ואוכלים את אתרוגיהן. והיה החסיד עובר דרך כרך אחד, והוצרכו בבית המלך לאתרוגים של מצוה, ומכרם ביוקר ונתעשר וחזר לביתו. ע''ש. ובפסקי תוס' שם כתבו כן להלכה לפטור הבחורים הנ''ל. אבל הרא''ש (סוכה פ''ד סי' ד, ובתשו' כלל קא סי' ה) שרק בגמר המצוה היו הגדולים חוטפים מהתינוקות. ולכן כתב בתשו' שאם הזיק בשמחת חתן חייב לשלם. והתרוה''ד (סי' קי) בשם ריב''א, כתב, שכל דברי מאכל שחוטפים הבחורים זה מזה בפורים שלא ברשות, משום שמחת פורים, מעת קריאת המגילה בליל פורים עד הערב בסעודת פורים, אין בזה משום גזל, ואין להזמינם לבי''ד, ואין חוששים ע''ז. וכ''פ הרמ''א בהגה חו''מ (ס''ס שעח). וז''ל הרמ''א כאן (בסי' תרצו ס''ח): בני אדם החוטפים זה מזה בפורים דרך שמחה, אין בזה משום גזל הואיל ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר, (מהר''י מינץ סי' יז). ע''כ. אבל השל''ה כתב, ואני אומר לא משנת חסידים היא, ושומר נפשו ירחק מזה, לחטוף מחבירו שלא ברשותו, כי זוהי שמחת הוללות, ולא נצטוינו אלא על שמחת מצוה. ובשו''ת בית דוד (חאו''ח סי' תצד) הביא מ''ש הב''י, דהיינו דוקא לדידהו דנהגו הכי, אבל לדידן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה. ע''ש. וע''ע ביש''ש (פרק המניח סי' ג) שכתב, ואפי' השיכור שהגיע לשכרותו של לוט, מ''מ אם הזיק לחבירו מקבל דינו, על שלא עצר ברוחו, ושיכר עצמו להשתגע, ואין לפוטרו מדין המזיק, שאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו'. ע''ש. ובערוה''ש (סי' תרצה ס''י, וסי' תרצו סי''ב), כתב, ועתה בעונותינו ערבה כל שמחה, ואין שמחתינו גדולה כל כך עד שיבאו לידי היזק חברים. ולכן עכשיו אם הזיק חייב לשלם. ע''כ. ואנו אין לנו אלא דברי מרן הב''י שאין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה, והמזיק צריך לשלם. והמוחזק אינו יכול לטעון קים לי נגד מרן כידוע, שגם נגד המבואר בב''י אין לטעון קים לי. כמ''ש בשו''ת פני יצחק, וכ''ה בשו''ת יביע אומר ח''ט חחו''מ סי' א אות ב]. יט יש נוהגים לאכול מאכל זרעונים בפורים, (ובכלל זה תבשיל אורז) בליל פורים, זכר לזרעונים שאכלו דניאל וחבריו בבבל, וכן אסתר היתה אוכלת ממיני זרעונים. [בארחות חיים (הל' סעודת פורים אות לה) כתב, נהגו לאכול בליל פורים, אחר תענית אסתר זרעונים, זכר לזרעונים שהיו דניאל וחבריו אוכלים בבית המלך, דכתיב (דניאל א טז), ויהי המלצר נושא את פת בגם ויין משתיהם, ונותן להם זרעונים. (פירש הר''א בן עזרא, זרעונים אלו הם האורז, שהוא נכבד מאד, ועושים ממנו תבשיל, והוא בריא וערב יותר מן החטה, ועושה דם טהור לאדם. והמעט ממנו משביע). וכ''כ הרמ''א בהגה. ובמגילה (יג.), וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים, אמר ר' יוחנן שהאכילה זרעונים, שנאמר ויהי המלצר וכו'. ומה שהזכיר הארחות חיים ממה שנעשה עם דניאל וחבריו, ולא מענין אסתר, שהוא מענינא דיומא, מפני שלגבי דניאל וחבריו הכל מפורש במקרא. ואפשר ג''כ שאסתר למדה מקודמיה הם דניאל וחבריו. ועכ''פ באכילת זרעונים יש זכר לדניאל וחבריו וזכר לאסתר. הליכות עולם ח''א עמוד רלח]. כ סעודת חתן בפורים הנערכת בבית החתן, ויש שם עשרה גדולים, צריך שיהיו שני אנשים שהם פנים חדשות כדי לברך שבע ברכות, ואין יום הפורים נחשב כפנים חדשות. [הנה מהר''ש אלגאזי בגופי הלכות (דף קיז:) כתב שכיון שמרבים בסעודה לכבוד הפורים, נחשב שפיר כפנים חדשות, שריבוי הסעודה גורם. וכן כתבו כמה אחרונים. ומכללם בספר ויאמר יצחק בן ואליד (דף לא:). ובספר מועד לכל חי (סי' לא אות טל). ובכף החיים סופר (סי' תרצו ס''ק נד). אולם בספר חינא וחסדא ח''א (דף קיא ע''ג) כתב, שהכנה''ג שקיל וטרי עם המהר''ש אלגאזי בזה, והחזיק בדעתו לומר דפורים לא הוי כפנים חדשות, ושכן העלה בתשובה. ע''ש. וכ''כ בטהרת המים (שיורי טהרה מע' ח אות מג, ומע' פ אות כה) ובזכרונות אליהו אה''ע (מע' ב אות כב) הביא מחלוקת הכנה''ג עם מהר''ש אלגאזי בזה, וסיים, שבודאי קי''ל סב''ל. וע''ע באוצר הפוסקים (סי' סב ס''ח סוף אות מג). ובחזו''ע פורים עמ' קפה]. כא מצוה לשמח גם הקטנים בפורים, במיני מתיקה ומעדנים. [שו''ת היכלי שן תליתאה סימן יו''ד]. כב מי שסיים מסכת בפורים, ועושה סעודה לסיום מסכת, וכולל עמה סעודת פורים, שפיר דמי, ואין בזה משום אין עושים מצות חבילות חבילות. שבמעשה אחד לא שייך מצות חבילות חבילות. [וכיוצא בזה כתב בשו''ת לחם שלמה (חאו''ח סי' קד), לענין סיום מסכת ביום טוב. וכן הוא בשו''ת מהרש''ם ח''ו (ס''ס ז) וז''ל: ומה ששאל אם יוכלו לצאת בסעודת יום טוב גם לסעודת סיום מסכת, או יש לחוש בזה משום שאין עושים מצות חבילות חבילות, נראה שאין שום חשש בזה, שכיון שעושה מעשה אחד, ורק מתכוין לשתי מצות, אין בזה משום מצות חבילות חבילות. וע''ע בשדי חמד (מע' א כלל לט). ובחזון עובדיה פורים עמוד קפה]. כג אף על פי שהאונן (קודם שיקבור את מתו) אסור באכילת בשר ושתיית יין, (ברכות יז:), מכל מקום בפורים מותר האונן בבשר ויין, שאין עשה דאבלות של יחיד, דוחה עשה דרבים דאורייתא, שמצות שמחה בפורים מדברי קבלה היא, ודברי קבלה כדברי תורה, (ר''ה יט.). [חזון עובדיה פורים עמוד קפו]. זכר למחצית השקל א יש נוהגים לגבות לפני מקרא המגילה מעות ''זכר למחצית השקל'', וכל מי שלא הספיק לתת המעות הללו לפני פורים יתנם אז לפני המגילה, וכמו שאמרו (במגילה יג:), גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. [במסכת סופרים (פכ''א ה''ד) איתא ''שצריכים ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור''. ומ''מ מנהגינו לעורר העם לתת זכר למחצית השקל בליל פורים קודם מקרא מגילה. וכ''כ מהרי''ל והרמ''א בהגה (סי' תרצד ס''א) (אך לא נהגנו כמ''ש שם דהיינו לפני מנחה). והמג''א שם כתב שבמדינתו נהגו ליתנו קודם מקרא מגילה של היום. וע' בפמ''ג שם]. ויזהרו שלא לקרות המעות הללו ''מחצית השקל'', רק ''זכר למחצית השקל''. [במס' סופרים שם איתא ''ואסור לומר עליהם לשם כופר אלא לשם נדבה''. ובשו''ת הגאונים (סי' מ) איתא, ''מה שמכריזים על השקלים במקומכם, לא יפה הם עושים שקוראים אותם שקלים ונאסרו איסור הנאה''. ע''ש. ומ''מ אם נותן המעות ''זכר למחצית השקל'' אין קפידא, בפרט כשמפרשים הגבאים כוונתם לשם איזה מוסדות תורה גובים המעות. ונותן לגבאי על דעתו. (ומכ''ש כשנותן מעות של נייר, ולא מטבעות כסף ממש, שניכר שאינו עושה לשם מחצית השקל ממש). וע' בילקו''י מועדים עמ' שי, ובחזו''ע פורים עמ' קא]. ב צריך לתת סכום השוה לערך שלשה דרהם כסף טהור, שהם תשעה גרם כסף טהור מזוקק לפי מחיר הכסף הגולמי מדי שנה בשנה. [הנה בשו''ת בית דוד (חיו''ד סי' קיח) האריך בדבר מצות מחצית השקל, ושם (דף עד) כתב, שאדם שרוצה לקיים זכר למחצית השקל, כדי שתהיה כפרה לנפשו, צריך שיתן לפחות עשרה גרה. ע''ש. והנה מחצית השקל בשקל הקודש הוא שני דינרים, והדינר הוא שיעור מיתקאל, דהיינו דרהם וחצי, וכמ''ש בכס''מ (פ''ב מכלי המקדש ה''ג), ובב''י אה''ע (סי' סו). נמצא ששיעור מחצית השקל הוא שלשה דרהם. וכל דרהם הוא שלשה גרם. ונמצא שהמחצית השקל הוא תשעה גרם כסף טהור. וע' בילקו''י מועדים עמ' שי. ובחזו''ע פורים עמ' קב] ג טוב שיתן שלשה מטבעות מתכת לזכר מה שנאמר בפרשת מחצית השקל ג' פעמים תרומת ה'. [כמ''ש הרמ''א בהגה (סי' תרצד). ואף שבמטה יהודה כתב, שאין לזה טעם, שהרי תרומת המשכן לא היתה מחצית השקל אלא כל איש אשר נדבו לבו וכו'. וכ''ד הגר''א במעשה רב דסגי במטבע אחד. מ''מ מהיות טוב נכון לעשות כד' הרמ''א. וכ''כ במועד לכל חי סי' לא אות נא]. ומכל מקום גם שוה כסף או שטר כסף יספיקו לקיום מצוה זו. [כי בכל מקום קי''ל שוה כסף ככסף, וכמ''ש התוס' (קידושין ב.). ומטבע של נייר הגם שהחתם סופר (חיו''ד סי' קלד) מצדד בזה אם מותר לפדות הבן בהם, כיון שאין גופם שוה כלום, ורק משום דינא דמלכותא יוצאים בהוצאה. ע''ש. וע''ע בשו''ת עונג יום טוב (סי' קב). אולם בשו''ת חסד לאברהם תאומים ח''א (סי' צה) העלה להקל. וכן דעת הג''ר יצחק אלחנן בשו''ת עין יצחק (חיו''ד סי' ל), וראה בילקו''י מועדים, עמ' שיא, ובחזון עובדיה פורים עמוד קג] ד מי שמצבו הכלכלי קשה, די שיתן מטבע של חצי שקל לזכר מחצית השקל. [ע''פ מ''ש המטה יהודה עייאש (סי' תרצד). ושכ''ד הגר''א כיו''ב. וע''ע בשו''ת בית דוד (חיו''ד סי' קיח). וע''ע בשו''ת מנחת אלעזר ח''א (סי' ל). ובביאור הלכה. וכ''כ בשו''ת גאוני מזרח ומערב (סי' מ) שאין קצבה לזה, שאינו אלא לצדקה בעלמא. וע''ע בשו''ת ציץ אליעזר חלק יג (סי' עב), ובילקוט יוסף מועדים עמוד שיב. ובחזון עובדיה על פורים עמוד קד]. ה כל מי שהוא למעלה מגיל עשרים שנה צריך לתת ''זכר למחצית השקל'' הסכום הנ''ל. [הרמ''א סי' תרצד עפ''ד הרע''ב פ''א דשקלים]. ויש אומרים שאף מי שהוא למעלה מבר מצוה, מבן י''ג שנה ומעלה, צריך לתת זכר למחצית השקל. וטוב להחמיר כדעה זו. [עיין בתוס' יום טוב (פ''א דשקלים מ''ד) שתמה על הרע''ב בזה, והביא דעת הרמב''ם והרמב''ן ושאר פוסקים שמבן י''ג ומעלה חייב בשקלים. ושכ''ה בירושלמי שם. גם בשו''ת בית דוד תמה על הרמ''א, שהרי מה שנאמר מבן עשרים שנה ומעלה, אינו אלא לתרומת אדנים. אבל בתרומת הקרבנות החיוב הוא מבן י''ג. וכ''כ הרמב''ם והרמב''ן והסמ''ג. ע''ש. אולם בחזקוני (ר''פ כי תשא) מבואר שא''צ לתת אלא מבן כ' ומעלה. וכ''כ מהראנ''ח, והב''ח, ובשו''ת שער אפרים. ועכ''פ י''ל דס''ל להרמ''א שהואיל ואין זה אלא למנהג בעלמא זכר למחצית השקל דיו במה שמפורש בתרומת אדנים מבן כ' שנה ומעלה. שנאמר בה: ''לכפר על נפשותיכם''. וכ''כ במטה יהודה שם, ובשו''ת מנחת אלעזר שם. ומ''מ טוב להחמיר עפ''ד הרב בית דוד והרב מטה יהודה שיש לתת מבן י''ג שנה ומעלה. וע''ע בשו''ת יחוה דעת ח''א (סי' פו). ובילקוט יוסף מועדים שם]. ו גם הנשים יתנו מעות ''זכר למחצית השקל''. וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. ולכן כל איש אשר יש יכולת בידו יתן בעדו ובעד אשתו ובניו הקטנים הסמוכים על שלחנו סך הנ''ל לכל אחד. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן חצי שקל בעדו, ובעד כל אחד מבני ביתו מטבע יותר קטן כפי כוחו, כי כאיש גבורתו. [המג''א (סי' תרצד סק''ג) העיר עמ''ש בהגהות מנהגים דנשים וילדים חייבים במחצית השקל, שלא ידע מנא ליה. ובתורה תמימה (ר''פ כי תשא) כתב, ונראה דהכא שנותנים המחצית השקל לצדקה להקדים שקליהם לשקלי המן, כיון שאף הנשים והילדים היו באותו הנס לכן גם הם חייבים. וכ''כ בכה''ח, ובספר לקט יושר. אולם בתשו' הגאונים ליק (סי' קכ) כתב בשם רב סעדיה גאון ששלשים מצות שהאנשים חייבים ונשים פטורות, ופירש הרי''צ גיאת שאלו הן: מילה, ראיה, שקלים כל העובר על הפקודים וכו'. ע''ש. נמצא שנשים פטורות מן השקלים. אך יש לחלק בין תרומת המשכן למחצית השקל. וראה בילקוט יוסף מועדים עמ' שיג, ובחזו''ע פורים עמ' קה] ז מעות הללו שהם זכר למחצית השקל ינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים, שמיום שחרב בית המקדש אין להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.). וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:) במה תרום קרנם של ישראל ב''כי תשא''. [במסכת סופרים (פכ''א ה''ד) איתא שנותנים בזה לחם ומים לעניים. וברוח חיים (סי' תרצד) כתב שינתנו לטובת תלמידי חכמים עניים, וכמ''ש אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה. ע''כ. וכבר אמרו במדרש תנחומא (פרשת צו), שהתורה מכפרת על עונותיהם של ישראל, נמצא שהתורה משמשת תחליף לכפרת הקרבנות הבאות מתרומות ''מחצית השקל''. ואדרבה מעלת התורה גדולה ממעלת הקרבנות, וכמו שאמרו בר''ה (יח.) על הפסוק לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה. בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בת''ת. וכן אמרו במגילה (ג.), גדול ת''ת יותר מן הקרבנות. ע''ש. ובילקוט שמעוני (הושע סי' תקכב), איתא, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך בירושלים, ורבי יהושע מהלך אחריו, וראה את בית המקדש כשהוא חרב, אמר ר' יהושע, אוי לנו על ביהמ''ק שהוא חרב, שהיו מתכפרים בו עונותינו. אמר לו ריב''ז, בני אל ירע בעיניך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, והיא ת''ת וגמילות חסדים, לכן נאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. וראה בילקו''י מועדים עמוד שיג. וביחוה דעת ח''א סי' פו, ובחזו''ע פורים עמ' קה]. ח הנוהגים להפריש מעשר כספים ממשכורתם ומרווחיהם מדי חודש בחודשו, אינם רשאים לתת ממעשר זה לחובת המצוה של מתנות לאביונים של יום הפורים, או לתרומת זכר למחצית השקל. אולם אם רצה להוסיף על חובתו ולתת עוד מתנות לאביונים יותר משני עניים, וכן אם רצה להוסיף על חובתו בתוספת מרובה בתרומת זכר למחצית השקל רשאי לתת התוספת ממעות מעשר. ורק אם אמר בפירוש בשעה שהתחיל להפריש מעות מעשר בלי נדר והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות אלה למתנות לאביונים, וכן לזכר למחצית השקל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיד. יחוה דעת חלק א' סימן פז] סימן תרצג - סדר תפלות פורים א בליל פורים נכנסים לבית הכנסת בבגדי יום טוב, [מהרי''ל. הרמ''א בהגה (סי' תרצה ס''ב). וכתב החיד''א במחז''ב (קו''א סי' תרפז סק''ב), שכן נהגו בירושלים ת''ו שלמים וכן רבים. ע''ש. וכ''כ מהר''ח אבולעפייא. (ורמזו בזה על מה שנאמר ותלבש אסתר מלכות). וכ''כ במועד לכל חי (סי' לא אות יח). ועוד]. ואומרים מזמור ''על אילת השחר'' לפני תפלת ערבית שהוא מענין היום. [הנה במס' סופרים (פי''ח ה''ב) איתא, בפורים אומרים ''שגיון לדוד''. וכתב היעב''ץ, משום דכתיב ביה על דברי כוש בן ימיני, הוא שאול (מ''ק טז:) שיצא ממנו מרדכי. וכתיב ביה בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל, הנדרש על המן. ע''ש. אולם יש שכתבו לומר ''למנצח על אילת השחר''. וכ''ה בארחות חיים, וכ''ה ברד''א (דנ''ו:): שמדבר על אסתר, כדאמרינן ביומא כט. למה נמשלה אסתר לאילת השחר וכו'. וגם יש בו רמז לשם המן, הצילה מחרב נפשי, ר''ת המן וכו'. ע''כ. וכן יש לנהוג. שידוע מ''ש בב''י (סי' תכה) שראוי לסמוך על הרד''א שבקי במנהגים. וכ''כ הכנה''ג (סי' תרצג סק''ג), ושכ''כ הכל-בו]. ובתפלת ערבית יאמרו ''ועל הנסים'' אף על פי שעדיין לא קראו המגילה. [כן העלה בב''י (סי' תרצג) בשם הגמ''י, ודלא כסדר רב עמרם שכתב שאין לאומרו עד לאחר המגילה. וכ''כ הרוקח (סי' רלח) ועוד פוסקים לאומרו גם בלילה. ובילקו''י מועדים, עמ' שט, ובחזו''ע פורים עמ' צט]. ויש לומר בתפלה ובברכת המזון, ועל הנסים בתוספת ו'. [שו''ת יביע אומר ח''ח סי' יא אות כ]. ב מי ששכח לומר ''ועל הנסים'' בתפלה, ונזכר אחר שסיים הברכה, קודם ''שים שלום'', אינו רשאי לומר שם ''ועל הנסים'' אפילו בלא חתימה, אלא כשיסיים אלהי נצור שבסוף התפלה, יאמר: ''מודים אנחנו לך על הנסים ועל הפרקן וכו', עד ונודה לשמך הגדול סלה'', יהיו לרצון וכו', עושה שלום וכו'. [אליה רבה (סי' תרפב סק''ב). ומאמר מרדכי שם סק''ג]. והוא הדין למי ששכח ''ועל הנסים'' בברכת המזון, ונזכר לאחר שחתם ''על הארץ ועל המזון'', שאינו רשאי לומר שם ''ועל הנסים'' אפילו בלא חתימה, אלא אם ירצה יאמרנו בתוך הרחמן, בנוסח זה: ''הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי וכו'''. ואם נזכר בסיום הברכה כשחתם ברוך אתה ה', בין בתפלה בין בברכת המזון, אינו רשאי לסיים ''למדני חקיך'', כדי לחזור לומר ''ועל הנסים'', אלא יסיים הברכה כנ''ל. אבל אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה', אף שהזכיר שם שמים, שאמר ''האל ישועתנו ועזרתנו סלה האל הטוב'', וכן בברכת המזון אם הזכיר שם שמים, שאמר. ''ועל הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך'', אין בכך כלום, ורשאי לחזור לומר ''ועל הנסים'', ואחר כך ימשיך בתפלה ''ועל כולם יתברך וכו''', ובברכת המזון ''ועל הכל'', ויסיים משם והלאה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שט. שו''ת יחוה דעת חלק ה סימן מט] ג אין לדלג אמירת ''ועל הנסים'' כדי להספיק לעניית קדיש או קדושה עם הצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שי. שו''ת יביע אומר חלק ב' סימן לד. יחוה דעת חלק א' סימן עז]. ד אחר העמידה יאמר חצי קדיש ולא יאמר קדיש תתקבל עד לאחר סדר קדושה שאומרים לאחר מקרא מגילה. [כן מנהגינו ע''פ הרד''א (דנ''ה ע''ג). (ושלא כד' התוס' מגילה (ד.) שכתבו שאומר קדיש שלם לפני מקרא מגילה. וכ''כ מהרי''ל (סי' נו). ונהרא נהרא ופשטיה. ילקו''י מועדים עמ' שי. חזון עובדיה על פורים עמוד קח] ה אחר קריאת המגילה בברכותיה בלילה, מתחילים ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וסדר קדושה, [אין מתחילים ובא לציון גואל מפני שאין גאולה בלילה. טור, וארחות חיים. וכל בו, והגמ''י. והטעם שסומכים ואתה קדוש למקרא מגילה, מפני שדין מקרא מגילה בלילה וביום, למדוהו חז''ל מהפסוק: אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. וסמיך ליה ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. רש''י בספר הפרדס (סי' רה). ומטעם זה נהגו שגם ביום אומרים אשרי ובא לציון גואל עד ואתה קדוש. ואחר קריאת המגילה בברכותיה מתחיל ואתה קדוש כמו בערבית. וכ''כ המהריק''ש בערך לחם כאן. וכן המנהג במצרים. וכ''כ בערך השלחן (סי' תרצג סק''ד).]. ואחר כך אומר השליח צבור קדיש תתקבל, שיר למעלות אשא עיני, יהא שלמא, ועלינו לשבח. והטעם לאמירת קדושת ובא לציון בליל פורים, מפני שבמזמור כ''ב של תהלים, (למנצח על אילת השחר, שהיא אסתר, וכמו שאמרו חז''ל (ביומא כט.) למה נמשלה אסתר לאילת השחר, לומר לך מה השחר סוף לכל הלילה, אף אסתר סוף לכל הנסים שניתנו להכתב. וכן נדרש במגילה (טו:). וראה בתוס' מגילה (ד.) בד''ה פסק, ובגליון שם.) נאמר: אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי, ומכאן למדו חז''ל (במגילה ד.) שחייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום. (ופירש רש''י, שמקרא המגילה זכר לנס שהיו זועקים בימי צרתם יומם ולילה). ונאמר אחריו: ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. (וראה בתוס' סוכה נג. ד''ה אם). לפיכך צריך לומר פסוק זה שהוא הקדמה לסדר קדושה, מיד לאחר מקרא מגילה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שיד. חזון עובדיה על פורים עמוד קו-קח] ו אין אומרים וידוי בשני ימי הפורים, לפי שנאמר בהם ימי משתה ושמחה. ואין אומרים למנצח יענך וכו' ותפלה לדוד. [ילקו''י שם. חזון עובדיה על פורים עמוד קז] ז בשחרית יאמרו בתפלה ''ועל הנסים'', ואחר כך אומר חצי קדיש. ואין נופלין על פניהם בארבעה עשר ובחמשה עשר. [ואף שלדעת רב עמרם גאון בסידורו ח''ב (דצ''ב ע''ב) נופלים על פניהם בפורים, מ''מ לדינא קי''ל כמ''ש רש''י בספר הפרדס (סי' רג) שאין נופלים על פניהם. וכ''כ התוס' מגילה (ד.), ושם (ה:) בד''ה שאסורים בהספד. וכן פסקו הטוש''ע סי' תרצג ס''ג]. ומוציאים ספר תורה וקוראים בו ג' עולים בפרשת ויבוא עמלק, וכופלים הפסוק האחרון להשלים למנין עשרה פסוקים. ואם לא כפל הפסוק אין בכך כלום, ואף על פי שאין בכל פסוקי הקריאה בפרשה זו עשרה פסוקים, אלא תשעה פסוקים בלבד, הואיל ונשלמה הפרשה. [ע' תוס' (מגילה כא:) ד''ה אין, דשאני פרשת עמלק דסליק ענינא בתשעה פסוקים. ומ''מ כתב מרן הב''י שנהגו לכפול הפסוק האחרון להשלים לי' פסוקים. וכ''פ בש''ע (סי' תרצג ס''ד). ובב''י (סי' קלז) הביא מ''ש בארחות חיים, שאע''פ שפרשת ויבא עמלק אין בה י' פסוקים לא יוסיף לקרוא מלמעלה ממנה כי אמר הקב''ה, עמלק הרשע גרם לשמי ולכסאי שיהיו חסרים, שנאמר, כי יד על כס יה, כך תהיה פרשת עמלק חסרה, ובירושלמי אמרו, הוא עשה מעשה קטוע כך פרשתו קטועה. ע''ש]. ואחר כך אומר חצי קדיש. ואומרים אשרי יושבי ביתך, ומדלגים יענך ה' ביום צרה, לפי שהוא יום משתה ושמחה ואין להזכיר בו צרה. [תוס' מגילה (ד.) ד''ה פסק. וכ''פ הרמ''א (סי' תרצג ס''ג).]. ומתחילים ובא לציון גואל עד ואתה קדוש, וקוראים המגילה בברכותיה, חוץ מברכת שהחיינו שכבר בירך בלילה ואינו חוזר לברך ביום. וכשמסיים קריאת המגילה גולל המגילה מסופה לתחלתה ומברך ברכה אחרונה. ויאמר: ארור המן ברוך מרדכי וכו' ג' פעמים, ואחר כך יאמר ואתה קדוש וכו'. ואומרים קדיש תתקבל, ומחזירים הספר תורה למקומו. ומדלגים תפלה לדוד, שאין לומר וביום צרתי אקראך ביום פורים. ואחר כך אומרים בית יעקב, ושיר המעלות לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, שנדרש על המן. [ע' מגילה (יא.) בקום עלינו אדם ולא מלך. ובברכות (סב:) על הפסוק ואתן אדם תחתיך, אל תקרי אדם, אלא אדום. וכתבו המפרשים, שאם הגזרה באה ע''י מלך, בנקל תתבטל, כי לב מלך ביד ה', ואל כל אשר יחפוץ יטנו, ובידו יתברך להטות לבבו לבטל הגזרה, אבל כשהגזרה היא ביד אדם הדיוט, שהוא בחירי, קשה מאד לבטל הגזרה, כי אם בתשובה שלימה וזכות גדולה, כמו ע''י מרדכי בשעתו, וזכות תינוקות של בית רבן אשר חסו בצלו בימים ההם, ונתעוררה על ידם מדת הרחמים]. ואומר היום כך וכך בשבת קודש, ולא יסיים: ''השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן'' כמו שאומר בכל יום. [כי שיר של יום ''שגיון לדוד'' או ''אילת השחר''. וע''ע בשו''ת חקרי לב (חאו''ח ס''ס לב). ובספר שיח יצחק למהר''א מני]. ואחר מזמור שיר של יום יאמר למנצח על אילת השחר. ואחר כך קדיש יהא שלמא. קוה אל ה' וכו', ואחר כך יאמר קדיש על ישראל, ועלינו לשבח. [ילקו''י מועדים עמ' שטו. חזון עובדיה פורים עמ' קז]. ח כשאומר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ''ויקר'', ימשמש בתפלין של יד ושל ראש וינשקם. [ע' מגילה (טז:) ויקר אלו תפלין. ובפרש''י שם. וכן מבואר במועד לכל חי (סי' לא אות פח).]. וכשמגיע למה שאומרים ''אגרת הפורים הזאת'' ינענע המגילה. [מג''א (סי' תרצ אות יז). א''ר (שם סק''י)]. והנוהגים בכל יום להחליף תפלין של רש''י בתפלין של ר''ת לפני אשרי יושבי ביתך, גם בפורים ינהגו כן ויקראו המגילה בתפלין דר''ת. ובתיבת ''ויקר'' ינשקו התפלין דר''ת. [כ''כ במשמרת שלום (סי' נ אות ד) שכן נהגו לקרות את המגילה ביום בתפלין של ר''ת, ונתן טעם ע''פ הסוד. ילקו''י מועדים. חזו''ע פורים עמ' קח]. ט אם יש מילה, יש אומרים שמקדימים המילה לקריאת המגילה. [רמ''א בהגה (ס''ס תרצג). מועד לכל חי (סי' לא אות נט). דכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ודרשינן (במגילה טז:) אורה זו תורה, וששון זו מילה. וכתב המחה''ש, שמכיון שנסמכה מילה לתורה, יש לנו להסמיך המילה מיד אחר קריאת התורה, קודם קריאת המגילה]. ויש חולקים וסוברים שמניחים המילה לאחר כל סדר התפלה כמו בכל יום, וכן המנהג כסברא אחרונה. [שו''ת תרומת הדשן (סי' רסו). לקט יושר (עמוד קנו). מרן הב''י בבדק הבית (יו''ד ס''ס רסב). שו''ת הרדב''ז (סי' רנא). ומשום דקריאת המגילה קבוע לה זמן, וחשיבא תדיר לגבי מילה. ועוד דאיכא פרסומי ניסא במגילה. ועוד שהיא מצוה דרבים, וראוי להקדימה. והרי אין לך דבר שאינו נדחה מפני מגילה זולת מת מצוה. ע''ש. וכ''כ בשו''ת זרע אמת, שמגילה קודמת לכל המצות. וכ''כ הפר''ח, הגר''א, שלחן גבוה, יוסף אומץ יוזפא, בית יהודה עייאש, בית דינו של שלמה, שו''ת ויקרא אברהם. ואע''פ שבדברי יעקב (סי' מב) כתב לקיים דברי הרמ''א. וגם החיד''א בלדוד אמת (סי' כו אות ד) כתב, שאם יש מילה, יש להקדים המילה לפני המגילה. מ''מ בזמנינו שעושים המילה אחר צאת הקהל מביהכ''נ, יש לקרוא המגילה בביהכ''נ קודם המילה. וכדעת מרן ורוב האחרונים. ילקו''י מועדים עמ' שיז. חזו''ע פורים עמ' קט] סימן תרצב - דיני ברכות המגילה א הקורא את המגילה בלילה מברך לפניה שלש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה נסים, ושהחיינו. וביום אינו חוזר לברך שהחיינו. [ילקו''י מועדים עמוד רצא. ואע''פ שדעת ר''ת בתוס' (מגילה ד.) שצריך לברך שהחיינו גם במקרא מגילה של היום, כיון שעיקר קריאתה ביום. וכ''ד האו''ז, והאשכול, והרא''ש, והרשב''א, והריטב''א, והמאירי. וכן מנהג הרבה מאחינו האשכנזים, וכד' הרמ''א (ר''ס תרצב). מ''מ מנהגינו כד' הרמב''ם (פ''א ה''ג), ומרן בש''ע (סי' תרצב ס''א), שביום אינו חוזר לברך שהחיינו. והיינו טעמא דלא עדיף מדקי''ל (סוכה מו.) שאם בירך שהחיינו בעת עשיית הסוכה א''צ לחזור ולברך בכניסתו לסוכה. וכמ''ש ג''כ התוס' שם ד''ה נכנס. וכל שכן כאן דמשבירך בלילה שהחיינו על מקרא מגילה שהיא חובה, ששוב אינו חוזר לברך שהחיינו ביום]. ב אם שכח ולא בירך שהחיינו או אחת משאר הברכות, מברך במקום שנזכר כל עוד לא סיים קריאת המגילה כולה. ואפילו אם נזכר בפסוק האחרון, יברך שם שהחיינו. [נהר שלום (סי' תרצב סק''א). מועד לכל חי (סי' לא אות עד). בית עובד (דף קעד.). והנה בבן איש חי (פר' תצוה אות ה) כתב שלאחר קריאת פסוקי עשרת בני המן לא יברך שהחיינו. אך אין דבריו מוכרחים, שמכיון שעדיין לא יצא י''ח מגילה עד אם סיים פסוק אחרון, נמצא שעדיין המצוה נמשכת, לכן יוכל לברך גם שהחיינו אף אחר קריאת תוקפו של נס בעשרת בני המן, שהשמחה שעליה נתקנה ברכת שהחיינו תלויה במצוה עצמה. וה''נ קי''ל בלולב שמברך כל זמן שלא עשה הנענוע. וראה בילקו''י מועדים. ובחזון עובדיה פורים עמוד סד]. אבל אם סיים קריאת המגילה כולה [בלילה], ונזכר שלא בירך שהחיינו, יברך שהחיינו על מקרא מגילה של היום. [ילקו''י מועדים עמ' רצב. נהר שלום סי' תרצב]. ג אף מי שבירך כל הברכות וקרא המגילה בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך הברכות כולם, לרבות שהחיינו, להוציא את הנשים בביתו וכיוצא בזה. [ילקו''י מועדים עמ' רצב. הנה הרמב''ם (פי''א מהל' ברכות ה''י) כתב, אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב''ו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. וכתב בכס''מ, בשם הרמ''ך, נראה מדבריו שהמקדש (בליל יו''ט) בבית אחר להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו, ומנהגנו לברך, וכן ראוי לעשות, שכיון שחובה הוא לאשה לברך זמן, אותה ברכה מברך בעבורה, וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה. ע''כ. ומ''ש''וכן ראוי לעשות'', דבר פשוט הוא, וגם רבינו יסבור כן. והניף ידו שנית בב''י (סי' תקפה) דאפשר דלא כתב הרמב''ם כן אלא במצוה שיש בה מעשה, אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אף לאחרים. עכ''ד. וע''ע בחזו''ע עמ' סה]. ד אבל בתוך י''ב חודש לאב או לאם, ובתוך שלשים לשאר קרובים, מותר לו לקרוא המגילה בצבור, אף שברכת שהחיינו נאמרת בשמחה. ואפילו למחמירים אם האבל הנ''ל הוא שליח צבור קבוע בבית הכנסת ואין בבית הכנסת בקי בקריאת המגילה כמוהו, יכול לקרות המגילה בצבור עם כל הברכות. [ילקו''י מועדים עמ' רצב. ע' בשו''ת מהרי''ל (סי' כב) שכתב שאבל לא יעבור לפני התיבה בהלל מפני שהקהל בשמחה, וכן במגילה מה''ט. וכיו''ב כ' מהר''ם מינץ (סי' מג) שאין לאבל להדליק נרות חנוכה בלילה הא' בבהכ''נ משום שהחיינו הנאמרת בשמחה. ע''ש. אולם בגשר החיים (פכ''ג ס''ד) כתב בשם האדר''ת, שטעות לדמות מגילה לנ''ח בבהכ''נ, דשאני התם שהברכה רק לקהל, לפרסומי ניסא, שהרי אין יוצאים שם י''ח. אבל כאן הרי הוא פוטר גם את עצמו בזה. וע''ע בחזו''ע פורים עמ' סו]. ואמנם כשקורא האבל לעצמו, או שקוראה בביתו להוציא הנשים ידי חובה לכל הדעות רשאי לברך גם שהחיינו בקריאתו. [שאף בנידון מהר''ם מינץ בחנוכה חילקו האחרונים דהיינו דוקא כשמדליק בצבור בבהכ''נ שהקהל שרויים בשמחה. משא''כ כשמדליק בביתו שבודאי שמברך שהחיינו. וכמ''ש הנודע ביהודה תנינא (חאו''ח סי' קמא). ועוד]. ה מי שאין לו מגילה כשרה ונמצא בספינה או במדבר, לא יברך ברכת שהחיינו בפורים על סעודת פורים, שלא תיקנו שהחיינו אלא על מקרא מגילה, ולא על עצם יום הפורים. [ע' במג''א ובא''ר וברכ''י (ר''ס תרצב). וע' במאירי (מגילה ד.) שכתב, שאין לומר ''זמן אומרו אפילו בשוק'' אלא לגבי רגלים. ולא בחנוכה ופורים. [אלא שהמאירי (שבת כג:) סותר את עצמו בזה]. וכ''כ הפר''ח (ר''ס תרעו). ובשו''ת קול גדול (סי' מח), והנצי''ב בהעמק שאלה (סי' כו אות י), ובשו''ת יביע אומר ח''ו (חאו''ח סי' מב אות ב). ובילקו''י מועדים עמוד שג]. ו מי שאין לו מגילה כשרה ונמצא במדבר או בספינה, אין לו לומר את ההלל בברכות. אלא יקרא ההלל כולו בלי ברכות. ומכל מקום אם יש בידו מגילה שאינה כשרה יקראנה על כל פנים בלי ברכות בלילה וביום. [בגמ' מגילה (יד.) מבואר, שהטעם שאין אומרים הלל בפורים משום דקריאת המגילה זו היא ההלל. וכן אמר רב נחמן. ולדעת רבא משום שעדיין אנו עבדי אחשורוש. ונפקא מינה לענין קריאת ההלל, לטעם רב נחמן כשאין לו מגילה לקרוא בה, יברך על ההלל. ולדעת רבא בכל אופן אין לומר הלל בפורים. ונחלקו הראשונים אם תפסינן עיקר כטעם רב נחמן, או כטעמו של רבא. שדעת הבה''ג, הרמב''ם, רבינו יצחק בן גיאת, והמנהיג, תפסו עיקר כטעם רב נחמן. ולדעתם כשאין לו מגילה יקרא הלל בברכות. אך לדעת המחזור ויטרי (עמ' ריח) העיקר כטעמו של רבא, דאין אומרים הלל בפורים משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן. ודעת רב עמרם גאון שא''א הלל לפי שהוא נס של חו''ל. ולכן סב''ל. וראה בילקו''י מועדים עמ' שג. חזו''ע פורים עמ' צו] ז אסור לדבר בעת קריאת המגילה עד לאחר הברכה האחרונה. [הנה דעת ספר העיטור, שכיון שברכה אחרונה של המגילה תלויה במנהג, אין לגעור במי ששח בקריאתה. ודעת הטור (סי' תרצב) שכיון שסוף סוף מברך צריך שלא יפסיק באמצע קריאתה. וכתב הב''י, דהיינו בש''צ הקורא בעצמו, אבל השומע אין לו להפסיק מטעם אחר, שהרי בעודו שח אינו שומע את הקריאה מפי הקורא, ונמצא שלא שמעה כולה. ומרן בש''ע (סי' תרצב ס''ב) פסק: ''אין לשוח בעוד שקוראים אותה''. והיינו גם הקורא, וגם השומע, והטעם, שהרי כתב הרשב''א בתשו' ח''א (סי' רמד), שאף שמן הדין אין השיחה באמצע המגילה מפסקת, שהרי כבר התחיל במצוה, מ''מ ראוי שלא לשוח עד גמר המצוה, והשח גוערים בו, כדי שיכוין לבו למצוה. ואם שח אינו חוזר. וראה בילקו''י מועדים עמו' רצח. ובחזו''ע פורים עמו' פ]. ואם עבר השומע ודיבר דברים אחרים בעוד שהקורא ממשיך בקריאתו לא יצא, וצריך לחזור ולקרות מאותו פסוק והלאה. ויכול לומר כמה תיבות וכדומה מתוך החומש כשאין בידו מגילה כשרה. [לבוש (סי' תרצב), שבשעה שדיבר לא שמע הקריאה ולא יצא י''ח. [וכן מבואר בב''י]. והלבוש לשיטתו שהתופס בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם הש''צ, מפני שנותן דעתו על קריאתו והרי הוא כקורא על פה]. ח הקורא את המגילה לא יפסיק באמצע הקריאה, אלא באמצע הפרק שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד, ובבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, כדרך שהוא מפסיק בקריאת שמע וברכותיה, וכמו שפסק בשלחן ערוך (סי' סו ס''א). ואם שמע קדיש או קדושה יפסיק ויענה ואפילו באמצע הפסוק. [ע'' בברכות (יד.). וכ''כ ה''ה (פ''ג מהל' חנוכה ה''ט) בשם רוב המפרשים. וכן מוכח מדברי הר''ן פ''ב דמגילה (יח:) דבהלל ובמגילה פוסק מפני היראה והכבוד]. ונראה שאפילו אמן דברכות עונה כדין פסוקי דזמרה. [שדין מגילה כדין הלל, כדאמרינן במגילה (יד.) קריאתה זוהי הלילא. ובהלל מפסיק לענות אפי' אמן דברכות. וכ''ש קדיש וקדושה. ע' שו''ת יביע אומר ח''ב סי' לב]. אבל אם אין בידו מגילה כשרה ושמע קדיש או קדושה בעת שמיעת מקרא המגילה מהשליח צבור, לא יפסיק לענות, כדי שלא יפסיד מצות קריאת מגילה על ידי כך. והעוסק במצוה פטור מן המצוה. [ילקו''י מועדים עמ' שא. יבי''א שם. וח''ה סי' יג, וסי' טז סק''ז. וח''א סי' ה סק''ז] ט הקורא את המגילה ונודע לו שזרחה הלבנה, וחושש שאם ימתין מלברך עליה עד שיסיים קריאת המגילה, תתכסה הלבנה בעבים, יפסיק באמצע קריאת המגילה ויברך ברכת הלבנה, ולאחר מכן ימשיך קריאת המגילה ממקום שפסק, ולא יפסיק אלא לברכה עצמה. [כ''כ בשו''ת נודע ביהודה קמא סי' מא]. וברור דמכל שכן לפני מקרא מגילה אם רואה את הלבנה מקדים ומברך פן תתכסה בעבים אחר כך. [דלא כהגרש''ק בקנאת סופרים שאף אם נדחית ברכת הלבנה לגמרי מגילה קודמת. ע''ש. ואין דבריו מוכרחים. וע' בשו''ת אמרי נועם ח''א חאו''ח סי' לא]. י הקורא את המגילה כשהוא מתנמנם, הואיל ולא נרדם בשינה, יצא. אבל השומע את המגילה והוא מתנמנם לא יצא. [שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. וע' בשו''ת יביע אומר ח''א סי' ה אות ז]. יא השומע שנרדם בשינה או שנתנמנם באמצע קריאת המגילה, והתעורר בתוך כדי קריאתה, צריך לחזור ולקרות מהפסוק שנרדם או נתנמנם בו, וימשיך הלאה עד סוף המגילה, ולא יועיל שיקרא רק את הפסוקים שנרדם בהם, דהא קי''ל בש''ע (סי' תרצ ס''ו), הקורא את המגילה למפרע לא יצא. [חזון עובדיה פורים עמוד פד]. יב שהה כדי לגמור את כולה בין בעשרת בני המן, בין בשאר המגילה, חוזר למקום שפסק. [מגילה (יח:). טוש''ע (סי' תרצ ס''ה). (וע''ע בתשו' הרשב''א שבב''י סי' תרצב). וכ''פ הפמ''ג (א''א סי' תרצ אות יז) לענין שהה כ''כ בעשרת בני המן. וראה בילקו''י מועדים עמוד ש'. ובילקו''י על הלכות פסוד''ז. חזו''ע פורים עמוד פז] יג אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ואין חילוק בזה בין קריאת המגילה של לילה לקריאת המגילה של יום. [סי' תרצב ס''ד ומשנ''ב שם]. ולכן יזהרו הנשים שלא לאכול ביום פורים עד שיבואו בעליהן מבית הכנסת לקרות להן המגילה ולצאת ידי חובתן. [כי הדבר ברור שהנשים חייבות ג''כ לשנות קריאת המגילה ביום, כדקי''ל במגילה (ד.) לגבי אנשים. והפוטרות עצמן בטענה שהן עסוקות במצות משלוח מנות וכו', לא יפה עושות, וצריך ללמדן שעיקר המצוה של מקרא מגילה ביום, ואין פוטר אותן. ואע''פ שבספר מאורי אור, עוד למועד (דקט''ו:), כתב להביא סמך לנשים אלו. מ''מ המעיין ישר יחזו פנימו שהעיקר שיש לחייבן גם במקרא מגילה של יום]. ומכל מקום מותר לטעום פירות קודם קריאתה, וכן פחות מכביצה פת או עוגה, ולשתות תה או קפה. והמחמיר שלא לטעום כלום תבוא עליו ברכה. [ע' בכל זה בשו''ת בשמים ראש (סי' עד). ובשו''ת שואל ומשיב תליתאה (ח''א ס''ס קכ). ובספר רוח חיים פלאג'י (סי' תרנב). ובשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח סי' סז). ילקו''י מועדים עמו' שב. חזון עובדיה פורים עמו' צה] יד ומכל מקום אם הוא לצורך, כגון מי שיושב בתענית (בפורים דפרזים), וקשה לו להשאר בתענית עד אחר קריאת המגילה, אין צריך להחמיר, ורשאי לטעום פחות מכביצה פת או עוגה, או יטעם פירות הרבה, כפי עיקר הדין. ואם ביקש מאחד שיזכירהו לקריאת המגילה בצבור מותר באכילה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שב. חזון עובדיה על פורים עמוד צה] מנהגי פורים א מה שנוהגים להתחפש וללבוש מסיכות בפורים, אין כל איסור בדבר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שמג. חזון עובדיה על פורים עמוד קצט]. ב אסור באיסור מוחלט לאיש ללבוש בגדי אשה, וכן לא תלבש אשה בגדי איש, גם ביום הפורים. וגם לילדים נכון שלא לעשות כן. [הנה בשו''ת מהר''י מינץ (בסוף הספר דף לא:) כתב, בדבר מה שנהגו במקומו שאיש לובש בגדי אשה, ואשה לובשת בגדי איש בפורים, שיש בזה איסור תורה, שנאמר, לא יהיה כלי גבר על אשה וגו', מ''מ כמה גדולים ראו מנהג זה בפורים, ולא מיחו, שכיון שנוהגים כן לשמחת פורים מותר. וכעין מ''ש הריב''א שמה שחוטפים הבחורים דברי מאכל זה מזה, משום שמחת הפורים, אין בו משום גזל, וה''ה בנידון זה, כיון שאין מכוונים לשם ניאוף אלא לשמחת פורים. ע''כ. והרמ''א (סי' תרצו) הביא דברי המהר''י מינץ, וכתב, שמזה נתפשט המנהג במדינתם ללבוש כלאים דרבנן וכו'. אולם נראה דאשתמטיתיה להרמ''א מ''ש בספר יראים (ס''ס צו), שאפי' דרך עראי ושחוק בעלמא אסור לאיש ללבוש מלבושי אשה. שהרי לא חילקה התורה בין קבע לעראי. גם הרמב''ם בתשובה (שהובאה בראש ספר מעשה רוקח דף א.) כתב, בדבר מה שיש נוהגים שהכלה תצנוף מצנפת או כובע ולוקחת בידה סיף ויוצאת במחול לפני האנשים והנשים, לא יעלה על הדעת שמפני היותה כלה הותר לה איסור תורה בתועבה זו וכו', וראוי להזהר מזה וכו'. ע''ש. הרי שאע''פ שעושים כן רק לשמחת חתן וכלה אסור. וראה בשו''ת יביע אומר ח''ה (חיו''ד סי' יד אות ג), ובשו''ת יחוה דעת ח''ה (סי' נ). ובחזון עובדיה פורים עמ' קצט]. ג וכן אסור להזמין קוסם ביום פורים שעל ידי זריזות תנועותיו נראה כעושה מעשה להטים, לשעשע את הרואים, אף על פי שאינו עושה שום פעולה של כישוף. אלא שיש מקום להתיר בקוסם גוי, שאינו אלא אוחז העינים. [שו''ת יביע אומר ח''ה חיו''ד סי' יד]. ד מה שיש נוהגים בישיבות לאחרונה, לבחור להם ''רב'' פורים, אשר משמיע במרום קולו בדברי ליצנות והיתול על ראש הישיבה ורמ''י הישיבה, בדברי בקורת בבדיחות הדעת, לא תהא כזאת בישראל, כי אין שום היתר בדבר, והמבדח הזה על חשבון חכמי ישראל גדול עונו מנשוא. עליו נאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והוא בכלל מבזה תלמידי חכמים שאין לו חלק לעולם הבא (כמבואר בסנהדרין צט: והרמב''ם פ''ג מהל' תשובה הלכה יד), ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כו יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, ואמר הלא משחק אני. וכל היושב שם ואינו מוחה על כבוד התורה נלכד גם הוא בשחיתותם. ומאד יפלא על בני תורה אשר ירהיבו עוז לעשות כן, האם שכחו מה ששנו חכמים: והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה. וכל מי שיש בידו יכולת לבטל המנהג הרע הזה, עליו לשנס מתניו, לבער הרע מקרבנו, ולא ישמע ולא יפקד ולא יזכר עוד כדבר הרע הזה. ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. [הנה אין ספק שהעושים כן נכשלים באיסור חמור, וכבר אמרו חז''ל (שבת קיט:): לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. מאי עד לאין מרפא? אמר רב, כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו. וגם השומעים לא ינוקו מעון חמור זה, וכמו שאמרו בב''מ (פד:), במעשה של ר''א בר''ש שנענש על ששמע זלזול ת''ח ושתק. ומכ''ש אלה השומעים ומתבדחים מבזיון של ת''ח שעונשם גדול. ואף בסתם לה''ר, שהוא גם כשהדברים נכונים (כמבואר בפסחים קיג:), יש עונש חמור לאומרו ולמקבלו, והמקבלו יותר חמור מן האומרו, כמבואר בערכין (טז:). וכ''פ הרמב''ם (בפ''ז מהל' דעות ה''ג). וסיים הרמב''ם, שאסור לדור בשכונתו של בעל לה''ר, וכ''ש לשבת עמו ולשמוע דבריו. ולכן חלילה להשתתף במושב לצים זה, כי אין להעלות על הדעת שבשביל שמחת פורים יהיה מותר לעבור על איסורים חמורים, וכמ''ש במטה משה (סי' תתריב), שאף שנדמה לרוב ההמון שהותר לבני אדם בפורים לפרוק עול תורה ומצות מעליהם, וכל המרבה בשחוק והיתול הרי זה משובח, אבל בלי ספק ענין זה הוא רע ומר, ועון פלילי הוא, שלא הותר לנו בפורים אלא שמחה של מצוה, ולא שחוק וקלות ראש. וכ''כ המאירי (מגילה ז:) שלא נצטוינו בפורים על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא על שמחה שמגיעים מהם לאהבת ה'. ועי' בחזו''ע פורים עמוד רא]. סימן תרצא - דיני כתיבת המגילה א הגויל או הקלף של המגילה, דעת הרמב''ם (פ''ב מהל' מגילה ה''ט) שאין צריכים עיבוד ''לשם מגילה'', ודעת רבינו תם שצריכים עיבוד לשמה. ופסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרצא ס''א) בסתם כדעת הרמב''ם, ודעת ר''ת הביא בשם יש אומרים, וקיימא לן הלכה כסתם. [חזו''ע פורים עמוד רלג]. ב סופר שכתב מגילת אסתר ושכח לומר שהוא כותבה לשמה, ורק במחשבתו חשב קודם הכתיבה שהוא כותב המגילה למצותה לצאת בה ידי חובת מקרא מגילה, מגילה זו כשרה לצאת בה ידי חובת מקרא מגילה, ויכולים לברך עליה כל ברכות המגילה לפניה ולאחריה ככל המגילות הכשרות. ואפילו לא חשב הסופר כלל כנ''ל, אלא כתב המגילה בסתם, מגילה כשרה היא לדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ויוצאים בה ידי חובה. ואם יש לו מגילה אחרת שנכתבה לשמה, יש להעדיף אותה על פני מגילה זו, כדי שיהיה למצוה מן המובחר לכל הדעות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שג. על פי המבואר בשו''ת יביע אומר חלק ח' סימן נה.] ג מגילה שנכתבה על ידי אשה, יוצאים במגילה זו ידי חובה אף לכתחלה, כיון שגם האשה חייבת בקריאתה. וקטן שהגיע לחינוך שכתב מגילה, אם אין לו מגילה אחרת כשרה, בדיעבד יוצאים במגילה זו ידי חובה. ואם נכתבה על ידי נער בר מצוה ולא נבדק אם הביא שתי שערות, כשרה לקרות בה אף לכתחלה. [יביע אומר חלק ח' סימן נה. חזון עובדיה פורים עמ' רלה]. ד אין כותבים את המגילה אלא בדיו שחור על גויל או קלף כדין הספר תורה. ואם כתבה על נייר פסולה. ואם כתבה בשאר מיני צבעונים או באותיות מוזהבות פסולה. ואם אחר שכתב בדיו פיזר על האותיות עפרות זהב, יעביר עפרות הזהב מעל האותיות ותחזור המגילה להכשרה. [חזון עובדיה פורים עמוד רכט]. ה העיקר לדינא להצריך שרטוט במגילה בכל שיטה ושיטה, כדין ספר תורה. ואם לא שירטט בכל שורה ושורה אף בדיעבד המגילה פסולה. ומגילה שנכתבה בלא שירטוט, אף אם ישרטט אותה אחר הכתיבה, לא מהני, ונשארה בפיסולה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שה. והוא ע''פ המבואר בשו''ת יביע אומר ח''א חיו''ד סי' כ' אות י'. חזו''ע פורים עמוד רלב] ו קטן שהגיע לחינוך שכתב מגילה לשמה, אם אין שם מגילה אחרת, בדיעבד המגילה כשרה, ויוצאים בה ידי חובה. (שו''ת יביע אומר חלק ח חאו''ח סוף סי' נה). ז מגילה שנכתבה ביד שמאל, בדיעבד כשרה. [חזון עובדיה פורים עמוד רלח]. ח מן הדין אין המגילה צריכה תגין, אפילו על אותיות שעטנז גץ, ומכל מקום רבים נוהגים לעשות לה תגין, לצאת ידי חובת כל הפוסקים. [חזון עובדיה פורים עמוד רלט] ט מגילה שהסופר ניקד בה האותיות, נקודות הקריאה, כשרה לקרות בה. ומכל מקום לכתחלה אין לנקד המגילה. וכן אם כתב הסופר טעמי המקרא לקריאת המגילה בטעמיה, המגילה כשרה לקרות בה ולצאת ידי חובה. וכן הדין אם כתב הסופר הברכות של המגילה בראש המגילה כשרה בדיעבד, ומותר לקרות בה לצאת ידי חובה. [חזון עובדיה פורים עמו' רמ]. י המגילה צריכה עמוד בסופה וחלק בראשה כשיעור להקיף המגילה בו. ואם לא עשה לה עמוד בסופה, בדיעבד כשרה. ולכתחלה יש לתפור את העמוד עם המגילה בחוטי גידין של בהמה טהורה, ובדיעבד אם נתפר בחוטי פשתן וכיו''ב כשרה וקוראים בה בברכותיה. [חזון עובדיה פורים עמוד רמב]. יא מגילה שהשמיט בה הסופר באמצעה תיבות או פסוקים, אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה, יצא. (מגילה יח: הרמב''ם פ''ב מהל' מגילה ה''י, טוש''ע סי' תרצ ס''ג). וכן מגילה שהיו רוב אותיותיה מטושטשות או מקורעות, אם רישומן ניכר, כשרה. ואם אין רישומן ניכר, אם היה רובה שלם כשרה. (שם). וכן מגילה שנפלו בה טעויות בחסרות ויתרות כשרה. ואפילו נפל בה טעות שמשנה את הענין, או שטעה הסופר ותיקנה על ידי ''חק תוכות'', כשרה בדיעבד. ויכולים לברך עליה ולצאת בה ידי חובה. ולכתחלה יש לתקן המגילה שתהיה כתובה כדת. [חזון עובדיה פורים עמוד רנה]. יב המגילה נקראת ספר ונקראת איגרת, נקראת ספר, שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת איגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידים כשרה, ובלבד שיהיו משולשים [מגילה יט. וע' בפרש''י ובתוס' ובמ''ש הרי''ף והרא''ש]. וצריך לצאת ידי כולם, וכמו שכתב מרן בש''ע (סי' תרצא ס''ו). ואשה שתפרה את הגידים במגילה, המגילה כשרה. [חזון עובדיה פורים עמוד רמח]. יג מגילה שכתבה הסופר למפרע, שכתב תחלה הפרקים האחרונים של המגילה קודם שיכתוב את הפרקים הראשונים שלה, יש אומרים שדינה כדין הקורא את המגילה למפרע, שלא יצא, מפני שכתוב ככתבם וכזמנם, שתהיה הכתיבה כסדרה. במה דברים אמורים שתפר יריעות המגילה כסדר שכתב למפרע, אבל אם תפר המגילה כסדרה וכהלכתה, כשרה, אף על פי שנכתבה למפרע. וכן עיקר. [בספר מרכבת המשנה כתב לדון לפסול מגילה שנכתבה למפרע, כדין הקורא את המגילה למפרע שלא יצא. אבל לעומתו הגאון רבי בנימין הלוי (רבו של המחבר), דחה ראיות מהר''ם דאנון, ואין ולאו ורפיא בידיה. והחקרי לב (חאו''ח סי' קלג) כתב, שהואיל ונתבאר שגדולי עולם פירשו דמה שכתוב במגילה ''ככתבם'' על כתיבת המגילה קאי, מכאן ראיה לעיקר החקירה שכתיבה למפרע פוסלת במגילה. הילכך נקטינן שכתיבה למפרע פוסלת במגילה וכדעת מהר''ם דאנון, ובספר שרשי הים ח''א פליג עליו והכשיר כתיבה למפרע. ובאמת שמעשים בכל יום אצל הסופרים שמתחילים ללמוד לכתוב סתו''מ, לחנכם בכתיבת מגילת אסתר, שאין בה שם שמים, ונותנים להם לכתוב מאמצע המגילה עד שתתישר כתיבתם, ואח''כ נותנים להם לכתוב תחלת המגילה, ולא מצינו מי שיערער על זה, ואין פוצה פה ומצפצף. ובעל כרחך שהעיקר לדינא כדברי הגאון בעל שרשי הים, שאין קפידא בזה. ובודאי שיש להקפיד שיתפור את יריעותיה כסדרה הנכון. ונראה שאפילו מגילה שנכתבה למפרע, וגם תפירת היריעות היו מהופכות, ושלא כסדרה, אלא שהקורא את המגילה שיכל את ידיו וקראה כהוגן, כסדרה, שבודאי צריך לחזור ולקרוא מתוך מגילה כשרה, אע''פ כן לא יברך על קריאתו השניה, כיון שלא נתבאר דין זה בראשונים. חזון עובדיה פורים עמוד רמט]. יד מותר לסופרים כותבי המגילה להעתיק מתוך מגילה כשרה ומסודרת, באופן שכל עמוד מתחיל בתיבת ''המלך'', כדרך המגילה הכתובה לפניהם. ויש אומרים שראוי לסופרים להמנע מלהתחיל כל עמוד של המגילה בתיבת ''המלך'', כמו שנהגו קצת סופרים, מפני שעל ידי כך מקצרים האותיות שבסוף העמוד או מאריכים אותן, כדי שיגיעו לתיבת ''המלך'' בתחלת העמוד, והוא שלא כדין. (מלאכת שמים כלל כד, בחכמה סוף אות ב). אך עתה נהגו הסופרים שלא לחוש לזה, מפני שהם מעתיקים ממגילות שמסודרות כן, ואינם מקצרים ולא מאריכים אותיות שלפני כן, שהכל ערוך לפניהם כהוגן. [כ''כ בקול יעקב סי' תרצא כח]. טו מגילות אסתר אשר חדשים מקרוב באו שלוקחים טבלאות של משי שחקוקים בהם עמודים שלמים של מגילות אסתר, ומניחים קלף מתחת לטבלאות המשי, ושופכים דיו על הטבלא וממרחים אותו הלוך ושוב במגב, והדיו יורד דרך נקבי המשי על הקלף, וכהרף עין נדפסים עמודים שלמים על הקלף, מגילות אסתר אלה פסולים אפילו בדיעבד, וגרע מדפוס שהוא פסול במגילה, כמו בספר תורה. [שהרי אמרו בירושלמי (גיטין פ''ב ה''ג) וכתב ולא וחקק, לא המטיף. שהמטיף נקודות בצורת האותיות, ולא השופך, וכתב הרשב''א דהיינו טעמא דבעינן כתביה כדרך הכותבים, ובנ''ד לא הוי כתיבה כדרך הכותבים]. והמברכים עליהם ברכתם ברכה לבטלה, והוא מכשול חמור מאד, שמכשיל את הרבים באיסור ברכה לבטלה ובביטול מצות מקרא מגילה. [ילקו''י הלכות תפילין מהדורת תשס''ד, סי' לב הערה כו. חזו''ע פורים עמ' רנה]. ומיהו אם חלק מועט מהמגילה נעשה בדפוס כנז', והרוב נכתב בכתב יד סופר כתיבה ממש, לא גרע מדקיימא לן שאם השמיט בה הסופר פסוקים וקראם הקורא בעל פה יצא. והוא הדין לכאן. טז מותר לעשות לכתחלה יריעה של המגילה, אפילו פחות משלשה עמודים, ובלבד שיתפרנה בגידים כדינה. ולכתחלה יש לעשות גליון המגילה למעלה ג' אצבעות, ולמטה ד' אצבעות, ובין דף לדף ב' אצבעות, כדין ספר תורה. ובדיעבד די למעלה ב' אצבעות ולמטה ג' אצבעות, ובין דף לדף אצבע. [ואע''פ שבס''ת קי''ל במנחות (ל.) שאין עושים יריעה פחותה משלשה עמודים. [וכן פסק הרמב''ם (פ''ט מהל' ס''ת הל' יב), ובטוש''ע יו''ד (סי' עבר ס''ג). מכל מקום במגילה א''צ להקפיד על זה, ויכולים לעשות יריעה של דף אחד או שנים, שמכיון שאף בס''ת אינו אלא למצוה ולא לעכב, וכדמוכח מדברי הרמב''ם (פ''י מהל' ס''ת), וכ''כ הב''י והרמ''א בהגה (סי' רעג ס''ה), שכל זה רק למצוה מן המובחר, ואם שינה כשר. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ז (חיו''ד סי' כו). ממילא במגילה יש להתיר לעשות כן אפילו לכתחלה, שהרי נקראת אגרת. וכמ''ש כיו''ב הא''ר (סי' תרצא סק''ז), שכל שכשר בס''ת בדיעבד, מותר לכתחלה במגילה. חזון עובדיה פורים עמ' רנ]. יז לכתחלה יש לעשות כל פרשיות המגילה סתומות, ובדיעבד אם עשה כל פרשיותיה או מקצתן פתוחות כשרה, ויכולים לברך עליה. [חזון עובדיה פורים עמוד רנב]. יח מגילה שרובה נעשית בדפוס, ומיעוטה בכתב יד הסופר, פסולה. אפילו אם האותיות שבדפוס דומות מאד לאותיות של הסופר. וכל שכן צילום מכתב יד של המגילה שהוא עוד יותר גרוע מן הדפוס כמו שכתבו הפוסקים. אבל אם היה רובה בכתב יד, ומיעוטה בדפוס, כשרה. ואפילו אם המיעוט המודפס הוא בתחלתה או בסופה, כשרה. ומכל מקום מי שאין בידו מגילה כשרה כדת, טוב שיקח בידו מגילה מודפסת בחומש וכיו''ב, שאם לא ישמע איזו תיבה מפי הקורא, יקראנה מתוך המגילה שבידו. [חזון עובדיה פורים עמוד רנג]. יט עשרת בני המן צריך לכתבם בצורת שירה, שמניח כשיעור ט' אותיות חלק בין כתיבת שמותם, לבין כתיבת ''ואת'', ואם לא עשה ריוח בינתים פסולה. [חזון עובדיה פורים עמו' רנה]. כ מה שיש נוהגים לכתוב הדף של עשרת בני המן באותיות גדולות, הוא מפני שהמגילה שלהם היא של עמודים ארוכים עם שורות רבות, והדף של עשרת בני המן אינו אלא אחת עשרה שורות, וצריך למלאת את כל הדף, שלא ישאר חלק בסוף הדף, לכן כותבים אותיות גדולות למלאת את כל הדף, ואע''פ שאין לכתוב אותיות גדולות או קטנות משאר האותיות, אלא על פי המסורת, באותיות מסויימות, מ''מ כיון שעשרת בני המן כתובים בדף מיוחד בפני עצמו, אין להקפיד על כך. [וכמ''ש בשערי אפרים שער ו סעיף נה]. ואם הרחיב בין השורות בין שיטה לשיטה כמלא שיטה מאותו כתב יש להכשיר, ולא חשיב כמו שעשה פרשה בין השטין. שכן דרך הסופר כשכותב אותיות גדולות בעמוד כזה כדי למלאתו, להניח ריוח בין שיטה לשיטה. [כן מוכח מדברי מרן החיד''א בספר כסא רחמים (מס' סופרים פ''א, דף יז ע''ב), וכן פסק בשו''ת שבט הקהתי ח''ד סי' קפו. חזון עובדיה פורים עמוד רנט]. כא יש להקפיד לכתחלה לעשות אורך המגילה מלמעלה למטה י''א שורות בכל עמוד, כדי שהעמוד של עשרת בני המן יהיה שוה בכתיבתו לכל העמודים. מיהו אם היתה המגילה ארוכה יותר, והוצרך הסופר לכתוב הדף של עשרת בני המן באותיות גדולות על פני כל אורך העמוד, אין להקפיד על כך, והמגילה כשרה. ויש להקפיד לכתוב תיבת ''איש'' בראש הדף, ותיבת ''עשרת'' בסוף הדף. [חזון עובדיה פורים עמוד רנה]. כב סופר שהשמיט כתיבת עשרת בני המן במגילת אסתר, המגילה פסולה אף בדיעבד. [חזון עובדיה פורים עמוד רנז]. כ יש נוהגים כשמגיעים לפרק ח' פסוק יא, כופלים: להשמיד ''להרוג'', ''ולהרוג''. כי ישנם ב' נוסחאות בזה. ובפסוק: ואיש לא עמד ''בפניהם'' כופלים אותו ואומרים ואיש לא עמד ''לפניהם'' בפעם השניה. [ראה במנחת שי בפסוקים הנ''ל. ובמעשה רב (אות רלה). ובקסת הסופר ח''ב. וכן נהג החתם סופר. חוט המשולש (דל''ו.).]. ובדיעבד אם לא חזר לומר ''ולהרוג'', וסיים המגילה, יצא, ואין צריך לחזור לקרוא המגילה. [כ''כ בשו''ת השבי''ט ח''ו סי' קנב. ילקו''י מועדים, עמ' ש]. כא ומיהו לענין ויהי ''כאומרם'' אליו יום ויום, שהכתיב הוא באמרם, והקרי כאומרם, וכמ''ש המנחת שי, אין צורך לקרוא שניהם, אלא קוראים ''כאומרם'' בכ''ף בלבד. ככל קרי וכתיב שבתורה. שאין החזן קורא אלא הקריאה בלבד, [כמ''ש מרן הש''ע (סי' קמא ס''ה)''וכל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהיה נכתבת כמו שנמסר לכתוב בתורה, ולקרותה בענין אחר, כמו שנמסר לקרותה. ומעשה בחזן אחד שקרא בתורה כפי שהיא כתובה בפני רבינו יצחק אבוהב ורבינו אברהם ואלאנסי, והתרו בו שיקרא כפי המסורה לקריאה, וסירב ולא רצה לעשות כן, ונידוהו והורידוהו מן התיבה''. וה''נ צריך לקרוא ''כאומרם'']. כב יש לקרוא כל איש ''שורר'' בביתו, בשין שמאלית, לשון שררה. [כמו שאמרו במגילה (יב:) אפי' קרחא בביתיה פרדשכא (פרש''י, נגיד) להוי]. וכן המנהג פשוט. [ובליקוטי מהרי''ח (ח''ג דף קיז:) שכתב בשם האדמו''ר מבלז שהיה קורא שורר בשין ימנית, מלשון אשורנו ולא קרוב, ולפע''ד אינו נכון. חזו''ע פורים עמוד פח]. כג צריך לומר עשרת בני המן, ותיבת ''עשרת'' בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד. [מגילה (טז:). טוש''ע (סי' תרצ סט''ו). ובספר עמר נקא (דף כז.) כתב שזה קשה במציאות, לכן פירש שכוונתם שלא יפסיק ביניהם בענין אחר, אבל א''צ לומר בנשימה אחת ממש, כמו שפירשו כן בשבחים של ישתבח. וליתא, שמפורש בפוסקים דלכתחלה צריך לאומרם בנשימה אחת ממש, ורק בדיעבד אם לא אמרם בנשימה אחת יצא. חזו''ע פורים עמ' פה]. וטוב לנהוג לומר בנשימה אחת החל מתיבות ''חמש מאות איש'' וכו', עד ''עשרת''. והטעם כי עשרת בני המן היו שרי חמשים על אותם חמש מאות איש. דרשות מהרי''ל בשם הרוקח. הרמ''א שם. מטה משה (סי' תתרב). יוסף אומץ יוזפא (סי' תתרצג)]. וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד שלא אמרם בנשימה אחת יצא. [ילקו''י מועדים עמ' רצט. תוס' (מגילה טז:). והו''ד בב''י. וכ''פ הרמ''א. ובספר יוסף אומץ יוזפא (סי' תתרצג). איברא דראבי''ה (מגילה סי' תקסד) כתב, ומספקא לי אם דין זה (לומר עשרת בני המן בנשימה אחת), הוי למצוה או לעיכובא. אך הראבי''ה עצמו (ס''ס תקמב) מסיק דבדיעבד יצא, וכ''כ הרד''א (דף נו.). והמאירי (מגילה טז:) כתב: ''עשרת בני המן ועשרת, צריך לאומרם כולם בנשימה אחת, ואם לא עשה כן לא הפסיד''. וע' במאור ישראל (מגילה טז:).]. כד בין פסוק לפסוק אנו נוהגים לפסוק כדי נשימה ולא יותר. [כמ''ש הטור (סי' תרצ). והמחזור ויטרי (סי' רמז). והמג''א (סי' תרצ ס''ק יז), בשם מטה משה. וראה בחזון עובדיה פורים עמוד פה ד''ה ודע]. כה אין הקהל צריכים לומר עם החזן את עשרת בני המן בנשימה אחת, שגם בזה יוצאים ידי חובה מהשליח צבור מדין שומע כעונה. [ודלא כמ''ש הרגאצ'ובי. דמאחר ויוצא י''ח מדין שומע כעונה, גם הקריאה של עשרת בני המן בנשימה אחת מתייחסת לשומע. כמו שהקריאה מתוך הקלף מתייחסת לשומע. וראה בכיו''ב בילקו''י מועדים עמ' תיט. ובספר מועדים בהלכה, ובמקראי קודש, פורים] כו לכתחלה נכון להזהר כשקורא עשרת בני המן לקרות התיבות ''ואת'' של כל אחד מעשרת בני המן מתוך המגילה כראוי. [בן איש חי (תצוה אות ט). ילקו''י מועדים עמוד ש. חזו''ע פורים עמ' פז] כז נוהגים לומר ארבעה פסוקים של גאולה כל הקהל ביחד בקול רם, והם: איש יהודי היה בשושן הבירה, בלילה ההוא נדדה שינת המלך, ומרדכי יצא מלפני המלך, ליהודים היתה אורה ושמחה. ובירושלים מוסיפים עוד פסוק: כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש. ובכל אלה צריך השליח צבור לחזור ולקוראם לבדו מתוך המגילה. [ע' בספר האשכול ח''ב (עמ' סה). ובסדר רע''ג (דפ''ט:). ובספר הפרדס (סי' רה). ובספר המנהיג (דמ''ב:). ובארחות חיים (הל' קס''ת אות מא. ובהל' מגילה אות ל). ובדברי הר''ד אבודרהם (דנ''ו.). ועוד. ילקו''י מועדים, עמוד רצט]. כח כשהשליח צבור קורא לקרוא את הפסוק בלילה ההוא נדדה שנת ''המלך'', יטעים תיבת ''המלך''. כי שם רמז למלכו של עולם (מגילה טו:). וכל זה אינו אלא לענין תיבת המלך הראשונה, ולא לענין תיבת המלך שבסוף הפסוק ויהיו נקראים לפני המלך. [חזון עובדיה פורים עמוד פה הערה סג]. כט כשמסיים קריאת המגילה גולל המגילה מסופה לתחלתה, ולא יברך ברכה אחרונה עד שיסיים לגלול את כל המגילה. [שו''ת מהרי''ל (סי' נו). וכן פסק מרן בש''ע סי' תרצ סעיף יז]. ולכן על השליח צבור להמתין לצבור כדי שהצבור יספיקו לגללה קודם ברכה אחרונה, שגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת פתוחה כך שלא לצורך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ש']. ל אם טעה החזן והתחיל הברכה האחרונה קודם שגללו המגילה, והזכיר שם ה', אין להפסיקו באמצע הברכה, אלא יסיים הברכה ואחר כך יגללו המגילה. [במטה משה (סי' תתרה) כתב: פעם אחת התחיל החזן הברכה קודם שגללו המגילה, וגער בו מהרי''ל, והמתין עד אשר כרכו את כולה והניחוה על התיבה, ואז הצריכו לחזור להתחיל ולברך. ע''כ. וכתב האליה רבה (סי' תרצ ס''ק טו) ונראה שהמעשה של מהרי''ל מיירי שרק התחיל בברכה ומיד גער בו, אבל אם הזכיר השם בודאי שאין סברא להשתיקו, שהרי אין הטעם בזה אלא משום שגנאי שתהיה המגילה פתוחה כך בלי צורך אחר גמר קריאתה. וכמ''ש מהרי''ל בתשובה, ומשום גנאי אין לגרום איסור ברכה לבטלה. ע''כ. וראה בילקו''י מועדים שם. ובחזון עובדיה פורים עמוד עו]. לא אין לגלול את המגילה בשעת הברכה, שלכתחלה ראוי שלא להתעסק בשום דבר גם בעת שמברכים ברכות דרבנן, [ולא רק בברכת המזון]. [פר''ח (סי' תרצב ס''א). תפלה לדוד (דפ''ו.). ע''פ המבואר בירושלמי (ברכות פ''ב ה''ה), הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה''ב, הרי אלו מברכים ברכה ראשונה, וכוללין ירושלים ושל ארץ וחותמין בשל ארץ וכו', א''ר מונא זאת אומרת אסור לעשות מלאכה בשעה שיברך. ע''כ. והיינו שלא היו רשאים לברך ד' ברכות ולעסוק במלאכתן, ומשום כך הוצרכו לקצר בברהמ''ז. וכ''ה בש''ע (סי' קפג סעיף ב): אסור לברך והוא עוסק במלאכתו. וכתב המג''א שם, דאפילו תשמיש קל אסור לעשות. ודעת הט''ז (ס''ס קצא), שה''ה בזה גם לברכות דרבנן. ויש שהעירו מדברי הרמב''ם (פ''ב מהל' ק''ש ה''ד) מי שהיה עוסק במלאכה, מפסיק לק''ש עד שיקרא פרשה ראשונה כולה, והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו. ומשמע דבדרבנן ליכא איסור. וראה מה שכתבנו בזה בילקו''י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד תקז. ועכ''פ לכתחלה ראוי להחמיר בזה]. לב נוסח הברכה האחרונה הוא: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם האל הרב את ריבנו וכו', וחותמים: ברוך אתה ה' הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. [חזון עובדיה על פורים עמוד עה. ילקוט יוסף מועדים, עמוד ש] לג בחתימת הברכה אין לומר ''האל'' הנפרע. [כמ''ש בחי' הריטב''א שם שהאומר כן טועה הוא. וכ''כ האחרונים]. אבל בתחלתה צ''ל''האל'' הרב את ריבנו. [כן הוא הנוסח בגמ' (מגילה כא:). וכ''ה במס' סופרים, ובפסיקתא, ור''ח, ובסידור רס''ג, ורש''י, ורמב''ם, ומחזור ויטרי, והרוקח, והסמ''ג, והראבי''ה, והאו''ז, ובתוס' ר''י שירליאון, ור' ישעיה מטראני, והרשב''א, והריטב''א, והפרנס, ובספר המחכים, ובדרשות מהרי''ל. ואמנם בעל העיטור כתב, ולאחריה מברך האל הרב את ריבנו, ובמתיבתא לא אמרו ''האל'', שכבר אמרנו בא''י''אלהינו''. וזוהי סברת רב עמרם גאון, והביאו הטור, והרד''א, והנימוקי יוסף בשם בה''ג, והרי''ף והרא''ש, והמאירי. ויש לעיין שהרי אנו אומרים בברכת ברוך שאמר בא''י אמ''ה האל אב הרחמן המהולל וכו'. ורב עמרם גאון עצמו (דף עב.) הביא הנוסח כן בברוך שאמר. וכ''כ עוד ראשונים שהנוסח הוא האל הרב את ריבנו. ויש שאין מזכירים ''האל'', אבל הנוהגים לאומרו, כדין נהגו, וכמו שכתוב (בראשית לג יג) האל בית אל, והוא הנוקם, שנאמר, אל נקמות ה'. ע''כ. וכ''כ היעב''ץ, דהא אשכחן קראי טובא כה''ג, כמו שנאמר, (דברים ז לט), וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן. ובתהלים (נ, א), אל אלהים דיבר, [ובנחמיה (ט. לב), ועתה אלהינו האל הגדול הגבור וכו'], וא''כ אין ממש בטעמו של רב עמרם וכו'. ע''ש. וגם יש טעם לאומרו ע''פ הסוד, וכמ''ש בסידור הרש''ש. ועוד שגם בברכה רביעית של ברהמ''ז המנהג לומר, בא''י אמ''ה האל אבינו מלכנו. וכמ''ש בספר ''פת לחם'' בנוסח ברהמ''ז. ע''ש. (או: לעד האל. וכ''ה בבית מנוחה, וחזון עובדיה). ואמנם בב''י (סי' קפט) הביא מ''ש הרד''א שאין לומר ''האל'' שכבר אמר ''אלהינו'', ושכ''כ רב עמרם בברכה שלאחר המגילה, וכתב עליו מרן, ומיהו בנוסח הרמב''ם כתב האל בברכה רביעית. עכ''ל. וא''כ גם כאן י''ל תיבת האל דמ''ש. ומ''ש בפתח עינים (מגילה כא:), שהנכון שלא לומר תיבת ''האל'', שכבר אמר אלהינו, אינו מוכרח]. לד לכתחלה לא ידבר עד שיברך ברכה אחרונה, אבל אם שח בין המגילה לברכה אחרונה, אפילו שח הרבה, מברך אחר כך. [ראה במשנה ברורה בשער הציון סי' תרצב אות יב]. לה אם לא בירך לא לפני קריאת המגילה ולא לאחריה יצא ידי חובת מקרא מגילה, שאין הברכות מעכבות. [תוספתא. טור ושלחן ריש סימן תרצב]. לו רשאי כל אחד מהקהל לברך ברכה אחרונה של המגילה בלחש עם השליח צבור, ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שא. חזון עובדיה על פורים עמוד צד]. לז הקורא ביחיד, אף על פי שמברך לפניה כל הברכות, מכל מקום לאחריה אינו מברך, שאין ברכה אחרונה אלא בצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ש'. יביע אומר חלק ח' סימן נו] לח כבר נתבאר לעיל שהקורא את המגילה בביתו להוציא את הנשים מברך ברכות המגילה, כשם שמברכים האנשים בבית הכנסת. וכן המנהג פשוט. אבל ברכה אחרונה שהיא ברכת ''האל הרב את ריבנו'' אין לברך אלא בעשרה. והשומע ברכה אחרונה כשאין עשרה, אין לו לענות ''אמן'' דשב ואל תעשה עדיף. ואם ישנן עשר נשים שהתאספו לשמוע מקרא מגילה, מברכים גם ברכה אחרונה. [חזון עובדיה על פורים עמוד פט] לט נוהגים לומר אחר קריאת המגילה וברכתה האחרונה, ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים הרשעים שונאי ה', ברוכים כל הצדיקים המאמינים בה'. וגם חרבונה זכור לטוב. [במסכת סופרים (פי''ד ה''ז), לאחר שהזכירו שם ברכת המגילה האחרונה, ושצ''ל ארור המן וארורים בניו וכו' ירושלמי (ס''פ בני העיר). תוס' (מגילה ז:). טור ושלחן ערוך (סי' תרצ סט''ז).]. ומנהגינו לכופלו שלש פעמים. [כ''כ בספר ויקרא אברהם (דקכ''ג ע''ג). וע' ברוח חיים פלאג'י (סי' תרצ סק''ה), שהביא כן מהחמדת ימים בשם רבו, ושבספר אורה ושמחה (דכ''ג:) דחה דבריו, ושל''נ שיש בזה טורח צבור, ורק השרידים אשר ה' קורא יאמרוהו ביחידות ג''פ. ושכן הוא נוהג. ע''ש. ולכאורה י''ל כוונתו על מקומות שיושבים בתענית בערב פורים שאז יש טורח צבור לכפלו ג' פעמים בלילה, משא''כ בפורים דמוקפים חומה, או בשנה שמקדימים התענית ליום ה', וכן ביום פורים עצמו אין להקפיד לטורח צבור משום רגע קט לכפול מספר מלים הללו ג''פ. ואע''פ שאינו מוכרח בכוונתו, נראה שהכופלו ג''פ יש לו על מה לסמוך, וזה כדי לחזק הדבר, וכמ''ש לענין כל נדרי ג' פעמים וכיו''ב. ילקו''י מועדים עמ' שא. חזו''ע פורים עמ' צד]. מ יש מי שכתב שבשעה שאומר הקורא במגילה שם ''המן'', יאמר השומע ''ושם רשעים ירקב''. [כ''כ הלבוש סי' תרצ, והמג''א, ובשלמי צבור דף שכח ע''ג]. אולם לא נהגו כן, שחששו להפסק, ועוד שיש לחוש פן לא ישמע איזה תיבות מפי השליח צבור בעת אמירתו שם רשעים ירקב. ושב ואל תעשה עדיף. ודי במה שאומרים אחר המגילה ארור המן וארורה זרש וכו'. [שנות חיים סי' לב הערה טז. כף החיים (סי' תרצ ס''ק קיא). חזון עובדיה פורים עמוד צג]. סימן תרצ - דיני קריאת המגילה א השליח צבור צריך לברך ולקרות המגילה מעומד מפני כבוד הצבור. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רצד. חזון עובדיה על פורים עמוד סט] ב יש נוהגים שכל הקהל הנמצא בבית הכנסת עומד על רגליו בשעת הברכות של המגילה, ואחר כך יושבים וקוראים המגילה. ויש נוהגים שהקהל יושב בין בשעת קריאת המגילה בין בברכותיה. [כנה''ג (בהגה''ט סי' תרצב). תפלה לדוד (דפ''ו ע''א). יפה ללב (סי' תרצ סק''ב). וע' בשו''ת רב פעלים ח''ד חאו''ח ר''ס לג]. וכל מקום יעשו כמנהגם. [כ''פ בשו''ת הרמ''ע מפאנו (סי' קב), ושכן עמא דבר. וכ''כ המג''א, ועוד. אולם הרד''א (דף טו) כתב, שאין לחוש לעמוד בברכות מקרא מגילה. וכ''כ הכנה''ג, פני יהושע, היעב''ץ, הגר''ש קלוגר, מועד לכל חי, בספר תפלה לדוד, ובספר אורה ושמחה, ובהר צבי. וע''ע בשו''ת יחוה דעת (ח''ה סי' ד), הילכך יפה נהגו אצלינו לברך על מקרא מגילה כשהקהל כולו יושב, חוץ מהש''צ. ואף שבשו''ת זבחי צדק, ובשו''ת רב פעלים כתבו שמנהגם בבגדאד שכל הקהל עומד בשעת ברכות המגילה, אתרא דנהוג נהוג. ואנו שלא נהגנו לעמוד, נאה לנו לברך ברכות המגילה כשהקהל יושב]. והנוהגים לעמוד בברכות, גם כשקוראים בבית להוציא את הנשים ידי חובה, טוב שיעמדו בעת הברכות. [בן איש חי פרשת תצוה אות ד]. אבל קריאתה בבית אינה צריכה מעומד. [ילקו''י מועדים עמ' רצד. הליכו''ע ח''א עמ' רכה]. ג טוב ששני אנשים יעמדו מימין ומשמאל השליח צבור בעת הברכות ובקריאת המגילה. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רצד. חזון עובדיה על פורים עמוד ע. הגאון בעל חות יאיר בספר מקור חיים (סי' תרצב). וכ''כ בספר אורה ושמחה (דף כה). מועד לכל חי (סי' לא אות קד). מעם לועז (עמוד רנו).] ד יש אומרים שכשם שאסור לאחוז ספר תורה ערום בלי מטפחת כן אסור לאחוז מגילת אסתר בלי מטפחת. [תשו' הגאונים (ליק סי' פא) בשם רה''ג ורב נטרונאי גאון. וכ''ד התוס' (שבת יד.) והמאירי (מגילה ו:). ובשו''ת הרשב''ש (סי' תקעט) כתב, דבסנהדרין (ק.) מוכח שהיו נוהגים לעשות מטפחת למגילה. ובהגהות החתם סופר כתב: שהגאון רבי נתן אדלר היה נזהר בשעת קריאתה שלא לנגוע בה אלא ע''י מטפחת]. ויש מתירים לאחוז המגילה בלי מטפחת. [ע' תוס' (חגיגה כד:) לענין תפלין. וכ''פ בשו''ת הרדב''ז, שכן נהגו להקל לאחוז המגילה בלי מטפחת. ''ולא ראינו מימינו מי שהיה נזהר בזה''. וע' בדרשות מהרי''ל (הלכות פורים דקי''ח.) שכתב, אין אנו נזהרין מליגע במגילה בלי מטפחת כמו שנזהרים בס''ת, משום דאיכא למ''ד דלא ניתנה ליכתב (מגילה ז.). ע''כ. [וע' במאור ישראל חגיגה כד:]. וגם הרמ''א בהגה (בסי' קמז ס''א) העיד שלא נהגו להחמיר.]. וטוב להחמיר ליטול הידים קודם שיאחז במגילה. כי יש סברא להקל בזה, וראוי לצרפה לענין מגילה. [ע' בב''י או''ח (סי' קמז) בשם המרדכי ובאחרונים שם. וכ''ד הראבי''ה (במגילה ס''ס תקצה). ובספר בתי כנסיות כתב שיש להחמיר שלא לאחוז מגילת אסתר בלי מטפחת, ולפחות יטול ידיו לפני שיגע בגוף המגילה. וראה בילקו''י מועדים, עמוד רצז]. ה מי שנפלה מידו המגילה לארץ, אין צריך להתענות על כך, ומ''מ יתן פדיון תענית לצדקה. [כעין מ''ש בשו''ת לב חיים ח''ג (סי' קלא), שאם נפלה מזוזה מידו א''צ להתענות, שאין קדושת המזוזה חמורה כמו התפלין, וכמו שאמרו במנחות (לב.) תפלין שבלו אין עושים מהם מזוזה, שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומכיון שאפילו בתפלין שנפלו מידו שנוהגים להתענות, אין לזה יסוד בש''ס ובראשונים, וכמ''ש בשו''ת חיים שאל ח''א (סי' יב), הילכך הבו דלא להוסיף עלה, ודי לתת מעות לצדקה. ע''ש. וכ''ש מגילת אסתר שאין בה אזכרות כלל. וכ''כ בשו''ת אפרקסתא דעניא (סי' כד). וראה בחזון עובדיה פורים עמוד עח]. ו מי שיש בידו מגילה כשרה וקוראה יחד עם הש''צ, רשאי לברך בעצמו בלחש עם הש''צ, ואין לחוש בזה לברכה שאינה צריכה. ומכל מקום עדיף יותר לשמוע הברכות מפי השליח צבור, שמכוין להוציא את כל השומעים ידי חובתם, משום שברוב עם הדרת מלך (ברכות נג.), ויענה אחריו אמן. [וכ''כ בברכי יוסף (סי' רצה סק''ה) שאין בזה חשש ברכה שא''צ כיון שמכוין שלא לצאת בברכת הש''צ. וכ''כ כיו''ב בספר שמן המאור (סי' תריט) לגבי ברכת שהחיינו בליל כפור. וכ''ד הרמ''ע מפאנו בתשובה (סי' קט). וכ''פ בשו''ת מלמד להועיל (חאו''ח סי' כד). וכ''פ בנ''ד בבן איש חי (פר' תצוה אות יא). וע' בשו''ת זבחי צדק ח''ג (סי' קנח) שכתב, מי שאין לו מגילה כשרה בידו, יכוין לצאת בברכת הש''צ, ולא יברך בעצמו, אבל אם יש לו מגילה כשרה בידו, יברך עם הש''צ, ויקרא את המגילה מלה במלה אחר הש''צ. וע''ע בילקו''י מועדים עמ' רצה. ובהליכו''ע ח''א עמ' רכז. ובספר חזון עובדיה (עמוד רפח). ובחזון עובדיה פורים עמ' סט]. ז יש מי שכתב שנכון שכל אחד מהקהל שיש בידו מגילה כשרה יברך על המגילה, ויסיים הברכה בעוד שהשליח צבור מנגן בברכה ''כדי שיוכל לענות אמן אחר הש''צ''. אולם למעשה אין לנהוג כן, דכל כהאי גוונא לכתחלה הוי הפסק בין הברכה למצוה. ומכל מקום בדיעבד אם עבר וענה אמן, לא יחזור לברך על המגילה. [בספר יסוד ושורש העבודה (שער יב ספ''ד) כתב, שנכון שכל אחד ואחד מהקהל יברך על המגילה ויסיים הברכה בעוד שהש''צ מנגן בברכה כדי שיוכל לענות אמן אחר הש''צ. ויש להעיר, דכל כה''ג הוי הפסק בין הברכה למצוה. וכמ''ש הפנים מאירות ח''ב (סי' ה) שהמקדש ובירך בפה''ג, וענה אמן אחר בפה''ג של חבירו הוי הפסק. וכ''כ עוד הרבה אחרונים. ילקו''י מועדים. חזו''ע פורים עמ' ע]. ח קודם הקריאה יאמר השליח צבור שהוא מכוין להוציא את הקהל ידי חובת הקריאה, ויעורר את תשומת לב הקהל שגם הם יכוונו לצאת ידי חובת מקרא מגילה, שגם במצוות דרבנן נקטינן לכתחלה דמצוות צריכות כוונה. ובפרט במקרא מגילה שהיא מדברי קבלה, ודמיא לדברי תורה. ויזהירם שאם לא ישמעו תיבה אחת, יקראו רק תיבה זו מתוך החומש. ויודיעם שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו בהזכרת שם ה' בברכות. [במשנה (מגילה יז.) היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. וכ''פ הרמב''ם (פ''ב ה''ה) וז''ל: הקורא את המגילה בלא כוונה [לצאת ידי חובה] לא יצא. וכתב ה''ה, שרבינו פסק כן לפי שטתו בפ''ב מהל' שופר, שמצות צריכות כוונה, ''ואולי שהכל מודים במגילה''. ע''כ. והטור (סי' תרצ סי''ד) פסק ג''כ שצריך שיכוין הקורא לצאת י''ח בקריאתו, וגם יכוין להוציא את כל השומעים. וגם השומע צריך שיכוין לצאת. וכתב ע''ז הב''י, רבינו סתם דבריו כדעת הרא''ש (ר''ה פ''ג סי' יא), דס''ל מצות צריכות כוונה. וכ''פ מרן בש''ע (סעיף יג). וראה בילקו''י, תשס''ד, ספר על פסוקי דזמרה, עמוד תקכז. ובילקו''י מועדים עמוד רצד]. ט הקורא את המגילה אינו צריך לפושטה תחלה, אלא רשאי לברך ולהתחיל בקריאת המגילה כשעודנה גלולה כספר תורה. ומברך וקורא וכשמסיים העמוד הראשון אינו גולל כספר תורה אלא מניחו פתוח, וכן הלאה בכל עמוד ועמוד, עד שכאשר מסיים הקריאה תהיה כל המגילה פתוחה לפניו כאגרת. [הרי''ף והרא''ש (פ''ק דמגילה סי' ז), בשם רב האי גאון, וכ''ה במחזור ויטרי, ובראבי''ה, וברמב''ם, והאו''ז, והריטב''א, וכ''פ מרן הש''ע (סימן תרצ סט''ז).]. ויש אומרים שצריך לפשוט המגילה כאגרת קודם הברכות. [תוס' (מגילה ד. ד''ה פסק) ע''פ גירסתם בדברי רב האי גאון. ובשו''ת מהרי''ל סי' נו]. והעיקר כדעה ראשונה. [כ''כ בשו''ת בית דוד (חאו''ח סי' תפה) שלענין מעשה אין לשנות מן המנהג שנהגו שלא לפשוט את כל המגילה קודם הקריאה, אלא פושט עמוד אחד וקוראו, וממשיך להיות פושט והולך מעט מעט כדרך קריאתו. וכמ''ש הרמב''ם. וכ''כ בשלחן גבוה, ובספר חכמה ומוסר, ובספר יפה ללב, ובספר נהר מצרים]. ומכל מקום טוב שהשליח צבור לבדו שינהג כן, וקודם הקריאה יפשוט את המגילה כולה לפניו כאגרת, להראות הנס, ואחר כך יברך ויקרא. [ילקו''י מועדים עמוד רצה. שכל המחלוקת היא לגבי הקורא בציבור. וכמ''ש הב''ח ושאר אחרונים. ומכיון שאצל הש''צ יש תיבה רחבת ידים טוב לחוש למהרי''ל וסיעתו, מהיות טוב אל תקרי רע. וכ''כ ברוח חיים (סי' תרצ סק''ד) שהש''צ יפשוט אותה כולה ויקרא, אבל שאר היחידים לא יעשו כן, פן תגרר על הארץ. אלא קורא מעט ופושט והולך. וע''ע בנהר מצרים שם]. י לכתחלה יש לקרוא המגילה בטעמיה, אך אם אין שם מי שיודע הטעמים, יקראו המגילה בלי טעמים. [יחוה דעת חלק ג' סימן נא]. יא הקורא לעצמו יזהר להשמיע לאזנו, שלדעת הרי''ף הרא''ש והרמב''ם אם לא השמיע לאזנו לא יצא. אך בדיעבד אם לא השמיע לאזנו, אך ביטא בשפתיו, יצא. [ילקו''י מועדים עמ' רצו. ועיין בב''י סי' תרפט, שתמה על הרי''ף הרא''ש והרמב''ם בד''ז, וכתב שיש לומר דמגילה שאני דבעינא בה פרסומי ניסא, וכל שלא השמיע לאזניו ליכא פרסומי ניסא. ע''ש. ועכ''פ לכתחלה יש להזהר בזה]. יב אם דילג פסוק, ואחר כמה פסוקים קרא הפסוק שדילג, והמשיך משם, לא יצא, אלא חוזר לאותו פסוק שדילג, וממשיך משם על הסדר. (מגילה יז.) יג צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה לבל ידלג אף תיבה אחת ממנה, כי רבו הפוסקים הסוברים שאם חיסר אפילו תיבה אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו. ועל כן ישתדל הקורא לבטאת היטב כל מלה כדי שכל הצבור ישמעו ויצאו ידי חובת מקרא מגילה. [הרשב''א בתשובה (סי' תסז), שאם חיסר תיבה אחת מהמגילה לא יצא, וכ''ש אם דילג פסוק אחד. וכ''כ הר''ן (במגילה יח.). ואע''פ שהריא''ז מחלק בין תיבות ואותיות שמפסידות הקריאה שאז דוקא לא יצא י''ח, אבל בתיבות שאין מפסידים ענין הקריאה יצא, כבר כתב המג''א (סי' תרצ), דלא משמע הכי בש''ע (סי' תרצ סי''ד). וע' בילקו''י מועדים, עמו' רצז]. יד במקום שהתינוקות מרעישים באמירת המן וכדומה, על הש''ץ להמתין עד שיעבור הרעש, ולחזור התיבה ההיא כדי להוציא מי שלא שמע התיבה כראוי. [ואע''פ שלכתחלה אין להפסיק במגילה יותר מכדי נשימה, כיון שנקראת אגרת, וכמ''ש בספר הרוקח (ס''ס רלו), ובארחות חיים (הלכות מגילה אות יח). וכ''כ האבן עזרא, מ''מ אין מדמין היכא דא''א מהיכא דאפשר ובדלית ברירה ימתין כנ''ל. חזו''ע שם]. טו עניים וכן גבאי צדקה לא יסתובבו בקופותיהם לקבל צדקה בעת מקרא מגילה שמבלבלין השומעים. [ק''ו ממ''ש הפמ''ג (מש''ז סי' תקסו סק''ג) לענין קריאת ס''ת במנחת תענית שאל יעשו כן שמבלבלים את השומעים מקריאת ס''ת. וכן הזהיר בקצות השלחן ח''ח בראש הספר (בהערות לפורים אות א). ע''ש]. טז נכון שכל אדם יחזיק בידו מגילה כשרה, שבמקרה שלא שמע איזו תיבה מהשליח צבור יוכל לקרותה בעצמו במגילה כשרה. ואם אין ידו משגת, לכל הפחות יקח בידו מגילה שאינה כשרה, שאם לא שמע איזה תיבות יוכל לאומרם מתוך הכתב. [פרי מגדים. והובא במשנה ברורה (סי' תרפט ס''ק יט). רוח חיים (סי' תרצ סק''ו). ילקו''י מועדים, עמוד רצח. חזו''ע פורים עמוד עט] יז מי שאוחז בידו מגילה שאינה כשרה (כגון המגילות המודפסות בדפוס, ולא בכתב יד, או שנכתבו על נייר ולא על קלף), יזהר שלא יקרא עם השליח צבור, אלא שומע מהשליח צבור בשתיקה ויוצא ידי חובה. [סי' תרצ ס''ד. אחרונים שם. מועד לכל חי (סי' לא אות צ). וע' בשו''ת שערי עזרה ( חאו''ח סי' כו). ובספר טהרת המים בשיורי טהרה (מע' ב אות עט). ילקו''י מועדים עמו' רצח. חזו''ע פורים עמו' עט] יח אין מדקדקים בטעויות מקרא מגילה, שאם קרא יהודיים במקום יהודים או להיפך, יצא, שהכל ענין אחד. אבל טעות אחרת, כגון שאמר ומרדכי ישב במקום יושב, והמן נפל במקום נופל וכדומה, לא יצא. [סי' תרצ סי''ד. וכן יש לדייק בתיבות בערב היא ''באה'' מלרע, שלא ישנה מהוה לעבר, ע' רש''י פרשת ויגש כל הנפש וכו']. וצריך לחזור למקום הטעות ולקרוא כראוי משם ולהלן, שחשוב כאילו דילג אותה תיבה שטעה בה. [פמ''ג. ילקוט יוסף מועדים, עמוד רצח] יט ספרדי השומע קריאת המגילה מפי אשכנזי הקורא אותה כמבטא אשכנז, יוצא ידי חובתו. וכן להיפך, אשכנזי ששומע מקרא מגילה מספרדי במבטא ספרדי, יצא. סימן תרפט - שהכל חייבים בקריאת המגילה א חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, ושל לילה זמנה כל הלילה מצאת הכוכבים עד עלות השחר. (שהוא שעה וחומש לפני הנץ החמה בשעות זמניות). [לפי מה שאמרו במגילה (ד.) חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, דכתיב אקרא יומם ולא תענה ''ולילה'' ולא דומיה לי. לפ''ז מקרא מגילה של הלילה אינה אלא עד עמוה''ש, דלבתר עמוה''ש יממא הוא, כמ''ש במגילה (כ:). ולא דמי למאי דקי''ל בברכות (ח:) שאם היה אנוס ולא קרא ק''ש בלילה קוראה אף אחר עמוה''ש לפני הנץ, דשאני התם דלא כתיב לילה, רק ובשכבך, ואיכא אינשי דגני בההוא שעתא (ברכות ט.). וכ''כ המג''א (ר''ס תרפז)]. וזמני עמוד השחר שברוב הלוחות בארץ אינם נכונים להלכה. [ילקו''י שם עמו' רפב] ב במקום שיש אונס גמור, שאי אפשר לקרוא את המגילה בצבור אלא מבעוד יום, אחר פלג המנחה, וכגון בזמן שהשלטונות מטילים עוצר כללי בשעות הלילה, מותר לקרוא את המגילה בשעה זו, ואין לדחות קריאתה לקוראה ביחיד אחר צאת הכוכבים. והיכא דאפשר טוב ונכון לחוש להחמיר ולקרוא את המגילה לאחר שהגיע זמן רבינו תם. [ילקו''י מועדים עמ' רפג. יביע אומר חלק א' סימן מג] ג קריאת המגילה של היום זמנה כל היום, מהזריחה ועד השקיעה. ובדיעבד אם קראה קודם הזריחה, אחר עמוד השחר, יצא. [מגילה (כ.). טור וש''ע סי' תרפז ס''א]. וכן מי שאנוס ואינו יכול לקרותה אחר הזריחה, רשאי לקוראה אחר שעלה עמוד השחר אפילו לכתחלה. ואם לא קרא כל היום, ונזכר סמוך לשקיעה, אם ברור לו שיוכל לסיים קריאתה בתוך י''ג דקות וחצי שלאחר השקיעה, יברך על המגילה ויקרא. וכן הדין כשרוצה להוציא ידי חובה את בני ביתו. ואם נזכר אחר השקיעה, בתוך זמן בין השמשות, יקרא המגילה בלי ברכות. [ילקוט יוסף מועדים (עמוד רפג). שו''ת יביע אומר חלק י' או''ח סימן נב עמוד פו]. ד אם נאנס ולא קרא המגילה בלילה אין לה תשלומין ביום לקוראה פעמיים. [ילקו''י מועדים, עמ' רפג. שו''ת קול גדול (סי' מח). ברכי יוסף (סי' תרפז סק''א), בשם מהר''י מולכו. תשובה מאהבה ח''ב (דף מה). שו''ת מי באר (ס''ס סג). וכיו''ב כתב בשו''ת שואל ומשיב תנינא (ח''ג ס''ס קלה) שאם שכח לומר הלל אין לו תשלומין למחר. דדמי למוסף דעבר יומו בטל קרבנו. וא''כ ה''נ לגבי מגילה דקריאתה זו הלילא. וע' בחי' הריטב''א (סוכה כז.) ובפני יהושע שם]. ה מצוה מן המובחר לקוראה ברוב עם, ולכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, ואפילו יש בבית המדרש מאה איש מצוה שילכו לבית הכנסת לקוראה בצבור, שברוב עם הדרת מלך. [מגילה (ג.). הרשב''א והר''ן (מגילה ה.). ב''ח (ס''ס תרצ). שו''ת הלק''ט ח''א (סי' רפז). ביאור הלכה (ס''ס תרצ). ועפ''ז ניחא מה שהק' המהר''ץ חיות (מגילה ג.) שאיך שייך לומר מבטלין ת''ת ובאים לשמוע מגילה. והרי קריאת המגילה בכלל ת''ת היא, שי''ל, שההליכה מביהמ''ד אל ביהכ''נ הגדול, חשיבא ביטול תורה. ועוד י''ל שהעוסקים במקרא מדה ואינה מדה (ב''מ לג.). ואע''פ שצריך לשלש שנותיו שליש במקרא וכו' (קידושין ל.), הכא מיירי במי שבקי במקרא, וכמ''ש הרמב''ם וטור וש''ע יו''ד (סי' רמו ס''ד). וע' בשו''ת יביע אומר ח''ה (חאו''ח סי' ו אות ה). ובמאור ישראל מגילה שם]. ואפילו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, היו מבטלים העבודה של בית המקדש, והולכים לשמוע מקרא מגילה עם הצבור, משום פרסומי ניסא. [מגילה (ג.) ותוס' שם. וע' בתקנות המהרח''א בסו''ס חיים וחסד (אות כב), שתיקן וגזר שלא יתפללו יחידי ביהכ''נ בבתים וחצרות אלא כולם יבואו לביהכ''נ לקרוא המגילה ברוב עם משום פרסומי ניסא, וכדילפינן מדכתיב ''משפחה ומשפחה'', מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת''ת לשמוע מקרא מגילה]. ומכל מקום אם יש הפרעות בבית הכנסת שאי אפשר לו להתגבר עליהם וכתוצאה מהם אינו יכול לשמוע קריאת כל המגילה כראוי, יכול לקרותה בעשרה. [בית יהודה ח''א (דף קט אות סו). ילקו''י מועדים, עמו' רפד]. ו הכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים. ולכן הנשים שאינן יכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע מגילה מהשליח צבור, או שאינן יכולות לשמוע קריאתה היטב מפי הקורא, מפני ההפרעות שבבית הכנסת במקום שמכים המן, חייבות לשמוע קריאתה מפי אדם הבקי בקריאתה. וכן אמרו חז''ל: נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. ורבי יהושע בן לוי היה מכנס כל אנשי ביתו וקורא לפניהם. ורבי יונה היה מתכוין לקרותה לפני הנשים שבביתו, שהכל היו בספק והכל חייבים בשמיעה. [ילקו''י מועדים עמ' רפד. וע' במגילה (ד.). ובתוס' (ערכין ג.) מהירושלמי (פ''ב דמגילה ה''ה). ולכאורה לפי מ''ש הרא''ש פ''ג דברכות (כ:), שהנשים אינן בכלל ערבות, וא''כ אחר שקרא האיש המגילה בביהכ''נ ויצא י''ח, איך יכול להוציא את אשתו ובני ביתו י''ח, והרי בר''ה (כט.) גבי אע''פ שיצא מוציא, פי' רש''י, שהוא משום שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות לט.), וזה לא שייך בנשים שאינן בכלל ערבות. אולם באמת שהעיקר בזה כמ''ש רעק''א (סי' ז), שלא כתב כן הרא''ש אלא לפי הצד של האיבעיא, שאין הנשים חייבות בברהמ''ז מה''ת, שאינן בכלל ערבות על מצות בהמ''ז, אבל במצוה שהנשים חייבות בה, כגון קידוש, [ומקרא מגילה], גם הן ישנן בכלל ערבות, ושייך בהן הדין שאם יצא מוציא. וע''ע בחזון עובדיה פורים עמו' נא. ובלוית חן סי' יד]. ז אין הנשים צריכות לבא לבית הכנסת לשמוע המגילה ברוב עם. [ע' בשו''ת חלקת יעקב ח''ג סי' קמד]. ויישוב קטן שאין שם איש שיודע לקרוא את המגילה כהלכה, ויש שם אשה שיודעת לקרות המגילה, יכולים להתאסף באחד הבתים והאשה תעמוד בצד בצניעות, ותקרא להם המגילה בטעמיה. [חזון עובדיה פורים שם]. ח אף על פי שכבר יצא האיש ידי חובת קריאת המגילה בקריאה שבבית הכנסת, חוזר וקורא המגילה בביתו להוציא את הנשים ידי חובתן. ואין הנשים צריכות לבא לבית הכנסת לשומעה ברוב עם. והקורא את המגילה בביתו להוציא את אשתו ובני ביתו מברך כל הברכות שלפניה. כשם שהאנשים מברכים בבית הכנסת. ואפילו אם הנשים יודעות לברך בעצמן, אם קשה להן לברך כל הברכות, יברך הוא את כל הברכות כולל ברכת שהחיינו. ויענו אמן, ויצאו ידי חובה מדין שומע כעונה. וכן המנהג פשוט בעיה''ק ירושלים ת''ו. וכן יש להנהיג בכל מקום. [הנה הגם שבספר תפלה לדוד (דפ''ה:) כתב שהקורא לנשים מקרא מגילה לא יברך, מפני שא''א שיכוונו לשמוע הקריאה היטב מבלי לדלג אפי' תיבה אחת. וכ''כ בעל כנה''ג, ובפלא יועץ, וביפה ללב, ובבן איש חי, ובפקודת אלעזר, והרב טהרת המים, ובשו''ת שושנים לדוד, מ''מ בזה''ז העיקר שיש לברך גם לנשים ולעמי הארץ, וכדמוכח להדיא במגילה יט. ואין לנו לחשוש למה שלא חששו רבותינו חכמי הש''ס והפוסקים. וכ''כ התשב''ץ (סי' קעו), שהקורא את המגילה לחולה או ''ליולדת'' צריך לברך וכו'. ע''ש. (ומכ''ש לדעת הריא''ז שאם דילג תיבה או יותר באופן שאינו מפסיד ענין הקריאה יצא, אף דלא קי''ל הכי), וע' בשו''ת יביע אומר ח''א (סי' טז אות א). ובפרט כיום שרוב הנשים מבינות יפה לשון הקודש, ואם יתנו את דעתם יוכלו לכוין ולשמוע כל תיבה מפי הקורא, ולכן אין להפסידם בחנם ברכת המצות, ובפרט שבירושלים המנהג פשוט לברך, כמו שהעידו האחרונים. וראה בילקו''י מועדים. ובחזו''ע פורים עמוד נג, ובשו''ת יביע אומר ח''א (חאו''ח סי' מד). ע''ש]. ט יש מהאשכנזים שנוהגים שנשים מברכות קודם המגילה ''לשמוע מגילה'' במקום ''על מקרא מגילה''. אולם מנהג כל קהלות הספרדים שאף בקריאת המגילה לנשים יש לברך על מקרא מגילה. וכן מנהג כמה מקהלות האשכנזים. [ילקו''י מועדים עמ' רפד. וכ''כ מהר''י אלגאזי בקונט' חוג הארץ (דף ה). ובשו''ת קול אליהו ח''ב (סי' כח). ואע''פ שהרמ''א בהגה (ר''ס תרפט) כתב שהנשים מברכות ''לשמוע מגילה''. מ''מ מנהגינו כמ''ש הפר''ח לברך ''על מקרא מגילה''. וכ''כ בשלחן גבוה. והגר''א, ובמחזיק ברכה. ונודע מ''ש הרד''א (דף נה) דה''ט שתיקנו לברך ''על מקרא מגילה'', ולא ''לשמוע'' מקרא מגילה, ''לפי שאין השמיעה מעכבת, שכל שקרא ולא השמיע לאזניו יצא''. וא''כ לכאורה גם לנשים א''א לתקן הנוסח על השמיעה. וע' בחזו''ע פורים עמוד נג]. י יש אומרים שאף על פי שהנשים חייבות במקרא מגילה, אינן מוציאות את האנשים ידי חובתם. וכן מנהג האשכנזים. [כ''ה דעת בה''ג, ובסדר רע''ג, ובתשובת הגאונים, והגמ''י, והעיטור, ועוד. ובארחות חיים (הל' מגילה אות ב) כתב בשם העיטור, שאין הנשים מוציאות האנשים בקריאתן, דקול באשה ערוה. ע''כ. אלא דקי''ל כד' הרשב''א בחי' (ברכות כד.) שאין דין קול באשה ערוה אלא בקול שיר, או בשאלת שלום שיש בו חיבה, אבל קול דיבורה שרי, ה''נ אין לאסור מטעם זה. ואף אם נאמר שיש קצת להקפיד במקרא מגילה כשאשה קוראתה בטעמיה, דהוי כקול זמר ושיר. מ''מ הרי אין הטעמים לעיכובא. ועוד דבדיעבד אם קראה יצא י''ח. וע' בשו''ת יביע אומר ח''ו במילואים דף שנה.]. ויש אומרים שהנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובה, וכן דעת מרן השלחן ערוך. וכן עיקר למנהג הספרדים. [כ''ד רש''י, והרי''ף, והאו''ז, ובספר המאורות, והרמב''ם, והרב המגיד, והגמ''י, והמאירי, והרשב''א והריטב''א, והאשכול]. ומכל מקום נכון לחוש לדעת המחמירים דלכתחלה לא תוציא האשה את האיש ידי חובה אלא אם כן בשעת הדחק. [ע''פ דברי ערך השלחן (סי' תרפט סק''ג), והחקרי לב (חאו''ח ס''ס מה). ע''ש]. ובדיעבד מיהא השומע קריאתה מאשה בודאי שיצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולקרותה. [ילקו''י מועדים, עמ' רפז, הליכות עולם ח''א (עמ' רכח). שהרי דעת רוה''פ שהנשים מוציאות את האנשים י''ח. וכן מרן הש''ע (סי' תרפט ס''א) כתב מתחלה בסתם: שהכל חייבים במקרא מגילה אנשים ונשים וגרים וכו', ואחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא י''ח, והוא שישמע מפי החייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא חש''ו השומע ממנו לא יצא. וסיים אח''כ: וי''א שהנשים אין מוציאות את האנשים. עכ''ל. וסתם ויש הלכה כסתם. ואמנם הפר''ח הסכים לבה''ג שאין הנשים מוציאות האנשים י''ח. מ''מ במקראי קדש (דקמ''ד.) השיגו בזה, והסכים שהעיקר כד' רש''י, וכסתם מרן. ע''ש. וכ''כ במטה יהודה (ר''ס תרפט). ע' בחזו''ע פורים עמ' נט]. יא אשה שיצאה ידי חובת מקרא מגילה, יש אומרים שמאחר ואין הנשים בכלל ערבות, אינן בדין אף על פי שיצא מוציא. ויש חולקים ואומרים שיכולה להוציא אנשים ידי חובתם, דבמצוה שהיא חייבת יש לה דין ערבות גם כן. [ע' בלוית חן (עמוד טז). וע' בשו''ת מהר''ש ענגיל ח''ג (סי' מה).]. יב צריך לשמוע קריאתה מפי אדם שחייב במקרא מגילה, ולכן קטן אינו מוציא אחרים ידי חובתם, ואפילו הגיע לחינוך. [ע''פ דברי התוס' (מגילה יט:) דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. א''נ כפי טעם רש''י (ברכות מח.) דקטן אפי' מדרבנן לא מחייב, ורק על אביו מוטל לחנכו למצות. וכ''כ הרמב''ן, והרמב''ם, והר''ן, והריטב''א והמאירי, וכן נראה דעת מרן להלכה בש''ע (ר''ס תרפט). ובשעת הדחק הגדול כשאין שם גדול שיקרא את המגילה, יכול הקטן שהגיע לחינוך להוציאם ידי חובה, ונכון שבשעת קריאת המגילה יקראו אחריו מתוך מגילה כשרה מלה במלה. [ילקו''י מועדים עמ' רצ. כדעת בעל העיטור (הובא בטור סי' תרפט) שקטן שהגיע לחינוך מוציא את אחרים י''ח מגילה. וכ''כ האגודה בשם התוס', והריא''ז, וכן מוכח מדברי הרשב''א בתשו' (סי' רלט) בשם הראב''ד, שאם הצבור מוחלים על כבודם יכול הקטן להוציאם י''ח בדרבנן. וכמ''ש מרן הב''י (סי' נג). וכ''ה בשו''ת סמא דחיי, ובשו''ת קול גדול. ובשו''ת שדה יצחק חיות (סי' מג) כתב, דבשעה''ד יגמרו ההלל בלי ברכה ואח''כ יקרא להם קטן. (וע' בשו''ת יביע אומר ח''ג חאו''ח סי' כז). ובפרט כשיש צורך להוציא נשים בשעה''ד. וע' ראבי''ה (מגילה עמוד רצג). ומרדכי (סי' תשעט). חזו''ע עמ' סא]. יג מחנכים את הקטנים לשמוע מקרא מגילה. [רמב''ם פ''א מהלכות מגילה ה''א]. וקטנים שלא הגיעו לחינוך אין להביאם לבית הכנסת, שהם רק מבלבלים את השומעים החייבים בקריאתה. והמביאם לבית הכנסת, חטא רבים נשא. ולכן על גבאי בתי הכנסת לעמוד על המשמר להשגיח שלא יפריעו הקטנים בהכאות המן ברעשנים ובאקדחי-פורים, ופיצוצים אחרים, הגורמים להפרעת הסדר בבית מקדש מעט, וגרימת מניעת שמיעת מקרא מגילה כהלכה לאנשים המחוייבים בה. [ילקו''י מועדים עמ' רצ. שאע''פ שאמרו במסכת סופרים (פי''ח ה''ו) להביא סמך על מה שנהגו להביא קטנים לבהכ''נ. וכ''כ התוס' (חגיגה ג.). וכ''כ הטוש''ע (ס''ס תרפט). אין זה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך, משא''כ קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. וכ''כ המג''א, והמשנ''ב, ובמועד לכל חי. ומיהו אפי' לא הגיעו לחינוך אם הם ילדים שקטים ודעתנים אפשר להביאם, והמביאים אותם מצוה קא עבדי]. יד חרש (המדבר ואינו שומע) שאינו יכול להשמיע לאזנו, אינו חשוב כל כך בר חיובא, הילכך אף על פי שהוא צריך לקרותה, כיון שאף הוא היה באותו הנס, מכל מקום אינו יכול להוציא את אחרים ידי חובתם. [בב''י (סי' תרפט ס''ב) כתב, שלד' הרי''ף והרמב''ם אע''פ שבק''ש ובשאר מצות אם לא השמיע לאזנו יצא, שאני מקרא מגילה דבעינן פרסומי ניסא. ולכן חרש אינו מוציא י''ח. וכ''פ בש''ע. ואע''פ שראבי''ה (מגילה רצד), והרד''א (דף נה) כתבו, דה''ט שתיקנו לברך על ''מקרא'' מגילה, ולא תיקנו לומר לשמוע מקרא מגילה (כמו לשמוע קול שופר), לפי שאין השמיעה של המגילה מעכבת, שכל שקרא ולא השמיע לאזנו יצא. מ''מ לדידן אין לנו אלא דברי מרן. וע' בב''ח ומג''א ופר''ח ובביאוה''ל. ובחזון עובדיה פורים עמ' נה]. אבל מי שכבדו אזניו משמוע וצריכים לצעוק אליו בקול רם כדי שישמע, חייב בקריאתה לכל הדיעות, ומוציא אחרים ידי חובתם. [ילקו''י מועדים, עמ' רפו. וע' בשו''ת הרא''ש (סוף כלל פה). ובבית יוסף (אה''ע ס''ס קכא). ובש''ע חו''מ (סי' רלה סי''ט). ובשבות יעקב ח''ב (סי' לג).] טו מי שיכול לשמוע על ידי חצוצרות, אינו נקרא חרש לענין זה, ומוציא אחרים ידי חובה. [שו''ת קול גדול (סי' נ). שו''ת הלק''ט ח''ב (סי' מה). פר''ח (אהע''ז סי' קכא). ושו''ת נודע ביהודה קמא (חאה''ע סי' נג). חתם סופר חאה''ע ח''ב (סי' צב). שו''ת הגרע''א תנינא (סי' סד). ועוד]. וכן בזמנינו שכבדי השמע מניחים סמוך לאזניהם מכונת שמיעה חשמלית, השומע על ידי המכונה הזאת אינו נקרא חרש, ומוציא אחרים ידי חובתם. [ילקו''י מועדים עמוד רפו. דדמי לשומע ע''י חצוצרות הנ''ל, כי חרש גמור שנשתתק חוש השמע אצלו מכל וכל, אינו יכול לשמוע גם ע''י מכונה זו. וכן מצדד להלכה מהרצ''פ פראנק במקראי קדש על חנוכה ופורים (עמ' צה) שבקול שופר אם יש תערובת של קול אחר עם השופר, הדבר מעכב, משא''כ במקרא מגילה או בקריאת התורה, הרי הוא שומע קול הקורא, אלא שמעורב בו גם קול אחר, ובזה יש לדון שיוצא י''ח אפי' אם נתערב עמו קול אחר, שעכ''פ הכל הוא מכח הקורא, וכל הקולות כשרים, רק שיהיה מכח בר חיובא והא איכא. חזו''ע עמוד נה] טז השומע מקרא מגילה ברדיו אינו יוצא ידי חובתו, אפילו כששומע על ידי שידור חי. [ע' בשו''ת מנחת אלעזר ח''ב (סי' עב). ועוד אחרונים. וע' בשו''ת יביע אומר ח''א (חאו''ח סי' יט אות יח) בשם הגרש''ז אוירבך, שהקול הנשמע דרך הרדיו איננו הקול של האדם המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר המשודר על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא שקולטת הקול ומשדרתו. ועיין בשו''ת מנחת שלמה ח''א (סי' ט), ובמ''ש בהערה שם (עמוד סו), בשם החזון איש. ואפילו אם מהרהר בזה מתוך מגילה כשרה. ילקו''י מועדים עמ' רפז. חזו''ע עמ' נו]. והשומע ברכות המגילה ברדיו אינו עונה אמן, אבל אם שומע הברכות בשידור חי, עונה אמן. וכן השומע ברכות דרך הטלפון עונה אמן. אבל אינו יוצא ידי חובה, שאין האדם שומע את הקול ממש, אלא תנודות ממברנא שנוצרו על ידי המדבר למכשירים אלו, והתנודות מועברות באמצעות זרם חשמלי. [ילקוט יוסף מועדים, עמו' רפז] יז כשאולם בית הכנסת רחב מאד, ובו קהל גדול לשמוע המגילה, ומשמיעים מקרא המגילה על ידי רם-קול, היושבים סמוך לשליח צבור באופן שגם אם ינטל הרם-קול יוכלו לשמוע מהשליח צבור, ואין הרם-קול אלא מסייע להגברת קול השליח צבור, יוצאים ידי חובתם. [וישתדלו להתקרב לשליח צבור לשמוע גם את קולו ממש]. אבל היושבים רחוק מהשליח צבור שבלעדי הרם קול לא היו יכולים לשמוע את הקריאה מהשליח צבור, לא יצאו ידי חובתם. ובאופן כזה אין להשמיע קריאת המגילה על ידי רמקול. [ילקו''י מועדים עמ' רפז. חזו''ע פורים עמ' נו. וע' בשו''ת אגרות משה (חאו''ח ח''ב סי' קח) שכתב, שאפי' אם נאמר שהאמת כדברי המומחים שע''י המיקרופון לא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מחמת קולו, מ''מ מן הדין יש להחשיב זאת כשמיעת קולו ממש, שכל מה שנשמע הוא מכח קולו ממש, ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא, שאולי הוא ג''כ באופן כזה שנבראים גלי קול באויר ומגיעים לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע, שהקול יש לו הילוך עד האזן, וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שיגיע לאזן, ובכ''ז נחשב שהוא קול האדם. ולכן אפשר שגם הקול שנעשה ע''י המיקרופון ששומעים אותו בעת שמדבר הוא נחשב קולו ממש, וכן מסתבר יותר, וגם מה שאומרים שהוא קול אחר אינו ברור, ולכן מצד ההלכה אין למחות בידי הרוצים לקרוא המגילה ע''י מיקרופון וכו'. ע''ש. וע''ע בשו''ת אגרות משה ח''ד (בהשמטות לחאו''ח סי' קח). ובשו''ת שבט הלוי ח''ה (סי' פד) כתב שבעיקר דין הקריאה ברם קול דעתו נוטה למ''ש באג''מ הנ''ל. ע''ש. וע''ע במנחת יצחק ח''ג (ס''ס לח). ובספר לקט הקמח החדש (עמוד קלט). ובציץ אליעזר ח''ח (סי' יא) וביחוה דעת ח''ג (סי' נד).] יח סומא ואילם (שאינו מדבר) חייבים לשמוע מקרא מגילה מאחר. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רצא. חזון עובדיה פורים עמוד נו. ע' שמחת יהודה מסכת סופרים (פי''ד הט''ז). ושו''ת פני מבין (חאו''ח סי' רל).] סימן תרפח ס''ו - דיני פורים משולש א אף על פי שבירושלים שהיא עיר המוקפת חומה, צריך לקרות בה המגילה בט''ו באדר בכל שנה ושנה, מכל מקום בשנה שחל פורים של כרכים המוקפים חומה, דהיינו ט''ו באדר, בשבת, יש להקדים קריאת המגילה ליום ארבעה עשר באדר, דהיינו ביום הששי. שגזרו חז''ל שלא לקרות המגילה בשבת, כי הכל חייבים בקריאתה ואין הכל בקיאים בקריאתה, גזירה שמא יטלנה בידו ויוציאנה מרשות היחיד לרשות הרבים, או שיעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, ויוליכנה אצל בקי לקרות בה. (כמבואר במגילה ד:. וכ''כ הרמב''ם בפ''א מהלכות מגילה הי''ג, והטוש''ע סי' תרפ''ח ס''ו). ועוד שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, לקבל המתנות לאביונים, וזה אי אפשר בשבת. נמצא שבשנה ההיא תושבי ירושלים שוים בזמן חיוב קריאת המגילה לכל העולם, שקוראים המגילה ביום הששי. [ילקוט יוסף מועדים (עמוד שז). יחוה דעת ח''א (סימן צ'). חזון עובדיה פורים עמ' ריב] ב מי שנאנס ולא קרא את המגילה ביום ששי, והוא מהמוקפים, אף על פי כן לא יקרא את המגילה בשבת שהוא יום ט''ו. וכן נער שנעשה בר מצוה בשבת שהוא יום ט''ו אדר אינו רשאי לקרוא המגילה בשבת. וטוב שיגמרו את ההלל בשבת בלי ברכה. ג לכתחלה מצוה מן המובחר לקרות המגילה בעשרה, לפרסומי ניסא. ואם אין שם עשרה, קוראים את המגילה בפחות מעשרה בברכותיה בתחלה, אבל לא יברך ברכה אחרונה אלא בעשרה, שאין ברכה אחרונה אלא מנהג, ולא תיקנו לאומרה אלא בציבור. וכן הקורא את המגילה בביתו להוציא את בני ביתו ידי חובתן, יברך עליה שלשת הברכות שלפני המגילה, אבל לא יברך לאחריה ברכת האל הרב את ריבנו, ואפילו כשקוראים המגילה בזמנה הדין כן. וכן המנהג בירושלים ת''ו. וכן יש להנהיג בכל מקום. ומי שמברך ברכה אחרונה של מגילה כשאין עשרה הוא מכניס עצמו בספק ברכה לבטלה, ואין עונים אחריו אמן. ומכל מקום אם יש שם עשר נשים ששומעות המגילה לצאת ידי חובה רשאי הקורא לברך לאחריה, כיון שעל כל פנים יש בזה פרסומי ניסא. [יחוה דעת ח''א סי' צ]. ואפשר שאפילו קטנים וקטנות שהגיעו לחינוך מצטרפים לעשרה לפרסומי ניסא לברכה אחרונה. [חזו''ע פורים (עמוד פט). ומבואר במגילה (כא.) שברכה אחרונה מנהג. ובירושלמי אמרו שאין מברכין לאחריה אלא בצבור. והובא בארחות חיים (הל' מגילה אות ז). ובב''י (סי' תרצב). וכ''ה בכל-בו (סי' מה). וכ''פ הרמ''א]. ד המתנות לאביונים יש לחלקם לעניים ביום הששי, מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, כי בשעת הקריאה, מרוב חיבת הנס הלב פתוח לתרום בעין יפה לטובת העניים. [בדין מתנות לאביונים, הדבר ברור שזמנן ביום הששי בעת קריאת המגילה, שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, וכמו שפסק מרן בש''ע (סי' תרפח ס''ו), ולאפוקי ממ''ש בספר דבר בעתו לבעל לב העברי (דף לה) להצריך לתת מתנות לאביונים גם בשבת, ובספר פורים משולש (פ''ב סעיף כא) כתב, שיש להזהיר לעניים שקיבלו המתנות ביום ששי, להשהותם ליום ראשון. ואין דבריו מוכרחים]. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח, שאין לך שמחה גדולה ומפוארה כאדם המשמח לב עניים יתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלה דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (הרמב''ם פרק ב' דמגילה הלכה י''ז). וחובת מתנות לאביונים, שתי מתנות שיחולקו לשני עניים. ואף על פי שמצד עיקר הדין די בנתינת פרוטה לכל עני, טוב ונכון לנהוג עין יפה ביום זה במצוה יקרה זו, כמו שכתבו כמה אחרונים, ששיעור מתנה לאביון יהיה כשיעור סעודה של פת במשקל שלש ביצים, או שווי סעודה כזאת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שז. חזון עובדיה פורים עמו' רטו] ה יום הששי שהוא י''ד באדר, מותר בעשיית מלאכה לבני ירושלים, שלא נהגו איסור בעשיית מלאכה בפורים אלא בזמנו, דהיינו ביום ט''ו, אבל כשמקדימים קריאת המגילה לערב שבת, לא נהגו איסור כלל. ומכל שכן שמותר להסתפר לכבוד שבת. ואמנם יש מרבני ירושלים שפסקו להחמיר בזה, אבל אין דבריהם מחוורים להלכה. והעיקר להקל בזה. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אולם ביתר ערי הארץ המנהג שלא לעשות מלאכה בערב שבת, הואיל והוא פורים שלהם בזמנו. ורק להסתפר לכבוד שבת מותר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שז. שו''ת יביע אומר חלק ו' סימן מז. חזון עובדיה פורים עמוד רטז] ו ביום השבת בירושלים יש לומר ועל הנסים בכל תפלות השבת, שהרי הוא יום ט''ו באדר, שהוא פורים של כרכים המוקפים חומה, שירושלים נמנית עליהם. [ראה בב''י ובש''ע סי' תרפ''ח ס''ו, ובשו''ת הרדב''ז ח''א סי' תק''ח). וכן יש לומר ועל הנסים בברכת המזון של סעודות שבת. [כמבואר בספר האשכול חלק ב' (עמוד כ''ט). וכן הסכימו האחרונים]. ז בשבת שהוא ט''ו באדר, בירושלים מוציאים שני ספרי תורה, וכשמסיים המשלים קריאת פרשת השבוע, ואומר קדיש, קורא המפטיר בספר שני פרשת ויבוא עמלק עד סופה. ואין צריך לכפול הפסוק האחרון. ואומר קדיש, ומפטיר פקדתי את אשר עשה עמלק, כהפטרת שבת זכור. וביתר ערי הארץ מוציאים ספר תורה אחד וקוראים בפרשת השבוע, ומפטירים גם כן הפטרת השבוע. [א''ר סי' תרפ''ח ס''ק י''ג. ילקו''י שם עמ' שז. חזו''ע פורים עמ' ריז] ח בשבת שהוא ט''ו אדר, בירושלים שואלין ודורשין בענינו של יום הפורים. [חזו''ע שם]. ט אף על פי שאין עושים סעודת פורים בשבת בירושלים, כשחל אז ט''ו אדר, אלא ביום ראשון שהוא ט''ז באדר, מכל מקום נכון לעשות עוד מנה מיוחדת לכבוד פורים ולצרפה לסעודות שבת, ולשתות יין או שכר ויתר משקאות, לזכר הנס. [ילקו''י שם. חזון עובדיה שם עמ' רכ] י יום ט''ו באדר שחל בשבת, אסור למוקפין לטלטל מגילת אסתר, שכיון שגזרו חז''ל שלא לקרות מגילת אסתר בשבת בפורים לצאת בה ידי חובה, משום שלא יעבירנה ד' אמות ברשות הרבים, יש עליה תורת מוקצה, הילכך אין לטלטלה. אבל בשאר שבתות השנה מותר לטלטלה, שהיא ראויה לקרות בה. [הליכות עולם ג' עמוד קצה והלאה. וחזון עובדיה ח''א כרך ב' עמוד תקפט]. יא קטן תושב ירושלים, הנעשה בר-מצוה ביום שבת ט''ו באדר, יוצא ידי חובת מגילה בקריאתה שבערב שבת, ואינו רשאי לקרותה בשבת. וטוב שיאמר הלל בלי ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שח. שו''ת יחוה דעת חלק א' עמוד רסז]. יב ביום ראשון שהוא ט''ז באדר, עושים סעודת פורים, על פי האמור בירושלמי (פרק א' דמגילה הלכה ד'), שהטעם שאין לעשות סעודת פורים בשבת, משום שנאמר (במגילת אסתר ט' כ''ב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים. כלומר, ששמחת שבת אינה מתקנתם של מרדכי ואנשי כנסת הגדולה, אלא הלכה קדומה בידי שמים, וכמו שאמרו בספרי (פרשת בהעלותך) וביום שמחתכם, אלו השבתות. ועל זה סמכו לומר בתפלות שבת ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג. ולכן יש לעשות הסעודה ביום ראשון. ומכל מקום נכון לעשות עוד מנה מיוחדת לכבוד פורים ולצרפה לסעודות שבת, ולשתות יין או שכר ויתר משקאות, לזכר הנס. [שהעיקר כדברי הירושלמי, וכמו שפסקו הרי''ף והר''ן והארחות חיים, ומרן הש''ע, והרדב''ז, והמג''א, והגר''א, והנו''ב, ופאת השלחן, ומהר''י עייאש, ומהר''ש קלוגר, ובשו''ת אבני נזר. וכתב מהר''י אלגאזי (הובא בספר שם חדש דקכ''ג), שהבא לשאול אימתי יעשה הסעודה, בודאי שלא נכון להורות לו שיעשנה בשבת, כד' מהרלנ''ח, היפך הוראת מרן, כי בירושלים כולנו קבלנו הוראותיו של מרן. וראה בילקו''י מועדים. ובחזו''ע פורים עמ' רכ]. יג ביום ראשון שולחים מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. ויש מחמירים לשלוח מנות גם בשבת. (במקום שיש עירוב). והמחמיר תבוא עליו ברכה. ואין בזה כל איסור. ובדיעבד כשכבר שלח מנות לרעהו בי''ד, יצא ידי חובה. ומכל מקום טוב ונכון לחזור ולשלוח מנות ביום א' ט''ז באדר. [ילקו''י שם. יחוה דעת ח''א סימן צ] יד ביום ראשון ט''ז אדר בירושלים אין לומר וידוי ונפילת אפים, כיון שהוא יום משתה ושמחה. ואם חל יום פקודת השנה של אביו או אמו בט''ז אדר, ורגיל להתענות בו, לא יתענה כלל בשנה זו, כיון שעליו לקיים מצות סעודת פורים, ואינו צריך לעשות התרה לשם כך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד של. חזון עובדיה על פורים עמוד רכז] טו כשעושים סעודת פורים ביום ראשון, אין לומר ''ועל הנסים'' בברכת המזון, כיון שאינו יום פורים ממש, והוא רק תשלומין לסעודת פורים. ונכון לנהוג לומר ועל הנסים באמצע הרחמן. ואם עשה סעודת פורים במוצאי שבת לא יצא ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שח. יחו''ד א/צ] טז דיני אבלות נוהגים ביום ראשון ט''ז אדר, אף על פי שמקיימים בו ביום סעודת פורים. ואע''פ שבפורים משולש קוראים את המגילה ביום י''ד אדר, ואין בו מצות עודת פורים, אלא הסעודה לבני ירושלים היא ביום ראשון, מכל מקום אין אבלות נוהגת גם ביום ששי י''ד בו. [שכן פסק מרן ביו''ד (סי' תא ס''ז), שאין אבלות נוהגת לא בי''ד ולא בט''ו. וכמו שאמרו במגילה (ה:), שאסורים בהספד ובתענית, לא צריכא אלא לאסור של זה בזה. ואין מספידים גם בי''ד, וה''ה שאין אבלות נוהגת בו. [חזו''ע פורים]. סימן תרפח - כרכים המוקפים חומה א בכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, אף על פי שאינם מוקפים חומה עכשיו, קוראים את המגילה בט''ו באדר. וכן כפרים הנראים עמהם, אפילו אינם סמוכים להם, כגון שהכפרים בראש ההר, או אם סמוכים להם בתוך מיל, (שהוא אלפיים אמה מהבית האחרון שבכרך, והשיעור הוא: 960 מטר). אף על פי שאינם נראים עמהם, כגון שהכפרים בעמק, קוראים בט''ו. ועיירות שאינם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראים בארבעה עשר באדר. חוץ משושן הבירה (המאדאן) שקוראים בט''ו, אף על פי שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, הואיל ונעשה בה הנס. והטעם שתלו הדבר ביהושע בן נון, הואיל והוא הראשון שנלחם בעמלק, והוא אשר הוציא לפועל עיקר כיבושה של ארץ ישראל. [ארחות חיים (אות ח). והמאירי (ריש מגילה). ילקו''י מועדים]. ב בירושלים קוראים המגילה בט''ו באדר. הואיל והיא עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון. והמנהג פשוט לקרות בכל ירושלים ''החדשה'' בט''ו, אף בשכונות המרוחקות מהחומה, כל שיש להם רצף בנינים עם חומת ירושלים העתיקה, בלא הפסק של שבעים אמה. [וכגון שכונת בית הכרם, בית וגן, קרית יובל, קרית מנחם, קטמונים, גילה, ארמון הנצי''ב, רמת אשכול, רמת שלמה, גבעה הצרפתית, רוממה, נוה יעקב, ועוד]. [כן מוכח בשו''ת מהרי''ל דסקין (בקו''א סי' קג). וכמ''ש לנכון הגרי''מ חרל''פ בקו''א לציץ הקודש (סי' נב). ששיעור מיל מתחיל מהבית האחרון, ולא מהחומה. וכ''ד כמה מגדולי תורה בדורותינו, וכמ''ש בשו''ת מנחת יצחק ח''ט (סי' ע). וכ''ד החזון איש (הל' מגילה סי' קנג). ותימה על הגרי''מ טוקצינסקי שבלוח א''י שלו מערער על המנהג שבשכונות החדשות בירושלים הרחוקות יותר ממיל מחומת ירושלים, שקוראים המגילה בט''ו, (בהסכמת גאוני דורינו), שלדעתו צריכים לקרות המגילה בי''ד. אך אין אחר המנהג כלום]. ויש שהנהיגו בירושלים החדשה לקרוא את המגילה גם בי''ד אדר, אך אין כן דעת כל גדולי הדור, ובפרט שבחמלת השי''ת על עמו ישראל, גבר עלינו חסדו ומשנת תשכ''ז דרים ישראל בעיר העתיקה של ירושלים. וממילא לכל הדעות כל השכונות החדשות של ירושלים קוראים בט''ו. וכן המנהג פשוט. והקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה. ואין לזוז מהמנהג של ישראל שתורה הוא. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. [ואמנם י''א שבזמן שירושלים העתיקה היתה תחת שלטון ירדן, ולא היה שם קהל מישראל, (עד שנת תשכ''ז), אין לתושבי ירושלים ''החדשה'' לקרוא בט''ו, שמאחר ואין קהל ועדה מישראל שקוראים בט''ו בכרך, בכפר הסמוך לה קוראים בי''ד. וכ''כ בשו''ת משאת משה ח''ב (סי' ג). והברכ''י (סי' תרפח סק''ח) העיר, שכ''ה בירושלמי (פ''ק דמגילה), נחרב הכרך ונעשה של עכו''ם, בו אין קורין, בחוצה לו קורין? אלא שהר''ן בשם הרמב''ן גרס: בו אין קורין בחו''ל קורין! בניחותא. ופירש שר''ל, שהרי מוקפין בחו''ל קוראים בט''ו אע''פ שלא היה בהן ישראל. וכ''ש כשחרב הכרך מעשרה בטלנים שקוראים בט''ו. ולפ''ז כרך של עכו''ם שאין בו ישראל, הנכנס אליו בפורים קורא בט''ו, וה''נ כפר הסמוך לו. אלא שהר''ן עצמו להלן דחה גירסא זו, ומסיק שקוראים בי''ד. ע''כ. והגר''א (סי' תרפח סק''ב) פירש הירושלמי שלא כד' הר''ן, אלא בניחותא, בו אין קורין, אבל בחוצה לו קורין! ע''ש. אך י''א שהואיל וירושלים החדשה מחוברת ברצף אחד עם העיר העתיקה, עדיפא טפי מכפר הסמוך לכרך שחרב, שהכל עיר ירושלים היא, שהותיר לנו ה' שריד, והיה המחנה הנשאר לפליטה גדולה. ומכ''ש שבודאי שהחומה שבזמן יהושע היתה רחבה יותר מכדי עיר העתיקה. וראה בחזון עובדיה פורים עמ' קי]. ג תושבי שכונת רמות בירושלים, צריכים לקרוא את המגילה בברכה ביום י''ד באדר, כמו תושבי ערי הפרזות. [ואמנם אם במשך השנים יבנו בתים בין רמות לשכונות הסמוכות לה, ולא יהיה הפסק בין הבתים שיעור של שבעים אמה, יקראו ברמות בט''ו]. וישלחו מנות איש לרעהו ביום י''ד. וכן בסעודת פורים ומתנות לאביונים. הואיל ויש מגרש פנוי יותר ממיל בין ירושלים לשכונת רמות. וממדת חסידות טוב שיחזרו לקרוא את המגילה בלי ברכה גם ביום ט''ו. אך אם תתרחב ירושלים ויבנו את המגרש הפנוי בין ירושלים לשכונת רמות, אז יקראו המגילה בט''ו. [יבי''א ח''ז סי' נח-נט. מנחת יצחק ח''ט ס''ס ע, וקנין תורה בהלכה ח''ד (סי' פז).]. ד בן עיר שחיוב קריאתו ביום י''ד, ונאנס ולא קרא בי''ד, קורא בט''ו בלא ברכה. וכן תושבי רמות הנ''ל ששכחו ולא קראו את המגילה ביום י''ד אדר, יקראוה בט''ו בלא ברכה. [הנה בשבולי הלקט (סי' קצה) איתא, וכתב אחי רבי בנימין, שבן עיר שהיה בא בדרך או בספינה ולא היתה עמו מגילה, ונזדמנה לו בט''ו, קורא אותה בט''ו ומברך לפניה ולאחריה, וכדאמרינן בירושלמי כל החודש כשר לקריאת המגילה, שנאמר והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה. ואם יש שמסתפקים בדבר, מ''מ יקראנה בט''ו בלא ברכה. ע''כ. והובא בב''י (סי' תרפח). וז''ל מרן בש''ע (שם ס''ח), בן עיר שבא בספינה ולא היה בידו מגילה, ואח''כ נזדמנה לו בט''ו, קורא אותה בט''ו. וכתב הט''ז (סק''ט), ונ''ל שקורא אותה בברכה. וכ''ד הא''ר. ולפ''ז גם כאן שנאנס ולא קראה בי''ד, קורא אותה בט''ו בברכה. אולם המג''א (שם ס''ק יב) כתב, דהיינו בלא ברכה (שה''ל, ב''י). וכ''כ הפר''ח, והפמ''ג, ובנהר שלום, ובשלחן גבוה, ובמטה יהודה, ובזכר יהוסף. וכ''פ המשנ''ב (ס''ק כג), והכה''ח (ס''ק נט). וכן עיקר שסב''ל. חזו''ע פורים עמו' קיג] ה במושבות ועיירות חדשות קוראים בארבעה עשר בלבד. [ע' בספר ארץ ישראל להרי''מ טוקצינסקי]. ו תושב ירושלים שעבר וקרא את המגילה בי''ד אדר, יוצא בדיעבד. ואם נודע לו הדבר בט''ו, יחזור ויקרא בט''ו. [ירושלמי. ילקו''י מועדים עמ' שה. ע''פ המבואר בשו''ת יביע אומר ח''א סי' מג אות טו. וח''ו סי' יב אות ב'] ז תושב ירושלים הנמצא ביום י''ד באדר באחד מערי הפרזות, כמו תל אביב, והיה שם בזמן עמוד השחר של יום י''ד (כשעה ורבע לפני הזריחה, בשעות זמניות), יש לו לנהוג כל דיני פורים בתל אביב ביום י''ד, וכבר מערב י''ד אדר צריך לקרוא המגילה, כשיודע שדעתו להשאר שם בשעת עמוד השחר. אף אם דעתו לחזור לירושלים ביום י''ד אחר עמוד השחר. וזהו שלמדו בגמרא ד''פרוז בן יומו נקרא פרוז''. וכשיחזור לעירו בירושלים נחלקו הפוסקים אם מחוייב לקיים שוב המצוות בברכה או לא, ולמעשה יש לו לשוב ולחוג את הפורים ככל דיניה. אלא שאין לו לברך על קריאת המגילה בליל ויום ט''ו באדר. וגם נכון שלא יהיה השליח צבור לקרוא את המגילה ברבים להוציאם ידי חובה. ואם נסע לתל אביב לאחר עמוד השחר של יום י''ד אדר, אינו נוהג דיני פורים בתל אביב, מאחר שבעמוד השחר היה בירושלים. ח תושב ירושלים שנסע מירושלים לתל אביב ביום י''ד באדר בבוקר, ושהה שם עד יום ט''ו באדר בשעת עמוד השחר, נפטר לגמרי מלחוג את הפורים בכלל, שהרי ביום י''ד אדר בעמוד השחר היה בירושלים, וביום ט''ו אדר בעמוד השחר היה בתל אביב, ולכן נפטר מכל מצוות היום. ולכן החרד לדבר ה' עליו להזהר שלא יעשה כן, שלא יפסיד המצוות היקרות של פורים. ובדיעבד שעשה כן, יקרא המגילה ביום ט''ו בלא ברכה, ויאמר ''ועל הנסים'' בתפלה ובברכת המזון, וישלח מנות ביום ט''ו באדר. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד שה] ט תושב אחד מערי הפרזות, כגון תל אביב או בני ברק, שבליל י''ד וביום י''ד באדר בבוקר בשעת עמוד השחר היה בעירו, וקיים את כל מצוות הפורים, בליל י''ד וביום י''ד, ובליל ט''ו אדר [או במשך היום] הגיע לירושלים ושוהה שם עד עמוד השחר של יום ט''ו אדר, דעת הרבה מהפוסקים הראשונים והאחרונים [תוס', מאירי, ריטב''א (מגילה יט.), ערך השלחן, הר צבי, חזון איש. אור לציון, וכן משמע קצת ממ''ש באמת ליעקב דיני עלייה לתורה סעיף ה, ומדברי החיד''א בלדוד אמת סימן ה' אות ל] שאינו צריך לחזור ולקרוא את המגילה בירושלים, אחר שכבר קיים את כל מצוות הפורים בזמנו כפי מנהג עירו ושער מקומו. וכן אינו צריך לחזור ולקיים מצות משלוח מנות מתנות לאביונים וכו'. ורק אם עקר דירתו בליל ט''ו אדר ושוהה בירושלים בעמוד השחר של ט''ו אדר, רק אז נחשב כמוקף בן יומו שנחשב כמוקף [ירושלמי]. ויש מי שחולק בזה [הגרש''ז אויערבאך במנחת שלמה ח''א סי' כג]. והעיקר לדינא כסברא ראשונה, ומכל מקום הרוצה לחוש ולהחמיר לחזור ולשמוע המגילה ביום ט''ו, תבוא עליו ברכה, אך אינו יכול להוציא אחרים ידי חובת מקרא מגילה. [ילקו''י מועדים עמו' שו]. י בן עיר שקרא המגילה בי''ד כמנהג עירו, ובלילה נסע לירושלים, ובבוקר יום ט''ו רוצה לעלות לספר תורה בפרשת ויבא עמלק, לכתחלה לא יעלה, כיון שאין זה יום פורים שלו לקריאת המגילה ושאר מצוות הנוהגות בפורים. ומכל מקום אם קראוהו בשמו כמו שנוהגים האשכנזים יכול לעלות לספר תורה. [הנה בספר אמת ליעקב (דיני עליית קריאת ס''ת דף יח:) כתב, בן עה''ק חברון שעשה פורים בי''ד כמנהג חברון, ובא בשחרית יום ט''ו לעה''ק ירושלים, וקראוהו לעלות לס''ת לברך הגומל, נראה שמכיון שחל יום ט''ו ביום שני חייב לעלות לס''ת ולברך, שכיון שיום שני הוא יום קריאת התורה מתקנת עזרא, מה לי אם יקרא בסדר זה ומה לי בסדר אחר. ולא עוד אלא שאפילו אם היה יום ט''ו באחד מימי אגד''ו הייתי מתיר ע''פ הוראת כמה אחרונים שהתירו למי שאינו מתענה לעלות לס''ת אע''פ שאינו בר חיובא בפרשה ההיא. ע''כ. והחיד''א בלדוד אמת (סי' ה אות ל) כתב, שאפי' קראוהו לס''ת לא יעלה, כיון שהמנהג אצלינו שאין קוראים אותו בשם, וכמה פעמים אינו עולה לאיזו סיבה, לכן גם זה לא יעלה לס''ת ביום ט''ו, כיון דלאו בר חיובא הוא. והשבו''י (סי' מ) נשאל בבן כרך שהלך לעיר בי''ד, ודעתו לחזור לכרך בו ביום, האם יכול לעלות לס''ת ממנין הקרואים, והשיב, שיכול לעלות לס''ת, שהרי הכל עולים למנין שבעה אפי' אשה וקטן, אע''פ שאינם בכלל בר חיובא. ואף למנין שלשה. ומשום דשאני קריאת ס''ת שהיא רק להשמיע לצבור וכו'. ע''ש. ומשמע מדבריו דה''ה לבן עיר שהלך לכרך. אולם בבית עובד (דף קעה.) הביא דברי השבות יעקב להלכה, וכתב דמ''מ בן עיר שהלך לכרך ביום ט''ו, אינו עולה לס''ת, כיון שאינו יום קריאתו, שכבר עבר זמנו, דהיינו יום י''ד, כשהיה בעירו, ושאני בן כרך שעולה ביום י''ד דאכתי בר חיובא הוא, ויום י''ד זמן קריאה לרוב העולם. וע' בשו''ת חיים לעולם (חאו''ח סי' ו) שכתב לדחות ראית השבו''י, וכתב שאפי' נאמר שדעתו להתיר לכתחלה, וכדעת הרב בני חיי (סי' תקסו), שהתיר בתענית צבור להעלות לס''ת למי שאינו מתענה, מ''מ רבו החולקים על דבריהם, כי לדעת מרן בההיא דמהרי''ק, כפי שהבינו בדבריו בשכנה''ג והט''ז, אף בדיעבד לא יברך. ע''ש. הילכך בן עיר שהלך לכרך אם קראוהו בשם, יעלה לס''ת, אבל אם לא קראוהו בשם, שוא''ת עדיף]. יא בן עיר שטעה בתפלתו או בברכת המזון ואמר ועל הנסים ביום ט''ו, יצא, ואינו חוזר. [כ''פ בספר חכמה ומוסר (אות רמו). וע''ע בכה''ח (סי' תרצג אות טו). ובשו''ת קרית חנה דוד (סי' קכא). ובשו''ת יוסף אומץ (סי' ח). ובשאר אחרונים. וע' חלקו של ידיד שם. ומכתב לחזקיהו בתשובה (סי' י דף מג ע''ד). ובספר מקראי קודש (פורים, עמ' קמז)]. וכן תושב ירושלים שטעה ואמר על הנסים בתפלתו בי''ד אדר, יצא. יב בן עיר שקרא המגילה ביום י''ד, ועשה את יום הפורים בי''ד, כדת, וביום ט''ו השכים ועלה לירושלים, ונתכבד להיות שליח צבור, צריך לומר ''ועל הנסים'' בחזרת התפלה, שעל כל פנים הימים האלה ימי נסים לכלל ישראל, ולא הוי הפסק. [הנה בארחות חיים (הל' פורים אות לב) כתב, ואין אומרים תחנה בי''ד וט''ו, אבל לקרות בתורה ולהזכיר על הנסים בתפלה אסור, כי אם ביום י''ד. והביאו הב''י (סי' תרצג), וכתב, ''ואיני יודע מה איסור יש בהזכרת על הנסים בט''ו''. וכיו''ב כתב הרדב''ז ח''א (סי' תקח), שאם חל ט''ו אדר בשבת, בני כרכים שאומרים על הנסים בי''ד ובט''ו לא הפסידו, דקושטא הוא שבשני הימים האלה נעשו נסים לישראל. וכ''ד המהרי''ל, והיעב''ץ, ובמשנ''ב, והגאון ממונקאטש, ובס' מאורי אור, ובשו''ת קרית חנה דוד, ועוד. חזו''ע פורים עמ' ק']. יג שליח צבור ירושלמי שהוזמן לקרות המגילה בתל אביב בליל י''ד, אם לן שם וישאר עד למחרת יום י''ד אחר עמוד השחר, רשאי לברך ולקרוא להם המגילה. ואם חוזר באותו ערב אינו רשאי לקרות להם המגילה. ואם אין אחר שיקרא להם המגילה רשאי לקרוא להם, אך טוב יותר שאחד מבני הקהל יברך את הברכות. ושליח צבור שבא מתל אביב, (בליל ט''ו) אינו רשאי לקרות לבני ירושלים ביום ט''ו אדר. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד שו] יד מסורת בידינו שהעיר לוד היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ואף על פי כן תושבי לוד שבזמנינו יקראו המגילה בי''ד בברכה, ויחזרו לקרוא בט''ו בלי ברכה. שדינה כדין עיירות המסופקות. ומדת חסידות נכון לנהוג כל דיני הפורים, במשתה ושמחה משלוח מנות ומתנות לאביונים, גם בט''ו. [יבי''א חלק ז' סימן ס] טו כבר פשט המנהג שבעיירות המסופקים באיזה יום לקרות המגילה, שקורין המגילה ביום י''ד וביום ט''ו, ומברכים ביום י''ד בלבד, שהוא זמן קריאתה לרוב העולם, ועוד, דאפשר שנבנו רחוק ממקומם הראשון. ולכן אמרו (במגילה ה:) חזקיה קרי בי''ד ובט''ו בטבריא, והיינו טעמא מפני שהיא בספק אם יש לה דין מוקפת חומה. וכן נהגו מכבר לקרות בחברון בי''ד ובט''ו. וכן נהגו כיום בכל העיירות העתיקות שבארצנו הקדושה לקרות בי''ד ובט''ו, כגון ביפו, ועכו וצפת ולוד ובאר שבע, [טבריה], וחיפה. [ילקו''י מועדים עמ' שו. יביע אומר ח''ו מילואים לסי' כח. הליכו''ע ח''א עמ' רלא. חזו''ע פורים עמ' קיד. ואף שהרדב''ז ח''ב (סי' תרפא) הוכיח שחברון אינה מוקפת חומה הואיל והיתה מערי מקלט, וכדאמרינן כיו''ב במכות (י.). מ''מ כבר כתב בבירך יצחק שם ליישב המנהג. וכן הסכים בחיים שאל ח''ב (סי' לח אות צד). ובשו''ת דברי יוסף שווארץ (סי' ב). ובהרש''ש (מגילה ה:) כתב ששמע שהמנהג בחברון לקרות בי''ד ובט''ו, והשיג ע''ז מהגמ' (מכות י.). ונעלם מעינו הבדולח שראיה זו של כת הקודמים, ונדחה קראו לה]. טז בעיירות המסופקות ומכל מקום אין להם לקרות בספר תורה ''ויבא עמלק''. אלא אם הוא יום שני יקראו בפרשת השבוע. כי יש חשש ברכה לבטלה אם יקראו בפרשת ''ויבא עמלק''. [כ''כ בסדר רב עמרם גאון (דצ''ד.). ובארחות חיים (הל' פורים סי' לב). ובמחזור ויטרי (סי' רמג). ומרן הב''י (סי' תרצג) הביא דברי הארחות חיים בשם רע''ג ולא העיר עליו כלל, ומשמע דאודויי קא מודה ליה. ודלא כמ''ש בבן איש חי (פר' תצוה אות יד) בשם מו''ז הגרמ''ח ז''ל, שלא רצה לבטל מנהגם, (שהם בכלל עיירות המסופקות), שהיו קוראים בס''ת גם בט''ו, משום שאין בזה חשש ברכה לבטלה. ע''ש. שהרבה חולקים ע''ז וס''ל דהוי ברכה לבטלה. ועיין בהליכות עולם ח''א עמ' רלא]. יז אפילו בעיירות המסופקות אם נאנסו ולא קראו בי''ד, לא יברכו על קריאתה בט''ו. לכאורה יש כאן ס''ס, שמא הלכה כמ''ש בשה''ל בשם רבי בנימין שיש לקרותה בט''ו בברכה, ושמא בעיירות המסופקות, דבלא''ה קוראים גם בט''ו, בנ''ד יקראו בט''ו בברכה. אלא שמלבד דלא מהני ס''ס בברכות, וראה בשו''ת חזו''ע (ח''א כרך ב עמ' תתסז). וביחוה דעת ח''ה (עמ' צד). ועוד, דשמא כדעת הגאונים שסוברים שא''צ לקרוא אלא בי''ד. וע' בחזו''ע עמו' קיג]. יח בעיירות המסופקות דעת מרן הבית יוסף שמנהג טוב הוא לומר ''ועל הנסים'' בתפלה ובברכת המזון, בשני הימים, ואין בזה חשש הפסק. [כ''כ המשנ''ב (סי' תרצג סק''ו), שבערי הספיקות אומרים על הנסים בי''ד וט''ו, ואין לחוש משום הפסק. וכ''כ בספר תיקון יששכר במנהגים (דף סא.), שמרן הב''י אמר שמנהג טוב לומר בתפלה על הנסים גם בט''ו. וכ''ד היעב''ץ, ובשו''ת הר צבי. הליכו''ע ח''א עמוד רלב, ובחזו''ע פורים עמוד קיד]. יט עיר שיש בה ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לאו, צריכים לקיים בה את מצות סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים ביום ארבעה עשר באדר, וטוב וראוי להחמיר לנהוג לקיים המצוות הנ''ל גם ביום חמשה עשר באדר, דהיינו שישלחו לכל הפחות משלוח שתי מנות לאיש אחד, ושתי מנות לשני אביונים. ויאכלו סעודה נאה גם ביום חמשה עשר באדר. [כ''כ הריא''ז, שיש לנהוג שמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בשניהם. והובא במג''א (סי' תרפח סק''ה). וע''ע בשו''ת חתן סופר (סי' עג), ובשו''ת בנין שלמה (סי' נח דף סה ע''א). ובשו''ת יביע אומר ח''ז (חאו''ח סי' ס). ובהליכות עולם ח''א (עמ' רלו), ובחזון עובדיה פורים (עמוד קיג, קיד)]. כ עיר שהיא ספק אם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לא, אינם עושים מלאכה בארבעה עשר באדר, אבל בחמשה עשר באדר מותרים בעשיית מלאכה. כא בעיר בני ברק יע''א מכיון שהיא סמוכה ברצף הבתים לעיר יפו, וכן בעיר תל אביב והסביבה, טוב שיקראו גם ביום ט''ו בלא ברכה. ומכל מקום אין צריך לחייב בזה את הצבור, אחר שמעיקר הדין אין בזה חיוב, דרק סמוך לעיר שהיא בודאי מוקפת חומה קוראים בט''ו, אבל בעיר שהיא סמוכה לעיר שיש בה ספק אם היא מוקפת חומה וכו', אין צריך לקרוא גם בט''ו. ובחיפה ראוי לנהוג לקרוא גם בט''ו בלא ברכה, אחר שהיא סמוכה ממש לחיפה העתיקה. וכן נוהגים בזמנינו בטבריה וחברון וצפת ועכו ויפו ולוד ורמלה ובית שאן, לקרות בי''ד בברכה, ובט''ו בלא ברכה. [כ''כ בשו''ת דברי יוסף (די''א.). וכבר כתב הרדב''ז בחדשות (סי' רנב) שגם במקומות שא''צ מן הדין לקרות אלא בי''ד בלבד, אין לגעור בהם כשקוראים המגילה גם בט''ו בלא ברכה, שהלואי שיזכרו את נפלאות ה' בכל יום. [וזה ושלא כמ''ש בנימוקי או''ח (סי' תרפח סק''א) שיש בזה משום בל תוסיף, וגם עוברים עמ''ש ולא יעבור וכו']. ובדינים והנהגות החזו''א כתבו, שהחזו''א נהג לקרות המגילה בב''ב בי''ד בברכה, ובט''ו בלא ברכה, מפני שהיא נראית ליפו, שהיא בין ערי הספיקות. אולם בברכי יוסף (סי' תרפח סק''ט) כתב בשם משאת משה, שכרך שקוראים בו י''ד וט''ו מספק, כפרים הנראים והסמוכים אליו קוראים בי''ד בלבד, שלא אמרו שהרי הם ככרך אלא כשהכרך ודאי מוקף מימות יהושע בן נון, אבל אם הכרך עצמו ספק, הנראים והסמוכים קוראים בי''ד בלבד. והסכים ל פרשת פרה א כשחל פורים בשבת, מפסיקים מקריאת ד' פרשיות, ובשבת כ''ב אדר קוראים בספר תורה שני פרשת פרה, וכשחל פורים באמצע השבוע, בשבת שאחר הפורים, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון פרשת השבוע, ובשני פרשת פרה. וקוראים עד ''והנפש הנוגעת תטמא עד הערב''. ולדעת הרבה פוסקים אף קריאת פרשת פרה היא מצות עשה מן התורה. ואף על פי שיש חולקים על זה, יש להחמיר כדברי האומרים שהיא מן התורה. [כן הוא בתוס' ר''י החסיד (ברכות יג.). ובתוס' הרא''ש וברשב''א (שם). ובתוס' שאנץ (סוטה לג.). ובריטב''א (מגילה יז:). ובתרומת הדשן (סי' קח). ובש''ע סי' קמו ס''ב). ובספר ילקוט הגרשוני (סי' תרפה סק''א), הביא בשם הארצות החיים, דהוא מפני שכתוב זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך וכו', וכיון שפרשת העגל היא גנאי לישראל תקנו לקרות פרשת פרה שבאה לכפר על מעשה העגל, תבא האם ותקנח צואת בנה. וכמ''ש רש''י בר''פ חקת בשם ר' משה הדרשן. ע''כ]. ויקראוה בספר תורה היותר כשר. והשליח צבור והקהל יכוונו לצאת ידי חובה מן התורה כפי שנתבאר לעיל לענין פרשת זכור. ומפטירים ביחזקאל (פרק ל''ו) בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם, שכתוב בה: וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסד. חזון עובדיה על פורים עמוד טז] ב אחר קריאת פרשת פרה מפטירים ביחזקאל ל''ו בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם, שכתוב בה: וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'. [ילקו''י מועדים עמ' רסה. חזו''ע פורים עמו' יח] ג אם טעה הקורא בתורה וסיים פרשת פרה בפסוק ''ולגר הגר בתוכם לחקת עולם'' לא יצאו ידי חובתם, ואפילו כבר קראו גם ההפטרה בברכותיה, חוזר ופותח הספר תורה ומתחיל לקרות (בברכות שלפני הספר תורה ולאחריה), מראש הפרשה עד ''והנפש הנוגעת תטמא עד הערב'', הפסוקים שהחסיר. ואפילו הפסיק בפסוק ''מים חיים אל כלי'', גם כן לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא כאמור. ומכל מקום אם כבר בירך על ההפטרה לפניה ולאחריה ואחר כך נזכר, אין צריך לחזור ולברך ברכות ההפטרה כשמפטיר שנית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסה. חזון עובדיה על פורים עמוד כו]. ד המפטיר המברך עונה אמן אחר ברכת מקדש השבת. ומצוה להדר לקרוא ההפטרות מספר הכתוב על קלף ובכתב יד, אפילו אם הוא רק ליקוט ההפטרות ולא נביא שלם. ואם אין ספר כזה, נכון יותר שיקראו מנביא שלם. ומנהג קדמון לקרוא ההפטרה מתוך החומש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסה. חזון עובדיה על פורים עמוד כה] ה צבור ששכחו ולא קראו פרשת פרה, יקראוה בשבת החודש, באופן שלאחר קריאת הפרשיות יקראו בספר שני פרשת פרה בברכותיה, ובספר השלישי יקראו פרשת החודש, ויפטירו הפטרת פרשת החודש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעא. חזון עובדיה על פורים עמוד כד] פרשת החודש א בשבת הסמוכה לחודש ניסן, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בשני פרשת החודש הזה לכם ראש חדשים. ובראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, מוציאים שלשה ספרים, וקוראים ששה אנשים בראשון, בפרשת השבוע, והשביעי משלים חובת היום בספר השני, ומתחיל וביום השבת שני כבשים וכו', ובראשי חודשיכם וגו'. ואומר קדיש. ואחר כך עולה המפטיר וקורא בספר השלישי, בפרשת החודש הזה לכם ראש חודשים, ואומר קדיש, ומפטיר ביחזקאל מ''ה, בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר. [כ''כ ראבי''ה (מגילה סי' תקצה) בשם הירושלמי, וסיים ''והכי נהגינן''. וכ''פ הרמב''ם (פי''ג מהלכות תפלה הכ''ג). ועוד. וענין ההפטרה שמפטירין בזה ולא בהשמים כסאי מבואר בספר הפרדס לרש''י (סי' כג). ובמחזור ויטרי (עמוד רה ורכא). ובשבולי הלקט (סי' קצג). ובאו''ז. ובמרדכי (פרק בני העיר). וכ''פ הרמ''א בהגה (סי' תכה ס''א). ילקוט יוסף מועדים עמ' רסו]. ב כשחל ראש חודש ניסן בשבת מנהג הספרדים לקרות אחר ההפטרה פסוק ראשון ואחרון של השמים כסאי. ובברכות ההפטרה אין המפטיר מזכיר של ראש חודש, לא באמצע ברכה האחרונה ולא בחתימתה. ג אם קראו בספר תורה הראשון שבעה עולים או יותר, יאמר קדיש גם אחר הספר תורה הראשון, וקדיש אחר הספר השני, וקדיש אחר הספר השלישי, ובסך הכל יאמרו שלשה קדישים. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רסו. מבואר הכל בב''י ס''ס רפב. (ויש חילוקי מנהגים בד''ז, וכמ''ש הריב''ש בתשובה). ומנהגינו כמ''ש מרן הב''י, וכמבואר כאן. וכן העלה בשו''ת צדקה ומשפט (או''ח סי' ו). ושכן המנהג. וכ''כ בחכמה ומוסר (סי' קצא). ובספר מאמר מרדכי (סי' רפב סק''ז). וכ''ה בשו''ת יביע אומר ח''ד (חאו''ח סי' כב). ע''ש. ומ''ש בשו''ת הלק''ט ח''ב (סי' רח) שהעולים הנוספים יחזרו מה שקרא הששי, שאינם עולים מן המנין, אין המנהג כן, אלא קוראים לכל אחד ואחד קריאה חדשה]. ד לעולם אין להפסיק בין פרשת פרה לפרשת החודש, ואם יש שבת בינתים מפסיקים רק בין קריאת שקלים לזכור, ובין זכור לפרה. [ירושלמי פ''ג דמגילה ה''ה. ילקו''י מועדים עמ' רסו הער' לא]. ה בראש חודש ניסן שחל בשבת, אין למפטיר להזכיר ראש חודש בברכות ההפטרה, לא באמצע הברכה ולא בחתימתה. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד רסז. וע' תוס' (שבת כד:). ושלא כד' הרמב''ם (פי''ב מה''ת הט''ו) שסובר שצ''ל ר''ח בברכת הפטרה, וכבר העיד מרן הב''י (סי' רפד) שהמנהג כהתוס' שלא להזכיר ר''ח כלל בברכות ההפטרה. וכ''פ בש''ע (שם ס''ב). וכ''כ התשב''ץ ח''ב (סי' רמח) שכן המנהג. וכ''כ בברכ''י (סי' תכה סק''ב) שכן מנהגינו. ושאף בחוה''מ סוכות אין מזכירין סוכות בברכות ההפטרה בשבת. ע''ש] ו בראש חודש ניסן שחל בשבת, אם טעה הקורא בתורה והתחיל לקרות אחר פרשת השבוע בפרשת החודש, יגמור ויאמר קדיש, והמפטיר יקרא בספר תורה השלישי פרשת ראש חודש, ויפטיר ''השמים כסאי''. [ילקו''י מועדים, עמ' רסז. שו''ת נודע ביהודה תנינא חאו''ח סי' יא] ז אם טעו וקראו סדר ארבע פרשיות הנ''ל באדר הראשון של שנה מעוברת, לא יצאו ידי חובתם וחוזרים וקוראים באדר השני. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד רסז. והוא כרשב''ג בשם ר' יוסי (במגילה ו:) שנפסקה הלכה כמותו. טור (ס''ס תרפח). שערי אפרים (שער ח סי' צו). ועוד. ומה שכתב המשנה ברורה (סוף סק''ב) שלד' הב''י א''צ לחזור, לא זכר שם מ''ש מרן בבדק הבית דמסיק שצריך לחזור. ע''ש]. ח יש אומרים שאין להעלות קטן למפטיר בארבע פרשיות ויש מתירים להעלות קטן למפטיר גם בארבע פרשיות. ובמקום שנהגו להקל יש להם על מה שיסמוכו, ואין למחות בידם. ובלבד שיהיה הקטן יודע למי מברכים והוא גם כן יותר מבן שש שנים. ומכל מקום בפרשת זכור שהיא מן התורה לכל הדעות, וכן בפרשת פרה, ראוי להחמיר שלא להעלות קטן למפטיר. אלא שאם כבר עלה הקטן למפטיר, לא ירד, אפילו בפרשת זכור ובפרשת פרה. והקטן יברך ברכות התורה, והשליח צבור שהוא גדול יקרא בספר תורה להוציא הצבור ידי חובתם. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רעא. חזון עובדיה על פורים עמוד כז] ט בעל תרומת הדשן היה קורא ד' הפרשיות שנים מקרא ואחד תרגום, אך לא מצאנו בפוסקים אחרים שהביאו זאת, ולא נהגו כן. סימן תרפה - פרשת זכור א בשבת שאחר ראש חודש, מפסיקים מלהוציא שני ספרי תורה, וקוראים בספר תורה אחד בלבד בפרשת השבוע. [מגילה (כט.). וע' בפרש''י (מגילה ל:) הכלל של זט''ו ב''ו ד''ד ובי''ו. (וכ''ה בספר האורה סי' סו). ובהרי''ף והרא''ש שם. ובסדר רב עמרם גאון ח''ב (דף צד:). ובאו''ז ח''ב (סי' שפט). ובספר האשכול ח''ב (עמוד סו). ובספר ארחות חיים בסוה''ס. ובסידור רש''י (סי' שכג). ובספר שבולי הלקט (סי' קצג). ובטור וש''ע סי' תרפה]. ואם חל ראש חודש אדר בשבת, קוראים בו ביום פרשת שקלים, ובשבת שאחריו קוראים פרשת זכור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנז]. ב קריאת פרשת זכור היא בשבת הסמוכה לפורים, שאז מוציאים שני ספרי תורה וקוראים בספר תורה השני בפרשת כי תצא: ''זכור את אשר עשה לך עמלק''. (והטעם כדי להסמיך מעשה המן למעשה עמלק. רש''י מגילה כט.). ויש לדקדק בקריאת פרשת זכור, ולהוציא את הספר תורה הכשר והמהודר ביותר שיש בבית הכנסת, אחר שדעת רוב הפוסקים הראשונים ומרן השלחן ערוך שקריאת פרשת זכור היא מצות עשה מן התורה. [ילקו''י מועדים עמוד רנח]. ג אף על פי שקריאת פרשת זכור היא מצוה מן התורה, אין מברכים על מצוה זו אשר קדשנו במצותיו וצונו, מפני שאין הקב''ה שמח במפלתם של רשעים, ואין מברכים על הקלקלה. [חזון עובדיה פורים עמוד יא]. ד ראוי ונכון להזהר לקרא פרשת זכור מתוך ספר תורה הכתוב על קלף שאינו משוח במשיחה לבנה. ואם אין ספר תורה אחר, יוצאים ידי חובה גם בספר תורה משוח. והוא הדין בזה לפרשת פרה. [ילקוט יוסף על הלכות ספר תורה, מהדורת תשס''ד סימן הערה ירחון קול תורה סיון תשס''ד עמוד סד. יביע אומר חלק א' סימן ב'. ויחוה דעת חלק ו' סימן נה]. ה מעיקר הדין אין חובה לבדוק את ספרי התורה במחשב, שאנו סומכים על חזקה שהספר תורה כשר אחר בדיקת סופר, ולא הצריכו חכמים בדיקה במה שלא היה בזמנם. אך ראוי ונכון שיעברו בדיקת מחשב. ובפרשת זכור שהיא מן התורה לדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך, יש להשתדל לקרוא בספר תורה שעבר בדיקת מחשב. [ילקו''י על הלכות קריאת ספר תורה, חלק ב סימן קמ, ושם דחה מי שכתב שאין לברך על ס''ת שלא עבר בדיקת מחשב, דליתא] ו הואיל והלכה רווחת (בש''ע סימן ס סעיף ד') שמצוות צריכות כוונה, לכן יש לשליח צבור הקורא בתורה לעורר דעת הקהל, לפני קריאת המפטיר בספר תורה בפרשת זכור, ולהודיעם שיכוונו לצאת ידי חובת מצות זכירת עמלק ומחייתו שהיא מצות עשה מן התורה, ושגם הוא מצדו מכוין להוציא את השומעים ידי חובתן, שמצוות צריכות כוונה. ומכל מקום אין צריך לומר ''לשם יחוד''. [ילקו''י מועדים, עמו' רנח הערה ח. והוא ע''פ מ''ש בש''ע (סי' תקפט ס''ט), שצריך הש''צ לכוין להוציא את השומע והשומע יתכוין לצאת. וכ''כ להדיא בספר זר השלחן בהגהות החתם סופר (סי' תרפה) שהיה נוהג להזהיר את הצבור לפני קריאת פרשת זכור ופרשת פרה שכל אחד יכוין לצאת י''ח. (וזה שלא כמ''ש בשו''ת ערוגת הבושם (סי' רה), שבדין פרשת זכור אפי' בסתם יוצאים י''ח]. ז שליח צבור שקרא פרשת זכור ויצא ידי חובה, רשאי לחזור ולקרות פעם שנית בצבור אחר להוציאם ידי חובה. [ואע''פ שהשאגת אריה (סי' יג) כתב, דדוקא במצות דרבנן אע''פ שיצא מוציא, משא''כ במצוה מה''ת. וכ''כ בספרו טורי אבן (ר''ה כט.) אין דבריו מוכרחים, והעיקר שאין לחלק בזה. חזו''ע פורים עמ' ה]. ח מן הראוי שהגדולים יזהירו את הקטנים לבל יפריעו בעת קריאת פרשת זכור, על ידי הכאות ברגליהם בעת שמזכירים ''עמלק'' פן יגרמו מכשול שלא ישמעו הקריאה כראוי. [שו''ת בן ימין (דף עז.), והסכים עמו מהר''א פלאג'י שם (דף עז ע''ד). ע''ש. ילקו''י מועדים עמ' רנט. חזו''ע פורים עמ' ה] ט כל הצבור צריכים לשתוק ולהאזין לקריאת פרשת זכור מהשליח צבור הקורא בתורה, ואין להם לקרוא בפיהם מתוך החומש, שהרי צריך לקרוא מתוך ספר תורה כשר. ואף על פי שצריך לזכור מעשה עמלק בפה, מכל מקום כיון ששומע כעונה, נחשב שזכר את עמלק בפה מתוך ספר תורה. [ילקו''י מועדים עמ' רנט. שו''ת יחוה דעת ח''ג סי' נג. מאור ישראל מגילה יח. חזו''ע פורים עמו' ד ובהע' י']. י העיקר להלכה שאין צריכים להבין את קריאת פרשת זכור, ואף מי שלא מבין את הקריאה יוצא ידי חובת המצוה כשקורא מתוך הספר תורה או כששומע מהשליח צבור, שדי בזה שמבינים את הענין בכללותו. ומכל מקום יש נוהגים לקרוא לפני הצבור את פירוש רש''י על פרשת זכור, קודם הקריאה, ותבוא עליהם ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנט]. יא אנשים הדרים במושב ובכפר שאין שם מנין שיתאספו בבית הכנסת לשמוע קריאת ספר תורה, צריכים לשבות בעיר במקום שיש שם מנין כדי לשמוע קריאת פרשת זכור שהיא מצוה מן התורה. [שו''ת תרומת הדשן, ומרן בש''ע (סי' תרפה ס''ז). ילקו''י מועדים עמ' רנט. חזו''ע עמ' ו] יב ספרדי שמתפלל תמיד בבית כנסת של אשכנזים, נכון מאד שיהדר לשמוע קריאת פרשת זכור שהיא מן התורה, מפי שליח צבור הקורא במבטא ספרדי. וכן להיפך. [שו''ת בנין שלמה (סי' נד). וע''ע בשו''ת תורת חסד מלובלין (ס''ס לז). ובשו''ת מנחת אלעזר ח''ב (ס''ס א). וע' להמהרא''י בספר לקט יושר עמוד קנד]. ונכון שבני הישיבות הספרדים החוסים בצל הישיבות הקדושות של האשכנזים, שבשבת פרשת זכור ילכו לשמוע קריאת הפרשה מפי שליח צבור ספרדי, הקורא בתורה במבטא ספרדי ומתוך ספר תורה בכתב ספרדי, מאחר וקריאת פרשת זכור היא מן התורה וכמבואר. ומכל מקום אם שומע את קריאת פרשת זכור במבטא אשכנזי, ומתוך ספר תורה בכתב אשכנזי, יצאו ידי חובה. ובשאר שבתות השנה יוצאים ידי חובת קריאת ספר תורה במבטא אשכנזי. ומתוך ספר תורה אשכנזי, אף לכתחלה כיון שהוא מדרבנן. וכן ההיפך, שהכל יוצאים ידי חובה בספר תורה שנכתב בכתב ספרדי, אף שהיו''ד של הצד''י נכתב כיו''ד הפוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רס. ילקו''י על הלכות ספר תורה]. יג אין לשנות את המבטא שלנו גם בהזכרת שם ה', בפרט בקריאת פרשת זכור, שמדברי הראשונים מבואר להדיא, שהמבטא שלהם היה כמו המבטא של הספרדים בביטוי שם ה'. אך יש לדקדק להבדיל בין קמ''ץ לפת''ח כפי שהדקדקנים יודעים להדגיש זאת. [כן משמע מרש''י ברכות מז. וכמ''ש בהגהות רבי יעקב עמדין ברכות מז. וכן משמע מהרי''ף המובא בתוס' ברכות טו: וכן מבואר ברמב''ם מורה נבוכים פרק סא. וכן משמע מאזהרות ר''א הקליר, ומדברי רבנו בחיי ר''פ וירא. וע' בילקו''י]. יד יש אומרים שגם הנשים צריכות לבוא לעזרת נשים בשבת זכור כדי לשמוע קריאת פרשת זכור, הואיל ומן התורה אין זמן קבוע למצות זכירת מעשה עמלק. ויש אומרים שהואיל ועיקר מצות זכירת עמלק אינה אלא כדי לבוא לידי מעשה, דהיינו להלחם בעמלק, מלחמה בפועל, ונשים לאו בנות מלחמה הן, לכן פטורות הנשים מקריאת ומשמיעת פרשת זכור. ואף על פי שהנשים שמקילות בזה יש להן על מה שיסמוכו, מכל מקום המחמירות לבוא לעזרת נשים לצאת ידי חובת קריאת פרשת זכור אליבא דכולי עלמא תבא עליהן ברכה. [דעת המצריכים את הנשים לבוא לשמוע קריאת פרשת כור, הם: הגאון ר' נתן אדלר, שו''ת בנין ציון החדשות. שו''ת מהרי''ל דסקין, ובמצות המלך. והגאון מקוטנא בישועות מלכו, והגאון פתחי שערים, ובספר נחל אשכול, והגאון ממונקאטש. ודעת הפוטרים הם: ספר החינוך, ספר לימודי ה'. ובעל זית רענן. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ח חאו''ח סי' נד אות יט. ובילקו''י מועדים עמו' רנז]. טו מותר להוציא ספר תורה במיוחד לנשים (בשעות שלאחר התפלה) לקרוא להן בפרשת זכור בלי ברכה. ומנהג נכון הוא. [ילקו''י על הלכות קריאת התורה עמוד קלו. חזו''ע על פורים עמוד ט] טז לכתחלה אין להעלות קטן שלא הגיע למצות, (י''ג שנה ויום אחד) לעליית מפטיר בשבת ''זכור'', וכן נכון להחמיר גם בפרשת פרה שלדעת מרן גם היא מצוה מן התורה. אלא שאם כבר עלה הקטן למפטיר לא ירד, ויברך הקטן את ברכות התורה בקול רם, והשליח צבור שהוא גדול יקרא בספר תורה להוציא הצבור ידי חובתם. [חזון עובדיה פורים עמוד כז. והאומרים שאין להעלות קטן לפר' זכור הם: ספר המנהיג בשם ר''ת. הריב''ש. התשב''ץ. הרשב''ש. יכין ובועז. המבי''ט. הרדב''ז. אליה רבה. פרח שושן. גנת ורדים. משה ידבר. זבחי צדק. מעשה אליהו מני. ישמח לב פראנג'י. לב אריה. ואמנם דעת המרדכי הובא בב''י (סי' רפב), שקטן עולה לפרשת זכור, וכ''ד: המהרי''ל. הרמ''א. הב''ח. לקט יושר. כנסת הגדולה. דבר משה. גדולת מרדכי. באר המים. וראה בילקו''י מועדים עמו' רסא]. יז מי שנאנס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור בשבת זו, יכוין לצאת ידי חובתו בפרשת כי תצא, כשקוראים בה פרשת זכור, ויאמר להשליח צבור שיכוין להוציאו. ונכון שעל כל פנים יקרא בשבת זכור פרשת זכור בחומש. וצבור ששכחו ולא קראו פרשת זכור בשבת זו, אין להם להשלימה בשבת הבאה, ויסמכו על קריאת פרשת זכור בסדר כי תצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסב. חזון עובדיה על פורים עמוד ז] יח אם אין עשרה בבית הכנסת, ואין בית כנסת אחר בישוב, יש להוציא ספר תורה, ולקרוא פרשת זכור בלי ברכות לפניה ולאחריה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעב] יט אם קראו בתורה בפרשת זכור, ונמצא אחרי כן שיש בספר תורה פסול, אפילו אם נתברר כן בשעת מנחה, יש להוציא ספר תורה אחר ולקרוא בו פעם נוספת בלי ברכות. כ אם קראו בתורה בפרשת זכור, ואחר כמה שבתות מצאו טעות בספר תורה שקראו בו, יכוונו הצבור לצאת ידי חובה בפרשת כי תצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רעב]. כא מותר להביא ספר תורה ממקום למקום בשביל פרשת זכור ופרשת פרה. [כ''כ המג''א (סי' קלה ס''ק כג), שבפר' זכור מותר להביא ס''ת אצל אדם חולה. וכ''כ הפמ''ג, והחיי אדם. והוסיף שה''ה בפרשת פרה שגם היא מדאורייתא. וראה בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח סי' טו), שכל שמכינים לס''ת ארון ותיבה, אפילו אינו אדם חשוב, מותר. ולאדם חשוב מותר אפילו בלי הכנת ארון ותיבה. ע''ש]. כב נער שהגיע לי''ג שנה, ולא הוברר אם הביא ב' שערות, יש אומרים שאינו מוציא את האחרים ידי חובת פרשת זכור ופרה. שהואיל וקריאות אלו מן התורה אין סומכין על חזקה שהביא ב' שערות. אך דעת הריב''ש ועוד ראשונים דסומכים על חזקה שהביא שתי שערות גם לדברים שהם של תורה. וכן עיקר לדינא, ומכל מקום היכא דאפשר טוב ונכון לכתחלה שאת קריאת פרשת זכור יקרא גדול שידוע לנו בבירור שהביא ב' שערות, כדי לצאת ידי חובת המצוה לכולי עלמא. אך בדיעבד אם אין מי שיקרא להם פרשת זכור אלא הנער הנז', או שעבר וקרא להם פרשת זכור מי שלא נבדק אם הביא ב' שערות, יצאו ידי חובת פרשת זכור מן התורה. [ילקו''י מועדים עמוד רעב. ילקוט יוסף על הלכות ציצית מהדורת תשס''ד. ומרן אאמו''ר הדר ביה בהאי שמעתתא על פי דברי הריב''ש, והמהרי''ק. וכ''ה בחזון עובדיה פורים עמוד כט]. כג בשבת זכור נוהגים לומר פיוט ''מי כמוך ואין כמוך'' מיסודו של רבי יהודה הלוי. ולא יפסיקו באמירתו בין פסוקי דזמרה לתפלה, לאומרו באמצע ''נשמת כל חי'', אלא יאמרוהו אחר החזרה וקדיש תתקבל. ובכמה קהלות היו נוהגים להפסיק קודם נשמת לפיוט מי כמוך, וביטלו מנהגם על פי הוראת רבותינו האחרונים. ולכן אם יש עוד קהלה שנוהגת לאומרו לפני נשמת כל חי, טוב הדבר שיבטלו את מנהגם בהסכמת ראשי הקהל, באופן שלא יבואו לידי מחלוקת, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום [ילקו''י מועדים עמוד רסג. חזו''ע פורים עמוד מו] כד כשחל י''ג אדר בשבת - שהיא שבת פרשת זכור, אין לומר צדקתך צדק במנחה, שהוא ערב פורים, שאין אומרים בו תחנונים. [ילקו''י מועדים עמ' רסג. חזו''ע על פורים עמוד מז] כה אחר קריאת פרשת זכור מפטירים בשמואל א' ט''ו''פקדתי את אשר עשה עמלק''. ומנהג הספרדים להתחיל מויאמר שמואל אל שאול (תחלת פרק טו). [חזון עובדיה שם, עמוד יב] כו אם שכחו ולא קראו פרשת זכור, יש אומרים שיש לה תשלומים בשבת הבאה, ויש חולקים, והעיקר כסברא ראשונה, ויסמכו על הקריאה בפרשת כי תצא. [ילקו''י שם עמו' רסג]. סימן תרפה - מדיני ד' פרשיות - פרשת שקלים א בשבת שלפני ראש חודש אדר הסמוך לניסן [או כשחל ר''ח אדר בשבת], מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בשני פרשת שקלים, בראש סדר כי תשא, מפני שבזמן בית המקדש היו משמיעים על השקלים באחד באדר, על ידי הכרזת בתי הדין בכל ערי ישראל, שכל אחד מישראל חייב לשקול מחצית השקל בשקל הקודש, ולהביאם לבית המקדש, כדי שיקריבו ממעות מחצית השקל אלו החל מיום ראש חודש ניסן והלאה, להקריב הקרבנות מתרומה חדשה. [מגילה (כט.). ובפירש''י שם. (וכ''ה בירושלמי (שקלים ב.) שמשמיעין על השקלים היינו על ידי הכרזה). טור וש''ע סי' תרפה]. ועוד אמרו חז''ל: גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל כמו שנאמר, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. [מגילה (יג:), ומסיים עלה, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. וע''ע במסכת סופרים (פכ''א ה''ד). ובהגהות הגר''א והגרי''ב שם]. ולכן גם אנו קוראים בשבת זו פרשת שקלים. [כן הוא בירושלמי פ''ק דמגילה ה''ה. ילקוט יוסף מועדים עמוד רנו]. ב מפטירים ''ויכרות יהוידע'' שמדבר שם בענין השקלים, שנאמר, כסף נפשות ערכו. [מגילה (כט:) בשלמא למ''ד כי תשא היינו דמפטירין ביהוידע הכהן דדמי ליה דכתיב כסף נפשות ערכו. וכן כתבו הפוסקים. וכ''ה בטור וש''ע סי' תרפה] ואם חל ראש חודש באחד בשבת, נוהגים לומר בסוף ההפטרה פסוק ראשון ואחרון של הפטרת מחר חודש. [ע' בשו''ת קב חיים סי' סב. חזון עובדיה על פורים עמוד א'. ילקוט יוסף מועדים עמוד רנו]. ג במקומות שנהגו שקטן עולה למפטיר בפרשת שקלים והחודש, אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. ובלבד שיהיה הקטן יודע למי מברכים והוא גם כן יותר מבן שש שנים. [כ''כ בברכ''י (סי' רפד סק''ב) בשם הרבה פוסקים. ע''ש. וכ''כ בפתח הדביר (סי' רפב סקי''א) שקהל שנהגו שקטן עולה למפטיר בספר שני אין לשנות ממנהגם. ובשו''ת פעולת צדיק ח''ג (סי' רסב) כתב, שכן מנהגם. ובשו''ת שאלת משה (חאו''ח ס''ס יז) פסק להקל גם בפרשת זכור. וראה בילקו''י מועדים עמוד רעא]. ד אם חל ראש חודש אדר בשבת וטעו וקראו פרשת שקלים בשבת שלפניו, אינם צריכים לחזור ולקרוא פרשת שקלים בראש חודש אדר, דסוף סוף השמיעו על השקלים סמוך לאדר. ה אם שכחו ולא קראו פרשת שקלים בשבת שקלים לפני ראש חודש אדר והפטירו בהפטרת השבוע, אפילו נזכרו אחר תפלת מוסף, חוזרים ומוציאים ספר תורה וקוראים בפרשת שקלים, והעולה מברך על הקריאה לפניה ולאחריה. [שו''ת גנת ורדים (כלל א סי' לה-לו). שו''ת פרח שושן (כלל א סי' ח). וכ''פ בשו''ת משפטי עוזיאל (חאו''ח מה''ת סי' טו]. ואחר כך קוראים הפטרת ויכרות יהוידע בלי ברכות לפניה ולאחריה, שהואיל וכבר הפטירו בהפטרת השבוע אין צריך לחזור ולברך. [שערי אפרים (שער ח' אות צב) ובפתחי שערים שם. ילקוט יוסף מועדים עמוד רסח. חזו''ע פורים עמוד כא] ו אם שכחו ולא קראו פרשת שקלים, ולא נזכרו עד שעת מנחה של השבת, יש אומרים שבכל זאת מוציאים ספר תורה של פרשת שקלים ויקראו בו אחר קריאת ספר תורה של מנחה. [זכור לאברהם (מע' ס''ת דע''ה.). וכ''כ בספר מעיני ישועה (דכ''ח ע''ד). וכ''פ בשו''ת התעוררות תשובה ח''ד סי' סח]. ויש אומרים שהתקנה לקריאת פרשת שקלים אינה אלא בשחרית, ולכן כשלא נזכרו עד שעת המנחה הוה ליה כעבר זמנו בטל קרבנו. [שו''ת יוסף אומץ (סי' כז). שו''ת אהל יצחק חסיד (חאו''ח ס''ס ב). ושלא כפי הנראה מד' מהר''י אלגאזי באמת ליעקב שקוראים במנחה. ועיין בשו''ת יביע אומר ח''ד חאו''ח סי' יז אות ה-ו]. ולמעשה שב ואל תעשה עדיף. ומכל מקום יש אומרים שעדיין יש תשלומין לפרשת שקלים בשבת הבאה אחר קריאת ספר תורה בשחרית. ויש אומרים שמכיון שעבר השבת שוב לא יקראוה בשבת הבאה. ואפשר לסמוך על סברא ראשונה לקרוא פרשת שקלים בשבת הסמוכה, שהיא קודם ''שבת זכור''. [ילקוט יוסף מועדים, עמוד רסח. וסיום הסעיף הוא מחזון עובדיה על פורים עמ' כא, ואף שבילקו''י נתבאר שאין לזה תשלומין לשבת הבאה, וכ''כ מרן אאמו''ר בירחון קול סיני, מכל מקום בחזו''ע נתבאר שיקראו בשבת הבאה, וכמבואר כאן]. ז אם טעה המפטיר ולאחר שקרא בספר תורה פרשת שקלים הפטיר הפטרת השבוע, אם נזכר באמצע ההפטרה, מפסיק, ומפטיר ויכרות יהוידע ויברך ברכות ההפטרה לאחריה. ואין צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה של ההפטרה לפני ויכרות יהוידע. ואם לא נזכר עד שסיים הפטרת השבוע ובירך ברכות שלאחריה, יש אומרים שצריך לחזור ולברך ברכות ההפטרה לפניה ולאחריה כדי להפטיר ויכרות יהוידע כתקנת חז''ל. ויש אומרים שחוזר ומפטיר ויכרות יהוידע בלי ברכות. וספק ברכות להקל. לכן יחזור להפטיר ויכרות יהוידע בלי ברכות. והוא הדין בשאר הפטרות של ארבע פרשיות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסח] ח שבת שקלים שמוציאים בה שני ספרי תורה מן ההיכל אל התיבה, ויצא טעות בפרשת השבוע, עדיף לגלול הספר תורה השני לסיים בו פרשת השבוע, ואחר כך יגללנו לפרשת כי תשא, כיון שהפרשיות אינן רחוקות אחת מהשניה. וזה עדיף ממה שיוציאו ספר תורה אחר. ח ספרדי השומע קידוש או הבדלה מאשכנזי המקדש על יין שיש בו תערובת של רוב מים, יוצא ידי חובת קידוש והבדלה, דאינהו עבדו לדידהו, ושפיר עבדו לדידהו. [ילקו''י שם עמ' רפא]. ט יין של צימוקים (דהיינו ששורין הצימוקים במים) מקדשים עליו, ובלבד שיש בצימוקים לחלוחית, שאם היו סוחטים אותם היה יוצא מהם לחלוחית כעין דבש. ושיעור המים שיש לשרותם עם הצימוקים, צריך שלא יהיו יותר משיעור הצימוקים לאחר שנתפחו במים. [וכן במזיגת היין במים לקידוש, לעולם צריך שהרוב יהיה יין והמיעוט מים, כדי שיהיה בו טעם יין. אבל אם הרוב מים ברכתו ''שהכל נהיה בדברו'']. [ילקוט יוסף שבת כרך א' מהדורת תשס''ד עמוד תקפט]. ולכתחלה יש להחמיר לשרות הצימוקים במים ג' ימים מעת לעת, ואז מברך על מי שרייתם בורא פרי הגפן, וברכה מעין שלש, ומקדשים על יין זה, אך המיקל לברך בורא פרי הגפן בשריית הצימוקים במים פחות מכן, באופן שהצימוקים נתנו טעם במים כטעם יין ממש, יש לו על מה לסמוך. ואם שורה הצימוקים במים וסוחט אותם היטב באופן שמוציא מהם את כל הלחלוחית שבהם, אין לדון על זמן הכבישה, וכל שכן אם כתש את הצימוקים ואחר כך שרה אותם במים וסחט אותם היטב, ובפרט אם שורה אותם במים חמים כדי שיתרככו. אבל אם אינו סוחט את הצימוקים עצמם לכתחלה צריך לשרותם שלשה ימים מעת לעת. ואם בישל הצימוקים עם המים ואחר כך משך המים מן הצימוקים, הוה ליה יין ומקדשים ומבדילים עליהם. [ילקוט יוסף שבת א' עמוד רפב, ועמוד תקפט, ותקצב]. ומותר לתת צימוקים לשרותם במים בשבת, כדי לשתותם בשבת. [ראה בשו''ת יביע אומר ח''י דף קד טור א'. בהערות לרב פעלים ח''א או''ח סי' טו]. י ובכל זה צריך שיהיה בצימוקים לחלוחית, באופן שאם ידרוך אותם יצא מהן דבשן. וגם צריך המשכת הצימוקים מן המים, ובין אם הצימוקים שלמים, ובין אם הן כתושים ודרוכים, לעולם צריך למושכם ממי שרייתם, כדי שיהיה על המים תורת יין. ואף אם סחטם ויש במימיהן טעם של יין, כל זמן שלא משך היין מכל הצימוקים והזגים, אין עליהם תורת יין, בין לברכה בין לענין יין נסך. שגם בצימוקים הדין כן, אף אם שרה אותם במים שלשה ימים, ואפילו עשרים יום ומעלה. ואם הרתיח או בישל את הצימוקים, ומשך את הצימוקים מהיין, חשיב יין, ומברך עליו הגפן. [ילקוט יוסף שבת שם, חזון עובדיה פסח מהדורת תשס''ג, קדש, עמוד יד]. ד מותר לקדש על יין חדש אף שנעשה בערב שבת, ולכן מותר לסחוט מערב שבת אשכול ענבים, ולומר עליו קידוש היום. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעט]. ה לכתחלה מצוה לקדש על יין אדום. ומנהג בני ספרד שמקדשים על יין אדום אפילו אם היין הלבן משובח מהיין האדום. ומיהו אם אינו לבן יותר מדאי, אם הוא משובח מן האדום, יש להקדימו. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעט]. ו אם לא מצא יין אדום הכשר לברכת בורא פרי הגפן, יקדש על יין לבן, ויערב בו מעט יין אדום כדי להאדימו. ומותר לערב בו יין אדום גם בשבת, ואין לחוש בזה לאיסור צובע בשבת, שבאוכלין ומשקין אין צביעה בכל אופן. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפא, ועמוד תקפד. שארית יוסף ח''ג עמ' שצ]. ובמנוחת אהבה החמיר ביין של קידוש, דברוצה להאדימו למצות קידוש על יין אדום, יתן תחלה יין אדום, ועליו ימזוג יין לבן. והביא כן מחס''ל. אך אין זה אלא חומרא, כי מעיקר הדין כבר כתב הפמ''ג שגם אם כוונתו שהיין יהיה בצבע אדום, מותר, דסו''ס אין דרך צביעה במשקין לשתיה. ודברי הפמ''ג הובאו ביביע אומר ח''ב. ז אין לקדש על יין שיש בו תערובת של רוב מים, ולכן לדידן אין לסמוך על חלק מההכשרים הניתנים על פי דעת הרמ''א, לכמה סוגי יין, שיש בהם תערובת של רוב מים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רפא. ואף שלא מצינו כן להדיא בדברי מרן דבעינן רוב יין, מכל מקום מרן כתב שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום, והרי ברוב העולם יין נחשב רק כשעל כל פנים רובו יין, וכיון שמרן לא פירש להדיא שיעור היין, מסתבר דאזלי' בתר הרוב, כי במה נשער אם לא ברוב. ומצינו לעולת תמיד (סק''ז) שכתב, שעכשיו שאין נוהגים כלל למזוג היין במים, כי היינות שלנו רפויים מאד, לפיכך אם נתערב מעט מים ביין, אפילו אם מדת המים פחותה ממדת היין, אין לברך עליו בורא פרי הגפן. וכ''כ האליה רבה (שם סק''י), והפרי מגדים ועוד אחרונים שנקטי דיין שרובו מים ברכתו שהכל, ובודאי דסב''ל. ועוד, דהיכא שנותנים רק 17 אחוז יין, או 20 אחוז, זה ודאי אינו לדעת מרן, ועל זה אמרו שאין כן דעת מרן]. סימן רע''ב - על איזה יין מקדשים א אין מקדשים על יין שריחו רע, או יין מגולה, ואפילו בזמן הזה שאין אנו מקפידים שלא לשתות יין מגולה, שהרי אין נחשים מצויים בינינו, מכל מקום לענין קידוש אין לקדש על יין מגולה. ולכתחלה יש להזהר בזה אף ביין שהיה מגולה שעה מועטת. ומיהו בדיעבד אין לפסול כי אם בנמר ריחו וטעמו, או שעבר עליו לילה אחד. ואין חילוק בין קידוש להבדלה. ב אם עבר וקידש על יין מגולה, בקידוש הלילה אין צריך לחזור ולקדש, דיש לחוש לאיסור ברכה לבטלה. אבל ביום שאין רק ברכת בורא פרי הגפן, טוב לחזור ולקדש על יין כשר. ואם קידש בליל שבת על יין, וכשטעמו ממנו נמצא שהיה חומץ, צריך לחזור ולקדש על יין אחר, בברכת הגפן וברכת הקידוש. במה דברים אמורים כשנמצא שהיה חומץ גמור שאם היו שופכים ממנו על גבי קרקע היה מבעבע, אבל כל שאינו מבעבע אין אנו בקיאים אם הוא חומץ או יין, וספק ברכות להקל. [ילקו''י שבת א עמו' רעט, ועמו' תקפח. שאר''י ג' עמו' שצב]. ג יין שהחמיץ ונפסל לקידוש, ואחר כך נתנו לתוכו חומר שגורם ליין להשביח, יש אומרים דפסול לקידוש, דאף על פי שחזר ליתן טעם טוב, כיון שנפסל שוב אינו חוזר להיכשרו. ויש מכשירים אותו לקידוש, מאחר שסוף סוף עתה הוא ראוי לשתיה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' מהדורת תשס''ד עמוד תקצג. ושארית יוסף חלק ג' עמוד שצו]. מ אף מי שלא טעם מהיין, יצא ידי חובת הקידוש, הן בקידוש הלילה והן בקידוש היום. שאין טעימת המסובין לעיכובא, אלא לחיבוב מצוה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעו]. מא קידש וקודם שטעם הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן, אבל אינו חוזר לברך ברכת הקידוש. וכן אם קידש על היין, וקודם שטעם נשפך היין, והביאו לו כוס יין אחר, חוזר ומברך הגפן, אבל לא ברכת הקידוש. אבל אם היה דעתו לשתות עוד מהיין אחר הקידוש, אין צריך לברך בורא פרי הגפן שנית. והשומעים שדיברו קודם שטעמו מהיין, אם דיברו קודם שהמקדש טעם, אינם יכולים לטעום מהיין אלא אם כן יברכו ברכת בורא פרי הגפן, אבל אין זה לעיכובא ויצאו ידי חובת קידוש. ואם דיברו אחר שהמקדש טעם, יש אומרים שאינם צריכים לברך. אך בהליכות עולם (ח''ג עמ' כד טור ב) הביא מהאוהל מועד שצריכים לברך. [והיכא שאחד השומעים דיבר, ראה בילקו''י על הלכות ציצית הערה כד ד''ה והיכא]. מב מותר לקדש בכוס העשוי לשימוש חד פעמי, או כוס נייר, וכדומה. אך אם יש לו כוס אחר, עדיף יותר לקדש בכוס אחר, ויקיים בעצמו, זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות. מג מי שאין לו כוס אלא כוס שפיו צר, או בקבוק, יכול לקדש על כוס זה, ויתן עיניו בכוס מבחוץ. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעח]. מד מי שיש לו על ידיו כפפות, נכון להסירם מעל ידיו קודם הקידוש, כדי שלא יאחז את הכוס על ידי הכפפות. ומי שיש לו על ידיו תחבושת, או גבס, מותר לאחוז כך את הכוס, [ואין צריך ליתן לאחר לקדש]. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעח]. מה הרוצה לצאת ידי חובת קידוש ששומע מאחר, על ידי תנאי, שיכוין השומע שאם יהיה לו יין לקדש בעצמו אינו רוצה לצאת ידי חובה בקידוש מדין שומע כעונה, ואם לא יהיה לו יין, הוא מכוין לצאת, רשאי לעשות תנאי כזה. ויוצאים ידי חובת קידוש בכך. [שם עמ' תרכד]. לז צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, [דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו, ויראה מלא לגומיו], והוא רובו של רביעית, כארבעים ושתים גרם לאדם בינוני. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעד]. לח לכתחלה ראוי ונכון שהמקדש עצמו ישתה מהיין מלוא לוגמיו. ואם לא טעם המקדש כמלוא לוגמיו, אלא טעם מעט, ואחד מהמסובין טעם כמלוא לוגמיו, בדיעבד יצאו כולם ידי חובת קידוש. [ילקו''י שבת כרך א' סי' רעא סעיף לז, ומהדורת תשס''ד עמוד תקצז]. ואם המקדש או אחד המסובים טעמו מעט מהיין, אף שאף אחד לא שתה מלוא לוגמיו, יצאו ידי חובת קידוש. [עיין במג''א סי' רעא ס''ק לב. א''ר שם. מעט מים. שארית יוסף חלק ג' סימן רעא. והובא באור לציון]. לט מצוה מן המובחר שכל המסובים יטעמו מן היין לחיבוב מצוה. וכשבעל הבית מיסב עם בני ביתו, המנהג שבני הבית טועמים מהכוס ששתה ממנו המקדש, ויש שמקנחים מקום ששתה ממנו. ואם מיסב עם אנשים שאינם מבני משפחתו, ומקפידים שלא לשתות מכוס ששתה ממנו אחר, ימזוג מעט יין לכמה כוסות, כדי שיטעמו המסובין מהיין. לד השומע קידוש מחבירו, ואינו מבין את הלשון כלל, לדעת מרן השלחן ערוך אינו יוצא ידי חובת קידוש. וכן בכל הברכות שיוצאים בהם ידי חובה מדין שומע כעונה, אם השומע אינו מבין שפת המשמיע, אינו יוצא ידי חובת הברכה. ולכן לכתחלה צריך השומע שאינו מבין שפת חבירו לומר את ברכות הקידוש עם המקדש מלה במלה. ואם אי אפשר יש לסמוך על הפוסקים שסוברים שדין שומע כעונה הוא אפילו שאינו מבין. [ילקו''י שבת א' עמוד ער. ואף שזה נגד דעת מרן השלחן ערוך, מכל מקום אופן כזה עדיף מאשר יבטל מצות קידוש לגמרי]. לה אף מי שאינו מקדש לעצמו, כגון שאינו רוצה לסעוד במקום זה, או שכבר קידש וסעד, יכול לקדש לאחרים כדי להוציאם ידי חובה, כשיש שם כאלה שאינם יודעים לקדש בעצמם. שהרי בברכת המצות כל ישראל ערבין זה לזה. ואף שבתוך ברכת הקידוש נכללת ברכת בורא פרי הגפן שהיא ברכת הנהנין, ובברכת הנהנין אין דין ערבות, מאחר וברכה זו באה לחובת היום, לפיכך יכול לקדש לאחרים אף אם הוא עצמו אינו יוצא ידי חובת הקידוש. ואין הבדל בזה בין קידוש של ליל שבת, לקידוש של הבוקר. והמקדש להוציא אחרים ידי חובתם, [או שמקדש בבית הכנסת], ובדעתו לקדש שוב בביתו, ואינו רוצה לצאת ידי חובת הקידוש, אין לו לטעום בעצמו מן היין, אלא יטעימו לאחרים. [ובבית הכנסת יטעימו לתינוקות]. לו אחר שקידש על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ואם נטל ידיו קודם קידוש, גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה, ולא יקדש על היין, אלא על הפת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעג]. כח מנהגינו על פי הקבלה לומר הקידוש בליל שבת מעומד, בין כשמקדש לעצמו, ובין כשמקדש ומוציא אחרים. ונכון שישתה מיושב. ובקידוש של יום, מקדשים בישיבה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רס]. כט מצוה לכתחלה להשמיע הקידוש לאזניו. ואם לא השמיע לאזנו יצא. במה דברים אמורים כשביטא בשפתיו, אבל אם לא ביטא בשפתיו, רק הרהר הקידוש בלבו אף בדיעבד לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומקדש. [ילקו''י שבת א עמ' רסד. ובנוסח הקידוש ראה בירחון קול תורה תשרי תשס''ד עמ' פו]. ל צריך שכל בני הבית ישימו לבם היטב לשמוע ברכת הקידוש מתחלה ועד סוף, מפי גדול הבית המברך, ויכוונו השומעים לצאת ידי חובתם, והמברך יכוין להוציאם ידי חובתם. ואין השומעים צריכים לומר הקידוש מלה במלה אחר המברך. אלא יוצאים ידי חובתם בשמיעת הקידוש מהמברך, שגם בקידוש יש דין ''שומע כעונה''. וכן המנהג בישיבות הקדושות, שאחד מקדש ומכוין להוציא ידי חובה את כל בני הישיבה השומעים את קולו. [ילקו''י שבת א עמ' רסה]. לא כשבעל הבית מקדש ומוציא את בני ביתו ידי חובת הקידוש, יש להזהיר את בני הבית שלא יענו ''ברוך הוא וברוך שמו'' אחר הזכרת שם ה' שבברכות הקידוש. שכל ברכה שהשומעים מכוונים לצאת ידי חובתם, אין להם לענות ברוך הוא וברוך שמו אחר הזכרת ה'. שמכיון שהשומע כעונה אם הוא מפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו אחר הזכרת ה', הוי כמוסיף ומפסיק באמצע הברכה, ומשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. ועל כל פנים מי שעבר וענה ''ברוך הוא וברוך שמו'' אחר הזכרת שם ה' בברכות שהוא יוצא בהם ידי חובתו, בדיעבד יצא ידי חובה, ולא יחזור לקדש לעצמו. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רסח, ובמהדורת תשס''ד עמו' תקעו. ובילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס''ד, סי' קכד, עמ' קנט, ובקול תורה סיון תשס''ג עמ' צג]. לב כשבני הבית רבים, ויש בהם מי שאינו יכול לשמוע את הקידוש היטב מבעל הבית המקדש, או שהמקדש מגמגם בלשונו, או בולע אותיות ותיבות מהברכה, יש להם לברך בלחש את ברכת הקידוש, ובשעת הברכה יתנו עיניהם בכוס שביד המברך. וכשהמקדש יסיים הברכה לא יענו אמן אחר ברכתו, שמאחר והם בירכו בעצמם, ובדעתם לטעום מהיין, אם יענו אמן הוי הפסק. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רסט]. לג יש נוהגים שאם בעל הבית המקדש מגמגם בלשונו, וכיוצא, אומרים עם המקדש את נוסח הברכה, מלבד פתיחת הברכה וחתימתה, ואף על פי שיש לנוהגים כן על מה שיסמוכו, מכל מקום עדיף יותר שיאמרו את כל הברכה עם המקדש מלה במלה, כולל הפתיחה והחתימה. שאין לצאת ידי חובה חצי ברכה בשמיעה, וחצי ברכה באמירה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד ער. יביע אומר ח''י בהערות לרב פעלים ח''א סי' י]. סימן רע''ב - על איזה יין מקדשים א אין מקדשים על יין שריחו רע, או יין מגולה, ואפילו בזמן הזה שאין אנו מקפידים שלא לשתות יין מגולה, שהרי אין נחשים מצויים בינינו, מכל מקום לענין קידוש אין לקדש על יין מגולה. ולכתחלה יש להזהר בזה אף ביין שהיה מגולה שעה מועטת. ומיהו בדיעבד אין לפסול כי אם בנמר ריחו וטעמו, או שעבר עליו לילה אחד. ואין חילוק בין קידוש להבדלה. ב אם עבר וקידש על יין מגולה, בקידוש הלילה אין צריך לחזור ולקדש, דיש לחוש לאיסור ברכה לבטלה. אבל ביום שאין רק ברכת בורא פרי הגפן, טוב לחזור ולקדש על יין כשר. ואם קידש בליל שבת על יין, וכשטעמו ממנו נמצא שהיה חומץ, צריך לחזור ולקדש על יין אחר, בברכת הגפן וברכת הקידוש. במה דברים אמורים כשנמצא שהיה חומץ גמור שאם היו שופכים ממנו על גבי קרקע היה מבעבע, אבל כל שאינו מבעבע אין אנו בקיאים אם הוא חומץ או יין, וספק ברכות להקל. [ילקו''י שבת א עמו' רעט, ועמו' תקפח. שאר''י ג' עמו' שצב]. ג יין שהחמיץ ונפסל לקידוש, ואחר כך נתנו לתוכו חומר שגורם ליין להשביח, יש אומרים דפסול לקידוש, דאף על פי שחזר ליתן טעם טוב, כיון שנפסל שוב אינו חוזר להיכשרו. ויש מכשירים אותו לקידוש, מאחר שסוף סוף עתה הוא ראוי לשתיה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' מהדורת תשס''ד עמוד תקצג. ושארית יוסף חלק ג' עמוד שצו]. ד מותר לקדש על יין חדש אף שנעשה בערב שבת, ולכן מותר לסחוט מערב שבת אשכול ענבים, ולומר עליו קידוש היום. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעט]. ה לכתחלה מצוה לקדש על יין אדום. ומנהג בני ספרד שמקדשים על יין אדום אפילו אם היין הלבן משובח מהיין האדום. ומיהו אם אינו לבן יותר מדאי, אם הוא משובח מן האדום, יש להקדימו. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעט]. ו אם לא מצא יין אדום הכשר לברכת בורא פרי הגפן, יקדש על יין לבן, ויערב בו מעט יין אדום כדי להאדימו. ומותר לערב בו יין אדום גם בשבת, ואין לחוש בזה לאיסור צובע בשבת, שבאוכלין ומשקין אין צביעה בכל אופן. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רפא, ועמוד תקפד. שארית יוסף ח''ג עמ' שצ]. ובמנוחת אהבה החמיר ביין של קידוש, דברוצה להאדימו למצות קידוש על יין אדום, יתן תחלה יין אדום, ועליו ימזוג יין לבן. והביא כן מחס''ל. אך אין זה אלא חומרא, כי מעיקר הדין כבר כתב הפמ''ג שגם אם כוונתו שהיין יהיה בצבע אדום, מותר, דסו''ס אין דרך צביעה במשקין לשתיה. ודברי הפמ''ג הובאו ביביע אומר ח''ב. לה אף מי שאינו מקדש לעצמו, כגון שאינו רוצה לסעוד במקום זה, או שכבר קידש וסעד, יכול לקדש לאחרים כדי להוציאם ידי חובה, כשיש שם כאלה שאינם יודעים לקדש בעצמם. שהרי בברכת המצות כל ישראל ערבין זה לזה. ואף שבתוך ברכת הקידוש נכללת ברכת בורא פרי הגפן שהיא ברכת הנהנין, ובברכת הנהנין אין דין ערבות, מאחר וברכה זו באה לחובת היום, לפיכך יכול לקדש לאחרים אף אם הוא עצמו אינו יוצא ידי חובת הקידוש. ואין הבדל בזה בין קידוש של ליל שבת, לקידוש של הבוקר. והמקדש להוציא אחרים ידי חובתם, [או שמקדש בבית הכנסת], ובדעתו לקדש שוב בביתו, ואינו רוצה לצאת ידי חובת הקידוש, אין לו לטעום בעצמו מן היין, אלא יטעימו לאחרים. [ובבית הכנסת יטעימו לתינוקות]. לו אחר שקידש על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ואם נטל ידיו קודם קידוש, גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה, ולא יקדש על היין, אלא על הפת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעג]. לז צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, [דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו, ויראה מלא לגומיו], והוא רובו של רביעית, כארבעים ושתים גרם לאדם בינוני. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעד]. לח לכתחלה ראוי ונכון שהמקדש עצמו ישתה מהיין מלוא לוגמיו. ואם לא טעם המקדש כמלוא לוגמיו, אלא טעם מעט, ואחד מהמסובין טעם כמלוא לוגמיו, בדיעבד יצאו כולם ידי חובת קידוש. [ילקו''י שבת כרך א' סי' רעא סעיף לז, ומהדורת תשס''ד עמוד תקצז]. ואם המקדש או אחד המסובים טעמו מעט מהיין, אף שאף אחד לא שתה מלוא לוגמיו, יצאו ידי חובת קידוש. [עיין במג''א סי' רעא ס''ק לב. א''ר שם. מעט מים. שארית יוסף חלק ג' סימן רעא. והובא באור לציון]. לט מצוה מן המובחר שכל המסובים יטעמו מן היין לחיבוב מצוה. וכשבעל הבית מיסב עם בני ביתו, המנהג שבני הבית טועמים מהכוס ששתה ממנו המקדש, ויש שמקנחים מקום ששתה ממנו. ואם מיסב עם אנשים שאינם מבני משפחתו, ומקפידים שלא לשתות מכוס ששתה ממנו אחר, ימזוג מעט יין לכמה כוסות, כדי שיטעמו המסובין מהיין. מ אף מי שלא טעם מהיין, יצא ידי חובת הקידוש, הן בקידוש הלילה והן בקידוש היום. שאין טעימת המסובין לעיכובא, אלא לחיבוב מצוה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעו]. מא קידש וקודם שטעם הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן, אבל אינו חוזר לברך ברכת הקידוש. וכן אם קידש על היין, וקודם שטעם נשפך היין, והביאו לו כוס יין אחר, חוזר ומברך הגפן, אבל לא ברכת הקידוש. אבל אם היה דעתו לשתות עוד מהיין אחר הקידוש, אין צריך לברך בורא פרי הגפן שנית. והשומעים שדיברו קודם שטעמו מהיין, אם דיברו קודם שהמקדש טעם, אינם יכולים לטעום מהיין אלא אם כן יברכו ברכת בורא פרי הגפן, אבל אין זה לעיכובא ויצאו ידי חובת קידוש. ואם דיברו אחר שהמקדש טעם, יש אומרים שאינם צריכים לברך. אך בהליכות עולם (ח''ג עמ' כד טור ב) הביא מהאוהל מועד שצריכים לברך. [והיכא שאחד השומעים דיבר, ראה בילקו''י על הלכות ציצית הערה כד ד''ה והיכא]. מב מותר לקדש בכוס העשוי לשימוש חד פעמי, או כוס נייר, וכדומה. אך אם יש לו כוס אחר, עדיף יותר לקדש בכוס אחר, ויקיים בעצמו, זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות. מג מי שאין לו כוס אלא כוס שפיו צר, או בקבוק, יכול לקדש על כוס זה, ויתן עיניו בכוס מבחוץ. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעח]. מד מי שיש לו על ידיו כפפות, נכון להסירם מעל ידיו קודם הקידוש, כדי שלא יאחז את הכוס על ידי הכפפות. ומי שיש לו על ידיו תחבושת, או גבס, מותר לאחוז כך את הכוס, [ואין צריך ליתן לאחר לקדש]. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רעח]. מה הרוצה לצאת ידי חובת קידוש ששומע מאחר, על ידי תנאי, שיכוין השומע שאם יהיה לו יין לקדש בעצמו אינו רוצה לצאת ידי חובה בקידוש מדין שומע כעונה, ואם לא יהיה לו יין, הוא מכוין לצאת, רשאי לעשות תנאי כזה. ויוצאים ידי חובת קידוש בכך. [שם עמ' תרכד]. כח מנהגינו על פי הקבלה לומר הקידוש בליל שבת מעומד, בין כשמקדש לעצמו, ובין כשמקדש ומוציא אחרים. ונכון שישתה מיושב. ובקידוש של יום, מקדשים בישיבה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רס]. כט מצוה לכתחלה להשמיע הקידוש לאזניו. ואם לא השמיע לאזנו יצא. במה דברים אמורים כשביטא בשפתיו, אבל אם לא ביטא בשפתיו, רק הרהר הקידוש בלבו אף בדיעבד לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומקדש. [ילקו''י שבת א עמ' רסד. ובנוסח הקידוש ראה בירחון קול תורה תשרי תשס''ד עמ' פו]. ל צריך שכל בני הבית ישימו לבם היטב לשמוע ברכת הקידוש מתחלה ועד סוף, מפי גדול הבית המברך, ויכוונו השומעים לצאת ידי חובתם, והמברך יכוין להוציאם ידי חובתם. ואין השומעים צריכים לומר הקידוש מלה במלה אחר המברך. אלא יוצאים ידי חובתם בשמיעת הקידוש מהמברך, שגם בקידוש יש דין ''שומע כעונה''. וכן המנהג בישיבות הקדושות, שאחד מקדש ומכוין להוציא ידי חובה את כל בני הישיבה השומעים את קולו. [ילקו''י שבת א עמ' רסה]. לא כשבעל הבית מקדש ומוציא את בני ביתו ידי חובת הקידוש, יש להזהיר את בני הבית שלא יענו ''ברוך הוא וברוך שמו'' אחר הזכרת שם ה' שבברכות הקידוש. שכל ברכה שהשומעים מכוונים לצאת ידי חובתם, אין להם לענות ברוך הוא וברוך שמו אחר הזכרת ה'. שמכיון שהשומע כעונה אם הוא מפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו אחר הזכרת ה', הוי כמוסיף ומפסיק באמצע הברכה, ומשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. ועל כל פנים מי שעבר וענה ''ברוך הוא וברוך שמו'' אחר הזכרת שם ה' בברכות שהוא יוצא בהם ידי חובתו, בדיעבד יצא ידי חובה, ולא יחזור לקדש לעצמו. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רסח, ובמהדורת תשס''ד עמו' תקעו. ובילקוט יוסף תפלה כרך ב' מהדורת תשס''ד, סי' קכד, עמ' קנט, ובקול תורה סיון תשס''ג עמ' צג]. לב כשבני הבית רבים, ויש בהם מי שאינו יכול לשמוע את הקידוש היטב מבעל הבית המקדש, או שהמקדש מגמגם בלשונו, או בולע אותיות ותיבות מהברכה, יש להם לברך בלחש את ברכת הקידוש, ובשעת הברכה יתנו עיניהם בכוס שביד המברך. וכשהמקדש יסיים הברכה לא יענו אמן אחר ברכתו, שמאחר והם בירכו בעצמם, ובדעתם לטעום מהיין, אם יענו אמן הוי הפסק. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רסט]. לג יש נוהגים שאם בעל הבית המקדש מגמגם בלשונו, וכיוצא, אומרים עם המקדש את נוסח הברכה, מלבד פתיחת הברכה וחתימתה, ואף על פי שיש לנוהגים כן על מה שיסמוכו, מכל מקום עדיף יותר שיאמרו את כל הברכה עם המקדש מלה במלה, כולל הפתיחה והחתימה. שאין לצאת ידי חובה חצי ברכה בשמיעה, וחצי ברכה באמירה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד ער. יביע אומר ח''י בהערות לרב פעלים ח''א סי' י]. לד השומע קידוש מחבירו, ואינו מבין את הלשון כלל, לדעת מרן השלחן ערוך אינו יוצא ידי חובת קידוש. וכן בכל הברכות שיוצאים בהם ידי חובה מדין שומע כעונה, אם השומע אינו מבין שפת המשמיע, אינו יוצא ידי חובת הברכה. ולכן לכתחלה צריך השומע שאינו מבין שפת חבירו לומר את ברכות הקידוש עם המקדש מלה במלה. ואם אי אפשר יש לסמוך על הפוסקים שסוברים שדין שומע כעונה הוא אפילו שאינו מבין. [ילקו''י שבת א' עמוד ער. ואף שזה נגד דעת מרן השלחן ערוך, מכל מקום אופן כזה עדיף מאשר יבטל מצות קידוש לגמרי]. כד כשמקדש על היין, כיצד הוא עושה, נוטל כוס שמחזיק רביעית הלוג או יותר, [שמונים ואחד גרם], ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלא את הכוס על כל גדותיו ביין הכשר לברכה. ומכל מקום כל שיש בכוס שיעור רביעית יין, אף אם אין הכוס מלא, אין זה לעיכובא. ויש שאין ממלאים את הכוס ממש, מחשש שישפך מהיין ויתבזה. וצריך שיהיה הכוס שלם, ובשעת הדחק אם אין לו אלא כוס שבור, או פגום בשפתו, מותר לקדש בכוס זה. והוא שלא שתו מאותה צלוחית שהיין בתוכה. אבל אם שתו מהכוס, היין שבתוכו נפגם, ואינו ראוי יותר לקידוש. ואחר כך אוחז הכוס ביד ימינו, ומגביהו מן השלחן טפח או יותר, ולא יסייע בשמאל את יד ימינו. ואומר כשהוא עומד ''יום השישי ויכולו וכו''' עד אשר ברא אלוקים לעשות, ואח''כ מברך בורא פרי הגפן, וברכת הקידוש, ושותה מיושב. כה נהגו לומר בליל שבת פזמון ''שלום עליכם'', ויש הנוהגים לכפול כל בית ג' פעמים, אך אם ממהר ללימודו, וכיוצא בזה, אין צריך לכפול. וכבר נהגו לומר ''ברכוני לשלום מלאכי השלום'', אף שהוא מיוחס למלאכי השרת, שאין זה אלא דרך ענוה, שהוא בוש לבקש מהמלך בעצמו. ויש שמדלגים זאת, כדי שלא ייראה כמבקש מהמלאך, ומכל מקום מנהגינו לאומרו, וכאמור. ומנהגינו לומר ''צאתכם לשלום'' ואין צריך לבטל המנהג. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רס]. כו אחר ''שלום עליכם'' אומרים פרק אשת חיל מי ימצא וגו', ויכולו השמים וגו', ומברכים בורא פרי הגפן, וברכת הקידוש. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רס]. כז יש נוהגים לומר קודם הקידוש ''אזמר בשבחין'', ו''מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר''. וגם בזה אם הוא ממהר ללימודו, וכל כיו''ב, אין צריך לאומרם. ומעיקר הדין אין צורך לומר קודם הקידוש ''לשם יחוד'' וכו', כי הברכה עצמה היא הכוונה של המצוה. וכן בכל המצות שברכתם עובר לעשייתן הברכה עצמה היא הכוונה של המצוה. ומכל מקום הרוצה לומר ''לשם יחוד'' לא יאמר בו דברים השנויים במחלוקת, כגון שאומר לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים ''מצות עשה מן התורה'' לקדש וכו', והרי לדעת רוב הפוסקים כבר יצא ידי חובה מן התורה בתפלת ערבית. וכן כשאומר ''ומצות עשה מדברי סופרים לקדש על היין'', והרי יש אומרים שהקידוש ''על היין'' מן התורה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד תקצג. ועיין בשו''ת יביע אומר חלק א' סימן טו אות יט, ובהערה שם]. יט מי שטעה ועבר וטעם קודם הקידוש, ואפילו אכל סעודה גמורה, מקדש אחר כך. ומכל מקום אם כשהתחיל לאכול נזכר שלא קידש, חייב להפסיק מיד ולקדש, ואחר כך ימשיך בסעודתו. וכן אם התחיל לאכול מבעוד יום, וחשכה, צריך להפסיק את אכילתו, ופורס מפה ומקדש. ואם היו שותים יין תחלה, אינו אומר אלא קידוש בלבד, בלא ברכת הגפן, דכיון דבירך כבר בתוך הסעודה בתחלת שתייתו, שוב אין צריך לברך בורא פרי הגפן קודם הקידוש, ואחר ברכת הקידוש מברך המוציא. ואם אין לו יין ומקדש על הפת, אינו מברך המוציא. ויש אומרים שאף כשמקדש על היין אינו מברך המוציא. וספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רנד. שלחן ערוך סימ' רעא ס''ג, ובמשנה ברורה שם ס''ק טז]. כ מי ששכח לקדש בליל שבת או בליל יום טוב, ובירך על הפת ברכת המוציא, וקודם שטעם נזכר שעדיין לא קידש, יאמר שם ברכת הקידוש על הפת, [וברכת שהחיינו בליל יום טוב הראשון של פסח, ושל סוכות, או יום טוב של שבועות], ואחר כך יאכל, ולא חשיב הפסק בין ברכת המוציא לטעימה. אבל אם בירך על הפת קודם שהבדיל במוצאי שבת, ונזכר שלא הבדיל קודם שטעם, יטעם מעט, ואחר כך יבדיל על היין, שהרי אין מבדילין על הפת. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רנד]
כא מי ששכח או הזיד ולא קידש בליל שבת, יקדש ביום, ויאמר כל נוסח הקידוש של הלילה, מפני שזמנו כל היום. אך אינו אומר ויכולו. ואף על פי שהתפלל תפלה של שבת, יקדש על היין בשם ומלכות, ויטעם מן הכוס כמלא לוגמיו, אם הוא בתוך הסעודה. ואם אינו בתוך הסעודה, ישתה רביעית יין מכוס הקידוש, כדי שיחשב לו קידוש במקום סעודה. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד תקצה].
כב אם לא קידש לא בליל שבת ולא ביום שבת, והגיע זמן בין השמשות של מוצאי שבת, [תוך י''ג דקות וחצי מהשקיעה, בשעות זמניות], יקדש על הכוס בברכה. ונכון שישתה רביעית יין, כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. [ואפילו אם לא יוכל לשתות רביעית יין, יוצא ידי חובת קידוש על כל פנים מן התורה גם בלא סעודה לדעת רבינו יונה וסיעתו]. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רנו].
כג קודם הקידוש צריך שתהיה מפה פרוסה על השלחן, ויתן עליה את הלחם משנה, ואחר כך יפרוס על הלחם מפה אחרת. זכר למן שהיה כמונח בקופסא, טל למטה וטל למעלה והמן באמצע. ועוד, כדי שלא יראה הפת את בושתו, שמקדים לברך על היין קודם הפת המונח לפניו. ודי שהפת תהיה מכוסה עד לאחר הקידוש. וטוב להשאיר הפת מכוסה עד ברכת המוציא. וגם אם מקדש על הפת, טוב שיכסנו בעת הקידוש, ובתחלה יברך המוציא, ויניח ידיו על הפת, ויגלה הלחם משנה, ואחר ברכת המוציא יברך ברכת הקידוש, ויחזור ויכסה במפה ויניח ידיו עליהם עד גמר הקידוש. אך כל זה אינו לעיכובא. יד מנהגינו פשוט לברך ברכת בורא פרי הגֶפֶן, הגימ''ל בניקוד סגו''ל. ואין לשנות מהמנהג. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רמט. ילקוט יוסף שובע שמחות חלק א' מהדורת תשס''ה, עמוד קלט. ילקו''י תפלה ב' קונטרס נוסח הברכות]. והמנהג לומר בורא פּרי, פ' דגושה. [שו''ת יביע אומר ח''ט או''ח סי' כב]. טו סומא (עיור) חייב בכל המצות מן התורה, ולפיכך מוציא ידי חובה את בני ביתו בקידוש בשבת וביום טוב. ויש אומרים שאם יש שם פיקחים גדולים, יקדש אחד מבני ביתו לצאת ידי חובת כל הפוסקים. ומכל מקום הדבר ברור שאם דעתו נחלשת בכך שיקדש אחד מבני הבית, יקדש בעצמו. ויכול להוציא ידי חובת קידוש את בני ביתו הפיקחים. [ילקו''י שבת כרך א' עמו' רנ].
טז אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה, ולכבוד היום ולקידוש היום, מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה, או ממה שיקנה יין לצורך היום. ודוקא בשאר צרכי סעודה כבוד היום קודם לכבוד לילה, אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש, כבוד לילה קודם לכבוד יום. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רנא].
יז כיון ששקעה החמה בערב שבת אסור לטעום כלום קודם הקידוש, ואפילו מים אסור לשתות משחשכה. [אבל מותר לרחוץ פיו במים, כיון שאינו מתכוין להנאת טעימה]. ואם טעה ובירך על דבר מאכל קודם הקידוש, יטעם ממנו מעט, כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. [ילקוט יוסף תפלה כרך א' סימן פט הערה מד. ירחון קול תורה סיון תשס''ג עמוד ק']. ואסור לעשות כל מלאכה, ואפילו שבות דרבנן, הואיל ומנהגינו כסברת הגאונים שתיכף אחר שקיעת החמה מתחיל בין השמשות, ונמשך כשלשת רבעי מיל, דהיינו שלש עשרה דקות ומחצה. ואם קיבל עליו שבת מבעוד יום, נאסר מיד בטעימה. ואם לא קיבל עליו שבת, והוא צמא לשתות אחר השקיעה, בתוך זמן בין השמשות, אפשר להקל לו לשתות מים להפיג צמאונו. [מג''א סק''י, שכל האיסור לשתות חל רק בצאה''כ, וכ''כ בזכור ליצחק הררי. ובפרט שבאותו זמן יש ספק ספיקא להקל, כי שמא הלכה כרבינו תם שסובר ששלשה מיל ורבע אחר השקיעה יום גמור הוא, ואם תמצא לומר שהלכה כהגאונים, כמנהגנו, שמא הלכה כר' יוסי דסבירא ליה שכל משך הזמן דבין השמשות דר' יהודה יום הוא, ורק אחר כך מתחיל בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא. והוה ליה ספק ספיקא בדרבנן. ילקוט יוסף שבת א' עמוד רנא].
יח יש לחנך קטן שהגיע לחינוך [כבן 6] שלא יאכל או ישתה קודם הקידוש. אולם כשיש צורך בדבר, כגון בבוקר קודם תפלת שחרית, או כשממתינים הרבה לאיזה אורח שיגיע, מותר לקטן [אף שהגיע לחינוך] לאכול. ומותר אף להאכילו בידים, ובפרט אם מאריכים בתפלת שבת. ומיהו בנער בריא כבן י''ב שנה ויום אחד ואילך, נכון לחנכו גם בזה. [ילקו''י שבת כרך א עמ' רנג. ילקו''י דיני חינוך קטן עמוד קעג].
המשך סימן רעא - דיני קידוש על היין יא נער בן י''ג שנה ויום אחד, שיש ספק אם הביא שתי שערות וחייב בקידוש מן התורה, או לא, יש אומרים שאינו מוציא ידי חובת קידוש על הכוס איש או אשה, שהם חייבים מן התורה, והוא ספק אם חייב מן התורה. ויש אומרים דאחר שהגיע לי''ג שנה ויום אחד יש חזקה שהביא ב' שערות, וסמכינן שפיר על החזקה גם במקום מצוה דאורייתא. וכן עיקר להלכה. ולכן כשבעל הבית נעדר מביתו בליל שבת, או שאבי המשפחה נפטר, וקשה לאשה לקדש בעצמה, יכול הבן הנז' לקדש ולהוציא ידי חובה את האמא ושאר בני המשפחה. ומכל מקום עדיף יותר שיקדש גדול שבודאי הביא ב' שערות, או שתקדש האמא. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמ' רמה, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקעד. ילקוט יוסף על הל' ציצית סי' יא הערה ה'. ובילקוט יוסף על הלכות תפילין, סימן לז הערה ג. יביע אומר ח''י בהערות לרב פעלים ח''א סי' י']. יב קטן שהגדיל ונעשה לבר מצוה בליל שבת קודש, לא יקדש מבעוד יום, ככל המוסיפין מחול על הקודש, אלא ימתין עד צאת הכוכבים, ואז יקדש קידוש היום בחיוב. שכל קטן המתקרב לזמן היכנסו לעול המצוות, יש לו להזהר מצד הדין לבלתי יעשה בקטנותו מצוה שנמשך זמנה עד לאחר שהגדיל. הואיל ולדעת רוב הפוסקים, הקטן אינו חייב במצוות כלל וכל מצות החינוך אינה אלא על האב. ומיהו אם עבר וקידש מבעוד יום, אף על פי שיש אומרים שלא יצא ידי חובה וחייב לחזור ולקדש, אנן בדידן דחיישינן הרבה ל''ספק ברכות'', ומורים לו דשב ואל תעשה עדיף, ולא יחזור לקדש. ויכוין לצאת ידי חובת קידוש בתפלת שחרית למחרת היום. והיכא דאפשר טוב שישמע קידוש מפי המחוייב בקידוש, המקדש אחר צאת הכוכבים, כדי שיצא ידי חובת קידוש בלי פקפוק. אך צריך שיאכל שוב כזית ממיני דגן. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רמה]. יג כשמקדש ומבדיל לאחרים, אין קפידא על המבטאים השונים, שספרדי השומע קידוש או הבדלה במבטא אשכנזי, יוצא ידי חובתו, והוא הדין להיפך. ולכן בני ישיבה אשכנזים השומעים את הקידוש בהברה ספרדית, או בני ישיבות ספרדים השומעים קידוש או הבדלה בהברה אשכנזית, יוצאים ידי חובת קידוש והבדלה, שהרי מבינים איש שפת רעהו. ואפילו בקידוש של ליל שבת, אין צריך להחמיר לשמוע הקידוש במבטא שהוא רגיל בו. וספרדי המקדש בישיבה של אשכנזים אין לו לשנות ממבטא שם ה', ועליו לומר כפי המבטא שלנו, והאשכנזים יוצאים ידי חובה גם במבטא זה, אחר שהוכח שכך היה המבטא אצל רש''י, הרי''ף, ר''א הקליר, ועוד. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רמה. ילקוט יוסף תפלה כרך א' עמוד שצו, וירחון קול תורה סיון תשס''ג עמוד כא. יחוה דעת חלק ו' סימן יט. וע' בהגהות היעב''ץ ברכות מז. שכך היה מבטא רש''י. וכן מוכח מהתוס' ברכות טו: בשם הרי''ף. וכן מוכח מפיוטי ר''א הקליר [מהגאונים, ניצוץ נשמת רבי אלעזר בן רשב''י] בקורב''ץ לט' באב. וכן משמע מהרמב''ם פרק סו במורה נבוכים, ומדברי רבינו בחיי פר' וירא, ובס' זכר יהוסף]. המשך הלכות ומנהגי ט''ו בשבט ו בשנה שחל ט''ו בשבט בשבת, יש נוהגים להביא הפירות לברך עליהם מיד לאחר הקידוש, קודם נטילת ידים של הסעודה. ויש לפקפק על מנהג זה, כי ישנה מחלוקת בפוסקים אם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה, או נפטרים בברכת המזון שלאחר הסעודה. ועל כל פנים אם הביאום קודם סעודה ואכלו מהם כשיעור, לא יברכו ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמט]. ז כשחל ט''ו בשבט בימי החול, לכתחלה אין להביא הפירות לאחר ברכת המזון, כדי להרויח ברכה אחרונה, מחשש שהוא גורם לברכה שאינה צריכה. ורק אם טעו והניחום לאחר ברכת המזון על ידי שכחה וכיוצא, מותר להביאם, ויברך לפניהם ולאחריהם כהלכה. אך בשבת מותר לכתחלה להניחם ולהביאם לאחר ברכת המזון כדי להרויח מאה ברכות בכל יום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנ]. ח יש נוהגים לרקח האתרוג בסוכר ולעשותו ריבה ולאוכלו בליל ט''ו בשבט, ואין לברך עליו שהחיינו לכל הדיעות, הואיל וכבר בירך עליו שהחיינו בעת נטילתו עם הלולב ביום טוב של חג סוכות, ובזה יצא ידי חובה גם מברכת שהחיינו שעל האכילה, שהרי הוא כבירך בשעת ראייה על פרי חדש, שאינו חוזר ומברך בשעת אכילה. אולם אשה צריכה לברך שהחיינו בט''ו בשבת בעת אכילת האתרוג, אחר שאינה מברכת על הלולב.[ילקו''י מועדים עמ' רנ]. ט פירות שמצויים בהם תולעים צריך שיפתחם ויבדקם לפני שיברך עליהם ברכת הנהנין. וצריך להזהיר מאד מדי פעם בפעם על בדיקת הפירות והירקות שמוחזקים בתולעים, שהוא איסור חמור, שהאוכל תולעת חייב חמשה לאוין. והרי זה משקץ נפשו ומטמא לבו מעבודת השי''ת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רנ]. מהלכות ומנהגי ט''ו בשבט א יום ט''ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. ונפקא מינה לכמה הלכות בדיני ערלה ותרומות ומעשרות, וכמו שיבואר להלן בהלכות ערלה ותרומות ומעשרות. ואסור להתענות ביום ט''ו בשבט. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמז]. ב במקומות שנהגו שהחתן מתענה ביום חופתו, לא יתענה בט''ו בשבט, אף על פי שהוא מתענה בחודש ניסן ביום חופתו. ובלאו הכי מנהג הספרדים שאין החתן מתענה כלל ביום חופתו אפילו בשאר ימות השנה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמז]. ג אין אומרים וידוי ונפילת אפים בט''ו בשבט. ואם חל ט''ו בשבט בשבת אין אומרים צדקתך צדק וכו' במנחה. והמנהג שאין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה של יום י''ד בשבט. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמח]. ד יש נוהגים לעשות לימוד בליל ט''ו בשבט, וקוראים במשנה ובזהר מענינא דיומא, וכבר נדפס ספר ''פרי עץ הדר'' במיוחד לכך, וכל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם. ומכל מקום יש ללמוד ''בהבנה'' ככל האפשר, ובפרט יש ללמוד בהלכות השייכות לדיני ט''ו בשבט, בעניני ערלה ותרומות ומעשרות, ובדיני קדימה בברכות [לעיל סימן ריא]. ה נוהגים להרבות באכילת מיני פירות של אילנות בליל ט''ו בשבט, ובעיקר פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, להראות בזה שהוא ראש השנה לאילנות, ולברך עליהם ברכות הראויות להם. ומנהג יפה הוא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמח]. סימן רעא - דיני קידוש על היין א אחר תפלת ערבית ימהר לילך לביתו לקדש, שמצוה להקדים לקדש את היום, וכל הזריז הרי זה משובח. ולכן לא יתעכב בשיחה עם המתפללים, אלא יזדרז לביתו כדי לקדש. ויש נוהגים לברך את הבנים קודם הקידוש, ויש הנוהגים כן אחר הקידוש. ונכון לנשק את ידי אביו ואמו אחר הקידוש. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד קעד. ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלד]. ב מצות הקידוש בליל שבת צריכה להיות קודם נטילת ידים לסעודה. וכמו שכתבו רב עמרם גאון, והרי''ף, והרמב''ם, ומרן השלחן ערוך. וכן פשט המנהג בכל עדות המזרח. והנוהגים ליטול ידיהם תחלה קודם הקידוש, עליהם לשנות מנהגם ולקדש קודם הנטילה לסעודה. ג מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בכניסתו בדברים, שנאמר, זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש. ומדברי סופרים צריך שתהיה זכירה זו על כוס של יין, וסמכו על מה שמצינו זכירה ביין, ככתוב: זכרו כיין לבנון, ונאמר: נזכירה דודיך מיין. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלד]. ד אף בקידוש של יום טוב, דעת רבים מהראשונים שהוא מן התורה, ואף על פי שהרב המגיד כתב שהקידוש בליל יום טוב הוא מדברי סופרים, והביאוהו האחרונים להלכה, מכל מקום רבים מהראשונים סוברים שהוא מן התורה כמו בשבת, וכן עיקר להלכה. ולכן אם חל יום טוב בערב שבת, ואין לו אלא כוס אחד של יין בלבד, יקדש על הכוס בליל יום טוב, ובליל שבת יקדש על הפת אם לא נזדמן לו יין בינתים, שאין מעבירין על המצות. [ילקו''י שבת כרך א עמ' רלז] ה כשיבא לביתו ימהר לקדש ולאכול מיד. ורשאי אדם לקבל שבת מבעוד יום ולקדש ולאכול, ואחר כך יתפלל ערבית בלילה. ובלבד שיתחיל באכילתו חצי שעה קודם זמן ערבית, שהוא זמן צאת הכוכבים. [ילקו''י שבת א' עמוד רד, ועמוד תקעג. שארית יוסף ח''ג עמוד שפח]. ומותר לכתחלה לקדש מבעוד יום, אף על פי שהקידוש מן התורה, ועדיין לא קדש היום. משום שאנו סומכים להלכה על הפוסקים הסוברים שהתוספת מחול על הקודש מן התורה, ואפילו להאומרים שתוספת שבת היא מדברי סופרים, יש לסמוך על דעת המרדכי (סוף פ''ב דמגילה), שהואיל והזמן ממילא קא אתי, שבעוד זמן מה יקדש היום מאליו, ובעל כרחו יבא לידי חיוב מן התורה, שפיר יוצא ידי חובת קידוש, בקידוש שמקדש מבעוד יום, ויכול לאכול אף משחשכה על סמך הקידוש שקידש מבעוד יום. וכבר נתבאר שנכון להחמיר לאכול עוד פת כשיעור אחר צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלח]. ו המתארח בשבת אצל מכרים שאינם בקיאים בהלכה כל כך, ונסתפק שמא המקדש לא כיוון להוציאו ידי חובת קידוש, וכן מי שנסתפק אם קידש או לא, אינו מקדש מספק, שמאחר והתפלל ערבית, ומן התורה יצא ידי חובת קידוש בתפלה, ומה שצריך לקדש על היין הוא מדרבנן, ממילא הוה ליה ספק דרבנן ולקולא. ובפרט דהוי ספק ספיקא, שמא קידש, ושמא יצא ידי חובתו בתפלה. ואף על פי שאמרו (בפסחים קיז:) שצריך להזכיר בקידוש יציאת מצרים, ובתפלת ערבית של שבת אין שם זכר ליציאת מצרים, יש לומר שכל זה מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועוד, שכיון שהזכיר יציאת מצרים בקריאת שמע ואמת ואמונה, וסמך גאולה לתפלה, נחשב לו כאילו הזכיר יציאת מצרים בתפלה, ויצא ידי חובת קידוש מן התורה. ומכל מקום אם יכול טוב שישמע הקידוש ממי שבודאי לא קידש ויצא ידי חובת קידוש. ואם נסתפק אם קידש ועדיין לא התפלל ערבית, יכוין בתפלתו לצאת ידי חובת קידוש, ויאמר בתפלה [אחר זכר למעשה בראשית]: זכר ליציאת מצרים. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רלט]. ז אם אין יין בעיר, או שהיין מזיק לו, מקדש על הפת [בליל שבת]. ואם יש מי מהשומעים שישתה רוב רביעית מכוס הקידוש, יקדש על היין ויטעם משהו, ויתן לאחר לשתות. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רמ]. ח מי שנמצא בחוץ לארץ במקום שאין שם יין כשר לקידוש, שכל היינות שם הם יין נסך, או מי שנמצא במדבר ואין לו יין לקדש עליו, וגם אין לו פת, אין לו לברך את ברכת הקידוש, שאין מברכים ברכה זו אלא על היין או על הפת. ודי במה שמזכיר דברי שבח וקדושת השבת בתפלתו. וטוב שיוסיף בתפלה ''זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים'', ויכוין לצאת ידי חובתו, שמצוות צריכות כוונה. [ילקו''י שבת כרך א עמו' רמא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקצד]. ט נשים חייבות בקידוש מן התורה, ואף על פי שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה, מכל מקום בקידוש היום חייבות מכח היקש, שנאמר בלוחות הראשונות (בפרשת יתרו): ''זכור'' את יום השבת לקדשו, ונאמר בלוחות האחרונות (בפרשת ואתחנן): ''שמור'' את יום השבת לקדשו. וקיבלו חז''ל, כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, לומר: כל שישנו בשמירת שבת, שמוזהר שלא לעשות מלאכה בשבת, ישנו גם בזכירה. כלומר, שחייב בקידוש. והואיל וגם הנשים מוזהרות על שמירת שבת, כי על מצות לא תעשה נשים חייבות אף כשהן מצוות שהזמן גרמא, ישנן גם בחיוב מצות זכירת שבת, דהיינו קידוש היום. [ברכות כ:]. וגם בקידוש של יום טוב נשים חייבות, וכן בקידוש של היום, שנקרא ''קידושא רבה'', בין בשבת בין ביום טוב. ולפיכך הנשים מוציאות את האנשים ידי חובת קידוש, הואיל והן מצוות על הקידוש מן התורה כמותם. ואף אשה שהתפללה ערבית של שבת יכולה להוציא ידי חובה איש שלא התפלל. ומכל מקום משום צניעות נכון שהאשה לא תוציא אנשים ידי חובת קידוש אלא כשהם מבני ביתה. וגם אשה שלא התפללה ערבית בליל שבת, יכול בעלה שהתפלל כבר להוציאה ידי חובת קידוש, שבמצות קידוש שהנשים חייבות יש דין ערבות, ואמרינן בהו אף על פי שיצא מוציא, מדין ערבות. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רמא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקעג]. י כשבעל הבית נעדר מסיבה מסויימת מהבית, וכגון ששוכב בבית חולים, או נמצא בחוץ לארץ, או שיצא למילואים, וכדומה, אין הקטן שהוא פחות מבר מצוה, יכול לקדש בליל שבת כדי להוציא ידי חובה את אמו ויתר בני הבית. הואיל ואין הקטן חייב במצות אלא מדברי סופרים כדי לחנכו במצות, אינו יכול להוציא אחרים החייבים בקידוש מן התורה, שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם. ואפילו אם הקטן עדיין לא התפלל ערבית של שבת, ואמו ושאר בני הבית הגדולים התפללו ערבית של שבת, אינו יכול להוציאם ידי חובת קידוש. ואפילו אם כיוונו בפירוש לצאת ידי חובת קידוש מן התורה בתפלה. ואם אין שם אלא קטן, והאשה אינה יודעת לקדש, יאמר הקטן הקידוש, והאשה תאמר אחריו מלה במלה עד סוף הקידוש. [ילקו''י שבת כרך א' (עמ' רמג). וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ט (חאו''ח סימן כו) שהביא דעת הרבה פוסקים הסוברים דמצות חינוך קטן היא על האב ואינו על הבן, ולכן אינו מוציא אחרים י''ח גם במצוות דרבנן. וכ''ד רש''י, והרמב''ם, והרמב''ן, והריטב''א, והמאירי, והמרדכי, והרא''ש, והר''ן] סימן ער - לומר ''במה מדליקין'' א נוהגים לומר פרק במה מדליקין. ומנהגינו לאומרו קודם תפלת ערבית.[ילקו''י שבת א עמ' רלא] ב אין אומרים ''במה מדליקין'' ביום טוב, שהרי מותר להדליק ביום טוב באותם שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליק בהם נר של שבת. וכן ביום טוב שחל בשבת, וכן בשבת חול המועד ובשבת של חנוכה, וביוהכ''פ שחל בשבת. אלא אומרים ''אמר רבי אלעזר א''ר חנינא תלמידי חכמים וכו'''. אבל בשבת שחל אחר יום טוב, מנהגינו לומר ''במה מדליקין''. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלא]. ג כשמתפללים בליל שבת בבית האבל, בתוך שבעה ימי אבלות, לכתחלה אין להנהיג לומר שם ''במה מדליקין''. אלא שכבר נהגו לומר ''במה מדליקין'' בערב שבת בבית האבל, ויש ליישב המנהג. ואם מתפללים בבית האבל אחר שבעה ימי אבלות, צריך לומר שם במה מדליקין. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלב] ד יש נוהגים לקרוא בכל ערב שבת ''שיר השירים'' בנעימה. ומנהג חסידי בית אל לקרותו בין מנחה לערבית אחר קבלת שבת. ויש שנוהגים לקרותו קודם מנחה. ואם יש לחשוש שעל ידי קריאת שיר השירים יעבור זמן מנחה, יש לדחות את קריאת שיר השירים אחר קבלת שבת. ומכל מקום אם רב בית הכנסת דורש לפני הקהל בליל שבת, ויש טורח צבור גם בדרשת הרב וגם בקריאת שיר השירים, יש להעדיף את דרשת הרב, על פני אמירת שיר השירים, ובפרט שלא בכל המקומות נהגו לומר שיר השירים. ומיהו יש לעשות הכל בלי מחלוקת ומצה ומריבה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלב]. סימן רסט - קידוש בבית הכנסת א אין לקדש בזמן הזה בבית הכנסת, שהרי כיום אין אוכלים ואין שותים שם, ואין קידוש אלא במקום סעודה. וכן המנהג ברוב המקומות. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רכט]. ב ומכל מקום המנהג שנהגו בכמה בתי כנסת לקדש על הכוס בליל שבת, יסודתו בהררי קודש, ואין לבטלו, שיש להם על מה שיסמוכו, ואדרבה בזמן הזה שרבים עתה עמי הארץ שאינם מקדשים כלל בביתם, טוב להנהיג במקומות כאלה לקדש בבית הכנסת ולהוציאם ידי חובת קידוש מן התורה, אף על פי שאינו במקום סעודה. רק יזהר השליח צבור המקדש לשתות רביעית יין מכוס הקידוש, [ויברך ברכה אחרונה על הגפן], או שיטעימנו לקטן שהגיע לחינוך, שישתה רביעית. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רל. יביע אומר ח''א סי' טו, יחו''ד ח''ב סי' לד. וע' בש''ע סי' רעג ס''ה, דצריך לשתות מהכוס כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ואף שלדעת רעק''א ותו''ש לא מהני שתיית יין לקידוש במקום סעודה, והוכיחו כן מדברי כמה ראשונים, וא''כ לכאורה יש לנו לחוש לסב''ל, מכל מקום כדי לזכות את הרבים במצוה של תורה, וצורך לרבים, כדאי לעשות לכתחלה כדעת מרן, וכל דין זה שאין קידוש אלא במקום סעודה אינו אלא מדרבנן]. סימן רסח - הטועה בתפלת השבת א יזהר אדם בתפלותיו בשבת, שלא יבוא לכלל טעות בתפלה, להתחיל אתה חונן, שאין זה סימן טוב לאדם שיטעה בתפלתו בשבת. ולכן טוב ונכון להתפלל מתוך הסידור, ובפרט שעל ידי כך גם יוכל לכוין בתפלתו. ואם טעה בתפלות שבת והתחיל בתפלת החול, גומר אותה ברכה שהתחיל בה, ואחר כך חוזר לתפלת שבת. לא שנא אם נזכר בברכת אתה חונן, לא שנא אם נזכר בברכה אחת משאר הברכות, כגון באמצע השיבנו או רפאינו, יגמור אותה ברכה שהתחיל בה, ויחזור לשל שבת. בין בערבית בין בשחרית ובין במנחה. אבל אם טעה במוסף והתחיל באתה חונן, פוסק באמצע הברכה, ומתחיל ''תכנת שבת''. ואף אם נזכר אחר שהגיע לרצה, אומר שם תכנת שבת וכו', וחותם מקדש השבת. [ואינו יכול לומר שם מעין המאורע]. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רכ]. ב אם היה סבור שהוא יום חול, והתחיל אדעתא שהוא חול, ומיד כשאמר תיבת ''אתה'' כדי להמשיך חונן לאדם דעת, נזכר שהוא של שבת, צריך לסיים ברכת אתה חונן, ורק אחר כך לחזור לשל שבת, וכמבואר. [ואין כאן סב''ל, דמעיקר הדין היה צריך להתפלל י''ח ברכות בשבת. יבי''א ח''ו עמ' צב אות ב]. אבל אם היה יודע שהוא שבת, ומתוך הרגל לשונו אמר אתה, כדרכו בכל יום, אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת באתה, אינו גומר ברכת אתה חונן, אלא פוסק מיד ואומר ישמח משה וכו'. דחשבינן ליה כטעה בתפלות שבת והחליף בין שחרית למנחה, או בין שחרית לערבית, שאינו חוזר. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רכא] ג מי שטעה בתפלת שבת, ואחר שהתחיל בברכת אתה חונן המשיך גם בברכות שלאחר מכן, וטעה בימות הגשמים ואמר ברכנו, ואחר כך נזכר שהוא שבת, אם נזכר קודם שהתחיל ברכת תקע בשופר וכו', יאמר שם ''ותן טל ומטר לברכה'', ויחזור לתפלת שבת. אבל אם נזכר אחר שהתחיל תקע בשופר, או בברכות שלאחר מכן, אינו חוזר לברכת ברך עלינו, אלא צריך שיפסיק באמצע הברכה שנזכר בה, ולחזור לתפלת שבת. ואף שיש חולקים בזה, ספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רכב]. ד מי שהתפלל תפלה של חול בשבת, וסיים את תפלתו, מאחר שלא הזכיר של שבת לא יצא, וצריך לחזור לראש. ואם לא אמר יהיו לרצון אמרי פי השני, אינו חוזר אלא לשל שבת. ואם הזכיר של שבת בתוך השמונה עשרה, אף על פי שלא קבע ברכה לשבת, יצא. ואם הוא מסופק אם התפלל תפלת חול או של שבת, אינו חוזר להתפלל, כי מסתמא התפלל של שבת. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רכג]. ה מי שטעה במנחה של שבת, והתפלל תפלה של חול, ולא הזכיר של שבת, ונזכר במוצאי שבת, יש אומרים שדינו כאילו לא התפלל כלל, וצריך להתפלל במוצאי שבת ערבית שתים של חול, ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה. ויש חולקים ואומרים שכיון שכבר התפלל, אלא שטעה ולא הזכיר מעין המאורע, ובתפלה שיתפלל במוצאי שבת שהיא תפלת חול הרי לא יתקן ולא ירויח דבר, שהרי תפלה זו כבר אמרה בשבת, לפיכך אין לו תשלומין. ומכיון שלא יצא הדבר מידי מחלוקת, לכן יחזור ויתפלל בתנאי של נדבה. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רכד] ו שליח צבור שטעה בחזרת הש''צ בשחרית או במנחה, והתחיל ברכת אתה חונן, אינו גומר את אותה ברכה, אלא פוסק באמצע הברכה ומתחיל בתפלת שבת. וגם אם השליח צבור לא התפלל תפלת הלחש, אם טעה בחזרה, אינו גומר אותה ברכה. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד רכד]. ז שליח צבור שטעה ביום שבת, ואחר שסיים את הקדושה שכח לומר ברכת אתה קדוש, והתחיל ''ישמח משה'' או ''תכנת שבת'', כשחוזר לומר ברכת אתה קדוש, אינו חוזר לראש התפלה, אלא לברכת אתה קדוש. שמאחר והצבור אמר קדושה, נחשב הדבר כחתמו את הברכה, וכברכה אחרת דמיא, ובזה אין צריך לחזור לראש. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רכה]. ח הטועה בתפלות שבת והחליף של זו בזו, כגון שאמר בתפלת שחרית ''אתה אחד'' או שאמר בתפלת מנחה ''ישמח משה'', או שאמר בערבית ''ישמח משה'', יצא ידי תפלה, ואינו חוזר להתפלל. ואם טעה במוסף והתפלל של שחרית, ונזכר קודם שחתם ברכת רצה, יחזור לומר תכנת שבת וכו', ברוך אתה ה' מקדש השבת. וימשיך רצה וכו'. ואם לא נזכר עד שסיים תפלתו, יבקש מהשליח צבור שיכוין עליו להוציאו בחזרת הש''צ, וגם הוא יכוין ויקשיב לכל החזרה, ולא יענה ברוך הוא וברוך שמו, אלא אמן בלבד אחר חתימת הברכות. [ילקו''י שם עמ' רכו] ט מי שטעה ואמר בתפלת שחרית של שבת ''תכנת שבת'', ונזכר אחר שחתם מקדש השבת, יצא ידי חובת תפלת מוסף, ואחר שיסיים את תפלת השמונה עשרה, יתפלל שחרית, ויאמר ''ישמח משה''. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רכח]. י אם שכח לשאול טל ומטר בברכת השנים במנחה של ערב שבת, ונזכר בליל שבת, אינו יכול להתפלל ערבית שתים של שבת, שהרי אין שאלת טל ומטר בתפלות שבת, ואם כן לא ירויח כלום אם יתפלל ערבית שתים, ולהתפלל בתנאי של נדבה אינו יכול, שהרי מבואר בדברי הרמב''ם בשם הגאונים, שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבים בהם קרבן נדבה, אלא חובת היום בלבד, וכן פסק מרן בשלחן ערוך, לפיכך יכוין בברכה מעין שבע שאומר השליח צבור, ודי לו בכך. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רכח]. יא מי שטעה או שנאנס ולא התפלל ערבית של שבת, למחרת יתפלל שחרית שתים, ויאמר בשתיהן: ישמח משה. ואם טעה ואמר באחת מהן ''אתה קדשת'' בין בראשונה בין בשניה, יצא. וכל שכן אם אמר בשתיהן ''אתה קדשת'', שהטועה בתפלות שבת והחליף של זו בזו, יצא. וכן אם טעה או נאנס ולא התפלל שחרית בשבת, יתפלל מנחה שתים, ויאמר בשתיהן ''אתה אחד'', ואם טעה ואמר באחת מהן או בשתיהן ''ישמח משה'', או ''אתה קדשת'', יצא. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רכט]. כח אין לשליח צבור לומר ברכה מעין שבע אלא אך ורק בבית כנסת, במקום הקבוע לתפלה. אבל אם מתפללים בבית חתנים ובבית אבלים, וכיוצא בזה, אין לומר ברכה זו. ובירושלים שקדושתה חמורה, נהגו לברך ברכה זו בכל מקום, שמפני רוב קדושתה חשובה כבית כנסת. ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכל זה בירושלים העתיקה שקדושתה מרובה. [יביע אומר ח''י]. ואם נהגו לומר ברכה מעין שבע גם בירושלים החדשה, אין זו ברכה לבטלה. בפרט שכך היה המנהג. ויש מאחינו האשכנזים הנוהגים שגם בירושלים אין מברכים ברכה זו בבית חתנים או בבית אבלים. [ילקוט יוסף שבת א עמ' רטז, ועמ' תקעב] כט כשהצבור מתפלל בליל שבת בבית מדרש, מקום שמתקבצים שם ולומדים בצוותא, יש לומר שם ברכה מעין שבע. אבל חדר שליד בית הכנסת, שלפעמים מכניסים לשם ספר תורה, אין לומר שם ברכה מעין שבע. אבל בירושלים העתיקה נוהגים לאומרה בכל מקום, וכמבואר. [ילקו''י שבת כרך א עמוד ריח]. ל שליח צבור ששמע קדיש באמצע מעין שבע, אסור לו להפסיק ולענות אמן באמצע הברכה, ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו''י שבת כרך א עמוד ריח]. לא אין לדבר בשעה שאומרים ויכולו, ולא בשעה שהשליח צבור אומר ברכה מעין שבע. [ילקו''י שבת כרך א עמוד ריט]. לב אם טעה והתפלל בליל שבת תפלה של חול, ולא הזכיר של שבת, או שלא התפלל כלל, ושמע משליח צבור ברכה מעין שבע מתחלתה ועד סופה, [והשליח צבור נתכוין עליו להוציאו ידי חובה, והוא גם כן נתכוין לצאת] יצא. כן פסק מרן השלחן ערוך. ומכל מקום, מכיון שיש חולקים וסוברים שלא יוצאים בברכה ''מעין שבע'' במקום שבע ברכות של התפלה, נכון לכתחלה שיתפלל תפלת ערבית של שבת במילואה, ורק בדיעבד שכבר כיון לצאת בברכה ''מעין שבע'', יצא ידי חובה. לג וכן מי שנאנס ולא התפלל מנחה בערב שבת, שצריך להתפלל ערבית שתים של שבת, יכול לסמוך לתשלומי מנחה, על ברכה ''מעין שבע'' ששומע מהשליח ציבור. ומכל מקום, יותר נכון לכתחלה שיתפלל ערבית שתים של שבת, ולא יתכוין לצאת ידי חובת תפלת התשלומין בברכה ''מעין שבע'', ורק בדיעבד שכבר כיון לצאת בברכה ''מעין שבע'', יצא ידי חובה. אך שליח ציבור עצמו שצריך להתפלל תפלת תשלומין, יוצא לכתחלה ידי חובה כשאומר הברכה ''מעין שבע'', ואין לו לחזור ולהתפלל תשלומין, שספק ברכות להקל. לד אם חל יום טוב בשבת, ושכח והתפלל בליל שבת תפלה של יום טוב לבד, ולא הזכיר שבת, שצריך לחזור ולהתפלל, אינו יוצא ידי חובה בברכה ''מעין שבע'' ששומע מהשליח ציבור, שהרי אפילו אם חזר והתפלל ערבית שלימה של שבת לא יצא, הואיל ובשבת ויום טוב צריך להתפלל תפלה אחת הכוללת שתי קדושות, ואין תפלה לחצאים. [הליכות עולם ח''ג, וזה דלא כמו שסברנו בילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד ריט]. לה וכן מי שטעה בתפלת ראש חודש בימות הגשמים, ולא הזכיר ''יעלה ויבא'', וכשחזר והתפלל הזכיר ''יעלה ויבא'', אך שכח לשאול ''טל ומטר'', צריך לחזור ולהתפלל פעם שלישית כהוגן. ואין לצרף מה ששאל ''טל ומטר'' בתפלה הראשונה, ומה שהזכיר ''יעלה ויבא'' בתפלה השניה, שסוף סוף כל תפלה בפני עצמה יש בה חסרון המצריך לחזור.[הליכ''ע שם]. יט נוהגים לומר חצי קדיש בין גאולה לתפלה של ערבית, שמעיקר הדין תפלת ערבית רשות גם בערבית של שבת ושל יו''ט. ואם חל ראש חודש בשבת, ושכח לומר בתפלת ערבית ''יעלה ויבא'', אינו חוזר, והוא משום שאין מקדשין את החודש בלילה. [שם עמ' רח]. כ אומר ויכולו בתפלת לחש של ערבית, דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכולו, כאלו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית. אל תקרי ויכולו אלא ויכלו, פירוש, הקדוש ברוך הוא והוא. ובדיעבד אם לא אמרו אין מחזירין אותו, ובפרט שאומרים ויכולו בקידוש. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רט]. כא נער שימלאו לו י''ג שנה בשבת [דהיינו יום שנולד בו], מותר לו להתפלל כשליח צבור בערבית של שבת. אבל אם מתפללים ערבית של שבת מבעוד יום, לא יעמוד להתפלל כשליח צבור. אבל לעצמו מותר לו להתפלל ערבית מבעוד יום, ואינו צריך להמתין מלהתפלל עד שיהיה לילה ודאי, כדי שיהיה לבר חיובא. והמחמיר להמתין מלהתפלל ערבית עד שיהיה לילה ודאי, כדי שיהיה מחוייב במצוות, תבוא עליו ברכה. ועל כל פנים צריך שיחזור לקרוא קריאת שמע כשיחשיך. ובלאו הכי גם כל הקהל צריכים לעשות כן. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רי]. כב יש לנהוג בכל תפלות של יום שבת לומר: ''שבת קדשך וינוחו בו'', בין בשחרית, בין במוסף ובין במנחה. אבל בערבית של שבת יש לומר ''וינוחו בה''. והנוהגים לומר בתפלת המנחה ''וינוחו בם'', יש להם על מה שיסמוכו. אלא שצריכים לומר ''והנחילנו ה' אלוקינו שבתות קדשך וינוחו בם'', ושלא כהטועים לומר שבת קדשך וינוחו בם. [ילקו''י שבת א עמוד ריא. ואף על פי שאין לשנות מנוסח התפלה, הנה כאן כך היה הנוסח מלפני שנים, ואחרים שינו אותו. וראה במה שכתבנו בס''ד בירחון קול תורה סיון תשס''ג, ובתמוז תשס''ג עמוד טז]. כג אחר תפלת שמונה עשרה של ערבית של שבת חוזרים לומר ''ויכולו'', משום יום טוב שחל להיות בשבת, שאז אין אומרים אותו בתפלה. וגם להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל. ואומרים אותו בקול רם ומעומד. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד ריב] כד מי שלא אמר ויכולו עם הצבור, כשאומר אחר כך ויכולו לא יתכוין לשם עדות, אלא כקורא בתורה. וכן הנשים האומרות ויכולו, לא יתכוונו לשם עדות. ויש אומרים שצריך שיאמר ויכולו עם אדם נוסף, והעיקר לדינא שיכול לאומרו ביחיד כשאינו מתכוין לשם עדות. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד ריב]. כה השליח צבור אומר ברכה ''מעין שבע'', ואין היחיד אומר אותה. ובשבת שבעשרת ימי תשובה אומר ''המלך הקדוש שאין כמוהו''. ואם טעה ואמר האל הקדוש שאין כמוהו, אם עדיין לא סיים הברכה, חוזר ואומר המלך הקדוש וכו'. ואם סיים הברכה אינו חוזר. [ילקו''י שבת כרך א עמוד ריג]. כו יש חזנים ושליחי צבור שנהגו לכרוע ולהשתחות בתחלת ברכה ''מעין שבע'', לפי שחשבו שברכה זו היא כמו חזרה לתפלת לחש. וזה אינו, כי באמת אין ברכה ''מעין שבע'' נחשבת כעין חזרה, ולא מצאנו שתקנו בה כריעה והשתחויה. הילכך שב ואל תעשה עדיף, שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים, וכמו שכתוב בשלחן ערוך [סימן קיג סעיף ג]. והשליח צבור שכורע ומשתחוה בתחלתה אין גוערים בו, אלא יש להודיעו שאין ראוי לעשות כן, ומלמדים אותו שלא ישחה במקום שלא תיקנו חכמים. [ילקוט יוסף שבת א עמ' רטו] כז אומרים ברכה מעין שבע גם בשבת ויום טוב, וגם בשבת שבאה אחר יום טוב. וביום טוב שחל בשבת, אינו מזכיר של יום טוב בברכה מעין שבע. אולם ליל פסח שחל בשבת, אין אומרים בו ברכה מעין שבע, דספק ברכות להקל. ומכל מקום שליח צבור שטעה והתחיל באמירת ברכה מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, אין להפסיק אותו באמצע הברכה. אלא שלא יענו אמן אחר ברכתו, דספק אמן יתומה לקולא. ואחר הברכה יאמר ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד''. [ילקוט יוסף שבת א עמ' רטו. חזון עובדיה פסח מהדו' תשס''ג עמו' שלו]. י מי שקיבל עליו תוספת שבת עם הצבור אינו רשאי להקל אפילו באיסור שבות. אבל יחיד שקיבל עליו תוספת שבת, רשאי להקל באיסורי שבות בבין השמשות במקום מצוה, כגון לומר לעכו''ם שידליק נרות לצורך לימודו, או אם היה טרוד בערב שבת ורוצה לעשר פירותיו לשבת. יא מוהל שקיבל עליו שבת מבעוד יום, אחר פלג המנחה, ובא אליו אדם להזמינו לעשות מילה לבנו הנולד לו בערב שבת שעבר, אם יש שם עוד מוהלים שלא קיבלו עליהם שבת, יש להעדיפם על פני המוהל שקיבל עליו שבת, אלא אם כן הוא מומחה ביותר. [לוית חן סימן צח]. יב מקדימין להתפלל ערבית מוקדם יותר מבימות החול, ומזמן פלג המנחה [שעה ורבע קודם צאת הכוכבים] יכול להתפלל ערבית ולקבל שבת, ולאכול מיד. ומכל מקום טוב ונכון שיאכל עוד כזית פת אחר שיגיע זמן צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רא. שכ''ד מרן הש''ע. ואמנם דעת ספר חסידים והב''ח ועוד אחרונים, דכיון דילפי' ג' סעודות משבת היום וכו' בעי' שיאכל דוקא בשבת, ולא מבעו''י. ולכן אם אפשר טוב לחוש לדבריהם ולחזור ולאכול כביצה פת בצאה''כ]. יג כשמתפללים ערבית קודם צאת הכוכבים, צריך הרב או הגבאי להכריז אחר התפלה, ולהזכיר לצבור לחזור ולקרוא קריאת שמע אחר צאת הכוכבים. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רא]. יד המנהג פשוט שאין אומרים בתפלת ערבית בליל שבת ויום טוב ''והוא רחום יכפר עוון'', וכמה טעמים לזה. ואין לשנות מהמנהג. אבל בפסוקי דזמרה בשחרית אומרים והוא רחום, שהוא שבח בעלמא. וכן יש לאומרו בליל ראש חודש ובחול המועד. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רה, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקע]. טו מנהגינו לומר קדיש על ישראל אחר במה מדליקין, ואח''כ אומרים פסוקים [או מזמור שיר ליום השבת] וחצי קדיש קודם אמירת ''ברכו''. ויש נוהגים על פי סידור עץ חיים, שמיד אחר קדיש על ישראל אומרים ''ברכו'', ויש להם על מה שיסמוכו, והנח להם במנהגם. [שם עמ' רה]. טז בברכת השכיבנו שבתפלת ערבית של שבת, אינו חותם בה שומר את עמו ישראל וכו', שהרי שבת אינה צריכה שמירה, כי השבת עצמה היא השומרת אותנו. ולכן כשמגיע ל''והגן בעדינו'' אומר שם ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום וכו'. ואין לומר סוכת רחמים ושלום, אלא סוכת שלום בלבד. וחותם, ברוך אתה ה' הפורס סוכת שלום עלינו וכו'. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רו. ירחון קול תורה תשרי תשס''ד עמוד נו]. יז אם טעה וחתם בליל שבת בברכת השכיבנו שומר את עמו ישראל לעד, אם נזכר בתוך כדי דיבור [שיעור שיאמר שלום עליך רבי], יאמר מיד אחר תיבת לעד הפורס וכו'. ואם שהה זמן של תוך כדי דיבור מסיום הברכה, יצא ידי חובה ואינו צריך לחזור ולברך ברכת השכיבנו. [ילקו''י שבת כרך א עמוד רו. ירחון קול תורה שם עמוד נז]. יח אחר סיום ברכת הפורס סוכת שלום וכו', אומרים פסוק ''ושמרו בני ישראל את השבת וכו'''. ובמועדים אומרים אלה מועדי וגו', וידבר משה וגו'. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רח] סימן רסז - התפלה בערב שבת א בתפלת המנחה בערב שבת אין אומרים וידוי, ואין נופלים על פניהם, מפני שהוא סמוך לשבת. וגם אם מתפללים מנחה גדולה, אין נופלים על פניהם. ויש שנהגו לעשות התרת קללות בכל ערב שבת אחר שחרית, או קודם תפלת מנחה. וכן הנהיג המקובל מהר''ש מערבי ז''ל. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצו]. ב לכתחלה ראוי לקבוע זמן תפלת מנחה בערב שבת כ-עשרים דקות קודם השקיעה, ומיד לאחר מנחה יאמרו קבלת שבת. [ויש המקדימים תפלת מנחה, באופן שיאמרו קבלת שבת קודם השקיעה, ויש שאינם מקפידים בזה]. וצבור המגיע בערב שבת לבית הכנסת לאחר השקיעה, מותר להם להתפלל מנחה עם חזרת השליח צבור לאחר השקיעה, ולקבל שבת בתוך י''ג דקות וחצי שלאחר השקיעה, כל שיש צורך בדבר, וגם כדי למנוע מחלוקת בקרב הקהל. וכמובן שיש להזהיר את הקהל המגיע מאוחר לביהכ''נ, שעליהם לפרוש ממלאכה כרבע שעה קודם השקיעה, כדי לקבל תוספת שבת בביתם. ומי שאיחר להתפלל מנחה בערב שבת, והוא סמוך לצאת הכוכבים, יתפלל מנחה אף שיודע שבאמצע תפלת הי''ח יגיע זמן צאת הכוכבים, ובלבד שמתחיל את העמידה קודם צאת הכוכבים. [ילקו''י שבת א' עמוד קצו. ומה שכתבנו לגבי מי שאיחר וכו', כן הוא בספר האשכול [הל' מנחה אות כה] דמנהגא הוא להתחיל במנחה אף שבאמצע התפלה יגיע צאה''כ, והמנהג כן גם בער''ש, וכתב עוד, דהכי מנהגא, ואנו נוהגים לומר הביננו. נמצא שדעתו דשרי להתחיל מנחה אף שיסיים העמידה בצאה''כ. ואמנם מבואר מדברי האשכול שם דש''צ צריך לסיים החזרה קודם צאה''כ, ואם לא יוכל לסיים קודם צאה''כ, לא יתחיל בחזרה, אלא יעשו קדושה]. ג הנוהגים להתפלל מנחה עם תפילין שימושא רבא, בערב שבת נכון שלא יניחו תפילין במנחה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצז]. ד כבר ביארנו שמי שלא התפלל מנחה בערב שבת, ובא לבית הכנסת ושמע אמירת ''ברכו'' מצבור במנין הסמוך המתפללים ערבית מבעוד יום, אין לו לענות עמהם ברכו, ועל הצד היותר טוב יתנה שאינו מקבל עליו שבת, ויהרהר עניית ''ברכו'' בלבו. ומכל מקום אם קיבל עליו שבת ביחידות קודם שהתפלל מנחה, או שלא אמר יעלה ויבא בראש חודש, חוזר ומתפלל מנחה, כיון שעדיין לא ענה ''ברכו'' עם הקהל. [ילקו''י שבת א עמ' קצז, ועמ' תקסב] ה מי שלא התפלל מנחה בערב שבת, והגיע לבית הכנסת אחר שהצבור קיבל עליו שבת, לא יתפלל מנחה באותה בית הכנסת, אלא יתפלל במקום אחר. אולם אם בשעה שמתחיל להתפלל הצבור עדיין לא קיבל עליו שבת, רשאי להתחיל את העמידה, אף שיודע שבאמצע התפלה הצבור יגיע לקבלת שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצט] ו מנהגינו שבעת אמירת ''מזמור לדוד'' ו''לכה דודי'' הופכים את פניהם לצד מערב. ומקור מנהג זה הוא בדברי האר''י ז''ל. ואף שמחזירים אחוריהם לארון הקודש, אין לפקפק במנהג זה, שיסודתו בהררי קודש, והנח להם לישראל. ואין בזה לא איסור ולא גנאי, כיון שעושים כן לשם קבלת שבת, וגם הספר תורה גבוה מן הארץ עשרה טפחים. [ילקו''י שבת א' קצט] ז סדר קבלת שבת, מנהג חסידים ואנשי מעשה לומר שלש פעמים בואי כלה. וכך יעשה, בפעם הראשונה שוחה קצת לשמאלו, ובפעם השניה שוחה קצת לימינו, ובפעם השלישית שוחה קצת לפניו. ובעת קבלת שבת הוא מקבל תוספת נשמה יתירה, וכשאומר בואי כלה מקבל תוספת הנפש של נר''ן, ואחר כך כשעונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, מקבל תוספת הרוח של נר''ן, וכשאומר בסוף ברכות קריאת שמע ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום, מקבל תוספת הנשמה של נר''ן. [ובעת שאומרים ''בואי כלה וכו''' בזה מקבלים את השבת לפי מנהגינו]. והמנהג לסמוך לבואי כלה פרק במה מדליקין, ואחר כך אומרים מזמור שיר ליום השבת, וכן ראוי להנהיג. ודי לומר מזמור שיר פעם אחת, וכן מנהגינו. [ילקו''י שם עמ' ר'] ומנהג יוצאי תימן להתעטף בטלית גדול קודם קבלת שבת, ואם הוא קודם השקיעה יש להם לברך על הטלית. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית סימן יח הערה א']. ח על פי דעת מרן השלחן ערוך אמירת ''מזמור שיר ליום השבת'' היא כמו ''ברכו את ה' המבורך'' לדידהו, שנחשבת קבלת שבת, ואסורים בכל המלאכות. ולפי דעת האר''י ז''ל עיקר קבלת שבת הוא באומרו ''בואי כלה'', ואז נאסר בעשיית מלאכה. וכתב מהר''ש גרמיזאן בשו''ת משפטי צדק (סימן לו) שלדעת מרן אף על פי שאמר ''בואי כלה'' אינו אלא הזמנה בעלמא, ולא קבלת שבת ממש. ומכל מקום נכון לנהוג כדעת האר''י ז''ל. [וכן דעת מהר''ם בן חביב בשו''ת קול גדול (סי' לט). וכ''כ בשו''ת הלק''ט ח''א (סי' נב). וראה בהליכות עולם חלק ד']. ט מצות תוספת מחול על הקודש בשבת ויום טוב, דיה אף במספר דקות לפני שקיעת החמה. וטוב שיאמר בפיו קודם השקיעה אחר תפלת מנחה בלחש, שהוא מקבל עליו תוספת שבת (או יום טוב) מחול על הקודש. אבל אין זה לעיכובא ומהני אף קבלה במחשבה. [הליכות עולם ח''ג עמ' עא. ומ''ש להעיר בשו''ת אלישיב הכהן, הנה המדקדק בדברי הראשונים שהביא יראה שאין שום ראיה לדבריו]. סימן רסו - מציאה בשבת א מצא ארנקי או מעות בשבת, אסור ליטלו, אף על פי שירא פן יקדמנו אחר, ואף אם לוקחו ועומד תחתיו ואינו מעביר ד' אמות ברשות הרבים, אסור משום מוקצה. ומכל מקום יכול לדחוף את המציאה ברגלו למקום מסתור עד אחר השבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצה]. ב מי שהוצרך לילך חוץ לתחום בשבת מפני הסכנה, וכדומה, טוב יותר שירכב על חמור וכדומה, מאשר שילך ברגליו ויעבור על איסור תחומין. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצה]. סימן רסה - כלים הניתנים תחת הנר א אין נותנין בשבת כלי, תחת הנר כדי לקבל את השעוה או את השמן הנוטף מהנר, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו. [שהכלי היה מותר לטלטלו, וכעת שנטף לתוכו השמן או השעוה נאסר בטלטול]. אבל מותר ליתן את הכלי מבעוד יום, אלא שאסור להשתמש בשמן בשבת. ולא ימלא אדם קערה עם שמן ויתן ראש הפתילה בתוך הקערה בשביל שתהא שואבת מהשמן, שיש לחוש שמא יקח מהשמן ונמצא מכבה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצב]. ב נר שבירכו עליו והדליקוהו לכבוד שבת, אסור לטלטלו, ואפילו עדיין לא קדש היום ולא קיבל על עצמו שבת, מפני שהוקצה הנר למצותו. ואסור לגעת בכל נר שמן דולק בשבת, אף אם אינו מטלטל את הנר ממקומו, שאף שאין לאסור בזה משום טלטול מוקצה [שהרי אינו מטלטלו], מכל מקום יש לחוש שעל ידי הנגיעה יטה השמן ויבעיר, או שיבא לידי כיבוי. ולכן אם השלחן רעוע במקצת, אין להדליק עליו נרות שבת, או שאר נרות, באופן שיש לחוש שאם ינענע את השלחן יבוא לידי כיבוי והבערה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד תריא. ש''ע סי' רעז]. ג מותר לתת מערב שבת מים לתוך קערת שמן, כדי להגביה את השמן, ולהדליק שם את הנר, אף על פי שהנר יכבה בעת שהשלהבת תגיע למים. מאחר ואין כוונתו לכיבוי הנר, אלא להגבהת השמן. אבל אם נותן שם מים במטרה שהנר יכבה כשתגיע השלהבת למים, אסור לעשות כן אף מערב שבת, גזרה שמא יעשה כן בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצב]. סימן רסג - במה מדליקין סב מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית. וגם בזמן הזה נכון יותר להדר ולהדליק בשמן זית, ואם אין לו שמן זית, מדליק בשאר שמנים הנמשכים אחר הפתילה. ואין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך אחר הפתילה. ולפיכך אין מדליקין בזפת, וכיו''ב, אף אם עירב בו מעט שמן. ואם אין לו שמן מדליק בנרות שעוה. [ילקו''י שבת א' עמו' קפז. מתני' שבת כד: ב''י סי' רסד דנקטינן כחכמים]. סג אין מדליקין לא בחלֵב ולא בשוּמן אַלְיָה, בין קרושים בין מותכים. ואם התיכום ועירבו בהם שמן הכשר להדלקה, מותר להדליק בהם, והוא שלא חזרו ונקרשו, אבל אם חזרו ונקרשו אסור להדליק בהם אפילו על ידי תערובת שמן. [ילקו''י שבת א' עמ' קפז, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקסט]. סד מה שנהגו פה עיה''ק ירושלים להדליק הנרות לכבוד שבת בשמן הנעשה מגרעיני צמר גפן, אף שאמרו בש''ס שאין מדליקין בשמן העשוי מצמר גפן, מכל מקום עינינו הרואות כי שמן הנעשה מגרעיני צמר גפן בזמנינו, הוא נמשך אחר הפתילה ומאיר יפה, ושפיר דמי. [שו''ת יביע אומר ח''ט חאו''ח סימן כה. ואין לחוש בזה משום דהוי דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו]. סה מה שנהגו להדליק נרות שבת בנפט שנקרא גאז, שנותנים בתוך עששית של זכוכית (לאמפא), ואורו צלול יותר משמן זית, אין כל מניעה להדליק בהם נרות שבת. [יבי''א שם. ילקו''י שבת א' עמ' תקסד]. אבל אין לברך על נר זרחן, שהוא צנור זכוכית דק שבתוכו חומר זרחני [הנקרא ספיקלייט- מקל אויר], שבשבירת הזכוכית בערב שבת החומר מאיר לכמה שעות. [ראה כיוצא בזה בשו''ת יחוה דעת ח''ב עמ' קטז. בשם שו''ת מהרש''ג ועוד]. סו יש אומרים שיוצאים ידי חובת ההדלקה במנורת חשמל, ומברכים עליה. ויש חולקים ואומרים שאין יוצאים בזה ידי חובה. ולכן במקום שאפשר להשיג נרות שמן או שעוה, בודאי שעדיף לצאת בהם ידי חובת ההדלקה, כיון שיש בהם היכר שנעשו לכבוד שבת. ונכון לכוין בברכתו שלפני ההדלקה, לפטור גם את הדלקת החשמל מה שידליק לאחר מכן. ומכל מקום באופן שאין אפשרות להשיג נרות שמן או שעוה, וכדומה, אפשר לברך ולהדליק מנורות חשמל, ויוצאים בזה ידי חובת ההדלקה. ולכתחלה עדיף שידליק נר חשמלי הניכר לכבוד לשבת, ולא יסמוך על המנורה קבועה בקיר. [שו''ת יביע אומר ח''ב סי' יז. ושו''ת יחוה דעת חלק ה' סימן כד. ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קפח, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקסח] סז אם שכחו להדליק נר שבת, ויש לו מנורה חשמלית שיש עליה מכסה, אין לברך ולהסיר את המכסה. וכן כשחל יום טוב ביום שישי, והאשה שכחה להדליק נרות לפני שבת ביו''ט, אין לאשה לברך להדליק נר של שבת בעת הסרת הכיסוי מעל המנורה. [ילקו''י שבת א' עמוד קצ] סח נר שעוה שהודלק לכבוד שבת, וכבה, ונשאר מהנר לאחר השבת, מותר להשתמש בנר זה לכל מה שירצה, והוא הדין בשמן, ואפילו אם כבה תוך זמן חיובו, בטרם נהנה מהאור. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצ]. סט אם אין לו שמן או נרות שעוה, ורוצה להדליק נר שבת בנפט לבן, מותר להדליק בנפט בזמן הזה, שהרי הוא מזוקק ואין בו סכנה ולא ריח רע. וגם אינו מתנדף באויר. וכל שכן בחול שמותר להדליק בנפט לבן. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד קצ]. ע יש להזהר גם בנרות שבת ויום טוב שלא לעשותן כמדורה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קצא]. עא יש נוהגים להדליק נרות שבת בצורה שוה בשורה אחת, ולא בעיגול, ויש שמניחים הפתילות בצלחת עמוקה בצורת עיגול, באופן שהפתילות רחוקות מעט זו מזו, וכל נר ניכר בפני עצמו, ואין לחוש בזה חשש שנראה כמדורה. [ילקו''י, שבת א עמ' קצא, ותקמה. שאר''י ח''ג שפב]. עב שמן שהונח תחת המטה וישנו עליה בלילה, אף על פי כן מעיקר הדין כשר להדלקת נרות חנוכה ונרות שבת, ובפרט בזמנינו שהקרקע של בתינו מרוצפת באבנים או בקורות. שאפילו לענין אכילה, מותר לאכול מאכלים שהונחו תחת המטה, ובפרט במקום שיש הפסד מרובה. ומכל מקום אם יש לו שמן אחר, ידליק בשמן אחר. ומותר להדליק נר שבת בשמן מר שאינו ראוי לאכילה. [חזון עובדיה חנוכה. ומ''ש בילקו''י שבת א' עמוד תקסח, כשיש לו שמן אחר]. עג אין עושין פתילה לנר שבת, בין נר שעל השלחן, ובין שאר הנרות שבבית, מדבר שהאש אינה נאחזת בפתילה, אלא השלהבת קופצת. כגון צמר בהמה, ושער וכדומה. [ילקו''י שם עמ' קצא]. סימן רסג - מקום ההדלקה נח מצוה להדליק את הנרות סמוך לשולחנו שסועד עליו בליל שבת, כדי שיקדש ויאכל לאורם, וזהו בכלל עונג שבת. ועיקר מצות הדלקת הנרות בערב שבת היא בחדר שאוכלים בו, ומעיקר הדין אין חיוב להדליק בשאר חדרי הבית. ומכל מקום אם ירצה הבעל להדליק הנר בחדר השינה רשאי, ותבוא עליו ברכה, אבל אינו רשאי לברך. ומכל מקום אם נהנה יותר לקדש ולסעוד בחצר או במרפסת לאור הלבנה, מפני שבחדר יש זבובים, מקדש בחצר ואוכל שם, אף על פי שאינו רואה משם את הנרות, שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער. ובלבד שיהנה מהנר איזה זמן מועט, שאם לא יהנה מהנרות כלל הויא ברכה לבטלה. [ילקוט יוסף שבת א' עמ' קפד]. נט מעיקר הדין אין צורך להדליק בכל חדרי הבית, ודי להדליק בחדר שאוכל שם, ובפרט כיום שיש חשמל בשאר החדרים, והמחמיר על עצמו ומדליק גם בשאר החדרים, תבוא עליו ברכה, אלא שאינו רשאי לברך על הדלקתו בשאר החדרים. ויש הנוהגים להשאיר אור דלוק כל הלילה בפרוזדור הדירה, שאם יתעורר באמצע הלילה, לא יתקל בכסא וכדומה, מנהג טוב הוא. אבל אין נכון לנהוג להדליק נר השמן באופן שידלק עד מוצאי שבת, מחשש בל תשחית. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קפה]. ס צריך להדליק את הנרות במקום שמשתמשים בו, ולא ידליקם במקום שאין משתמשים בו בליל שבת, ויניחם אחר כך במקום שמשתמשים בו. ומכל מקום מותר להדליק הנר על השלחן, ואחר כך להניחו במנורה גבוהה תלויה, או על גבי מדף גבוה, שהרי ניכר שעושה כן לכבוד שבת. וכן אם האשה חולה ושוכבת במטה, מותר להביא אצלה את הנרות להדליקם בברכה, ואחר כך יקחם משם, ויתנם במקומם הראוי להם. [מג''א סי' רסג ס''ק כג. ילקו''י שבת א' עמו' קפו] סא מי ששכח להדליק נרות בערב שבת במקום שסועד, וגם לא הדליק את אור החשמל ויש לו נרות דולקות בחדר אחר, אינו רשאי לטלטלן בבין השמשות, ולהעבירם למקום שסועד שם, שאף שהוא איסור שבות, אין להקל בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קפו]. סימן רסג - קבלת שבת בהדלקה נב יש אומרים שכיון שהדליקה האשה נרות שבת, חל עליה תוספת שבת מחול על הקודש וכאילו קיבלה עליה שבת ואסורה בעשיית מלאכה. וכן אסור לה לאכול ולשתות עד לאחר הקידוש, אפילו אם עדיין היום גדול. ולפיכך נוהגות קצת נשים שאחר שבירכו והדליקו את הנר, אינן מכבות את הגפרור שבידן, אלא משליכות אותו לארץ והוא נכבה מאליו. ויש המחמירים עוד שאין האשה מתפללת מנחה אחר הדלקת נרות שבת, שמאחר ועשתה אותו קודש לא תעשנו חול, בתפלת מנחה של חול. אולם דעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך, שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה כלל, ולכן האשה מותרת בעשיית מלאכה ובטעימה גם לאחר הדלקת הנרות, כל זמן שלא שקעה השמש. וכן עיקר להלכה. [וצ''ע אמאי הבן איש חי כתב לא כן, אחר שהוא עצמו כתב בכמה דוכתי שקיבלנו הוראות מרן]. ומכל מקום נכון שהאשה תתנה ותגלה דעתה שאין ברצונה לקבל שבת בהדלקת הנרות בערב שבת, ומספיק להתנות תנאי זה פעם אחת בשנה. ואם שכחה ולא התנתה, רשאית לעשות מלאכה הנחוצה אחר ההדלקה, ומכל שכן שרשאית להתפלל מנחה. ומכל מקום לכתחלה יותר נכון שהאשה תתפלל מנחה קודם שתדליק את הנרות, אבל אם שכחה להתפלל תחלה, או שהזמן דחוק, מותר לה להתפלל מנחה אחר הדלקת הנרות, ואפילו אחר ששקעה החמה, בתוך י''ג דקות וחצי [זמניות, כרבע שעה] אחר השקיעה. וכן מותר לה להטמין את החמין [בדבר שאינו מוסיף הבל, כגון שמיכות] אחר הדלקת הנרות. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קעט]. נג אשה שהדליקה נרות וקיבלה עליה שבת, ושוב נזכרה ששכחה להפריש חלה או לעשר את הפירות והירקות, רשאית להפריש חלה ולעשר את הפירות והירקות קודם צאת הכוכבים, אף אם היא רגילה לקבל שבת בהדלקה. וכל שכן באיש בהדליק נרות שבת, שרשאי להפריש אחר ההדלקה תרומות ומעשרות על פירות וירקות לפני כניסת השבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קפא]. נד האיש שהדליק נרות שבת רשאי לעשות מלאכה אחר ההדלקה. ואף אין צריך להתנות קודם ההדלקה שאינו מקבל שבת בהדלקתו. שהרי אין מנהג האיש לקבל את השבת בהדלקה. ומכל שכן שרשאי להתפלל מנחה אחר שהדליק נרות שבת, ומכל מקום הרוצה להתנות פעם אחת בשנה שאינו מקבל עליו שבת בהדלקת הנרות, תבוא עליו ברכה. [יבי''א ח''ב סי' טז אות י'] נה מי שהדליקה נרות ביום שישי, ואחר ההדלקה נזכרה שאכלה כחצי שעה קודם ההדלקה ועדיין לא בירכה ברכת המזון, ומברכת ברכת המזון אחר ההדלקה, אין לה להזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון, ואפילו הנשים בנות אשכנז הנוהגות לקבל שבת בהדלקה, אין להן להזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון שמברכות על מה שאכלו קודם שקיבלו שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קפב]. נו אשה שהדליקה נרות שבת, ואחר ההדלקה צמאה לשתות, מותר לה לשתות עד השקיעה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קפג]. נז אם חל ראש חודש ביום ששי, ושכח לומר יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בליל שבת, או לאחר קבלת שבת בעניית ברכו, הואיל ובמוצאי ראש חודש אינו יכול להתפלל תשלומין כששכח להזכיר ראש חודש במנחה, אלא בתנאי של נדבה, ומבואר בדברי הרמב''ם ומרן ז''ל שאסור להתפלל נדבה בשבת וביום טוב, לפיכך לא יתפלל תשלומין, אלא יכוין בברכה מעין שבע ששומע מהשליח צבור, ודי לו בכך. וכל זה אם נזכר בליל שבת, או לאחר שקיבל עליו את השבת יחד עם הצבור בעניית ברכו. אבל אם קיבלו עליו את השבת ביחידות, רשאי להתפלל מנחה אם לא עבר זמן התפלה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קפג] סימן רסג - זמן ההדלקה מה אין להדליק נרות שבת בעוד היום גדול, שנשאר יותר משעה ורבע לפני צאת הכוכבים, שהוא קודם זמן פלג המנחה. ואפילו אם רוצה לקבל עליו את השבת בשעה זו, שהרי אינו ניכר שמדליק הנרות לכבוד שבת, וגם אינו יכול לקבל עליו את השבת כל כך מוקדם. ולכתחלה לא ידליק גם אחר שהגיע זמן פלג המנחה. ומכל מקום במקום צורך אם רוצה להדליק הנרות בעוד היום גדול, אחר שכבר הגיע זמן פלג המנחה, רשאי לעשות כן, באופן שמקבל עליו את השבת בהדלקה, שכיון שמקבל עליו את השבת מיד, אין זו הקדמה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קסח]. מו ולפיכך נשים המדליקות נר שבת ורוצות לנסוע לכותל המערבי אחר ההדלקה, או לנסוע לטבול במקוה טבילת מצוה, יש להן להקפיד שההדלקה תהיה חצי שעה סמוך לשקיעה החמה, ורק אז יכולות להדליק הנר, ומיד לנסוע לכותל או למקוה, באופן שהנסיעה היא קצרה. והנשים מבנות אשכנז צריכות להתנות קודם הדלקה זו שאינן מקבלות שבת בהדלקה. אבל הנשים הספרדיות אינן צריכות להתנות כן, אלא לרווחא דמילתא, שטוב ונכון שגם הן יתנו שאינן מקבלות שבת בהדלקה. ואם הדליקה אחר פלג המנחה, קודם חצי שעה מהשקיעה, אין לה לנסוע או לעשות מלאכה אחר ההדלקה, שכאן בעל כרחה מקבלת שבת בהדלקתה. ולכן אם צריכה לנסוע לטבול, ידליק בעלה או אחד מבני הבית את הנרות, בזמן ההדלקה. ואף אם הדליקו את הנרות מבעוד יום, נכון לאחר סעודת ליל שבת עד צאת הכוכבים. ויש מי שמיקל בזה במקום צורך, ובפרט לצורך נסיעה לטבילה וכדומה, שתוכל להדליק נר של שבת מפלג המנחה, ולהתנות שאינה מקבלת שבת, ואחר כך לנסוע למקום הטבילה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קסט, שארית יוסף חלק ג' עמוד שפב. ומה שכתבנו שיש מי שמיקל וכו', ראה בילקו''י שבת א' מהדורת תשס''ד עמו' תקמו, ובאוצר דינים לאשה ולבת מהדורת תשס''ה, עמ' רמו]. מז זמן הדלקת נרות שבת בערב שבת, לכתחלה הוא כעשרים דקות קודם השקיעה. ומנהג זה הוא גם בירושלים על פי מנהג הספרדים ועדות המזרח. ובמקום צורך אפשר להדליק הנרות כעשר דקות קודם השקיעה. ואין צריך להחמיר בזה ולנהוג בירושלים כפי שנדפס בלוחות על פי הרב טוקצ'ינסקי, להדליק את הנר ארבעים דקות קודם השקיעה. שאין לזה כל יסוד בהלכה. וכן נהגו הרב בעל כף החיים זצ''ל, והגאון רבי עזרא עטייה זצ''ל, להדליק את הנרות כעשרים דקות קודם השקיעה. ובפרט בשבת חנוכה שנכון לכתחלה לאחר את ההדלקה של נרות שבת עד לכעשר דקות קודם השקיעה, שזמן תוספת שבת אין לו שיעור, ודי שיהיה תוספת שבת כמה רגעים קודם השקיעה. וספרדי שנהג להחמיר ולהדליק הנרות ארבעים דקות לפני שקיעת החמה בחושבו שכן מנהג ירושלים, רשאי לחזור בו ממנהגו. ומדינא אינו צריך התרה לבטל מנהגו, דהוי מנהג בטעות, ועל כל פנים נכון שיעשה התרה בשלשה ויתחרט בפניהם על שלא אמר ''בלי נדר''. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד קעא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקמט. וראה בשו''ת יביע אומר חלק ה' סימן כא. וראה מעשה עם הגרש''ז אויערבאך זצ''ל בשארית יוסף ח''ג עמוד שפה]. מח גם הנשים חייבות במצות תוספת שבת ויום טוב, ולכן מן הראוי שהאשה תקבל עליה שבת איזה זמן קודם השקיעה, כדי להוסיף מחול על הקודש, והנשים בנות אשכנז מקבלות עליהן את השבת בהדלקת הנרות. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קעה. ואם תוספת מה''ת, ראה עמו' תקנא]. מט מי שהיה בביתו נר דלוק מבעוד יום, קודם זמן פלג המנחה, אפילו אם הדליקוהו לצורך שבת, ואפילו אם קיבל עליו את השבת בהדלקה, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו בלי ברכה כשיגיע זמן ההדלקה, כדי שתהיה ההדלקת ניכרת שהיא לכבוד שבת. ואם הדליק את הנר מפלג המנחה, ולא קיבל עליו את השבת בהדלקה, אף שעשה שלא כדין, מכל מקום אין צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו. ואם הדליק הנר מפלג המנחה, ולא בירך על ההדלקה, וגם לא קיבל שבת בהדלקתו, יכבהו ויחזור להדליקו כשיגיע זמן ההדלקה [או מפלג המנחה באופן שמקבל עליו שבת] בלי ברכה. וכל זה בנר שמייחד אותו להדליק נרות שבת, אבל שאר הנרות שבבית, והחשמל, יכול להדליקם מבעוד יום כשירצה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קעו] נ לא תאחר להדליק עד סמוך לשקיעה, שמא יעבור הזמן ולא תוכל להדליק. ואם נתאחרה מלהדליק את הנרות מאיזו סיבה, אם יודעת בבירור שעדיין לא שקעה השמש, יש להדליק את הנרות בברכה. אבל אם היא מסופקת בזמן השקיעה, או שאינה יודעת אם השעון שבידה הוא מדוייק, חלילה מלהכנס בספק חילול שבת, ומוטב להישאר בחושך ולבטל מצות הדלקת הנר, מאשר להכנס בספק חילול שבת על ידי ההדלקה. ואם הבעל רואה שאשתו מתעכבת בהדלקת הנרות, מאיזו סיבה שהיא, וחושש לחילול שבת, מוטב שידליק בעצמו, אף אם אשתו תמחה בידו. ולכן מצוה לזרז את בני ביתו לסיים את הכנותיהם ולהדליק הנרות בעוד מועד, וכדברי חז''ל, ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, ובהם הדליקו את הנר. ולאחר שאמר להם כן, אינו צריך להמתין עד שיראה אותם מדליקים את הנרות, אלא רשאי לילך לבית הכנסת להתפלל מנחה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קעז]. נא אשה ששכחה להדליק נרות שבת, ונזכרה בתוך זמן בין השמשות, שהוא י''ג דקות וחצי בשעות זמניות, יכולה לצוות לגוי להדליק נרות לכבוד שבת. אבל לא תברך על הדלקה זו. ויכול להדליק כל הנרות כמו בכל ערב שבת. ואפילו אם קיבלה עליה את השבת בפירוש, יכולה לצוות לגוי להדליק הנר. ואפילו אם קיבלו עליהם רוב הצבור את השבת. ואפילו אם היא עצמה קיבלה את השבת יחד עם הצבור. ואפילו אם יש בית כנסת אחת בעיר וכבר קיבלו את השבת, אם הוא עדיין בתוך זמן בין השמשות, יכולה לצוות לגוי להדליק הנר. וכל שכן אם בעלה קיבל עליו את השבת. [משנ''ב סי' רסא ס''ק יז]. אולם אם אור החשמל דלוק בדירה, אסור לומר לגוי להדליק את הנרות. ואחר צאת הכוכבים אין להתיר בזה בכל אופן. [ילקו''י שם עמו' קעז] לה אשה ספרדיה שהדליקה נרות לכבוד שבת, ושכחה לברך על ההדלקה קודם ההדלקה, כפי שצריך לפי הדין, אין לה לברך לאחר ההדלקה על ידי כך שתניח ידיה כנגד פניה ותברך, שאין זה נחשב כעובר לעשייתן. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמ' קסב]. לו ומכל מקום אם נזכרה שלא בירכה על ההדלקה קודם שסיימה להדליק את כל הנרות שהיא נוהגת להדליק בכל ערב שבת, יכולה לברך קודם הדלקת הנר הנשאר. אבל אם הדליקה את כל הנרות לא תברך עוד, שאין מברכים אחר עשיית המצוה. [ילקו''י שבת א עמוד קסב] לז לכתחלה אין להוסיף בנוסח הברכה של הדלקת הנרות להדליק נר של שבת קודש, שיש בזה חשש הפסק בין הברכה להדלקה, אלא יש לברך בנוסח להדליק נר של שבת ותו לא מידי. ומכל מקום אם חתמו של שבת קודש, בדיעבד לא חשיב הפסק. [יביע אומר חלק ב' סי' טז יח] לח אשה שבירכה על ההדלקה, וקודם שהדליקה את הנר שוחחה בדברים בטלים, שאינם מענין ההדלקה כלל, צריכה לחזור ולברך לפני שמדליקה את הנרות. אבל אם דיברה אחר הברכה מעניני ההדלקה, כגון שנכבה הגפרור קודם שהאש אחזה בפתילה, וביקשה שיביאו לה גפרור אחר, וכדומה, בדיעבד אינה חוזרת לברך על ההדלקה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קסד] לט אשה שהדליקה בערב שבת בזמן ההדלקה נר של גאז, ולא התכוונה כלל לצאת בזה ידי חובה של הדלקת נרות שבת, ואחר כך מדליקה נרות לכבוד שבת, רשאית לברך על הדלקת נר זה קודם ההדלקה, מאחר שלא נתכוונה לצאת ידי חובתה בהדלקת נר הגאז. [שם] מ הדבר ברור אם השפחה הדליקה את הנר לכבוד שבת, אין לאשה לברך על ההדלקה, ואף כשישראל חבירו עושה מצוה בשליחותו אין המשלח יכול לברך על סמך מעשה השליח. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קסז. שו''ת יביע אומר חלק ד' סימן נ] מא כלה שמדליקה נרות בביתה בפעם הראשונה, אינה מברכת שהחיינו, שיש בזה איסור ברכה שאינה צריכה. שכל מצוה שאין קבוע לה זמן אין לברך עליה ברכת שהחיינו. [שו''ת יביע אומר חלק ד' סימן נ'. שו''ת יחוה דעת חלק ב' סימן לא]. מב אם חל יום טוב בשבת, יש לברך בנוסח להדליק נר של שבת ויום טוב. ואם שכחה ובירכה כפי הרגלה להדליק נר של שבת, ולא הזכירה של יום טוב כלל, אינה חוזרת לברך. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קסז]. מג הדבר פשוט שבן חוץ לארץ המתארח אצל בן ארץ ישראל בשבת שחל בה יום טוב שני של גלויות, והוא סמוך על שולחנו ואוכל מסעודתו, ונחשב מבני הבית, הרי הוא יוצא בהדלקת הנרות של בעל הבית, אף על פי שבעל הבית מברך רק ברכת להדליק נר של שבת, ואינו מזכיר של יום טוב בברכת ההדלקה. ואם מייחדים לו חדר בפני עצמו לשינה, אף שאוכל יחד עם בני הבית, מדליק לעצמו בחדר השינה, ויברך להדליק נר של שבת ויום טוב. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קסז]. מד הנמצא במקום מטונף שיש שם ריח רע, ואינו יכול לברך על הדלקת הנרות מפני הריח רע שיש בחדר, ידליק נרות בלי ברכה. ואם אחר שהדליק נסתלק הריח, לא יברך אחר ההדלקה, אפילו אם הוא לפני השקיעה. [ילקו''י שבת א' עמ' קסז. שו''ת יביע אומר ח''ו יו''ד סי' כט]. סימן רסג - ברכת ההדלקה לב צריך לברך על הדלקת הנרות בערב שבת, אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. ובערב יום טוב מברכים להדליק נר של יום טוב, והיינו בליל ראש השנה, ליל סוכות, ליל שמחת תורה, ליל פסח, ליל שביעי של פסח, וליל שבועות. ובערב יום הכפורים מברכים להדליק נר של יום הכפורים. [ילקוט יוסף]. לג הברכה צריכה להיות קודם ההדלקה, שאפילו לדעת האומרים שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, אין האשה מקבלת שבת בברכה, אלא עד שתסיים הדלקת כל הנרות שברצונה להדליק לכבוד שבת. וממילא דין הדלקת נרות בערב שבת ככל שאר המצות שמברכים עליהם עובר לעשייתן. דהיינו קודם עשייתן. כדאיתא בפסחים (ז:). וכן פסק הרמב''ם (בפרק ה' מהל' שבת ה''א) בזו הלשון: וחייב לברך קודם ההדלקה, בא''י אמ''ה אקב''ו להדליק נר של שבת. וכ''כ ראבי''ה (סי' קצט) והמרדכי (פרק במה מדליקין סי' רצג) והאור זרוע ח''ב (דף נז ע''ג), וכ''כ בספר הפרדס (פרק יג עמוד קנח), ובספר הבתים הלכות שבת (שער ששי עמוד רעג), ובשבולי הלקט (סי' נט). ולדעת הרמב''ם (סוף פרק ג מהלכות אישות) אם בירך אחר עשייתן ברכה לבטלה היא. וכן פסקו האחרונים (ביורה דעה סימן יט). ולכן אשה המברכת לאחר ההדלקה נכנסת בספק ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך. ואף שהאשכנזים נוהגים כדברי הרמ''א לברך אחר ההדלקה, מנהג הספרדים לכל עדותיהם לברך קודם ההדלקה, על פי דעת הגאונים והרמב''ם והשלחן ערוך, ואין לשנות מהמנהג. ומה שראינו בכמה קהלות שגם הספרדים נהגו כדעת הרמ''א, עשו כן על פי הוראות רבני האשכנזים, שלא טוב עשו בעמם להורות לספרדים נגד דעת מרן השלחן ערוך, ולכן יש להחמיר ולחזור למנהג הקדום של הספרדים, לברך קודם ההדלקה. ועל הצד היותר טוב נכון שתעשה תנאי פעם אחת בשנה, שאינה מקבלת שבת בברכת הדלקת הנרות. ואין חילוק בכל זה בין איש לאשה, אלא שבאיש אין צריך להתנות. דאפילו לדעת בעל הלכות גדולות שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, אין קבלת שבת תלויה בברכה, אלא בגמר ההדלקה שניכר בה כבוד שבת. [שו''ת יביע אומר ח''ב סימן טז. וחלק ט' חאו''ח סימן כד עמוד לד. וחלק י' סימן כא עמוד כט]. ומצוה להודיע דין זה בשיעורי תורה, להודיע לעם שכן דעת רבותינו הפוסקים הראשונים. ואין לשנות מדבריהם כלל. ושומע לנו ישכון בטח. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קנט, ועמוד תקנב. שארית יוסף חלק ג' עמוד שפז. ובאורך בילקוט יוסף על הלכות ציצית סימן ח' הערה יט, ובמה שכתבנו בירחון קול תורה סיון תשס''ג עמוד יב]. לד אפילו אשה שנהגה לברך ברכת הדלקת הנרות אחר ההדלקה, ועשתה כן על פי מה שלימדו אותה הוריה ועל פי מנהג ההורים, צריכה לבטל מנהגה, ולנהוג לברך תמיד קודם ההדלקה, בין בשבת בין ביום טוב, ואין לחוש בזה למה שמבטלת מנהג הוריה. [יביע אומר חלק י' אורח חיים סימן כא עמוד כט]. כ המתארחים אצל קרוביהם לסעודת ליל שבת, ויוצאים מבעוד יום וחוזרים לביתם לאחר הסעודה, לישן שם, אם הם יוצאים מביתם אחר שהגיע זמן פלג המנחה, ידליקו הנרות בביתם בברכה, וילכו לבית קרוביהם. ויתן שמן כשיעור שידלק עד שיחזרו לביתם לישן, או נרות גדולים שידלקו עד שיחזרו לביתם. ואם יוצאים קודם פלג המנחה, אין להם לברך על ההדלקה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קמח]. כא חיילים היוצאים לשמירה בליל שבת, אם הם חוזרים לפנות בוקר, ולא יספיקו ליהנות כלל מהנרות, אין להם להדליק נרות בערב שבת, ואנוס רחמנא פטריה. אבל אם הם חוזרים מהשמירה במשך הלילה, ידליקו נרות ארוכים, באופן שישארו דלוקים עד לחזרתם מהשמירה. ואם חוששים שמא עד שיחזרו כבר יכבו הנרות, ולא ישתמשו לאור הנר, ידליקו בלי ברכה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קמט]. כב חיילים הנמצאים באוהל סיירים, ששם הסכנה מרובה בהדלקת הנרות באוהל, אין להם להדליק באוהל, אף אם הם אוכלים שם, אלא יסמכו על החשמל, וידליקו תאורה זו במיוחד לצורך שבת, ויברכו להדליק נר של שבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קמט]. כג יולדת הנמצאת בבית חולים בערב שבת, או בבית החלמה, אם אוכלת ליד מטתה בחדרה, תדליק שם נר שבת בברכה, אפילו אם בעלה מדליק נרות בביתם. ואם כבר הקדימו אחרים והדליקו נרות שבת בחדרה, אינה צריכה להדליק, ואינה צריכה להשתתף בפרוטות בהדלקת הנר של בית החולים, שמסתמא בית החולים מזכה לה חלק בשמן ובנרות, כשם שכל מחסורה על הנהלת בית החולים או בית ההחלמה. ואם הנהלת המקום אינה מאפשרת להדליק נרות ליד מטת היולדת, מסיבות רפואיות וכדומה, תדליק בחדר האוכל של בית החולים, אם אוכלת שם. ואם קדמו נשים אחרות והדליקו הנר בחדר האוכל של בית החולים, אין לה להדליק שם בברכה. ותסמוך על הדלקת החשמל שבחדר השינה. ואם רוצה להדליק נרות גם היא בחדר האוכל, לדידן יש להורות שתדליק בלי ברכה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קמט] כד היולדת, יכולה להדליק נרות שבת בביתה בברכה, אף על פי שהיא טמאה. וכן הדין לכל אשה טמאה שצריכה להדליק נרות שבת בברכה, כשם שחייבת בברכת המזון ושאר ברכות, וכן המנהג בכל תפוצות ישראל. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קנ]. כה סומא [עיוורת] מדליקה הנרות ומברכת, שהרי יש לה הנאה במאורות על ידי שאחרים רואים ויורוה את הדרך אשר תלך בה, וכמו שאמרו כן לענין ברכת יוצר המאורות שהסומא מברך ברכה זו מהטעם האמור. ומכל מקום אם יש לה בעל פיקח שהוא רואה, נכון שהוא יברך וידליק נרות שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קנ]. כו אשה ששכחה להדליק נרות שבת, וגם בעלה לא הדליק, יש אומרים שמכאן ולהבא צריכה להוסיף בכל ערב שבת נר נוסף על מה שהיתה רגילה להדליק עד כה. ויש מקילים בזה על כל פנים באשה עניה שתוסיף מעט שמן, או שתקח נרות שעוה גדולים יותר מעט. וכן אשה שהיתה רגילה להדליק ב' או ז' נרות, ופחתה נר אחד, יש אומרים שצריכה להדליק מכאן ולהבא נר נוסף. ובלאו הכי בזמן הזה שיש אור החשמל דלוק בבית, אין צריך לקנוס בזה, ולכן גם אם שכחה פעם אחת ולא הדליקה נרות כלל, והיה אור החשמל דלוק, תדליק בשבת הבאה כמנין הנרות שהורגלה בו עד כה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קנא]. כז אשה שפשעה ולא הדליקה נרות במשך זמן רב, ואחר כך חזרה בתשובה והתחילה לשמור תורה ומצוות, אין צריך לקנוס אותה להדליק נר נוסף, אפילו אם לאחר נישואיה הדליקה כמה פעמים ב' נרות, יכולה להמשיך ולהדליק ב' נרות, בפרט בזמן הזה שמשתמשים באור החשמל. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קנב]. כח אשה ששכחה להדליק נר בערב יום טוב, אין קונסין אותה שתצטרך להדליק מכאן ולהבא נר נוסף על מה שהיתה מדליקה קודם לכן. ובפרט כשהיה אור החשמל דלוק, שגם בשבת אין קונסין אותה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קנב]. כט אין צריך להדליק נרות שבת בבית הכנסת, שבזמן הזה שאין אורחים סועדים בבית כנסת בשבת, לא תיקנו להדליק שם נרות שבת. ויש מקומות שנהגו להדליק נר שבת בבית הכנסת, אבל אין להם לברך על ההדלקה. שהדלקה זו אינה מתקנת חכמים, אלא משום שנאמר ''באורים כבדו ה'''. ואין צריך לדקדק בהם להדליקם במקומם, אלא יכולים להדליקם במקום אחד, ולהעבירם לפני השבת למקום אחר. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קנב]. ל קהלות שנהגו ששמש בית הכנסת מדליק נרות שבת בבית הכנסת קודם כניסת השבת בלי ברכה, ואחר כחצי שעה בא החזן ומברך ברכה בשם ומלכות על הדלקת הנרות, יש לבטל מנהגן זה, שאין לו כל יסוד בהלכה, ועמי הארץ שאינם בקיאים בהלכה הנהיגוהו. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד קנג]. לא יש נוהגים לתת שמן בנרות שבת שבבית הכנסת, כשיעור שיהיו דולקים עד יום שבת בערב. וכן עושים ביום טוב, ועושים כן משום כבוד בית הכנסת, שנאמר: באורים כבדו ה', ואין בזה חשש משום בל תשחית. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קנג]. סימן רסג - החייבים בהדלקה י הדלקת נר בשבת היא מצוה מדברי סופרים, ואינה רשות שאם ירצה ידליק ואם ירצה לא ידליק, אלא היא חובה על כל בית בישראל. ובין האנשים ובין הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת, אלא שהנשים מצוות על זה יותר מן האנשים. מפני שהן עקרות הבית ועוסקות בצרכי הבית, וגם הן מצויות בבית. לפיכך מי שמתגורר בגפו, כגון אלמן, מברך ומדליק על הנרות שמדליק בביתו. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קמב]. יא טוב שהאיש יעסוק בתיקון הנרות של שבת, שיניח הנרות בפמוט, וכדומה. ויש נוהגים שהבעל מדליק את הנר בלי ברכה, ומכבה מיד, כדי להכינו שידלק היטב. או שידליק בחדר אחר או במטבח, וכיו''ב. ומכל מקום לא יברך על הדלקתו שבחדר האחר. ואפילו אם מדליק קודם הדלקת הנרות של אשתו, בחדר האוכל. ואם הבעל הקדים ובירך על הדלקת הנרות שהדליק בחדר השינה, אין האשה רשאית לברך על הדלקת הנרות שמדליקה בחדר האוכל. ואין הבעל צריך לשלם לאשתו שכר המצוה כדין החוטף מצוה מחבירו. אולם לכתחלה ברור שהאשה קודמת לבעל בהדלקת הנרות. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קמג]. יב גם אשה רווקה הדרה לבדה, או אשה שנתאלמנה או נתגרשה, חייבת להדליק נרות בערב שבת ובערב יו''ט. וכן מי שאין אשתו מדליקה מאיזו סיבה שהיא, חייב להדליק נרות שבת ויו''ט, ולברך עליהם. ואף אם יש לו בת גדולה הדרה עמו, עדיף שהוא עצמו ידליק הנרות, אבל אם חולה או זקן שאינו יכול להדליק בעצמו, ימנה את בתו כשליח להדלקת הנר, והיא תדליק. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קמד]. יג אף מי שהוא נשוי ושובת לבדו בביתו, מפני שאשתו נמצאת בבית חולים, או שנוסע לבדו לשבות באיזה מקום, וכל כיוצא בזה, חייב להדליק נרות שבת במקום ששובת בברכה. ואף אם אשתו מדליקה נרות שבת במקום שהיא נמצאת בו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קמד]. יד מעיקר ההלכה אין חובה כלל על הבנות הרווקות הסמוכות על שלחן הוריהן להדליק נרות שבת. ומעולם לא נהגו בנות הספרדים לעשות כן. ומכל מקום אם יש ברצונן להתנהג בחסידות ולהחמיר על עצמן להדליק נרות שבת בחדריהן, אסור להם לברך על ההדלקה, ויכולות להדליק בחדריהן רק בלי ברכה. [מרן בש''ע סי' רסג ס''ח כותב: ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, י''א שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר ונכון להזהר בספק ברכות, ולא יברך אלא אחד. ע''כ. והרי הספרדים קיבלו הוראות מרן, ובפרט כאן שיש חשש ברכה לבטלה]. ואם ירצו ישמעו את הברכה מפי האם, שהיא עקרת הבית, בעת שמדליקה את הנרות בחדר האוכל, ויענו אמן, ואז תדלקנה בחדריהן בלי ברכה. וכל שכן שהבנים הרווקים אינם רשאים להדליק נרות שבת בברכה, בחדרים המיוחדים להם בבית הוריהם. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קמה, שו''ת יחוה דעת חלק ב' סימן לב] טו בחור הלומד בישיבה עם פנימיה צריך להדליק נרות שבת בחדר השינה שלו. וצריך שהנרות יהיו גדולים שיעור שכאשר יחזור מסעודת ליל שבת ישארו דלוקים. ובעת שמדליק הנרות יברך לפני ההדלקה, ואם יש בחדר כמה בחורים הישנים שם, האחד ידליק בתורנות, והאחרים ישמעו ויצאו ידי חובתם. ואין הבדל בזה אם ההורים נמצאים בארץ או בחו''ל. ואמנם אם יש חשש של שריפה אם ידליקו בחדרים, יש להמנע מלהדליק בחדרים, ויסתפקו בהדלקת נרות שבת בחדר האוכל. [ילקוט יוסף שבת א עמוד קמו. ירחון קול תורה אלול תשס''ג עמוד לג]. טז והוא הדין למוסד חינוכי לבנות שצריכות הבנות להדליק נרות שבת בברכה בחדר השינה שלהן. ואם יש מספר בנות בחדר אחד, תדליק אחת מהדרות בחדר. ויעשו כן בתורנות. ואם אין להן אפשרות להדליק בחדר מאיזו סיבה שהיא, מדליקות את הנרות בחדר האוכל המשותף לכולן, ורוצות כל אחת ואחת מהבנות שהגיעו למצוות להדליק נר שבת, יש להן לשמוע את ברכת להדליק נר של שבת מפי אחת הבנות, ואז כולן ידליקו את הנר שלפניהן בלי ברכה. וכן המנהג אצל עדות המזרח. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קמז] יז בחור רווק הלומד בפנימיה, או בת המתגוררת בפנימיה, המוזמנים לסעוד אצל מכרים או קרובי משפחה, וחוזרים לישן בחדריהם בפנימיה, ידליקו הנרות בחדר השינה בברכה, אחר שיגיע זמן פלג המנחה, ויקבלו שבת בהדלקה. ואם מדליקים תוך חצי שעה מהשקיעה אינם צריכים לקבל שבת. ויתנו שמן שיעור שישאר דלוק עד שיחזרו לישון, או נרות גדולים. ואם הם מגיעים לביתם לשבת חופשה, או לימי בין הזמנים, נפטרים בברכת הנר של עקרת הבית, ודינם ככל יתר בני הבית. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קמז] יח כלה השובתת אצל חמותה, צריכה הכלה להדליק הנרות בברכה בחדר השינה שמייחדים עבורה. והחמות תברך על ההדלקה שבחדר האוכל. וכן הוא הדין לבת נשואה השובתת עם בעלה אצל אמה, ומייחדים להם חדר לשינה, שמדליקה ומברכת בחדר השינה. [ילקו''י שבת א' (עמוד קמז). ומה שכתב החיד''א דכלה וחמותה אף שחלוקים בעיסתם רק אחת מברכת, הנה איירי בחדר אחד, אבל בשני חדרים, כל שמייחדים לכלה חדר, חשיב כמושכר לה, ויש עליה חיוב להדליק בחדר אחר. וע' בש''ע הגר''ז (סי' רסט ס''ט) שכתב, שאם בעה''ב משתמש בחדר ג''כ צריך להדליק וכו'. אמנם עיקר חיוב ההדלקה הוא בחדר אחד שבו אוכל, ולא בכל החדרים, ומה שמייחד החדר לחתן ולכלה, עיקר השימוש בשבת הוא להם, והוי כמושכר להם, ולכן יש עליהם חיוב להדליק]. יט אורח המתארח אצל קרוביו או ידידיו, ומייחדים לו חדר לשינה, אף שאוכל ושותה עם בעל הבית, צריך להדליק נר שבת בברכה בחדר השינה שייחדו לו. וכן מי שמתארח בבית מלון צריך להדליק נר שבת בחדרו. ואם בעלי בית המלון חוששים מדליקה, ואינם מאפשרים להדליק נר בחדר השינה, ידליק בברכה בחדר האוכל, ואם כבר קדמו אחרים והדליקו נרות שבת בחדר האוכל, אין לו לברך שם עוד, אלא יוכל לברך על הדלקת החשמל בחדר השינה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קמח]. סימן רסג - הלכות הדלקת נרות שבת א מצוה מדברי סופרים להדליק נר בערב שבת ויהא זהיר במצוה זו ולעשותו נר יפה דאמר רב הונא: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. וראוי לאשה להתפלל אחר ההדלקה שהשי''ת יתן לה בנים תלמידי חכמים מאירים בתורה, כי בשעת עשיית המצוה התפלה נשמעת יותר. [ילקו''י שבת כרך א' עמ' קלב. וע''פ הסוד יש ענין בכיסוי העינים בידיה ובתפלה אחר הדלקת הנרות. וכמ''ש בבן איש חי. ויש מי שמטעה לומר בדברי הבא''ח לומר שכוונתו שע''פ הסוד יש לברך אחר ההדלקה. וזה אינו]. ב מעיקר הדין די להדליק נר אחד, לכבוד שבת. מכל מקום מנהגינו להדליק לפחות שתי נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכל המרבה בנרות לכבוד שבת הרי זו משובח. ויש הנוהגות להדליק שבעה נרות או יותר. ויש מדליקות נרות כמספר הנפשות של בני הבית. וכשנולד ילד מוסיפים עוד נר. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קלה]. ג אשה שנהגה להדליק בערב שבת ז' נרות לכתחילה אין לה להפחית ממספר הנרות, וצריכה להמשיך במנהגה להדליק ז' נרות. ואם רוצה לבטל מנהגה ולהדליק רק שתי נרות מסיבות כלכליות וכדו', נכון יותר שתעשה התרה בפני ג', על שלא אמרה בתחלה שנהגה כן ''בלי נדר''. ואם מבטלת מנהגה באופן חד פעמי, כגון שנמצאת בבית חולים ויש שם רק ב' נרות, ואי אפשר לה להשיג ז' נרות אינה צריכה התרה. ונכון שבזמן שמתחלת לנהוג להדליק ז' נרות תתנה שאינה מקבלת עליה מנהג זה בנדר, ואז תוכל לשנות מנהגה בלי התרה. [שם עמוד קלו]. ד אפילו עני שאין לו מה לאכול חייב במצות הדלקת נרות, ושואל על הפתחים ולוקח שמן או נר ומדליק, שזה בכלל עונג שבת. ואם אין ידו משגת לקנות נר לשבת וגם יין לקידוש, נר שבת קודם. ויקדש על הפת. ואם יש לו חשמל, אין צריך לחזר על הפתחים לקנות נר, אלא יברך על החשמל. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קלז] ה מי שאין לו אלא נר אחד בלבד וכגון שנמצא בבית האסורים וכיוצא בזה, והוא בערב שבת של חנוכה ידליק הנר לחנוכה עם הברכות, ואת אור החשמל ידליק לצורך נר שבת. ורשאי אף לברך על הדלקת נר חשמל ''להדליק נר של שבת''. ואם אין לו אור חשמל ויש לו רק נר אחד, יש מי שאומר שבזמן הזה שבלאו הכי מדליקים בבית, ידליק הנר לצורך נר חנוכה, ויעלה לו גם לשלום ביתו, שלא יתקל בכסא וכדו' ויש חולקים. ואם יש לו שתי נרות ידליק נר אחד לנר חנוכה ונר אחד לשבת, אף אם הוא בליל ב' והלאה של חנוכה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמ' קלח]. ו המדליק צריך שידליק רוב היוצא מן הפתילה שבנר, כדי שהאש תעלה יפה מיד כשסילק ידו מההדלקה. ואין צריך להבהב הפתילה קודם ההדלקה. ואף על פי כן יש שנהגו להדליק הפתילה ולכבותה, קודם ההדלקה כדי שתהא מחורכת ויאחז בה האור יפה. [ילקו''י שם עמ' קלט]. ז אשה שהדליקה נרות שבת, ואחר מספר רגעים מההדלקה כבו הנרות מהרוח וכיוצא בזה, אם ברור לה שעדיין לא שקעה החמה צריכה לחזור ולהדליק הנרות בלי ברכה, ואם חוששת שכבר שקעה החמה לא תדליק הנרות מחשש חילול שבת. ואם קיבלה שבת בפירוש, או שהיא מבנות אשכנז הנוהגות לקבל עליהם שבת בהדלקה, תאמר לבני הבית שלא קיבלו עליהם שבת להדליק את הנרות (קודם שקיעה). ויש אומרים שגם בנר של חנוכה שמדליקין בערב שבת אם כבו הנרות צריך לחזור ולהדליקם מבעוד יום. ומכל מקום מעיקר הדין גם בערב שבת, אם כבו נרות חנוכה אינו זקוק להדליקם. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד קלט] ח מנהגינו פשוט שאין מקפידים לכבות את החשמל לפני הדלקת הנרות של שבת, ואין בזה חשש ברכה לבטלה. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד קמ] ט ראוי לכתחילה ללבוש בגדי שבת קודם ההדלקה, ואם הזמן מצומצם ויש חשש שאם תלבש בגדי שבת קודם ההדלקה יעבור זמן ההדלקה, תדליק ואחר כך תלבש בגדי שבת. ואשה נשואה הנוהגת לילך בביתה בגילוי שערות ראשה, צריכה לכסות הראש בעת ברכת הנרות. [ונכון לנהוג שלא לילך גם בבית בגילוי ראש, דאף שמעיקר הדין מותר, הזוה''ק החמיר בדבר. טהרת הבית ח''ב עמ' קסב]. ואם היא לובשת פאה נכרית, אף על פי שמן הדין אסור לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, מכל מקום בבית מותר, ולכן יכולה לברך על הנר וכל הברכות כולם, כשהיא לובשת פאה. ומנהג יפה לתת כסף לצדקה קודם ההדלקה. [שם עמ' קמב]. סימן רסב - לקדש השבת בשלחן ערוך -''כבוד שבת'' א יסדר שלחנו ויציע כל המטות שבבית, ויתקן את כל עניני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת. ונכון לסדר את הבית סמוך לערב, כדי שיהיה ניכר שמסדרו לכבוד שבת. ונכון ששולחנו יהיה ערוך במשך כל יום השבת. ואמרו חז''ל, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד מלאך טוב ואחד מלאך רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא כן לשבת הבאה, ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו. ואם לאו ההיפך ח''ו. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד קכט]. ב אף על פי שדעת המקובלים שיש ללבוש בשבת בגדים לבנים, בזמן הזה שכל גדולי ישראל נוהגים ללבוש חליפות שחורות, אין לשנות מן המנהג, ויחיד המשנה ולובש בגדים לבנים, אינו עושה כהוגן, דהוי כחתן בין אבלים. וראוי להסביר זאת בעיקר לבעלי תשובה, ולהדריכם שינהגו בכל מנהגיהם כמנהגם של גדולי הדור. [הליכות עולם חלק ד']. ג ראוי לייחד בגדים טובים ונקיים לכבוד שבת וכמו שאמרו חז''ל (שבת קיג.)''וכבדתו'' מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וילבש בגדיו הנאים אחר שרחץ עצמו לכבוד שבת. וישתדל להחליף את כל בגדיו לכבוד שבת. והיכא דאפשר נכון לייחד טלית [גדול] לכבוד שבת. [ילקוט יוסף שבת א' עמוד תקכג]. ד יש להחליף הבגדים כבר בערב-שבת, כדי לקבל השבת בבגדים נאים, ולא כאותם המחליפים בגדיהם רק בבוקר יום השבת. ואפילו אם הוא נמצא לבדו בבית, יחליף את בגדיו, כי אין המלבושים לכבוד הרואים, אלא לכבוד השבת והחג. ה גם האבל צריך להחליף בגדיו בשבת וללבוש בגדי שבת, ואפילו בתוך שבעת ימי האבל. אך יחליף רק את בגדיו העליונים. וכל שכן לאחר מכן, בשבתות שבתוך י''ב חודש לפטירת אביו ואמו, כי אין אבלות בשבת, וכמו שאמרו בירושלמי. ויכול להחליף לבגדי שבת אף המכובסים, ואין צריך ליתנם לאחר שילבשם מעט. [פ''ב דברכות הלכה ז'. ילקו''י על אבלות. ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד תקכד. ומה שכתב הרב רצאבי שכל האחרונים טעו ונמשכו אחר המהרש''ל, והמהרש''ל לא כתב כן, הנה בברכי יוסף (יו''ד ר''ס ת') כתב שמקור הדין אינו דוקא מהמהרש''ל, אלא מהרדב''ז, ומהר''י זיין, שאין להראות אבלות בפרהסיא בשבת, וכתבו להחליף הבגדים לבגדי שבת, וסתם בגדי שבת היינו גם מכובסים, דלא חילקו בזה]. ו אין צריך לייחד נעלים לשבת, ורשאי אדם להשתמש בשבת במנעלים שנועל בימי החול. אלא שראוי ונכון למשחן ולצחצחן יפה לכבוד שבת, שבזה פנים חדשות באו לכאן. והמהדר לייחד נעלים מיוחדות לשבת, תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד יב]. ז ישמח בביאת השבת כיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה, דרבי חנינא היה מתעטף וקאי בפניא דמעלי דשבתא, ואמר בואו ונצא לקראת שבת מלכתא. רבי ינאי היה אומר בואי כלה בואי כלה. וכבר פשט המנהג לומר קבלת שבת בתוך בית הכנסת, ואין יוצאים מחוץ לבית הכנסת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קל]. ח נכון להשאר עם בגדי שבת עד אחר ההבדלה, ואם אפשר עד אחר סעודה רביעית. וכשחל ט' באב במוצאי שבת, אין להסיר את בגדי השבת קודם צאת הכוכבים. [ילקו''י שבת א עמ' קלא]. ט מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת, הן האבות והן הרבנים, שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים. וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם. אך יש לדקדק שהצבור לא יגש לנשק את ידי הרבנים בעוד שאומרים עלינו לשבח, דכיון שהרבנים עסוקים בתפלתם, מה בצע בנשיקה זו אם אינם מקבלים ברכה. ונשיקת יד הרבנים יש בה תועלת, לפי שהם מחדשים בכל יום הלכות וכותבים ביד ימין, ושמאל מסייע לימין, ויש באצבעותיהם קדושת התורה כתובה באצבע. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קלא בהערה]. סימן רסא - דיני ספק חשיכה א ספק חשיכה, שהוא בין השמשות, מאחרי שקיעת השמש עד י''ג דקות וחצי [בשעות זמניות] אחר השקיעה, אין מעשרין את הודאי, [וכל שכן בשבת עצמה שאין מעשרין אף את הדמאי. מפני שנראה כמתקן]. ובשעת הדחק כשהיה טרוד בערב שבת מותר לעשר בבין השמשות אפילו טבל ודאי. שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בבין השמשות. ואין מטבילין את הכלים להוציאן מטומאתן, אבל בטבילת כלים חדשים הנקחים מהגוי, מותר לדידן להטבילן במקוה בשבת בברכה, לצורך השבת. וירא שמים נכון שיתן את הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. ואין מדליקין את הנרות, ואין מערבין עירובי תחומין. אבל מעשרין את הדמאי, [שהוא כל דבר שיש לגביו ספק אם הפרישו ממנו תרו''מ], אפילו שלא בשעת הדחק, אפילו אם קיבל עליו שבת [ביחיד]. ומערבין עירובי חצרות, וטומנין את החמין [בדבר שלא מוסיף הבל]. [שם עמ' קכב]. ב אשה ששכחה להפריש חלה בערב שבת, וכבר אפתה את הלחם, ונזכרה בתוך זמן בין השמשות שלא הפרישה חלה, [שהוא בתוך י''ג דקות וחצי בשעות זמניות] יש אומרים שאסור לה להפריש חלה בזמן בין השמשות, אלא אם כן אין לה לחם אחר לאכול בשבת. אבל אם יש לה לחם אחר לאכול בשבת, אין לה להפריש חלה בבין השמשות, וכל שכן משחשכה. ויש אומרים שבכל אופן מותר לה להפריש חלה בבין השמשות, גם אם יש לה לחם אחר לאכול, כל שהוא לצורך שבת. וכל שכן לצורך מצות ''לחם משנה''. והעיקר לדינא, שאם היה טרוד ונחפז בערב שבת, ולא הספיק להפריש חלה מערב שבת, יש להקל להפריש חלה בבין השמשות בכל אופן. דהוי שבות במקום מצוה. [וכל שהוא צורך השבת, אף שאפשר לו בלעדם, וכגון שיש לו לחם אחר, חשיב צורך מצוה, בפרט אם יתווסף לו בכך עונג שבת]. אבל שלא לצורך שבת, אין להפריש חלה בבין השמשות. [ואין לצרף כאן סברת רבנו תם לספק ספיקא, אחר שהמנהג פשוט כהגאונים, לפיכך יש להחמיר בבין השמשות שלנו]. ובארץ ישראל אסור לאכול מהפת טרם שהפריש חלה. ובחוץ לארץ יאכל מהלחם, וישייר מעט, ולאחר השבת יפריש מן המשוייר. [שם עמ' קכד] ג מי שקיבל עליו שבת מבעוד יום, והוצרך לעשות מלאכה קודם זמן כניסת השבת, רשאי לומר לחבירו שיעשה מלאכה בשבילו. ואם אין שם אחר שיעשה מלאכה בשבילו, יכול לעשות התרה על מה שקיבל שבת בפני שלשה, שהרי מה שקיבל עליו שבת, אין זה אלא מתורת נדר. ולפי זה בעל יכול להפר קבלת שבת שקיבלה אשתו. אך אם קיבל שבת בערבית אינו יכול לעשות התרה. ובמוצ''ש, מי שמוסיף מחול על הקודש, וטרם הוציא מעליו שבת, מותר לומר לחבירו שכבר הבדיל [בתפלה] לעשות לו מלאכה בשעה זו. [ילקו''י שבת א' עמ' קכד, ובמהדורת תשס''ד עמו' תקסד. ולענין עשיית שבות אחר שקיבל שבת, יש לחלק בזה בין אם קיבל שבת ביחיד לבין קיבל בצבור, וראה בלוית חן עמוד רכו]. ד מי ששמע מהצבור אמירת ''ברכו'' מבעוד יום, וענה עמהם ברכו, קיבל עליו שבת בעל כרחו. ולכן אם אין דעתו לקבל עליו שבת עתה, וברצונו לעשות עוד מלאכה, או שעדיין לא התפלל מנחה, לא יענה עמהם, וגם לא מועיל אם יעשה תנאי שאינו מקבל שבת בענייה זו. ולכן הנכנס לבית הכנסת בערב שבת להתפלל מנחה, ושמע משליח צבור של מנין אחר אמירת ''ברכו'', לא יענה ''ברוך ה' המבורך'', שאם יענה שוב לא יוכל להתפלל מנחה אחר כך, שאחר שעשאו קודש היאך יעשנו חול. ואף אם יתנה שאינו רוצה לקבל שבת בעניית ''ברכו'', אינו מועיל. ואם עבר וענה ''ברכו'', לא יתפלל מנחה אלא יתפלל ערבית שתים של שבת. ועל צד היותר טוב, השומע ''ברכו'' קודם שהתפלל מנחה, יתנה שאינו מקבל עליו שבת, ויהרהר עניית ברכו בלבו בלבד. [לוית חן סי' ז, וסי' קכד. ילקו''י שבת א' עמוד קכד]. ואם יש רוב מנין בימי החול שלא התפללו מנחה, רשאים אלה שהתפללו ערבית מבעוד יום להשלים להם מנין, ולענות עמהם קדושה ואמנים, אף שהתפללו ערבית. ורק בערב שבת אין ראוי לאלה שעשאוהו קודש להצטרף למנין לאלה שרוצים להתפלל מנחה של חול. ושלא כדברי הגר''ש קלוגר שאסר גם בחול לענות קדושה לאחר שהתפלל ערבית. ומותר גם ליחיד להתפלל מנחה במקום שהתפללו ערבית, ורק בערב שבת החמירו הפוסקים בזה. [יביע אומר ח''ו חאו''ח סי' כא]. ה מי שלא הניח תפילין ביום שישי, ונזכר אחר שהתפלל ערבית מבעוד יום, או אחר שקיבל עליו שבת, אף על פי כן יניחם בלי ברכה. וכל שכן בימי החול שאם לא הניח תפילין עד אחר שהתפלל ערבית מבעוד יום, יניחם בלא ברכה. ואף על פי שדעת מרן השלחן ערוך שאין להניח תפילין אחר שהתפלל ערבית, כיון שאם לא יניח תפילין לדעת כמה מהפוסקים יהיה בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין שעוונו חמור מאד והוא מכלל פושעי ישראל, לפיכך יש לנהוג שלא כדעת מרן, ולהכנס לספק איסור דרבנן של הנחת תפילין בלילה. ובפרט שמרן דיבר בזמן פלג המנחה של רבינו תם, ולא לזמן פלג המנחה [ערבית] אליבא דהגאונים, וכפי מנהגינו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קכז]. ו הדבר ברור שאין להקל ח''ו לעשות מלאכה אחר השקיעה שלנו, שכבר פשט המנהג כדעת הגאונים, וחס ושלום לפרוץ גדר ולהקל כשיטת רבינו תם, ורק לחומרא בצאת השבת אנו מחמירים כדעת רבינו תם. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קכח]. סימן תקמט - להתענות ד' צומות א נאמר בזכריה: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. ופירשו חז"ל, צום הרביעי זה צום י"ז בתמוז, כי חודש תמוז הוא הרביעי לחודש ניסן. צום החמישי, זה צום תשעה באב, כי חודש אב הוא החמישי לחודש ניסן. צום השביעי, זה צום גדליה שחל בשלשה בתשרי, וצום העשירי, זה צום עשרה בטבת. וכל ישראל מתענים בימים אלו מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר ולפתוח הלבבות לדרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ולמעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרמו להם ולנו אותם הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב מעשינו, כמו שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עון אבותם. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקכז]. ב חמשה דברים אירעו ביום י"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר בתקופת חורבן הבית השני, שרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. וחמשה דברים ארעו בט' באב: נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה ושמה "ביתר" שהיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול אחר חורבן בית שני, ודימו כל ישראל שהוא המשיח, ונפל ביד הרומאים ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה כחורבן בית המקדש. ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל וסביביו, ככתוב: ציון שדה תחרש. ובג' בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל שארית הפליטה שנשארו אחר חורבן הבית הראשון. ובעשרה בטבת סמך נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקכז]. סימן תקנ - הבדל שבין תשעה באב ליתר הצומות א הכל חייבים להתענות בארבעה צומות הללו, ואסור לפרוץ גדר. ואין הדבר תלוי ברצון הקהל. [שו"ת יביע אומר חלק א סימן לג]. ב חיוב התענית הוא מזמן עלות השחר דהיינו שעה ושנים עשר רגעים בשעות זמניות, לפני הזריחה, עד צאת הכוכבים, שהוא כעשרים דקות אחר שקיעת החמה. ואין מפסיקין בהם מהערב, חוץ מתשעה באב שצריך להפסיק בו מבעוד יום. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקכט]. ג הישן על מיטתו שינת קבע בליל התענית, וקם משנתו באמצע הלילה, אסור לו לאכול ולשתות, אפילו קודם עמוד השחר. אך אם התנה קודם שהלך לישן שבדעתו לקום קודם עמוד השחר ולאכול, מותר לו לאכול עד עמוד השחר. וכל זה על פי הפשט, אך על פי הזוה"ק אין לאכול גם על ידי תנאי. [יביע אומר חלק ה' סי' כב סק"ה. וראה להלן עמו' קפו סעיף א]. ד אף תלמידי חכמים ומלמדי תינוקות, חייבים להתענות כל תענית צבור, לרבות תענית אסתר. אולם אין להם להתענות תענית שובבי"ם או תענית לכפרת עוונות וכדומה, בזמן עבודתם, כיון שעל ידי חלישות כוחם ימעטו במלאכת שמים. וכן הדין לפועלים או לפקידים, וכל שכן לבני ישיבה ההוגים בתורה שאסור להם להתענות תעניות הנזכרים. ובימי השובבי"ם עדיף שיתענו תענית דבור, אך אסור להם לבטל מסדר לימודם ולקרוא תהלים, כי אין לך דבר העדיף יותר מלימוד הגמרא וההלכה. [יביע אומר חלק ב' סימן כח סק"ז]. ה כל הצומות הללו מותרים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, חוץ מתשעה באב. ומותר להתרחץ בחמין בימי הצומות. והמחמיר תע"ב. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תקל]. ו י"ז בתמוז או תשעה באב או צום גדליה שחלו בשבת, דוחים התענית למחרת ביום ראשון, אבל י' בטבת לא יחול לעולם בשבת. ואם חל י' בטבת ביום ששי, מתענים עד צאת הכוכבים. ז בשבת קודם תענית י"ז בתמוז וי' בטבת השליח צבור מכריז לפני תפילת מוסף על הצום שחל ביום פלוני, אבל על שאר תעניות לא נהגו להכריז מפני שהם ידועים ומפורסמים. [שם]. ח אין לבעלי חנויות לספק מצרכי מזון לאוכלים ושותים שם ביום התענית, אלא אם כן ידוע שהאוכל והשותה הוא חולה שפטור מתענית. ואפי' ישנם עוד בעלי מסעדות שמספקים מזון ביום התענית לכל מי שירצה, אף על פי כן החרד לדבר ה' ימנע עצמו מזה. [יחוה דעת ג סי' סז] ט מעוברת, אינה מתענה בתענית שבעה עשר בתמוז, ושאר תעניות אלה. ואף לבנות אשכנז יש להקל בזה. ומעוברת היא משעברו שלשה חדשים להריונה, ואם לא עברו שלשה חדשים והיא סובלת מהקאות או מיחושים וחולשה רבה, מותר לה לאכול בצומות אלו, חוץ מתשעה באב [וראה להלן]. ובפרט אם היא לאחר ארבעים יום להריונה. [שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן לה]. י מניקה פטורה מלהתענות בתענית צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, וי"ז בתמוז. ויש אומרים שגם אם פסקה מלהניק, כי כל שהיא בתוך עשרים וארבעה חודשים ללידה, פטורה מלהתענות בתעניות אלו מלבד בתשעה באב. ויש מי שאומר שכל מה שנפטרה מלהתענות הוא דוקא במניקה בפועל. ולמעשה, אשה חלשה שהלידה או ההפלה גרמה לה לחולשה רבה, יכולה להקל כל עשרים וארבע חודש מהלידה כסברת המקילין. ואם מרגישה בעצמה שיכולה להתענות, תתענה. [שם]. יא וכן אשה שהפילה יש אומרים שפטורה מתעניות אלו בתוך עשרים וארבעה חודשים להפלתה, ואינה צריכה לפרוע התענית לאחר מכן. ויש חולקים, והעיקר לדינא כמבואר בסעיף הנ"ל לגבי מניקה. ומכל מקום גם אלה הפטורות מלהתענות ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום בלבד. [שם]. יב חולה שאין בו סכנה פטור מלהתענות בכל הצומות הללו. ואפילו בצום תשעה באב אוכל כדרכו ואינו חושש, ובלבד שיאכל בצינעא. ורשאי לאכול בבוקר, כשיש צורך בכך, ואין צריך להתענות תענית שעות. וכל שכן שאין צריך לאכול ולשתות פחות מכשיעור. ואפילו חולה שנתרפא אך עודנו חלש, כל זמן שיש חשש שאם יצום יחזור לחליו, פטור מלהתענות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלא]. יג זקנים תשושי כח שמצטערים בתעניתם פטורים מכל הצומות הללו לרבות תשעה באב. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלב]. יד דין יולדת תוך שלשים יום ללידתה כחולה שאין בו סכנה, ופטורה אף מתענית תשעה באב. טו קטן שלא מלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, וקטנה שלא מלאו לה י"ב שנה, פטורים מתעניות י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, עשרה בטבת, ותענית אסתר. ואפי' תענית שעות אין להם להתענות, אף שיש להם דעת להתאבל על החורבן. ויש מחמירים לומר שאין להאכילם אלא לחם ומים, אך המנהג להקל לתת להם כל צרכם, וכן ראוי להורות בזמן הזה שירדה חולשה לעולם. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד רלט. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקל]. טז חתן תוך שבעת ימי המשתה שלו, וכן אבי הבן, הסנדק, והמוהל, חייבים להתענות בכל הארבעה צומות, ולא יפרשו מן הצבור, שלא יבוא עשה דיחיד וידחה תענית דרבים. ורק אם חלו ארבעה צומות הנזכרים לעיל בשבת, ונדחו ליום ראשון, בין החתן בין בעלי ברית לא ישלימו תעניתם, לרבות תשעה באב, אלא אחר חצות היום יאכלו כדרכם, מפני שיום טוב שלהם הוא. ואם ירצה החתן להחמיר על עצמו להתענות אינו רשאי, הואיל ויום טוב שלו הוא. ועל כל פנים אין לחתן בתוך שבעת ימי המשתה להתענות שום תענית יחיד, ואפילו היה נוהג בו שנים רבות, כגון יום פקודת השנה [יאר-צייט] של אביו או אמו. ואפילו התרה אינו צריך, וכן לבעלי ברית. [יביע אומר חלק ה' אורח חיים סימן מ. וחלק א סימן לד סקי"א]. יז אף בצום גדליה אין להתיר לבעלי ברית וחתן לאכול ביום התענית שאינו דחוי, דלא הוי כתענית דחוי. ואפילו לרבינו ירוחם הסובר דגדליה נהרג ביום ראש השנה והתענית נדחתה ליום אחרי ראש השנה, אין דין תענית זו כתענית דחויה. דמאחר וחכמים קבעו מועד זה לתענית, אינו בכלל תענית דחוי. [יביע אומר חלק א סימן כז סק"י]. יח הנוהגים להתענות ביום חופתם, וחל יום חופתם בט"ו בשבט, או בט"ו באב, ובאסרו חג, אין לחתן להתענות. אך בלאו הכי מנהגינו שהחתן אינו מתענה ביום חתונתו. [שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן פא, וחלק ד' סימן סא]. יט חולה וזקן שפטורים מלהתענות בימי הצומות הללו, אינם צריכים התרה לפני שיאכלו. וכן חתן ובעלי ברית שאינם משלימים התענית כשהצום דחוי, רשאים לאכול בלי התרה, והמחמיר לעשות התרה כשהדבר אפשרי בנקל, תבוא עליו ברכה. [יביע אומר ח"ב סי' ל' אות ה-ח]. כ אין לשטוף הפה בבוקר בהתעוררו משינתו בתעניות צבור. ובמקום צורך יש להתיר כשאינו נותן בפיו יותר משיעור רביעית בבת אחת, [דהיינו שמונים ואחד גרם], ויודע בעצמו שיוכל להזהר שלא יבלע מן המים. וכן מותר לצחצח שיניו במשחת שינים בתעניות צבור על הדרך הנ"ל, למי שקשה לו בלי לצחצח את שיניו. ובתשעה באב יש להשתדל להחמיר בזה, אך אם יש לו צער גדול במיוחד במניעת צחצוח השינים, יוכל להקל גם בט' באב, באופן שיזהר להוריד פיו למטה שלא יבואו מים לגרונו. [ילקו"י מועדים עמ' תקלד]. כא השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיזהר לא לבלוע אלא יפלוט כל מה שהכניס לפיו. [ש"ע סימן תקס"ז ס"א]. כב אדם בריא שמתענה, אך עליו לבלוע גלולות וכדורים נגד מיחושי ראש וכדומה, מותר לו לבלוע התרופה בלי מים, כל שאין בה טעם ערב לחיך. וכן מותר לשתות תרופות שאין החיך נהנה מהם. אבל אם החיך נהנה מהם אין להתיר. אולם במקום חולי פנימי אין להחמיר. ויש אומרים שכל זה בשאר תעניות, אבל ביום הכפורים ובתשעה באב אין להקל בזה אלא למי שבלאו הכי אוכל לפי היתר. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלה]. כג מותר לעשן בימי תעניות צבור, זולת בתשעה באב שראוי להמנע מעישון סיגריות, ובפרט בפרהסיא, כדי שלא יסיח דעתו מאבילות היום. ובעת הצורך מותר לעשן גם בתשעה באב כשעושה כן בצינעא, ובפרט לאחר חצות היום. ובשאר צומות, אף הנוהגים לעשן ביום טוב על ידי הדלקה מאש לאש, דחשיב אצלם לענין זה כאוכל נפש, אפילו הכי מותר להם לעשן בתענית צבור. [שו"ת יביע אומר ח"א סי' לג. יחוה דעת חלק ה' סימן לט]. כד אסור ללעוס גומי לעיסה, [מסטיק] ביום תענית, אך מסטיק שאין בו שום מתיקות כלל מותר ללועסו בתעניות. ובזה אין מברכים על המסטיק. [ילקו"י מועדים עמוד תקלה]. כה מי ששכח ואכל בתענית צבור, ונזכר לאחר מכן, צריך להשלים תעניתו. ומן הדין אינו צריך להתענות ביום אחר, אלא אם כן עושה כן לכפר על שגגתו, וכגון שהוא בריא ויכול לצער עצמו בתענית שאינו חובה. [באופן שהדבר לא יגרום לו לביטול תורה]. ואם נזכר לפני שאכל כזית והפסיק מיד, יכול לומר עננו בתפלת המנחה, אבל אם אכל כזית אף על פי שהשלים תעניתו אינו אומר עננו בתפלת מנחה. [שו"ת יביע אומר ח"א יורה דעה סי' יד סק"ח]. כו מי ששכח ובירך ביום התענית על דבר מאכל, או משקה, יטעם ממנו משהו כדי שגרונו יהנה. שאם לא יטעם יעבור על איסור ברכה לבטלה שלדעת הגאונים הרמב"ם והשלחן ערוך איסורו הוא מן התורה, ואילו טעימה בצומות אלה היא מדרבנן. וימשיך בתעניתו ויאמר עננו, שטעימה מועטת מאד אין עליה תורת אכילה. [ילקו"י תפלה א' סי' פט. ירחון קול תורה סיון תשס"ג. שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ה' סק"ו. וח"י חאו"ח סי' מא עמ' עה. ושו"ת יחוה דעת ח"ד סי' מא]. כז המתענה תענית צבור צריך לומר עננו, בין בשחרית בין במנחה, באמצע שומע תפלה. ובמקומות שנוהגים לומר "עננו" בשומע תפלה בכל התפלות, גם בערבית של ערב התענית, אף שאין מתענים מהערב, מנהגם נכון על פי ההלכה. [יביע אומר א/כא חיו"ד. יחו"ד ח"ג סי' מא]. כח בתשעה באב היחיד אומר עננו גם בערבית של ליל תשעה באב. [ילקו"י מועדים עמוד תקל"ו]. כט אחר אמירת עננו חותם "שומע תפלה". ואינו חותם העונה לעמו ישראל בעת צרה, שלא נתקנה חתימה זו אלא לשליח צבור כשאומר עננו בחזרה בין גואל לרופא. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקל"ו]. ואם טעה וחתם העונה לעמו וכו', ונזכר אחר שהתחיל רצה או מודים, יצא ידי חובה בדיעבד, ויסיים תפלתו, ואין צריך לחזור לשמע קולנו. ומכל מקום טוב הדבר שאחר שסיים תפלתו יחזור להתפלל בתנאי של נדבה, ויאמר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל לשם חובה. ואם לאו תהיה תפלתי זו תפלת נדבה. ואם אפשר טוב לחדש בה דבר. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן יג]. ל אם שכח ולא אמר "עננו" עד שאמר "ברוך אתה ה'" כדי לחתום "שומע תפלה", אינו רשאי לסיים "למדני חקיך" כדי שיוכל לחזור ולומר "עננו", אלא יסיים תפלתו ויאמר "עננו" בלי חתימה בסוף "אלהי נצור". אבל בין ברכת שומע תפלה לרצה, אין לומר "עננו", דהוי הפסק. [שו"ת יביע אומר חלק א' סימן כב]. לא יחיד שמתפלל תפלת שמונה עשרה עם חזרת השליח צבור, אף שאומר עמו כל סדר הקדושה, אינו אומר עמו "עננו" בין גואל לרופא, אלא ב"שומע תפלה". [ילקו"י מועדים עמ' תקלז]. לב הנמצא בתענית יחיד, ובמנחה נתאחר לבוא לבית הכנסת, והתפלל שמונה עשרה יחד עם החזרה של השליח צבור, כשיגיע ל"שומע תפלה", יאמר שם עננו, אף על פי שעל ידי כך יפסיד אמירת מודים עם הצבור. וישתחוה באמצע הברכה באמירת "מודים" של השליח צבור. [יביע אומר חלק ב' חלק אורח חיים סימן לד סק"ו]. לג בארבע תעניות צבור, המוזכרות בפסוק, שהם י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, ועשרה בטבת, אומר השליח צבור "עננו" בתפלת החזרה, בשחרית ובמנחה, בין ברכת גואל ישראל לברכת רפאנו. וחותם: "העונה לעמו ישראל בעת צרה". [ילקו"י מועדים עמ' תקלז]. לד אם טעה השליח צבור ושכח לומר "עננו" לפני ברכת רפאנו, אם נזכר באמצע ברכת רפאנו, חוזר ואומר השליח צבור "עננו" ברכה בפני עצמה, וממשיך ברכת רפאנו וכו'. אבל אם לא נזכר עד שחתם "ברוך אתה ה'" של ברכת רפאנו, אינו חוזר לומר "עננו" ברכה בפני עצמה, אלא כוללה באמצע ברכת שומע תפלה כיחיד. ואינו רשאי לסיים למדני חקיך, וחותם "ברוך אתה ה' שומע תפלה". ואם לא אמר "עננו" אף בשומע תפלה אינו חוזר. וטוב שיאמרנה בסיום תפלת שמונה עשרה, ויחתום בלי הזכרת ה', "ברוך שומע תפלה". [שו"ת יביע אומר חלק א' סימן כב]. לה בתענית צבור [שחכמי הדור גזרו תענית על כל צרה שלא תבוא], אין השליח צבור אומר "עננו" ברכה בפני עצמה, אלא אם כן יש עשרה מתענים בבית הכנסת. והשליח צבור עצמו מכלל העשרה. אך בתעניות צבור המפורשות בכתוב הנ"ל, [בתחלת הלכות תענית] אם יש בבית הכנסת ששה או שבעה מתענים, שהם רוב מנין, רשאי השליח צבור לומר ברכת "עננו" ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא. וכן פשט המנהג לומר "עננו" ברכה בפני עצמה, כל שיש בבית הכנסת ששה מתענים. ובתענית אסתר לכתחלה עדיף שיהיו עשרה מתענים. ואם לא השיגו מנין מתענים, אומרים "עננו" ברכה בפני עצמה ברוב מנין. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלט. יחוה דעת חלק א' סימן עט]. לו אם יש ששה או שבעה מתענים בבית הכנסת, אלא שחלקם התפללו כבר במקום אחר ושמעו מהשליח צבור ברכת עננו, אין השליח צבור רשאי לומר עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא בתעניות הנ"ל, אלא יאמר "עננו" בשומע תפלה כיחיד. [ילקו"י מועדים עמ' תקמ"ב]. לז אם הזמן של מנחה מצומצם, ביום התענית, ואין פנאי להתפלל בלחש ולחזור התפלה בקול רם, שהמנהג הוא שהשליח צבור מתפלל בקול רם והקהל מתפללים עמו בלחש, ואומרים עמו סדר קדושה, וכשמגיע השליח צבור להאל הקדוש ממשיכים התפלה בלחש, כשיגיע השליח צבור לברכת רפאנו יאמר שם "עננו" בקול רם ברכה בפני עצמה, והקהל ישמעו ויכוונו לברכתו, ושוב ימשיכו בתפלה בלחש. וכשיגיעו לשומע תפלה יאמרו בלחש תפלת "עננו", חוץ מהשליח צבור, וימשיכו התפלה בלחש עד הסוף. [ילקוט יוסף חלק א' מהדורת תשמ"ה, עמוד רעט. ובילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמג]. לח שליח צבור שאינו מתענה בתענית צבור מאיזו סיבה שהיא, לא יתפלל לפני התיבה, כי אינו יכול לומר בחזרה "עננו", והוא אינו מתענה. ואם אין שליח צבור אחר, רשאי שליח צבור זה להתפלל כדי שלא יבטלו מעניית קדיש וקדושה וברכו. ולא יאמר עננו ברכה בפני עצמה, אלא אומר עננו בשומע תפלה, ויחתום שומע תפלה. ואף שליח צבור שמוכרח לעבור לפני התיבה שחרית בתענית צבור, מפני שאין שליח צבור אחר, ואינו יודע אם יוכל להתענות או לא, מפני שמרגיש חולשה וכיוצא בזה, לא יאמר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה, אלא אומרה בשומע תפלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמד]. לט בימי תענית צבור המוזכרים בסעיף א', בשחרית ומנחה מוציאים ספר תורה וקוראים שלשה גברי בפרשת "ויחל". ואפי' אם יום התענית חל בשני וחמישי, אין קוראים בפרשת השבוע, אלא "ויחל". [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמה]. מ יש נוהגים להפטיר במנחה "דרשו ה' בהמצאו". ומנהג בני ספרד שלא להפטיר בשום תענית צבור, חוץ מתשעה באב, שבשחרית מפטירים בו "אסוף אסיפם", ובמנחה מפטירים "שובה ישראל". [שו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן מ. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמה]. מא ספרדי שנזדמן לבית הכנסת של אשכנזים בתענית צבור במנחה, והזמינוהו לעליית שלישי שצריך להפטיר לפי מנהגם, נכון שיתחמק מלעלות לספר תורה. אבל אם כבר קראוהו בשמו יעלה ויפטיר בברכות, כיון שהם ברכות השבח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תקמו]. מב צבור שטעו וקראו בימי תעניות צבור בפרשת השבוע, בשחרית, אם חלו ימי התענית בשני או בחמישי, ונזכרו באמצע הקריאה, מסיימים בקריאה בפרשת השבוע, ויוצאים ידי חובה. מג אין להוציא ספר תורה בתענית צבור לקריאת פרשת ויחל אלא אם כן יש ששה או שבעה מתענים בבית הכנסת, מתוך המנין של עשרה, בין בשחרית בין במנחה. ואם אין יותר מחמשה מתענים בבית הכנסת וחל תענית צבור בשני וחמישי, קוראים בפרשת השבוע שלשה אנשים. ואם חל התענית בימי א.ג.ד.ו. אין להוציא ספר תורה כלל, ואפילו בשחרית שעדיין לא טעמו, כל אלה שחושבים שלא להתענות אינם מצטרפים לרוב מנין להוצאת ספר תורה ולברכת עננו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמז]. מד מי שאינו מתענה מסיבת חולי וכדומה, לא יעלה לספר תורה בתענית צבור בקריאת פרשת ויחל. ולכן כהן שאינו מתענה לא יקראוהו לספר תורה לקריאת ויחל, אפילו אין שם כהן אחר, אלא יצא הכהן מבית הכנסת, ועומד ישראל מתענה לקרות במקום כהן. והוא הדין ללוי שאינו מתענה ואין לוי אחר בבית הכנסת, שיצא מחוץ לבית הכנסת, ויקרא כהן המתענה במקום לוי. ואפילו אם קראוהו בשמו לעלות לספר תורה, יתנצל שאינו מתענה מחמת אונס, ויעלה אחר במקומו. ואפילו מי שעודנו שרוי בתענית וחושב שלא להשלים תעניתו, לא יעלה לספר תורה בפרשת ויחל. ואפילו בשני או בחמישי שחל בו תענית צבור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמט]. מה שליח צבור הקורא בתורה שאינו מתענה, יוכל לקרות בפרשת ויחל בתעניות צבור, אם אין שליח צבור אחר שיוכל לקרות בתורה. [שם]. מו בתענית צבור כשאומר השליח צבור הסליחות, יעמדו שנים אחד מימינו ואחד משמאלו, לומר עמו הסליחות. ובזמנינו שכולם אומרים הסליחות עם השליח צבור אין צריך להעמיד אצלו. [שם]. מז הכהנים נושאים כפיהם בתענית צבור גם במנחה. ולכתחלה יקבעו זמן תפלת שמונה עשרה של מנחה בתענית צבור, לא לפני ארבעים דקות לפני השקיעה, כדי שעד שיגיע השליח צבור בסוף החזרה לברכת כהנים יהיה בתוך חצי שעה לשקיעת החמה. ואם התפללו מפלג המנחה ואילך, דהיינו שעה ורבע בשעות זמניות קודם צאת הכוכבים, לכתחלה לא יעלו לדוכן, ואם עלו לא ירדו. ובמקום שנהגו שהכהנים עולים לדוכן אחר פלג המנחה, יש להם על מה שיסמוכו. אבל אם מתפללים בעוד היום גדול, לפני פלג המנחה אין לכהנים לישא את כפיהם. ואפילו במקום שנהגו לעלות לדוכן יש למחות בידם ולהנהיג שלא יעלו, וכדין מנחה של יום הכפורים שאין בה נשיאות כפים מפני שמתפללים מבעוד יום. ואם מתפללים מבעוד יום, כשם שאין נושאים כפים כך אין השליח צבור אומר בחזרה "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו'". [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקנ]. מח כהן שאינו מתענה לא ישא את כפיו, ויצא לחוץ בעת נשיאת כפים. [ילקו"י מועדים תקנא]. מט אם נמשכה תפלת מנחה לאחר השקיעה, רשאים הכהנים לישא את כפיהם תוך זמן של בין השמשות שהוא שלש עשרה דקות וחצי [בשעות זמניות] אחר השקיעה. אבל אחר צאת הכוכבים, אין לכהנים לישא את כפיהם. [שו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן מ]. נ בתענית ז' באדר או שובבי"ם, אפי' יש עשרה מתענים בבית הכנסת אין לעשות נשיאות כפים במנחה. ומכל מקום אם עלה הכהן לישא כפיו לא ירד. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תקנא]. נא פשט המנהג בארץ ישראל שמניחים תפילין בתעניות צבור בשחרית בלבד. ויש שנהגו להניח תפילין גם במנחה של תעניות צבור, [והיינו בעשרה בטבת, י"ז בתמוז, צום גדליה, ותענית אסתר], כדי להשלים מאה ברכות, אך לא ראינו כיום שנהגו כן בארץ ישראל, והנח להם לישראל. ורק בתשעה באב יש שנהגו כדעת מרן להניח תפילין במנחה בלבד. אך המנהג הקדום בירושלים [קודם שפשטו הוראותיו של מרן] להניח תפילין גם בט' באב בשחרית. [יחו"ד ח"ב סי' סז]. נב מעיקר הדין מותר לעשות חופה בתעניות צבור אף בשחרית, כגון בצום גדליה, עשרה בטבת, וצום י"ז בתמוז. אלא שעדיף יותר לעשות החופה במוצאי הצום לאחר צאת הכוכבים. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן ז'. וחלק ב' חלק יורה דעה סימן כד סק"ד]. טו קטן שלא מלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, וקטנה שלא מלאו לה י"ב שנה, פטורים מתעניות י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, עשרה בטבת, ותענית אסתר. ואפי' תענית שעות אין להם להתענות, אף שיש להם דעת להתאבל על החורבן. ויש מחמירים לומר שאין להאכילם אלא לחם ומים, אך המנהג להקל לתת להם כל צרכם, וכן ראוי להורות בזמן הזה שירדה חולשה לעולם. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד רלט. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקל]. טז חתן תוך שבעת ימי המשתה שלו, וכן אבי הבן, הסנדק, והמוהל, חייבים להתענות בכל הארבעה צומות, ולא יפרשו מן הצבור, שלא יבוא עשה דיחיד וידחה תענית דרבים. ורק אם חלו ארבעה צומות הנזכרים לעיל בשבת, ונדחו ליום ראשון, בין החתן בין בעלי ברית לא ישלימו תעניתם, לרבות תשעה באב, אלא אחר חצות היום יאכלו כדרכם, מפני שיום טוב שלהם הוא. ואם ירצה החתן להחמיר על עצמו להתענות אינו רשאי, הואיל ויום טוב שלו הוא. ועל כל פנים אין לחתן בתוך שבעת ימי המשתה להתענות שום תענית יחיד, ואפילו היה נוהג בו שנים רבות, כגון יום פקודת השנה [יאר-צייט] של אביו או אמו. ואפילו התרה אינו צריך, וכן לבעלי ברית. [יביע אומר חלק ה' אורח חיים סימן מ. וחלק א סימן לד סקי"א]. יז אף בצום גדליה אין להתיר לבעלי ברית וחתן לאכול ביום התענית שאינו דחוי, דלא הוי כתענית דחוי. ואפילו לרבינו ירוחם הסובר דגדליה נהרג ביום ראש השנה והתענית נדחתה ליום אחרי ראש השנה, אין דין תענית זו כתענית דחויה. דמאחר וחכמים קבעו מועד זה לתענית, אינו בכלל תענית דחוי. [יביע אומר חלק א סימן כז סק"י]. יח הנוהגים להתענות ביום חופתם, וחל יום חופתם בט"ו בשבט, או בט"ו באב, ובאסרו חג, אין לחתן להתענות. אך בלאו הכי מנהגינו שהחתן אינו מתענה ביום חתונתו. [שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן פא, וחלק ד' סימן סא]. יט חולה וזקן שפטורים מלהתענות בימי הצומות הללו, אינם צריכים התרה לפני שיאכלו. וכן חתן ובעלי ברית שאינם משלימים התענית כשהצום דחוי, רשאים לאכול בלי התרה, והמחמיר לעשות התרה כשהדבר אפשרי בנקל, תבוא עליו ברכה. [יביע אומר ח"ב סי' ל' אות ה-ח]. כ אין לשטוף הפה בבוקר בהתעוררו משינתו בתעניות צבור. ובמקום צורך יש להתיר כשאינו נותן בפיו יותר משיעור רביעית בבת אחת, [דהיינו שמונים ואחד גרם], ויודע בעצמו שיוכל להזהר שלא יבלע מן המים. וכן מותר לצחצח שיניו במשחת שינים בתעניות צבור על הדרך הנ"ל, למי שקשה לו בלי לצחצח את שיניו. ובתשעה באב יש להשתדל להחמיר בזה, אך אם יש לו צער גדול במיוחד במניעת צחצוח השינים, יוכל להקל גם בט' באב, באופן שיזהר להוריד פיו למטה שלא יבואו מים לגרונו. [ילקו"י מועדים עמ' תקלד]. כא השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיזהר לא לבלוע אלא יפלוט כל מה שהכניס לפיו. [ש"ע סימן תקס"ז ס"א]. כב אדם בריא שמתענה, אך עליו לבלוע גלולות וכדורים נגד מיחושי ראש וכדומה, מותר לו לבלוע התרופה בלי מים, כל שאין בה טעם ערב לחיך. וכן מותר לשתות תרופות שאין החיך נהנה מהם. אבל אם החיך נהנה מהם אין להתיר. אולם במקום חולי פנימי אין להחמיר. ויש אומרים שכל זה בשאר תעניות, אבל ביום הכפורים ובתשעה באב אין להקל בזה אלא למי שבלאו הכי אוכל לפי היתר. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלה]. כג מותר לעשן בימי תעניות צבור, זולת בתשעה באב שראוי להמנע מעישון סיגריות, ובפרט בפרהסיא, כדי שלא יסיח דעתו מאבילות היום. ובעת הצורך מותר לעשן גם בתשעה באב כשעושה כן בצינעא, ובפרט לאחר חצות היום. ובשאר צומות, אף הנוהגים לעשן ביום טוב על ידי הדלקה מאש לאש, דחשיב אצלם לענין זה כאוכל נפש, אפילו הכי מותר להם לעשן בתענית צבור. [שו"ת יביע אומר ח"א סי' לג. יחוה דעת חלק ה' סימן לט]. כד אסור ללעוס גומי לעיסה, [מסטיק] ביום תענית, אך מסטיק שאין בו שום מתיקות כלל מותר ללועסו בתעניות. ובזה אין מברכים על המסטיק. [ילקו"י מועדים עמוד תקלה]. כה מי ששכח ואכל בתענית צבור, ונזכר לאחר מכן, צריך להשלים תעניתו. ומן הדין אינו צריך להתענות ביום אחר, אלא אם כן עושה כן לכפר על שגגתו, וכגון שהוא בריא ויכול לצער עצמו בתענית שאינו חובה. [באופן שהדבר לא יגרום לו לביטול תורה]. ואם נזכר לפני שאכל כזית והפסיק מיד, יכול לומר עננו בתפלת המנחה, אבל אם אכל כזית אף על פי שהשלים תעניתו אינו אומר עננו בתפלת מנחה. [שו"ת יביע אומר ח"א יורה דעה סי' יד סק"ח]. כו מי ששכח ובירך ביום התענית על דבר מאכל, או משקה, יטעם ממנו משהו כדי שגרונו יהנה. שאם לא יטעם יעבור על איסור ברכה לבטלה שלדעת הגאונים הרמב"ם והשלחן ערוך איסורו הוא מן התורה, ואילו טעימה בצומות אלה היא מדרבנן. וימשיך בתעניתו ויאמר עננו, שטעימה מועטת מאד אין עליה תורת אכילה. [ילקו"י תפלה א' סי' פט. ירחון קול תורה סיון תשס"ג. שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ה' סק"ו. וח"י חאו"ח סי' מא עמ' עה. ושו"ת יחוה דעת ח"ד סי' מא]. כז המתענה תענית צבור צריך לומר עננו, בין בשחרית בין במנחה, באמצע שומע תפלה. ובמקומות שנוהגים לומר "עננו" בשומע תפלה בכל התפלות, גם בערבית של ערב התענית, אף שאין מתענים מהערב, מנהגם נכון על פי ההלכה. [יביע אומר א/כא חיו"ד. יחו"ד ח"ג סי' מא]. כח בתשעה באב היחיד אומר עננו גם בערבית של ליל תשעה באב. [ילקו"י מועדים עמוד תקל"ו]. כט אחר אמירת עננו חותם "שומע תפלה". ואינו חותם העונה לעמו ישראל בעת צרה, שלא נתקנה חתימה זו אלא לשליח צבור כשאומר עננו בחזרה בין גואל לרופא. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקל"ו]. ואם טעה וחתם העונה לעמו וכו', ונזכר אחר שהתחיל רצה או מודים, יצא ידי חובה בדיעבד, ויסיים תפלתו, ואין צריך לחזור לשמע קולנו. ומכל מקום טוב הדבר שאחר שסיים תפלתו יחזור להתפלל בתנאי של נדבה, ויאמר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל לשם חובה. ואם לאו תהיה תפלתי זו תפלת נדבה. ואם אפשר טוב לחדש בה דבר. [שו"ת יביע אומר חלק ז' סימן יג]. ל אם שכח ולא אמר "עננו" עד שאמר "ברוך אתה ה'" כדי לחתום "שומע תפלה", אינו רשאי לסיים "למדני חקיך" כדי שיוכל לחזור ולומר "עננו", אלא יסיים תפלתו ויאמר "עננו" בלי חתימה בסוף "אלהי נצור". אבל בין ברכת שומע תפלה לרצה, אין לומר "עננו", דהוי הפסק. [שו"ת יביע אומר חלק א' סימן כב]. לא יחיד שמתפלל תפלת שמונה עשרה עם חזרת השליח צבור, אף שאומר עמו כל סדר הקדושה, אינו אומר עמו "עננו" בין גואל לרופא, אלא ב"שומע תפלה". [ילקו"י מועדים עמ' תקלז]. לב הנמצא בתענית יחיד, ובמנחה נתאחר לבוא לבית הכנסת, והתפלל שמונה עשרה יחד עם החזרה של השליח צבור, כשיגיע ל"שומע תפלה", יאמר שם עננו, אף על פי שעל ידי כך יפסיד אמירת מודים עם הצבור. וישתחוה באמצע הברכה באמירת "מודים" של השליח צבור. [יביע אומר חלק ב' חלק אורח חיים סימן לד סק"ו]. לג בארבע תעניות צבור, המוזכרות בפסוק, שהם י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, ועשרה בטבת, אומר השליח צבור "עננו" בתפלת החזרה, בשחרית ובמנחה, בין ברכת גואל ישראל לברכת רפאנו. וחותם: "העונה לעמו ישראל בעת צרה". [ילקו"י מועדים עמ' תקלז]. לד אם טעה השליח צבור ושכח לומר "עננו" לפני ברכת רפאנו, אם נזכר באמצע ברכת רפאנו, חוזר ואומר השליח צבור "עננו" ברכה בפני עצמה, וממשיך ברכת רפאנו וכו'. אבל אם לא נזכר עד שחתם "ברוך אתה ה'" של ברכת רפאנו, אינו חוזר לומר "עננו" ברכה בפני עצמה, אלא כוללה באמצע ברכת שומע תפלה כיחיד. ואינו רשאי לסיים למדני חקיך, וחותם "ברוך אתה ה' שומע תפלה". ואם לא אמר "עננו" אף בשומע תפלה אינו חוזר. וטוב שיאמרנה בסיום תפלת שמונה עשרה, ויחתום בלי הזכרת ה', "ברוך שומע תפלה". [שו"ת יביע אומר חלק א' סימן כב]. לה בתענית צבור [שחכמי הדור גזרו תענית על כל צרה שלא תבוא], אין השליח צבור אומר "עננו" ברכה בפני עצמה, אלא אם כן יש עשרה מתענים בבית הכנסת. והשליח צבור עצמו מכלל העשרה. אך בתעניות צבור המפורשות בכתוב הנ"ל, [בתחלת הלכות תענית] אם יש בבית הכנסת ששה או שבעה מתענים, שהם רוב מנין, רשאי השליח צבור לומר ברכת "עננו" ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא. וכן פשט המנהג לומר "עננו" ברכה בפני עצמה, כל שיש בבית הכנסת ששה מתענים. ובתענית אסתר לכתחלה עדיף שיהיו עשרה מתענים. ואם לא השיגו מנין מתענים, אומרים "עננו" ברכה בפני עצמה ברוב מנין. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקלט. יחוה דעת חלק א' סימן עט]. לו אם יש ששה או שבעה מתענים בבית הכנסת, אלא שחלקם התפללו כבר במקום אחר ושמעו מהשליח צבור ברכת עננו, אין השליח צבור רשאי לומר עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא בתעניות הנ"ל, אלא יאמר "עננו" בשומע תפלה כיחיד. [ילקו"י מועדים עמ' תקמ"ב]. לז אם הזמן של מנחה מצומצם, ביום התענית, ואין פנאי להתפלל בלחש ולחזור התפלה בקול רם, שהמנהג הוא שהשליח צבור מתפלל בקול רם והקהל מתפללים עמו בלחש, ואומרים עמו סדר קדושה, וכשמגיע השליח צבור להאל הקדוש ממשיכים התפלה בלחש, כשיגיע השליח צבור לברכת רפאנו יאמר שם "עננו" בקול רם ברכה בפני עצמה, והקהל ישמעו ויכוונו לברכתו, ושוב ימשיכו בתפלה בלחש. וכשיגיעו לשומע תפלה יאמרו בלחש תפלת "עננו", חוץ מהשליח צבור, וימשיכו התפלה בלחש עד הסוף. [ילקוט יוסף חלק א' מהדורת תשמ"ה, עמוד רעט. ובילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמג]. לח שליח צבור שאינו מתענה בתענית צבור מאיזו סיבה שהיא, לא יתפלל לפני התיבה, כי אינו יכול לומר בחזרה "עננו", והוא אינו מתענה. ואם אין שליח צבור אחר, רשאי שליח צבור זה להתפלל כדי שלא יבטלו מעניית קדיש וקדושה וברכו. ולא יאמר עננו ברכה בפני עצמה, אלא אומר עננו בשומע תפלה, ויחתום שומע תפלה. ואף שליח צבור שמוכרח לעבור לפני התיבה שחרית בתענית צבור, מפני שאין שליח צבור אחר, ואינו יודע אם יוכל להתענות או לא, מפני שמרגיש חולשה וכיוצא בזה, לא יאמר עננו בחזרה ברכה בפני עצמה, אלא אומרה בשומע תפלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמד]. לט בימי תענית צבור המוזכרים בסעיף א', בשחרית ומנחה מוציאים ספר תורה וקוראים שלשה גברי בפרשת "ויחל". ואפי' אם יום התענית חל בשני וחמישי, אין קוראים בפרשת השבוע, אלא "ויחל". [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמה]. מ יש נוהגים להפטיר במנחה "דרשו ה' בהמצאו". ומנהג בני ספרד שלא להפטיר בשום תענית צבור, חוץ מתשעה באב, שבשחרית מפטירים בו "אסוף אסיפם", ובמנחה מפטירים "שובה ישראל". [שו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן מ. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמה]. מא ספרדי שנזדמן לבית הכנסת של אשכנזים בתענית צבור במנחה, והזמינוהו לעליית שלישי שצריך להפטיר לפי מנהגם, נכון שיתחמק מלעלות לספר תורה. אבל אם כבר קראוהו בשמו יעלה ויפטיר בברכות, כיון שהם ברכות השבח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תקמו]. מב צבור שטעו וקראו בימי תעניות צבור בפרשת השבוע, בשחרית, אם חלו ימי התענית בשני או בחמישי, ונזכרו באמצע הקריאה, מסיימים בקריאה בפרשת השבוע, ויוצאים ידי חובה. מג אין להוציא ספר תורה בתענית צבור לקריאת פרשת ויחל אלא אם כן יש ששה או שבעה מתענים בבית הכנסת, מתוך המנין של עשרה, בין בשחרית בין במנחה. ואם אין יותר מחמשה מתענים בבית הכנסת וחל תענית צבור בשני וחמישי, קוראים בפרשת השבוע שלשה אנשים. ואם חל התענית בימי א.ג.ד.ו. אין להוציא ספר תורה כלל, ואפילו בשחרית שעדיין לא טעמו, כל אלה שחושבים שלא להתענות אינם מצטרפים לרוב מנין להוצאת ספר תורה ולברכת עננו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמז]. מד מי שאינו מתענה מסיבת חולי וכדומה, לא יעלה לספר תורה בתענית צבור בקריאת פרשת ויחל. ולכן כהן שאינו מתענה לא יקראוהו לספר תורה לקריאת ויחל, אפילו אין שם כהן אחר, אלא יצא הכהן מבית הכנסת, ועומד ישראל מתענה לקרות במקום כהן. והוא הדין ללוי שאינו מתענה ואין לוי אחר בבית הכנסת, שיצא מחוץ לבית הכנסת, ויקרא כהן המתענה במקום לוי. ואפילו אם קראוהו בשמו לעלות לספר תורה, יתנצל שאינו מתענה מחמת אונס, ויעלה אחר במקומו. ואפילו מי שעודנו שרוי בתענית וחושב שלא להשלים תעניתו, לא יעלה לספר תורה בפרשת ויחל. ואפילו בשני או בחמישי שחל בו תענית צבור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקמט]. מה שליח צבור הקורא בתורה שאינו מתענה, יוכל לקרות בפרשת ויחל בתעניות צבור, אם אין שליח צבור אחר שיוכל לקרות בתורה. [שם]. מו בתענית צבור כשאומר השליח צבור הסליחות, יעמדו שנים אחד מימינו ואחד משמאלו, לומר עמו הסליחות. ובזמנינו שכולם אומרים הסליחות עם השליח צבור אין צריך להעמיד אצלו. [שם]. מז הכהנים נושאים כפיהם בתענית צבור גם במנחה. ולכתחלה יקבעו זמן תפלת שמונה עשרה של מנחה בתענית צבור, לא לפני ארבעים דקות לפני השקיעה, כדי שעד שיגיע השליח צבור בסוף החזרה לברכת כהנים יהיה בתוך חצי שעה לשקיעת החמה. ואם התפללו מפלג המנחה ואילך, דהיינו שעה ורבע בשעות זמניות קודם צאת הכוכבים, לכתחלה לא יעלו לדוכן, ואם עלו לא ירדו. ובמקום שנהגו שהכהנים עולים לדוכן אחר פלג המנחה, יש להם על מה שיסמוכו. אבל אם מתפללים בעוד היום גדול, לפני פלג המנחה אין לכהנים לישא את כפיהם. ואפילו במקום שנהגו לעלות לדוכן יש למחות בידם ולהנהיג שלא יעלו, וכדין מנחה של יום הכפורים שאין בה נשיאות כפים מפני שמתפללים מבעוד יום. ואם מתפללים מבעוד יום, כשם שאין נושאים כפים כך אין השליח צבור אומר בחזרה "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו'". [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקנ]. מח כהן שאינו מתענה לא ישא את כפיו, ויצא לחוץ בעת נשיאת כפים. [ילקו"י מועדים תקנא]. מט אם נמשכה תפלת מנחה לאחר השקיעה, רשאים הכהנים לישא את כפיהם תוך זמן של בין השמשות שהוא שלש עשרה דקות וחצי [בשעות זמניות] אחר השקיעה. אבל אחר צאת הכוכבים, אין לכהנים לישא את כפיהם. [שו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן מ]. נ בתענית ז' באדר או שובבי"ם, אפי' יש עשרה מתענים בבית הכנסת אין לעשות נשיאות כפים במנחה. ומכל מקום אם עלה הכהן לישא כפיו לא ירד. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תקנא]. נא פשט המנהג בארץ ישראל שמניחים תפילין בתעניות צבור בשחרית בלבד. ויש שנהגו להניח תפילין גם במנחה של תעניות צבור, [והיינו בעשרה בטבת, י"ז בתמוז, צום גדליה, ותענית אסתר], כדי להשלים מאה ברכות, אך לא ראינו כיום שנהגו כן בארץ ישראל, והנח להם לישראל. ורק בתשעה באב יש שנהגו כדעת מרן להניח תפילין במנחה בלבד. אך המנהג הקדום בירושלים [קודם שפשטו הוראותיו של מרן] להניח תפילין גם בט' באב בשחרית. [יחו"ד ח"ב סי' סז]. נב מעיקר הדין מותר לעשות חופה בתעניות צבור אף בשחרית, כגון בצום גדליה, עשרה בטבת, וצום י"ז בתמוז. אלא שעדיף יותר לעשות החופה במוצאי הצום לאחר צאת הכוכבים. [שו"ת יביע אומר חלק ו' חלק אבן העזר סימן ז'. וחלק ב' חלק יורה דעה סימן כד סק"ד]. סימן רס - דיני כניסת שבת א מצוה לרחוץ כל גופו ולחוף את ראשו בערב שבת במים חמים לכבוד שבת. ואם אינו יכול להתרחץ כל גופו, יתרחץ לכל הפחות פניו וידיו בחמין. וגם מי שתורתו אומנותו יבטל מלימודו כדי להתרחץ לכבוד שבת. ואם אפשר נכון לטבול במקוה בערב שבת. וגם נשים צריכות לרחוץ לכבוד שבת. ויש ליזהר שלא לרחוץ סמוך כ''כ לחשכה, שלא יבואו לידי חשש חילול שבת. ונכון יותר להתרחץ ביום שישי, שאז ניכר שהוא מתרחץ לכבוד שבת, ואם אי אפשר לו להתרחץ ביום ו', ירחוץ בליל שישי, ואם אינו יכול, יתרחץ ביום חמישי, כי כל מה שהוא קרוב לשבת, ניכר שהוא לכבוד שבת. ומצוה להתרחץ גם בערב יום טוב, כמו בערב שבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קטז]. ב אם היו שערות ראשו גדולות, מצוה לגלחן בערב שבת לכבוד שבת. ואם אי אפשר לו להסתפר ביום שישי, יסתפר ביום חמישי. וכשחל ר''ח ביום שישי מותר להסתפר לכבוד שבת. ויש הנוהגים לחוש לצוואת רבי יהודה החסיד שאסר להסתפר בר''ח. אך אין מנהגינו לחוש לזה. ג אם היו צפרניו גדולות, מצוה ליטלן לכבוד שבת. ומותר להסתפר ולגזוז את הצפרנים ביום חמישי, אף שהשערות והצפרניים חוזרות לצמוח בשבת. ואסור לזרוק את הצפרנים לארץ, אלא אם כן הוא בבית הכנסת או בבית המדרש, במקום שאין נשים מצויות. [ילקו''י שבת א עמוד קיח]. ד כיון שאסור להפריש חלה בשבת וביום טוב [בעיסה שנילושה מערב יום טוב], לפיכך תיקנו חכמים שישאל אדם לבני ביתו בערב שבת ובערב יום טוב סמוך לחשכה, בלשון רכה, אם הפרישו חלה ממיני מאפה, ואם לא הפרישו אומר להם שיפרישו החלה קודם כניסת השבת. ובפרט יש לשאול על כך בערב פסח, שלא ישכחו להפריש חלה מן המצות שאפו עבור ליל פסח. וצריך לומר את הדברים בלשון רכה, כדי שיקבלו ממנו. ואמנם מי שאינו רגיל לאפות לחם או שאר מיני מאפה בביתו, אין צריך שישאל בערב שבת על הפרשת חלה. וכן במקומות שרגילים לקנות פירות וירקות ממקומות שיש להם הכשר כדת שכבר הפרישו מהם תרומות ומעשרות, אין צריך לשאול עשרתם. וכן במקומות שאין רגילים להניח עירובי חצרות ועירובי תחומין, אין צריך שיאמר להם ערבתם. ורק יאמר לבני ביתו להדליק את הנר, ולהזהירם סמוך לחשכה שיפסיקו לעשות מלאכה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קכא]. ה מנהג נכון הוא להכריז סמוך לחשיכה על כניסת השבת. ועל ראשי הקהל לדאוג לכך שתהיה הכרזה סמוך לכניסת השבת. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד קכא] סימן רנז - דיני הטמנה א פירות שנאכלין כמות שהן חיים מותר ליתנם מערב שבת סביב לקדרה אף שאינה גרופה וקטומה, אף על פי שאי אפשר שיצלו קודם חשכה. וטוב להחמיר ליתן על כירה גרופה וקטומה [כמבואר לעיל בסימן רנג ס''א]. ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו כיסוי עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת. [ילקוט יוסף שם, עמוד קי]. ב אין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, ואפילו אם התבשיל נתבשל כל צרכו, ואף אם היה בדעתו מתחלה להטמין, גזרה שמא ירתיח את התבשיל שהוא צונן, כדי להטמינו אחר שנתחמם. ולכן אין להקל בזה אפילו בתבשיל שנתבשל כל צרכו. ולכן אין לכסות בשבת את הקדרה בשמיכות או בבגדים, או בצמר, אם הכיסוי יורד לדפנות הקדרה. וכן אין לכסות בשבת עצמה את הקדרה המונחת על הפלאטה, או על אש מכוסה בפח או אזבסט. ואף על ידי גוי אסור להטמין. אבל בספק חשכה שהוא בין השמשות, טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל. ובדבר שמוסיף הבל, כגון פסולת של זיתים ושומשמין, או מלח סיד וחול, אין טומנין אפילו מערב שבת. ואם עבר והטמין בערב שבת בדבר המוסיף הבל, יסיר את הכיסוי קודם כניסת השבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד קי]. ג לכתחלה אין לתת שמיכה או בגדים בשבת על גבי הקדרה, גם אם נותן השמיכה על גבי הקדרה מלמעלה, ואין השמיכה יורדת לדפנות. ואמנם יש מקילין בדבר, ולדעתם אין דין הטמנה אלא כשהשמיכה נוגעת בדופני הקדרה. ולדעתם כן הוא דעת מרן השלחן ערוך. ולכן המיקל בזה באופן שאין הבגד יורד לדפנות, יש לו סימוכין בהלכה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד קיא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקמא, ובשארית יוסף ח''ג עמ' שעז. ודעת החזון איש (סי' לז ס''ק יט בד''ה והנה הרא''ש) שאם הבגדים נוגעים בקדרה אסור לכסות הקדרה, אפילו אין הבגדים נוגעים בדפנות. וראה בשאר''י הנז']. ד אף על פי שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, מכל מקום בערב שבת מותר לכסות את הקדרה בשמיכות גם כשיורדים לצדדים. ואם טמן מבעוד יום, ונתגלה בשבת, מותר לחזור ולכסותו. וכן מותר לגלותו כדי להוציא ממנו מאכל, ולחזור ולכסותו. וכן אם רצה להוסיף עליו עוד שמיכות ובגדים בשבת, או להחליפם, מותר. והוא שנתבשל כל צרכו. אבל אם לא נתבשל כל צרכו, אסור להוסיף על כיסוי הקדרה הנמצאת על האש, או על הפלאטה, שעל ידי כך ממהר את הבישול. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קיא] ה קדרת חמין המונחת על פלאטה חשמלית בשבת, או על גז דלוק שיש טס מתכת מפסיק בין הקדרה לאש, נהגו העולם לכסות את הקדירה מערב שבת בבגדים, אף אם הבגדים יורדים לשולי הקדרה, שאף שהקדרה מונחת על פלאטה, סמכו על הסוברים שגם בזה אין איסור הטמנה מערב שבת בדבר שלא מוסיף הבל. והמחמיר תבוא עליו ברכת טוב. אבל תבשיל המונח על גבי כירה או פתיליה בוערת, נכון לחוש להניח כלי רחב על הקדרה, ועליו יניח הבגדים, כדי שהבגדים לא ירדו לדפנות הקדרה. ומכל מקום המנהג להקל בזה, ויש להם על מה שיסמוכו. אך טוב להחמיר בזה שהבגדים לא יכסו את צידי הקדרה. [שם עמו' קיא. יבי''א ח''ו סי' לג]. ו מותר לתת קופסת שימורים שיש בתוכה בשר מבושל וכדומה, בתוך מים חמים שבכלי שני, ואין בזה איסור הטמנה, שאין הטמנה באוכלים. וכן חתיכת בשר או עוף מבושלת כל צרכה, מותר להניחה בשבת בתוך תבשיל רותח כדי לחממה. ואפילו אם התבשיל נמצא על הפלאטה אין איסור להכניס לתוכו חתיכת עוף מבושלת, שאין בישול אחר בישול ביבש, וגם אין מיחזי כמבשל בפלאטה. וכן מותר לתת בקבוק חלב לצורך תינוק בתוך כלי שיש בו מים חמים [כלי שני] כדי לחממו. ואפילו אם הבקבוק כולו מכוסה במים, מותר. ואין לחוש בזה לאיסור הטמנה. אבל אין לחמם את החלב בכלי ראשון, אפילו אם אין החלב על האש, אף אם החלב הוא כבר מבושל מבעוד יום, שיש בישול אחר בישול בדבר לח. ואף שיש שכתבו להקל בבישול נוסף ברוטב משום מצטמק ורע לו, שהרוטב מתאדה, [רבינו ירוחם, ש''ע סימן שיח ס''ח, מנחת כהן, מג''א, ברכ''י, זרע אמת, שם חדש, ועוד], הנה לא בכל דבר לח נחשב כמצטמק ורע לו, ויש מחלקים בין מים לתבשיל, או בין היכא דניחא ליה להיכא דלא איכפת ליה מהרתיחה, וגם יש חולקים ואוסרים בזה, ולכן יש להחמיר בחלב. ומכל מקום אם נותן חלב מבושל מערב שבת לתוך כלי ראשון, או מניחו על הפלאטה, או אש מכוסה, ועומד לידו להשגיח שהחלב לא יגיע לחום שהיד סולדת בו, יש להקל, כל שהדבר נעשה לצורך תינוק. [ילקו''י שבת א' עמ' קיב, ובמהדורת תשס''ד עמ' תקלט, ובשבת כרך ג' עמ' קמא, ובמהדורת תשס''ד עמוד תעד]. ז אם הטמין תבשיל בדבר המוסיף הבל מערב שבת, התבשיל אסור לאוכלו בשבת אפילו בדיעבד, ודוקא אם הטמין תבשיל צונן שנתחמם על ידי ההטמנה, או שהטמין תבשיל חם ועל ידי ההטמנה נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה הראשונה מותר, כיון שלא הרויח ממעשיו. ואם הטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, כיון שההטמנה רק שמרה על חום התבשיל, בדיעבד התבשיל מותר באכילה בשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד קיג]. ח כבר ביארנו לעיל שמותר לסגור את דלת תנור אפיה חשמלי בשבת, ואין בזה איסור הטמנה, אולם אם יש בתוך התנור תבשיל של נתבשל כל צורכו, אסור לסגור את דלת התנור בשבת, אף אם מתכוין לסגור את התנור כדי שלא יכנס לתוכו אבק. וכן תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, ועומד על הכירה או על הפלאטה אם הסיר את המכסה מהקדרה, אסור להחזירו. ואם נתבשל כל צרכו מותר לחזור ולכסותו. ולכתחלה נכון ליזהר שבשעה שמסיר את המכסה שלא יפלו טיפות מים לתבשיל. ומיהו אם טיפטף מים לתבשיל או על הפלאטה, נחשב כמתעסק, ואינו בכלל מעשה עבירה, ורק לכתחלה נכון ליזהר בזה. ואם עבר ועשה כן, מעיקר הדין אין צריך תיקון, ומכל מקום יתחזק יותר בלימוד תורה ביתר שאת. [ילקוט יוסף שבת א' עמוד קיד]. ט מותר לערות בשבת מים רותחים מכלי ראשון, [אפילו מכלי ראשון הנמצא על הפלאטה], לתוך קנקן העשוי להעמיד בתוכו חום המים במשך מעת לעת, הנקרא ''טרמוס'', ולכסותו בפקק שעליו, ואין לחשוש בזה משום איסור הטמנה. וכן מותר לתת בשבת תבשיל חם, אפילו אם היד סולדת בו, לתוך מיתקן ''קל חם'' הנועד לשמירת החום, ולסוגרו, ואין בזה איסור הטמנה. ואף אם התבשיל לא נתבשל כל צרכו, מותר להניחו בתוך המיתקן הנ''ל. וכן מותר להניח בשבת משקאות קרים בתוך מיתקן הנועד לשמור על הקור של המשקאות. [שבת א' עמוד קיד]. י תבשיל שהועבר לקדרה אחרת, אפילו שהוא עדיין חם, מותר להטמינו בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, כגון שמיכות ובגדים וכדומה. וכן מותר לכסות בבגדים או בשמיכות צמר קדירה שיש בתוכה תבשיל צונן, או תבשיל שאינו חם חום שהיד סולדת בו, אפילו אם מתכוין להפיג צינתו. ובדבר המוסיף הבל, אין להטמין גם דבר צונן, ואפילו מבעוד יום. [ילקו''י שבת א עמו' קטו]. יא מצוה להטמין לשבת [בדרך המותרת] כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קטז]. ט הנוטל קדרה מעל האש בשבת, והתבשיל מבושל כל צרכו, אם הוא תבשיל יבש, מותר לו להחזיר את התבשיל על פלאטה, או על גז מכוסה בפח או אזבסט, גם אם התבשיל נתקרר, וגם אם הניחו על גבי קרקע. ואם הוא תבשיל שרובו מרק, אסור לו להחזירה על הפלאטה, אלא אם כן התבשיל עדיין חם בחום שהיד סולדת בו, וגם לא הניח הקדרה על גבי קרקע, אלא הניחו על גבי כסא או שלחן או שיש במקום שרגילים למזוג שם את האוכל, ולא להניחו. אבל אם התבשיל פושר, או שהניח התבשיל על גבי קרקע או במקום שדרך להניחו שם אחר סיום השימוש בקדרה, אין להחזיר הקדרה אף על גבי פלאטה. ואחינו האשכנזים מקילים להחזיר תבשיל לח כל שלא נצטנן לגמרי, אפילו אם אין היד סולדת בו. ולשיטתם צריך שיהיה בדעתו בעת שהסיר את הקדרה מעל האש, להחזירה אחר כך, ושהקדרה תהיה בידו. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קג]. י תבשיל המונח על אש דלוקה, ובמהלך השבת כבה הגז, והתבשיל הוא רובו לח, יש אומרים שאסור ליקח את התבשיל מעל האש, ולהניחה על אש מכוסה של השכנים, אפילו אם התבשיל עדיין חם בחום שהיד סולדת בו, שאין להעביר מכירה לכירה. וכן הדין בתבשיל לח המונח על פלאטה חשמלית, ונפסק החשמל בשבת, שאין להעביר את התבשיל לפלאטה של השכנים, שאין להעביר מכירה לכירה. ויש חולקים ואומרים שכל זה בכירה שבזמנם, אבל בגז מכוסה בפח או אזבסט, וכן בפלאטה חשמלית המיוחדת לשבת, אין איסור להעביר מכירה לכירה, אחר שאין בזה משום מיחזי כמבשל. שהרי ברוב פעמים אין רגילים לבשל בפלאטה חשמלית, או בגז מכוסה בפח. וכבר כתב הרשב''א, שאין לאסור משום מיחזי כמבשל אלא בדבר שרגילים לבשל בו ''ברוב פעמים''. וכן עיקר לדינא כסברא זו, שמותר להעביר תבשיל לח מפלאטה שכבתה לפלאטה של השכנים. ואמנם יש ליזהר שאם התבשיל רובו לח [דהיינו שהיבש משמש לדבר הלח, כגון מרק עם איטריות או קניידלאך], צריך שישאר עדיין חם בחום שהיד סולדת בו, שאם נצטנן או נעשה פושר אין להעבירו לפלאטה אחרת, שיש בישול אחר בישול בדבר לח. והוא שהתבשיל מבושל כל צורכו. והאשכנזים מקילין גם בתבשיל פושר, ורק בצונן לגמרי מחמירים. [ואף שבילקו''י שבת א' עמוד קה נתבאר, דלכתחלה נכון להחמיר בזה, הנה אחר שכתבנו בילקו''י שבת כרך ג', שאין איסור מיחזי כמבשל בפלאטה של שבת, או על גז מכוסה בפח או אזבסט, וסמכנו על דברי הרשב''א והמהרי''ל, ממילא האיסור להעביר מכירה לכירה אינו אלא בזמנם, אבל לא בפלאטה וגז מכוסה. ולפני שנים מרן אאמו''ר נסתפק אם יש בדבר משום מיחזי כמבשל, אך אחר שראה מה שכתבנו בשבת כרך ג' הסכים לדינא שאין מיחזי כמבשל בפלאטה ובגז מכוסה בפח. וראה עוד בשארית יוסף ח''ג עמ' שעד]. יא בתבשיל יבש, כגון החמין שעושים לכבוד שבת משועית או חומוס, עם תפוחי אדמה ובשר וכו', שהעיקר הוא היבש, ולא איכפת לו ממיעוט רוטב שיש בתוכו, מותר להעביר מפלאטה לפלאטה אף בנצטנן. וכן מגז לגז, כשיש כיסוי פח או אזבסט על הגז השני. ובפרט אם מעביר את החמין למקום שאין אש תחתיו. והוא שהתבשיל יהיה מבושל כל צרכו. [ילקו''י שבת א' עמ' קה, ועמ' תקלו]. אולם כיריים חשמליים שרגילים לבשל על זה, וגם להשהות על זה לפי מדת דרגות חום, יש לחוש בזה למיחזי כמבשל, וצריך שיהיו תנאי החזרה כדי להחזיר עליו. ואם עברו והעבירו מפלאטה לפלאטה בתבשיל שרובו לח, והיה צונן או פושר, מותר לאכול מתבשיל זה בשבת. שיש לסמוך בדיעבד של שיטת הרמב''ם והרשב''א, שאין בישול אחר בישול גם בדבר לח. [וכן דעת הרמב''ן, הר''ן, והריטב''א]. וכן מותר להעביר קדרה מכירה לכירה על ידי גוי, גם בתבשיל לח צונן. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד קה]. יב מותר לתת אפי' בשבת תבשיל מרק מבושל צונן על גבי פלאטה חשמלית שאינה פועלת, ובמשך השבת תדלק על ידי שעון שבת, והמחמיר תבא עליו ברכה. [ילקו''י שם עמו' קו. יבי''א י' עמו' מא]. יג תבשיל המונח על הפלאטה, ונצטמק, אסור לתת לתוכו מים רותחים בשבת, אף אם התבשיל הורד מעל האש. מפני שכשיצאו המים מהכלי ראשון פסקה רתיחתם וחוזרים ומתבשלים בתבשיל. אלא יסיר הקדרה מעל הפלאטה, ויניח קדרה ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה הריקנית, ויזהר שהתבשיל [לח] יהיה רותח. ואין צריך ליזהר שלא ליתן הקדרה על גבי קרקע, דבפלאטה חשמלית אין איסור מיחזי כמבשל. ואף העדות שנהגו בחוץ לארץ להקל בהוספת מים רותחים לתבשיל, בארץ ישראל ינהגו כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ומותר ליתן קדרה ריקנית להפסיק בין קדרת החמין לאש, אפילו קדרה חדשה, אחר שהקדרות שלנו נגמרה מלאכתם בבית החרושת. ואם עבר ויצק מים חמים אל תוך התבשיל שנצטמק, אין לאסור משום כך לאכול את התבשיל בשבת. ואם עירה את התבשיל לכלי שני, מותר לערות עליו רותחים. והאשכנזים נוהגים להקל לערות בשבת מים חמים שלא נצטננו לגמרי, לתבשיל שנצטמק לאחר שהורד מעל האש. [ילקו''י שבת א' עמוד קז]. יד אסור לערות בשבת מים רותחים לתבשיל שבכלי ראשון שהיד סולדת בו, אף לאחר שהעבירוהו מעל האש. אך אם שופך מים מרובים מאד, ובבת אחת, לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האש, מותר. ובזה מותר אפילו בצונן, שאין הצוננים מתבשלים בתוך הרותחים אלא מפשירים את הרותחים. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד קט]. טו כל מה שאסור לישראל מהדברים הנזכרים, בדיני שהייה והטמנה, אסור לומר לגוי לעשותו, ואם אמר לגוי להדליק האש ולחמם הקדרה אם נצטנן, או שאמר לו להניח על אש גלויה, אף שהתבשיל היה מבושל כל צרכו, אסור לאכול ממנו אף לאחר שי צטנן. [רשב''א בתשובה. ב''י]. טז המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו [תבשיל לח] וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה ריקנית על הגז, ואז ישים הקדרה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה ריקנית. ויזהר שלא יניח קדירתו על גבי קרקע, ושתהיה רותחת. אולם בתבשיל המונח על גבי גז מכוסה בפח, או על גבי פלאטה של שבת, יש להקל גם אם הניחה על גבי קרקע. ובלבד שהקדרה תהיה רותחת, שאם לא כן יש בזה משום בישול אחר בישול בלח. [ובזמנם היו רגילים לבשל על קדרה ריקנית, ולכן שייך בה מיחזי כמבשל]. [ילקו''י שבת כרך א' מהדורת תשס''ד, עמוד תקלו]. סימן רנג - שהיית תבשיל על כירה מערב שבת א תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת, או שנתבשל רק כחצי בישולו, ועדיין אינו מבושל כל צרכו, [וראוי לאכול מהתבשיל על ידי הדחק], יש אומרים שמותר להשהותו מערב שבת על גבי אש גלויה, כמו פתיליה של נפט, או גז, לצורך סעודת שבת, ואין צריך ליתן טס של מתכת או אזבסט, להפסיק בין האש לקדרה, אפילו אם התבשיל הולך ומצטמק, והצימוק יפה לתבשיל. ויש חולקים ומצריכים ליתן טס של מתכת או אזבסט להפסיק בין האש לקדרה. ומנהג הספרדים כסברא ראשונה ומשהים מערב שבת תבשיל כנזכר על גבי אש גלויה, אך יש להזהיר שבאופן כזה אין להחזיר הקדרה בשבת. ומכל מקום טוב ונכון להחמיר לתת טס של מתכת או אזבסט, להפסיק בין האש לקדרה, ואז גם יוכל להחזיר בתנאים מסויימים כדלהלן. וכל זה דוקא בפתיליה הבוערת על ידי נפט, שיש לחוש שמא יסבב כפתור הפתיליה להגביה האש. אבל פלאטה חשמלית שאין כל אפשרות להגדיל או להקטין את מידת החום, מותר להשהות עליה תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, ואין צריך לעשות הפסק בינה לבין הקדרה, שהפח של הפלאטה נחשב הפסק, ומותר להניח מערב שבת על הפלאטה כל תבשיל, בין שנתבשל מעט, בין שנתבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד צ. שו''ת יביע אומר חלק ו' חאו''ח סימן לב]. ב אבל תבשיל שיש בו בשר שלא נתבשל כלל, מותר להניחו מערב שבת אף על גבי אש גלויה, בלי הפסק מתכת או אזבסט. וכל שכן על גבי פלאטה חשמלית, או על אש מכוסה בפח או אזבסט. וכן תבשיל שהתחיל להתבשל מעט, ונתן בתוכו סמוך לכניסת השבת חתיכת בשר שאינה מבושלת, מותר להשהות תבשיל זה מערב שבת על אש גלויה. ואף שהתבשיל מתבשל והולך במשך השבת, אין בזה משום איסור בישול בשבת, כיון שנתן את הקדרה מערב שבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד צג]. ג תבשיל שהתחיל להתבשל, ונתבשל קצת מערב שבת, אך עדיין לא הגיע למאכל בן דרוסאי, אסור להשהותו מערב שבת על אש גלויה, שמא יגביה את האש, כדי למהר את הבישול. אף אם התבשיל הוא לאכילת היום. ואם עבר והניח מערב שבת תבשיל שהתחיל להתבשל על אש גלויה, התבשיל אסור באכילה בשבת. אבל אם נתן שם פח או אזבסט המפסיקים בין האש לקדרה, וכן בפלאטה חשמלית, מותר ליתן שם מערב שבת גם תבשיל שהתחיל להתבשל. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד צה]. ד קדירה שיש בה תבשיל שנתבשל כל צרכו, והתבשיל מצטמק ורע לו, או מים חמים המתאדים, מותר להניחה מערב שבת על גבי אש גלויה, ואין צריך ליתן שם טס מתכת או של אזבסט כדי להפסיק בין הקדרה לאש. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד צו]. ה תנור חשמלי המופעל מערב שבת, ויש בתוכו גוף חימום הפועל בדרגת חום קבועה, [הנקרא ''מצב שבת''], שלא באמצעות טרמוסטאט, מותר להשהות בתוכו מערב שבת תבשיל שנתבשל כל צורכו, אפילו אם הוא מצטמק ויפה לו, ואין חוששין שמא יגביה את חום התנור בשבת. [דחשיב ככירה גרופה וקטומה]. וכל שכן שמותר להניח בתוכו מערב שבת מים חמים שהיד סולדת בהם, אחר שהגיעו לרתיחה. או תבשיל שהצימוק רע לו. או קדרה שיש בתוכה חתיכת בשר שאינה מבושלת כלל. ויש המחמירים בתבשיל שמצטמק ויפה לו, לכסות את הכפתורים, או לרשום בפתקא ''שבת'' באותיות בולטות, להיכר שלא יבוא להגביה את חום התנור, ומניחים הפתק סמוך לכפתורים. והמחמיר כן תבא עליו ברכה. [ילקו''י שבת א' עמ' צו. שמעיקר הדין יש להתיר דהא המנהג כחנניה, ושמא חשיב כגרוף] ו תנור חשמלי הפועל על ידי טרמוסטאט, יש הנוהגים להקל גם בזה, להשהות בתוכו מערב שבת תבשיל שנתבשל כל צרכו, אפילו אם הוא מצטמק ויפה לו, ופותחים התנור בשבת, כדי להוציא התבשיל מתוכו. ומעיקר הדין יש להקל בזה. [והמחמיר להניח סמוך לכפתורים פתקא ''שבת'', תע''ב, כמבואר בסעיף הנ''ל]. ומותר לסגור את דלת התנור בשבת, ואין בזה איסור משום מטמין בשבת. ואין צריך להניח שם איזה חפץ כדי שדלת התנור לא תיסגר לגמרי. ואם התבשיל שבתנור אינו מבושל לגמרי, אסור לסגור את דלת התנור בשבת. [ילקו''י שם עמוד קא]. ז תנור אפייה חשמלי שהלהבה עולה מיד בעת פתיחת דלת התנור, אין להשהות תבשיל בתוכה מערב שבת, שהרי אינו יכול לפתוח התנור בשבת. [ילקו''י שבת א' עמוד קב]. ח אין להחזיר תבשיל בשבת לתוך תנור חשמלי הדולק מערב שבת, שיש לחוש בזה ל''מיחזי כמבשל''. אבל כשקיימים תנאי החזרה, דהיינו בתבשיל לח חם בחום שהיד סולדת בו, והוציאו ולא הניחו על גבי קרקע, מותר להחזיר הקדרה לתנור, דבזה ליכא לאיסור מיחזי כמבשל. [בילקו''י שבת א' עמוד קב נתבאר דכאשר קיימים תנאי החזרה מותר להחזיר לתוך התנור. וע''ש בהערה שדייקנו כן מלשון שה''ג. ובמשנ''ב, ובאגרות משה (סי' צד) משמע להחמיר בזה, דלא התירו אלא על גב הכירה ולא לתוכה. ובילקו''י שבת כרך א' עמו' צט כתבנו לדחות דברי האג''מ, ואין דין התנורים שלנו כתנורים שבזמן התלמוד]. ויש אומרים שכל זה כשמחזיר לתנור תבנית שדרך לאפות ולבשל בתנור, דבזה צריך שיהיו תנאי החזרה, אבל בקדרה של חמין שאין דרך ליתנה בתנור אפייה, אין בזה מיחזי כמבשל. ויש שמחמירים גם בקדרת חמין, אחר שרגילים להטמין בתנור תבשיל חם. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קב]. ט אין לשמוע שירים או חדשות מהרדיו בשבת, אף אם הרדיו הוכן מערב שבת על ידי שעון אוטומטי שמדליק ומכבה את הרדיו מאליו. ואם תחנת הרדיו מופעלת על ידי גויים, גם כן יש להורות להחמיר בזה, משום זילותא דשבת, ועוד טעמים, אפילו אם מודיע בפתח ביתו שהרדיו ערוך מערב שבת על ידי שעון שבת. וכן אין להפעיל טייפ מער''ש על ידי שעון שבת לשמוע שירים בשבת, משום זלזול בכבוד השבת, ועוד טעמים. ובארץ ישראל שהעובדים בתחנת השידור הם יהודים, הרי הוא נהנה ממלאכת שבת. ולכן אם יש לו שכן חילוני השומע רדיו בשבת, אסור לו להטות אוזן ולהקשיב לחדשות. וכן חייל דתי שנמצא עם עוד חיילים בחדר אחד, וחייל חילוני הדליק רדיו לשמוע חדשות או שירים, אין החייל הדתי מחוייב לצאת ולעזוב את החדר, כדי שלא יהנה מאיסור מלאכת שבת, אלא יעשה מאמץ להסיח דעתו על ידי קריאה בספר קדוש באופן שלא יהנה מקול הנגינה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד פה, ועמוד תקלד. שארית יוסף ח''ג עמוד שעא. ובירחון קול תורה תמוז תשס''ג עמוד יז]. י אסור לכוין את שעון השבת מערב שבת שיפעיל את מכשיר הטלויזיה בשבת, לשמוע חדשות וכיוצא בזה, מפני שעריכת התכניות באולפן כרוכה בהרבה מלאכות האסורות בשבת, הנעשות על ידי ישראלים מחללי שבת בעוה''ר. ואם עברו ועשו כן אסור להסתכל בטלויזיה, משום שהוא נהנה ממלאכת שבת הנעשית על ידי ישראל מחלל שבת. ובלאו הכי הרי גם בימי החול כל מי שיראת ה' נוגעת ללבו ירחק מלהשתמש בטלויזיה, אף בדרך אקראי, כי יש בטלויזיה תכניות של מראות נגעים האסורות, פריצות נוראה, וגם זלזול בלומדי תורה והכנסת השקפות זרות לרוח תורתינו הקדושה, ויש בזה גם משום מושב ליצים וביטול תורה עצום. ובעצם הכנסת הטלויזיה לבית יש איסור גמור מכמה טעמים, ויש בה משום ''לא תביא תועבה אל ביתך'', ומשום ''אל תשכן באהלך עולה''. ולכן גם בחוץ לארץ שהתכניות בטלויזיה נערכות על ידי גויים לצורך הגויים, אסור לכוין השעון כדי להסתכל בטלויזיה בליל שבת. [ילקו''י שבת א' עמוד פז, על פי המבואר בשו''ת יביע אומר ח''ו]. יא הדבר ברור שאסור להדליק מערב שבת רמקול, כדי לדבר בו בשבת, שיש בזה איסור מבעיר ומכבה בשבת. ואפילו אם עושים כן על ידי שעון ולצורך מצוה, כגון בית כנסת רחב ידים, שאי אפשר לשמוע את קולו של השליח צבור המתפלל או הקורא בתורה אלא על ידי רמקול, גם בזה אין להקל. וכן אסור לכוין טייפ מערב שבת, כדי להפעילו על ידי שעון שבת, בכדי להקליט בשבת שירה וזמרה או דרשות, מפני שמוליד קול בסרטי הרשם-קול. ובפרט במכשירי רשם-קול שנדלקים בהם אורות בשעת ההקלטה, שיש לאסור גם משום הבערה. וראוי ונכון שהחזנים והמשוררים המפיצים קלטות עם שירה וזמרה, יזהרו שלא יגיעו קלטות אלה לידי אינשי דלא מעלי, אנשים המחללים שבת בפרהסיא, העלולים לשמוע שירים אלו בשבת ומועד. ומיהו מעיקר הדין מותר להקליט שירה וזמרה לשם מכירת הקלטות. וטוב שידפיסו על הקלטות שאין להשתמש בהם בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד פז. שו''ת יביע אומר חלק א' או''ח סימן יט]. יב מותר לכוין מערב שבת שעון מעורר, אף שהשעון יצלצל וישמיע קול בשבת, ובשבת עצמה כשהשעון מצלצל, אם השעון פועל על ידי בטריה, נכון מאד להחמיר שלא להפסיק את הצלצול. אבל בשעון הפועל על ידי קפיץ, מותר להפסיק בשבת את הצלצול על ידי לחיצה על כפתור. ובשעון מעורר כזה, אף אם היה סגור מערב שבת, ורוצה לפתחו ולהרים את הכפתור כדי שיצלצל בשעה המיועדת לעוררו, יש להתיר לעשות כן. וכן אם שכח למלאת את הצלצול בשעון המעורר מערב שבת, [בשעון קפיץ], מותר למלאתו בשבת כדי שיצלצל לעוררו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד פט]. יג מצוה למשמש בכיסי הבגדים בערב שבת סמוך לחשיכה, כדי שלא יהיה בהם דברים שאסור לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, או דברי מוקצה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד צ']. סימן רנב - התחלת מלאכה המסתיימת בשבת א מותר להתחיל במלאכה בערב שבת ובערב יום טוב אפילו סמוך לכניסת השבת והחג, אף על פי שהמלאכה תיגמר בשבת מאליה. שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה, אלא בעיצומו של יום, ולכן מותר ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו. [ולדעת מרן השלחן ערוך מותר להתחיל במלאכה בערב שבת אף אם זו משמיעה קול בשבת]. ולכן מותר לפתוח מים לגינה מערב שבת, והמים הולכים ומשקים את הגינה במשך השבת. ויש אומרים שאף מותר לכוין את שעון השבת, על מנת שיפעיל מאליו בשבת את הממטרות, כדי להשקות את העצים וכדו'. ויש מחמירים בזה. וטוב לכתוב פתק על יד שער הגינה, שהממטרות פועלות על ידי שעון שבת שכוון מערב שבת. אך מדינא לדידן העיקר להקל בזה גם בלי שיתלה פתק בשער. [ילקוט יוסף שם עמוד עז]. ב מותר לתת מערב שבת קדרה עם תבשיל שלא נתבשל כלל, על גבי האש, אף שהתבשיל הולך ומתבשל מאליו בשבת, וכן מותר להדליק את הנר מערב שבת, והיא דולקת בכל השבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד עט]. ג מותר לתת חיטים מערב שבת סמוך לחשכה לתוך ריחים של מים, אף שהם טוחנים ומשמיעים קול בשבת. שהעיקר להקל בזה לדידן, וכדעת מרן השלחן ערוך. אבל הנותן חיטים לריחים של מים בשבת, עובר על איסור טוחן מן התורה. [ילקו''י שבת כרך א' עמוד פ']. ד לדידן מותר לתת בגדים לתוך מכונת כביסה אוטומטית בערב שבת, סמוך לשקיעת החמה, ולהפעילה קודם שקיעת החמה, והיא מכבסת והולכת ביום השבת, [ונפסקת פעולתה באופן אוטומטי], וכדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שמאחר ומלאכת הכיבוס נגמרת מאליה על ידי המכונה האוטומטית, מותר, ואין חוששין להשמעת קול שיאמרו מכונה של פלוני מכבסת בשבת. ויש להקל בדבר בפרט בחיילים המגיעים לחופשה קצרה בערב שבת אחר הצהרים, סמוך לכניסת השבת, ועליהם לחזור לבסיסם מיד בצאת השבת, ובמוצאי שבת יוציאו את הבגדים מהמכונה. ואחינו האשכנזים נוהגים כדעת הרמ''א להחמיר בזה, שיש לחוש להשמעת קול. אולם אף לדעת הרמ''א כשיש צורך בדבר, וכגון בחיילים המגיעים לחופשה קצרה, והשעה דחוקה להם ביותר, יש להתיר גם להם לעשות כן. [ילקו''י שם עמוד פ]. ה מותר לערוך שעון מעורר [קפיצי] מערב שבת, כדי שיוכל לכבות את החשמל בליל שבת, על ידי קשירת השעון למתג החשמל. וכן מותר לכוין מערב שבת את השעון [המחובר לחשמל] כדי שידליק למחרת בשבת. וכן יש להקל לכוין את השעון בערב שבת שחל בו יום טוב, לגרום שהחשמל יידלק בשבת על ידי השעון. וכל שכן שיש להקל בהכנת שעון שבת חשמלי, מערב שבת, על מנת שהחשמל ידלק ויכבה מאליו בשבת. אולם אין להתיר לקשור את החוט של השעון בקשר עניבה עם הכפתור החשמלי בעצם יום השבת, אף שאינו סמוך לרגע הכיבוי. אלא צריך לקשור את החוט למתג החשמל מערב שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד פא, על פי המבואר בשו''ת יביע אומר ח''ג סי' יז] ו אם כיוון את השעון-שבת מערב שבת לכבות את החשמל בליל שבת בשעה מסויימת, ובליל שבת רוצה להשאירו דולק עד שעה מאוחרת יותר, מותר להזיז את מחוגי השעון ולכוונם לשעה הרצויה בכדי שיאחר את זמן הכיבוי. [וכל זה דוקא בשעון שבעת שמשנה את זמן כיבוי אינו מבטל את פעולת השעון, וכגון שעון שהמחוג משתחרר על ידי לחיצה וכיו''ב, אבל שעון הפועל על ידי הברגה שבעת שמרפה את ההברגה נפסקת פעולת השעון, יש להחמיר שלא לשנות את המחוגים בשבת, ורק במקום צורך גדול יש להקל]. ואם רוצה להקדים את זמן כיבוי החשמל לשעה מוקדמת יותר, הנכון להחמיר בזה, מפני שהוא כגורם כיבוי ואסור מדרבנן. ורק לצורך חולה שאין בו סכנה שמצטער מהאור ואינו יכול לישון, יש להתיר להקדים את זמן הכיבוי. (ובלבד שיזהר שלא לקרב יותר מדאי פן יעשה הכיבוי בידים). ואמנם המקילים בזה אף שלא במקום חולי יש להם על מה שיסמוכו. ובלבד שיזהר שלא יקרב את מחוגי השעון יותר מדאי, פן יכבה בידים ח''ו, וכאמור. ואין להקל להזיז את מחוגי השעון בשבת בשעה שהחשמל מכובה, בכדי להקדים את שעת ההדלקה בשעה יותר מוקדמת בשבת עצמה, אלא אם כן במקום מצוה לצורך לימוד תורה וכדומה. אבל כדי לאחר את שעת ההדלקה ולדחותה בעוד מעט זמן, בשעה שהחשמל דולק, מותר להזיז את מחוגי השעון. והוא הדין בכל זה בשעון מעורר הקשור בחוט למתג החשמל. ובשעון חשמלי נכון שיעשה תנאי מערב שבת שיוכל להזיזו, ולא יהיה בו משום מוקצה. ואור החשמל שכעת הוא כבוי, והוא עתיד להדלק על ידי שעון השבת, ורוצים למנוע את הדלקתו, מותר לעשות כן על ידי שינוי מתג החשמל המחובר אל הקיר למצב של כיבוי, ואין בזה משום גרם כיבוי, כיון שגם עכשיו אור החשמל מכובה. ואף על פי שמתג החשמל ושעון השבת הם מוקצה, מכל מקום מותר להזיזם ולנגוע בהם כנ''ל, שיש לסמוך על הפוסקים הסוברים שאין דין מוקצה במחובר. וכל זה הוא בתנאי שיתנה מערב שבת שיוכל להזיזם (באופן המותר וכנ''ל), אם ירצה. ותנאי אחד מועיל לכל השנה כולה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד פב]. ז טלפון המחובר לו מכשיר הקלטה הנקרא מזכירה אלקטרונית, שהמטלפן מקבל הודעה למסור את שמו כתובתו ובקשתו, והכל נקלט, ובעל הטלפון משאיר הטלפון מערב שבת כשעה לפני השבת או משעת תוספת שבת, ולפעמים יש חילוניים המתקשרים בשבת, והיא קולטת הכל, ובמוצאי שבת ניגש בעל הטלפון ושומע את כל מה שהוקלט מערב שבת או בשבת עצמו, ואם הוא רופא מחיש רפאות תעלה, או שהוא סוחר מקבל הזמנות וכו', במקומות שרוב אנשי העיר הם גוים, יש להתיר בזה, ואין בזה חשש משום ולפני עור לא תתן מכשול, ולא משום איסור מסייע בידי עוברי עבירה. ובמקומות שרובם יהודים יש להחמיר. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד פג]. ח מה שמצוי כיום, שמעמידים מכונות מיוחדות, שכל אחד יכול לתת שם איזה מטבעות, ועל ידי לחיצה על כפתור, באופן אוטומטי יוצא מתוכה איזה דבר מאכל או משקה, לפי ערך המטבע, ואין אף אדם עומד ליד המכונה, אם הוא בעיר שרובה יהודים יש לסגור את המכונה מערב שבת, על מנת שלא להכשיל את הקונים באיסורי שבת. ובעיר שרובה גויים, יש מתירים להפעיל את המכונה מערב שבת, וליתן לתוכה מאכל ומשקה, מאחר ואין שמו של הישראל על המכונה. ורק אם המכונה עומדת ברשות הישראל יש להחמיר. [ילקו''י שבת כרך א עמוד פד]. סימן רנא - שלא לעשות מלאכה בערב שבת אחר מנחה א אסור לעשות מלאכה בערב שבת [ובערב יום טוב] מתשע שעות ומחצה ולמעלה, כדי שיעסוק בצרכי שבת, והעושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה, שאף שירויח עתה יפסיד במקום אחר. והוא מזמן מנחה קטנה, שהוא שעתיים וחצי קודם השקיעה, בשעות זמניות. וכל זה כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל מותר לעשות מלאכה דרך עראי, כגון לכתוב אגרת לחבירו, או לתפור כפתור בבגדו, או לתקן ולתפור את בגדו, או בגד חדש לעצמו, וכדומה. אבל סופר סת''ם הכותב ספר תורה או תפילין ומזוזות, אסור לו לכתוב בערב שבת אחר זמן מנחה קטנה, אלא אם כן הוא דחוק לצרכי שבת. ומותר להגיה את הספר תורה שקורין בו בצבור בשבת, ולתקן את הטעויות שנמצאו בו, גם אחר זמן מנחה קטנה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד עא]. ב מותר לכתוב דברי תורה דרך לימודו. ואין הבדל בזה בין אם כותב בכתב יד, או אם כותב במכונת כתיבה או במחשב, שאם הוא לצורך לימודו, מותר לכתוב בערב שבת עד סמוך לכניסת השבת. ובפרט באופן שאם ימנע מלכתוב יתבטל מלימוד תורה. [ילקו''י שבת א עמ' עג]. ג יש אומרים שדוקא מלאכה אסור לעשות בערב שבת, אבל פרקמטיא [למכור ולקנות] מותר. ויש חולקים. והמנהג להקל בפרקמטיא ומסחר עד שעת הדלקת הנרות, דהיינו עשרים דקות קודם השקיעה. ויש להם על מה שיסמוכו. אולם יש לסגור את החנויות מוקדם קודם השבת, באופן שהמוכר יוכל להגיע לביתו ולהתכונן לשבת. [ילקו''י שבת א' עמ' עג, ועמו' תקכז]. ד מלאכת דבר האבד בערב שבת מותרת, עד סמוך לכניסת השבת והחג. והיינו, כל מלאכה שאם לא יעשה אותה עכשיו יפסיד מהקרן. וכן כל מלאכה שניכר שעושה אותה לכבוד שבת, מותר לעשותה בערב שבת אחר זמן מנחה קטנה, וכגון, אם אירע לו קצר חשמלי בביתו, או שנתקלקל לו הפלאטה החשמלית, מותר לתקן את הקצר או את הפלאטה אפילו על ידי אומן, עד סמוך לכניסת השבת. וכן מותר לשטוף רצפות הבית או חדרי המדרגות לכבוד שבת, אפילו בשכר, וגם אחר חצות היום, אף אם מקבל שכר על זה, ובלבד שיהיה סיפק בידם להגיע לביתם ולהכין צרכי שבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד עה]. ה נכון להסתפר ביום הששי לכבוד שבת, ומותר להסתפר אף אחר חצות היום, אף אצל ספר ישראל, ואף בשכר, ואין מניעה להסתפר אז, גם על פי דרך הסוד, ושלא כמו שחשבו כמה מהאחרונים. כי לא מצאה הקפידה מקום לנוח אלא רק בשביל מנחה, והסומכים להקל בזה על פי התירוצים שנאמרו בזה (וכמו שכתב בבן איש חי בהלכות שנה ראשונה פרשת ויקהל אות יא), יכולים להסתפר גם אחר חצות. ואין צריך להחמיר בזה אף ממדת חסידות. וכן המנהג. [ילקו''י שבת כרך א עמוד עה, ועמוד תקכח]. ו כבר נהגו להקל להכנס למרחץ בערב שבת, גם בתוך חצי שעה סמוך למנחה, ויש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. אך יש להזהר מאד שלא יכנס ח''ו בחשש ספק חילול שבת, ולכן יזדרז לסיים רחיצתו מוקדם ככל האפשר. [ילקו''י שבת כרך א עמוד עו]. ז יש המקילים לכבס את הבגדים במכונת כביסה אוטומטית, גם אחר זמן מנחה קטנה, שמאחר והמכונה מכבסת מאליה, לא חשיב כעושה מלאכה בערב שבת. ובפרט בימי החורף, שיש לחוש שאם ידחה הכביסה ליום ראשון, לא יוכל לייבשה במהרה. [ילקו''י שבת א עמ' עו].
סימן רמט - דינים השייכים לערב-שבת א אין נוסעים בערב-שבת או בערב יום טוב יותר מג' פרסאות. וכל זה כאשר לא הודיע למארחיו על בואו הצפוי, ולא הכינו עבורו אכילה ושתיה. אבל אם הודיע להם על בואו מותר לנסוע מעיר לעיר אפילו אחר שליש היום, אף בנסיעה של מספר שעות. וכיום נהגו להקל בזה, כיון שבלאו הכי רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח. ומכל מקום נכון להודיע למארחיו על בואו, כדי שיכינו לו צרכי שבת, ולא יבואו לידי ביטול עונג שבת, או חשש חילול שבת. ואם אינו יכול להכין צרכי שבת במקום שנמצא שם, ואינו יכול להודיע לקרוביו על בואו, מותר לו ליסע לביתו אף בלי שיודיע להם על כך, ובלבד שיגיע קודם כניסת שבת. ובכל אופן צריך כל אחד לתכנן את נסיעתו היטב ולקחת בחשבון כל אפשרות של תקלה בלתי צפויה בדרך, כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו בעוד מועד, ולא יכנס ח''ו לספק חילול שבת ויום טוב. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד סא]. ב בכלל כבוד שבת הוא להכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול סעודת שבת. ולכן אסרו חכמים לקבוע בערב-שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בה בימי החול, ואפילו בשעות הבוקר. אבל סעודה שרגיל בה בימות החול, מותר לאכול כל היום, אלא שמצוה להמנע בזה מט' שעות ומעלה. באופן שאכילתו בערב-שבת לא תפריע לו לסעודת ליל שבת. ואף מי שרגיל לאכול בכל יום בסעודה גדולה, בערב-שבת נכון שימנע מזה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד סב] ג ואמנם סעודת מצוה שחל זמנה בערב-שבת, כגון סעודת ברית, או פדיון הבן, מותר לעשותה בערב-שבת, אפילו אחר שעה עשירית, אף שהיא סעודה גדולה שאין רגילים בה בימות החול. ומכל מקום אם אפשר ראוי ונכון להקדים את הסעודה קודם חצות היום. [ילקו''י שם, ועמוד תקלא]. ד סעודת פדיון הבן שלא בזמנה, מותר לעשותה ביום שישי אפילו אחרי שעה עשירית. והמחמיר שלא לערוך סעודה ממש אלא להסתפק בעוגות ומיני מתיקה, תבוא עליו ברכה. [ילקו''י שבת כרך א' מהדורת תשס''ד, עמוד תקלב. שארית יוסף חלק ג' עמוד שעא]. ה סעודת אירוסין [אחר קידושין] ונישואין מותר לעשותה בערב שבת. וסעודת שידוכין, דהיינו בעת שעושים תנאים עם קנין, יש אומרים שאסור לעשותה בערב-שבת, אף אם שידך בערב-שבת, וכל שכן אם אירס קודם ערב-שבת. ויש מקילין בזה, ולדינא, גם סעודה זו נחשבת לסעודת מצוה, וכדעת רוב האחרונים שהובאו בכף החיים (סימן תמד ס''ק מט). [ודלא כהפרי מגדים (מש''ז שם סק''ח) שכתב שסעודת שידוכין לא חשיבא סעודת מצוה ואסור לעשותה בע''ש. וכדבריו פסק בכף החיים (סימן רמט ס''ק י) וליתא להלכה]. ולכל הדעות מה שנוהגים לאכול מיני מתיקה אחר כתיבת התנאים פשיטא דשרי דלא מקרי סעודה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד סג, ותקלא]. ו דרך חסידים ואנשי מעשה להתענות בכל ערב-שבת, כדי לאכול סעודת ליל שבת בתיאבון. [ויש אומרים שאין להתענות בערב-שבת, והוא על פי הסוד]. ומי שקיבל עליו תענית ליום שישי, כגון ביום פטירת אב ואם, וכדומה, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אף שעל-ידי כך הוא נכנס לשבת כשהוא בתענית. ואם בשעה שקיבל עליו התענית אמר בפירוש שהוא מקבל עליו את התענית רק עד שיסיימו הצבור את תפלת ערבית, רשאי לקדש ולאכול מבעוד יום, אחר תפילת ערבית. ואם קיבל עליו התענית ביום חמישי במנחה, ולא פירש בקבלת התענית שהוא עד שיסיימו הצבור תפלתם, צריך להתענות עד צאת הכוכבים. [ילקו''י שבת כרך א עמ' סה]. ז אם חל עשרה בטבת בערב-שבת, מתענים ומשלימים התענית עד צאת הכוכבים. וכן בתענית חלום צריך להתענות ולהשלים עד צאת הכוכבים. [יבי''א חלק ו' חאו''ח סימן לא] ח יש אוסרים להספיד בערב-שבת אחר חצות אלא לחכם בעת ההלוייה. ויש חולקים. והכל לפי הזמן והמקום. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד סז]. סימן רמח - דין המפליג בספינה מערב-שבת א מותר לנסוע באניה של קיטור, אשר רב החובל והמלחים שלה הם גוים, אף על-פי שממשיכים לנסוע גם בשבת, ואין לאסור משום איסור תחומין. ואפילו בערב-שבת מותר להפליג באניה זו אם הולך לדבר מצוה. [כגון אם עולה לארץ ישראל, או לגייס תרומות לישיבות הקדושות ותלמודי התורה, וכדומה]. ואין צריך להתנות עמם שלא לנסוע בשבת, כל שיודע בבירור שלא ישמעו לו. [והוא שלא יהיה ידוע לנו שאין בעומק הנהר עשרה טפחים]. אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת. ויש אומרים שגם אם נוסע לצורך פרנסה, אין זה חשיב כצורך מצוה. ואף בזמן הזה אין להקל להפליג באוניה לדבר הרשות, תוך ג' ימים לשבת, זולת אלה הרגילים להפליג בים, שאינם מרגישים כל צער בהפלגה בים. ובאניה שהקברניט וצוות העובדים שלה הם יהודים, אין להתיר להפליג בה אם מפליגים גם בשבת, אפילו אם מפליגים ביום א', לפי שהנוסעים נהנים ממלאכת שבת, ובימינו אין שום פיקוח נפש בדבר להמשיך בהפלגה בשבת, והאניה יכולה להטיל עוגן אפילו בלב ים. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד מח]. ב בשבת עצמה אסור להתחיל להפליג בספינה, אף אם רוב הנוסעים והמלחים בה הם גויים, ואפילו לדבר מצוה, שאסור לשוט במים בשבת. ולכן מי שאין לו בית כנסת בשכונתו, ויש בית כנסת מעבר לנהר, אסור לו לילך לבית הכנסת בשבת על-ידי ספינה, גם אם זו ממונעת על-ידי גוים. וגם בספינת משוטים שאינה פועלת על-ידי מנוע חשמלי, אין להקל. [ילקו''י שם, עמוד נב]. ג אסור לטוס במטוס בשבת, גם אם הצוות של אנשי המטוס ורוב הנוסעים הם גויים. ואפילו אם המטוס ממריא מערב-שבת, ורק הנחיתה תהיה בעצם יום השבת. אבל אם המטוס ינחת לאחר צאת השבת, יש אומרים שאין איסור לטוס בו כשרוב הנוסעים הם גוים. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד נב]. ד מטוס שנחת בשדה התעופה, ונתברר שכבר נכנסה השבת, אין לצאת ממנו עד מוצאי שבת, כל שעבר על איסור תחומין. וכשאין מאפשרים לו להשאר באוירון, צריך לישאר בשבת בשטח שדה התעופה בלבד. ומותר למסור את הדרכון לשוטר גוי כדי להחתימו ולקבל רשות לעבור וליכנס לתוך שטח נמל התעופה. וכן אניה שהגיעה לחוף בשבת, אסור לו לרדת ממנה עד מוצאי-שבת. אלא אם כן האניה ממשיכה להפליג, שאז ירד וישאר בשטח הנמל. [שם נג]. ה רכבת חשמלית המופעלת על-ידי מנוע חשמלי על-ידי גויים, אסור לנסוע בה בשבת, אף אם הרכבת עוצרת בלאו הכי בכל תחנה כדרכה מידי יום. ואין הבדל בזה בין נסיעה מעיר לעיר, שיש בזה איסור תחומין, [דאף שקרקע הרכבת למעלה מעשרה טפחים, מכל מקום מאחר והגלגלים עומדים על הקרקע חשיב כארעא סמיכתא]. ובין נסיעה בתוך העיר. שאף על-פי שי''ל שאין בזה משום הגברת זרם בתוספת הנוסע היהודי, מכל מקום יש לאסור משום זילותא דשבת, ועוד כמה טעמים. [ילקו''י שבת כרך א עמוד נה]. ו תושב חוץ לארץ, המתגורר רחוק מבית הכנסת, והקשר היחיד שלו ליהדות הוא בכך שמגיע מידי שבת לבית הכנסת ברכבת כזו, שהנוהג בה הוא גוי, והיא עוצרת בלאו הכי בכל תחנה, ויש לחוש שאם ימנע מלבוא לביהכ''נ הדבר יביא את משפחתו לידי התבוללות ח''ו, אם הוא שואל אם מותר לו לנסוע ברכבת, אין להשיב לו להיתר, ובפרט אם הוא מטלטל את הכרטיסיה בכיסו. ולכן יש להציע לו [אם אפשר] להשכיר דירה לשבתות בסמוך לבית הכנסת. ואם אינו שואל, פעמים שיש להעלים עין ממנו, כדי לקרבו לתורה ולמצוות, ולא לדחותו לגמרי. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד נה]. ז אין מקיפין על עיר להלחם בה פחות מג' ימים קודם השבת, ואף במלחמת מצוה אין מתחילים להלחם ביום שבת, ולא ג' ימים קודם השבת. אמנם אם יש חשש סכנה, ושהאויב יתחזק, או ח''ו יפתיע אותנו במיתקפה, מותר להתחיל אפילו בערב-שבת. ואם התחילו כבר במלחמה, ממשיכים להלחם אפילו בשבת, גם במלחמת הרשות. [ילקו''י שבת כרך א עמוד נו]. ח תינוק שחלה ונדחית המילה לאחר יום השמיני ללידתו, ונתרפא ביום חמישי, או ביום שישי, אסור למולו ביום חמישי או שישי. וכן המנהג אצלינו, שיש לחוש פן יצטרכו לחלל עליו את השבת, כדי להעלות ארוכה ומרפא למכתו. ולכן יש לדחות את המילה ליום ראשון. ובמקום שיש להם מנהג ברור למול מילה שלא בזמנה ביום חמישי או שישי, יש להניחם במנהגם, שיש להם על מה שיסמוכו. ובמקום שלא נתברר מנהגם, יש להחמיר בזה. וגם מרבני האשכנזים יש שהורו למול באופן כזה ביום ראשון. [אבל מותר לערוך מילה שלא בזמנה תוך ג' ימים ליום טוב]. והוא הדין בזה גם לגבי מילת גר, שאין למולו בימי חמישי ושישי כדי שלא יצטרכו לחלל עליו שבת ביום השלישי למילה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד נז. יביע אומר ח''י סי' נד אות יד, וכן העלו גדולי הספרדים כדעת הרשב''ץ שלא למול מילה שלא בזמנה בימים ה' ו']. ט כל האמור הוא דוקא במילה שהיא בודאי שלא בזמנה, אבל בנולד ביום רביעי בבין השמשות, שדינו למולו ביום חמישי הבא, אסור לדחות את המילה לאחר השבת, אלא מלין אותו ביום חמישי, כי שמא זה הוא היום השמיני ללידתו, והיא מילה בזמנה העושים אותה בשבת, וכל שכן ביום חמישי. ולא עוד אלא אפילו הנולד ביום שני בין השמשות, ובשבוע שאחריו חלו ב' ימי ראש השנה בשלישי וברביעי בשבת, מותר למולו ביום חמישי שאחריו, שהרי אי אפשר למולו ביום שני, כי שמא זמן בין השמשות לילה הוא וחשיב שנולד ביום שלישי, ונמצא שזמנו מוטל בספק, ואין זה בשמיני שדוחה יום טוב. לכן יש לדחות את המילה לאחר יום טוב, שהוא ביום חמישי אחר ראש השנה. וביום חמישי זימניה הוא, ומלין אותו בו ביום. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד נט]. י לפי האמור יוצא, שמיום ה' בשבוע ואילך, אסור לעשות מעשה שכתוצאה ממנו יווצר מצב של פיקוח נפש, ויהיה צורך לחלל שבת. ולכן, בניתוח שאינו דחוף, כגון ניתוח שקדים, יש לקובעו לתחלת השבוע, שמא יצטרכו לחלל שבת לשם טיפול אחר הניתוח. [ויש מקילין בזה בשעת הצורך כשהיום הקבוע של הרופא המומחה הוא ביום חמישי או שישי, ואי אפשר בענין אחר]. ובכל אופן בדיעבד שכבר נעשה הניתוח שלא כדין סמוך לשבת, מותר לחלל את השבת בכל צורכי החולה שיש בו סכנה. ובניתוח דחוף, וכדומה, מותר לנתח בימי חמישי ושישי. [ויש מי שכתב שלכן ראוי שלא לצקת גג מיום ה' ואילך, כשיצטרכו אחר כך לחלל שבת בהשקייה. ואם עושים כן בדרך היתר, כגון שמיום שישי פותחים את המים בזרם חלש, כדי שיבואו המים על היציקה במשך השבת, או שמניחים על הגג ממטרות מים, אין לחוש כלל]. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד ס]. יא שיירא של גויים היוצאת למדבר, וידוע שיצטרכו לחלל שבת, אסור לישראל להצטרף עמהם לשיירא תוך ג' ימים לשבת. אבל ביום ראשון שני ושלישי, מותר לצאת. ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש, בכל אופן מותר להמשיך עם השיירא, אפילו אם עבר ויצא ביום שישי, וחלילה להסתכן. והעולה לארץ ישראל אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב-שבת, כיון דדבר מצוה הוא יכול לצאת עמהם, ופוסק עמהם לשבות. ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו יכול ללכת עמהם חוץ לתחום. [ילקו''י שבת א עמ' סא, ועמ' תקכז]. סימן רמו - שביתת בהמתו בשבת א כל איש מישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ולכן המשכיר את בהמתו לנכרי, צריך להתנות עמו שיחזירנה בערב שבת. ואם לא החזירה, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר בהמתי קנויה לאינו יהודי, כדי שינצל מאיסור שביתת בהמתו. ובמוצאי שבת מותר לקבל את הבהמה מידו של הנכרי, ואין צריך לומר לו שהפקירה. ואפי' אם משכיר לו את בהמתו מיום א', ונוטל השכר בהבלעה, גם כן אסור, דסוף סוף מצווה הוא על שביתת בהמתו. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד לג]. ב תושב חוץ לארץ שיש לו בהמה בארץ ישראל, מותר לו להשכירה מערב-שבת לנכרי, על מנת שישתמש בה במוצאי-שבת של ארץ ישראל, שהוא עדיין שבת בחוץ-לארץ. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד לז]. ג מושל נכרי שביקש משכנו היהודי את סוסו לרכב עליו בשבת, ואינו יכול לסרב לו משום איבה, יש אומרים שאם יקנה לו את הבהמה מערב-שבת, אין בזה איסור משום שביתת בהמתו. ויש חולקים. [ילקו''י שבת כרך א עמוד לח]. ד מצות שביתת בהמתו נוהגת במלאכת הוצאה בין ברשות הרבים בין בכרמלית. ולכן כל שיש על הבהמה דבר הנידון משום משאוי, אסור להוציאה גם לכרמלית. וכל שכן לרשות הרבים שלנו שלדעת הרבה מגדולי הפוסקים חשיבא רשות הרבים גמורה מדאורייתא. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד תקכו. שארית יוסף חלק ג' עמוד שע]. ה מצות שביתת בהמתו נוהגת גם במי שקיבל עליו שבת מבעוד יום, משום תוספת מחול על הקודש, ולא רק בשבת עצמו. [שארית יוסף ח''ג עמ' שעא. ילקו''י שבת א' עמוד תקכו]. ו יש אומרים שאם הבהמה יוצאת מעצמה, אפילו אם יש עליה משא, אין צריך למונעה, כיון שאין הישראל נהנה ממנה. ויש חולקים ואומרים שצריך שימנע ממנה לצאת. ולדינא אין להקל בזה לכתחלה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד מא]. ז העיקר לדינא שיש איסור שביתת בהמתו גם בבהמה ששותפים בה יהודי ועכו''ם. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד מב]. ח גם ביום טוב אדם מצווה על שביתת בהמתו. והוא הדין בזה ביום טוב שני של גלויות. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד מג]. ט יש אומרים שגם האשה חייבת במצות שביתת בהמתו, ועליה למנוע מבהמתה שלא תצא עם מרדעת לרשות הרבים. שמאחר והתורה חייבה את הנשים בזכירת יום השבת, הוא הדין בכל מצוות עשה שיש בשבת שהאשה חייבת. ויש אומרים שאין חיוב על האשה אלא במצות זכירה בכניסת השבת וביציאתה, אבל לא בשאר מצוות עשה בשבת. והעיקר כסברא ראשונה שגם הנשים מצוות על מצות עשה דשביתת בהמה, וכל שיש על הבהמה דבר הנידון משום משאוי, אסור להוציאה גם לכרמלית, וכ''ש ברשות הרבים שלנו שלדעת הרבה מגדולי הפוסקים חשיבא רשות הרבים גמורה מדאורייתא, ומצות שביתת בהמה נוהגת גם במי שקיבל עליו שבת מבעוד יום, משום תוספת מחול על הקודש, ולא רק בשבת עצמה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד לד]. י מותר להשכיר דירה בשכירות חודשית, או בשכירות דמי מפתח, ליהודי מחלל שבת, למרות שהשוכר את הדירה אופה ומבשל, מדליק ומכבה את החשמל כמעשהו בחול, ומכל מקום נכון שהמשכיר יתנה בתנאי גמור בחוזה השכירות, שעל כל פנים לא יחלל שבת בפרהסיא. ומכל מקום נראה שאם משכיר לו חנות בסביבה יהודית, והשוכר פותח חנותו בשבת, ויש בזה מכשול גדול לרבים, שומר נפשו ירחק מזה, ולא יסמוך על היתרים, ולא ישכיר לו הבית. ואמנם פשוט שמותר להשכיר דירה לגוי, אף שהגוי עושה בדירה כחפצו. [רק שצריך להסיר את המזוזה]. ומכל מקום כדי שלא להזיק לשכנים אין זה מן הראוי להשכיר דירה בארץ ישראל למוסלמי. [וראה בשלחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיף ח' וסעיף י'. ובילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד מד, ועמוד תקכה, על פי יביע אומר חלק ט' סימן קח אות קצ]. יא מותר לקנות בית שמכיל משרדים, שחלק מהם מושכרים מכבר לישראלים העובדים בשבת בעוה''ר, ואין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, למרות שהם ימשיכו לעבוד בשבת עד תום השכירות. וגם אינו חייב להוציאם מיד בתום השכירות, אם הדבר יגרום לו הפסד. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד מז]. יב ישראל ששכר נכרי בקבלנות לייצר סבון ומיני קוסמטיקה, והגוי עובד בביתו גם בשבת בייצור הדברים הנ''ל, מותר לאפשר לגוי לעשות כן. אבל במכונות גדולות שדרכם להיות בפרסום, אם ידוע שהוא בשביל מלאכת ישראל יש לאסור בזה, וצריך למנוע מהאינו יהודי שיעבוד בשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד מז]. יג במקום צורך מותר ליתן מערב-שבת מכתב אקספרס, בחוץ לארץ, כדי שישלחוהו על-ידי שליח בשבת, כיון שאינו מדבר עם השליח עצמו המביא את המכתב, אלא רק עם פקיד הדואר. אבל אם המלאכה תיעשה על-ידי יהודי, אין להקל בזה. ומותר לשלשל מכתב לתיבת הדואר, מערב-שבת, גם אם הגויים יטפלו במשלוח המכתב בשבת. [ילקו''י שבת כרך א עמוד מח] סימן רמו - השכרה לעכו''ם בשבת א ישראל שיש לו מונית, מותר לו להשכירה לגוי מערב-שבת, אף שהגוי ממשיך לעבוד ולהסיע בשבת, כל שהדרך במונית היא באריסות, הכל יודעים שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד. [וקיימא לן אין אדם מצווה על שביתת כליו]. ואף שיש למונית מספר הידוע כמספר של יהודים, אין לחוש בזה למראית העין, שיאמרו שלוחו של ישראל הוא, שכל שהדרך לעשות כן באריסות, אין לחוש בזה למראית העין. וצריך לשלם לו השכר בהבלעה. ובמקום שיש חשש שיסיע ברכב זה יהודים בשבת, כגון שהוא עובד במקומות שגרים שם יהודים, יש להחמיר בזה. אבל אם עובד בעיר שדייריה הם נכרים, יש להקל כאמור. [ילקוט יוסף, עמוד ל]. ב העיקר לדידן כמו שכתב מרן בשלחן ערוך שמותר להשאיל ולהשכיר כליו לנכרי, אף על-פי שהנכרי עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים. ואפילו כלים שעושים בהם מלאכה, כגון מחרשה, מותר להשכיר לנכרי מערב-שבת. אבל צריך שיתן לו הכלים מבעוד יום, שאם יתן לו סמוך לחשיכה, הרואה יאמר שהישראל ציוה לגוי להוליכו מביתו לרשות הרבים. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד לב]. ו מותר ליהודי למסור את רכבו בערב-שבת לתיקון במוסך של גוי שכל פועליו גויים, על מנת לקבלו ביום ראשון בבוקר כשהוא מתוקן, ובתנאי שקצב לו סכום תשלום מסויים עבור עבודתו, וגם יש שהות מספקת ביד הגוי לבצע את התיקונים בערב שבת או במוצאי שבת, ואז אפילו אם הגוי מבצע את התיקונים בעצם יום השבת מותר, הואיל ואינו אומר לגוי לעבוד בשבת, אלא הגוי עושה כן על דעת עצמו. ואם מסר את הרכב לתיקון כשהזמן היה מצומצם, ואין שהות מספקת בידי הנכרי לבצע כל התיקונים ברכב, אלא אם כן יעבוד בעצם יום השבת, לכתחלה אין לעשות כן, שהרי זה כאומר לו בפירוש שיעבוד עבורו בשבת. ומכל מקום במקום צורך יש להקל בזה, גם אם ישלים את התיקונים בשבת. ואפילו אם המוסך של הנכרי נמצא באיזור שגרים בו יהודים, וידוע שיש היכר בין מכוניות של יהודים ובין מכוניות של נכריים, בכל זאת אין לחוש למראית העין שיחשדו שהנכרי הוא שכיר יום של היהודי, כיון שהדבר ידוע לכל שהדבר נעשה בקבלנות. ואחינו האשכנזים מחמירים בזה. [שבת א' עמוד כא]. ז מלאכה שנעשית בתלוש, לצורך קביעה במחובר, כגון סיתות אבנים או תיקון קורות כדי לקובעם בבנין, אפי' אם נעשית המלאכה בבית הגוי בקבלנות, אסור לעשותה בשבת, כל שאין מנהג רוב בני העיר לעשות מלאכה זו בקבלנות. ואם עשו כן לא יקבעם בבנין. במה דברים אמורים כשהאבנים או הקורות שייכים לישראל ונותנן לגוי לתקנן, אבל אם האבנים או הקורות שייכים לגוי, מותר, הואיל ובידו של הגוי לסתת אבנים אחרות ולהשאיר אבנים אלו לעצמו. אפילו אם עושה כן לצורך הישראל, אם אינו עושה כן בביתו של הישראל, מותר, ולכן מותר להזמין שיש ואבנים לבנין, מחברה של גויים, אפילו אם החברה עובדת בשבת בייצור השיש והאבנים, או בסיתות האבנים והכנתם לבנין. וכן מותר להזמין ריהוט וכדומה, מחברה של גויים, אף שהחברה עובדת בשבת בייצור הריהוט. ואם החברה הביאה לו את הריהוט בעצם יום השבת, [על-ידי גוים] ואי אפשר לו שלא לקבל את הסחורה, מותר לתת לגוי את מפתח הבית, והגוי יניח שם את הריהוט. וכמובן שאסור ליהודי לחתום ולאשר קבלת המשלוח. [שם עמוד כג]. ח מי שיצק גג, ויש צורך לשפוך מים על הגג מספר ימים אחר היציקה, אין להתיר ליצוק מים בשבת אף על-ידי שכירות פועל גוי בקבלנות. וכל שכן שאין להתיר בזה על- ידי ישראל. ואם אפשר יניחו שם ממטרות ויפעילום מערב-שבת על ידי שעון שבת. ואם אי אפשר על-ידי שעון שבת, ויש הפסד מרובה, יש להקל באופן שהנכרי ישקה את הגג על-ידי גרמא, דהיינו שישפוך את המים על הקיר ויזובו המים מהקיר על הגג, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת א', עמוד כג]. ט יש אומרים שמותר לתת את בגדיו למכבסה שבעליה נכרים, אפילו אם הנכרי מכבס בשבת. והוא שלא יאמר לו בפירוש שיכבס בשבת. ואפילו בבגד שמכירים שהוא שייך ליהודי, כיון שאין הכל מכירים של מי הם בגדים אלה, יש להתיר. ויש חולקים וסוברים שכל שנראה שהוא בגד של ישראל כגון טלית, או מעיל של רבנים, וכדומה, אסור למוסרו לכובס נכרי שיכבסנו בשבת. והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך. ובפרט בזמן הזה שהכל נהגו בקבלנות. ואם מסר לו הבגד ביום ו', וקבע עמו לקחתו ביום א', יש אומרים דהוי כאומר לו לכבס בשבת, מאחר ואי אפשר באופן אחר. ובמקום צורך יש להקל גם בזה. [שבת כרך א' עמוד כד]. י הפוסק עם הגוי שיבנה לו את ביתו, או לקצור את שדהו, אם הבית או השדה בתוך התחום שרגילים אנשי העיר לפעמים לילך לשם, אסור לו להניחם לעשות לו המלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק עמו בקבלנות, ויחשדוהו שאמר לגוי לעבוד בשבת. וכן פועלים גוים המשפצים דירה עבור יהודי, צריך למנוע מהם להמשיך לעבוד בשבת. ואם הבנין הוא מחוץ לתחום, או באיזור שמתגוררים בו גוים, מותר. ואם בנו בית לישראל בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו. ויש אומרים שאם בנו חנות בשבת באיסור, מותר ליכנס בו [בימי החול]. ואם בנו בית כנסת בשבת על ידי קבלן גוי בחוץ לארץ, מבלי ידיעת חברי הנהלת בית הכנסת, וידוע שרוב בני העיר בונים בתיהם בקבלנות, מותר להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל בתוכו בלי שום פקפוק, מכמה טעמים, ואין בזה אפילו חומרא ממדת חסידות. [שו''ת יביע אומר חלק ח' סימן כח, ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד כה, ועמוד תקכד. שארית יוסף חלק ג' עמוד שע]. יא נכרי השוטף את רצפת חדר המדרגות בשבת, ואינו רגיל בזה לעשות כן בשבת, יש להעלים ממנו עין, ואין צריך להפסיקו, כיון שלא ציוה אותו לעשות כן בשבת. וכן אם ראה הנכרי שהסירו את הקדרה מעל האש, והולך מעצמו ומכבה את הגז, אין צריך למונעו מכך, כיון שלא ציוה אותו לעשות כן. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד כו]. יב עוזרת-בית נכריה העובדת בבית ישראל, אסור לה לעשות מלאכה בשביל ישראל בבית היהודי בשבת ויום טוב, וכגון תיקון ותפירת הבגדים, אף אם לא ציוו אותה לעשות המלאכה. ורק אם היא עושה את המלאכה מעצמה, ולטובתה, מותר. ולכן מותר לשפחה לתקן את בגדיה שלה בשבת בבית בעל הבית היהודי, מפני שניכר שמלאכת עצמה היא עושה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד כז]. יג עוזרת בית נכריה העובדת בבית ישראל, ובעל הבית מצוה אותה לשטוף את הכלים, והיא יכולה לנקותם על-ידי שטיפה רגילה, ובכדי להקל על עצמה היא שוטפת את הכלים במכונת הדחה חשמלית, אין צריך למחות בידה, מאחר שלא ציוו עליה לעשות כן, ואדעתא דנפשה קעבדה. והמחמיר בזה תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד כז]. יד וכן מותר לומר לה לשטוף את הכלים, אף שיודעים שהאור במטבח כבוי, והיא תצטרך להדליק את האור, מאחר שלא ציוו עליה להדליק, ואדעתא דנפשה קעבדה. והוא הדין שמותר לומר לנכרי שיביא לו איזה דבר מהחדר הסמוך, אף שאין שם אור דלוק. [ילקו''י שם, עמוד כט]. טו מותר לשכור גוי שיכתוב לו במחשב איזה ספר, אף שהגוי כותב גם בשבת, שכיון שסיכם עמו מחיר על כתיבת כל החומר, ולא קבע לו שכר יומי, הגוי אדעתא דנפשיה קעביד ומותר. ובלבד שלא יעשה את המלאכה בבית ישראל. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד כט, ושם דחינו דברי מי שכתב להקל בזה באופן שקוצץ לו שכר על כל פעולה ופעולה, דהא מבואר בגמ' ובראשונים ובשלחן ערוך להדיא שכל ההיתר רק בעושה בבית גוי, ולא בבית ישראל]. ו מותר ליהודי למסור את רכבו בערב-שבת לתיקון במוסך של גוי שכל פועליו גויים, על מנת לקבלו ביום ראשון בבוקר כשהוא מתוקן, ובתנאי שקצב לו סכום תשלום מסויים עבור עבודתו, וגם יש שהות מספקת ביד הגוי לבצע את התיקונים בערב שבת או במוצאי שבת, ואז אפילו אם הגוי מבצע את התיקונים בעצם יום השבת מותר, הואיל ואינו אומר לגוי לעבוד בשבת, אלא הגוי עושה כן על דעת עצמו. ואם מסר את הרכב לתיקון כשהזמן היה מצומצם, ואין שהות מספקת בידי הנכרי לבצע כל התיקונים ברכב, אלא אם כן יעבוד בעצם יום השבת, לכתחלה אין לעשות כן, שהרי זה כאומר לו בפירוש שיעבוד עבורו בשבת. ומכל מקום במקום צורך יש להקל בזה, גם אם ישלים את התיקונים בשבת. ואפילו אם המוסך של הנכרי נמצא באיזור שגרים בו יהודים, וידוע שיש היכר בין מכוניות של יהודים ובין מכוניות של נכריים, בכל זאת אין לחוש למראית העין שיחשדו שהנכרי הוא שכיר יום של היהודי, כיון שהדבר ידוע לכל שהדבר נעשה בקבלנות. ואחינו האשכנזים מחמירים בזה. [שבת א' עמוד כא].ז מלאכה שנעשית בתלוש, לצורך קביעה במחובר, כגון סיתות אבנים או תיקון קורות כדי לקובעם בבנין, אפי' אם נעשית המלאכה בבית הגוי בקבלנות, אסור לעשותה בשבת, כל שאין מנהג רוב בני העיר לעשות מלאכה זו בקבלנות. ואם עשו כן לא יקבעם בבנין. במה דברים אמורים כשהאבנים או הקורות שייכים לישראל ונותנן לגוי לתקנן, אבל אם האבנים או הקורות שייכים לגוי, מותר, הואיל ובידו של הגוי לסתת אבנים אחרות ולהשאיר אבנים אלו לעצמו. אפילו אם עושה כן לצורך הישראל, אם אינו עושה כן בביתו של הישראל, מותר, ולכן מותר להזמין שיש ואבנים לבנין, מחברה של גויים, אפילו אם החברה עובדת בשבת בייצור השיש והאבנים, או בסיתות האבנים והכנתם לבנין. וכן מותר להזמין ריהוט וכדומה, מחברה של גויים, אף שהחברה עובדת בשבת בייצור הריהוט. ואם החברה הביאה לו את הריהוט בעצם יום השבת, [על-ידי גוים] ואי אפשר לו שלא לקבל את הסחורה, מותר לתת לגוי את מפתח הבית, והגוי יניח שם את הריהוט. וכמובן שאסור ליהודי לחתום ולאשר קבלת המשלוח. [שם עמוד כג].ח מי שיצק גג, ויש צורך לשפוך מים על הגג מספר ימים אחר היציקה, אין להתיר ליצוק מים בשבת אף על-ידי שכירות פועל גוי בקבלנות. וכל שכן שאין להתיר בזה על- ידי ישראל. ואם אפשר יניחו שם ממטרות ויפעילום מערב-שבת על ידי שעון שבת. ואם אי אפשר על-ידי שעון שבת, ויש הפסד מרובה, יש להקל באופן שהנכרי ישקה את הגג על-ידי גרמא, דהיינו שישפוך את המים על הקיר ויזובו המים מהקיר על הגג, וכדומה. [ילקוט יוסף שבת א', עמוד כג].ט יש אומרים שמותר לתת את בגדיו למכבסה שבעליה נכרים, אפילו אם הנכרי מכבס בשבת. והוא שלא יאמר לו בפירוש שיכבס בשבת. ואפילו בבגד שמכירים שהוא שייך ליהודי, כיון שאין הכל מכירים של מי הם בגדים אלה, יש להתיר. ויש חולקים וסוברים שכל שנראה שהוא בגד של ישראל כגון טלית, או מעיל של רבנים, וכדומה, אסור למוסרו לכובס נכרי שיכבסנו בשבת. והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך. ובפרט בזמן הזה שהכל נהגו בקבלנות. ואם מסר לו הבגד ביום ו', וקבע עמו לקחתו ביום א', יש אומרים דהוי כאומר לו לכבס בשבת, מאחר ואי אפשר באופן אחר. ובמקום צורך יש להקל גם בזה. [שבת כרך א' עמוד כד].י הפוסק עם הגוי שיבנה לו את ביתו, או לקצור את שדהו, אם הבית או השדה בתוך התחום שרגילים אנשי העיר לפעמים לילך לשם, אסור לו להניחם לעשות לו המלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק עמו בקבלנות, ויחשדוהו שאמר לגוי לעבוד בשבת. וכן פועלים גוים המשפצים דירה עבור יהודי, צריך למנוע מהם להמשיך לעבוד בשבת. ואם הבנין הוא מחוץ לתחום, או באיזור שמתגוררים בו גוים, מותר. ואם בנו בית לישראל בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו. ויש אומרים שאם בנו חנות בשבת באיסור, מותר ליכנס בו [בימי החול]. ואם בנו בית כנסת בשבת על ידי קבלן גוי בחוץ לארץ, מבלי ידיעת חברי הנהלת בית הכנסת, וידוע שרוב בני העיר בונים בתיהם בקבלנות, מותר להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל בתוכו בלי שום פקפוק, מכמה טעמים, ואין בזה אפילו חומרא ממדת חסידות. [שו''ת יביע אומר חלק ח' סימן כח, ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד כה, ועמוד תקכד. שארית יוסף חלק ג' עמוד שע].יא נכרי השוטף את רצפת חדר המדרגות בשבת, ואינו רגיל בזה לעשות כן בשבת, יש להעלים ממנו עין, ואין צריך להפסיקו, כיון שלא ציוה אותו לעשות כן בשבת. וכן אם ראה הנכרי שהסירו את הקדרה מעל האש, והולך מעצמו ומכבה את הגז, אין צריך למונעו מכך, כיון שלא ציוה אותו לעשות כן. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד כו].יב עוזרת-בית נכריה העובדת בבית ישראל, אסור לה לעשות מלאכה בשביל ישראל בבית היהודי בשבת ויום טוב, וכגון תיקון ותפירת הבגדים, אף אם לא ציוו אותה לעשות המלאכה. ורק אם היא עושה את המלאכה מעצמה, ולטובתה, מותר. ולכן מותר לשפחה לתקן את בגדיה שלה בשבת בבית בעל הבית היהודי, מפני שניכר שמלאכת עצמה היא עושה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד כז].יג עוזרת בית נכריה העובדת בבית ישראל, ובעל הבית מצוה אותה לשטוף את הכלים, והיא יכולה לנקותם על-ידי שטיפה רגילה, ובכדי להקל על עצמה היא שוטפת את הכלים במכונת הדחה חשמלית, אין צריך למחות בידה, מאחר שלא ציוו עליה לעשות כן, ואדעתא דנפשה קעבדה. והמחמיר בזה תבא עליו ברכה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד כז].יד וכן מותר לומר לה לשטוף את הכלים, אף שיודעים שהאור במטבח כבוי, והיא תצטרך להדליק את האור, מאחר שלא ציוו עליה להדליק, ואדעתא דנפשה קעבדה. והוא הדין שמותר לומר לנכרי שיביא לו איזה דבר מהחדר הסמוך, אף שאין שם אור דלוק. [ילקו''י שם, עמוד כט].טו מותר לשכור גוי שיכתוב לו במחשב איזה ספר, אף שהגוי כותב גם בשבת, שכיון שסיכם עמו מחיר על כתיבת כל החומר, ולא קבע לו שכר יומי, הגוי אדעתא דנפשיה קעביד ומותר. ובלבד שלא יעשה את המלאכה בבית ישראל. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד כט, ושם דחינו דברי מי שכתב להקל בזה באופן שקוצץ לו שכר על כל פעולה ופעולה, דהא מבואר בגמ' ובראשונים ובשלחן ערוך להדיא שכל ההיתר רק בעושה בבית גוי, ולא בבית ישראל]. סימן רמג - המשכיר שדה וחנות לעכו''ם א פרחים שהיבול המיועד לייצוא לחוץ לארץ הוא לזמן מוגבל, ואנשי המושב חייבים לקטוף את הפרחים מידי יום ביומו, ואם ימנעו מלקטוף יום אחד יהיה להם נזק והפסד גדול, ורוצים לקטוף את הפרחים בשבת על-ידי גוי בקבלנות, אין להקל בזה בלי לעשות שאלת חכם, שידון בכל מקרה, שפעמים ואפשר להקל לקטוף הפרחים ע''י נכרי בקבלנות, ע''י אמירה לאמירה מער''ש, כשהוא במקום מצות יישוב הארץ. [ילקו''י שם עמו' יד]. סימן רמד - מלאכות שהעכו''ם עושה לישראל א אסור להניח גוי לעשות לו מלאכה בשבת, בין בחנם בין בשכר. והיינו בשכירות יומית, אבל אם הגוי עושה מלאכה בקבלנות, כגון שנתן בד של חליפה לגוי חייט על מנת שיתפור לו חליפה, ותמורת זה ישלם לו סך כך וכך, מותר להניח את הגוי לתפור החליפה בשבת בצינעא בביתו של הגוי, שכיון שקצץ לו שכרו, הגוי אדעתא דנפשיה קא עביד כדי לקבל שכרו. ובלבד שלא יאמר לגוי לעשות בשבת, וגם לא יחשוב עמו לפי שכר יומי. ואפילו אם הביא לו הגוי את החליפה בשבת מותר לישראל ללבוש אותה בשבת, ואף על פי שיודע שהגוי תפר אותה והשלימה בשבת. [ילקו''י שבת א' עמ' כט, ושבת ב' עמ' תרכח. הליכות עולם חלק ד'].ב וכל זה דוקא במלאכת התלוש כמו תפירת בגד וכיוצא בזה. אבל במלאכת המחובר כגון לבנות לו ביתו או לקצור שדהו, גם אם עושה הגוי בקבלנות וקצץ לו שכרו אסור להניח את הגוי לעשות מלאכתו בשבת, מפני מראית העין, שיחשדוהו שהגוי שכיר יום הוא, ולא ידעו שהגוי עושה בקבלנות, ואדעתא דנפשיה קא עביד. ואין חילוק בזה בין מלאכת היחיד למלאכת הרבים. ומכל מקום אם רוב תושבי העיר נוהגים לבנות בתיהם בקבלנות ולא בשכירות, מותר להניח את הגוי לעשות גם בשבת בקבלנות. ואפילו הקבלן הראשי לבדו עושה בקבלנות ושאר כל הפועלים שלו הגוים מקבלים שכירות יומית מותר להניח את הגוי הקבלן לעסוק במלאכת הבנין בקבלנות גם בשבת, שכיון שהדבר ידוע שהגוי עושה בקבלנות כמנהג רוב בני העיר, אדעתא דנפשיה קא עביד, ולא יחשדוהו שעושה בשכירות יומית. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תרכט].ג אם שכר את הנכרי בקבלנות לעשות לו מלאכה, ולא אמר לו שיעשה בשבת, והרגילות באותו מקום לעשות מלאכה זו בקבלנות, מותר. כגון, מי שבנה את ביתו, ונשאר לו תל עפר ברחוב לפני פתח הבית, ושכר את הנכרי בקבלנות בימות החול שיפנה את העפר כולו בשכר קצוב, ולא קצב לו מחיר יומי לפי זמן שיעשה את המלאכה, והנכרי בא לפנות את העפר בשבת, אין צריך למחות בידו, אף שהכל יודעים שהעפר הוא של ישראל, עם כל זה הכל יודעים שאין דרכם במקום זה לפנות עפר בשכירות יום, אלא בקבלנות. [ילקו''י, שבת א עמ' יז].ד בית חרושת הפועל ע''י מכונות אוטמטיות, ללא צורך במגע אדם, ויש הכרח להמשיך את פעולות המכונות גם בשבתות ומועדים, ובית החרושת נמצא רחוק מפרברי העיר, והפיקוח על המכונות האוטומטיות נעשה רק ע''י נכרי, המשגיח שלא תהיה תקלה פתאומית, יש מתירים להמשיך את פעילות המכונות האוטומטיות בשבת, כשבית החרושת סגור מבחוץ, ומשלם לגוי שכר גם על עבודתו בשאר הימים. ובזה מותר גם לקנות את המצרכים המיוצרים בבית חרושת זה. ונכון שהישראל יפריש לצדקה את הריוח של יום השבת. ואם שערי בית החרושת פתוחים וניכר לעוברים ושבים, או שיש שם מפקח יהודי, אין להתיר בזה. ויש חולקים. ובמקום הפסד מרובה אפשר לסמוך על המקילין משום מצות יישוב ארץ ישראל, ומכל מקום יש לעשות שאלת חכם בכל מקרה לגופו. וישראל ואינו יהודי שיש להם עסק בשותפות, ואין אפשרות לסגור את העסק בשבת, צריכים להתנות מיד בתחלת עשיית העסק, שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו, ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו. ואם שכר שבת מרובה, ובשעת החלוקה נתרצה האינו יהודי לחלוק בשוה, מותר. ואם לא התנו, יטול האינו יהודי שכר שבתות לבדו, והשאר יחלקו. ואם אין ידוע שכר שבת, יטול האינו יהודי שביעית, וחולקים השאר. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד יח].ה יש להקל למסור לנכרי האכלת הפרות בשבת בקבלנות, וישאירו בידו את האפשרות לחלק את המספוא או במריצה או בטרקטור המופעל על-ידי הנכרי בשבת, והנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. ואף שהוא נעשה במקום הנחשב כבית ישראל, משום מצות יישוב ארץ ישראל יש להקל בזה גם במקום שידוע שהפרות הם של ישראל. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמו' כ. וראה בהערה]. סימן רמב - להזהר בכבוד שבת א נאמר בישעיה (נח, יג): ''וקראת לשבת עונג'', ואמרו בגמרא (שבת קיח.) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (שם): אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות וכו'. אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת. ויש אומרים שמצות עונג שבת עיקרה מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קודש, שנאמר, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש וכו'. ומקרא קודש פירשו חז''ל בספרא, דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה, ולענגו בעונג אכילה ושתיה. ולכן צריך לכוין לקיים מצוה מן התורה לענג את השבת. ויש חולקים ואומרים שמצות עונג שבת אינה אלא מדרבנן, ומדברי קבלה. ועל כל פנים כבר הפליגו חז''ל מאד במצוה זו, וכאמור. ויכוין לקיים מצות עונג שבת. [ילקוט יוסף, שבת א עמוד א'].ב אף-על-פי שאין חיוב מצד ההלכה לאכול בשר בשבת, שהרי אין חיוב שמחה בשבת, מכל מקום מי שיכול לקנות בשר לשבת, טוב והגון שיעשה כן. וירבה בבשר ויין ובתבשילין כפי יכלתו, ובכל מקום ומקום יענגוהו במאכלים ובמשקים החשובים להם עונג. ומי שאין בידו לענגו בבשר, יענגהו כפי יכלתו, ויאכל לכל הפחות ב' סעודות בשבת. ויצמצם בצרכי שאר הימים, כדי שיהיה לו לסעודות שבת. ואל יצטרך לבריות. אבל אם אין לו אפשרות גם לב' סעודות, יקח מגבאי צדקה, ויבקש מזון לכל ג' הסעודות. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד ה].ג נכון לאכול דגים בשבת. ואם אפשר יאכל דגים בכל סעודה מסעודות שבת, ולכל הפחות בסעודה ראשונה ושלישית. ומי שאינו אוהב את טעם הדגים, אינו חייב להכריח את עצמו לאכול דגים בשבת, כי השבת לעונג ניתנה ולא לצער. ויטול ידיו בין אכילת הדגים לבשר, ויקנח פיו בפת, וישטוף את פיו במשקה. ואם אפשר נכון שישתה איזה משקה בין הבשר לדגים, [שלא ליגע יחד באיצטומכא]. ויש לנהוג כן גם בבשר עוף. ואין צריך לדקדק להקדים קינוח הפה להדחת פיו, אלא איזה מהם שירצה יקדים. ואם אכל על-ידי מזלג ורוצה להקל שלא ליטול את ידיו, יש לו על מה שיסמוך, אחר שידיו נקיות. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד ז].ד מי שאין לו כסף מזומן לקנות צרכי שבת, ילווה כסף אפילו ברבית [בדרך המותרת], כדי שלא יבטל מצות עונג שבת. והקב''ה ימציא לו לפרוע את חובותיו. ויש אומרים שמותר ללוות בריבית דרבנן לצורך סעודות שבת ויום טוב, אף בלי היתר עיסקא. ולכתחלה נכון שיכתוב בשטר ההלואה שהכל נעשה על פי היתר עיסקא, אבל המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף, שבת כרך א' עמוד ט. ומה שכתב בספר מלוה ה' דרוב הראשונים אסרו בריבית דאורייתא ''ומסתמא'' הוא הדין ריבית דרבנן. הנה איני יודע היאך כתב ''מסתמא'' הרי אם אסרו בריבית דאורייתא משמע דבריבית דרבנן לא אסרו, לכן העיקר כמו שנתבאר בלוית חן עמוד א' להקל בריבית דרבנן].ה כל איש מישראל מחוייב בכבוד ועונג שבת. וכבוד שבת הוא מהדברים הנעשים קודם השבת, לכבודה של השבת. ובכלל זה הוא שירחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב- שבת, ויחליף בגדיו בבגדים נאים, שלא יהיה מלבושו של שבת כמלבושו של חול. ועונג שבת הוא מהדברים הנעשים בשבת עצמה, כגון אכילה ושתיה, וכיו''ב. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד יא].ו נכון לכבד הבית במטאטא וכדומה לכבוד שבת ויום טוב. ויציע מפה על השולחן שאוכלים עליו מכניסת השבת עד אחר ההבדלה. וראוי להציע מפה נקיה על כל השולחנות שבבית ובבית הכנסת. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד יב].ז מתקנת עזרא הסופר שאין לכבס בגדים בערב שבת, אלא מקדימים לכבס ביום חמישי בשבת. ואפשר לכבס גם בשאר ימות השבוע, אך טוב יותר לכבס מיום ד' והלאה, שאז מתחילה הארת השבת, וניכר שהוא לכבוד שבת. ואם חל בהם ראש חודש, והאשה נוהגת שלא לכבס בראש חודש, יכולה להקדים הכביסה לימי אב''ג, שעיקר התקנה היא שיהא יום הששי פנוי לצרכי שבת בלבד. והיום שמכבסים במכונת כביסה חשמלית ואין צריך לבזבז הרבה זמן לכיבוס הבגדים, נראה שמותר לכבס בערב שבת. ומכל מקום נכון להקדים, כדי שיום הששי כולו יהיה פנוי לצרכי שבת. [ילקוט יוסף, שבת א עמוד יג, ובמהדורת תשס''ד עמוד תקכב].ח נכון מאד לנהוג אם אפשר, ללוש ולאפות בכל ערב שבת לחם משנה לכבוד שבת בבית, כדי שהאשה תפריש חלה מן העיסה כדת. ויש מי שכתב שבזמן הזה שאופים חלות מיוחדות לשבת, אין חיוב לאפות חלות בבית כדי להפריש חלה, אבל אין דבריו נכונים לדינא, וגם כיום שהמאפיות הציבוריות עושות חלות מיוחדות לשבת, יש מצוה ללוש עיסה בבית ולהפריש ממנה חלה בערב שבת. ושיעור הקמח המתחייב בהפרשת חלה, הוא אלף חמש מאות וששים גרם [1560 גרם]. ושיעור החלה די לה בכל שהוא. כיון שעומדת לשריפה בזמן הזה. [ילקו''י שבת א' עמוד יד, ועמוד תקיט. אוצר דינים לאשה ולבת מהדורת תשס''ה עמוד תרעח]. סימן תרפג - אמירת הלל בחנוכה א בכל יום משמונת ימי חנוכה בתפלת שחרית גומרים את ההלל, בין יחיד בין צבור. ומברכים לפניו אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל, ולאחריו ברכת יהללוך. ומסיימים ב''אמן'' כמו בכל מקום שיש ב' ברכות שהמברך מסיים באמן. ב יחיד שהתחיל לגמור ההלל בחנוכה, ושכח לברך ''לגמור את ההלל'' קודם ההלל, ונזכר באמצע מזמורי ההלל, יברך במקום שנזכר, ויסיים על סדר ההלל. כי מה שמברך לגמור את ההלל אין פירושו שצריך לגומרו כולו, אלא הוא לשון קריאה. ואם טעה ואמר ההלל בדילוג, כמו שנוהגים לקראו בראש חודש, ונזכר רק לאחר שסיים את כל ההלל, יחזור לגמור את ההלל כולו, בלי ברכה. [מהר''ר יעקב מולכו בתשובה כתיבת יד, הובא בברכי יוסף (סי' תרפג). וע''ע בשו''ת קול גדול סי' לא]. ג כל יחיד מיחידי הקהל רשאי לברך על ההלל ברכת לגמור את ההלל, ויגמור ההלל עם השליח צבור, (ואין צורך לצאת ידי חובה הברכה מהשליח צבור). ואם סיים הברכה ''לגמור את ההלל'', ובטרם יתחיל לומר את ההלל שמע את השליח צבור שסיים גם הוא את הברכה, לא יענה אחריו אמן, דהוה ליה הפסק בין הברכה שבירך בעצמו, לקריאת ההלל. [כדמוכח בברכות (מ.). וכ''פ בשלחן ערוך יו''ד (סימן יט ס''ד), ואע''פ שאמן זה הוא על הברכה שעוסק בה, בכל זאת נחשב הפסק. וכמ''ש כיו''ב בשו''ת פנים מאירות חלק ב (סימן ה), שהמברך בורא פרי הגפן על היין, ולפני שיטעם ענה אמן אחר ברכת בפה''ג של חבירו, הוי הפסק, וברכה לבטלה בירך, וחייב לחזור ולברך כיון שהפסיק באמן, וכדמוכח ממ''ש מרן הבית יוסף או''ח (סימן נט), וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה]. ד הקורא את ההלל ביום טוב, בימים שגומרים בהם את ההלל, ואחר כך נסתפק אם קרא ההלל בדילוג כמו בראש חודש, כיון שאמר חלק ממנו הוה ליה ספיקא דרבנן ואין לחזור ולקרוא מספק. ומכל מקום בדילג בודאי, ביום טוב, יש לחזור ולגמור את ההלל בלי ברכה. [ראה באורך בחזון עובדיה על הלכות חנוכה]. ה אסור להפסיק בדיבור באמצע ההלל, ומכל מקום השומע ברכה מחבירו, והוא באמצע מזמורי ההלל, יש לו לענות ''אמן''. וכל שכן שעונה קדיש וקדושה וברכו באמצע ההלל, אף כשגומרים את ההלל. אבל אמן דתתקבל אין לענות. מה שאין כן בהלל דראש חודש אפשר לענות אמן דתתקבל גם כן, הואיל ואין אנו מברכים עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמב. יבי''א חלק ב' סימן לב] ו אם סיים את ההלל עד סופו, ואמר הפסוק האחרון עד כי לעולם חסדו, ושמע דברים שבקדושה, קדיש וקדושה או אפילו אמן דברכות, מותר לו לענות הכל אף שהוא קודם ברכת יהללוך. [ואף שאין ראוי להפסיק לכתחלה בין המצוה לברכה שאחריה, אין זה לעיכובא, עיין בשו''ת יביע אומר ח''א (חאו''ח סי' ט אות ו והלאה), והואיל ואין ברכה זו אלא ברכת השבח, רשאי להפסיק לכתחלה לענות אמן וכל דבר שבקדושה. וכן מבואר ממ''ש הרשב''ץ בפירושו לברכות (יד.). וראה בחזון עובדיה הל' חנוכה]. ז כל היום כולו כשר לקריאת ההלל מהנץ החמה עד שקיעתה, שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (מגילה כ:), ובדיעבד אם קרא את ההלל אחר עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא. באדיבות קיצור ש''ע ילקוט יוסף החדש ח גם האבל חייב לגמור את ההלל בברכה, בכל ימי החנוכה, אף כשמתפללים בבית הנפטר. וכל שכן הצבור שמתפללים בבית האבל. ורק בראש חודש שההלל אינו אלא ממנהג, רבים נוהגים שאין האבל קורא את ההלל, מפני שאינו יכול לומר ''זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'', כי האבל אסור בשמחה. ולכן מנגינו בראש חודש שיוצאים לחדר אחר ואומרים שם את ההלל, ואחר כך חוזרים לחדר שבו נפטר המנוח. וכשאין אפשרות לעבור לחדר אחר האבל יצא לחדר אחר והם יאמרו ההלל. וכל זה כשהנפטר מת באותו בית, אבל אם נפטר בבית חולים, אומרים הלל בראש חודש בחדר שמתפללים, ורק האבל לא יאמר ההלל. אבל בחנוכה הכל גומרים את ההלל כרגיל. [ילקו''י מועדים עמ' רמב. יבי''א ח''ד חיו''ד סי' לג]. ט נשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה, אף על פי שחייבות בנר חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס, מן ההלל פטורות, כשם שהן פטורות מן ההלל במועדי ה'. ואם רצו לגמור ההלל, רשאות לגומרו, אך לא תברכנה, דספק ברכות להקל, וגם הנשים מבנות אשכנז הנוהגות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום כאן לא תברכנה על ההלל בחנוכה, כיון שזו מצוה שאין בה עשייה. [ילקו''י מועדים עמ' רמב. יבי''א ח''ו סי' מה. והנה במשנה (סוכה לח.) שנינו: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (את ההלל), עונה אחריהם מה שהם אומרים. ולמדנו שהנשים פטורות מקריאת ההלל בחג הסוכות, וה''ה לשאר ימים טובים, שפטורות מקריאת ההלל שבהם. וכתב בספר מעשה נסים (שרש א') לרבי דניאל הבבלי, שאמירת הלל בחנוכה היא מצוה מה''ת, ושלא כדברי רבינו אברהם בן הרמב''ם שחולק על זה בספר מעשה נסים שם ע''ש. ולפ''ז נראה שמאחר שקריאת ההלל בימי חנוכה, מה''ת, אין מקום לחייב הנשים בקריאתו, מטעם שהיו באותו הנס, לפי מה שביארו התוס' בפסחים (קח:), שדוקא במצוות דרבנן, כגון ד' כוסות בליל פסח, והדלקת נ''ח, חייבו חכמים את הנשים, מטעם שאף הן היו באותו הנס, אבל במצות של התורה, אין לחייבן מטעם זה, וע''ע באורך ביביע אומר הנ''ל]. י בכל שמונת ימי חנוכה יאמרו בשחרית בית יעקב לכו ונלכה באור ה', ומזמור של יום כרגיל, ואין לומר אלא ''היום כך בשבת'' ולא יותר. ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית. ויש נוהגים שלא לומר מזמור של יום רק מזמור שיר חנוכת הבית, ויש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמג]. יא המזמור ארוממך ה' כי דליתני שאומרים בתפלת שחרית קודם ה' מלך ה' מלך, גם בימי חנוכה מתחילים בו בפסוק ארוממך ה' כי דליתני, כמו בכל השנה. ולא ישנו בחנוכה להתחיל ''מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'', כמו שכתוב במקצת סדורים, אלא יתחילו כמו בכל השנה מפסוק ארוממך, כי מאחר שעתידים לאומרו בשלימות בסוף התפלה אין לכפלו פעמים. ורק בסוף התפלה אחר מזמור של יום מתחילים לומר המזמור הזה בפסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובראש חודש טבת אומרים אותו אחר תפלת מוסף, אחר מזמור ''ברכי נפשי'' שהוא משום ראש חודש (שנאמר בו עשה ירח למועדים), כי ראש חודש נחשב תדיר לגבי חנוכה, ולכן מקדימים ברכי נפשי ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. [הגר''מ פארדו בשו''ת שמו משה חאו''ח סי' יד]. סימן תרפד - סדר קריאת התורה בחנוכה א בכל שמונת ימי חנוכה קוראים בפרשת הנשיאים, וכשחל יום ראשון של חנוכה בחול, מתחיל הכהן מפרשת כהנים עד ''ויקריבו אותם לפני המשכן'', והלוי קורא משם עד ''ויהי המקריב ביום הראשון'', והשלישי קורא משם עד ''ביום השני''. ויש נוהגים שהכהן קורא עד סיום ברכת כהנים בלבד, ואף על פי שיש להם על מה שיסמוכו, נכון להודיעם שיותר טוב להמשיך עד ''לפני המשכן'', ואם יסכימו לבטל מנהגם תבוא עליהם ברכה. ואין צריך לומר שאם טעה השליח צבור וסיים לכהן ''ואני אברכם''. וקפץ הכהן ובירך ברכה אחרונה שיצא, ואין מחזירין אותו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמד]. ב ביום השני קורא הכהן הפרשה של יום השני עד ''מלאה קטרת'', והלוי משם עד ביום השלישי. והשלישי חוזר וקורא ביום השני עד ביום השלישי. ואם טעו וקראו של יום שלישי ביום שני או להיפך, וסיימו הקריאה, יצאו ידי חובתם, ואין צריך לחזור ולקרות אפילו עדיין הספר תורה מונח לפניהם. וכן הוא הדין לשאר ימי חנוכה. וכן אם טעו וקרא הלוי ''פר אחד'' של היום שאחריו. [ילקו''י מועדים עמוד רמה]. ג ביום השמיני קורא הכהן עד מלאה קטורת, והלוי משם עד ביום התשיעי, והשלישי חוזר וקורא ביום השמיני, וממשיך משם הלאה, עד ''כן עשה את המנורה''. וכן פשט המנהג בארצנו הקדושה, ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמה. יחו''ד חלק ד סימן לט]. ד אם טעה השליח צבור וקרא לשלושתם ''ביום השמיני'' בלבד, כשאר הימים, אינו חוזר, ומכל מקום אם עדיין לא החזירו את הספר תורה למקומו, טוב שימשיך לקרוא השלישי בלי ברכה מ''ביום התשיעי'' עד ''כן עשה את המנורה''. [ילקו''י מועדים עמ' רמה. וכתב בספר שערי אפרים (שער ח אות עט), שהישראל קורא מפסוק ביום התשיעי עד כן עשה את המנורה, ואם סיים פרשת ביום התשיעי ובירך ברכה אחרונה יצא. ומ''מ אם לא החזירו הספר להיכל טוב שיקרא את השאר בלא ברכה. ע''כ. וכתב בכה''ח (ס''ק יב), דה''ה לפי מנהגינו שהישראל חוזר וקורא ביום השמיני, אם אחר שסיים קריאת ביום השמיני בירך ברכה אחרונה, כמו בשאר הימים, ולא סיים פרשת הנשיאים, יצא, ורק אם עדיין לא החזירו הס''ת להיכל, חוזר לקרות השאר בלא ברכה. ע''כ. והיינו טעמא משום דקי''ל אין משגיחין בחנוכה. אך בספר שלחן הקריאה (דף ק.) כתב, שהקרבת כל הנשיאים מעכבת, ולא אמרו אין משגיחין בחנוכה אלא כשחוזר לקרותה ביום שאחריו, אבל בטעה ביום האחרון דליכא תשלומין, הקריאה מעכבת, וחוזר לקרות בלא ברכה, כל עוד לא עבר יומו. ורק קריאת המנורה שבראש בהעלותך אינה מעכבת, כדמוכח בסדר רב עמרם גאון. ע''כ. אך העיקר כדברי השערי אפרים]. ה אם טעה החזן וסיים הקריאה בסוף פרשת נשא, ולא קרא עד כן עשה את המנורה, כנהוג, יש אומרים שצריך לחזור ולקרות פרשה זו בלי ברכה, דאמנהגא לא מברכינן. ויש חולקים ואומרים שמכיון שמעיקר הדין הקריאה היא עד סוף פרשת נשא, שהיא סיום פרשת הנשיאים, לכן אפי' עדיין לא החזירו הספר תורה להיכל, ואין כאן טירחא דצבורא אין צריך לקרות יותר. [כעין מ''ש הדבר משה (סי' יד). ע''ש. וכ''כ בספר השומר אמת סי' כז אות ד]. ו אם טעו וקראו שלשה עולים בימי חנוכה בפרשת השבוע, וסיימו הקריאה, יצאו י''ח. דקיימא לן (מגילה כט:) אין משגיחין בחנוכה. [שו''ת פרח שושן (כלל א סי' ח). ותירץ בזה מה שהוצרכו התוס' מגילה (כג. ד''ה חד), להביא הא שאין משגיחין בחנוכה מילמדנו, והלא ש''ס ערוך הוא במגילה (כט:). וכן העיר המהרש''א. (והב''ח הגיה בהגהותיו). אלא דבש''ס שלנו מיירי שעכ''פ קראו בחנוכה, והתוס' למדו מהא דילמדנו שאפי' לא קראו בקרבנות הנשיאים כלל יצאו י''ח. ע''ש. וכ''פ בספר השומר אמת (סי' כז אות ג), ובספר חיים (סי' טל אות ט)]. ז כשחל יום ראשון של חנוכה בשבת, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים שבעה עולים (לכל הפחות) בפרשת השבוע, והמפטיר קורא מברכת כהנים עד ביום השני, ומפטיר ''רני ושמחי בת ציון''. ובשבת שניה המפטיר קורא מביום השמיני עד כן עשה את המנורה, ומפטיר בנרות דשלמה, ולעולם אין מזכירים חנוכה בברכת ההפטרה. [ילקו''י מועדים עמ' רמה]. ח ראש חודש טבת שחל להיות בימי החול של חנוכה, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בספר תורה הראשון שלשה בשל ראש חודש, ומתחיל ''צו את בני ישראל'', ובספר תורה השני קורא העולה הרביעי בשל חנוכה, בנשיא של אותו יום. שתדיר ואינו תדיר, תדיר קודם. ט אם טעה החזן והתחיל לקרוא לכהן בספר תורה של חנוכה, יש אומרים שצריך להפסיק, ולקרוא בשל ראש חודש, ויש אומרים שאין צריך להפסיק, אלא יגמור קריאת החנוכה עם העולה, ואחר כך יעלו שלשה עולים לספר תורה של ראש חודש. וכן עיקר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמו. מאור ישראל מגילה כט: יביע אומר חלק י סי' כב]. י אם טעה החזן וקרא ארבעה עולים בשל ר''ח וכבר הוציאו שני ספרי תורה, צריך לקרוא לעולה חמישי שיקרא בשל חנוכה, כדי שלא יהא פגם לספר תורה, בראותם שהוציאוהו ולא קראו בו. [מרן הש''ע סי' תרפד ס''ג]. יא ראש חודש טבת שחל בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, בראשון קוראים פרשת השבוע, ומן הדין עולים בו ששה, והשביעי משלים הקריאה בספר שני, שהוא של ראש חודש, ומתחילים מן הפסוק וביום השבת, והעולה אומר קדיש, שבזה נשלמו העולים שהם חובת היום. והמפטיר קורא בספר תורה השלישי בפרשת הנשיאים, וגם הוא אומר קדיש, ומפטיר רני ושמחי בת ציון. ואם עלו בספר תורה הראשון שבעה עולים או יותר, העולה האחרון בספר תורה הראשון, אומר גם כן קדיש. ונמצא שאומרים שלשה קדישים, קדיש אחר כל ספר תורה. וכן המנהג. וכן יש לנהוג בראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, שמוציאים בו שלשה ספרי תורה, שיש לומר קדיש על הספר תורה הראשון, רק אם עלו שבעה עולים או יותר, כגון שהעלו מוספין, שאז יש לומר חצי קדיש לכל ספר תורה, מאחר ונשלמה חובת היום בספר הראשון. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמו. יבי''א ח''ד סי' כד. וח''ט (סי' טז), יחו''ד ח''א סי' עו] יב בשבת וראש חודש טבת אם אחר הקריאה בס''ת הראשון, טעה וקרא תחלה בפרשת הנשיאים, וסיים, ואחר כך קרא המפטיר בס''ת של ראש חודש, אע''פ כן מפטיר בהפטרת רני ושמחי בת ציון, דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, (כדאיתא בשבת כג:). ומכל מקום טוב שקודם הברכות שאחר ההפטרה, יאמר פסוק ראשון ופסוק אחרון של השמים כסאי, ואח''כ יברך. ובדיעבד אם הפטיר בהשמים כסאי, והתחיל לברך אחריה, יצא. [חיי אדם, ושערי אפרים (שער ח אות עו), ומשנה ברורה בביאור הלכה (ס''ס תרפד). וע' בשו''ת שואל ונשאל ח''א (סי' סג). ע''ש]. יד בנוסח על הנסים של חנוכה, בימי מתתיה בן יוחנן ''חשמונאי'' ובניו, היותר נכון לומר חשמונַאי, הנו''ן בפתח, והאלף נחה, ולא לבטאת את האלף בחיריק. [וכן כתב בשו''ת זבחי צדק ח''ג (סי' צד), שהמנהג הפשוט פה עירנו בגדאד, לומר חשמונאי, הנון בפתח והאלף נחה, וכן הנוסח השגור בפי כל החזנים, שהוא שם. ושלא כמ''ש בבן איש חי לומר האלף בחיריק]. והנוהגים לומר חשמונאי האל''ף בחיריק, יש להם על מה לסמוך. אך נכון יותר לומר הנו''ן בפתח והאל''ף נחה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמא]. טו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל. כן הנוסח הנכון. ואין לומר כשעמדה ''עליהם'', והרוצה לאומרו, צ''ל ועל עמך ישראל, עם וא''ו. [פרי חדש. ילקו''י מועדים עמוד רמא]. טז מלכות יון ''הרשעה'', פשט המנהג לומר הרִשעה, הריש בחיריק. [כ''כ הפר''ח (סי' תרפב) וז''ל: מלכות יון הרשעה, הריש בחיריק, ודלא כהארחות חיים שהביא הב''י. ע''כ. וכן רגילים לומר בתפלה ומלכות הרִשעה מהרה תעקר ותשבר, הריש בחיריק. וכן אנו אומרים בתפלות ימים נוראים, והרשעה כולה כעשן תכלה, הריש בחיריק. וכ''כ בספר מטה משה (סי' תשצו). וכ''כ בשלמי צבור (דף שה ע''ג) בשם הלבוש והשיורי כנה''ג שצ''ל והרשעה כולה כעשן תכלה, הריש בחיריק. וכ''כ שם במועד לכל חי (סי' לג אות ב). וה''ה כאן. אע''פ שיש לחלק. ואע''פ שבשו''ת יביע אומר ח''ח (סי' יא אות כ) נתבאר שיש לומר הרשעה, הריש בשוא והשין בקמץ, אין העולם נוהגים כן. אלא אומרים הריש בחיריק. ויש להם על מה שיסמוכו. וכ''כ במועד לכל חי סי' כז אות סח. וכן מבואר בחזון עובדיה על הלכות חנוכה. יז לשכחם ''תורתך'' ולהעבירם מחקי רצונך. כן צריך לומר, ולא לשכחם ''מתורתך''. [פרי חדש. וכ''ה בסידור רב סעדיה גאון (עמוד רנה), ובסדר רע''ג (עמוד פב). וכ''כ בארחות חיים (הל' חנוכה סי' כב), שכן הנוסח הנכון. וכ''כ ר' דוד אבודרהם (דף נד ע''ד), שאין לומר לשכחם מתורתך, עם אות מ', אלא תורתך בלי מ'. ושכ''כ מהר''ם מרוטנבורג. ע''ש. וכ''כ בשלטי הגבורים סביב הגהות מרדכי (פ''ב דשבת), וז''ל: יש אומרים לשכחם מתורתך, אך הקריאה הנכונה בלי מ' לשכחם תורתך. וכ''כ במנחת אהרן כלל טז אות מה]. יח צריך לומר וקבעו שמונת ימי חנוכה ''אלו'' בהלל ובהודאה. [ר' דוד אבודרהם. וכן הוא במחזור ויטרי (עמוד קצח), ובסידור הרוקח עמוד תשיט]. וכתב המגן אברהם שהוא כמו שאנו אומרים במועדים את יום חג פלוני הזה. וכן המנהג. [כ''כ בבן איש חי פרשת וישב אות כה]. יט ''לך'' עשית שם גדול וקדוש בעולמך. כן צ''ל. [ר' דוד אבודרהם. וכ''כ בסדר רע''ג ח''ב (עמוד פב), ובמחזור ויטרי עמוד קצח]. כ ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן ''כהיום הזה''. [ואף שבסידור רס''ג (עמוד רנו) ליתא כהיום הזה, במחזור ויטרי (עמוד קצח), ובסדר רע''ג (עמוד פב) ישנו. וכתב הכנה''ג, שכן הוא הנוסח השגור בפי כל]. כא צריך לומר: ועשית עמהם ''נסים ונפלאות'', בלשון רבים, והיינו נס הנצחון על מלכות יון הרשעה, וגם נס השמן. וכן בפורים [שיש סידורים שכתבו שם הנוסח ''נס ופלא'', וכ''כ הכנה''ג], צ''ל''נסים ונפלאות'', נס מפלתו של המן, והעמלקים, ונס גדולתו של מרדכי הצדיק. [ובלאו הכי מבואר במדרש אסתר, שהרבה נסים נעשו על ידי אסתר]. [יפה ללב ח''ב. וכן הוא בשו''ת יביע אומר חלק ח' (סי' יא אות כא). ע''ש. ילקוט יוסף מועדים עמוד רמב. ילקוט יוסף תפלה כרך ב' קונט' הנוסחאות. ירחון קול תורה תשרי תשס''ד עמוד מו, מח]. י אין לדלג נוסח על הנסים בחנוכה או בפורים או לקצרו, בכדי להספיק לענות קדיש או קדושה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו אם המצוה השניה גדולה וחשובה יותר. והוא הדין בליל ראש חודש, שאין לדלג ''יעלה ויבא'' משום כך. וכן בתענית צבור שאין לדלג ''עננו'' בשביל זה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמ. יביע אומר חלק ב' חאו''ח סי' לב. וחלק ט' סימן סו עמוד ק. יחוה דעת ח''א סי' עז] יא גם בברכת המזון של חנוכה צריך לומר על הנסים בהודאה, לפני ''על הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך''. ואם שכח לאומרו, כל זמן שלא הזכיר ''השם'' בחתימת הברכה חוזר. ואם הזכיר שם ה' אינו חוזר. [כ''ד מרן הש''ע שם. ודלא כהב''ח שסובר דבבהמ''ז אם לא אמר על הנסים מחזירין אותו. וכ''פ הפר''ח כמרן ז''ל, שהדבר ברור שא''צ לחזור. וכ''כ השיורי כנה''ג והישועות יעקב והפמ''ג ושאר אחרונים. ואמנם הראבי''ה מגילה (סי' תקסג עמ' רפד) כתב שכיון דנהגו להזכיר על הנסים בברכת המזון שויוה כחובה וחוזר. ע''ש. אנן לא קי''ל הכי]. וטוב שאם שכח על הנסים בברכת המזון, שבאמצע הרחמן יאמר: הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול וכו'. [הרמ''א בהגה (סי' קפז ס''ד וסי' תרפב ס''א). ילקו''י מועדים עמ' רמ. והנה בגמ' (שבת כד.) איתא, איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בבהמ''ז, אמר רב הונא, אינו מזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר. וכתבו התוס', שאף שבתפלה פשיטא שי''ל על הנסים בהודאה, שהרי קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה, והכי איתא בתוספתא (פ''ג דברכות הי''ד), כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל י''ח ואומר מעין המאורע בהודאה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו, התם משום שהתפלה בצבור, ואיכא פרסומי ניסא, אבל בברהמ''ז שהוא בבית ליכא פרסומי ניסא כולי האי. ע''ש. וכתב הלחם משנה (בפ''ב מהל' ברכות ה''ו), שהטעם שרבינו הרמב''ם פסק שם שמזכיר על הנסים בבהמ''ז, סמך רבינו על הירושלמי שצריך להזכיר של חנוכה בבהמ''ז]. יב מי שהתחיל לסעוד ביום השמיני של חנוכה, והמשיך בסעודתו עד אחר צאת הכוכבים, שהוא מוצאי חנוכה, אף על פי כן יאמר על הנסים בברכת המזון. אבל אם התפלל ערבית באמצע הסעודה, ואחר כך מברך ברכת המזון בלילה, אין לו להזכיר על הנסים בברכת המזון, אף שעיקר סעודתו סעד ביום פורים. יג אין להזכיר מעין המאורע בחנוכה (ובפורים) בברכה מעין שלש, ורק בדיעבד, אם עבר והזכיר לפני החתימה, אינו חוזר ומברך. [ילקו''י מועדים עמ' רמא. יבי''א ח''ג סי' לו. והוא לפי מ''ש התוס' (ברכות מד.), שאף דמשמע בירושלמי שיש להזכיר מעין המאורע בברכה מעין ג' י''ל שזהו רק בימיהם שהיו רגילים לקבוע על היין והפירות, אבל האידנא דלא קבעי, לא. ע''כ. ונהי שבזמנינו אנו נוהגים להזכיר מעין המאורע של שבת ויו''ט במעין שלש, מ''מ בחנוכה ובפורים דהוו מדרבנן, לא הצריכו להזכירם בברכה מעין שלש]. ו אם טעה בהלכה, ואחר שסיים התפלה חזר להתפלל מפני ששכח ''על הנסים'', ושוב נזכר שלפי הדין אינו צריך לחזור, צריך להפסיק מיד, אפילו באמצע הברכה. ויאמר ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד''. [כ''כ בשו''ת מכתם לדוד חאו''ח סי' כב. והרב מאמר מרדכי סי' תרפב סק''ב]. ואינו מועיל שיסיים תפלתו על דעת תפלת נדבה. אבל בערבית ימשיך בתפלתו, ויכוין בדעתו שתהיה תפלה זו לנדבה, ויחדש בה דבר. [ילקו''י מועדים עמ' רלט. יבי''א ח''א (סי' כב אות טו). ואינו יכול לסיים תפלתו בתורת נדבה, כיון שהתחיל להתפלל אדעתא דתפלת חובה, כמ''ש מרן בש''ע (סי' קז ס''א), שאם התחיל להתפלל, מפני שחשב שעדיין לא התפלל, ובאמצע תפלתו נזכר שכבר התפלל, פוסק אפי' באמצע ברכה. ע''ש. ובספר נהר שלום (סי' תרפב) כתב שיסיים תפלתו, ושלא כדעת רבו המכתם לדוד הנ''ל. אך כבר האריך להשיב ע''ז בשו''ת חיים וחסד מוספייא (סי' ב), והעלה, שצריך להפסיק מיד. ע''ש. וכ''ד האחרונים. אך בערבית שעיקרא היא רשות, אם נזכר באמצע התפלה שכבכר התפלל, יסיים תפלתו, ויחדש דבר מה בשומע תפלה, ודיו. וכמבואר כיו''ב בילקו''י תפלה כרך א' עמוד תקמ. וכ''ה בחזו''ע (סוכות, עמוד רז:). ע''ש]. ז נכון שהשוכח ''על הנסים'' ונזכר אחר חתימת הברכה, שיאמרנו בסוף התפלה כשמסיים ''אלהי נצור'', ויאמר מודים אנחנו לך על הנסים וכו', עד ונודה לשמך הגדול סלה. [אליה רבה (סי' תרפב סק''ב). ושכ''מ בט''ז. וכ''כ המאמר מרדכי שם סק''ג]. אבל אינו רשאי לאומרו בין ברכת הטוב שמך ולך נאה להודות, לברכת שים שלום, משום הפסק. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלט. שו''ת יביע אומר (ח''א חאו''ח סי' כב, ובח''ט חאו''ח סי' נג), ובשו''ת יחוה דעת ח''ה (סי' מט). ע''ש]. ח מי שטעה ואמר ''על הנסים'' בעבודה, דהיינו בברכת רצה, במקום יעלה ויבא, אם נזכר בהודאה, חוזר ואומרו במקומו כתיקון חז''ל, ואם לא נזכר אלא בסוף התפלה, אינו חוזר, שאין בזה כל חשש הפסק במה שאמרו שלא במקומו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלט. יביע אומר ח''י בהערות לרב פעלים ח''ג חאו''ח סימן לט. ואמנם הגר''ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' קח סי''ב) כתב, שאם נזכר אחר שעקר רגליו, צריך לחזור, כי המזכיר דבר שאינו שייך לאותה ברכה, הוי הפסק, דהוי כשיחה בעלמא, אפילו אם נזדמן כן בערבית, כמו בשאר טעות גמור שחוזר אף בערבית. וכמו אם טעה ביו''ט וחוה''מ ולא הזכיר יעלה ויבא. ע''כ. אולם מ''ש לחלק בין אם טעה והזכיר מאורע שאר ימים שלא בזמנו, אם אמרו במקומו, או שלא במקומו, אין לו יסוד בהלכה, ואין כן דעת המהר''ח אבולעפייא, ומרן החיד''א, ושו''ת שאילת יצחק, והמשנ''ב]. ט אם טעה בימי חנוכה, ואמר בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה וכו' במקום בימי מתתיה וכו', יצא. [ע' בשו''ת יביע אומר ח''ד סי' נא אות ד]. סימן תרפב - על הנסים בחנוכה א בערבית ליל חנוכה, אומרים ''ועל הנסים'' בתפלה, אף על פי שלא הספיקו להדליק נר חנוכה בביתם, ורק הדליקו נר חנוכה בבית הכנסת, ואפילו מתפללים לפני שקיעת החמה, שעדיין לא הדליקו נרות חנוכה אפילו בבית הכנסת, מכל מקום צריך לומר ועל הנסים בהודאה. וכן בכל התפלות של חנוכה צריך לומר ועל הנסים. [כיוצא בזה כתב מרן הב''י (סי' תרצג), שבליל פורים אומרים על הנסים בערבית אף על פי שעדיין לא קראו המגילה. ושכ''כ בהגהת מיימוניות בשם מהר''ם. והוא הדין בנר חנוכה. ואפשר שאפילו לסדר רב עמרם גאון דס''ל התם שאין לומר על הנסים עד לאחר מקרא מגילה, יודה כאן, כי על הנסים בחנוכה נתקן גם על נס הנצחון שאינו שייך להדלקת נ''ח. וכ''כ בשו''ת בית דוד סי' תע]. ב אם חל הלילה הראשון של חנוכה בליל שבת, וכל יחידי הקהל הדליקו נרות חנוכה בביתם ובאו להתפלל בבית הכנסת מנחה וערבית, ולפני מנחה הדליק השליח צבור את נרות החנוכה בבית הכנסת, אף על פי כן אין הקהל אומר על הנסים במנחה, שהוא שייך לכ''ד כסלו. שאינו שייך לימי חנוכה עצמה. [וזה שלא כמ''ש בספר שלמי מועד (עמוד רכ) בשם ברכת משה (סי' נד), שיש לקהל לומר על הנסים אף במנחה. דליתא]. ומיהו בדיעבד מי שטעה ואמר על הנסים דינו כמו שכתב השלחן ערוך (סימן קח סעיף יב), הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלתו שלא בזמנו, בדיעבד לא הוי הפסק. [עיין בשו''ת יביע אומר ח''ד חאו''ח סי' נא אות ד]. ועוד יש לומר שביום כ''ד כסלו היו בסיום הנצחון במלחמה על אויביהם ולא מיחזי כשיקרא מה שאמר אז על הנסים בתפלתו. [וכ''כ הרב המגיה להמאירי (בתענית ג. עמוד כב). וע''ע בשו''ת רבבות אפרים ח''ב (סי' קפה אות יא), שכתב, שכן פסק הגר''מ פיינשטיין, שאם טעה ואמר על הנסים במנחה שלפני ליל חנוכה, מסתברא שאינו חוזר, שכבר נעשה הנס לבני חשמונאי. ע''ש]. ג אפילו אמר על הנסים, ולא המשיך בימי מתתיה בן יוחנן כ''ג וכו', אלא המשיך ועל כולם, אם נזכר לפני הזכרת ה' צריך לחזור ולפרט הנס של חנוכה. [שלא כמ''ש בשו''ת השמים החדשים (סי' צ) שאין צריך לחזור כלל בזה. ובפרט לפמ''ש המג''א (ר''ס תרפב) והאחרונים שם, שצריך לומר וקבעו ''שמנת ימי חנוכה אלו'' שזהו כמו שאנו אומרים ביום טוב ותתן לנו את חג פלוני הזה. ע''ש. ואע''פ שאין הזכרת החג בפירוש מעכבת, כמו שנתבאר בשו''ת יביע אומר ח''ד (סי' נא אות ג), מ''מ לכתחלה צריך להזכיר, ולכן אסור לדלג מכל הנוסח של החנוכה גם באופן שצריך לענות קדושה. ואף שבשו''ת עמק התשובה ח''א (ס''ס קג) כתב, שבמקום שהזמן אץ ועליו לקצר בתפלה, די שיאמר ''על הנסים שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'', והשאר הוא רק יפוי לשון, וא''צ שיאמר יותר מהנ''ל. ע''ש. ליתא. כי כל הנוסח דהיינו בימי מתתיה וכו', הכל הוא תיקון חז''ל, ואין לקצר]. ד יש לומר ''ועל הנסים'' בתוספת אות ו', שחוזר על מה שאמר תחלה מודים אנחנו לך על נסיך ועל נפלאותיך שבכל עת, ועל הנסים וכו'. [ילקו''י מועדים עמ' רלח. ירחון קול תורה תשרי תשס''ד עמ' מה. וכ''כ בעל חות יאיר במקור חיים (סי' תרפב), שכן קיבל מגדולי הדור. וכ''ה במשנ''ב (ר''ס תרפב). וכ''כ באוצר התפלות (ענף יוסף דף קפא:), בשם הרב מטה יהודה והרב אור חדש. וכ''כ בערוה''ש. וע''ע בשו''ת יביע אומר ח''ח (חאו''ח סי' יא אות כ). ומ''מ האומר על הנסים בלי ו' לא משתבש]. ה אם טעה ולא אמר ''על הנסים'' בתפלה, אם נזכר באותה ברכה, קודם שיאמר ''השם'' בחתימת הברכה (של ''הטוב שמך ולך נאה להודות''), כגון שאמר ''ברוך אתה'' ונזכר, חוזר ואומר מודים אנחנו לך על הנסים וכו', וממשיך ועל כולם וכו'. ואם לא נזכר עד שהזכיר שם ה' (כדי לחתום הטוב שמך וכו') אינו חוזר. ויסיים החתימה ''הטוב שמך ולך נאה להודות'', ואינו רשאי לומר שם ''למדני חקיך'' שיראה כאומר פסוק, דהוי הפסק שלא לצורך, מאחר ואינו צריך לחזור. [ילקו''י מועדים עמ' רלח. יחו''ד ח''ה סי' מט. וע' בספר אשל אברהם מבוטשאטש (סי' תרצה) שכתב, ששכח לומר על הנסים, וכאשר נזכר לאחר שאמר ברוך אתה ה', סיים ''למדני חקיך'', כדי לחזור לעל הנסים. אולם במחכ''ת אינו נכון להלכה, שמכיון שאין מחזירים אותו, אינו רשאי לסיים ''למדני חקיך'', כדי לחזור לעל הנסים. שהרי גם באמירת פסוק כזה בתפלה יש משום הפסק, ורק במקום שאם טעה מחזירים אותו, הסכימו הפוסקים שאם נזכר לאחר שאמר ברוך אתה ה', יסיים ''למדני חקיך'', משום שזה יותר קל מברכה לבטלה, משא''כ במקום שאין מחזירין אותו, שאינו רשאי לומר למדני חקיך. וכמ''ש הריטב''א (ריש תענית). ע''ש. וכ''כ בברכי יוסף, ובשלמי צבור, ובכף החיים פלאג'י, ובמנחת אהרן, ובבן איש חי, ובספר גדולות אלישע, ובמעט מים]. סימן תרעט, תרעפ - נר חנוכה בערב שבת א בערב שבת נכון להדליק נר חנוכה תחלה ואחר כך נר שבת, ואם הזמן דחוק, די בהדלקת נר אחד למצות נר חנוכה, ובעודו ממשיך להדליק שאר הנרות, תוכל האשה לברך ולהדליק נרות שבת, ואינה צריכה להמתין עד שיסיים הדלקת כל הנרות. ויזהר לתת הנרות במקום מתאים מערב שבת, באופן שהרוח לא תכבה אותם בליל שבת בעת פתיחת וסגירת הדלת, ונוהגים שלא לומר ''במה מדליקין'' בערב שבת חנוכה. [ילקו''י מועדים עמוד רלה. ואף שדעת מרן הש''ע שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה, מ''מ היכא דאפשר בנקל לחוש לדעת בה''ג הסובר שקבלת שבת תלויה בהדלקה, נכון לחוש לכתחלה לדבריו, ולכן ידליק קודם נר חנוכה ואח''כ נר שבת. ועוד, על פי הסוד שיש בזה פגם גדול למעלה, וכמ''ש בבא''ח. ילקו''י הל' ציצית סי' ח' הע' יט] ב בדיעבד אם הקדימה האשה להדליק נר שבת, יכולה להדליק לאחר מכן נר חנוכה, כיון דנקטינן כד' מרן שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות כלל. וכל שכן שהאיש בעל הבית רשאי להדליק נר חנוכה אחר שהדליקה אשתו נרות שבת. כי אפילו אם קיבלה שבת בהדלקתה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. [וכמ''ש הט''ז (סי' תרעט). וכ''כ בספר נוהג כצאן יוסף בהל' חנוכה ס''ט]. וכן אם האיש מדליק נרות בבית [וכגון אלמן, או מי שאשתו בבית חולים וכדומה], אינו מקבל שבת אלא עד שיאמר מזמור שיר ליום השבת, ולכן בדיעבד אם עבר והדליק נר שבת, ועדיין לא נכנסה השבת, ידליק נר חנוכה. אלא אם כן קיבל בפירוש שבת בהדלקתו, שאז אינו יכול להדליק בעצמו אלא ימנה שליח להדליק נר חנוכה קודם זמן כניסת שבת. [וכמ''ש מרן בש''ע (ס''ס רסא). (ודלא כהט''ז שכתב שגם האיש מקבל שבת בהדלקת נרות שבת). וכ''כ הא''ר (סי' תרעט סק''ב), דבאיש ליכא מנהגא דקבלת שבת בהדלקת הנרות. וכ''כ בבן איש חי ש''ב (פר' נח אות ח).]. ג אשה מבנות אשכנז שנוהגות לקבל שבת בהדלקתן נרות שבת, והקדימה והדליקה נרות שבת תחלה, כיון שדרכה לקבל שבת בהדלקתה, אסור לה להדליק נר חנוכה. ויש אומרים שאף אסור לה לצוות לשליח להדליק עבורה נר חנוכה. ויש חולקים. אולם בעלה או אחד מבני ביתה יכולים להדליק נר חנוכה. שקבלת שבת שלה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. [הפמ''ג (א''א ר''ס תרעט), ע''פ דברי המג''א, שכיון שדרכה לקבל שבת בהדלקתה, אסור לה להדליק נ''ח. ומ''ש המג''א שתדליק ע''י אחר, תמה עליו הפמ''ג, שי''ל שכיון דקי''ל (קידושין כג:), דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח, א''כ איך תוכל לומר לאחר להדליק נ''ח בשבילה. ותירץ, שאין זה שליחות ממש, כיון שממונו הוא, אחר מעשה קוף עביד. ע''כ. ולכאורה י''ל דבהדלקת נ''ש וקבלת שבת, לא חשיב לא מצי עביד, לפי מ''ש הלבוש (סי' רסג, בהגהה), דמי שקיבל עליו שבת מבעו''י יכול לעשות התרה על קבלתו, דלא עדיף מנדר בעלמא. ואף שהא''ר (סי' רסג ס''ק לח) כתב שהוא צ''ע לדינא. וכ''כ הפמ''ג (מש''ז סי' רסג סק''ג). אולם בשו''ת זרע אברהם יצחקי (חאו''ח סי' ט') כתב, וז''ל: ולפע''ד דברי מרן הב''י ברורים ונכונים, וכוונתו רצויה לומר דמה שקיבל עליו שבת מבעו''י, בתוספת מרובה, ודאי שאין איסורו אלא מטעם נדר שקיבל עליו מעתה תוספת שבת, ואם יתחרט וירצה להתיר את נדרו, ודאי שיוכל להתיר את נדרו, כדין כל הנדרים דעלמא, דאכתי לא חל עליו מעכשיו דין תוספת שבת מדינא, א''כ יפה כתב הרשב''א שזה שקיבל עליו שבת מותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה, שהרי הוא עצמו אם ירצה יוכל להתיר נדרו בקבלת שבת וכו'. ע''ש. נמצא שאף דעת מרן כד' הלבוש, דמהני התרה לקבלת שבת. וכ''כ הא''ר ליישב דברי מרן הב''י, דס''ל כד' הלבוש. ע''ש. וצ''ע. אולם בלא''ה יכול בעלה או אחד מבני ביתה להדליק נר חנוכה, שקבלת שבת שלה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. ועיין בספר חזון עובדיה, פורים (עמוד קמד:)]. ד בערב שבת צריך לתת שמן בנרות החנוכה שיעור שידלקו חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת, ולכן לא יקדימו ההדלקה בערב שבת חנוכה, כמו שיש נוהגים בכל ערבי שבתות השנה, אלא ידליקו נרות חנוכה כרבע שעה לפני השקיעה, לאחר שיתנו שמן בנרות חנוכה שיעור שידלקו לכל הפחות שעה אחת, באופן שנרות החנוכה יהיו דולקים במשך רבע שעה לפני השקיעה, ורבע שעה של בין השמשות, וחצי שעה אחר צאת הכוכבים, בסך הכל שעה אחת. ואם אין הנרות יכולים להכיל שמן כל כך, או שהנר שעוה קטן, ולא יספיק לדלוק כשיעור חצי שעה אחר צאת הכוכבים, אין יוצאים בזה ידי חובה, והברכות שבירך על הנרות הרי הן ברכות לבטלה, ולכן יש להזהר בזה מאד, שלכל הפחות באחד מהנרות יהיה השיעור הנ''ל, ואם אי אפשר בלאו הכי, ידליק בלי ברכה, ורק אם יש לו על כל פנים נר אחד שידלק כשיעור שעה אחת, ידליק בברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריא. וכ''כ במאמר מרדכי (סי' תרעט סק''ב), שבער''ש צריך לתת שמן בנרות החנוכה שיעור שיהיו דולקים חצי שעה אחר צאה''כ של ליל שבת, ואם לאו לא יצא י''ח. ואף שאין כל העולם נזהרים בזה, ראוי להזהירם על כך. ע''כ. וכ''כ בספר חיי אדם (כלל קנד סי''ח). ואף שהפמ''ג (א''א ר''ס תרעב) כתב, שאף בע''ש אם נתן שמן בנר שיעור חצי שעה בצמצום, י''ל שיצא. אולם הפמ''ג עצמו (בא''א סי' תרעט סק''ב) כתב, שמדברי המג''א מוכח שבע''ש צריך ליתן שמן כ''כ כדי שתהא דולקת חצי שעה אחר צאת הכוכבים. ואף שכמדומה אין כל העולם נזהרים בזה, מ''מ ראוי להזהר ליתן שמן כשיעור הנ''ל. וצ''ע. ע''כ. ואם הרגיש לפני השקיעה שלא נתן שמן כשיעור בשעת הדלקתה, יכבנה, וישים שמן כשיעור ויחזור וידליקנה בלי ברכה]. ה נכון להתפלל מנחה בערב שבת לפני הדלקת נרות חנוכה, כדי שידליקו נרות חנוכה אחר מנחה, מפני שתפלת המנחה כנגד קרבן תמיד של בין הערבים, ונרות חנוכה הם זכר לנס שנעשה בנרות המנורה של בית המקדש, שמדליקים אותם תמיד אחר קרבן תמיד של בין הערביים. אולם כל זה אם הוא מוצא בנקל מנין שמתפללים מנחה מבעוד יום בערב שבת, שאז יתפלל אתם מנחה ואחר כך ילך לביתו להדליק נרות חנוכה. אבל אם אין נמצא בנקל מנין שמתפללים מבעוד יום, לא יתפלל מנחה ביחידות כדי להקדימה להדלקת נרות חנוכה, אלא ידליק נרות חנוכה תחלה, ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל מנחה בצבור. [ולפיכך גבאי בית הכנסת החוששים שיבואו כמה מהיחידים להתפלל ביחידות, אם יקדימו את תפלת מנחה מבעוד יום, עדיף להנהיג להתפלל מנחה כדרכם מידי ערב שבת]. [ילקוט יוסף מועדים (עמוד ריב). שו''ת יביע אומר חלק ה' (או''ח סימן מד). שו''ת יחוה דעת חלק א' (סימן עד). ירחון קול תורה חשון תשס''ד. ועיין בספר ארחות חיים (הלכות חנוכה סימן יז), ובכל בו (סימן מד) שכתבו, המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בין מנחה לערבית, ובערב שבת מדליקים קודם מנחה. ונראה הטעם שמקדימים נר חנוכה בערב שבת לפני מנחה, מפני קדושת היום שהיא ממשמשת ובאה, וחששו פן תדחק השעה בסיום תפלת המנחה, שאז יהיה קרוב לבין השמשות. לכן הקדימו ההדלקה לפני המנחה. ולפ''ז נראה שמנהגם היה שכל יחידי הקהל היו מקדימים להדליק נר חנוכה בביתם בער''ש עוד לפני מנחה. והרמ''א בדרכי משה (סי' תרעא אות ה) כתב, ואין אנו נוהגים כן, אלא אף בער''ש מדליקים (בביהכ''נ) בין מנחה למעריב. אלא שמ''מ נראה שבבית אפשר להדליק נ''ח ואח''כ להתפלל מנחה בצבור. אולם הפמ''ג (בא''א סי' תרעא סק''י) כתב, שבער''ש יתפלל מנחה ואח''כ ידליק נ''ח, שאם יתפלל מנחה אח''כ, נראה כתרתי דסתרי. ע''כ. וכוונתו משום שתפלת המנחה נתקנה כנגד קרבן התמיד של בין הערבים, והדלקת נ''ח זכר לנס שנעשה בנרות ביהמ''ק. והדלקת המנורה בביהמ''ק צריכה להיות אחר תמיד של בין הערבים, כמו שדרשו חז''ל בפסחים (נט.) מהמקרא. לפיכך לעולם צריך להדליק נ''ח אחר מנחה. וכ''כ בברכי יוסף (סי' תרעט אות ב). ולכאורה משמע שאפי' אם אין מנין מתפללים, יתפלל מנחה ביחידות ואח''כ ידליק נ''ח. וכן מוכח מדברי בעל חות יאיר במקור חיים (ר''ס תרעט). אולם השל''ה בסידור שער השמים, כתב, שבער''ש ידליק נ''ח ואח''כ ילך לביהכ''נ להתפלל מנחה בצבור. וכ''ה בא''ר (סי' תרעט), ובמקרא קודש (סי' טז אות ח), ובשו''ת ויצבור יוסף (סי' ח).]. ו מי שאין לו אלא נר אחד בלבד, וכגון שנמצא בבית האסורים, והוא בערב שבת של חנוכה, וכן מי שאין ידו משגת לקנות בערב שבת נר חנוכה וגם נר של שבת, יקנה נר של שבת, משום שלום ביתו. ואם יש לו נר חשמלי, ידליק הנר של השמן או השעוה לשם חנוכה עם הברכות, ואת אור החשמל ידליק לצורך נר שבת, ורשאי אף לברך על הדלקת החשמל להדליק נר של שבת. ואם יש לו שתי נרות, ידליק נר אחד לנר חנוכה, ונר אחד לשבת, אף אם הוא בליל שני והלאה של חנוכה. ואם יש לו לנר של שבת, ואין לו עוד אלא פרוטה אחת או לשמן לנר חנוכה, או ליין לקידוש היום, יקנה שמן לנר חנוכה, דפרסומי ניסא עדיף. [ילקוט יוסף שבת כרך א]. ז גבאי של בית הכנסת שאין בידו אלא לקנות שמן לנר חנוכה של בית הכנסת, או יין לקידוש של בית הכנסת, שנוהגים שם לקדש על היין בליל שבת ויו''ט, נראה שאף על פי שהדלקת נר חנוכה בבית הכנסת אינה חובה מן הדין אלא מנהג, וכמ''ש הריב''ש, מכל מקום עדיף שיקח שמן לנרות חנוכה, שהפרסומי ניסא בבית הכנסת הוא יותר מהפרסומי ניסא שאדם פרטי מדליק בביתו, ועוד דכאילו האידנא שויוה חובה, בכל תפוצות ישראל. ואע''פ שעל ידי זה מתבטל הקידוש בבית הכנסת לגמרי, שאין מקדשים בבית הכנסת על פת, אלא על יין, מכל מקום סמכינן אשינוייא דהריטב''א שיוצאים ידי חובה קידוש מן התורה בתפלת ערבית. ובכל זאת הואיל ויש אומרים שבזמן הזה שאין אורחים אין לקדש בבית הכנסת. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' רסט). יש להעדיף נר חנוכה על הקידוש שבבית הכנסת, שהרי בזמן הזה בהרבה בתי כנסת אין נוהגים כלל לקדש על היין בליל שבת. משא''כ בהדלקת נר חנוכה בבית הכנסת כמעט בכל קצוי תבל נהגו להדליק. וטוב הדבר שהש''צ יכריז קודם תפלת ערבית, שאם יש יחיד מן הקהל שאינו מקדש בביתו, מפני שהוא סומך על מה שהיה שומע קידוש בבית הכנסת, יכוין לצאת ידי חובה קידוש מן התורה בתפלת ערבית שחותמים בה בא''י מקדש השבת. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה]. ח מי שיש לו בערב שבת שמן לנר חנוכה של יום אחד בלבד, ופרוטה נוספת לקנות בה או שמן לנר חנוכה במוצאי שבת, או יין לקידוש היום של ליל שבת, נראה שאף על פי שפרסומי ניסא עדיף מקידוש היום, מכל מקום באופן כזה יקנה יין לקידוש היום, כמו שכתב רש''י (סוכה כה:), שמצוה קלה שבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני מצוה חמורה העתידה לבא, ואף כאן קידוש היום של הלילה עדיף מהדלקת נר חנוכה של מוצאי שבת. [כיוצא בזה כתב בשו''ת הרדב''ז ח''ד (סי' יג), אודות מי שהובטח לו מהשר שיוציאוהו מבית האסורים, ויהיה משוחרר יום אחד, שאין לו לבחור יום קדוש ביותר כגון יום הכפורים, דקי''ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואין אומרים הנח עכשיו מצוה קלה זו הבאה לידך, כדי לעשות מצוה החמורה ממנה. (וראה במאור ישראל פסחים קה.). וע''פ זה כתב בשו''ת חות יאיר (ר''ס ט), דאף דקי''ל נר ביתו עדיף מנר חנוכה, היינו דוקא נ''ח דליל שבת, משא''כ לגבי נ''ח של ליל ער''ש, אע''פ שאין לו עוד מעות לנר שבת, אין מעבירין על המצות, וידליק השמן לנר חנוכה, שמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה, והביא תשובת הרדב''ז הנ''ל. ע''ש. וכן פסק בנ''ד בערך השלחן סי' תרעח ס''ב]. סימן תרפא - הבדלה בנר חנוכה א במוצאי שבת אין מבדילין בנר חנוכה, שאין נהנים מאורו, ואין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלח]. ב פשט המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת, קודם שהשליח צבור מבדיל על הכוס, אבל המבדיל בביתו, להוציא את בני ביתו ידי חובתן, יש לו להקדים ההבדלה לפני הדלקת נר חנוכה. [ילקו''י מועדים (עמוד רלו). יחו''ד ח''א (סי' עה). וכ''כ הראב''ד בעל ההשגות, וכמ''ש בשמו המעילי בספר המאורות (דף ע''ג). וכ''כ בשו''ת תרומת הדשן (סי' ס) בשם המנהגים, דמאחרים את ההבדלה לבסוף, משום דאפוקי יומא מאחרינן (ברכות נב. ופסחים קה:). וכ''כ האגור (סי' אלף מ). ומש''ה טעמא דתדיר קודם, נדחה מפני טעם זה. ועוד, משום פרסומי ניסא שיראו לפני קהל בהכ''נ, משא''כ אחר שמבדילים ממהרים לצאת. וכ''כ הרב אהל מועד (ח''א בסוף הספר). וכ''פ מרן הש''ע (סי' תרפא ס''ב). וכן הסכים הרמ''א, שכן כתבו המהרי''ל והכל בו. וראה בחזו''ע הלכות חנוכה]. ושליח צבור ששכח לומר בתפלת ערבית אתה חוננתנו, אם הוא נמצא בצבור, יאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול, וידליק נר חנוכה, ואחר כך יבדיל על הכוס. ואם הוא ביחיד בביתו, בלאו הכי קודם מבדילין על הכוס, ואחר כך מדליקין נר חנוכה. [ראה במג''א סק''א ובמשנ''ב סק''ב, ובכה''ח אות ג. אך כתבנו כן על פי מנהגינו להבדיל בצבור אחר ההדלקה, וביחיד להבדיל ואחר כך להדליק]. ג הנוהגים בכל מוצאי שבת שלא לעשות מלאכה עד שיעור שעה וחומש, כשיטת רבינו תם, ומרן השלחן ערוך, גם במוצאי שבת חנוכה לא ישנו מנהגם, בדבר הדלקת נרות חנוכה. שאין זו חומרא וחסידות בעלמא לנהוג במוצאי שבת כרבינו תם, אלא חומרא חשובה מחשש לספק איסור סקילה, וכיון שמרן פסק שאם לא הדליק בחצי שעה ראשונה מדליק והולך כל הלילה, יש לעכב ההדלקה במוצאי שבת עד לזמן רבינו תם. ויש להם להבדיל בבית קודם הדלקת נרות חנוכה. ואין לחוש בזה לספק ברכות אחר שמדליק אחר חצי שעה מצאת הכוכבים לשיטת הגאונים, כיון שהמנהג להדליק בברכה גם אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, ובמקום מנהג אין חוששין לספק ברכות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלז. יבי''א ח''ב סי' כא. ודלא כמ''ש הגרש''ז אויערבאך בהליכות שלמה. כי המנהג שנוהגים החרדים לדבר ה' בכל מוצ''ש להחמיר כדעת ר''ת, הוא מנהג יקר מאד שרבים מרבותינו הראשונים הסכימו עמו, ומהם: הראב''ד והרא''ש, הרמב''ן והרשב''א והרא''ה והמאירי והר''ן, הרז''ה והסמ''ג והמרדכי ורבינו פרץ ורבינו ירוחם. וכן פסקו מרן הש''ע (סי' רסא) והרדב''ז. ועוד. וראה בשו''ת יביע אומר ח''ב (חאו''ח סי' כא). וכתב הגר''ח אבולעפייא בספר חנן אלהים (דף קנב.) שדברי ר''ת מוסכמים מרוה''פ ומרן הש''ע, ואף אני הכרזתי חרם פה עה''ק טבריה ת''ו, על המקילים נגד שיטה זו, ובהתראה שהמיקל ועובר על גזירתינו, ננדה אותו, וכל החכמים עמדו למנין והסכימו עמי. וקיימו וקבלו היהודים לנהוג כן לדורי דורות. ע''ש. גם הגר''ש לניאדו כתב אל הגר''ח אבולעפייא, הובא בס' חנן אלהים (דף קנא:), בא אלינו רב גדול והודיע לנו כי מעלת כת''ר הכריז ברבים שצריכים לנהוג כדעת ר''ת במוצ''ש שלא לעשות שום מלאכה עד זמן ר''ת. ולכן גם אני ברגליו אעבורה ודרשתי ע''ז ברבים באיום ובגיזום לבל יקילו נגד סברא זו, כי הוא איסור סקילה, וגם מרן שקבלנו הוראותיו פסק כן, וקיימו וקבלו היהודים פה ארם צובה לנהוג כן. ע''ש. גם מהר''י פראג'י בתשובה (סי' מז), האריך לחזק ידי הנוהגים להחמיר כר''ת. ושהמקילים בזה אין להם ע''מ שיסמוכו. והמערער על זה, יש לדונו כמחטיא את הרבים, וכתב שם (דף מ.), שהגאון יחיד בדורינו הגר''ח אבולעפייא כתב דפשיטא ופשיטא שחובה להמתין במוצ''ש כדי מהלך ד' מילין מהשקיעה (72 דקות). וכ''כ מהר''י אלבעלי בספרו קהלת יעקב (דף סח:). וע''ע בשו''ת חתם סופר (חאו''ח סי' פ) שמנהגם כדברי ר''ת בהחלט. וכ''כ רעק''א בתשובה, הובאה בס' אגרת סופרים (סי' מז עמוד נו) ע''ש. ובאגרות החזו''א (ח''א סי' מא) כתב פשטה ההוראה להחמיר כד' ר''ת בכל תפוצות ישראל, והיא הוראה מקויימת כמפי סנהדרי גדולה בלשכת הגזית, ולא נמצא איזה גדול שיאמר שאין לחוש לסברתר''ת. ע''ש. ולכן אומר אני שגם במוצ''ש של חנוכה חייבים להמתין שיעור מהלך ד' מילין כדי להדליק נרות חנוכה]. ד בזמן הזה שמדליקים בפנים, ואין לו נר אחר, יש אומרים שאפשר להקל לברך בורא מאורי האש על נר חנוכה, בשעת הדחק. [ילקו''י מועדים עמ' רלח. שו''ת יביע אומר ח''ד סי' כד אות ה'] יא הנותר ביום השמיני של חנוכה מן השמן הצריך לשיעור ההדלקה, אין להשתמש בו לצורך חול, אלא עושה לו מדורה בפני עצמו, ושורפו, מפני שהוקצה למצותו. ואם נתערב בשמן כשר אחר, אם יש ששים כנגדו, הרי הוא בטל בששים. ואם אין שיעור ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו שמן לבטלו, שאין מבטלים איסור לכתחלה, (מרן בש''ע או''ח סי' תרעז ס''ד), ויש אומרים שהואיל ואין איסורו אלא מדרבנן, מותר להוסיף שמן כשר עד שיהיה ששים לבטלו, וישתמש בו לכל צרכיו. וכן עיקר. [ילקוט יוסף מועדים עמו' רלג הערה ו. יבי''א ח''ד סי' נב סק''ו. חזון עובדיה על הלכות חנוכה]. יב אם התנה בפירוש בשעה שנתן השמן והפתילות בנרות החנוכה, שאם יכבו הנרות אפילו באמצע שיעור הדלקת הנרות (כלומר, בתוך חצי שעה), יוכל ליהנות מהן, שפיר דמי, ואין צריך לשרוף הנותר ביום השמיני. [דאעיקרא לדידן שאנו מדליקים בפנים, אם צריך שיתן שמן שיהיה דולק כל החצי שעה, שנוי במחלוקת, וכתב בהגמ''י והסמ''ג בשם ר''י, דהאי מילתא תליא בהני תרי שינויי (בשבת כא:), דאי לא אדליק מדליק, אי נמי לשיעורא, ונהגו העם כלישנא קמא, דלא בעינן שום שיעור. וכ''כ ראבי''ה (סי' תתמג) דאזלינן לקולא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולא בעינן שיעורא. וכ''כ האו''ז ח''ב (סי' שכב). א''כ כשמתנה בפירוש שאינו מקצה את כל השמן למצות חנוכה שפיר דמי. ויש לסמוך ע''ז להתיר. חזו''ע חנוכה]. יג הנותן כלי תחת הנרות של חנוכה לקבל בתוכו שמן הנוטף מן הנרות הדולקות, אף שיש לצדד לומר, כי על מה שמנטף לתוך הכלי למטה מן הנרות, בודאי שלא עלה על לבו להקצותו, מכל מקום טוב הדבר שיתנה קודם הדלקת נרות החנוכה ויאמר שכל שמן הנוטף בכלי אינו מוקצה למצוה כלל, והרי הוא חולין, ובאופן כזה אין ספק שיצא ידי חובת כל הדעות והשמן מותר. [חזון עובדיה הלכות חנוכה]. יד צלוחית של שמן שהזמינה לנר חנוכה, ואחר שהדליק מן השמן כל ימי חנוכה, נשאר שמן בצלוחית, אין השמן הנשאר בצלוחית אסור, כדין מותר השמן שבנר החנוכה, ומותר להשתמש בו כל צרכו, דהזמנה לאו מילתא היא. [כ''כ בשו''ת בארות המים (סי' כז), דדוקא הנותר מן השמן בנרות החנוכה עצמם הוי הוקצה למצותו, אבל מה שנשאר בפך השמן שהזמינו לנרות חנוכה, הוי בכלל מה שאמרו הזמנה לאו מילתא היא. ע''ש. וכן מבואר במג''א (סי' תרעג סק''ח), שאם הזמין נר להדליק אותו לחנוכה, לא נאסר, דקי''ל הזמנה לאו מילתא היא. ורק אם הודלק ונכבה נאסר. ע''ש. וע' בחזו''ע חנוכה]. טו נר חנוכה האסור בהנאה, (לאחר שהודלק וכבה באמצע מצותו), שנתערב בשאר נרות יש אומרים שאפילו אחד באלף לא בטיל, דהוי דבר שבמנין. ואפילו במקום שמוכרים הנרות במשקל, מכל מקום נרות של מצוה הכל מונין אותן בכל לילה. אולם אנן בדידן קיימא לן כדעת הרמב''ם, שאף דבר שבמנין לא חשיב ובטיל. לפי זה אף נר חנוכה שהודלק וכבה בימי חנוכה, ונתערב בשאר נרות, חד בתרי בטיל, אף על פי שהוא בתוך ימי חנוכה. [עיין בחזון עובדיה על הלכות חנוכה]. טז אונן פטור מכל המצוות, ולכן אינו מדליק נר חנוכה. אבל אם דרים עמו בבית בני ביתו, כגון אשתו ובניו הגדולים ידליקו הם ויברכו. ובליל ראשון של חנוכה, יאמר לאשתו או לאדם אחר לברך ולהדליק נר חנוכה. ולא יענה אחריהם אמן. וטוב הדבר שיכנס לחדר אחר לבל ישמע הברכות, ואחר שיקבר מתו, בלילה השני כשיבא להדליק יכול לברך גם שהחיינו. [כן העלה בשו''ת יגל יעקב (חאו''ח סי' ז אות ג). וע''ע בספר ברית אברהם אשכנזי (דף לח ע''ג), ובילקו''י שארית יוסף ב' עמוד רי. ובילקו''י על הלכות ברכה''ש ופסוקי דזמרה סי' עא. וילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס''ד דיני אונן במועדי השנה, ושם דחה מ''ש בזה בספר חיים וחסד כיעו''ש]. יז האבל, אפילו בתוך שבעת הימים, חייב בכל המצוות כולן, לפיכך מדליק נר חנוכה ובברכה. ובלילה הראשון של חנוכה מברך בביתו גם ברכת שהחיינו, ומוציא את בני ביתו ידי חובתם. וכבר נתבאר לעיל שבתום ימי האבל, לא יעלו קרובי הנפטר בימי חנוכה, ליד הקבר, עד לאחר ימי החנוכה, שמסתמא מתעוררים לבכי ביום השבעה. א) א) בן איש חי פר' וישב אות כב. ילקוט יוסף על הלכות אבלות, מהדורת תשס''ד עמוד תרלב. ו מה שנוהגים בישיבות הקדושות להדליק נר חנוכה באולם בית המדרש, יש להנהיג בישיבות הספרדיות שלא להפסיק באמצע הלימוד להדליק נר חנוכה בבית המדרש, אלא רק לאחר סיום הלימוד. ואף שמעכבים ההדלקה לאחר שעתיים מזמן ההדלקה, מכל מקום כיון שעיקר ההדלקה בבית המדרש הוא לפרסומי ניסא, ומנהג ותיקין הוא, לפיכך אין לבטל תורה בשביל זה. [ע''פ דברי המאירי שבת כא. בצירוף הסוברים דבזה''ז א''צ להקפיד על חצי שעה] ז מנהג בני הישיבות האשכנזים, שהבחורים מדליקין נר חנוכה בחדריהם בברכה, לפי מנהגם שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק לעצמו בברכה. ומי שנעשה בר מצוה באמצע ימי החנוכה, למנהג האשכנזים מדליק בשאר הלילות, אף שבלילות הראשונים לא היה בו חיוב בהדלקה. ויכול להוציא הגדול בהדלקת הנר, דסמכינן אחזקה דרבא שהביא ב' שערות. וכן גר שנתגייר באמצע ימי החנוכה, מדליק בשאר הלילות בברכה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, ושם חקר בדין שמונה ימי חנוכה אי הוו מצוה אחת, או לכל יום ויום מצוה בפני עצמה. ועיין בב''ח ריש סי' תרעו. אבל בשלטי הגבורים (פרק ב' דשבת אות ז') מבואר לא כן. וכ''כ רבינו אהרן מלוניל בארחות חיים (הלכות חנוכה אות י'). ועיין עוד בהגהות חכמת שלמה (סי' תרעז סעיף ב'). ובשו''ת מחנה חיים ח''ג (או''ח סי' נא). ובספר צפנת פענח (בספר כללי התורה והמצוות אות נה) נסתפק בזה. ואם כן יש לתלות בזה הדין המבואר כאן לענין קטן שהגדיל, וכמו שדנים כן לענין ספירת העומר. ומ''מ לאחר שמבואר מדברי הב''י שכל לילה מצוה בפני עצמה, פשיטא שיכול לברך.] ז חיילי צבא נשואים, הנמצאים בקוי החזית, יוצאים ידי חובת נרות חנוכה בהדלקת נר חנוכה שמדליקות נשותיהם בביתם. וכן חיילים רווקים הסמוכים על שולחן הוריהם בביתם, בזמן חופשתם, יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה, בהדלקת הנרות שמדליקים עליהם הוריהם. ואם ירצו להחמיר על עצמם להיות מהדרים, ולהדליק במקום הימצאם בקו החזית, ידליקו בלי ברכה, ותבוא עליהם ברכה. והדין כן גם בחיילים אשכנזים הנמצאים בשדה. [ילקו''י מועדים עמ' רלב. יבי''א ח''ה סי' יז סק''ד. יחו''ד ח''ב סי' לב. והנה בשו''ת שער שלמה זוראפה (דף לג) כתב, שאף המהלך בדרך וחונה בלילה, אע''פ שאין לו בית ולא אהל, חייב להדליק נ''ח ולברך. ע''ש. ובשו''ת מהרש''ם ח''ד (סי' קמו) כתב, שהנוסע ברכבת, הלא מי ששילם דמי נסיעתו לכל הלילה, הוי כשכר לו בית דירה, לאכול ולישן שם, וחייב בנר חנוכה, ואע''פ שהרכוב כמהלך, לא נמצא בשום מקום דבעינן בית קבוע למה שמצותו בשביל פרסומי ניסא. ע''כ. וכ''כ בשו''ת כוכבי יצחק ח''ב (סי' טו אות ו), שכן היו נוהגים בחו''ל להדליק נ''ח ברכבת והוי פרסומי ניסא. ע''ש. ואמנם דעת הגרש''ז אוירבך, בספר שלמי מועד (עמ' ר), שחיילים (אשכנזים) החונים על פני השדה, ואוכלים וישנים תחת כפת השמים, אינם חייבים להדליק נר חנוכה במקום המצאם, ומ''מ כשנמצאים בתעלות ושוחות שאינן מקורות מלמעלה ידליקו נ''ח בלי ברכה. ע''כ. ומשמע דס''ל דמה שאמרו מצות חנוכה נר איש ''וביתו'', בעינן כעין ביתו, שהוא בית דירה מקורה. אבל בשו''ת ציץ אליעזר חלק טו (סי' כט) העלה שחיילים (אשכנזים) החונים על פני השדה, חייבים להדליק נ''ח בברכה, וישימו את הנרות בעששיות שלא יכבו. ע''ש. וכ''כ בספר אז נדברו (ח''ז סי' סז, וחי''א סי' לד אות ב). וספק ברכות להקל. וידליקו בלא ברכה]. ח בן נשוי הסמוך על שלחן אביו, ויש לו חדר מיוחד בבית אביו שהוא לן שם, אינו חייב להדליק נר חנוכה בפני עצמו, וגם אין צריך להשתתף בפרוטות, כי הוא יוצא ידי חובה בנר חנוכה שמדליק בעל הבית שהוא אביו, ואם רצה להדליק בפני עצמו, לא יברך, כי היא ברכה לבטלה. [בארחות חיים (הל' חנוכה אות יד) איתא, בן גדול בבית אביו ואינו סמוך על שלחן אביו, הרי הוא כאכסנאי וצריך להשתתף בפרוטות. ע''כ. והובא בב''י (סי' תרעז). ומשמע שאם הוא סמוך על שלחן אביו פטור מלהשתתף בפרוטות, אלא הוא בכלל בני הבית וכשמדליק בעה''ב הוא יוצא י''ח. וכ''כ בשו''ת בית דוד (סי' תעב), וכ''כ בשו''ת חסד לאברהם אלקלעי (חאו''ח סי' כד), וכן כתב בשו''ת זבחי צדק ח''ב (סי' לז השני), שהמנהג פשוט פה בגדאד, שאם הבנים נשואים, ויש להם חדרים בפני עצמם, ורוצים להדליק בפני עצמם, מדליקים בלא ברכה, אלא סומכים על ברכת אביהם. ע''ש. וכ''פ בבן איש חי (פר' וישב אות טז), והובא בכף החיים סי' תרעא ס''ק טו. והנה נודע מה שחקרו האחרונים אם חובת הדלקת נר חנוכה היא חובת הדר, או חובת הבית. ואי נימא דנר חנוכה חובת הבית, לכאורה למה אכסנאי צריך להשתתף בפרוטות, הא בבית זה מדליקין נר חנוכה וכל דיירי הבית יוצאים ידי חובתם בעל כרחם. ועיין להמהרא''י בתרומת הדשן (סי' קא) שכתב בבן נשוי הדר אצל אביו, שרשאי להדליק נר חנוכה לעצמו ולברך. ע''ש. והיינו דהוי כדין המהדרין שאין יוצאים ידי חובה בהדלקת בעה''ב, ויוצאים ידי חובה בהדלקת עצמם. ונחשב כאילו כיוון בעה''ב שלא להוציאם ידי חובה. ואמנם הב''י (סי' תרעז) הביא דברי תרומת הדשן וכתב על דבריו, ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה. וע''ש בדרכי משה. והיינו טעמא דמרן הרי סבירא ליה כדעת התוס' שאין כל אחד מבני הבית מדליק לעצמו, והכל יוצאים ידי חובתם בהדלקת בעה''ב. ודברי המהרא''י הם לשיטת הרמב''ם שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק. ולפי זה החקירה הנ''ל תלויה במחלוקת התוס' (שבת כא:) והרמב''ם, אם מהדרין מן המהדרין קאי על עיקר דין ההדלקה, או דקאי על המהדרין. ודו''ק. והחקירה הנ''ל מובאת בשו''ת באר אברהם למהר''א פסלווער (סי' טז) בשם הרב גליא מסכת, ובפני יהושע (שבת כא:), ובשפת אמת (שם), ובספר זכרון שמואל להגר''ש רוזובסקי זצ''ל (סי' יט סק''ד), ובסוף ספר מעגלי צדק.] ט חתן שבא להתארח מספר ימים אצל חמיו, ואוכל ושותה ולן אצלו, יוצא ידי חובת הדלקת נרות חנוכה בהדלקת חמיו, ואינו רשאי להדליק עם ברכה בחדרו המיוחד לו ללינה, והוא הדין לבן נשוי הבא רק להתארח אצל אביו לשבת חנוכה וכדומה. [וכל שכן אם החתן או הבן סמוכים תדיר על שלחנו, כמבואר בסעיף הקודם]. ואף אם יתכוונו בפירוש שלא לצאת ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית, אינם רשאים לברך בחדרם. והוא הדין למי שמתארח אצל חבירו בימי החנוכה, ולן בביתו לילה אחד או יותר, ואוכל ושותה על חשבון בעל הבית. ואינו עושה עמו חשבון כלל, אינו צריך להשתתף עמו בפרוטות, שהרי הוא יוצא בהדלקת בעל הבית. אלא שבזה ראוי ונכון להחמיר להשתתף בפרוטות עבור השמן או הנרות. [דאף שכן המנהג שנהגו בו גדולי עולם, מכל מקום מצינו לכמה ראשונים דמשמע מדבריהם דבכהאי גוונא שאינו בן משפחה צריך להשתתף בפרוטות]. והוא הדין אם הוא משלם לבעל הבית איזה סכום מסויים, אך בעל הבית אינו עושה עמו חשבון מדויק על כל ההוצאות שמוציא עליו, שגם בזה אינו צריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, ויוצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלג. יבי''א ח''ה סי' יז אות ד'. יחו''ד חלק ו' סימן מג] י מי שנמצא בכפר שכולו גוים, ואין בו ישראל, אף על פי שמדליקים עליו בביתו, מדליק נר חנוכה בברכות. ומכל מקום טוב שיכוין שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו. [מרן הש''ע (סי' תרעז ס''ג), כתב בזה''ל: י''א שאע''פ שמדליקים עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל כלל, מדליק נ''ח בברכות. והפר''ח (סי' תרעז ס''ג) חלק על זה, דמכיון שהדליקו עליו בתוך ביתו, אפי' אם אינו רוצה לצאת בהדלקת בני ביתו, לא יברך. וכן עיקר. ע''כ. אבל מרן ס''ל לחלק דדוקא כשיש ישראל במקום ההוא שמדליקים נ''ח, והוא רואה את נרות החנוכה, ואיכא פרסומי ניסא, א''צ להדליק, אבל כאן במקום שהכל גוים, ואינו רואה נ''ח כלל, אע''פ שמדליקים עליו בתוך ביתו, צריך שיברך וידליק משום פרסומי ניסא, כמו שמדליקים בביהכ''נ משום פרסומי ניסא. והמאמר מרדכי (סק''ד), אחר שכתב כאמור, הוסיף: ''ואפשר דמש''ה כתב מרן הדין הזה בשם י''א, לפי שאינו ברור לו להלכה, לפי מה שפסק בב''י (סי' תרעז) דלא כהתה''ד''. והעתיק דבריו המשנ''ב בשעה''צ (סי' תרעז ס''ק כא). ע''ש. וליתא, שכל שלא הביא מרן שום חולק על זה, לא בב''י ולא בש''ע, הכי ס''ל להלכה. ובכמה מקומות כותב מרן איזה דין בשם יש מי שאומר. והוא הלכה פסוקה, כיון שלא הביא מי שחולק על זה. והחילוק בין הדין הזה לדינו של התה''ד מבואר כאמור. וכ''כ בשו''ת בית דוד (חאו''ח סי' תעג). ע''ש. חזו''ע חנוכה]. סימן תרעז - דין אכסנאי ובני ישיבה א בעת שמדליק נרות חנוכה לכתחלה יש לו לקבץ את כל בני ביתו הסמוכים על שולחנו שיהיו נוכחים בשעת הברכות וההדלקה, כדי לפרסם הנס, ומי שלא הדליק בתחלת הלילה, והגיע לביתו בשעה מאוחרת, וכל בני הבית כבר נרדמו, אם אפשר יעיר אחד או שנים מבני הבית, כדי שישמעו ממנו ברכת ''להדליק נר חנוכה'', הנה מה טוב, ואם לאו, יברך וידליק נר חנוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רל] ב כל מי שהדליקו עליו בביתו, אפילו אינו נוכח בשעת ההדלקה והברכות, יוצא ידי חובתו. וטוב שיהדר לברך על נרות חנוכה שבבית הכנסת כשאפשר לו להדליקם. וראוי לבני הבית להשאר זמן מה בסמוך לנרות חנוכה אחר הדלקתם. [ילקוט יוסף מועדים עמו' רל] ג אכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו צריך לתת פרוטה לבעל הבית שלו להשתתף בשמן של נר החנוכה. ואם בעל הבית מקנה לו חלק בשמן במתנה שפיר דמי. ד בחורי ישיבה הלנים בחדרי הפנימיה של הישיבה, אינם צריכים להשתתף בפרוטות, וכן אינם צריכים להדליק נר חנוכה בפני עצמם, אפילו אם יש להם חדרים בפני עצמם. וגם אם ירצו להחמיר על עצמם ולהיות מהדרים להדליק בחדריהם, אינם רשאים לברך על ההדלקה, משום איסור ברכה לבטלה, אלא ידליקו בלי ברכה. [ילקו''י מועדים עמ' רלא. יחו''ד ח''ו סי' מג. דחשיבי כסמוכים על שלחן הוריהם, אחר שמגיעים לבית ההורים בכל חופשות בין הזמנים, ובשבתות חופשה, ולכן יוצאים י''ח בהדלקת ההורים. ועוד, שיוצאים י''ח בהדלקת ראש הישיבה דחשיבי כסמוכים על שולחנו, מאחר שכל מחסורם עליו. ועוד, דשמא כהסוברים שיוצאים ידי חובה בהדלקה שבבית המדרש. והנה בגמ' שבת (כג.) איתא, אמר רב ששת, אכסנאי (אורח) חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא, מריש כי הוינא בי רב, הוינא משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזאי, לבתר דנסיבנא איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדלקי עלי בגו ביתאי. (ופרש''י, לבתר דנסיבנא, ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה). וכ''פ הטוש''ע (סי' תרעז ס''א), אכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו, אינו יוצא י''ח הדלקת נ''ח בשל בעה''ב, אלא צריך לתת פרוטה לבעה''ב להשתתף עמו בשמן של נ''ח. ואם מדליקים עליו בביתו אינו צריך יותר. ואם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו. ע''כ. וז''ל המג''א (סי' תרעז סק''א): כתב בתשו' מהרש''ל, גם הבחורים צריכים להשתתף, ואפשר דהיינו דוקא כשאוכל בפני עצמו, אבל בסמוך על שלחן בעה''ב, הרי הוא בכלל בני ביתו, ומן הדין א''צ להדליק, אא''כ רוצה להיות מן המהדרין. ע''כ. וז''ל המחזור ויטרי (סי' רלח): ''ובחורים הבאים למקום אחר ללמוד תורה חוץ לביתם, או אורח, א''צ להשתתף בפרוטה אם יודע שאשתו או אביו ואמו מדליקים במקומם''. ע''כ. וכ''כ בספר הפרנס. ולפ''ז צ''ל, שרבי זירא, קודם שישא אשה, לא היו לו הורים המדליקים עליו בביתם. [כמו שאמרו בירושלמי קידושין (פ''א ה''ז דף כ:), ר' זירא הוה מצטער, ואמר הלואי היה לי אבא ואמא דאוקרינון ואירש גן עדן. כד שמע אלין אולפנייא, אמר בריך רחמנא דלית לי אבא ולא אמא. ע''ש]. ובנידון שלנו שהוריהם של הבחורים מדליקים עליהם בביתם, אף הם יוצאים י''ח בהדלקת הוריהם, ואינם צריכים להדליק ולא להשתתף, כי המצוה היא ''נר איש וביתו''. ואפי' אם יש להם פתח בפני עצמם, אינם צריכים להדליק, ומ''ש מרן הש''ע הנ''ל, שאם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתח חדרו, זהו בזמן שהיו מדליקים בחוץ לפרסומי ניסא, שאם לא ידליק איכא חשדא. אבל לדידן שאנו מדליקים בפנים ממש, א''צ להדליק. וכמ''ש הרשב''א (סי' תקמא). וכן כתבו עוד ראשונים. ואף על פי שאין בני הישיבה נוכחים בעת שמדליקים הוריהם נ''ח, אין בכך כלום, וכדמוכח מהמעשה של רבי זירא לאחר נישואיו, שהיה יוצא בהדלקת אשתו אף שלא היה נוכח בשעת ההדלקה. וכ''כ הב''ח (סי' תרעז) שמן הדין יוצא אפי' אינו עומד אצלו. ויש להוסיף עוד, לפמ''ש בשו''ת גנת ורדים בקונטרס גן המלך (סי' מא), שזה שאמרו אכסנאי צריך להשתתף בפרוטות עם בעה''ב, ואם יש לו חדר לעצמו צריך להדליק בפני עצמו, הני מילי באכסנאי שמשלם לבעה''ב כל הוצאות אכילה ושתיה ושאר דברים, על כל דבר בפני עצמו. אבל אם האכסנאי סמוך לגמרי על שלחן בעה''ב, מפתו יאכל ומכוסו ישתה, א''צ לזה כלל, כי בעה''ב מזכה לו במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה כמו שכל מחסורו עליו. והובא להלכה בספר יד אהרן, ובספר שלחן גבוה, ובספר כסא אליהו ישראל. ובספר בית הרואה, ובספר קמח סולת, ובספר מזבח אדמה, ובעקרי הד''ט, והבית עובד, ושכ''ד המג''א (ר''ס תרעז), ומועד לכל חי, ובדעת תורה, וש''ע הגר''ז. ובפני יצחק, ובכף החיים. ולפ''ז נראה שהוא הדין לבחורי ישיבה שבזמנינו שאוכלים ושותים בישיבה, וכל מחסורם על הנהלת הישיבה, תמורת תשלום חדשי או שנתי מהורי הבחורים להנהלת הישיבה, לפיכך בחורי הישיבה יוצאים י''ח בהדלקת נ''ח שמדליקים בביהמ''ד, ואינם צריכים להשתתף בפרוטות, דאנן סהדי שהנהלת הישיבה מקנה להם זכות במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה. ואפי' אם הם סמוכים על שלחן הישיבה ללא כל תשלום, מ''מ הנהלת הישיבה מזכה במתנה גמורה לכל בחורי הישיבה, ללא יוצא מן הכלל. וכמ''ש בתשובת הרשב''א (סי' תקמב), שאף במתנה שפיר דמי. וכ''פ הגרש''ז אוירבך בספר שלמי מועד (עמוד רד). וע''ע בחזון עובדיה על הלכות חנוכה.]. ה בחור ישיבה בארץ ישראל שהוריו בארצות הברית, שהדבר ברור שבעת צאת הכוכבים בארץ ישראל עוד לא הדליקו הוריו נר חנוכה, מעיקר הדין יוצא ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שמדליקין בישיבה, אך אם ירצה להדליק נר חנוכה בעצמו, רשאי לברך ''להדליק נר חנוכה''. [כדמוכח ממ''ש בשו''ת פרי הארץ ח''א (סי' ט דף ו), בהסבר דברי מרן, שאינו יכול לומר שאינו רוצה לצאת בהדלקת וברכת בני ביתו, כי בכל לילה יש לנו לחוש שמא כבר הקדימו אנשי ביתו והדליקו עליו, ויצא י''ח. א''כ איך יכול זה להדליק בברכה, ולא תהיה ברכתו לבטלה? ע''כ. ומוכח שאף לדעת מרן כשהדבר ברור שלא הקדימוהו בהדלקת נ''ח כבנ''ד, רשאי הוא להקדים ולהדליק בברכה. וכ''כ בשו''ת רב פעלים ח''ב (סי' נ), שלפי מ''ש בברכי יוסף (סי' תרעז) בדעת מרן, י''ל שאם עדיין לא בירכה והדליקה אשתו, רשאי להקדים ולברך קודם שתדליק אשתו, ואין בזה חשש לברכה שא''צ. וכן פסק במשנ''ב (סי' תרעז ס''ק טז). וכ''כ בשו''ת מנחת שלמה ח''ב (סי' נא) בד''ה גם מבואר. ע''ש. ודלא כמ''ש בשו''ת ויען יצחק בן שושן (סוף עמוד קו). ע''ש. חזו''ע שם]. ו הרואה נרות חנוכה שהודלקו בבית הכנסת, בתוך חצי שעה של זמן הדלקתם, יברך ברכות הראיה, היינו שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון של חנוכה, וברכת שעשה נסים בשאר הלילות. [שכיון שמנהג הדלקת נ''ח בבית הכנסת ''בברכה'' הביאו מרן בש''ע, ופסק כן לדינא, הו''ל בכלל ''מנהג ישראל תורה הוא''. תוס' (מנחות כ:), ורמב''ן (פסחים ז:). וממילא יש לברך על הראיה של נרות החנוכה שהודלקו בביהכ''נ. וכן מתבאר בשו''ת משפטי עוזיאל (חאו''ח סי' ז). ובשו''ת בית מרדכי (סי' מ). וכן נראה בשו''ת מנחת אלעזר ח''ב (סי' סח), ובשו''ת התעוררות תשובה ח''א (סי' קג). ואף שבאגרות משה ח''א (חאו''ח סי' קצ) כתב, שאין לברך על הראיה של נ''ח כשרואה נ''ח של ביהכ''נ, כיון שאינו אלא מנהג. וכ''כ ביומין דחנוכה (דף ריז.). אולם אין דבריהם מחוורים, שהרי אנו עושים מעשה לברך כל הברכות על נרות חנוכה שבביהכ''נ, אע''פ שאנו נוהגים שלא לברך על ההלל דר''ח, משום שאינו אלא מנהג, ואילו כאן המנהג בכל תפוצות ישראל כמו שפסק מרן בש''ע שמדליקים נרות בביהכ''נ בברכה. ונתבאר בשו''ת יביע אומר ח''ז (חאו''ח סי' נז), ליישב הדברים. כיעו''ש. לכן אף לענין ברכות הראיה, יש לברך על ראיית נרות חנוכה שבבית הכנסת. וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה]. ז מי שבירך את הברכות לפני ההדלקה, ובטעות הדליק תחלה את הנר הנוסף הנקרא ''שמש'', אין לו לברך פעם שניה, אלא ידליק נרות החיוב על סמך ברכתו, שאף על פי שהוא כהפסק, שנר השמש חשיב כנר של חול לגמרי, שאין לו שייכות למצוה עצמה, ושהה אם כן יותר מכדי דיבור, מכל מקום כיון שנר השמש הוא מענין הדלקת נר חנוכה, שבא לגדר וסייג של נרות חנוכה, הוה ליה קצת הפסק לצורך מצוה, ולפיכך אין לחזור ולברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכח. יבי''א חלק ה' סימן ד' סק''א] ד מי שאינו מדליק נר חנוכה, ואין מדליקים עליו, וכן אינו רואה נר חנוכה מאיזה סיבה שהיא, אין לו לברך ברכת ''שהחיינו'' בלבד, שברכה זו נתקנה על ההדלקה. וכל שכן שאין לו לברך ברכת ''שעשה נסים''. וכן הדין במי ששכח לברך שהחיינו בכל שמונת לילות החנוכה, שאין לו לברך שהחיינו ביום השמיני. [והא דקי''ל (עירובין מ:), זמן אומרו אפילו בשוק, היינו בזמן דרגלים. וע' בשעה''צ (סי' תרעו סק''ג) שהביא דברי המאירי (שבת כג.) דמי שאין לו בית להדליק, וגם אינו במקום שיכול לראות נרות חנוכה, י''א שמברך לעצמו שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון, ושעשה נסים בשאר הלילות. והדברים נראים. עכ''ל. וצ''ע. עכת''ד. והן אמת שגם בשו''ת מהר''ם מרוטנבורג (פראג סי' נז) משמע שמברך שהחיינו על עצם הזמן, וכ''כ בשו''ת הרשב''ץ, וכ''ד היעב''ץ, ובשו''ת משנה שכיר. אולם המאירי עצמו (במגילה ד.) כתב, דחנוכה יש בו ברכת זמן רק על ההדלקה והראיה, ולא על עצם היום. וכ''כ הפר''ח, והפמ''ג, ובשו''ת קול גדול, ובברכ''י, ורע''א, ובשו''ת התעוררות תשובה, וביומין דחנוכה, ובשו''ת אגרות משה, ומהר''ש הכהן מוילנא, הובא להלכה בשדי חמד, והנצי''ב, ויביע אומר ח''ו (חאו''ח סי' מב). ובילקו''י מועדים עמוד רכז]. ה בערב שבת שצריך להדליק נרות חנוכה מבעוד יום, אלא שיש ליתן שמן בנרות כדי הדלקתם חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת, הרואה את הנרות ההם רשאי לברך אפילו קודם צאת הכוכבים מכיון שהודלקו למצות נרות חנוכה, וזמן ממילא קא אתי. וכן יכול לברך ברכת הראייה אפילו אחר צאת הכוכבים בליל שבת, אף שבאותה שעה אינו ראוי להדליק. [פמ''ג סי' תרעט א''א סק''א. וע''ע בשו''ת קנין תורה ח''ג (ס''ס צז). וכן העלה בשו''ת אפרקסתא דעניא (ח''א סי' קלא), ואע''פ שאין ראיתו מוכרחת. ודלא כמ''ש בשו''ת שרגא המאיר (ח''ה סי' יט) שאין הרואה יכול לברך בליל ש''ק על נרות החנוכה, לפי שאין הרואה מברך אלא בשעה שהוא ראוי להדליק. וע''ע בשו''ת התעוררות תשובה החדש (סי' תסח סק''ב), ובמכתבי תורה להאדמו''ר מגור (סי' יג). ובשו''ת בצל החכמה ח''ד סי' נז אות ח]. ברכת הרואה נר חנוכה א גם בזמן הזה יש לברך על ראיית נרות חנוכה, באופן שיתמלאו שלשה התנאים הצריכים לזה, שהם: שהוא לא הדליק נר חנוכה, שאינו עתיד להדליק באותו לילה, ואין מדליקין עליו בביתו, שאז כשרואה נרות חנוכה, בלילה הראשון מברך שתי ברכות, שעשה נסים, ושהחיינו, ובשאר לילות ברכת שעשה נסים בלבד. ואם חסר אחד משלשה תנאים אלו, אינו מברך על הראיה. ונראה עוד שאין הרואה מברך על נרות חנוכה של אחרים, אלא בתוך זמן המצוה, שהוא תוך חצי שעה משעת ההדלקה, אבל אם עבר זמן המצוה, אינו מברך. וכן אם הוא מסופק בדבר, אם עברה חצי שעה משעת ההדלקה או לא, לא יברך. ואף על נרות של בית כנסת יש לברך ברכת הראיה, ובלבד שיהיו תוך חצי שעה. ואם ראה נר חנוכה, ולא בירך מיד ברכות הראיה, יכול לברך בתוך זמן המצוה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכז. יחו''ד ח''ד סימן לח] ב יש מי שכתב שאין לברך ברכת הראייה עד שיראה נר השמן עם הפתילה של נר חנוכה, אבל אם ראה את השלהבת בלבד, אף שיודע שהוא של חנוכה, אינו מברך ברכת הראיה. [שו''ת עני בן פחמא סי' לב]. ולדינא אין לחוש לזה, וכל שרואה השלהבת ויודע שהוא של נר חנוכה, מברך ברכת הראייה על פי המבואר לעיל. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה]. ג לא תיקנו ברכת הראייה אלא בנר חנוכה, אבל בשאר מצוות כגון סוכה ולולב לא תיקנו לרואה לברך, והוא מפני חביבות הנס. וגם יש בני אדם שאין להם בית לקיים המצוה. [תוס' סוכה מו סע''א]. יט כשמדליק הנר בלילה הראשון, ידליק את הקיצוני מימין, הרחוק ביותר מהפתח, ובלילה השני ידליק הנר (הנוסף) החדש תחלה, ואחר כך הנר שהודלק אתמול, וסדר ההדלקה משמאל לימין, (כסדר כתיבת אנגלית וצרפתית). וכן בלילה השלישי יתחיל בנר החדש, הקרוב לפתח, ואחר כך הנר של אתמול, ואחר כך הנר של שלשום, וכן על זה הדרך מידי יום ביומו, עד שבליל שמיני ידליק תחלה הנר הסמוך ממש לפתח, שהוא הקיצוני משמאל, וממשיך להדליק משמאל לימין, ויסיים בנר שהודלק הראשון, ונמצא שתמיד מברך על הנר הנוסף, כי בתוספת הימים נתווסף הנס, וכן המנהג. [ילקו''י מועדים עמ' רכט. וכ''כ מרן בש''ע (סי' תרעו ס''ה). וכ''ד האר''י בשעה''כ (דף קח ע''ג). ובנגיד ומצוה (דף כו:). וכ''כ מהר''י קולון (שרש קפג). והמרדכי (פ''ב דשבת). ובשו''ת תרומת הדשן (סי' קו) הביא שכ''ה מנהג בני ריינוס, ושכן דעת מהר''ם, שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. ובני אוסטרייך מתחילים מצד ימין ומדליקים כדרך שאנו כותבים. ע''ש. והלבוש כתב שצריך להדליק מימין לשמאל כסדר כתיבה שלנו. והסכים עמו בשו''ת פנים מאירות ח''א (ס''ס צח). וכ''ד הגר''א. אבל הפר''ח (סי' תרעו ס''ה) כתב, שהוא פירוש משובש, והעיקר כמרן הש''ע. ושכן מנהגינו. וכן העלה הגאון באר שבע סוטה (טו:) שכל המפרש בענין אחר הרי הוא משבש ומהפך דברי אלקים חיים. ע''ש. וכן הסכים בנזירות שמשון שם. וכ''פ בשו''ת חתם סופר (חאו''ח סי' קפז). ואנו אין לנו אלא ד' מרן הש''ע. ובפרט שכן הסכים ג''כ האר''י ז''ל. וכן המנהג. וכן העלה בשו''ת שדה הארץ ח''ג (חאו''ח סי' לג). וכ''כ בספר נהר מצרים (הל' חנוכה סי' ז). ושכן הוא המנהג]. כ אם אין מזוזה בימין הפתח, שאז מניח את החנוכיה מימין הפתח, יעשה להיפך, שבליל ראשון מדליק את הנר הקרוב לפתח, ובליל שני ידליק הנר החדש שבצדו ואח''כ פונה לימין וידליק הנר שהדליק אתמול. וכן על זה הדרך. [כן כתבו האחרונים. וכן פסק בבן איש חי (פרשת וישב אות ד). ע''ש]. כא כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו, וממנה שליח להדליק בשבילו נרות חנוכה בביתו, יש לשליח לברך כנוסח הרגיל ''להדליק נר חנוכה'', ואם השליח בירך ''על הדלקת נר חנוכה'', יש לו על מה לסמוך, וכמו שנתבאר לעיל, שהרי אפילו מי שטעה ובירך ''על הדלקת נרות חנוכה'' יוצא ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רל. יחוה דעת ח''ו סי' מד] טז מי שקנה בליל שני של חנוכה מנורת כסף חדשה, ושמח בה, אין לו לברך ברכת ''שהחיינו'' בעת ההדלקה, דאף אם מברכים על כלים חדשים, אין זה אלא בשעת הקנין, ואין להפסיק בין הברכה להדלקה. אלא אם יש לו מנורה חדשה כדאי להביאה בלילה הראשון של חנוכה, וכשמברך שהחיינו יכוין לפוטרה. [ילקו''י מועדים עמ' רכט. יבי''א ח''ד סי' כד סק''י. וכתב במטה משה (סי' תתקפט), מורי מהרש''ל קנה לו מנורת כסף, ובליל ב' של חנוכה התחיל להדליק בה, ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו, ואף שהרא''ש והטור כתבו, שבשעת קנין יש לו לברך שהחיינו, מ''מ היה ניחא לו להסדיר ברכת שהחיינו עם ב' הברכות של חנוכה, כמו שמסדירין ברכת שהחיינו בקידוש שאומרים בסוכה. ע''כ. והנה בליל ב' של ר''ה ישנה מחלוקת אם מברך שהחיינו בקידוש. וכתב הרא''ש (סוף ר''ה) בשם מהר''ם, שיש לנהוג להניח בשעת הקידוש פרי חדש, ולכוין לפוטרו, כדי לצאת ידי ספק. אך בשו''ת הרשב''ש (סי' תלב) כתב, שמר אביו הרשב''ץ לא הסכים למהר''ם בזה, שכיון שאין ברכת שהחיינו חובה, הוי ברכת הזמן הפסק בין הקידוש לשתיה. ע''ש. ומרן הש''ע כתב כד' מהר''ם. ע''ש. ומיהו בכאן י''ל דהוי הפסק. אלא אם יש לו מנורה חדשה כדאי להביאה בלילה הראשון של חנוכה, וכשמברך שהחיינו יכוין לפוטרה. וכמ''ש בשו''ת פקודת אלעזר (סי' נ). וראיתי להפמ''ג (סי' תרעג א''א ס''ק יב) שכתב ע''ד רש''ל, דאנן קי''ל שבלילה השני אינו מברך שהחיינו. וצ''ע אם יש לנו לעשות כמהרש''ל דמחזי כיוהרא. ושאני אדוננו רש''ל. ועוד שהרואה אומר שראה שמברכים שהחיינו גם בלילה השני. ע''כ. ולא העיר משום הפסק. וכ''כ בהליכות שלמה (עמ' שח), שאין נוהגים כמ''ש בשם הרש''ל]. יז כשם שבכל המצות אין ברכות מעכבות, הוא הדין לגבי נר חנוכה, שאם הדליק נר חנוכה, ולא בירך כלל, יצא ידי חובה, ואינו רשאי לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בברכה. [לאפוקי ממ''ש היעב''ץ במור וקציעה (ס''ס תרעב) וז''ל: שבמצות נר חנוכה ודאי שברכתה מעכבת לפי שכל עיקרה לפרסומי ניסא, וכי מדליק בלא ברכה לאו מידי עביד, שהרואה אומר לצורכו הוא דמדליק לה. ע''כ. ובמחכ''ת ליתא, אלא גם דין נר חנוכה כדין כל המצות, שאם לא בירך יצא. והרי הרב עצמו במור וקציעה (סוף סי' תרעא) פסק שאם אין עשרה בבית הכנסת בע''ש חנוכה, ידליק נרות חנוכה ''בלי ברכה'', ושלא כמ''ש המג''א שידליק בברכה. ע''ש. גם במור וקציעה (ס''ס תרעה) כתב שסומא ידליק נ''ח בלי ברכה. ואי לאו מידי עביד, למה ידליק בחנם. וכן מתבאר בשו''ת רעק''א תנינא סי' יג]. יח יש אומרים שצריך לומר ''הנרות הללו וכו''' קודם שיברך ברכת ''שעשה נסים'', אולם אין זה נכון להפסיק בין הברכות, אלא יאמר כן אחר כל הברכות ואחר שהדליק נר אחד, וכמבואר. ואחר כך יאמר מזמור שיר חנוכת הבית וכו'. [במס' סופרים (פ''כ ה''ו) איתא: שאומר ''הנרות הללו'' וכו', קודם שעשה נסים ושהחיינו. וכתב החיד''א בספר ככר לאדן (דף קכה.), שצריך לתקן הלשון, שמברך שעשה נסים ושהחיינו, ואח''כ אומר הנרות הללו וכו', וכמ''ש הטוש''ע (סי' תרעו). ובספרו כסא רחמים שם כתב בשם הרב נחלת יעקב אהא דמסכת סופרים דלאו דוקא הוא, וכ''פ הפר''ח]. יד מי ששכח ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון על נר חנוכה, ונזכר רק לאחר חצי שעה מההדלקה, יברך בליל שני בשעת ההדלקה, או תוך חצי שעה להדלקת נר חנוכה. ואם שכח גם אז, יש לו תשלומין כל שמונה, בשעת ההדלקה או תוך חצי שעה להדלקה, ולא יותר. [ילקו''י מועדים עמוד רכח. יבי''א ח''ד סימן נ סק''ד. וכ''כ הטור (סי' תרעו) בשם הרא''ש בתשובה. וכ''כ הארחות חיים (הל' חנוכה אות י): מי שהיה בא ממדינת הים ולא הגיע לביתו אלא בליל שני או בליל שלישי, כשידליק בביתו מברך גם שהחיינו. וכ''כ רבינו ישעיה מטראני בפסקיו (שבת כג.) וז''ל: ראיתי שנשאלו מי שלא הדליק בלילה הראשון, כגון שהיה בספינה או שנאנס, ורוצה להדליק בליל שני, אם חייב לברך באותו הלילה שהחיינו אם לאו. ונ''ל שאין להסתפק בדבר שחייב לברך, שהרי על המצוה הבאה לו משנה לשנה חייב לברך, וכיון שלא בירך עליה בזמנה מברך עליה כל זמן שתגיע לידו. ע''כ. וכ''כ בשבולי הלקט (הל' חנוכה סי' קפו) בשם תשו' הגאונים. ע''ש. וכ''כ הריא''ז (פ''ב דשבת הל' חנוכה אות טז) וכ''פ מרן בש''ע. וכתב הב''ח שכן עיקר, ודלא כמ''ש מהר''ש בדרשות (במנהגי מהר''ש ס''ס תקמ), שא''צ לברך אח''כ. וכתב הריטב''א (סוכה מז.), שאפילו פשע ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון של חג הסוכות, מברך שהחיינו בשאר ימים, כי זמנו עדיין בכל הרגל. ע''כ. וה''ה בחנוכה. והנה בחידושי הריטב''א שם הביא שיש מפרשים דהני מילי כשלא נכנס לסוכה עד עתה, אבל אם נכנס שם ולא בירך ביום הראשון, שוב אינו מברך. וכתב על זה, ואינו נכון, אלא כמו שפירשנו עיקר. עכ''ל. ונראה שה''ה בנ''ד שאין הבדל בזה בין שהדליק נרות חנוכה בלילה הראשון, ושכח לברך שהחיינו, לבין היה בדרך ולא הדליק כלל בלילה הראשון, לעולם מברך שהחיינו בלילה השני. ואף כשהדליק ושכח לברך שהחיינו בלילה הראשון, יברך שהחיינו בלילה השני והלאה]. טו מי שלא היה בביתו בלילה הראשון של חנוכה, והדליקה עליו אשתו, או אחד מבני ביתו, ובירכה כל הברכות, ובא להדליק בלילה השני, יש אומרים שלא יברך שהחיינו. [כ''ד המג''א (סי' תרעו סק''ב), ובשיורי כנה''ג, ובשו''ת מהר''ם פרובינצאל, ובשו''ת מעט מים, ובשו''ת אם לבינה]. ויש אומרים שצריך לברך שהחיינו. וכן עיקר. [כ''כ הב''ח, והפר''ח, והא''ר, ובאשל אברהם מבוטשאטש, ובבגדי ישע, ובשבט הלוי, ועוד. ואע''פ שבילקו''י מועדים עמ' רכח כתבנו לחוש בזה לסב''ל, וכ''כ מרן אאמו''ר בירחון קול סיני עמוד 210, והוא ע''פ מה שנתבאר בשו''ת יביע אומר ח''ד חאו''ח סי' נ' אות ד', שיש לחוש לסב''ל גם בברכת שהחיינו, מ''מ בחזון עובדיה על הלכות חנוכה כתב שהעיקר לדינא שיכול לברך שהחיינו, שיש כאן ספק ספיקא, דשמא הלכה כהסוברים שמברך על הראיה שעשה נסים ושהחיינו, אפילו מדליקים עליו בביתו, ושמא כמ''ש הפר''ח, שאפילו להחולקים כשידליק צריך לברך גם שהחיינו. וכ''ש שיש אומרים שבברכת שהחיינו לא אמרינן סב''ל. [וכמבואר בתשובת הריב''ש (סי' תקה). וכ''כ בערך השלחן (סי' רכג), ע''ש]. ט אחר שבירך והדליק נר אחד, אף על פי שהוא עדיין צריך להדליק את נרות ההידור, יש לו לומר את הנוסח של הנרות הללו אנו מדליקים וכו', ויאמר זה לאחר שסילק ידו מהדלקת הנר הראשון, ולא קודם לכן, מפני חשש הפסק. י אחר שהדליק נר החיוב, מותר אף בשאר לילות, להפסיק לעניית קדיש וקדושה, ולאמן דברכות, ולשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד, אף על פי שעדיין לא הדליק את נרות ההידור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכו]. יא מנהג טוב לומר אחר הדלקת נר חנוכה ''מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'', כל המזמור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכו. מועד לכל חי]. יב אם שכח לברך ''להדליק נר חנוכה'' ושאר הברכות, קודם ההדלקה, אם אירע כן ביום הראשון, לא יברך ברכת להדליק נר חנוכה. ואם אירע כן ביום השני, או בימים שלאחר מכן, אם נזכר קודם שסיים את הדלקת נרות ההידור של אותו לילה, רשאי לברך ''להדליק נר חנוכה'' ושאר ברכות ההדלקה, אפילו לא נשאר אלא נר אחד של הידור. אבל אם סיים להדליק את כל נרות ההידור, לא יברך ברכת להדליק נר של חנוכה, ואפילו נזכר בתוך כדי דיבור אחר שסיים הדלקת כל הנרות. ואפילו אם עדיין לא הדליק את נר השמש, לא יברך עוד להדליק נר חנוכה, אבל יוכל לברך ברכת שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון בלבד, שהרי הוא רואה את הנרות דולקות, ולא גרע מהרואה את נרות חנוכה של חבירו, והוא לא הדליק, ולא הדליקו עליו בביתו, שצריך לברך שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון. [ילקו''י מועדים עמ' רכו, הליכות עולם ח''א (עמ' סז). וע' בשו''ת הלכות קטנות ח''א (סי' ג) שכתב, מי ששכח לברך להדליק נ''ח קודם ההדלקה, כל זמן שהוא עוסק בהדלקת נרות ההידור יש לו לברך. ע''ש. ודמי למי שלא בירך על נטילת לולב, ונזכר לפני הנענועים, שאע''פ שאינם מעכבים המצוה, ומדאגבהיה נפק ביה, יכול לברך על נטילת לולב. וכמ''ש התוס' והרא''ש (סוכה לט.), וכ''ד הרב יד אהרן. והמשנה ברורה (סי' תרעו סק''ד), והבן איש חי, וכף החיים. וראה במאור ישראל טבעת המלך הל' חנוכה]. יג מי שלא היה לו שמן אלא לנר אחד, ובירך והדליק. ואחר כך נזדמן לו עוד שמן שיספיק לנרות ההידור, בודאי שאינו רשאי לברך שנית ברכה מיוחדת על הדלקת נרות ההידור, כיון שכבר בירך על המצוה כדת. [ודמי למ''ש מרן הב''י (ס''ס תערב) וז''ל: כתוב בארחות חיים (חנוכה סי' י), מי שלא הדליק נ''ח בלילה השלישי אלא שתי נרות, זה היה מעשה בלוניל והחמירו עליו שידליק מה שהחסיר להדליק, ומיהו א''צ לברך, כי הברכה שהיתה בתחלה, על חיוב כל הנרות נעשית. ע''כ. וכיו''ב כתב בשו''ת פרי הארץ ח''ג (סי' ב), דמי שלא היה לו שמן אלא לנר אחד, ואחר שבירך והדליק, הביאו לו עוד שמן ככל הצורך, אף שרבינו אליעזר נחום הוה מספקא ליה מתחלה אם יחזור לברך כשמדליק נרות ההידור, העלה הרהמ''ח שידליק נרות ההידור בלי ברכה, ונסתייע מדברי הפר''ח (ס''ס תערב) שכתב, נשאלתי מי שהיה עומד בלילה השביעי, וכסבור שהוא הלילה הששי, והדליק ששה נרות בברכה, ושוב נזכר שהוא ליל שביעי, והורתי לו שלא יברך על הנר הנוסף להידור, שכיון שמצות חנוכה נר איש וביתו, והשאר אינם אלא הידור, א''צ לברך. וכמ''ש כיו''ב בב''י בשם הא''ח. וה''ה לנ''ד. ואחר החיתום בתשובה הנ''ל, הביא מ''ש לו מהר''א נחום. יציבא מילתא וקושטא קאי שלא לחזור ולברך בנ''ד. עכ''ל. והובא בקצרה בברכי יוסף (סי' תרעא סק''ג). וכ''כ בשו''ת שדה הארץ ח''ג חאו''ח סי' מב] סימן תרעו - סדר הברכות וההדלקה א המדליק נרות חנוכה, צריך לברך בלילה הראשון ג' ברכות, אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר חנוכה, שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ושהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ובשאר לילות החנוכה מברך שתי ברכות הראשונות בלבד. ואינו מברך שהחיינו אלא בלילה הראשון שזכינו להגיע לזמן הדלקת נרות החנוכה. [ילקו''י מועדים עמ' רכד. יחוה דעת ח''ו סי' מג]. ונתנו המפרשים סימן לסדר ג' הברכות בלילה הראשון, עשה לך ''שרף'' (לשון שריפה להדליק), ושים אותו על ''נס'' (שעשה נסים), וראה אותו ''וחי'' (שהחיינו). [מטה משה (סי' תתקפ). ואליה רבה ואדני פז (סי' תרעו), מועד לכל חי (סי' כז אות נט). ועוד. וראיתי בספר שיחת חולין של ת''ח סוף פרק כז שייחס הרמז הזה לרבי יצחק מוואלוזין, והרב רי''ל מימון בספר תולדות הגר''א (עמוד צה) ייחסו להגר''א. ונעלם מהם שכבר הובא בספר מטה משה ואליה רבה שקדמו להם]. ב נוסח הברכה הראשונה, ''להדליק נר חנוכה'', ולא ''של'' חנוכה. ואם טעה ובירך להדליק נר של חנוכה, יצא. [ילקו''י מועדים עמ' רכה. ואף שהנוסח בגמ' ובראשונים להדליק נר של חנוכה, הנוסח בש''ע''להדליק נר חנוכה''. וכן הסכים האר''י ז''ל בשעה''כ (דף קח ע''ד). וכ''כ הפר''ח, והגר''א, והלק''ט, כי הוא ר''ת נח''ל, היוצא מפסוק נוצר חסד לאלפים, וכן מפסוק נפשנו חכתה לה'. וכתב בחמדת ימים (דף נא ע''ג), שהמשנה ממטבע זה, ואומר של חנוכה, מגרעות נתן בקדשי שמים. אבל בשבת נוסח הברכה אקב''ו להדליק נר של שבת. כי נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולזה אומר נר חנוכה, להורות שהנר אינו כי אם למצות חנוכה, משא''כ נר שבת שאנו משתמשים ונהנים מאורו, זהו הנר המאיר של שבת. ועוד, שבחנוכה אין שום ''מעשה'' לזכר הנס אלא הנרות. וזהו נר חנוכה, שהחנוכה היא הנר. משא''כ שבת שיש בו הרבה מצות מעשיות, קידוש היום וסעודה, ומלבושים נאים בשבת, והדלקת הנר היא אחת מן המצות, לכן י''ל נר של שבת, השבת הנודע בכמה ענינים, וזה אחד מהם. וראה בחזו''ע הל' חנוכה]. ג בנוסח ברכת שעשה נסים לאבותינו, אין לומר ובזמן הזה, עם ו', אלא בזמן הזה בלא ו'. [ואע''פ שבמחזור ויטרי (סי' רלו), ושבולי הלקט (סי' קפה), ובסידור הרוקח (עמ' תשיט) כתבו, ובזמן הזה עם ו', וכ''כ בספר אמונת חכמים (דף נב.) בשם הרמ''ז, שי''ל''ובזמן הזה'' עם ו', לפי שאף בזה''ז מתעורר האור העליון שנעשה הנס על ידו. ע''ש. כבר כתב מרן החיד''א בשו''ת חיים שאל ח''ב (ס''ס י), שאף שהרמ''ז גדול כבודו עטרה בראש כל אדם, אין לחוש לסודות שלא גילה האר''י ז''ל. ע''ש. ואף שגם בספר הלבוש כתב שיותר טוב לומר ובזמן הזה עם ו', העיקר כדברי הט''ז (ס''ס תרפב) שטעות הוא לומר ובזמן הזה עם ו'. וכן הנוסח בסידור רס''ג (עמ' רנה), ובסדר רב עמרם גאון ח''ב (דף פד:), ''בזמן הזה'', בלי ו'. וכן מסקנת הכנה''ג. וכ''כ המהרש''ל בתשו' (סי' סד). והובא באחרונים]. ד בברכת שהחיינו יש לומר והגיענו לַזְּמַן הזה, שוא תחת הלמד והז' דגושה, כי הוא הזמן הידוע. [וכ''ה בספר לקט יושר לתלמיד מהרא''י (עמ' קלא). וכ''כ הרה''ג יצחק אברהם שלמה (הרב הראשי לבגדאד) בספר אקים את יצחק (ס''ס מז), ושכן עמא דבר. וכ''כ בספר אבן ישראל ח''ט (דף קכט.). ולא כמ''ש הרב מטה משה (סי' תתקפ) לומר לִזְמַן, הלמד בחיריק, והביאוהו האחרונים. והביאם בכף החיים (סי' תרעו אות ו), שאין המנהג כן]. כמו בברכת ''שעשה נסים'', שאומרים בימים ההם בַּזְּמַן הזה. [כמ''ש היעב''ץ בלוח ארש (סי' קעח עמ' עג), וכ''ה בכל הסידורים]. ה שלושת הברכות הנזכרים לעיל, צריך לאומרם לפני ההדלקה, וכמו שאמרו חז''ל, כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן. ולא יתחיל להדליק עד שיסיים לברך את כל שלושת הברכות. [ילקו''י מועדים עמ' רכה. וג' הברכות שבלילה הראשון כולם נאמרים קודם ההדלקה, רמז לדבר ג' הברכות הראשונות שעל מקרא מגילה שנאמרים לפניה. וכ''כ להדיא רבינו ירוחם (דף סא:) ועוד. וכ''ד הרשב''ץ. ובשו''ת מהרי''ל, והרמ''א בהגה, ומהרש''ל, וביוסף אומץ יוזפא. ואף שמנהג ק''ק בית אל אינו כן, אלא אחר ברכת להדליק נר חנוכה מתחילין להדליק, ותוך כדי הדלקה מברך את שאר הברכות, וסמכו על מ''ש הרש''ש, וכ''ה בלקט יושר (עמ' קנב), שכן נהג המהרא''י, מ''מ אנו אין לנו אלא דעת הפוסקים הנז' לברך כל הברכות קודם ההדלקה. וכמ''ש מרן הב''י (סי' תרעו). וכ''כ במאמר מרדכי, ובבן איש חי, ובספר נתיבי עם. ודלא כמ''ש בשו''ת ישכיל עבדי ח''ז (בקונט' דעה והשכל סי' יז) לפסוק ע''פ הקבלה, לברך להדליק קודם ההדלקה, וכאשר מדליק מברך שאר הברכות. ע''ש]. ו גם גר צדק שמדליק נר חנוכה יכול לברך שעשה נסים ''לאבותינו'', וכמו שאומר בתפלה אלהי אבותינו וכו', וכן בברכת המזון אומר על שהנחלת לאבותינו, ועוד כיו''ב. [ע''פ המבואר בשו''ת הרמב''ם (מהדורת פריימן סי' מב) שאם רצה לשנות הנוסח ולומר ''שעשה נסים עם ישראל'', רשאי, ואם לא שינה ואמר ''שעשה נסים לאבותינו'' אין בכך הפסד כלום, שמאחר שנכנס תחת כנפי השכינה, ונלוה אל עם ישראל, אין שום הפרש בינינו ובינו. ואע''פ שבמתני' (פ''ק דביכורים) איתא, שכשהוא מתפלל אומר אלהינו ואלהי אבות ישראל, זוהי סתם משנה ואליבא דר''מ, ואינה הלכה אלא כמו שאמרו בירושלמי ביכורים (פ''א ה''ד), ונתברר לנו שיכול הגר לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ושאברהם אבינו הוא אב גם לכל הגרים. ע''ש. וכן פסק הרמב''ם בחיבורו (פ''ד מהל' ביכורים ה''ג). וכבר פסק מרן בש''ע (סי' נג ס''ט): ''יש שהיו מונעים גר מלהיות ש''צ, לפי שהיו סבורים שאינו יכול לומר ואלהי אבותינו, ונדחו דבריהם''. וראה בילקו''י על הל' ברכות השחר סי' מו]. ז אחר שבירך על הדלקת הנרות, לא יפסיק אפילו ברמז עד שיתחיל במצות ההדלקה. ומכל מקום רשאי לרמוז שיביאו לו שמן או גפרור, כיון שהוא צורך ההדלקה, ובדיעבד אפילו הפסיק בדיבור לצורך ההדלקה, אינו חוזר ומברך. [הליכות עולם חלק א' עמוד סח]. ח אחר שהדליק נר אחד מנרות החנוכה, ועדיין לא הדליק את נרות ההידור, טוב להזהר שלא יפסיק בדיבור שאינו מענין ההדלקה. אבל בדיבור שהוא לצורך ההדלקה, כגון לבקש שיביאו לו שמן או גפרור, מותר אפילו לכתחלה, כיון שכבר חלה ברכתו על הנר הראשון. [ילקוט יוסף מועדים שם. הליכות עולם חלק א' עמוד סו]. סימן תרעה - שהדלקה עושה מצוה א הדלקה עושה מצוה, ולכן צריך שבשעה שמדליק נרות החנוכה יהיה בנר שמן כדי שיעור הדלקת נר החנוכה שהוא חצי שעה, וכן אם מדליק נר שעוה, צריך שיהיה בו כשיעור הנ''ל. ואם הדליקה כדת, ואחר כך נשבה רוח וכיבתה את הנרות, או שילד הפיל את החנוכיה לארץ והנרות כבו בתוך חצי שעה להדלקתה, אינו זקוק לה לחזור ולהדליקה, שמיד בגמר ההדלקה נעשית מצותה, ויצא ידי חובתו. וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה. וכן אם לאחר שהדליקה נפתחה הדלת, או החלון, ונכבית על ידי רוח פרצים וכדומה, אין צריך לחזור ולהדליקה. אבל אם נכבית מפני שהעמידה במקום שרוח מצויה מנשבת, והיה צפוי מראש שלא תוכל להחזיק מעמד בפני הרוח, ובכל זאת הדליקה בפני הרוח וכבתה, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולהדליקה בפנים באופן שלא יכבנה הרוח, אך לא יברך שנית. ואפילו אם כיבה אותה במזיד, שבודאי חייב הוא מן הדין לחזור ולהדליקה, אין צריך לחזור ולברך. ומכל מקום אפילו אם כבתה בשוגג, הרוצה לזכות במצוה שלימה, יחזור וידליקנה בלי ברכה, שאין זה גרוע מן המהדרין. ותבוא עליו ברכה. אבל אחר שדלקה חצי שעה, מותר לכבותה אף לכתחלה, וכל שכן שאין צריך לחזור ולהדליקה. [ילקו''י מועדים עמ' ריח. יבי''א ח''ד סי' נב. והנה הכנה''ג (סי' תרעג בהגה''ט) הביא דברי הריא''ז, פ''ב דשבת, שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה חוזר להדליקה, וכתב, וא''צ לחזור ולברך, דמצות הדלקה הא עבדה. וכמ''ש הרשב''א בתשובה. וכוונתו לתשו'' הרשב''א (סי' תקלט). אכן רב המרחק ביניהם, דהתם בשעת הדלקה לא היתה עתידה לכבות בתוך הזמן, וכבר קיים מצות הדלקה, וכבתה אין זקוק לה. אבל בהדליקה בפני הרוח הרי חייב לחזור ולהדליקה, דהו''ל כנותן שמן פחות מכשיעור. וע' במג''א (סי' תרעג ס''ק יב), שהביא להלכה דברי הריא''ז, (וסיים בשם הכנה''ג הנ''ל, ''ולא יברך''). וכן הט''ז (בס''ס תרעג) הביאו להלכה, וסיים, ונ''ל דמ''מ א''צ לברך שנית, דדילמא הוי כשמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, שהתירו להדליק בהם נ''ח. ע''ש. אולם במור וקציעה (סי' תרעג), כתב, דלא דמי לשמנים ופתילות שהאור מסכסכת בהן, שמותר להדליק בהן נרות חנוכה, דהתם אינם נכבים בודאי, משא''כ בהדליקה בפני הרוח שבודאי תכבה, לא עשה ולא כלום, ולא חשיבא הדלקה כלל. וצריך לחזור ולהדליקה בברכה. וכ''כ הפר''ח (סי' תרעב ס''ב). וגדולה מזו כתב הפר''ח (בסי' תרעה ס''ב) בדין הנותן שמן פחות מכשיעור בעת ההדלקה, שצריך לכבותה ולחזור ולהדליקה בברכה. ע''כ. אולם קושטא קאי שבנותן שמן פחות מכשיעור נראה שאין לחזור לברך כשמדליקה שנית, שכיון דאיכא תרי לישני בש''ס אי בעינן שיעורא, ולד' ר''ת ור''י העיקר שא''צ שיעור, משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, א''כ לענין ברכה סב''ל. וכמ''ש הפמ''ג (בסי' תרעה מש''ז סק''ג). והחמד משה שם. וכ''כ עוד בחמד משה (סי' תרעג סק''ט), גם לענין הדליקה בפני הרוח וכבתה, שנראה עיקר כמ''ש הכנה''ג דלא יברך כשמדליקה שנית. וראה בחזון עובדיה הל' חנוכה]. ב מה שנהגו המהדרין במצוות להדליק נר חנוכה מחוץ לפתח הבית, בפנס שיש בו פתח מן הצד, ועם גמר הדלקת נרות החנוכה, סוגרים את הפתח לבל יכבו הנרות מן הרוח שבחוץ, יש שכתבו לערער על זה, שהרי בזמן שיש רוח חזקה אין הנרות יכולים להשאר דלוקים, (אם לא היו סוגרים הפתח), ומכיון שההדלקה עושה מצוה, ובשעת ההדלקה היו הנרות עומדים להכבות, אינו יוצא ידי חובה, ובסתימת הפתח שבאה אחר כך, אין זו הדלקה, אולם לדינא אין לחוש לזה, דמה שאמרו שאם הדליקה בפני הרוח לא יצא היינו רק שבאמת שלטה הרוח ונכבית, אבל אם למעשה לא נכבית, אגלאי מילתא למפרע שההדלקה היתה כהוגן. ועוד שכיון שבשעת ההדלקה בידו לסגור הפתח שבצד ולמנוע כיבוי הנרות, וההדלקה היא על מנת שיסגור הפתח כדי שישארו הנרות דולקים, ובעודו עוסק בהדלקה ולא סילק ידו ממנה, סוגר את הפתח למנוע כיבויה, שפיר דמי, שנמצא שההדלקה נעשית באופן שהדלקתה תהיה קיימת. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה]. ג יש מי שכתב שאם הדליק נר חנוכה במקום שהרוח שולט, אף על פי כן יוצא ידי חובה, שכל שבפני עצמו היה ראוי להשאר דולק, אלא שדבר אחר גרם לו להתבטל, אזלינן בתר השתא, ונחשב לדבר בר קיימא כאילו היה כן תמיד. [הגר''ש קלוגר]. ודבריו תמוהים ונגד כל האחרונים, הריא''ז, והכנסת הגדולה, והטורי זהב, והמגן אברהם, והפרי חדש והגנת ורדים והגאון היעב''ץ, שכל שהדליקה בפני הרוח ממש לא יצא ידי חובה, [ויחזור להדליק בלי ברכה]. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה. וראה לעיל סוף סעיף א בהערה]. ד המדליק נרות חנוכה בערב שבת מבעוד יום, ואחר כך כבתה לפני קבלת שבת, בכל זאת אינו זקוק לה להדליקה שנית, שמכיון שהוא חייב להדליק בערב שבת מבעוד יום, וכבר בירך עליה ''להדליק נר חנוכה'', כבר התחילה המצוה כדת, והואיל והדלקה עושה מצוה, כבתה אין זקוק לה. ואף על פי כן מהיות טוב יחזור וידליקנה שנית, ותבא עליו ברכה. [אף שמרן הש''ע (סי' תרעג ס''ב) פסק שגם בע''ש אם כבתה מבעו''י קודם קבלת שבת אין זקוק לה, וכ''כ בשו''ת תרומת הדשן (סי' קב), ובלקט יושר (עמוד קנ), מ''מ רש''ל בתשובה (סי' פה) חולק וסובר שבע''ש זקוק לה, אך לא יברך. וכ''כ הט''ז, שמכיון שעדיין לא קיבל שבת, יחזור וידליק בלי ברכה. וכן העלה בשו''ת חסד לאברהם תנינא (חאו''ח סי' פ). ע''ש. ואנו אין לנו אלא דברי מרן הש''ע שקבלנו הוראותיו. ומ''מ מהיות טוב יחזור וידליקנה. שהרי אף אם כבתה בימי החול, דקי''ל כבתה אין זקוק לה, מ''מ כתב האור זרוע ח''ב (סי' שכב), דמ''מ טוב יעשה אם יחזור וידליקנה. וכ''כ הב''ח (סי' תרעג) בשם מהר''ש. וכ''כ הט''ז בשם רש''י, שמצוה להחמיר ולהדליקה, דלא גרע מן המהדרין. וכ''כ בשו''ת מהרש''ל (סי' פה). וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה]. ה אם בעת ההדלקה לא היה בנר שמן כדי שיעור ההדלקה, או שהדליק בנר שהוא קטן משיעור הנזכר, אפילו אם אחר שבירך והדליק, הוסיף שמן כדי שיעור הדלקת נ''ח, לא יצא ידי חובתו. מפני שצריך להיות שמן כשיעור הדרוש לפי הדין בעת ההדלקה, שההדלקה עושה מצוה. [כ''פ הרא''ש והובא בש''ע סי' תרעה ס''ב. וע' בשו''ת הר צבי חאו''ח סי' קיד]. וצריך לכבותה ולאחר שיוסיף שמן כדי שיעור ההדלקה, יחזור וידליקנה ''בלא ברכה'', [הנה הפר''ח כתב שצריך לחזור ולברך. וכ''כ בשו''ת פרי הארץ ח''ג (חאו''ח ס''ס ב). אולם בגמרא (שבת כא:) מובא ב' פירושים, פירוש אחד, דאי לא אדליק מדליק בתוך אותו זמן. ופירוש שני, לשיעורה, שצריך ליתן שמן כשיעור הנז' שהוא חצי שעה. וכתבו בהגמ''י (הל' חנוכה פ''ד ה''ה אות ב), והסמ''ג בהל' חנוכה בשם ר''י, שנהגו העם כלישנא קמא, דלא בעינן שום שיעור. וכ''כ ראבי''ה בשם רבינו תם, והאור זרוע, והב''ח, ועוד. ואע''ג דקי''ל שצריך ליתן שמן כשיעור, היינו דוקא להחמיר שלא לכבותן אחר חצי שעה, אבל לא להקל. ולפ''ז לענין ברכה אמרינן סב''ל. ואע''פ שהרמב''ם (הל' חנוכה פ''ד ה''ה) סובר דהני לישני לא פליגי, ופסק כשניהם להחמיר, מ''מ כיון דאיכא רבוותא דס''ל דהני לישני פליגי אהדדי, לא יצאנו מידי ספק, וסב''ל. וכ''כ הפמ''ג (סי' תרעה מש''ז אות ג). חזו''ע הלכות חנוכה]. ולכן יש לכל אדם שבא להדליק נר חנוכה להסתכל ולבדוק היטב בנרות החנוכה, ועיניו יחזו ויבחנו אם יש שמן מספיק לשיעור חצי שעה, כי קורה לפעמים שלא נתן שמן מספיק בנרות, או שנשפך ממנו על ידי דחיפה או מקרה אחר, ורק אחר שיהיה נוכח שיש שמן כשיעור הנ''ל, יברך ברכות ההדלקה וידליק. [ילקו''י מועדים עמ' רכא]. ואם אחר שבירך והדליק הרגיש כעבור זמן מה שלא היה שמן כשיעור בתוך הנרות, יש לו לכבותם, ולאחר שיוסיף שמן עד השיעור, יחזור וידליק בלי ברכה. [ילקו''י מועדים עמוד רכב הערה יח]. ו צריך להדליק את נרות החנוכה במקום הנחתם, שאף על פי שהדלקה עושה מצוה ולא ההנחה, הדלקה במקומה בעינן. ואם היתה החנוכיה מונחת במקומה שלא לשם מצוה, אינו צריך להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה, אלא מדליקה שם. לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום, שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה, במוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצות חנוכה. [ש''ע סי' תרעה סעיף א]. ז אם בעל הבית חולה, ואינו יכול לקום ממטתו להדליק נרות חנוכה, לא יביאו לו הנרות ליד מטתו כדי שידליקם, ואחר כך יניחום במקומם, אלא ימנה שליח שידליק הנרות במקום הנחתן, והשליח יברך וידליק הנרות. אבל לא יברך בעל הבית והשליח ידליק, שבכל מקום העושה את המצוה הוא שמברך עליה. והשליח מברך ''להדליק נר חנוכה'', ואם בירך ''על הדלקת נר חנוכה'', יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכא. הליכות עולם ח''א עמ' ס, ודלא כמ''ש בבן איש חי שהשליח ידליק ובעל הבית יברך, שזה ספק ברכה לבטלה]. ח המדליק נרות חנוכה צריך להדליק את רוב היוצא מן הפתילה, עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ולא יסלק ידו מההדלקה עד אשר ידליק רוב הפתילה היוצאת. [כ''כ בשו''ת מהר''י מברונא (ס''ס לט). וכן מבואר בירושלמי (רפ''ב דשבת), דלית טעמא אלא משום הוצאת האור ברוב הדולק. ע''ש. וקאי אנר חנוכה. וכ''כ הרב מתא דירושלם רפ''ב דשבת (דף ז:), וכ''כ הגאון בעל חות יאיר במקור חיים (סי' תרעו). וע''ע בשו''ת התעוררות תשובה (סי' תסד), ובשו''ת תפארת נפתלי (סי' מט אות ב). וכ''פ בבן איש חי (שנה ב פר' נח אות טו). ולאפוקי ממ''ש בשו''ת מי יהודה (חאו''ח ס''ס ל), שהפוסקים לא הזכירו דבר זה בדיני חנוכה, משום דקי''ל כבתה אין זקוק לה, לכן א''צ להדליק רוב היוצא. ע''ש. וליתא, אלא גם בחנוכה צריך להדליק רוב היוצא]. ט טוב לחנך את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך בהדלקת נרות ההידור שבכל ערב. אבל אם לא הגיעו לחינוך, אין לתת להם להדליק בנרות החנוכה שהוא יוצא בה. ונר השמש מותר להדליקו אפילו על ידי תינוק שלא הגיע לחינוך, הואיל ואין בו שום קדושה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רז]. י נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. והאשה מוציאה את בעלה ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. ולפיכך כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן ההדלקה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שימנה את אשתו להדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת השמש, ובזה גם הוא יוצא ידי חובה, ששלוחו של אדם כמותו. והאשה מברכת בנוסח הרגיל ''להדליק נר חנוכה''. ואם בירכה ''על הדלקת נר חנוכה'' אינה מברכת שוב. [ילקו''י מועדים עמ' רכג. יחו''ד ח''ג סי' נא. וע' בגמ' שבת (כג.), א''ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. והנה אף שלענין מגילה נחלקו הראשונים אם הנשים מוציאות את האנשים י''ח, מ''מ בנר חנוכה האשה מדליקה ומוציאה את האיש י''ח. וכמ''ש הסמ''ג הל' מגילה (בספר מועדי ה' דף צח.), דשאני מקרא מגילה שהוא כמו קריאת התורה, לכך אינה מוציאה את האיש י''ח מקרא מגילה. וכ''כ בספר האשכול ח''ב (עמ' ל), והוסיף, וי''א דשאני מגילה דאיכא משום קול באשה ערוה. וכ''כ בעל המאורות (מגילה יט:) בשם בעל העיטור, דבהדלקת נר חנוכה כיון שא''צ שיהיו שם אנשים בשעת ההדלקה, שפיר מוציאות י''ח את האנשים. וכ''כ הארחות חיים (הל' פורים אות ב) בשם בעל העיטור. וכ''כ המאירי (שבת כג. ומגילה ד.), וכ''פ הריטב''א (שם). והנה דעת הרי''ף והרמב''ם ורש''י והרשב''א והריטב''א וה''ה והאו''ז ובעל המאורות והארחות חיים והכל בו והריא''ז, שאף במגילה הנשים מוציאות את האנשים. וכ''ש בחנוכה. וכ''פ מרן הש''ע (סי' תרפט) שאף במגילה האשה מוציאה אנשים י''ח. וא''צ לומר שמוציאה י''ח בנר חנוכה. וראה בחזון עובדיה (הל' פורים עמו' נז), ובמאור ישראל ח''ג (עמוד רפד).] יא מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק עם ברכה בחדרו במלון, שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכד. יבי''א חלק ה סימן יז סק''ד. יחו''ד ו/מג) יב סומא (עיור) אם יש לו אשה, תדליק אשתו נר חנוכה ותברך. ואם אין לו אשה, ויש לו בית מיוחד מדליק על ידי סיוע של אחר, ויברך כל הברכות, כיון שהסומא חייב בכל המצות, ובהדלקתו יש פרסומי ניסא לאחרים. ואף על פי שיש אומרים שמדליק בלי ברכה, מנהג ירושלים שהסומא מדליק בברכה. [ילקו''י מועדים עמ' רכד. וכ''כ בשו''ת מהרש''ל (סי' עז), שאם הוא נשוי, יאמר לאשתו להדליק נ''ח עליו, ואם אין לו אשה, ויש לו בית בפ''ע, צריך להדליק בעצמו ע''י סיוע אחר, שאע''פ שהוא אינו רואה, כיון שאחרים רואים איכא פרסומי ניסא, כדין ציצית שכתוב בו וראיתם אותו, והואיל וישנו בראיה ע''י אחרים חייב בציצית, וכ''ש שחייב בנ''ח, שהרי אחרים רואים את הנרות, והרי כבר נפסקה הלכה כחכמים שהסומא חייב בכל המצות. ולא דמי לנר של הבדלה, שהסומא אינו מברך, כמ''ש בש''ע (סי' רחצ סי''ג) דשאני התם דבעינן שיאותו לאורו. משא''כ הכא דאיכא פרסומי ניסא לאחרים. והובא במג''א (ס''ס תרעה סק''ד), ובא''ר (סק''ז). ובספר שלחן תמיד לבעל מרכבת המשנה (עמוד רסו). וכתב בספר עושה שלום (דף קלו.), שלדעת האחרונים הנ''ל הסומא מברך ברכת להדליק נ''ח. וכ''פ הרב מזבח אדמה (דף י.). וכיו''ב קי''ל (בש''ע סי' סט ס''ב), שהסומא חייב לברך ברכת יוצר המאורות, מפני שאחרים הרואים אותו יורוהו הדרך אשר ילך. וכאן ג''כ הוא מקיים פרסומי ניסא בראיית אחרים את נרותיו הדולקות למצות חנוכה.]. יג סומא שהדליק נר חנוכה מוציא את כל בני ביתו ידי חובת ההדלקה. [ואמנם היעב''ץ כתב ''שהסומא אינו מוציא אחרים'', אולם מאחר שהסומא חייב להדליק נר חנוכה, בודאי שמוציא את אחרים ואת כל בני ביתו ידי חובתם. וכמ''ש רב נטרונאי גאון, שסומא רשאי להיות ש''צ. וכ''ה בספר המנהיג, ובארחות חיים, ובאו''ז בשם רב יהודאי גאון. ושכן כתבו הגאונים, וכ''פ הרמב''ם, והרא''ש. וכ''ה בשו''ת בני יהודה עייאש, ובברכי יוסף, ובשלמי צבור. והוא הדין לגבי הדלקת נרות חנוכה שמוציא הרבים ידי חובתם. וראה בחזו''ע על הלכות חנוכה]. סימן תרעד - להדליק מנר לנר א מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה הסמוך לו על ידי פתילות ארוכות, ומותר להדליק אפילו נר של המהדרין מן המהדרין, מנר החיוב, כיון שעל כל פנים שניהם נרות מצוה. אבל לא ידליק מנר חנוכה לנר חנוכה על ידי אמצעי, כגון שכבה הנר שבידו שמדליק ממנו את נרות החנוכה, אינו רשאי להדליקו מנר חנוכה כדי שימשיך להדליק את נרות החנוכה הנוספים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכב מרן בש''ע (סי' תרעד ס''א), אבל הרמ''א בהגה כתב, ונהגו להחמיר בנרות החנוכה אפי' מנר לנר, משום שעיקר המצוה אינו אלא נר אחד, ולכן אין להדליק זה מזה. ע''כ. (ומקורו מן התוס' שבת כג. ד''ה ש''מ, והמרדכי פ''ב דשבת סי' רעא). ורעק''א בתשובה (סי' יג), תמה ע''ד הרמ''א, שמכיון שנהגו אצלם כמו המהדרין שכל אחד מדליק נ''ח לעצמו, הרי כוונתו שלא לצאת י''ח בשל בעה''ב, וממילא מחוייב מדינא, וכמ''ש המג''א (סי' תרעז סק''ט), וא''כ הוי נ''ח ממש, ויהיה רשאי להדליק נר מנר. וצע''ג. ע''ש. ושמא כוונת הרמ''א לומר שמא יאמרו בני אדם שכיון שהשאר אינם אלא להידור מצוה ואינם מצוה כל כך, והוי כעין גזרה. ועכ''פ נראה שאין לחוש לזה, שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו. וראה בחזו''ע על הלכות חנוכה]. ב אם הדליק נרות חנוכה, וכבתה אחת מהן לאחר מכן, ורוצה להחמיר ולחזור ולהדליקה, לא ידליקנה מנר הסמוך לה, אפילו בלי אמצעי, דהיינו על ידי פתילה ארוכה, כיון שמן הדין קיימא לן כבתה אין זקוק לה, חשיב כנר הרשות שאין מדליקין אותו מנר מצוה. (מג''א בשם הגמ''י ומהר''ם טיקטין). ג אסור להדליק נר של חול או סיגריה מנר החנוכה, ורק אחר שעבר זמן מצותה, דהיינו חצי שעה לאחר ההדלקה, מותר להדליק ממנה, כמו שמותר להשתמש לאורה לדבר הרשות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכג]. ד נר של בית הכנסת, ונר של שבת, ונר של חנוכה, ונר של תלמוד תורה, כולם נחשבים נרות של מצוה, ומותר להדליק נר זה מנר האחר. (ש''ע סי' תרעד ס''ב). אסור להשתמש לאורה א אסור להשתמש לאור נרות חנוכה, ואפילו תשמיש עראי כגון לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור, כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו (שבת כב.). א) ותשמיש עראי של מצוה מותר. ולכן אם נסתפק לו דין שהוא צורך חנוכה, מותר להשתמש לאורה. ב) ואפילו תשמיש של קדושה כגון ללמוד לאורה אסור, ולכן נוהגים להדליק נר נוסף שנקרא שָׁמַשׁ כדי שאם ישתמש לאורה, יהיה לאור הנוסף, שמדליקים אותו לאחרונה, ונוהגים לתת הנר הנוסף יותר גבוה מנרות המצוה, ורמז לדבר: שרפים עומדים ממעל ''לו'', שמנין נרות המצוה בכל הלילות ביחד הם שלשים וששה כמנין ''לו''. ואם אי אפשר להניח נר השמש גבוה יותר משאר הנרות, יניחנו רחוק קצת מהם, כדי שיהיה ניכר שאינו מנרות המצוה. ג) ב אחר שעבר זמן מצותה, שהוא חצי שעה משעת הדלקתה, מותר להשתמש לאורה. [כ''כ הרי''ף אם היתה דולקת והולכת כשיעור הזה, ורצה אח''כ לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. וכ''פ הרמב''ם. וכ''ה בש''י סי' תרעב ס''ב. וכתב הר''ן, וה''ט לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה, דהיינו כל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה, דומיא דעצי סוכה שמותרים לאחר החג. אבל מקצת מן הגאונים כתבו שאם נשאר שמן בשמיני עושה לו מדורה ושורפו, מפני שהם עשויים להתבער לגמרי וכו'. ע''כ]. ג מותר להשתמש במנורת החנוכיה להאיר בסעודת מצוה וכיו''ב, אחר שנגמר זמן מצותה. [כן נראה מד' הר''ן שאף למקצת הגאונים מותר בתוך ימי החנוכה, וכ''ש להרי''ף והרמב''ם, שמרן פסק כדבריהם. ובשו''ת משנה שכיר (סי' רה) אסר להשתמש במנורת החנוכיה כל ח' ימי חנוכה, והביא ראיה ממ''ש הריא''ז נ''ח שכבה אסור להדליקו לעשות בו חפציו, שכבר הקצהו למצותו כל ח' ימי חנוכה, וכן השמן הנשאר בנר אסור להשתמש לאורו. ובאמת שאין חילוק בין השמן למנורת החנוכיה, שלדעת הרי''ף והרמב''ם אחר זמן מצותה לא הוקצו, ומותר לעשות בהן כל צרכיו. וכ''ה דעת מרן הש''ע. ואף שהאחרונים של רבני אשכנז החמירו בזה, אנו אין לנו אלא דברי מרן]. ד כשם שאסור להשתמש לאור נר החיוב של החנוכה, כך אסור להשתמש בנרות של ההידור שמוסיפים בכל לילה. אבל נר השמש של נרות החנוכה, הוא נר של חול גמור, ואין בו קדושה כלל, ורשאים להשתמש בו לכל דבר הרשות. [גנת ורדים בגן המלך (סי' מב), ושו''ת כתב סופר (ס''ס קלג), ושמחת יהודה נג'אר מס' סופרים (פ''כ ה''ו). ע''ש. ילקו''י מועדים עמוד ריח. ומה שכתבנו לגבי נר השמש, כ''כ הפר''ח, ואמנם בספר קב הישר (פרק צו), כתב, שמכיון שכתבו המפרשים שהמנהג ליתן את נר השמש למעלה מנרות החנוכה, רמז לדבר שרפים עומדים ממעל לו, ל''ו נרות של כל ימי החנוכה. לפ''ז יש קדושה גדולה בנר השמש יותר מנרות החנוכה, דוגמת שרפי מעלה וכו', וצווח ככרוכיא על המשתמשים באור השמש לדברי חול וכו'. ע''ש. ונוראות נפלאתי, שע''י רמז קל של שרפים עומדים ממעל לו, הוציא הלכה מוזרה זו, שיש לשמש קדושה יותר מכל נרות החנוכה, וזה אינו, כי לא נעשה השמש אלא כדי שאם ישתמשו לדבר הרשות לא יהנו מנרות החנוכה אלא מן השמש, וכמ''ש המרדכי, ולעולם אין בו קדושה כלל. ומותר גמור להשתמש בו לכל דברי חולין. וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה]. ה אין איסור להשתמש לאור נר חנוכה, אלא בתשמיש שנהנה ממנו, אבל מותר ללכת לאורם כדי שלא יכשל, אם כבה החשמל בבית, ואיננו מחוייב לעצום עיניו. [ילקו''י מועדים עמ' ריח. שאין על זה תורת שימוש לאורה. וכ''כ מהריק''ש בהגהותיו (סי' תרעג), שו''ת פני אריה (ס''ס מז), מועד לכל חי (סי' כז אות טל). וכ''פ המשנ''ב (סי' תרעג ס''ק יא, ובשעה''צ סק''י) בשם הפר''ח. וכיו''ב כתבו התוס' (שבת כא.) שכל דבר שיכול לעשות בלי נר כגון להוציא יין מן החבית, מותר להשתמש לאור כל נר, אלא שמרן הב''י (סי' רסד) כתב שהטור לא סמך ע''ז. וכ''פ מרן (ר''ס רסד). ומ''מ בנ''ד יש להתיר כד' מהריק''ש. וראה ביחזו''ע הלכות חנוכה]. ו יש מי שכתב לאסור לדבר עם חבירו בפתח הבית לאור נר החנוכה, דנחשב בכלל משתמש לאורה. אולם לדינא אין צריך לחוש לזה, שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניח נרות החנוכה על שלחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח הבית אינו צריך לנר אחרת, ואף על פי שהוא עומד שם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש, שפיר דמי. [הריטב''א (שבת כא:) כתב, ומורי הרב ז''ל היה אוסר לשום אדם לדבר עם חבירו בפתח הבית לאור נר החנוכה. ע''כ. אולם המאירי (שם) כתב, שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניח נרות החנוכה על שלחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח הבית אינו צריך לנר אחרת, ואע''פ שהוא עומד שם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש, שפיר דמי. וכבר ראיתי לקצת רבנים שהיו נוהגים לעמוד שם ולשוחח עם חבריהם בלא נר אחר, אלא שאני נוהג למעשה להדליק נר אחרת אפי' בלא צורך תשמיש, כי מנהג אבותינו ורבותינו בידינו. ע''כ. ומוכח דס''ל דלא כחומרת רבו של הריטב''א הנ''ל]. סימן תרעג - שמנים ופתילות הכשרים לחנוכה א כל השמנים והפתילות כשרים להדלקת נר חנוכה, אף על פי שאין השמנים והפתילות נמשכים אחר הפתילה, ואין האור נתלה יפה בהן. ושמן זית מצוה מן המובחר, מפני שאורו צלול ביותר. וכן מצוה מן המובחר לעשות הפתילה מצמר גפן. י) ובמקום שאין שמן מצוי כלל נוהגים להדליק נרות חנוכה בנרות שעוה כי גם הן אורן צלול כמו השמן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריג]. ב מי שהכין נרות שעוה להדליק לנרות חנוכה, והדביקם בפמוט לצורך ההדלקה, ושוב נזדמן לו שמן, יניח מידו נרות השעוה, וידליק אך ורק בשמן, שעיקר המצוה בשמן, הואיל והנס קרה בבית המקדש בשמן. ואפילו לא הובא לו שמן זית, אלא רק משאר שמנים, וכבר הדביק נרות שעוה, בכל זאת יניח נרות השעוה מידו, וידליק בשמן. ג ''פתיל-צף'' הנתון על השמן, אף על פי שהפתילה מצופה בשעוה, ובתחלה נדלקת רק השעוה, ורק אחר כך נדלקת הפתילה, וקיימא לן הדלקה עושה מצוה, מכל מקום הכל נחשב להדלקה אחת, וכשר להדלקת נר חנוכה לכתחלה. ד לכתחלה לא ידליק חלק מהנרות בשמן, וחלק מהנרות בשעוה, בלילות ההידור, אלא ישווה מדותיו וידליק את כל הנרות או בשמן או שעוה. ג) ומכל מקום כשהשמן זית ביוקר, יכול להדליק נר החיוב לבד משמן זית, ונרות ההידור משאר מיני שמנים, ואפילו בנר שעוה. ד) ה דעת רבים וכן שלמים מאחרוני דורינו, שאין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות החשמל, ויש פנים הנראים בהלכה לדבריהם, שצריך להקפיד על שמן ופתילה, בדומה להדלקת המנורה בבית המקדש, שבה נעשה הנס. ולא יהא אלא ספק אין להכנס בספק ברכה לבטלה, ולכן לא יברך על נרות חנוכה בנורות חשמל. ואף אם יזדמן שאין לו שמן או שעוה לנרות חנוכה, יש להדליק החשמל בלא ברכה. וצריך שיהיה מונח במקום שאין רגילים להניח בו נר החשמל בשאר ימות השנה. ואם אחר כך נזדמן לו נר חנוכה הכשר להדלקה, ידליקנו בברכה. וגם בבית כנסת אין לברך על הדלקת חנוכיה חשמלית. ה) ו אין יוצאים ידי חובה בנרות גאז, שאין להם פתילה, ויש לנהוג לגבם כאמור בענין נר החשמל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רטז]. ז שמן שיש בו תערובת שומן מהותך של בהמה טמאה, מן הדין כשר הוא להדלקת נרות חנוכה, ורק מהיות טוב להמנע מלהדליק בו נרות חנוכה. והוא הדין בשמן שיש בו חשש תערובת שמן חזיר, שכשר להדלקת נר חנוכה. ח שמן שנמצא בו עכבר, ומאוס עליו להשתמש בו לאכילה, אף על פי שיש בשמן ששים נגד העכבר, שאינו נאסר מן הדין לאכילה, מכל מקום אסור להדליק ממנו נרות חנוכה, כדין נר של בית הכנסת. ו) ט לכתחלה אין להדליק נר חנוכה בשמן של זיתי ערלה, שאסור בהנאה. ואף על פי שאסור להשתמש לאורה, מכל מקום הוא נהנה במה שחוסך מלהוציא על שמן ופתילה לחנוכה. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה]. אולם אם אין לו שמן אחר זולת שמן של ערלה, ידליק בשמן של ערלה, אך לא יברך. ובאופן כזה אין ליהנות מהנר לאחר חצי שעה מההדלקה. [שהרי אחר חצי שעה שנגמרה המצוה מותר ליהנות מנר חנוכה, ולכן אין לו ליהנות משמן של ערלה]. וכן מותר השמן שבנר יזהר שלא ליהנות ממנו, אחר שהוא שמן של ערלה. וגם יזהר שלא ידליק את נר השמש משמן של ערלה, אחר שהוא עשוי לשם הנאה. ז) י שמן שהונח תחת המטה וישנו עליה בלילה, אף על פי כן כשר הוא להדלקת נרות חנוכה ונרות שבת, ובפרט בזמנינו שהקרקע של בתינו מרוצפת באבנים או בקורות. שאפילו לענין אכילה, מותר לאכול מאכלים שהונחו תחת המטה, ובפרט במקום שיש הפסד מרובה. ח) יא המדליק נר חנוכה בשמן גזול או גנוב, יצא ידי חובתו בדיעבד, אבל אין לו לברך עליו ברכת ''להדליק נר חנוכה''. ט) יב חיילי צה''ל שרוצים להדליק נרות חנוכה בשמן רובים, טוב ונכון לקבל רשות על כך מהשר ומהמפקדים, שבסמכותם נתון הדבר, כדי שיוכלו להשתמש בשמן זה לנרות חנוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רטז]. יג אין להדליק נרות חנוכה בכלי חרס הנשבר, או בקליפה של לימון, או של בצלים, דהוי ביזוי מצוה. ויש אף שחוששין לומר שברכתו ברכה לבטלה. וכן בקליפי ביצים וכדומה. וכבר ביארנו לעיל (סימן תרעא סי''ד) שיש אומרים שההדלקה בכלי היא לעיכובא. יד אין צריך להחליף את הפתילות של נרות חנוכה בכל ערב בפתילות חדשות, אלא מדליק אותם עד שיכלו, ואדרבה הרי נוחים הם להדלקה יותר מחדשים. ומכל מקום יש נוהגים לקחת פתילות חדשות בכל לילה, זכר למקדש. י) טו יש מי שכתב, שיש ליזהר שהפתילה של אתמול יקחוה לנר של החיוב שמדליק בראשונה, והפתילה החדשה של אותו לילה יקח אותה לנר ההידור, משום שאם ידליק בלילה השני את הפתילה החדשה לנר החיוב, והפתילה של אתמול לנר ההידור, נמצא שהוריד את הפתילה של אתמול מקדושתה, שאתמול היתה לעיקר המצוה, והיום רק להידור, וקיימא לן מעלין בקודש ואין מורידין, לכן לעולם יקח את הפתילה שהדליק אתמול לנר החיוב של היום. אולם אין דבריו מוכרחים, דתשמישי מצוה מותר לשנותם אף למצוה שהיא פחותה ממנה, שדוקא לגבי תשמישי קדושה אמרינן דמעלין בקודש ואין מורידין, משא''כ לגבי תשמישי מצוה. ולכן אף על פי שמדליק כל לילה את הפתילה החדשה, לנר החיוב, והפתילה של אתמול לנר ההידור, אין בכך כלום. וכן המנהג פשוט שמשאירים את הפתילות הישנות במקומם, ואת הפתילה החדשה נותנים בנר החנוכה שמברכים עליו. יא) סימן תרעב - זמן הדלקת נר חנוכה א זמן הדלקת נרות החנוכה הוא בצאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת החמה, לא מאחרים ולא מקדימים, ונמשך זמנה עד שתכלה הרגל מן השוק, דהיינו כמו חצי שעה אחר צאת הכוכבים. וצריך ליתן שמן בנרות שיעור שתדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים. ומכל מקום אם לא הדליק בתחלת הלילה, מדליק והולך כל הלילה בברכה, כל זמן שלא עלה עמוד השחר. ואין לחוש בזה לספק ברכות, מאחר שכך המנהג להדליק בברכה גם אחר חצי שעה מצאת הכוכבים. ואם לא הדליק עד שעלה עמוד השחר, ידליק אז בלי ברכה. א) ב מי שהגיע לביתו עשרים דקות לפני עלות השחר, אף שלא נשאר לו מן הלילה חצי שעה משעת הדלקת נר החנוכה, מכל מקום ידליק בברכה, כלשון השלחן ערוך שידליק כל הלילה, ונכלל בזה ממש עד לפני עלות השחר. ב) ג אסור לאכול סעודת קבע קודם הדלקת נרות חנוכה. ואפילו התפלל מנחה וערבית מבעוד יום. ודוקא סעודת קבע, שהוא יותר מכביצה פת, [והיינו ביצה בלא קליפתה כחמשים גרם]. אבל בפחות מכן, וכן אכילת פירות וכדומה מותר. ג) ועוגה דינה כמו פת, שאסור לאכול יותר מכביצה. ד) ויש להחמיר חצי שעה קודם זמן ההדלקה שלא לאכול סעודת קבע, דהיינו יותר מכביצה פת. אבל סעודת עראי ואכילת פירות ושתיית משקים קלים מותר. ה) ד איסור אכילה קודם ההדלקה הוא גם לאשה אלמנה או גרושה המדליקה לבדה. אולם אשה שבעלה מדליק עבור כל בני הבית, יכולה להקל לאכול סעודת קבע קודם הדלקת הנרות, ובפרט אם בעלה מאחר לבוא להדליק את הנרות, ובלבד שיש צורך בדבר. ואם נהגה האשה להחמיר בזה, תמשיך במנהגה. ו) ה וכן אסור להתחיל במלאכה קודם הדלקת נרות חנוכה. ואפילו ללמוד תורה אסור משיגיע זמנה. ובלימוד תורה אין להחמיר חצי שעה קודם שיגיע זמן ההדלקה, משום ביטול תורה. ז) ו חיילי הצבא, שאינם יכולים להדליק נר חנוכה עם זמן צאת הכוכבים, מסיבה בטחונית, (ואין מדליקין עליהם בבתיהם), ורוצים להדליק נר חנוכה לפני השקיעה ולכבותו עם רדת החשיכה, אין להם לברך בהדלקה זו, דחשיב ברכה לבטלה לכולי עלמא, כיון שאינו נשאר דלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רי]. ז בתי כנסת שמתקיימים בהם בכל יום שיעורי תורה עם קהל המתפללים, בין תפלת מנחה לערבית, או לאחר ערבית, אם נראה למגיד השיעור שהקהל יחזרו לשיעור לאחר הדלקת נרות חנוכה, יש להעדיף קיום מצות ההדלקה בזמנה, דהיינו שהצבור ילך לביתו להדליק עם צאת הכוכבים. אבל אם קיים חשש שאם ילכו לביתם להדליק נר חנוכה, ימנעו מלחזור לשיעור, יש לקיים את השיעור כמו בכל יום, ולאחר השיעור ילכו להדליק נר חנוכה בביתם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריא]. ח אברכי ישיבות יכולים להמשיך בסדר לימודם בימי החנוכה כרגיל, וימנו את האשה להדליק נר חנוכה בזמן צאת הכוכבים. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו נר חנוכה אחר סיום לימודם, כדי שלא לגרום ביטול תורה דרבים. ואם האברכים קובעים לימוד מיד לאחר ההדלקה, יכולים להפסיק מסדר לימודם להדלקת נרות חנוכה בצאת הכוכבים, ולחזור מיד ללימודם. אבל אם הדבר גורם לביטול תורה דרבים עדיף שינהגו כנזכר. ח) ט בעל חנות שסוגר את חנותו בשעת ערב מאוחרת, יאמר לאשתו שתדליק נר חנוכה בביתו בצאת הכוכבים ויצא ידי חובה בהדלקתה. ועדיף לנהוג כך מאשר שבעל הבית ידליק בעצמו בלילה אחר חצי שעה מצאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמ' ריא]. י מי שהגיע לביתו בלילה בשעה מאוחרת בימי חנוכה, ולפניו מצות תפלת ערבית, ומצות הדלקת נר חנוכה, יקדים להתפלל תפלת ערבית, שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ועוד שיש להקדים קריאת שמע שהיא דאורייתא, ואחר כך ידליק נר חנוכה, ויקיים גם פרסומי ניסא. ט) יא בן המתארח אצל אביו בשבת חנוכה, ויוצא מביתו ביום ששי אחר פלג המנחה כדי ללכת לאביו, ועתיד לחזור לביתו בלילה, יש אומרים שידליק בביתו אחר פלג המנחה, באופן שהנרות ידלקו עד אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, שמאחר וחוזר לישן בביתו, החיוב הוא על הבית. ובן חתן שנושא אשה בלילה, כיון שבשעת ההדלקה היה עדיין רווק וסמוך על שלחן אביו, יוצא ידי חובה בהדלקת הנרות של אביו. ואם ירצה טוב שיחמיר להדליק נר חנוכה בלא ברכה כשמגיע לביתו אחר החתונה. יב מי שנאנס ולא הדליק לילה אחת, אין לו תשלומין למחר, אלא מדליק למחר כמספר הנרות שמדליקים כל העולם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריג]. סימן תרעא - הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת א המנהג פשוט להדליק נרות חנוכה גם בבתי הכנסת בברכות, משום פרסומי ניסא, והוא מנהג ותיקין. א) ב נהגו להדליק נרות החנוכה שבבית הכנסת, בין מנחה לערבית, עם שקיעת החמה, ואע''פ שזמן הדלקת נר חנוכה לכל אחד בביתו הוא בצאת הכוכבים, מכל מקום הואיל ואי אפשר לעכב את הקהל שיוצאים מבית הכנסת מיד אחר ערבית, לכן מדליקים עם שקיעת החמה בין מנחה לערבית, כדי שבמשך כל הזמן של תפלת ערבית הצבור יראו את נרות החנוכה, ואיכא פרסומי ניסא. ואילו היו צריכים להמתין עד אחר ערבית, לא היה פרסומי ניסא כל כך בהדלקתם בבית הכנסת, כי מיד הקהל יוצאים לקיים מצות הדלקת נר חנוכה בביתם. ב) ג בכותל המערבי המנהג פשוט שמברכים ומדליקים נרות חנוכה בברכה, בין מנחה לערבית, ויש בדבר פרסומי ניסא. ג) ד אין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת, ואף המדליק בברכות בבית הכנסת, חוזר ומדליק בביתו, שמצות חנוכה נר איש וביתו. [הריב''ש בתשובה סי' קיא]. וחוזר ומברך את כל שלשת הברכות לפני הדלקתו, כדי להוציא את בני ביתו ידי חובתם. ואם הוא גר לבד בביתו, והדליק נרות חנוכה בבית הכנסת במעמד הצבור בלילה הראשון ובירך שלשת הברכות, כשמדליק בביתו לא יברך אלא ברכת להדליק נר חנוכה בלבד, ולא יחזור לברך בביתו שעשה נסים ושהחיינו, מפני שכבר בירך ברכות שעשה נסים ושהחיינו, ויצא ידי חובה. ד) ה אם חל ליל כ''ה כסליו בליל שבת, שכל אחד ואחד מן הקהל הדליק נר חנוכה מבעוד יום, ובירך כל שלשת הברכות, ואחר כך הולכים לבית הכנסת להתפלל, המדליק נר חנוכה בבית הכנסת לא יברך אלא ברכת להדליק נר חנוכה, ולא יברך ברכת שעשה נסים ושהחיינו, מאחר שכל הקהל בירכו ברכות אלה בביתם ויצאו ידי חובה. ורק ההדלקה והברכה נעשית שוב בבית הכנסת משום פרסומי ניסא. ה) ו מצוה על כל אחד להמציא עצמו להדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, ולברך עליהם בצבור. ואף מי שהדליק בברכה בבית הכנסת, וגם בביתו, אם נזדמן לו להיות בבית כנסת אחר לתפלת ערבית או לשיעור תורה יומי, רשאי לחזור ולהדליק בבית הכנסת האחר בברכה, לכבוד הצבור שבבית הכנסת כי פנים חדשות באו לכאן. ו) ז מי שהדליק בביתו בלילה הראשון ובירך כל הברכות, לרבות שהחיינו, ובא להדליק בבית חבירו, פשוט שחוזר ומברך גם שהחיינו. ז) ח יש מי שאומר שאין צריך לתת שמן כשיעור הדלקה של חצי שעה בנרות חנוכה שבבית הכנסת, אלא כדי שיעור תפלת ערבית, שנמצאים הקהל בבית הכנסת, ואיכא פרסומי ניסא, ואפילו אם נתן בה שמן הרבה, מותר לשמש לכבותה מיד לאחר שהקהל עזב את בית הכנסת, ואין צריך להניחה עד שתדלק חצי שעה. ונכון להחמיר שלא לכבות נרות החנוכה שבבית הכנסת, עד כלות חצי שעה אחר צאת הכוכבים. [ילקו''י מועדים עמ' רב]. ט נוהגים במסיבות הנערכות באולמות בלילי חנוכה, שמשמיעים בהם דברי תורה לקרב את ישראל לצור מחצבתם, להדליק נרות חנוכה עם ברכה בשם ומלכות, משום פרסומי ניסא, ויש להם על מה שיסמוכו. דמאחר וקהל רב מתאסף במקום, לא גרע מבית הכנסת שמדליקין בו נרות חנוכה לפרסומי ניסא. וטוב להתפלל שם ערבית בצבור, מיד לאחר ההדלקה. אך אין זה מעכב. ח) י המנורה של נרות החנוכה בבית הכנסת מניחים אותה על שלחן לימין ארון הקודש, שהוא צד דרום של בית הכנסת, שכן המנורה שהיתה בהיכל של בית המקדש היתה בצד דרום. וכמו שאמרו בב''ב (כה:) שלחן בצפון ומנורה בדרום, ויש שמסדרים את הנרות בין מזרח למערב, ויש שמסדרים את הנרות בין צפון לדרום, ונהרא נהרא ופשטיה. ונוהגים להניחם בבית הכנסת במקום גבוה לפרסום הנס. ט) יא יש נוהגים שהשליח צבור או הרב של בית הכנסת, מדליק בבית הכנסת את נרות החנוכה, ויש נוהגים שהשמש מדליק. [ואם אפשר להדליק הנרות בבית הכנסת על ידי קטן, ראה להלן סעיף טז]. י) יב אין האבל תוך שבעה מדליק נרות חנוכה בלילה הראשון בבית הכנסת, בגלל ברכת שהחיינו שמעורר בקהל הרגשה לא נעימה, שיש בברכת שהחיינו התעוררות של שמחה בצבור. ואם אין אדם אחר הרוצה להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, נראה שהאבל ידליק בבית הכנסת, וגם יברך שהחיינו. אבל בשאר לילות, רשאי לברך ולהדליק גם בבית הכנסת. ובביתו מדליק נרות חנוכה בברכת שהחיינו בלי כל פקפוק.יא) יג אין מברכים בבית הכנסת על הדלקת נרות חנוכה, אלא בעשרה, כי פרסומי ניסא לא שייך בפחות מעשרה. יב) יד יש אומרים שבערב שבת שהזמן דחוק להדלקת נרות חנוכה, וטרם הגיעו עשרה מהקהל, אפשר לברך ולהדליק נרות חנוכה, כיון שעל כל פנים עתידים לבוא ולראות הנרות אחר כך, חשיב שפיר פרסומי ניסא, ויש חולקים. והמדליק בברכה יש לו על מה שיסמוך. יג) טו בית כנסת שעדיין לא הגיעו המתפללים להתפלל מנחה בערב שבת, ויש שם רוב מנין, וגם כמה נשים הנמצאות בעזרת נשים שבבית הכנסת, אפשר לצרף את הנשים למנין עשרה להדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת, ובפרט כשיבואו אחר כך עוד אנשים ויהיה מנין בבית הכנסת. יד) טז יש מי שכתב שקטן יכול להדליק נר חנוכה ולהוציא אחרים ידי חובתם. טו) ויש ויש חולקים ואומרים, שאין הקטן מוציא ידי חובת נר חנוכה את הגדולים. טז) ובפרט לדעת רוב הפוסקים הסוברים שמצות חינוך היא רק על האב ולא על הבן. וכן עיקר לדינא שיש להחמיר אף לגבי נר חנוכה, שאין הקטן מוציא אחרים ידי חובתם. ולגבי הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת שהוא רק משום פרסומי ניסא, יש מקום להקל להדליק על ידי קטן. ומכל מקום מהיות טוב משום פרסומי ניסא הראוי, כדאי שאיש גדול ידליק נרות החנוכה בבית הכנסת. ומיהו בדיעבד אם הדליק קטן בבית הכנסת שפיר דמי. יז) יז נוהגים שבכל יום מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת גם בשחרית, בלי ברכה, ובפרט כשמתפללים בהשכמה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רה]. יח בית כנסת שנוהגים להדליק מנורת חשמל שעשויה כתבנית חנוכיה, ומניחים אותה על גג בית הכנסת במרומי קרת, לפירסומי ניסא, אין לברך כלל בהדלקת מנורה זו. שאין יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה במנורת חשמל, ולכן יש להם לברך תחלה בבית הכנסת על נרות שמן או שעוה, ובזה יפטרו הדלקת מנורה זו מברכות. וכן הרואה מנורה חשמלית דולקת לשם חנוכה, אינו מברך שעשה נסים ושהחיינו, אפילו אין מדליקים עליו בביתו, הואיל ואין יוצאים בה ידי חובה. [ילקו''י מועדים עמו' רה]. סימן תרעא - סדר הדלקת נר חנוכה ומקום הנחתו א צריך להזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, כי היא מצוה חביבה עד מאד, שיש בה משום פרסום הנס בהודאה לה' יתברך על הנסים שעשה לנו, והעושה כן זוכה לבנים תלמידי חכמים (שבת כג:). ואפילו עני שאין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, מוכר כסותו או נותנו בעבוט כדי להשיג דמי שמן או נרות שעוה להדלקת נרות חנוכה כדי שיעור נר אחד לכל לילה. [כ''ה ברמב''ם (הל' חנוכה פ''ד הי''ב). וכ''פ בש''ע (סי' תרעא ס''א). ונלמד ממה שאמרו שאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מד' כוסות, משום פרסומי ניסא. וכתב בחמד משה שא''צ לתת לו אלא רק נר אחד לכל לילה. ואינו חייב למכור כסותו בשביל ההידור. ולאפוקי ממ''ש האור שמח (פ''ד מחנוכה), וכ''כ הא''ר, והפמ''ג]. וכן חייב להשכיר עצמו לפועל שכיר כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. [כן העלה האליה רבה (ר''ס תרעא), ודלא כמ''ש בעולת שבת]. לכן מצווים כל גבאי צדקה להשגיח על העניים, ולתת להם שמן להדלקת נרות חנוכה, אלא שאינם מצווים לתת להם אלא כדי נר אחד בכל לילה, כפי עיקר הדין של המצוה. [ילקו''י מועדים עמו' קצד]. ב אלמנה הניזונת מנכסי היתומים, צריכים לספק לה שמן להדלקת נר חנוכה, שתוכל לברך ולצאת ידי חובתה, כיון שאף הנשים חייבות בנר חנוכה, שגם הן היו באותו הנס. וראוי לתת לה שמן באופן שתוכל לנהוג כמנהג המהדרין, תוספת נר לכל לילה, כפי שנהג בעלה בעודו בחיים. [ילקו''י מועדים עמוד קצה. וראה שם בהערה יט, אם יכולים להוציא מהמוחזק ולכוף את היתומים ליתן לאלמנה דמים גם עבור נרות ההידור, או די בנר אחד לכל לילה כפי עיקר הדין. ובחזון עובדיה הל' חנוכה העלה, דראוי ליתן לה שמן גם עבור נרות ההידור]. ג אף על פי שמצות צדקה נדחית מפני נר חנוכה, [שהרי אין לך צדקה גדולה יותר מלתת לעני כסות ומלבוש, ומכל מקום קיימא לן שמוכר כסותו לצורך נר חנוכה], מכל מקום אין מצות נר חנוכה דוחה מצוה דאורייתא. ומה שנר דוחה לקידוש היום, היינו מפני שיוצאים ידי חובה מן התורה על הפת או בתפלה. [חזון עובדיה על חנוכה פ''ב הערה ה]. ד כמה נרות צריך להדליק בחנוכה, אמרו חז''ל (שבת כא:) מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. והיינו, כי מעיקר הדין די בנר אחד לכל בית ובית מישראל, בין שבני הבית מרובים, בין שהם מועטים. אולם המהדרים במצוה זו, בלילה הראשון מדליקין נר אחד, מכאן ואילך מוסיף נר אחד בכל לילה עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות, ואפילו אם היו בני הבית מרובים לא ידליקו יותר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרעא ס''ב). וכן פשט המנהג בכל תפוצות ספרד, וכמו שהעיד הרמב''ם. [ילקו''י מועדים עמוד קצה. ומ''ש הט''ז, שזהו חידוש, שהספרדים נהגו בזה כד' התוס' והאשכנזים נהגו כעין דברי הרמב''ם להדליק חנוכיה לכל אחד ואחד, כבר העיר עליו החמד משה, שמנהג הספרדים קדום הוא, ונזכר להדיא בדברי הרמב''ם. וכ''כ הגאון ר' שלמה הכהן מוילנא, הובא בשדי חמד חנוכה, אות ט סק''ד]. ה מי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה, אלא רק כדי הדלקת לילה אחת, שהוא שיעור חצי שעה, אין לו לחלק את השמן שבידו לשמונה חלקים, כדי שידליק מעט בכל לילה לפרסם הנס, אלא ידליק כשיעור בלילה הראשון, ואם לא ישאר ללילות אחרים, אין בכך כלום, דאנוס רחמנא פטריה. [ילקו''י מועדים עמ' קצו. ולאפוקי ממ''ש בספר נטע שורק (בחידושי סוגיות דף עג:), שע''פ תירוץ הב''י שהנס היה כל ח' ימי חנוכה, שחילקו את השמן שבפך לח' חלקים וכל לילה נעשה בו נס, יש ללמוד למי שאין לו שמן לכל ח' ימי חנוכה אלא רק ללילה אחד, יחלקהו לח' חלקים לכל לילה, ואף דקי''ל שצריך שיתן שמן כשיעור חצי שעה, זהו רק מצוה מן המובחר ולא לעיכובא. ובמחכ''ת ליתא. ואין ראיה מהב''י דשאני פך השמן שבביהמ''ק, שהיו הנסים רגילים. וע''ע במאור ישראל ח''ג (עמוד שיב והלאה). ע''ש]. ו מי שיש לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה כמנהג המהדרין מן המהדרין, בצמצום, ולחבירו אין שמן כלל, מוטב שידליק כל לילה נר אחד בלבד, ויתן שמן לחבירו לזכותו לברך ולהדליק נר חנוכה. שהרי מן הדין אין צריך אלא נר אחד. [מג''א (ר''ס תרעא), ויד אהרן שם, והחיי אדם (כלל קנד סי' כה), ובמועד לכל חי (סי' כז אות מח), ובית עובד (אות ה), ומשנ''ב]. ז מי שיש לו שמן בלילה השני או השלישי כשיעור החיוב וההידור בלבד, וחושש פן למחר לא יהיה לו שמן להדליק נר חנוכה, מוטב שידליק רק נר אחד, שהוא מן הדין, ואת היתר ישאיר למחר. [חיי אדם כלל קנד סי' כה, שאם אין לו בליל שלישי אלא ב' נרות, לא ידליק שנים, שאינו לא כב''ש ולא כב''ה. וכ''כ בעקרי הד''ט, והכתב סופר, ובשבט סופר, ובערוה''ש, ובהתעוררות תשובה, ובמשנ''ב, ובכה''ח, ובמשפט כהן, ובספר בית הלוי. ואמנם בספר אבי עזרי (הל' חנוכה פ''ד ה''א) כתב, שידליק ב' הנרות, ולא אמרינן שלא נשלם ההידור אלא בשלשה, ולכן ידליק רק נר אחד, שזה אינו, שבודאי שיש הידור כשידליק ב' נרות, שאף אם אינו יכול לעשות ההידור בכולו, לא אמרינן שלא יעשה כלל, דלא גרע יום שלישי מיום שני. אולם אין הדין כדבריו, אלא ידליק רק נר אחד. ושלא כסברת האבי עזרי, והוא נגד כל הפוסקים הנ''ל]. ובליל שני אם יש לו ב' נרות, ידליק את שניהם, ולא ידליק את נר השמש. ח אם יש לו שמן שיעור של ב' נרות בלבד, והוא עומד בליל שלישי, ולמחר יהיה לו שמן, ידליק בליל ג' נר אחד כשיעור, ויחלוק השמן הנשאר לשני הנרות האחרים. ורק אם אין לו אלא נר שעוה שאי אפשר לחלקו לשתים, ידליק נר אחד בלבד. [שאע''פ שאין בהם שיעור חצי שעה, הרי ללישנא קמא לא בעינן שיעורא, וכתבו בהגמ''י (פ''ד מהל' חנוכה אות ב), והסמ''ג הל' חנוכה בשם ר''י, שנהגו העם כלישנא קמא שא''צ שום שיעור. ועכ''פ בנרות ההידור א''צ להקפיד כ''כ על השיעור]. ט מי שאין לו שמן הרבה בלילה השמיני, כדי שיספיק לכל שמונת הנרות עם ההידור, יתן בנר השמיני כשיעור הדלקת חצי שעה, שהוא מן הדין, והנותר יחלק לכל שאר הנרות, ולא יחלק השמן באופן שיתן בכולם שוה בשוה, שאז לא יצא ידי חובת ההדלקה כלל, וגם לא יוכל לברך להדליק נר חנוכה, הואיל ואין באף אחד מהם כשיעור הנדרש לפי הדין. [מג''א וא''ר ר''ס תרעא. ילקוט יוסף מועדים עמוד קצו]. י מי שטעה והדליק בלילה הראשון ב' נרות, או שהדליק בלילה השני ג' נרות, יצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולהדליק לפי הראוי לאותו לילה. ואם חוזר להדליק כפי מנין היום, ומברך, הוה ליה ברכה לבטלה, אחר שיצא כבר ידי חובה. [כ''כ בשו''ת האלף לך שלמה (א''ח סי' שפ) שהתוספת על העיקר לא מזיק, שהעיקר שלא לפחות. ובפרט במנורות המיוחדות לחנוכה]. יא אם בליל שני או בשאר הלילות, הדליק רק נר אחד, מפני שלא היה לו יותר שמן, ושוב נזדמן לו עוד שמן שיוכל להספיק לשיעור של המהדרין, ידליק ההידור בלי ברכה. [ילקו''י מועדים עמוד קצו סעיף ח. וכן מוכח בב''י ס''ס תרעב בשם הארחות חיים במעשה בלוניל]. יב מי שמילא קערה שמן והקיף אותה פתילות, אם כפה עליה כלי קודם ההדלקה, עולה לכמה בני אדם, כגון המהדרין שכל אחד מבני הבית מדליק נר אחד. אבל אם לא כפה עליה כלי, עשאה כמדורה, ואפילו לאדם אחד אינה עולה. וחוזר ומדליק נרות כדין בברכה. ואם הדליק ואחר כך כפה עליה כלי, יכבה הנר ויחזור להדליק בלא ברכה. ואם הרחיק את הפתילות זו מזו כשיעור אצבע (2 ס''מ), והפתילות בינוניות, שאין השלהבת של האחת נוגעת בחבירתה, יש אומרים שיצאו ידי חובת נר חנוכה, אף על פי שלא כפה עליה כלי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קצז. יבי''א ח''ד סי' נב סוף אות ה] יג חנוכיות מכסף או מנחושת עגולות שיוצאים מהם קנים סביבותיהן בעיגול, ועל כל קנה נר אחד, ובין כל קנה מרחק כעובי אצבע, כשרות להדליק בהן נרות החנוכה. ואף שהרמ''א הזהיר שלא להדליק נר חנוכה בעיגול, מודה שאם יש ריוח ביניהם יכול להדליק. [בשו''ת תרומת הדשן (סי' קה) כתב להתיר בנ''ד, דלא דמי כלל לקערה מלאה שמן והקיפה פתילות, דקי''ל שאם לא כפה עליה כלי, עשאה כמדורה ואפי' לאחד לא עולה, דשאני הכא שהקנים היוצאים ממנה מובדלים במחיצה, ולא חשיבי כמדורה. ע''כ. וכתב הפר''ח דמ''ש הרמ''א שיש להזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה, ולא בעיגול, לי נראה שא''צ להזהר בכך, שכיון שכל אחת מובדלת מחברותיה דמי לקערה שכפה עליה כלי. ע''כ]. יד לכתחלה צריך להניח נר החנוכה בכלי, ולא כאלה שמדביקים נר שעוה על הרצפה, או על אבן קטנה, שאין זה כלי. ויש אומרים שהנר שהוא הכלי מעכב למצוה. [כן העלה בשו''ת אבני נזר (סי' תק). וכ''כ השדי חמד (מע' חנוכה אות ז) בשם הרב יד נאמן, דמ''ש החסד לאברהם בשם רבינו יצחק בן הראב''ד לפסול קליפות ביצים או בצלים לנ''ח, מפני שאין עליהם תורת כלי, ואין כאן נר, יש לחוש לדבריו]. טו אולם המהלך בדרך וחונה בלילה, ואין לו שם בית ולא אהל, חייב להדליק נר חנוכה, אם יש לו חתיכות שעוה יתלה אותם בעץ גבוה, או על שלחן, או ספסל, וידליקם, לקיים מצות הדלקת נר חנוכה ולברך עליהם. [ואף שלדברי האבני נזר והרב יד נאמן בעינן כלי לעיכובא, וא''כ לא יועיל כלום בהדלקת חתיכות שעוה על גבי שלחן או ספסל, בלי כלי. אולם בשו''ת חכם צבי (סי' מה) מוכח דשפיר דמי אף בלא כלי. ע''ש. ורק לכתחלה יש לחוש להמצריכים כלי]. טז כלי הניקח מעכו''ם להדליק בו נר חנוכה אינו צריך טבילה, שדוקא כלי סעודה צריכים טבילה. [ודלא כמי שחשב לומר שיש בזה משום הקריבהו נא לפחתך, שהרי אין כאן מיאוס בכלי כלל]. יז יש מי שכתב שאם השתמשו בכוס של זכוכית במי רגלים לבדיקה רפואית, אפילו רק פעם אחת, אין להדליק בו נר חנוכה, משום הקריבהו נא לפחתך. אבל לעשותו שמש לנרות חנוכה שפיר דמי. וצ''ע. [מהר''ם בן חביב בשו''ת קול גדול סי' צב]. יח מצות הנחת נרות חנוכה, היא בתוך עשרה טפחים (כשמונים סנטימטר) מקרקע הדירה. [שבת (כא:). ובחי' הרשב''א והר''ן שם. וכ''כ הרא''ש הטור וש''ע (סי' תרעא ס''ו). וכתב מרן הב''י, שכן נהגו המדקדקים אף בזמן הזה]. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים יצא. ויש להניחם למעלה מג' טפחים, ואם השלהבת של נר השעוה שהודלק למצות החנוכה הוא למעלה משלשה טפחים, אף על פי שגוף הנר הוא למטה מג' טפחים, שפיר דמי, שהעיקר הוא השלהבת. [כ''ה בטור (סי' תרעא), שהר''מ מרוטנבורג היה מדקדק להניחה למעלה מג' טפחים. וכ''כ מרן בש''ע. וכתב הפר''ח שאם הניחה למטה מג' טפחים כשרה. וכ''כ הפמ''ג. וסייעו מלשון הטור ''מדקדק'' להניחה וכו'. ע''ש. אולם בארחות חיים (דף קיז) כתב, אם הדליקה למטה מי' טפחים כשרה, והוא שתהיה גבוהה ג' טפחים מהקרקע. וכ''ה בכל בו. וכ''כ בעל המאורות. ומוכח דס''ל דבתוך י' טפחים כשרה רק בדיעבד. וס''ל כהרי''ף והרמב''ם שהשמיטו הא דמצוה להניחה למטה מי'. והיינו משום דלמטה מעשרה לית בה פרסומי ניסא כראוי. מש''ה עדיף לכתחלה להניחה במקום גבוה לפרסומי ניסא. ויש להקפיד להניחה על שלחן וכדו', או ע''ג אבן גבוהה יותר מג' טפחים]. יט אין להדליק נר חנוכה המונח למעלה מעשרים אמה מקרקע הדירה. (כל אמה 48 סנטימטר - 9.60 מטר) ואם עבר והדליק למעלה מעשרים אמה, לא יצא אף בדיעבד. וצריך לכבות את החנוכיה ולהניחה במקום הכשר ויחזור וידליקנה, אך לא יברך שנית. [ילקו''י מועדים (עמוד קצז). ודעת רבינו יואל שבזמן הזה שמדליקים בפנים אפי' למעלה מכ' אמה כשרה, אף דלא קי''ל הכי לדינא, מ''מ לענין ברכה סב''ל. וע' בפמ''ג (א''א סי' תרעא סק''ז). ובתשובה מאהבה ח''ג (סי' רפו). ובשו''ת שדה הארץ ח''ג סי' מג]. והכל תלוי בשלהבת של הנרות, ואין משגיחין באורך הנרות בזה. יח) כ הדר בעלייה, מצוה שיניח נרות חנוכה בחלון או במרפסת, או בגזוזטרא הסמוכה לרשות הרבים, כדי לקיים פרסומי ניסא. יט) וטוב להניח נרות החנוכה בתוך פנס של זכוכית ולהעמידם במרפסת, כדי שייראו לעוברים ושבים שברשות הרבים. כ) ואם הוא גר בקומה שהמרפסת גבוהה מקרקע רשות הרבים עשרים אמה, יניח הנרות בפתח הדירה מבפנים, הואיל ואין בזה היכר כל כך לבני רשות הרבים. כא) כא מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח משמאל הנכנס, כדי שתהיה המזוזה מימין, ונרות חנוכה משמאל, וכשהוא נכנס ויוצא, הרי הוא מוקף במצוות, כב) וביחוד כשנכנס בטלית קטן מצוייצת כהלכתה, אשר עליו יכון מה שאמרו: ''והחוט המשולש לא במהרה ינתק''. כג) כב יש אומרים שבזמן הזה שאין סכנה להדליק נר חנוכה בחוץ, צריכים להדליק נר חנוכה בחוץ, ויש אומרים שגם בזמן הזה אפשר להדליק נר חנוכה בבית, דהואיל ונהגו להסתפק בפרסום הנס לבני ביתו, יכולים להשאר במנהגם, וכן נהגו גדולים וגם טובים. ומכל מקום מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ, ואם לאו על פתחו מבפנים. כד) כג יש מי שכתב שבזמן הזה מצות נר חנוכה צריכה להיות רק מבפנים, ואין אדם יוצא ידי חובה כלל אם הדליק נרות החנוכה בחוץ, אע''פ שאין שום סכנה בדבר, שכיון שחז''ל עקרו מצות ההדלקה מבחוץ וקבעוה בפנים, לכן אם הדליקה מבחוץ לא עשה ולא כלום, כה) אך דבריו תמוהים מאד, ואינם נכונים לדינא. כו) כד חצר שיש בה שני פתחים, משני רוחות, בזמן הגמרא היה צריך להדליק בשניהם, מפני החשד, שאם יראו פתח אחד שאין בו הדלקת נרות חנוכה, יחשדוהו שלא הדליק נר חנוכה כלל. ולכן ידליק בשניהם, אלא שיברך על נר החנוכה שבפתח הראשון, ויפטור מן הברכה הדלקה שבפתח השני (ש''ע סי' תרעא ס''ח). אולם בזמן הזה שהכל מדליקים בתוך הבית מבפנים ואין שום היכר לבני רשות הרבים, אף על פי שיש לחצר כמה פתחים אין צריך להדליק אלא בפתח אחד בלבד. וכן המנהג פשוט. כז) כה אורח שמייחדים לו חדר בפני עצמו ללון שם, אף שיש לחדר פתח בפני עצמו, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו, שבזמן הזה אין חוששין לחשד שיחשדוהו שאינו מדליק נרות חנוכה, שבלאו הכי כל ההיכר הוא רק לבני הבית, והם יודעים שהוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהדליק בחדרו, אינו רשאי לברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רז. שו''ת יחוה דעת חלק ד' סימן מג] כו הנוסע בספינה או ברכבת, ואפשר להדליק שם נרות חנוכה, נכון להדליק, שאין צריך בית קבוע לכך, כל שלא יגיע לביתו באותה לילה, וגם אין מדליקין עליו בביתו. [ילקו''י שם]. הלכות חנוכה סימן תרע - דברים האסורים והמותרים בחנוכה א בתקופת הבית השני גזרו מלכי יון גזרות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחץ גדול, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, והיה צר לישראל מפניהם מאד, עד שריחם עליהם ה' אלקי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונמשכה יותר ממאתים שנה עד חורבן הבית השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, היה זה ביום כ''ה בכסליו, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן, שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא, שיהיו שמונה ימים אלו, החל מיום כ''ה בכסלו והלאה, ימי שמחה והלל. ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות לפרסם הנס ולגלותו. וימים אלו נקראים ''חנוכה''. [ילקו''י מועדים עמוד קצ. וכ''ז הוא לשון הרמב''ם (הל' חנוכה פ''ג ה''ב), דס''ל שנס הנצחון הסתיים ביום כ''ה כסליו. וכתב הפר''ח, שנקרא חנוכה, על שם שחנו בכ''ה בכסלו. והטעם שתיקנו שמונת ימי חנוכה, ולא ''תשעה'' משום ספקא דיומא, לפי שחנוכה מדבריהם לא החמירו כ''כ. ועוד, שרצו לרמוז על מילה שניתנה בשמיני]. ב נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה, כגון תפירה וסריגה, בעוד שנרות החנוכה שבבית דולקות, במשך חצי שעה מהדלקתם, והטעם הוא משום היכר להודיע שאסור להשתמש לאור נרות החנוכה. ואין להקל להן בחצי שעה הראשונה של הדלקת הנרות. אבל בבישול ואפיה וצרכי אוכל נפש מותרות. [ילקו''י מועדים עמוד קצ. וכ''ה בא''ר, דרך החיים, מ''ב אות ד'. ובמור וקציעה הביא סמך למנהג חומרת הנשים, כדי שלא יבאו להשתמש לאור נרות החנוכה, הילכך מנהג ותיקין הוא. וכתב האליה רבה (ס''ק יב), דהיינו עד חצי שעה. ע''ש. וזה דוקא במלאכה גמורה כגון תפירה, אבל לא בבישול וטיגון ושאר צרכי הבית. ויש אומרים שלא נהגו אלא במלאכות האסורות בחוה''מ ור''ח]. ג יש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה בכלל בחנוכה, ויש לבטל מנהגן, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. ומכל מקום יש אומרים שטוב לנשים להמנע ממלאכות כבדות, כגון טויה וכביסה, שיש בהן טירחא, על כל פנים ביום ראשון ושמיני של חנוכה. [לפמ''ש ארחות חיים. וכ''כ בכנה''ג הגה''ט סק''ד]. אבל האנשים אינם נמנעים משום מלאכה. [כ''כ במטה משה, ב''ח ט''ז ופר''ח. וכתב בפר''ח (סי' תיז), שאם האנשים החמירו על עצמם שלא לעשות מלאכה בר''ח, הוי מנהג בורות, וא''צ התרה לבטלו. אמנם בספר חסידים (סי' קכא) מוכח שגם לאנשים יש להמנע ממלאכה. וכ''ה בב''ח בשם מהרי''ל. ונראה דאין הכי נמי אם נהגו האנשים להחמיר ישארו במנהגם. אבל מסתמא לא נהגו האנשים להחמיר בזה. וכ''ש כיום שיש אור חשמל, ואין חשש פן יבואו להשתמש לאור החנוכה]. ד נכון ללמוד הלכות חנוכה בחנוכה, כדי לדעת פרטי ההלכות. [ילקו''י שם. שלמת חיים]. ה כיון שחז''ל קבעו את שמונת ימי החנוכה לשמחה והלל, לכן אין להספיד בהם על מת, אלא לחכם בפניו. [דאיתא במגילה (ג:) ובמו''ק (כו:) אין מועד בפני ת''ח, וכ''ש חנוכה ופורים. וכ''פ מרן בש''ע (סי' תרע ס''ג). וכתב עוד בש''ע יו''ד (סי' תא ס''ה), שיום שמועה אפי' רחוקה כבפניו דמי]. וגם בזמן הזה יש דין תלמיד חכם לפי ערך הדור. [ילקו''י מועדים עמ' קצב. ומ''ש בחיי אדם (כלל קיח סי' ז), שבזה''ז אין להספיד לת''ח בר''ח, מפני שאין לנו דין ת''ח בזה''ז, הנה הרב עצמו בחכמת אדם (כלל קסט סי' ה) כתב להתיר הספד על ת''ח בין בר''ח בין בחנוכה ופורים. וכתב בברכ''י (חו''מ סי' טו סק''ג): ולדידן דנקטינן כפסקי מרן, הנה מרן לא חש כלל למ''ש מהרי''ו שאין דין ת''ח בזה''ז, שהרי כתב את כל הדינים שנאמרו בגמ' לענין ת''ח כמות שהן, והמהרימ''ט (חו''מ סי' מז) דחה ד' מהרי''ו מההלכה. וכ''כ באורח משפט (סי' ד אות יז) בשם מהרש''ל (פ''ב דב''ק), שאף בזה''ז יש דין ת''ח שיפתח בדורו כשמואל בדורו. וכ''כ בספר נזירות שמשון, ובערוה''ש, ובשער שלמה זוראפה (סי' קלה) דמ''ש המג''א (ס''ס תקמז) בדיני חוה''מ, שאין בזמנינו דין ת''ח, סברא יחידאה היא, שהרי כל הפוסקים והטוש''ע פסקו להתיר להספיד לחכם בפניו, ואין דרכם להביא הלכתא למשיחא. וע''ע ביביע אומר ח''ט (חיו''ד סי' מו). ובחזו''ע חנוכה]. ו מלמד תינוקות של בית רבן וקובע עתים לתורה, דינו כתלמיד חכם שמותר להספידו בפניו, דהיינו בעת ההלוייה. [כמ''ש בשו''ת שער שלמה זוראפה (סי' קלה). ע''ש]. ז אסור להתענות בחנוכה, ולכן אם חל יום פטירת אביו או אמו בחנוכה, לא יתענה בימי חנוכה, אלא יקדים להתענות קודם חנוכה, שבימים שלפני חנוכה או לאחריהם אין איסור תענית. [ילקו''י מועדים עמוד קצב]. ח מי שהתענה תענית חלום בחנוכה, צריך להתענות יום אחר לאחר ימי החנוכה, לכפר על מה שהתענה בחנוכה, כמו שכתב מרן בשלחן ערוך. (סי' תקסח ס''ה). ט מה שנוהגים במלאת שבעת ימי האבל לעלות לבית הקברות, וכן ביום השלשים, וכמו שכתב בשלחן ערוך (יו''ד ס''ס שדמ), אין לעשות כן בימי חנוכה, וכל שכן בראש חודש, שהרי מתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר, כשרואים קברו של הנפטר ביום השביעי או השלשים. ולכן ידחו הביקור לבית הקברות לאחר ימי החנוכה. [כ''כ מרן הב''י ביו''ד (ס''ס שדמ) בשם הכל בו, שאם חל יום השביעי לאבלו בר''ח אין ללכת לביה''ק. וכ''ה בארחות חיים ח''ב (עמ' תקפא). וה''ה לחנוכה. ילקו''י מועדים עמוד קצב. ילקו''י אבלות עמוד תרלב]. י יש אומרים שמותר לבקר אצל קברי הצדיקים, התנאים והאמוראים, בימי החנוכה וחול המועד. [בן איש חי]. ויש חולקים. [מועד לכל חי]. והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, שהרי אין רגילות לבכות שם כמו שבוכים ליד קבר ביום השבעה או השלשים. [גשר החיים. ילקוט יוסף מועדים עמוד קצב. וילקו''י על הלכות אבלות מהדורת תשס''ד עמוד תרלב]. יא יש שנהגו שהאבלים על אב ואם, אינם אומרים קדיש בחנוכה, והוא מנהג גרוע, ואם אפשר לבטלו בהסברה נעימה, הנה מה טוב, ואם לאו לא יבטלוהו ביד חזקה מפני המחלוקת. [ילקו''י מועדים עמוד קצג. וע' ברכ''י סי' עתר סק''ח. ושיו''ב יו''ד סי' שעו סק''י]. יב מי שנפטר לו מת בימי החנוכה, נוהג בימים אלה כל דיני אבלות, וקורעים על הקרובים, וכן מבקרים ומנחמים את האבל בחנוכה. וראה להלן דין האונן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קצב]. יג אם חל יום השלשים בחנוכה, מותר לעשות סעודה ולימוד, כשאומרים שם דברי תורה ומוסר לעילוי נשמת המנוח, אבל לא יאמרו דברי הספד המעוררים לבכי. יד יש נוהגים להרבות במאכלי גבינה בימי חנוכה, זכר לנס שנעשה על ידי ''יהודית''. ומנהג ישראל תורה הוא. [ילקו''י מועדים עמ' קצא. כתב הר''ן (פ''ב דשבת), נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס, שהיוונים גזרו על כל בתולות ישראל הנישאות שיבעלו להגמון תחלה, וע''י אשה נעשה נס, שבתו של יוחנן כהן גדול שהיתה יפת מראה הובאה להגמון, [ובחמדת הימים (הל' חנוכה פ''ב) כתב, שראש האויבים היה אליפורנו מלך יון. וייחס הנס ל''יהודית''. וכמ''ש התוס' (פסחים קח:) ובתוס' מגילה ד.], והאכילה אותו מאכלי גבינה כדי שיצמא מאד, והשקתה אותו יין עד שנשתכר, וירדם, ואז בעזה''י חתכה את ראשו בסייף. כראות אנשי צבאו כי מת מלכם, נסו על נפשם, ולכן נהגו לאכול מאכלי גבינה בימי חנוכה. והביא כ''ז מרן הב''י בדפוס ישן, ס''ס תרעה]. טו נוהגים לאכול בחנוכה סופגניות מטוגנות בשמן, זכר לנס השמן של המנורה, וטעמם כצפיחית בדבש. וכל מעשיך יהיו לשם שמים. [כ''כ בקובץ שריד ופליט בשם רבינו מיימון אביו של הרמב''ם, שאין להקל בשום מנהג ממנהגי ישראל, ויתחייב לעשות משתה ושמחה בחנוכה לפרסומי ניסא, ופשט המנהג לעשות סופגניות הנקראים בלשון ערבי אלספינג, ומנהג קדמונים הוא]. טז יש אומרים שריבוי הסעודות שמרבים בהם בימי חנוכה, אינם אלא סעודות הרשות, שלא קבעום חכמים למשתה ולשמחה, [מהר''ם מרוטנבורג בתשובה (סי' תרה). טור וש''ע (סי' תרע). ומה שלא קבעום למשתה ולשמחה כבפורים, לפי שבפורים עיקר הגזרה היתה על אבדן הגופות, לכן תיקנו שיהיו ימי משתה ושמחה, אבל בחנוכה הגזירה היתה על שמירת המצות, וזהו אבדן הנפש, לכן קבעוה בנרות, כמ''ש נר ה' נשמת אדם. ואף שאמרו דגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. היינו כשמחטיאו ברצון, אבל באונס לא]. ויש חולקים ואומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות הללו. [כן משמע מלשון הרמב''ם (הל' חנוכה פ''ג ה''ג), שקבעום לימי שמחה והלל. וכ''ה בתוס' תענית (יח:). וכ''כ רבינו יונה, הרי''צ בן גיאת, והכל בו, ועוד. וכ''כ המהרש''ל ב''ק (פ''ז סי' ל)]. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות לה' יתברך בסעודות הללו, ואז נחשבות לסעודות מצוה. [כמבואר בתשובת מהר''ם ובמרדכי. וכ''פ הרמ''א בהגה (סי' עתר ס''ב). ומהרש''ל]. ומה טוב ומה נעים לנצל מסיבות אלו לדרשות בדברי תורה ויראת ה' טהורה, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ואז בודאי שסעודות הללו נחשבות לסעודות מצוה. [ים של שלמה (ספ''ז דב''ק). וחות יאיר (סי' ע). ודגול מרבבה (סי' שצא ס''ב). וכנה''ג]. ויהי רצון שהשי''ת יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ונזכה לביאת משי''ח צדקנו (ראשי תיבות: מדליקים שמונת ימי חנוכה), ונדליק המנורה בבית קדשנו ותפארתינו, מלך ביפיו תחזינה עינינו. במהרה בימינו אמן. [ילקו''י מועדים עמ' קצג. ועיין במגיד מישרים ''שחנוכה ופורים אינם בטלים לעולם''. וכ''ה ברמב''ם, והיינו כמ''ש במדרש תנחומא (ר''פ בהעלותך), לך אינה בטלה לעולם, דהיינו נר חנוכה]. עא הנותן דם לבדיקה ולא נגע בזרועותיו, וכן מי שתרם דם, אין צריך נטילת ידים. [שם]. עב הנוגע בכינה צריך ליטול ידיו. ולאו דוקא אם הרגה. [שם עמוד תל. שאר''י ח''א עמוד סג].
עג הנוגע בבעלי חיים טמאים, כמו חתול או כלב, יש אומרים שאין צריך ליטול את ידיו, וטוב להחמיר ליטול ידיו היכא דאפשר. והוא הדין בנוגע בבעלי חיים טהורים, שטוב להחמיר להצריך נטילת ידים, דמן הסתם בעלי חיים מטונפים הם. אך אם הם נקיים אין צריך נטילת ידים. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תל. שארית יוסף חלק א' עמוד סה].
עד הנוגע באחד שצריך ליטול את ידיו לפי המבואר לעיל, וכגון שנגע במי שיצא מבית הכסא ועדיין לא נטל את ידיו, או שנגע במי שנגע בגופו, או במת, וכל כיו''ב, אין צריך שיטול את ידיו, אבל אם יש מים תחת ידו ובנקל יכול להחמיר, תע''ב. [אולם אם נגע בידיו של מי שניעור משנתו ועדיין לא נטל את ידיו, גם אם נגע בידיו כשהם יבשות, צריך ליטול ידיו, שרוח רעה של בוקר חזקה יותר מרוח רעה של היוצא מבית הכסא]. [ילקו''י השכמת הבוקר עמוד תלא].
עה מי שלא היו לו מים לנטילת ידים שחרית, והוצרך לנקות ידיו במידי דמנקי, דעת מרן השלחן ערוך שיברך על נקיות ידים, ויועיל לו לתפלה, אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן. ודעת הגר''א שיברך על נט''י. ויש אומרים שלא יברך כלל. שהרי אינו יכול לברך בלשון על נטילת ידים, ונוסח על נקיות ידים אינו מוזכר בחז''ל. ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר עמ' תלא. שאר''י ח''א עמ' סח].
עו טוב לרחוץ את הפה בבוקר, מפני הרירים שבתוך הפה, והרי צריך להזכיר את שם ה' בברכותיו בקדושה ובטהרה. ואם אין המים נקיים וזכים, אין רחיצת הפה מעכבת מלברך. וכן נכון לרחוץ פניו בכל בוקר. [שארית יוסף ח''א עמוד סא, ילקו''י הלכות השכמת הבוקר סי' ד' הערה עו]. ויזהר שלא ליגע בעיניו קודם הנטילה, אלא אם כן יש לו חולי בעיניו ואינו יכול בלא שישפשף את עיניו מיד בקומו משינתו, שאז יוכל לסמוך על האומרים שהרוח רעה בימינו נחלשה. ומכל מקום שומר נפשו ירחק מזה. [יביע אומר ח''ה דף ה' טור ב].
עז הנוגע בכלי המיוחד שהקטנים עושים בו את צרכיהם, אם הוא נקי אין צריך נט''י.
באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש
סו תלמידים קטנים שנוגעים באמצע הלימוד ברגליהם, או חוככים בראשם מתחת לכיפה, אין להצריכם ליטול ידיהם בכל פעם משום ביטול תורה. ולכתחלה נכון שהמלמד יאמר להם לשפשף את ידיהם במידי דמנקי, כשהדבר לא יגרום לביטול תורה. ולכתחלה חובה קדושה על המלמדים להזהיר את התלמידים הקטנים על נקיות ידיהם, שלא ליגע במקומות שצריכים נטילה. וכן ישגיחו על התלמידים שהולכים במכנסים קצרות, לחנכם ולהזהירם לבל יגעו ברגליהם בעת שלומדים תורה ובעת התפלה, כדי שיתפללו וילמדו בטהרה ובנקיות. [ילקו''י על השכמת הבוקר עמוד תכה]. סז אם נגע בידו אחת בדבר המצריך נטילת ידים, אין צריך ליטול אלא אותה יד בלבד. [וכן הדין אם הכניס ידו אחת לבית הכסא, וראה להלן סעיף ק']. והמחמיר ליטול ב' ידיו תבא עליו ברכה. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמוד תכו. שארית יוסף חלק א' עמוד סו].
סח צריך להזהר שלא לגעת בשוק או בירך, ובמקומות המכוסים שבגופו, וכן שלא לחכך בשער ראשו, באמצע התפלה או לימוד התורה, או באמצע הסעודה, לפי שיש שם מלמולי זיעה. אבל הנוגע במקומות המגולים בשערות ראשו ובגופו, אין להקפיד. [ילקו''י שם עמו' תכו. שאר''י ח''א עמוד סו].
סט המניח תפילין לכתחלה יזהר שלא לגעת בידו מהפרק ולמעלה, אך רבים נהגו להקל בזה, ואינם נוטלים ידיהם לאחר הנחת התפילין, אף שנגעו בזרוע למעלה. ויש להם על מה שיסמוכו, שיש אומרים שהזרוע ביד שמאל נחשב כמקומות המגולים. ומכל מקום המחמיר ליטול ידיו תבא עליו ברכה. [ילקו''י השכמת הבוקר עמוד תכו].
ע הרגילים לילך בשרוולים קצרים, מותר להם לגעת בזרועותיהם במקום הגלוי, דלא הוי בכלל מקומות המכוסים שבגופו. [ילקו''י השכמת הבוקר עמוד תכט. שארית יוסף עמוד סז].
באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש סא הנוגע בגופו, צריך ליטול ידיו, ואינו מטעם רוח רעה, אלא משום זיעה, ולכן אם אין לו מים, או שיצטרך לבטל מלימודו לחפש אחר מים, די בניקיון במידי דמנקי. [שם עמ' תיט]. סב יש אומרים דאף אם עלה מן הרחצה, וגופו נקי, אם נגע בגופו אחר הרחיצה צריך נטילה. ויש אומרים דבאופן כזה אין צריך נטילה. וכן עיקר. [שם עמו' תיט. שאר''י ח''א עמ' לח].
סג הנוגע ברגליו צריך לרחוץ ידיו משום נקיות. ונכון שיטול ידיו שלש פעמים לסירוגין. ואפילו היו רגליו רחוצות ונקיות, ראוי להחמיר שיטול ידיו לאחר מכן. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמוד תכ].
סד יש אומרים שהנוגע בגוי, צריך נטילת ידים. ואפילו אם הושיט ידו לגוי, צריך אחר כך שיטול את ידיו. אך לא נהגו להחמיר בזה כלל, ובודאי שאין להחמיר בזה בפרהסיא. [שאר''י חלק א' עמוד סה. וחלק ג' עמוד תמג. ילקו''י על השכמת הבוקר מהדו' תשס''ד עמוד תכג].
סה הנוגע בליחת האף או האוזן, יש אומרים שאין צריך נטילה, ויש חולקים. ולכן אם הוא באמצע הלימוד יקנח במידי דמנקי. ועל כל פנים לכתחלה יש ליזהר בזה, ובפרט באמצע התפלה והלימוד, וכמו שכתב המהרח''ו: הזהירני מאד מורי ז''ל שלא להכניס האצבע בתוך האוזנים כדי לנקות הזוהמא שבהם בתוך התפלה כלל, מהתחלת הברכות עד גמר עלינו לשבח, ואם עשה כן צריך נטילת ידים. [ילקו''י שם עמ' תכג, שאר''י ח''א עמ' סה].
באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש נו הנכנס לקברות צדיקים [שלא בתוך בית הקברות] כמו קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, וקבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, וקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה, וקבר שמעון הצדיק, וכדומה, אין צריך ליטול ידיו בצאתו משם. [אולם אין להתפלל שחרית מנחה וערבית בבית קברות, וגם לא בקברות צדיקים, כגון מרן הבית יוסף וקבר האר''י ז''ל, וכדומה. ומה שאנו מתפללין בקבר הרשב''י ובמערת המכפלה הוא מפני שהקבר עצמו עמוק הרבה, ואינו בסמוך למצבה הנראית]. וראוי לפרסם כי לימוד תורה עדיף על נסיעה לקברות צדיקים, שאין לך דבר גדול יותר מהתורה. [ילקו''י על השכמת הבוקר עמוד תיב]. נז אף הנכנס לבית קברות של גויים, כשיוצא צריך ליטול ידיו. [ילקו''י השכמת הבוקר עמ' תיז].
נח יש אומרים שהיוצא מביקור בבתי חולים, צריך נטילת ידים, אחר שיש שם איברים של מתים, אך לא נהגו להקפיד בזה, שיש לומר דלא חייבו ליטול ידים אלא כשמתעסק עם המת ובא לצורכו, וידוע ודאי שיש שם מת, שאז הוי דומיא דבית קברות, אבל באופן הנז' שאין ידוע בודאי שיש שם מת, וגם לא בא לצורך כך, לא חייבוהו נטילה. [שם עמ' תיז].
נט יש שנהגו כשחוזרים מהלוייה ונוטלים את ידיהם, שאינם מנגבים את הידים, כדי שלא יסיחו את דעתם מזכרון המת. אך מצד הדין מותר לנגב הידים, ובפרט בימות החורף. ובשעת הרחיצה בחזרה מהלוויה, נהגו להקפיד שלא ליקח הכלי מיד הרוחץ. [אולם זה אינו מעיקר הדין, שהרי בלאו הכי אין צריך כלי לנטילה זו]. ונהגו להקפיד היכא דאפשר שלא להכנס לבית, ואפילו לביתו, עד שיטול ידיו. ואם אין לו מי שיביא לו מים לחצר, אין צריך להקפיד בזה. [שם עמוד תיז. שארית יוסף א' עמוד סב. ילקו''י הל' אבלות, תשמ''ט].
ס החוזר מהלוויה אין לו ליטול ידיו מברז השייך לאחרים, מחשש לגזל. [שם עמ' תיח].
באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש נב המחכך בשער זקנו, יש אומרים שצריך ליטול ידיו, ובפרט כשהוא סמוך לבשר שיש בו מלמולי זיעה. אבל אם נגע בזקנו בעלמא, אין צריך נטילה. ויש אומרים דאף אם מחכך בשער זקנו אינו צריך נטילה, וכן נוהגים העולם. [שם עמ' תה. שאר''י ח''א עמוד סא]. נג יש ליטול הידים אחר התספורת, אף אם הסתפר על ידי אחרים. [ילקו''י שם עמוד תו]. נד המספר שערות הראש של אחרים, צריך ליטול את ידיו אחר התספורת. ומכל מקום הגוזז מעט משערות הילד בעת התגלחת הראשונה [חאלקה] אינו צריך ליטול ידיו. [ומה שנהגו לגלח שערות הקטן אצל קבר רבי שמעון הצדיק, מקורו בתשובת הרדב''ז ובשו''ת משפטי צדק למהר''ש גרמיזאן. ומכל מקום אם קשה לילד להשאר עם שער ראשו מבלי לגלחו, מותר לגלחו גם קודם גיל שלש]. והמגלח זקנו במכונה חשמלית, אין צריך ליטול ידיו. [ומכל מקום ראוי ונכון מאד שלא לגלח את הזקן גם במכונה חשמלית, אלא אם כן מעביר ידו מלמטה למעלה ומרגיש בשרשי השערות, אבל הא לאו הכי ראוי להחמיר בזה מאד, כי יש בדבר ספק דאורייתא]. [ילקו''י על השכמת הבוקר עמוד תו. ושם בעמוד תח, שאין לגזור גזירות מדעתינו]. נה היוצא מבית הקברות, וכן החוזר מהלוייה, צריך ליטול ידיו. ומעיקר הדין אם עמד מחוץ לארבע אמות של מטת המת, ולא נכנס לבית הקברות, אין צריך ליטול ידיו, אך יש נוהגים להחמיר בכל אופן. ויש נוהגים ליטול ידיהם קודם כניסתם לבית הקברות, ומדינא אין צריך ליטול ידיו. וכאן המקום להבהיר, שאין להרבות לבקר בבית קברות, וכל שכן נשים, מחשש שהחיצוניים ידבקו באדם המבקר שם. וכתב הגאון מוילנא: ''ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל כי שם מתדבקין בקליפות מאד, וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה''. [ילקו''י על השכמת הבוקר, עמוד תיא, ושארית יוסף ח''א עמוד סב]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש מד וכן אם מסתפר ומשאיר שערות על ראשו ומגלח מקצתן באופן המותר, צריך נטילה. מה השומע ברכה או קדיש בעת שנוטל צפרניו, עונה אמן אחר הברכה או הקדיש, ואין להחמיר בזה, כיון שהרוח רעה השורה על הידים בעת שנוטל צפרניו היא קלושה. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר סימן ד' הערה מה, עמוד שצח].
מו הנוגע במקומות המכוסים שבגופו, אפילו נגע רק בראשי אצבעותיו, גם כן צריך נטילה. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד שצט].
מז הנוגע במנעלים או בסנדלים צריך ליטול ידיו. וכן הנוגע בנעלים של אחרים, צריך ליטול ידיו. אבל הנוגע בגרביים נקיות אינו צריך נטילה. שרק בנעלים שדורך בהם על גבי קרקע, שבדרך כלל יש טינוף וזיהום על פני הארץ, [ובחוץ לארץ גם שורה רוח רעה על הקרקע, שנאמר ארורה האדמה בעבורך], לכן צריך נטילה כשנוגע בהם. אבל בגרבים אין דרך ללכת בהם אלא על רצפה נקיה, שאין שם רוח רעה, לפיכך הגורב גרבים או פושטן, כל שאין בהן זיעה וזוהמא אינו צריך נטילה. וכן הנוגע בשרוכי הנעלים אין צריך נטילת ידים. [ילקו''י על השכמת הבוקר עמ' שצט. שארית יוסף חלק א' עמוד לח].
מח מי שחלץ מנעליו בלי שנגע בהם, אין צריך ליטול ידיו. [שאר''י ח''א עמ' נט]. וכן המודד מנעלים חדשים ונוגע בהם, וכשהסיר את המנעלים שעל רגליו לא נגע במנעליו הישנים, אינו צריך ליטול ידיו. ודיינים הנוגעים במנעל של חליצה לצורך קיום מצות חליצה, אינם צריכים ליטול את ידיהם, כל שלא נגעו ברגל של היבם. [שהנוגע במנעלים חדשות שעדיין לא הלכו בהם על הארץ, אינו צריך נטילת ידים]. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמוד תא. ושם עמו' תב, נוגע במנעל של חליצה. וראה עוד בענין הדיינים בשארית יוסף ח''א עמוד נט].
מט הנוגע בנעלי בית, צריך ליטול ידיו כמו בנוגע במנעלים. ויש אומרים שאם אינם מקיפות את העקב אלא פתוחות מאחריהן, אין צריך ליטול ידיו כשחולצן ונוגע בהם, כי באופן כזה לא נחשב חליצה. אך לדינא יש ליטול ידיו גם בנוגע בנעלי בית. [שם עמ' תג].
נ הנוגע במגפיים, אף שהן גבוהות ומגיעות עד הברכים, ועשויות מגומי, צריך נטילת ידים כדין הנוגע במנעלים. [ילקו''י שם עמוד תד].
נא החופף שערות ראשו שצריך נטילת ידים, הוא דוקא אם חיכך תוך השערות שבראשו, אבל אם נגע בשערות ולא חיכך, אין צריך נטילת ידים, דאין בנגיעה בשער זוהמא כמו בגופו. [שם עמוד תד. שארית יוסף חלק א' עמוד סא].
באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש
לט מותר להריח טבק קודם נטילת ידים שחרית, וכן מותר לעשן סיגריות קודם הנטילה. וכל שכן שמותר באלו קודם שנטל ידיו מבית הכסא, או מבית הקברות, ואין לחוש למי שמחמיר בזה. [ואף על פי שמותר לעשן בבית הקברות, וכן מעיקר הדין אין רוח רעה שורה על האוכלים הנמצאים בבית הקברות, מכל מקום כבר כתב הרמ''א שאין לאכול ולשתות בבית הקברות משום קלות ראש. ואותם הנוהגים לקחת אוכלים לבית הקברות, כמו פירות ושתיה, ומחלקים לאנשים לאכול בברכה, לעשות נחת רוח למתים, הנכון יותר שיעשו כן בפתח בית הקברות, ולא בתוך ארבע אמות לקבר]. [שם עמוד שפא. שארית יוסף חלק א' עמוד מא, ושם דחינו מה שהעיר אחד ממחברי הזמן על ילקו''י, ולא צדק בהערתו, כיעו''ש. ושם בהערה, הישן שינת קבע ביום אם יכול ליגע באוכלים קודם נטילה. ועיין עוד בשארית יוסף ח''א עמוד מא]. מ הקם ממטתו בבוקר מותר לו מן הדין לגעת במלבושיו קודם נטילת ידים שחרית. ולכן מותר ללבוש בגדיו קודם שנוטל ידיו נטילת ידים של שחרית, ואין לחוש לרוח רעה שעל ידיו. ובפרט יש להקל בבגדים הצריכים לו ביותר. וכן מוכח בגמרא (ברכות ס:). וכן כתבו הפוסקים. וכל שכן אם הולך לישון אחר חצות לילה, שאז אין רוח רעה שורה על ידיו כל כך, ויש להקל בזה בפשיטות ללבוש בגדיו קודם הנטילה. ויכול גם לילך לשירותים להתפנות קודם הנטילה, [גם בישן קודם חצות] וללבוש בגדיו, ואחר כך ליטול ידיו ולברך. ויש המתחסדים עם קונם והולכים על פי תורת הקבלה, ונוהגים להחמיר על עצמם, ומניחים בלילה ליד מטתם כלי עם מים, וקערה, ונוטלים ידיהם תחלה, ואחר כך נוגעים במלבושיהם ולובשים אותן, ותבא עליהם ברכה. [אך ראוי שלא להניח הכלי עם המים תחת המטה שישנים עליה]. ואם מרגיש שצריך מאד לנקביו, אין לו להחמיר על עצמו ולשהות עד שיטול ידיו, אלא יפנה קודם שיטול ידיו, כדי שלא יעבור על איסור בל תשקצו. אך יזהר שלא יגע באבריו [מה שאינו הכרחי] עד שיטול ידיו. ואם אינו צריך כל כך לנקביו, [ואינו בגדר של בל תשקצו], אם ירצה להחמיר על עצמו וליטול ידיו קודם שהולך לשירותים, תבא עליו ברכה, ורשאי להחמיר בזה. אבל מעיקר הדין מותר לו לילך לבית הכסא לעשיית צרכיו, ורק אחר כך ליטול ידיו שחרית. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד שפד. ושם עמ' שפח, להניח הכלי עם המים תחת המטה].
מא מותר ללמוד ולברך כנגד מי נטילת ידים שחרית, אפילו הם לפניו והם מגולים. ואמנם מדת חסידות היא להחמיר בזה ולכסותם. אולם אין בזה שום איסור מן הדין. ואם שפך עליהם רביעית מים, אף מדת חסידות אין בזה, שהרי אפילו כנגד מי רגלים שהאיסור ללמוד ולברך כנגדם הוא מדין התלמוד (ברכות כה. וטור ושלחן ערוך סימן עז), בכל זאת אם שפך לתוכן רביעית מים מותר ללמוד ולברך כנגדם. כל שכן בדין מים של נטילת ידים שחרית, שאין לאיסור זה שום מקור בתלמוד ובפוסקים, ואינו אלא ממדת חסידות, בודאי שעל ידי ביטול של רביעית מים מותר לקרות ולהתפלל כנגדם, ואין בזה שום מדת חסידות כלל. [ילקו''י השכמת הבוקר עמ' שפט. ושם בהערה לברך ברהמ''ז כנגד המים אחרונים].
מב אלו דברים שצריכים נטילת ידים במים, הקם ממטתו, היוצא מבית הכסא ומבית המרחץ והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו, וההולך בין המתים, ומי שנגע במת, ומי שמפלא כליו, והמשמש מטתו, והנוגע בכנה, והנוגע בגופו במקומות המכוסים. [ובכל אלה אין צריך נטילה בכלי]. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל ידיו אם ת''ח הוא תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו. [ילקו''י על השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמ' שצ. שארית יוסף חלק א' עמוד נו].
מג הנוטל צפרניו אפילו לא נטל את כולם צריך נטילת ידים. ואפילו אינו נוטל צפרניו בידו אלא על-ידי אחרים, גם כן צריך ליטול ידיו. וגם אם נוטל צפרני רגליו, צריך ליטול ידיו. [אמנם הנוטל צפרני אחרים אין צריך נטילה]. ואין חילוק בין אם נוטל צפרניו בכלי או שנוטלן ביד, שבכל אופן צריך ליטול ידיו. וגם אם נטל רק חצי ציפורן צריך ליטול ידיו. והנוטל ציפורן אחת בשיניו, אין צריך נטילה. [שם עמוד שצד. ושם באורך בעמוד שצו, ג' דברים נאמרו בצפרנים וכו'].
באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש לג אין לגעת בספרי קודש קודם נטילת ידים שחרית. [ילקו''י על השכמת הבוקר עמוד שסג]. לד מותר לקנות לחם ממאפיה של יהודים אפילו אם הפועלים אינם מוחזקים בכשרות שיטלו את ידיהם שחרית כדת. וכן מותר לקנות צרכי מאכל מבעל חנות חילוני, שמסתמא אינו נוטל ידיו, ואין לחוש בדיעבד למגעם באוכלים בלי נטילה. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד שסג. ושם עמוד שסה, אם יש לחוש לתולעים בקמח, כשקונים לחם ממאפייה של חילוניים. ושארית יוסף ח''א עמוד לט]. לה מאכלים שידוע בבירור שנגעו בהם קודם נטילת ידים שחרית, אם הם דברים יבשים, כגון פירות שאפשר לשוטפם במים, יש להדיחם במים ג' פעמים. ומאכלים רכים שאי אפשר לשוטפם, וכגון לחם, וכן משקים, מן הדין יש להתירם בדיעבד, וכל שכן אם נגעו בהם ילדים קטנים, שיש להקל בזה יותר. ומכל מקום המחמיר שלא לאוכלם תבוא עליו ברכה, כשאין בדבר הפסד מרובה. [ילקו''י השכמת הבוקר עמוד שסט. שארית יוסף ח''א עמוד לח]. לו ואמנם אוכלים ומשקים שהונחו תחת המטה וישנו עליה, רבו המתירים על האוסרים, וכל שכן אם היתה הקרקע שתחת המטה מרוצפת באבנים או בקורות ובעצים, שיש להתיר בדיעבד, ואפילו בהפסד מועט. ואפילו בקרקע עולם שאינה מרוצפת, אם יש הפסד מרובה בדבר יש להתיר בדיעבד. והישן בבגדיו והיו בכיסי הבגדים שלו דברי מאכל, אין לאוסרם בדיעבד. ומותר להניח לכתחלה אוכלים ומשקים בתא המטען של המטוס, [או בתא המטען של אוטובוסים], אף שישנים במושבי המטוס מעל המטען. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, עמוד שעג]. לז אף על פי שאין ראוי ליטול ידיו מן הגוי בנטילת ידים שחרית, [וכמו שנתבאר לעיל], מכל מקום בגוים אין קפידא אם נוגע באוכלים ומשקים בשחרית, אפילו בלי נטילת ידים, דאינו מעלה ומוריד להם נטילת ידים שחרית. ומותר לאכול ולשתות אוכלים ומשקים הללו בלי שום פקפוק. [שם עמ' שעט. שארית יוסף חלק א' עמוד מ']. לח הישן ביום שינת קבע, לכתחלה לא יגע באוכלים ומשקים קודם שיטול ידיו, אבל אם עבר ונגע במאכלים ומשקים, יש להתירם, ואין צריך להחמיר בזה. [שם עמוד שפ. שארית יוסף חלק א' עמוד מ]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש כז אף על פי שלכתחלה אין ללמוד תורה או לברך ברכה כל שהיא קודם נטילת ידים שחרית, כי בזוהר הקדוש החמיר בזה מאד, מכל מקום אם שמע קדיש או קדושה בפתע פתאום, ואין לו שהות ליטול ידיו, רשאי ומצוה עליו לענות הקדיש והקדושה, ויסמוך על דעת הרמב''ם והרא''ש והרשב''א והטור והשלחן ערוך, שסוברים כפשט דברי התלמוד (ברכות ס:) שכל ברכות השחר נתקנו לאומרם בשם ומלכות לפני נטילת ידים שחרית. ומכיון שהקדיש והקדושה הם מצוה עוברת, אין להחמיר בזה ולהמנע מלענות אותם עם הצבור, שהיא חומרא הבאה לידי קולא. וכל שכן שיענה אמן דקדיש ואמן דברכות. והמחמיר יוצא שכרו בהפסדו. ורק ינקה ידיו תחלה בכל מידי דמנקי. ואמנם אם ישן בפיג'מה ולא נגע במקומות המכוסים, אין צריך לנקותם קודם שמברך. [ילקוט יוסף על השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד שנח]. כח השומע קול רעמים בהיותו שוכב על מטתו, ואין לו שהות לקום וליטול ידיו כדי לברך בתוך כדי דיבור ברכת ''שכוחו וגבורתו מלא עולם'' כדת, או שיש לו טורח לקום ממטתו באישון לילה ואפילה, ישפשף ידיו בשמיכה או בסדין, ויברך מיד את הברכה הנ''ל בשם ומלכות בתוך כדי דיבור לשמיעת הרעם. [ומה שכתב בכף החיים להרהר הברכה בלבו, אין ראוי לעשות כן ולהפסיד הברכה]. ואמנם אם ישן בפיג'מה ולא נגע במקומות המכוסים, אין צריך לנקותם קודם שמברך. [ילקוט יוסף על השכמת הבוקר עמוד שנט. וילקוט יוסף א' עמוד יד]. כט מי שאין לו מים ליטול ידיו ג' פעמים כדת, עם כל זה לא יבטל מלימודו, אלא יטול מעט, או ינקה ידיו במידי דמנקי ויברך ברכות השחר וברכה''ת וכו', וילמוד כדין התלמוד והפוסקים. וכ''ש במי שאין לו מים ליטול את ידיו בבוקר, ואינו יכול להתעכב עד שיביאו לו מים, ינקה ידיו במידי דמנקי, ולא ימנע עצמו מלהניח תפילין בגלל זה. ורשאי ללבוש בגדיו גם בלי נטילת ידים. ואמנם אם ישן בפיג'מה ולא נגע במקומות המכוסים, אין צריך לנקותם קודם שמדבר בדברי תורה. [ילקוט יוסף השכמת הבוקר עמוד שס]. ל וכל שכן שמותר ללמוד עם קטנים שדרכם ליגע בנעליהם ובמקומות המכוסים, אלא שיחנכם ליטול ידיהם. וראה להלן סעיף סו. [ילקוט יוסף השכמת הבוקר עמוד שסא]. לא הישן עם כפפות אף לדברי הזוהר הקדוש מותר לו מן הדין לברך וללמוד תורה קודם נטילת ידים שחרית. מפני שאין רוח רעה שורה על ידיו כל כך, וכן היה עושה מעשה הגאון רבי זלמן מוילנא. ובמקום שאין מים מצויים, נכון לעשות כן כדי שיהיה אפשר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בלי נטילת ידים. [אבל אם יש לו מים יטול ידיו, דהא איכא עוד טעמא לנטילת ידים שחרית, והוא משום שנעשה כבריה חדשה]. [שם עמוד שסא]. לב לכתחלה יש להזהר שלא יגע בידיו בשום מאכל קודם נטילת ידים שחרית. וגם יש להשגיח שהילדים הקטנים יטלו את ידיהם קודם שיגעו במאכלים או במשקים, שאף בילדים יש להזהר בזה לכתחלה. [וכבר נתבאר לעיל סעיף טז, שיש לחנך את הקטנים להרגילם לקיים מצוה זו]. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר עמ' שסב. שארית יוסף חלק א' עמוד לח]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש כא אם נטל ידיו ונסתפק אם בירך על הנטילה או לא, לא יברך, דספק ברכות להקל. [ילקו''י השכמת הבוקר עמוד שמה]. ] כב אם שכח ליטול ידיו ועבר והתפלל שחרית, בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל. והרוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהתפלל בתנאי של נדבה, ויודע שיכול לכוין בתפלתו, רשאי לעשות כן, דכל כהאי גוונא שיש מחלוקת הפוסקים, גם בזמן הזה רשאים להתפלל בתורת תנאי דנדבה. אבל לא יחזור לברך ברכות השחר, ברכות פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמוד שמז]. כג אם בירך אשר קדשנו במצותיו וצונו ליטול ידים, אם הוא בתוך כדי דיבור יתקן מיד ויאמר על נטילת ידים, אבל אם לא תיקן בתוך כדי דיבור, יצא, ואינו חוזר לברך. אלא דלכתחלה אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות. [ילקו''י שם עמוד שמט]. כד הנצרך לנקביו והלך להתפנות קודם שנטל ידיו שחרית, ואחר כך נטל ידיו והתחיל לברך על דעת לסיים אשר קדשנו וכו' על נטילת ידים, וטעה והמשיך [אחר אלהינו מלך העולם] ברכת אשר יצר, יסיים הברכה, ואחר כך יברך על נטילת ידים. וכבר ביארנו דלכתחלה אין לברך על נטילת ידים בבית הכנסת עם שאר ברכות השחר, אלא סמוך לניגוב. [ילקוט יוסף על השכמת הבוקר, סימן ד' הערה כג, עמ' שמט]. כה הישן בלילה על מטתו וניעור לשתות מים לצמאו, ישפשף ידיו וינקה אותם בשמיכה או בסדין, או בכל מידי דמנקי, ויברך על המים וישתה, אף שלא נטל ידיו תחלה. [ואין צריך לנקות ידיו במידי דמנקי ג' פעמים, אלא די בפעם אחת]. ואם שתה רביעית בבת אחת, יברך גם ברכה אחרונה. ובזמנינו שנוהגים לישן בכסות לילה, סתם ידים משומרות ונקיות הן, ואין צריך לנקותם כלל קודם שיברך על המים. אלא שראוי להזהר שלא יגע בידיו במים, משום רוח רעה שעל ידיו. ובימי הקיץ שהחום כבד ובית הצואר של החלוק פתוח, ולפעמים נוגע במקומות המכוסים שבגופו, וניעור משנתו לשתות מים לצמאו, ישפשף ידיו בשמיכה או בסדין כנ''ל, ויברך וישתה. ויש שיעצו להרהר הברכה בלבו, ואז יכול לשתות המים. אולם אין דרך זו מוציאתו מידי ספק בהלכה. וגם העצה אשר יעץ מהר''ש ויטאל, שיברך על המים קודם שיישן, וישתה פחות מרביעית, ויכוין בברכתו לפטור כל מה שישתה בלילה, אינה מחוורת לפי ההלכה, אלא ינהג כאמור. [ומי שעבר והרהר ברכת אשר יצר בלבו, בדיעבד אין לו לחזור ולברך ברכה זו בפיו. אבל מי שהרהר ברכה ראשונה בלבו, יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ויחזור ויברך בשפתיו]. [ילקו''י שם עמוד שנ. ושם עמ' שנב המהרהר ברכה ראשונה בלבו יאמר ברוך שם. ושם עמ' שנג, עניית ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצאים בה י''ח. ילקוט יוסף ח''א, מהדורת תשמ''ה, עמוד יג בהערה. ושאר''י ח''א עמוד מא]. כה הניעור בלילה לעשות צרכיו ודעתו לחזור לישון מיד, אם חושש שיקום אחר שיעבור שיעור מהלך פרסה, יטול ידיו כדי לברך אשר יצר. [אך לא יברך על נטילת ידים, שהרי דעתו לחזור ולישון, ורק בקומו בבוקר יברך על הנטילה]. ואם קשה לו ליטול ידיו במים, ינקה ידיו במידי דמנקי, כדי לברך אשר יצר. ויסמוך על מה שנוטל ידיו אחר כך בהקיצו משנתו בבוקר. [ובהקיצו משנתו בבוקר נוטל ידיו ומברך]. [ילקו''י על השכמת הבוקר עמוד שנה]. כו הניעור בלילה וטורח עליו לקום ליטול ידיו, ובעודו שוכב רוצה להרהר בדברי תורה, או ללמוד בלי הזכרת שם ה', יש לו על מה שיסמוך לעשות כן. אך ישפשף ידיו בשמיכה לנקותם במידי דמנקי. וכל זה כשדעתו לחזור ולישון, ומהרהר בדברי תורה עד שתאחזנו שינה, שאז אינו אלא דרך עראי, אבל אין להתיר לכתחלה להשאר שוכב על מטתו בעינים פקוחות, זמן ממושך, ללא נטילה, ולהרהר בדברי תורה. ואמנם אם ישן בפיג'מה ולא נגע במקומות המכוסים, אין צריך לנקותם קודם שמדבר בדברי תורה. [ילקו''י על השכמת הבוקר עמוד שנו. וילקו''י ח''א מהדורת תשמ''ה, עמוד ז']. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש טו מי שנטל ידיו שחרית, וחזר ונגע בידיו של מי שלא נטל ידיו שחרית, חוזר ונוטל ידיו, אף אם נגע בידי חבירו כשידיו יבשות. [ילקו''י שם עמוד שלג. שארית יוסף ח''א עמוד נג]. טז חיוב נטילת ידים הוא גם על הנשים, שאין זו מצוה שהזמן גרמא. וגם נשים מברכות קודם הניגוב על נטילת ידים, ואם לא בירכו קודם הניגוב, יכולות לברך ברכה זו עם כל ברכות השחר, ויסמיכו זאת סמוך לנטילה ככל האפשר. [שם עמ' שלד. ושארית יוסף ח''א עמ' נד]. יז יש לחנך את בניו ובנותיו הקטנים ליטול ידיהם שחרית, ויחנכם גם לברך על הנטילה כדת. ואף על פי שמעיקר הדין אין חיוב ליטול את ידיהם של הקטנים בכלי מכל מקום נכון להרגילם ליטול ידיהם בכלי. וישפוך להם על כל יד ג' פעמים לסירוגין. ואם אין לו כלי יטול ידי הקטנים מהברז, ויחנך אותם לברך על נטילה זו. [שאף על פי שבגדולים אין להם לברך אם נוטלים בלי כלי, מכל מקום בקטנים כדי לחנכם מותר להם לברך גם בנטילה שאינה נעשית על ידי כלי]. וגם את הבנות יש לחנך ליטול את ידיהם שחרית. ומצוה ליטול אף את ידי הקטנים ביותר, אף על פי שלא הגיעו לחינוך, והיא סגולה טובה לקטנים כדי שיגדלו בטהרה, ויהיו גידולי קודש. [שם עמוד שלד. ושם בהערה עמוד שלז, בדין קטן שהגדיל בימי העומר אם ימשיך לספור ספירת העומר, ועוד שם, שיש לחנך הקטן גם למצוות דרבנן. ושם עמוד שלט, אם האב חייב לחנך גם את בתו]. יח אין ליטול ידיו שחרית על גבי קרקע במקום שהאנשים עוברים ושבים שם. [ולכן יש להזהיר את אותם הישנים בסוכה שעושים בחצר ביתם, שלא יטלו את ידיהם על הקרקע במקום שאנשים מהלכים על המים]. ואמנם אם עבר ונטל נטילת ידים שחרית על גבי קרקע עלתה לו הנטילה. ולא יטול ידיו על גבי כלים, מפני הרוח רעה שבמים השורה על הכלים. ואם נטל את ידיו על הכלים, ישטפם היטב. [ולכן אותם הישנים בסוכה, ונוטלים ידיהם שחרית לתוך כלי, ולפעמים הכלי מתמלא במים, וכשלוקחים את הכלי נשפך ממנו מעט מים על הקרקע, צריך שישפוך על הקרקע ההיא מים טהורים כדי לבטל את מי הנטילת ידים שנשפכו שם, ואם המקום מרוצף די שינקה את הרצפה בסחבה]. [ילקוט יוסף הלכות השכמת הבוקר, תשס''ד, עמוד שמ. ושארית יוסף ח''א עמוד נה]. יט ומכל מקום מותר ליטול ידים לנטילת ידים שחרית לתוך קערות מטבח נקובות שלנו [כיור]. אף שהמים יורדים על גבי קרקע, מאחר ואין הולכים ודורכים על מים אלה. ומכל מקום טוב ונכון לשטוף את הכיור לאחר הנטילה, בטרם ישתמשו בו לשטיפת פירות והדחת כלי סעודה. [שם עמוד שמ. שארית יוסף חלק א' עמוד נה]. כ הנוטל ידיו שחרית, צריך לברך על נטילת ידים קודם הניגוב, כדי שהברכה תהיה ''עובר לעשייתן'' וכדין נטילת ידים שלפני הסעודה. וגם רבינו האר''י ז''ל סובר כן, שראוי לברך קודם הניגוב, מפני שהרוח רעה נעקרת ומסתלקת לגמרי לאחר נטילת ג' פעמים, ואז אפשר לברך על נטילת ידים. [ושייך בזה לשון על ''נטילת'' אחר שלא גמר את מצות הנטילה עד אחר הניגוב]. אולם אם אינו יכול לברך על נטילת ידים שחרית בבית, מפני שאינו נקי, והברכה צריכה להיות במקום טהור, שנאמר ''והיה מחניך קדוש'', יברך לאחר הניגוב, ויסמוך בזה על מה שכתב מרן החיד''א בשם מהר''ם ניגרין, שאין הרוח רעה של שחרית סרה מעל ידיו עד לאחר הניגוב, וכן דעת אחרונים רבים. ומכל מקום יש להסמיך את הברכה לניגוב עד כמה שאפשר. ויש נוהגים לברך על נטילת ידים בבית הכנסת עם שאר ברכות השחר, ויש להם על מה שיסמוכו. אך לכתחלה יש לנהוג כנז'. [וכשאין לו מגבת לנגב את ידיו, יכול לנגב הידים במכשיר לניגוב ידים הפועל על ידי הזרמת אויר חם על הידים]. [ילקו''י השכמת הבוקר עמ' שמא. שארית יוסף חלק א' עמוד נה. ילקוט יוסף מהדורת תשמ''ה]. ] באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ט אם היה ניעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו בשחר ולהתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו, [ב''י ורעק''א ע''ד המג''א סי' ד' ס''ק יב. ודלא כהמשנ''ב]. ולפיכך יטול ידיו בלי ברכה. [וגם אם ילך להתפנות לצרכיו וילכלך ידיו, לדידן אין לו ליטול עם ברכה, ודלא כמ''ש בזה במשנה ברורה]. וגם כשנוטל ידיו מפני הספק, יטול ג' פעמים. וראוי ליטול ידיו מיד בעמוד השחר, שהוא שבעים ושתים דקות [בשעות זמניות] קודם נץ החמה, ולכל הפחות קודם התפלה. ואם נטל ידיו קודם עמוד השחר ועסק בתורה, אין צריך לחזור וליטול ידיו כשיגיע עמוד השחר. [ילקו''י על השכמת הבוקר, תשס''ד, עמוד שכד. ושם בלומדים בלילה וקצת ישנים, היאך ינהגו. וראה עוד בשאר''י חלק א' עמוד נא]. י ואמנם הניעור בלילה עד אחר חצות, וישן אחר כך שינת קבע על מטתו, כשקם משנתו צריך ליטול ידיו נטילת ידים שחרית, ומברך על נטילת ידים. וכן המנהג. ואם הלך לישון בתחלת הלילה, וקם משנתו קודם חצות הלילה, יטול ידיו בלא ברכה. ומכל מקום אם רצה לברך על נטילת ידים יש לו על מה שיסמוך. וכן מי שישן מבעוד יום ונמשך מעט עד תחילת הלילה, והקיץ, יטול ידיו בלי ברכה, דספק ברכות להקל, והמברך יש לו על מה לסמוך. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, תשס''ד, עמ' שכו]. יא מי שדעתו ללכת לישון אחר חצות הלילה, אינו מברך ברכות השחר אחר חצות הלילה,,אלא מברך בבוקר בקומו משנתו. [שם עמוד שכח, ושם במי שישן בתחלת הלילה וקם קודם חצות]. יב השכים קום קודם עמוד השחר ונטל ידיו כדין, יש להסתפק אם צריך לחזור וליטול ידיו פעם שנית כשיאיר היום להעביר רוח רעה השורה על הידים. ולכן יטלם ג' פעמים לסירוגין בלי ברכה. [ילקו''י השכמת הבוקר, תשס''ד, עמ' שכט. שארית יוסף ח''א עמוד מד, ועמ' נג]. יג הישן ביום יש להסתפק אם צריך לערות מים על ידיו ג' פעמים או לא. ולכן יטול ידיו בלי ברכה. וגם כשנוטל ידיו מפני הספק, יטול ג' פעמים לסירוגין. וכל זה דוקא אם ישן שיתין נשמי, אבל בפחות מזה אין רוח רעה שורה על ידיו אפילו בלילה. ויש אומרים שהוא שיעור ג' שעות, ויש אומרים שהוא שיעור ג' דקות, ויש אומרים שהוא שיעור חצי שעה. [ילקו''י על השכמת הבוקר, עמוד שלא. שארית יוסף חלק א' עמ' נג]. יד אין נוטלין נטילת ידים שחרית מגוי, או ממשרתת גויה, או ממי שלא נטל ידיו שחרית. והיינו דוקא לשפוך לו המים על ידיו, אבל להביא לו המים, מותר. וגם קטן שלא נטל ידיו שחרית, אין לגדול ליטול ממנו עד שיטול תחלה, שגם בקטן יש ליזהר בזה לכתחלה. וכל זה דוקא בנטילת ידים שחרית, אבל בשאר הנטילות, כמו בנטילת ידים לסעודה, מותר ליטול גם ממי שעדיין לא נטל ידיו, ובלבד שיזהר שלא יגע בידיו של מי שיוצק מים על ידיו. ואשתו שאינה טהורה מותר לה להכין לבעלה את המים אך אסור לה לפתוח הברז כשידיו תחת הברז, כדי לרוחצם, שהרי היא יוצקת עליו מים מכוחה. אבל אם היא פותחת את הברז של המים, ואחר כך הוא נותן את ידיו תחת הברז, לדידן יש להתיר. ולנוהגים כדעת רבינו יונה יש להקל על ידי שינוי, כגון שתפתח הברז ביד שמאל, קודם שיתן ידיו תחת הברז. [ילקוט יוסף השכמת הבוקר תשס''ד עמוד שלא, סי' ד' הערה יג]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש סימן ד' - דיני נטילת ידים שחרית א בכל יום אחר שיקום ממטתו צריך ליטול ידיו במים בכלי, ויברך קודם הניגוב: ''ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים'' [ראה להלן סעיף יט]. ואף על פי שמעיקר הדין אין צריך ליטול ידיו בכלי בנטילת ידים שחרית, מכל מקום כבר כתב מרן בשלחן ערוך, ש''טוב'' להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. וממילא גם לענין כלי וכח גברא יש להקפיד בזה, כדי שיוכל לברך על הנטילה. וכן המנהג. אולם מי שנמצא במקום שאין שם כלי ליטול את ידיו, יטול מהברז ג' פעמים לסירוגין. אך לא יברך ''על נטילת ידים''. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמוד רצג, שארית יוסף חלק א' עמוד מג, ושם הטעמים לנט''י, והנפ''מ, ואם מברך אשר יצר בבוקר כשלא הוצרך לנקביו, ועוד שם בהערה עמוד רצט, אם סמכינן על כללו של הרדב''ז בספק במצוה, והדין בשכח יעלה ויבוא בברהמ''ז ביו''ט, ולקבוע מזוזה בלא ברכה בבית שיש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות, ועוד שם (עמוד שב) בחשיבות סברת הרשב''א]. ב אם אין לו כלי ליטול ידיו שחרית, ותחב ידיו בשלג המונח על הארץ בג' מקומות מחולפין, יש אומרים שעלתה לו הנטילה אף משום רוח רעה. ויש חולקים ואומרים שאין נטילה זו מועילה להסיר הרוח רעה, ומועילה רק לתפלה. ולכן לדינא אם אין לו מים ליטול ידיו, ואינו יכול לרסק השלג לתוך כלי, יתחוב ידיו בשלג ולא יברך. [ילקו''י השכמת הבוקר, עמ' שט. ושם מתי מועיל להטביל ידיו בשלג במקום נטילת ידים שחרית]. ג מי שאין לו כלי, ויש לפניו נהר או ים, או מקוה, יטבול שם ידיו, וכאשר ימצא כלי עם מים, טוב שיחזור ויטול ידיו במשך היום. [ולענין הברכה, ראה בהערה]. ומעיקר הדין מותר ליטול ידיו שחרית במים חמים, ונכון שימתין מליטול ידיו בהם עד שיהיו פושרים, ולא יהיו בגדר חום שהיד סולדת בו. [ילקו''י על השכמת הבוקר, עמוד שיג. וע''ש בהערה לענין הברכה]. ד כשבא ליטול ידיו שחרית יש להקדים ליטול את ידו הימנית. ואם נוטל בכלי יטול הכלי ביד ימינו וימסרנו לשמאלו, כדי שממנה ישפוך על יד ימינו תחלה, ואחר כך יאחז הכלי בימינו וישפוך על שמאלו. וידקדק לערות מים על ידיו ג' פעמים לסירוגין, להעביר רוח רעה ששורה עליהן. ולא יטול על כל יד בפני עצמה ג' רצופים. ויש אומרים שצריך לשפוך ד' פעמים, ג' פעמים להעביר רוח רעה, ופעם רביעית להעביר את המים שנטמאו. אך אין מנהגינו כן, אלא נוטלים ג' פעמים בלבד. [ומכל מקום טוב ונכון שלא ישטוף פניו אחר נטילה של ג' פעמים, אלא ינגב ידיו תחלה, ואחר כך ישטוף פניו, או שיטול ד' פעמים, כדי שיוכל לשטוף פניו בלא לחוש למים שעל ידיו]. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, עמוד קיז. שאר''י ח''א עמוד נ']. ה איטר יד נוטל את ידיו כסדר כל אדם, ואין לשנות להקדים יד שמאל. [ילקו''י שם עמ' שיט]. ו צריך ליטול כל האצבעות וכף היד עד חיבור הפרק עם הזרוע. ואם אין לו מים כדי נטילת כל כף היד, יטול עד קשרי אצבעותיו. ואם יכול להשיג מים ממקום קרוב, יש אומרים שיטול בלי ברכה עד קשרי אצבעותיו כדי שלא ילך ד' אמות בלי נטילת ידים, ואחר שימצא מים יחזור ויטול עד הפרק, ואז יברך. ונראה, דאם יצטרך ללכת למקום רחוק להביא את המים, ויש הפסק גדול, מאחר שכבר יצא ידי חובה בנטילה הראשונה, ואין שום עיכוב בברכה מחמת נקיות, אין ראוי לדחות הברכה עד הנטילה השניה ולהכנס לכתחלה בספק עובר לעשייתן. [ילקו''י השכמת הבוקר עמ' שכא. ושארית יוסף ח''א עמוד נא]. ז בתשעה באב וביום הכפורים נוטלים ידים שחרית ג' פעמים, עד סוף קשרי אצבעותיו, ולא יטול עד פרק הזרוע כמו בכל יום, כי מעיקר הדין אין צריך ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו, ומה שנוהגים בכל יום לרחוץ ידים עד פרק הזרוע, מנהג בעלמא הוא, ויום הכפורים שאסור ברחיצה יש להמנע מזה. וכן הנכנס לבית הכסא לעשיית צרכיו, מותר לרחוץ עד סוף קשרי אצבעותיו. וכל שכן כשהוא רוצה להתפלל, שיש בזה משום הכון לקראת אלהיך ישראל. וחולה שהוצרך לאכול פת ביום הכפורים על פי הוראת חכם, נוטל ידיו כל פרק היד עד הזרוע. [ילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה החדש על הלכות ימים הנוראים, עמוד שנח, ועמוד שי, וזה דלא כמ''ש בהלכה למעלה בהליכות עולם ח''ב (עמוד קסג), דבט' באב וביוהכ''פ חולה שאוכל נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד. והעיקר כמ''ש בילקו''י מועדים, ובחזו''ע הנז']. ח מי שיש לו מכה על ידו אחת, והיא מכוסה בתחבושת או בגבס, נוטל ידו הבריאה בלבד, ומברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמ' שכב. ושארית יוסף חלק א' עמוד נא]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש כ לא יקנח ביד ימין. ואיטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא. ויש אומרים שכל זה במקנח ביד, אבל אם מקנח באמצעות נייר, אין להקפיד בזה. [ילקו''י שם עמוד רפו]. כא המטיל מי רגלים על גבי קרקע, לא יטיל בעמידה, מפני הניצוצות הניתזין על מנעליו, אם לא שיעמוד במקום גבוה או על גבי עפר תיחוח. ובבתי כסאות שלנו אין להקפיד בזה. [שהרי אין את החשש הנז']. [ילקוט יוסף הלכות השכמת הבוקר מהדו' תשס''ד עמו' רפו]. כב יזהר בעת שמטיל מים שלא לאחוז במילתו, אלא מן העטרה ולמטה, גם אם הוא מטיל מים במקום שיש לו פחד, כמו בראש הגג וכדומה. אך בנשוי ואשתו עמו [בזמן טהרתה] מעיקר הדין מותר, וממדת חסידות להחמיר. [ילקו''י השכמת הבוקר, תשס''ד עמוד רפז]. כג יש להחמיר לכתחלה שלא להכניס אוכלים ומשקים לבית הכסא אפילו הם צרורים וחתומים בקופסא סגורה, ולכן אין להצניע קופסאות מאכל סגורים בחדר השירותים. אבל בדיעבד יש להתירם אפילו אין בהם הפסד מרובה. ואם יש לו בכיס בגדו אוכלים, ורוצה להכנס לבית הכסא, אם אין לו מקום להניחם, מותר להכנס בהם לבית הכסא. ואוכלים שאינם מחופים שהוכנסו לבית הכסא, כגון פירות, נכון לרוחצם ג' פעמים, ואם אי אפשר מותרים בדיעבד. וממדת חסידות טוב שלא לאוכלם. [שארית יוסף ח''א עמוד ל'. ע''פ המבואר בשו''ת לב חיים ח''א סי' סו, ויביע אומר ח''ג חאו''ח סי' א' אות ו', וח''ד או''ח סי' ה' אות ג']. כד לכל הדיעות מותר להכנס לבית הכסא כשיש תרופה בכיס בגדו. אולם תרופות שיש בהם מתיקות ומוצצין אותן, יש לנהוג כמבואר בסעיף הקודם. [ילקו''י השכמת הבוקר עמ' רצ]. כה יכול לסדר מטתו כפי שירצה, אך היכא דאפשר טוב שיסדר המטה באופן שראשה יהיה למזרח ומרגלותיה למערב. [ילקו''י שם עמוד רצא. ושאר''י ח''א עמוד כ']. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש יג לכתחלה אין להכנס לבית הכסא כאשר יש בכיס בגדו ספר קודש קטן, ולכן קודם שיכנס לבית הכסא יניח את הספר מחוץ לבית הכסא ויכנס לשם. אולם אם הוא נמצא במקום של גוים ואי אפשר לו להניח את הספר מחוץ לבית הכסא, וכל כיוצא בזה, מותר לו להכנס לבית הכסא כשהספר מונח בכיס בגדו. ומכל מקום מותר להכנס לבית הכסא עם תמונה של רב, שאין בתמונות אלו שום קדושה, אף שאין לנהוג בהם מנהג בזיון. [ולדידן מותר לשבת על ספסל שיש בו ספרי קודש הנדפסים בדפוס שלנו, ואין צריך להעמידם. והאשכנזים מחמירים בזה]. [ילקו''י השכמת הבוקר עמוד רסט. ושם בהערה הזמנות שנדפסו בכתב אשורי אם מותר להשליכן לאשפה. ועוד שם עמוד רעז, אם מותר לישב על ספסל שיש עליו ספרי קודש. ועוד שם עמוד רפ, להניח ניירות בתוך ספרי קודש. ועוד שם, שמותר לכתוב ד''ת על ספר קודש פתוח, אך אסור להגן על עצמו מפני השמש בספר קודש. ושם עמוד רפא, שמותר להכנס לבית הכסא עם תמונת רב.]. יד ואמנם יש ליזהר מאד בקדושת הספרים, ומי שאינו נזהר בקדושתם, כגון שנותן גרף של רעי באותו חדר שהספרים שם, לצורך הילדים הקטנים, וריח רע מגיע בכל החדר שהספרים שם, עליו נאמר שגופו נעשה מחולל על הבריות, ועליו נאמר כי דבר ה' בזה. ונהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים לאור נר של שבת משום בזוי מצוה. ואפילו ברחוק קצת אסור משום בזוי מצוה, אחר שהאור הוא של מצוה. [ילקו''י שם עמוד רפא]. טו העוסק בתורה ונמצא באמצע בירור הלכה, אף על פי כן מותר לו להכנס לבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה. אך ישתדל להסיח דעתו מהספק שיש לו בהלכה, ויתן דעתו לדברים אחרים. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, סימן ג', עמוד רפב]. טז אין לקרוא ספרי דקדוק שנתחברו על ידי גדולי תורה, בלשון הקודש, בבית הכסא, אחר שהדרך בהם היא להגיע לידיעה מדוקדקת על ידי פסוקים, ויבוא להרהר במקרא. וכן אסור לכתוב בבית הכסא שירים בחרוזים בלשון תלמוד, שבודאי יבוא להרהר קצת בדברי התלמוד. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת שנת תשס''ד, סי' ג' הערה טז, עמוד רפב]. יז מעיקר הדין מותר להרהר בצרכי צדקה בבית הכסא [ובבית המרחץ], ולחשב שם חשבונות של מצוה, ולהרהר בצרכי שבת, צרכי הסוכה, ואף לתת צדקה בבית המרחץ. [שאר''י עמ' כט. ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמוד רפג]. יח יזהר לקנח עצמו היטב בנייר, ואחר כך ירחץ במים, שעיקר הרחיצה היא במים. ומי שהוא איסטניס ינקה עצמו היטב בנייר [טואלט] רטוב. ואם אין לו מים כלל, ינקה עצמו בנייר טואלט היטב היטב. ואף על פי שמרן כתב שאין לקנח בדבר שהאור שולט בו, כבר נהגו להקל כיום לקנח בנייר. [שארית יוסף חלק א' עמוד ל', ובילקו''י ח''א מהדורת תשמ''ה, עמוד ק', ובשבת כרך ב' עמוד רעו, ובילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמוד רפד]. יט טוב להקפיד בקטן שהגיע לחינוך שיהיה גופו נקי אחר עשיית צרכיו. ואמנם מותר לחנך את הקטנים לברך ולומר פסוקים ודברי תורה אף אם יודע שאינם מקנחים את עצמם יפה. ומותר גם לשבת לצידם ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולברך, ובלבד שלא יהיה שם ריח רע. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמוד רפה]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ז בזמן רבותינו חכמי התלמוד היו נוהגים לומר קודם שנכנס לבית הכסא ''התכבדו מכובדים וכו'''. וכיום עדיף שלא לאומרו, אחר שמרן השלחן ערוך כתב שיש בזה משום יוהרא. [ולדעת האר''י ז''ל גם כיום אפשר לאומרו, שעל ידי אמירת התכבדו מכובדים אדם ניצול שלא להרהר בדברי תורה בבית הכסא.]. ועל כל פנים ביום הכפורים שאנו דומים למלאכים, רשאים לומר התכבדו מכובדים קודם הכניסה לבית הכסא. [שם עמוד רנח. ושאר''י א' עמו' כו]. ח היוצא לנקביו צריך לנהוג בצניעות בבית הכסא, ויצמצם בגילוי גופו רק מה שמוכרח לו לגלות שלא לטנף בגדיו. ואף על פי שאמרו בגמרא שלא יגלה מלאחריו יותר מטפח, ומלפניו טפחיים, בזמן הזה שבתי הכסאות שלנו יש בהם מחיצות ודלת סגורה, אין להקפיד בשיעור הנז'. ומכל מקום יגלה רק מה שמוכרח. ויזהר לנהוג בצניעות גם בלילה, ויסגור הדלת אפילו בחושך, משום צניעות. וכל אדם צריך להזהר בזה, ולא רק תלמידי חכמים. ואף להטלת מי רגליו יהא צנוע. ואפילו אם מחמת שמחפש מקום צנוע צריך להשהות עצמו מעט, אין לחוש בזה משום איסור בל תשקצו, וגדול כבוד הבריות. אך אם יש שם ריח רע וקשה לו מאד לעשות שם צרכיו זולת אם יפתח הדלת, יש להקל בזה כשאין שם מי שרואהו. וגם קטן בר הבנה טוב להרגילו שיהיה צנוע בבית הכסא, ושלא ידבר שם. [שם עמוד רס. שארית יוסף חלק א' עמוד כז]. ט הנמצא בבית הכסא, אין לו לדבר עם חבירו הנמצא בחוץ, או להשיב לקריאה טלפונית, ושאר דיבורים. ומכל מקום השומע קול צלצול טלפון, ויש לו ספק אם הוא ענין של הפסד ממון, או חולי, וכיוצא בזה, נראה שהמיקל לענות לטלפון יש לו ע''מ שיסמוך, אך יקצר בדבריו עד כמה שאפשר. אבל בלא זה אין לדבר בבית הכסא כלל, אפילו אין שם אלא בני הבית בלבד. ואם צריך לדבר בענין השייך לבית הכסא, וכגון לבקש מים לניקוי, מותר לדבר עם חברו בבית הכסא לצורך זה. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמ' רסג. ומה שמרן אאמו''ר ביביע אומר ח''א (או''ח סימן א') לא הביא דברי מרן בסי' פח סעיף ב', דדברים של חול מותר לאומרם בבית הכסא בלשון הקודש, הוא מפני שסמך על מה שהעתיק לשון הרמב''ם, שהוא כלשון הש''ע, והתם איירי מצד לשון הקודש בבית הכסא]. י נאמר בתורה: והיה מחניך קדוש. לפיכך אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא, וכל שכן שאסור לדבר ד''ת בבית הכסא, או לומר שם דברים שבקדושה, ואפילו בלשון לעז. [ובלאו הכי אף בדברים בטלים יש להמנע מלדבר בבית הכסא]. ולכן בהיותו בבית הכסא טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור בדברי תורה, וכן יכול לעיין שם בעיתון דתי, שאין בו דברי תורה כלל. [ואף על פי שהכתב בעתון הוא כתב אשורי, מעיקר הדין מותר להכניסו לביהכ''ס כדי למנוע ממנו הרהור בד''ת]. ובשבת שיש מצוה שלא להרהר בעסקיו, [אף דאינו איסור מצד הדין], יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע. [ילקוט יוסף על השכמת הבוקר עמוד רסה]. יא יש ליזהר שכאשר בונים בית חדש, ובונים בית כסא, יש לבנותו רחוק מהחדר שבו יושבים ועוסקים בתורה, שלא יגיע להם ריח רע וכו', וגם כדי שלא ישמע דברי תורה בעת שהותו בבית הכסא. וכל שכן כשבונים בית כנסת או בית מדרש שיש להרחיק את מבנה בית הכסא מבית הכנסת, כדי שהשוהים בבית הכסא לא ישמעו דברים שבקדושה ויבואו להרהר בהם בבית הכסא. ואמנם אם אירע דבר זה, מותר להכנס לבית הכסא לעשות צרכיו, דהוי בגדר אונס, אך יסיח דעתו מהדברים שבקדושה, כגון על ידי שיחשוב שם בחשבונות וכדומה. ויקפידו תמיד שלא יהיה ריח רע נודף לבית הכנסת, וכל שכן בשעה שמתפללין. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר, תשס''ד, עמוד רסו]. יב אף על פי שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא, מכל מקום מותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ כדי להנצל מאיסור הרהור אשה וכדומה. שהרהור בדברי תורה במקום מטונף הוא מדרבנן, וכדי להנצל מאיסור חמור יותר מותר לעבור על איסור קל יותר. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד רסט]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש סימן ג' - הנהגת בית הכסא א דרך זריזות ונקיות להרגיל עצמו לפנות בוקר וערב, דהיינו קודם תפלת שחרית, וקודם מנחה וערבית, שהוא גם דרך נקיות. ואם אינו יכול לפנות ילך ד' אמות, וישב ויעמוד עד שיפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים. וגם בהיותו שוכב על מטתו בלילה, אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו, יתאזר לקום ולא יתעצל ולא יתרשל מחמת הקור. [שארית יוסף ח''א עמ' כה. ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמ' רנב. ושם בהערה עמ' רנג, הסובל מקלקול קיבה העצה היא שלא ילך הרבה לבית הכסא]. ב אמרו חז''ל (במסכת מכות טז:): כל המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. ולכן אם נתעורר לו צורך לצאת לנקביו, בין לגדולים בין לקטנים, לא ישהה עצמו, אלא ילך ויצא לנקביו מיד. ובקטנים יש בזה עוד חשש משום עקרות. ולכן גם בהיותו שוכב על מטתו בלילה, אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו, יתאזר לקום, ולא יתעצל מחמת החושך או הקור. [כנ''ל בסימן ב']. וצריך ליטול ידיו כדי לברך ''אשר יצר''. [ואם חושש שעל ידי שיטול ידיו לא יוכל לחזור לישן, ינקה ידיו במידי דמנקי ויברך אשר יצר, ויסמוך על הנטילה שיטול אחר כך בבוקר בברכה, עם הקיצו משינתו, שהרי מעיקר הדין מותר לומר דברים שבקדושה אחר ניקוי ידיו במידי דמנקי]. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמ' רנד. שארית יוסף חלק א' עמוד לד]. ג ואמנם המונע עצמו מלהפיח, אינו עובר באיסור בל תשקצו. ולכן מותר להעמיד עצמו מלהפיח במקום שיש שם אנשים, כשהדבר גורם לו בושה, או גורם צער לאחרים. וכן צריך להזהר כשמניח תפילין [וכשהם עליו] שלא יפיח בהם. ואם אינו יכול להעמיד עצמו ומוכרח להפיח, יזיז מעט את התפילין וינתקן ממקומן, ואחר כך יחזירן. [שם עמוד רנה]. ד אין ראוי להשהות צואת החוטם, מדכתיב נשמת רוח חיים באפיו. [שם עמוד רנו]. ה הנמצא באמצע שמיעת קריאת התורה, או באמצע שהוא קורא את המגילה, או קריאת ההלל, ונתעורר בו צורך לנקביו, יסיים הענין שעוסק בו ואחר כך יצא לנקביו. ואפילו אם אינו יכול להחזיק עצמו עד כדי שיעור הליכת פרסה [דהיינו שעה ושתים עשרה דקות], גם כן אינו צריך להפסיק, כל שאינו עובר בבל תשקצו, דהיינו שאינו נדחק להוצאת הנקבים. וכן אם נצרך לנקביו באמצע שהוא מוסר שיעור ברבים, או מלמד תורה לתלמידים, וחושש שמא יתבטלו מלימודם מחמת כן, אין צריך להחמיר לצאת מיד לצרכיו. אולם אם היה עוסק בתורה ונצרך לנקביו, אם יודע בעצמו שאינו יכול להחזיק עצמו עד שעה וחומש, נכון יותר שיפסיק ויצא לנקביו מיד. אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור הליכת פרסה, או אפילו אם היה מסופק אם יכול להחזיק עצמו עד שעה וחומש, רשאי להמתין עד שיסיים הענין, ואחר כך יצא לנקביו. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד רנו. שארית יוסף חלק א' עמוד לה. ילקו''י על הלכות קריאת התורה במילואים]. ו לא ישב במהרה ובחוזק, ולא יאנוס לדחוק את עצמו יותר מדאי. ולא יפנה בעמידה, ולא ימהר לצאת מבית הכסא עד אשר ברור לו שאינו צריך עוד. [שאר''י ח''א עמ' לה. ילקו''י הל' השכמת הבוקר עמוד רנח]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש כג מי שהיה בגילוי ראש, ושמע ברכה מחבירו, או קדיש, מותר לו לענות אמן בגילוי הראש. ולכן הלובש תפילין של ראש וראשו עדיין מגולה, ושמע קדיש, והגיעו לאמן יהא שמיה רבא, יענה עם הצבור. [שם עמוד רמד]. כד העובד במקום שלא מניחים לו ללבוש כיפה על ראש, וגם לא קסקט, וכדומה, ואין לו אפשרות אחרת להתפרנס, יש אומרים שלצורך פרנסה מותר לו לישב בגילוי ראש. ובכל אופן אם אין הכרח גמור לכך אל יתיירא מפני לעג השאננים. ויש אומרים שצריך שילבש פאה נכרית על ראשו כדי שראשו יהיה מכוסה. ויש אומרים שאין צריך לזה, ובפרט שבלאו הכי עדיין יש מראית העין. ונכון להתייעץ עם חכם שידון בכל מקרה לגופו. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד רמה]. כה מותר להקדים שלום לחבירו, גם כשחבירו בראש מגולה, ואף על פי שאמרו חז''ל (שבת י:) ששמו של הקדוש ברוך הוא שלום, שנאמר ויקרא לו ה' שלום, מכל מקום אינו כנותן מכשול לחבירו במה שיצטרך לענות לו שלום בגילוי הראש, שדוקא אזכרת ה' או אלהים אסור להזכיר בגילוי הראש, אבל ''שלום'' מותר מן הדין לומר בגילוי הראש. וכן מותר לומר ''שבת שלום'' למי שהוא בגילוי ראש. והיכא דאפשר נכון לומר בלשון אחר, כגון בוקר טוב, או מה שלומך, וכיו''ב. [ודע, דבזמן הזה יש להקדים שלום לכל אדם, אפילו לרשע. וזו כוונת המשנה הוי מקדים שלום ''לכל'' אדם. לכל לרבות רשע. דאף שאמרו אין שלום אמר ה' לרשעים, היינו לעתיד לבוא, אבל כיום מצוה להקדים להם שלום כדי לחבב עליהם את לומדי התורה ויראי ה']. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמוד רמה]. כו היושב לפני הספר להסתפר וראשו מגולה, ונתנו לו שלום, מותר להחזיר שלום. והיכא דאפשר נכון לפוטרו בלשון אחר, כגון בוקר טוב, וכיו''ב. ומותר לו להרהר בדברי תורה בעת שמסתפר, אף שהוא בגילוי ראש, וגם צריך ליטול ידיו, ואין להחמיר בזה. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמוד רמח]. כז לא ילך יחף על קרקע שאינה מרוצפת, [ואמרו חז''ל (שבת קכט.): לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקנה מנעלים לרגליו. ופירש רש''י, שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק]. וכל זה בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל מעיקר הדין אין איסור לילך יחף על עפר הארץ. [ורק משום כבוד הבריות אין לשנות ממנהג המקום]. ולא ישב על גבי קרקע שאינה מרוצפת. אבל מותר ללכת או לשבת על גבי קרקע מרוצפת. ומכל מקום היכא דאפשר טוב להפסיק בבגד. [שם עמוד רמט. ושארית יוסף ח''א עמו' כד]. כח בעל תשובה הרוצה לסגף את עצמו ולילך יחף לצורך כפרה על עוונותיו, יש לייעץ לו שלא ינהג כן, והתיקון הטוב ביותר לכפרת עוונותיו הוא להרבות בלימוד התורה יותר ויותר. [שאר''י א' עמו' כד. ילקו''י תשס''ד, עמו' רנ. ושם בהערה עמו' רנא, דבזה''ז אין צריך להקפיד ללבוש הגרביים רק מתחת השמיכה]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש יז מותר לילך בבית המרחץ בגילוי ראש. וכן מותר מעיקר הדין לילך בחוף הים בגילוי ראש, לא רק כשהוא בתוך המים, אלא גם כשיוצא לחוף. [ומעיקר הדין אין צורך בכל פעם שיוצא מהמים לילך לחדר ההלבשה ולחבוש כיפה]. אך כאשר יושבים לאכול ולהינפש זמן מה בחוף הים, מן הראוי והנכון לחבוש כיפה, ולא לשהות כך זמן ממושך בלא כיסוי ראש. [ובפרט שצריך לברך קודם אכילתו, ואין לברך בגילוי ראש]. ומכל מקום אין לגעור במי שאינו עושה כן. [שארית יוסף חלק א' עמוד כג, ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר עמוד רלז]. יח מעיקר הדין אין קפידא לישן בגילוי ראש, אך מכל מקום ממדת חסידות טוב להקפיד ''היכא דאפשר'' שיהיה ראשו מכוסה בלילה גם בעת שישן. [שאר''י ח''א עמ' כג. ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמ' רלט]. יט יש לחנך את הילדים הקטנים [מזמן שמתחילים ללכת, ולכל הפחות מגיל שלש אחר התספורת] ולהרגילם שיהיה ראשם מכוסה בכיסוי ראש. [שאר''י ח''א עמ' כד, וילקו''י על הל' השכמת הבוקר, תשס''ד, עמ' כד]. כ אם כיסוי הראש נפל, והולך להביאו ממרחק של יותר מד' אמות, יכסה ראשו בשרוולו או בדבר אחר. וכן יכול לכסות ראשו על ידי הנחת יד חברו על ראשו. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר עמ' רמא]. כא אסור לברך או להוציא מפיו הזכרת השם בגילוי הראש. ומכל שכן שאסור להתפלל תפלת שמונה עשרה בגילוי הראש. ומכל מקום אם נפלה הכיפה שעל ראשו באמצע התפלה ולא הרגיש בדבר עד לאחר שסיים תפלתו, בדיעבד תפלתו תפלה, ואינו צריך לחזור ולהתפלל שנית. וכל שכן שאם עבר ובירך איזו ברכה בגילוי ראש, שבדיעבד יצא ואינו חוזר לברך. [ילקו''י השכמת הבוקר עמ' רמא]. כב מי שמוכרח לשהות בגילוי הראש, כגון בבית משפט של גוים, או בשעה שהוא מסתפר, מותר לו להרהר בדברי תורה. וכן הרוחץ בים והוא בגילוי ראש, או בבית מרחץ דיחיד [שאין בו בית הכסא], מותר לו להרהר בדברי תורה אף שהוא בגילוי ראש. ואין להחמיר שלא להרהר בדברי תורה בגילוי ראש, ולגרום לביטול תורה. [ילקו''י השכמת הבוקר, עמ' רמב. ושם בהערה בגוזז צפורניו שמותר לו לדבר ד''ת]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש יג לא יניח את בגדיו תחת מראשותיו בעת שישן, שיש אומרים שהדבר גורם לשכחה. ויש אומרים שכל זה הוא דוקא בבגדי עצמו, אבל בבגדי חבירו אין בזה קפידא. ויש חולקים, ולכן היכא דאפשר יקפיד בזה גם בבגדי חבירו. ואם הכר מפסיק בין ראשו לכליו שפיר דמי. ונכון ליזהר שלא להניח את נעליו תחת המטה, למראשותיו. [ילקוט יוסף על הל' השכמת הבוקר, מהדורת שנת תשס''ד, עמוד רכד]. יד אין לילך בקומה זקופה, שההולך בקומה זקופה, כביכול דוחק רגלי השכינה. ואפילו עומד במקומו ואינו הולך, אסור להיות בקומה זקופה. ודין זה נאמר לכל אדם, ולא רק לת''ח. וכן דין זה נאמר לא רק בבית המדרש, אלא בכל מקום, דהא מלא כל הארץ כבודו. ומכל מקום לא יכוף ראשו יותר מדאי, אלא במדה בינונית בכדי שיראה את הבא כנגד פניו בלי שיזקוף עיניו למעלה יותר מדאי. [שם עמוד רכו. ושארית יוסף חלק א' עמוד כ. ושם אם יש להקפיד שלא לישן בין מזרח למערב]. טו אין ללכת ד' אמות בגילוי ראש, ואף אם אינו הולך אסור לשהות שיעור מהלך ד' אמות בגילוי ראש. ויש אומרים שהוא איסור מעיקר הדין, ויש אומרים שאינו אלא ממדת חסידות. ויש שמחלקים בזה בין תלמיד חכם שהוא איסור מעיקר הדין, לבין שאר כל אדם שהוא ממדת חסידות. ואף על פי שהעיקר לדינא שהוא ממדת חסידות, מכל מקום בזמן הזה יש להחמיר בזה יותר, כי כיסוי הראש מעיד על שייכותו למחנה שומרי תורה ומצוות, ולא להיפך ח''ו. ולכן כל מי שהוא ירא שמים צריך להזהר לכסות את ראשו כשהולך ברשות הרבים, שיהיה היכר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ויש בזה יותר ממדת חסידות, והכיפה שעל ראשו של אדם ירא שמים היא לסמל ולמופת, שהוא שייך למחנה הדתי, ומורא שמים עליו. ומי שהולך בגילוי ראש אדרבה יש בו משום מראית העין, שיחשדוהו שהוא אדם חפשי פורק עול מלכות שמים מעליו. וכל שכן שהבא במחיצתו של רב גדול בישראל שעליו לכסות ראשו כהלכה. [ילקוט יוסף שארית יוסף ח''א עמוד כא. ילקו''י השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד רכט]. טז מדת חסידות להקפיד ללכת בכיפה גדולה המכסה את כל הראש, או רובו. ומכל מקום מותר מן הדין ללכת בכיפה קטנה שעל הראש, אף שאינה מכסה את רוב הראש, ובלבד שתהיה נראית היטב מכל צידי הראש הן מלפנים והן מאחור. אולם בשעת קריאת שמע ותפלה וברכת המזון, ראוי להקפיד [היכא דאפשר] לחבוש כובע, או לכל הפחות כיפה המכסה את רוב הראש. [שארית יוסף ח''א עמוד כג, ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמ' רלו]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ו כשנועל את מנעליו ינעל תחלה מנעל ימין, ולא יקשרנו, ואחר כך ינעל מנעל של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין. והטעם שמקדימים לקשור מנעל שמאל תחלה, מפני שלגבי קשירה מצינו שהתורה נתנה חשיבות לשמאל, שקושרין עליה את התפילין. ויש אומרים שהוא כדי להכניע את היצר שהוא בשמאל. ובמנעלים שאין בהם קשירה, ינעל תחלה מנעל ימין ואחר כך של שמאל. וכשחולץ מנעליו יחלוץ תחלה מנעל של שמאל ואחר כך של ימין. וגם בהתרת שרוכי הנעלים נכון להקדים להתיר את השרוכים של מנעל שמאל, ואחר כך של ימין. [שארית יוסף ח''א עמ' יח. ילקו''י השכמת הבוקר תשס''ד עמ' ריג]. ז איטר יד שמניח תפילין בימין של כל אדם, ינעל את מנעליו כמו כל אדם, תחלה מנעל של ימין, ואחר כך של שמאל. ולענין הקשירה, יש אומרים שיקשור תחלה מנעל שמאל ככל אדם. ויש אומרים שיקשור תחלה מנעל ימין, שהיא היד שמניח בה תפילין. והעיקר כדעת ראשונה. ואיטר יד ורגל, או איטר רגל, ינעל ויקשור של ימין תחלה. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, סימן א' עמוד רטו]. ח מנעל הנקשר בצד ימין וגם בצד שמאל, יש להקדים תחלה קשירת צדו השמאלי, ואחר כך הימני. [הליכות שלמה תפלה, עמוד כא]. ט אשה, יש אומרים דכיון שאינה מניחה תפילין, ואף מוחין בידה שלא תניח תפילין גם אם רצונה בכך, נועלת וקושרת של ימין תחלה. וי''א שגם אשה צריכה לקשור מנעל שמאל תחלה. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמוד רטז]. י החולץ מנעליו כדי לנעול מנעלים אחרים לכבוד שבת, או כדי לנקותם לכבוד שבת, יחלוץ של ימין תחלה, כיון שעושה כן לשם מצוה. ואמנם כשחולץ מנעליו בערב יום הכפורים, או ערב תשעה באב, כדי לנעול מנעל של עינוי, יחלוץ של שמאל תחלה.[שם עמ' קיז]. יא יזהר מללבוש ב' מלבושים יחד בפעם אחת, כי הדבר קשה לשכחה. ויש אומרים שצריך ליזהר גם בפשיטת הבגדים, שלא לפשוט ב' בגדים ביחד. ויש אומרים שאין לחוש בזה אלא בלבישה בלבד. ואף שהעיקר להקל בפשיטת הבגדים, מכל מקום נכון ליזהר בזה, ובפרט שאם יפשוט ב' מלבושים יחד, יש לחוש שאחר כך ילבשם יחד. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר, עמוד ריח. ושם כמה דברים הגורמים לשכחה]. יב נעלים שיש עליהם ערדליים שרגילים להניחם על המנעלים בימות החורף, מותר לנעול את מנעליו, ואין זה נחשב כלובש ב' בגדים יחד. [שם עמוד רכא]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש סימן ב' - דין לבישת בגדים וכיסוי הראש א יזהר להיות צנוע כשלובש או פושט את בגדיו, ולא יאמר הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו. וכל שדרכו להיות מכוסה ינהג בצניעות שלא יתגלה, מפני כבוד ה'. וימהר לקום בזריזות וללבוש בגדיו. וקטן שהוא בר הבנה יש להרגילו עוד מקטנותו להתלבש בצניעות. [ילקו''י הל' השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמ' רז. ושם בהערה גדר הצניעות באנשים]. ב אפילו במקום שאי אפשר שלא יתגלה מבשרו, כגון בבית המרחץ, או כשרוחץ בנהר או בים, ישתדל כפי יכולתו שלא ילך בגילוי הגוף שלא לצורך, ויזהר לפשוט וללבוש הבגדים, סמוך למקום שמתרחץ בו כמה שאפשר. [ילקו''י השכמת הבוקר תשס''ד, עמוד ריא]. ג יזהר בבגדיו שלא ילבשם באופן שיתגנה בעיני הבריות, שכל מי שאין דעת הבריות נוחה הימנו, אין דעת המקום נוחה הימנו, ואין תפלתו מקובלת לפני ה' ולכן יזהר כשלובש הבגד שלא יתהפך הצד הפנימי לחוץ וייראו התפירות. ויש לדקדק בזה אפילו בבגדים שתחת כל המלבושים, דמלבד הענין הנזכר, לבישת בגד הפוך גורם לשכחה. [ילקו''י, על הל' השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד ריא]. ד וכן יזהר שלא ינדוף ריח רע מבגדיו, וינהג בכל מעשיו כדרך כל הארץ, ובפרט לומדי תורה יזהרו בזה ביותר, שלא יאמרו עליהם אוי ללומדי תורה שהם מאוסים ומגונים. וכתב הרמב''ם, מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא, ולא ילבש לא מלבוש מלכים שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים. [רמב''ם. ואיתא במס' דרך ארץ, שאין לצאת במנעלים שהותר הקשר לחוץ, שנראה כגסות רוח]. ה כשלובש בגדיו [או רוחץ גופו] נכון שיקדים תחלה את הראש, מפני שהראש מלך על כל האיברים, וכן יקדים את הימין, שכן מצינו בכמה מקומות בתורה שימין חשובה אבל בפשיטת הבגדים וכן בחליצת המנעלים, יתחיל לפשוט צד שמאל, ולחלוץ מנעל שמאל, שזה כבודה של הימין. [שארית יוסף ח''א עמ' יט, וילקו''י על הל' השכמת הבוקר, תשס''ד עמוד ריג. ושם בשאר''י אם גם הרחיצה יש להקפיד לרחוץ תחלה יד ימין]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש נה תיקון חצות נחלק לב' חלקים, הראשון נקרא תיקון רחל, והשני נקרא תיקון לאה. תיקון רחל מדבר על עניני החורבן, ותיקון לאה הוא בעיקר פרקי שבח בקשה והודאה להשי''ת. ברוב לילות השנה אומרים תיקון רחל, ולאחר מכן אומרים תיקון לאה. אולם יש זמנים שבהם אומרים רק תיקון לאה, ואין אומרים תיקון רחל, שאין להזכיר בהם צער [ועוד טעמים על פי הסוד]. ואלו הם הימים שאין אומרים בהם תיקון רחל: ראש חודש [ובער''ח אחר המולד, אף שמתוודים באותו יום], ומראש השנה עד שמיני עצרת, ימי החנוכה, ימי הפורים, כל חודש ניסן, וכל ימי העומר. [אף שמתוודים בימי העומר]. ויש זמנים שאין אומרים בהם לא תיקון רחל ולא תיקון לאה, ואלו הם: ליל שבת, ליל יום טוב, פסח, שבועות, סוכות, שמחת תורה, חול המועד פסח, לילי ראש השנה, וליל יום הכפורים. אבל בחול המועד סוכות אומרים תיקון לאה. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד קצט]. נו בליל תשעה באב אומרים בו רק תיקון רחל, ואין אומרים בו תיקון לאה, לפי שאסור לקרוא בתורה ביום זה. אבל תיקון רחל אומרים, מפני שעוסק בעניני החרבן. [ואמנם יש חיוב ללמוד תורה ביום תשעה באב, או בימי אבלות, ודלא כמי שאומר שאין חיוב ללמוד בימי האבל, או בתשעה באב, ורק אם ירצה ללמוד ילמד דברים הרעים, שמדברי הפוסקים משמע שגם בימים אלה יש חיוב ללמוד תורה]. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, סימן א', מהדורת תשס''ד, עמוד רא]. נז בארץ ישראל אין נוהגים לומר תיקון רחל בשנת השמיטה. [אבל תיקון לאה אומרים גם בשמיטה]. אבל בחוץ לארץ אומרים תיקון רחל כבכל השנים. ובימי בין המיצרים נוהגים לומר ''תיקון חצות'' אחר חצות היום, ונוהגים כן גם בשנת השמיטה. [שגם בשנת השמיטה יש להתאבל ולהצטער על חורבן ביהמ''ק]. [שם, עמוד רד. וילקוט יוסף השביעית והלכותיה עמוד קט]. נח בכמה מקומות נוהגים לומר וידוי קודם אמירת תיקון חצות, וכן מנהגינו. אמנם אם אומרים את התיקון חצות סמוך לתפלת מנחה, אין ראוי לומר וידוי קודם התיקון, אחר שאומרים וידוי במנחה. וכן אם אומר את התיקון חצות סמוך לוידוי שאמר בקריאת שמע שעל המטה, לא יאמר עוד הפעם וידוי. וכן בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה שאומרים בהם סליחות, ואומרים וידוי בתוך הסליחות, לא יאמרו הוידוי קודם תיקון חצות. [כשאומרים התיקון חצות סמוך לסליחות]. [ילקוט יוסף הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד עמוד רו]. נט אין אומרים תיקון רחל בבית האבל, אלא תיקון לאה, [בלי מזמור יענך ה' ביום צרה]. ויש אומרים שהאבל אינו אומר לא תיקון לאה ולא תיקון רחל, תוך שבעת ימי אבלו. [שם]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש מט לכתחלה טוב לומר תיקון לאה קודם עמוד השחר, ומכל מקום מותר לומר תיקון לאה גם אחר עמוד השחר, שאינם אלא מזמורים. אבל תיקון רחל אין לומר אחר שעלה עמוד השחר. [שארית יוסף א עמוד ז'. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמ' קע]. נ צבור שחלקו רוצה לומר תיקון חצות, מותר להם לאומרו ברבים, ואין לחוש בזה משום יוהרא. וטוב שיאמרו יחד בתוך בית הכנסת, ולא בחדר צדדי, לפי שבית הכנסת מקודש יותר, וברוב עם הדרת מלך. [ילקו''י שם עמוד קע. שארית יוסף חלק א' עמ' ח']. נא יש אומרים שאין לנשים לומר תיקון חצות, ושיש למונען מכך. ויש חולקים ואומרים שאין צריך למונען מכך, וכל אשה יראת ה' הרוצה לומר תיקון חצות, תבוא עליה ברכה, ואין למונעה מכך. וכן עיקר. [אך בלאו הכי במציאות רוב הנשים לא נהגו כיום בזה]. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר עמוד קעג. ובשארית יוסף ח''א עמוד ח' כתבנו שאין מנהג הנשים לומר תיקון חצות. אך לאחר שנים יצא לאור הליכות עולם, ושם לא כתב כן, אלא שבלאו הכי המנהג המפורסם שאין הנשים אומרות תיקון חצות, אבל אם רוצות לומר תיקון חצות בודאי דרשאות לומר]. נב גם תלמיד חכם שהגיע להוראה, אומר תיקון חצות, ובפרט בימי בין המצרים, רק שלא יאריך על ידי אמירת קינות וכו', אלא מה שצריך ביותר, שהוא הנוסח המתוקן מרבינו האר''י ז''ל בלבד, בלא שום תוספת, ולאחר מכן יחזור ללמוד תורה. וכן ראוי לנהוג. ואמנם כל תלמיד חכם יש לו להרבות בלימוד הש''ס והפוסקים, ולא ירבה בקריאת תהלים. ולכן אם נהגו לערוך יום ''תענית דיבור'' בקריאת התהלים, אין לאברכים ובני ישיבות לבטל מסדר לימודם הרגיל בגמ' ופוסקים כדי לקרוא תהלים, שאין לך דבר גדול יותר מלימוד הש''ס והפוסקים כל אחד כפי כוחו ועומק עיונו. [שם עמוד קעד. ושם בהערה עמוד קעה, שיש ביטול תורה באיכות, ועוד שם עמוד קעח, אם יש מקור לתענית דיבור, ועוד שם בחומר איסור שיחה בטלה באמצע הלימוד. וכן בגדר החיוב ללמוד תורה בכל עת פנוי]. נג עדיף יותר לומר תיקון חצות, אף שיתכן שעל ידי שיתעכב וישאר ער עד חצות לילה לא יוכל להשכים לתפלת ותיקין. וכל שכן שבחודש אלול יש להעדיף תיקון חצות על אמירת הסליחות, כאשר אין לו אפשרות לומר את שניהם. [ילקו''י השכמת הבוקר מהדו' תשס''ד, עמוד קצא. ושם בהערה אריכות בענין אין מעבירין על המצוות, ובדין העוסק במצוה פטור מן המצוה]. נד אין אומרים ''תיקון חצות'' בבית החתן. וכן אבי הבן, או המוהל או הסנדק, נכון יותר שלא יאמרו תיקון חצות בליל המילה. ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו''י השכמת הבוקר עמו' קצט]. דיני תיקון חצות מג ראוי ונכון לכל ירא שמים שיהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, כמו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות. וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו', כך ראוי לכל אשר נגע ה' בלבו לקונן בחצות הלילה על החורבן, ועל פיזור ישראל בין האומות, ועל גלות התורה והריגת הצדיקים. וכל מי שאפשר לו להשכים קום בחצות לילה טוב שיעשה כן ויאמר ''תיקון חצות''. וכל שכן אם נשאר ער עד חצות לילה, שיש להשתדל שלא ישן עד שיאמר תיקון חצות, להשתתף בצער השכינה הנמצאת בגלות. ואמנם כשהוא מתפלל ולומד תורה יהיה שמח. ובכל אופן אם מוריד דמעות בתפלתו, תפלתו מקובלת ביותר. [שארית יוסף חלק א' עמוד ה', ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד קמז. ושם בהערה עמוד קנג, אם תיקון חצות חובה או רשות, ואם הרמב''ם ראה את הזוה''ק. ועוד שם בהערה עמוד קנח, אם יש לימוד זכות על אותם שאין אומרים תיקון חצות. ועוד שם בהערה עמ' קנט, שצריך להיות שמח בעת שלומד תורה. ועוד שם בהערה עמוד קנה, מי הוא הראוי ללמוד קבלה]. מד מנהגינו שבעת אמירת תיקון חצות יושבים על הארץ, ועל פי האר''י ז''ל ישב על הקרקע ליד הפתח סמוך למזוזה, וחולץ את מנעליו, ומניח אפר על ראשו במקום תפילין. ויש להקל לישב על גבי קרקע מרוצפת ואין בזה משום חששת המקובלים שלא לישב על גבי קרקע משום רוח רעה. ומכל מקום היכא דאפשר טוב להפסיק בבגד, או בכרים וכסתות, או ספסל נמוך. וכל זה כשאומרים תיקון רחל, מה שאין כן בימים שאומרים בהם רק תיקון לאה, אין צריך לעשות את הנזכר. [ילקו''י השכמת הבוקר מהדו' תשס''ד עמו' קסא]. מה בימי בין המצרים רבים נוהגים לומר תיקון חצות אחר חצות היום. ואומרים את סדר תיקון רחל, שתוכנו קינות וצער על חורבן ביהמ''ק. ויתן אל לבו הגלות, ובפרט גלות השכינה אשר היא שוכנת בעפר, וכמו שאמרה השכינה הקדושה למרן השו''ע: זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי, ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות וכו'. ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. ע''כ. ואמנם המנהג לומר תיקון חצות אחר חצות היום רק בבין המצרים, אבל בשאר ימות השנה לא נהגו לומר תיקון חצות אלא אחר חצות לילה. [ילקו''י שם עמ' קסב]. מו אין לומר תיקון חצות קודם חצות לילה, ואף שיש מקילין בזה לומר התיקון שעתיים קודם חצות, מכל מקום אין להקל לומר פרקי תהלים קודם חצות לילה. [ובליל שישי נהגו להקל לקרוא כ''ו פסוקים בחק לישראל אף בלילה]. ואנשים שקוראים תהלים בלילה, ואם לא יקראו תהלים ברור שיתבטלו מלימודם, אין צריך למחות בידם. אך אחר חצות לילה מותר לקרוא תהלים ומקרא. וכן בליל שבת מותר לקרוא תהלים אף קודם חצות. ומי שאשתו כרעה ללדת קודם חצות לילה, ואינו יכול ללמוד גמרא או הלכה או משניות לרפואתה, יש להקל לו לקרוא תהלים קודם חצות. [ילקוט יוסף השכמת הבוקר עמוד קסה]. מז זמן נקודת חצות לענין אמירת תיקון חצות וסליחות, מתחיל אך ורק בשעת חצות הלילה של המקום ההוא. ואף בחו''ל שנקודת חצות בארץ ישראל כבר הגיעה, ימתינו עד חצות שלהם. [שארית יוסף ח''א תשמ''ה, עמ' ז', ילקו''י הלכות השכמת הבוקר מהדו' תשס''ד עמ' קסז]. מח זמן חצות לענין אמירת תיקון חצות, או סליחות, יש לחשב באופן כזה, שיחשוב תחלה השעות שבין הנץ לשקיעה, והחצי הוא זמן חצות היום, ויוסיף 12 שעות על חצות היום, ואז הוא חצות לילה בדיוק. [שארית יוסף שם, ילקו''י הל' השכמת הבוקר תשס''ד, עמו' קסח]. לח טוב ונכון לומר את אחד עשר הסממנים מתוך ספר, שלא לדלג תיבות, אך אין זה לעיכובא. [שארית יוסף ח''א עמ' יב. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד קלז]. לט יש נוהגים לכתוב פרשת פיטום הקטורת והברייתא שלה על קלף או גויל בכתב אשורי, כמו בספר תורה, וקוראים בה בכל יום, והיא סגולה לפרנסה. אולם לכתחלה אין לכתוב פרשת הקטורת על קלף בפני עצמו, ורק אם עברו וכתבו זאת על קלף, מותר לקרוא בזה. וכן מותר לכתוב פרשת הקטורת כל ג' תיבות בשורה אחת. [ילקו''י הל' השכמת הבוקר עמ' קלח. ושם בהערה דחה דברי כמה ממחברי הזמן שכתבו להקל לכתוב פרשת הקטורת על קלף]. מ נהגו לכתוב פסוק שויתי ה' וגו' על עמוד השליח הצבור, ואין בזה איסור. ומה שנהגו בכמה קהלות בימי החגים, לתלות על כתלי בית הכנסת פסוקים, כמו ביום הכפורים ''כי קדוש היום לאלהינו'' או ''כי ביום הזה יכפר עליכם וגו''', והוא מנהג קבוע מאבותיהם נוחי נפש, אף שיש להם על מה לסמוך, מכל מקום לכתחלה יש להורות שלא לעשות. ואם הדבר נעשה על ידי צילום אין בזה חשש. ואותם הכותבים על קופות של צדקה ''ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'', וכיו''ב, אין למחות בידם. וכן מה שכותבים הפסוק או בשער בית הכנסת ''זה השער לה' צדיקים יבואו בו''. או ''מה טובו אהליך'', או ''פתחו שערים'', ופסוק ''וירא ויאמר מה נורא'', וגם ''למנצח בנגינות מזמור שיר'' בצורת המנורה, ומסביב לה פסוקי תורה ונביאים, וכן בשטרי הכתובה כותבים פסוקים לסימן טוב והצלחה, בכל אלה אין לבטל המנהג. [ילקוט יוסף השכמת הבוקר תשס''ד עמ' קמב]. מא יש נוהגים לומר בכל יום [ביחיד] פרשת עשרת הדברות ופרשת המן, אך אין מנהגינו לאומרם. [ומכל מקום סגולה טובה לפרנסה לומר בכל פרשת המן]. ואמנם מה שנהגו לתת תבנית שני לוחות הברית מעל ארון הקודש, ובו ראשי עשרת הדברות, יש להם על מה שיסמוכו וקשה לבטל מנהגם של ישראל. ואמרו בגמרא, שבתחלה ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, אך בטלו זאת מפני טורח צבור. [שאר''י ח''ב עמ' יג, ילקו''י שם תשס''ד, עמ' קמג]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש לח טוב ונכון לומר את אחד עשר הסממנים מתוך ספר, שלא לדלג תיבות, אך אין זה לעיכובא. [שארית יוסף ח''א עמ' יב. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד קלז]. לט יש נוהגים לכתוב פרשת פיטום הקטורת והברייתא שלה על קלף או גויל בכתב אשורי, כמו בספר תורה, וקוראים בה בכל יום, והיא סגולה לפרנסה. אולם לכתחלה אין לכתוב פרשת הקטורת על קלף בפני עצמו, ורק אם עברו וכתבו זאת על קלף, מותר לקרוא בזה. וכן מותר לכתוב פרשת הקטורת כל ג' תיבות בשורה אחת. [ילקו''י הל' השכמת הבוקר עמ' קלח. ושם בהערה דחה דברי כמה ממחברי הזמן שכתבו להקל לכתוב פרשת הקטורת על קלף]. מ נהגו לכתוב פסוק שויתי ה' וגו' על עמוד השליח הצבור, ואין בזה איסור. ומה שנהגו בכמה קהלות בימי החגים, לתלות על כתלי בית הכנסת פסוקים, כמו ביום הכפורים ''כי קדוש היום לאלהינו'' או ''כי ביום הזה יכפר עליכם וגו''', והוא מנהג קבוע מאבותיהם נוחי נפש, אף שיש להם על מה לסמוך, מכל מקום לכתחלה יש להורות שלא לעשות. ואם הדבר נעשה על ידי צילום אין בזה חשש. ואותם הכותבים על קופות של צדקה ''ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'', וכיו''ב, אין למחות בידם. וכן מה שכותבים הפסוק או בשער בית הכנסת ''זה השער לה' צדיקים יבואו בו''. או ''מה טובו אהליך'', או ''פתחו שערים'', ופסוק ''וירא ויאמר מה נורא'', וגם ''למנצח בנגינות מזמור שיר'' בצורת המנורה, ומסביב לה פסוקי תורה ונביאים, וכן בשטרי הכתובה כותבים פסוקים לסימן טוב והצלחה, בכל אלה אין לבטל המנהג. [ילקוט יוסף השכמת הבוקר תשס''ד עמ' קמב]. מא יש נוהגים לומר בכל יום [ביחיד] פרשת עשרת הדברות ופרשת המן, אך אין מנהגינו לאומרם. [ומכל מקום סגולה טובה לפרנסה לומר בכל פרשת המן]. ואמנם מה שנהגו לתת תבנית שני לוחות הברית מעל ארון הקודש, ובו ראשי עשרת הדברות, יש להם על מה שיסמוכו וקשה לבטל מנהגם של ישראל. ואמרו בגמרא, שבתחלה ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, אך בטלו זאת מפני טורח צבור. [שאר''י ח''ב עמ' יג, ילקו''י שם תשס''ד, עמ' קמג]. לב יש אומרים שנשים צריכות לומר פרשת הקרבנות, אך כיום לא כל הנשים נוהגות בזה, אחר שבלאו הכי אמירת הקרבנות גם אצל האנשים אינה בתורת חיוב גמור, אלא מנהג. [שארית יוסף ח''א עמוד יא, וביתר אריכות בילקו''י הל' השכמת הבוקר מהדו' תשס''ד עמוד קכו]. לג לכתחלה יש לומר את פרשת העקדה והתמיד וכו' קודם ברוך שאמר, שלא להפך סדר העולמות. וכשהצבור ממהרים בתפלתם, נכון שיקדים ויתפלל במיתון על הסדר, כדי שלא לבלוע תיבות ואותיות, וכן אמרו דרך רמז, צוהר תעשה לתיבה, שכל תיבה שבתפלה תהיה מאירה כצהרים, וכאילו מונה מרגליות. ורק אם איחר לבוא לביהכ''נ כשאין ברירה ידלג את הקרבנות, ויאמרם אחר התפלה, [ויש להעדיף לדלגם לצורך תפלה בצבור]. ומכל מקום אם אפשר ישתדל לומר לפחות חלק מהקרבנות. אך יזהר שלא לאמרם באמצע החזרה, כי צריך להקשיב לחזרה ולענות אמן אחר הברכות. [שארית יוסף ח''א עמוד יב. ילקו''י הל' השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד קכט]. לד פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום, שאין הקרבנות קרבים אלא ביום. והיינו משהגיע עמוד השחר שהוא שבעים ושתים דקות זמניות קודם הנץ. [שארית יוסף חלק א' עמוד יד, ילקו''י על הל' השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד קל]. לה פועלים משכימי קום יכולים לסמוך על האומרים שזמן עמוד השחר הוא כתשעים דקות קודם הנץ, כדי להתחיל פרשת הקרבנות. ואם עבר וקרא הקרבנות בלילה, לא יצא ידי חובת הקריאה. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד קל]. לו מותר לומר בתפלת שחרית אביי הוה מסדר סדר המערכה, בלא הפסק בין תיבת אביי להוה, אף על פי שנראה כאומר שם הוי''ה. ומכל מקום טוב יותר שיפסיק מעט בין תיבת אביי לתיבת הוה. [שם עמ' קלב. וראה עוד בילקוט יוסף תפלה כרך ב', מהדורת תשס''ד, עמוד תקז]. לז טוב לומר פטום הקטורת בכל בוקר קודם הזמירות בכוונה גדולה, וכן בתפלת המנחה. ומנהגינו לומר קודם פטום הקטורת אתה הוא ה' אלהינו וכו', ומסיימים בג' פסוקים ה' צבאות וגו'. ומה שאנו מקדימים לומר אתה הוא ה' אלהינו וכו', הטעם לזה, שבהקטרת הקטורת לא היה אלא ה' לבדו, ולכן אומרים אתה הוא ה' אלהינו שהקטירו אבותינו לפניך וכו'. לפניך לבד הקטירו הקטורת. ועוד, כי קריאתינו בפרשת התמיד כוונתינו שתהיה קריאה זו במקום ההקרבה ממש, אבל בהקטרת הקטורת אין אנחנו מבקשים בפינו שתהיה קריאתנו במקום ההקטרה, שהרי אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה, ואנו חושבים כך רק בלב, וכוונת הלב אינה גלויה אלא להשי''ת לבדו, והוא יתברך לא יקפיד אם אחד דילג כלום. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, הל' השכמת הבוקר עמוד קלג]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש כו אף בני ישיבות ותלמידי חכמים ישתדלו לומר בכל יום פרשת הקרבנות ואיזהו מקומן. [ויש מי שכתב ללמד זכות על אותם תלמידי חכמים שאינם אומרים פרשת הקרבנות וכו', מאחר ועסוקים בלימוד התורה. אולם בימינו אין ראוי לסמוך על סברא זו, וראוי לכל תלמיד חכם וכל שכן לכל בן ישיבה לקרוא בכל יום פרשת העקדה וכל סדר התפלה עם הקרבנות ואיזהו מקומן]. [שם עמוד קיז]. כז המנהג לומר הקרבנות ופרק איזהו מקומן גם בשבתות ובימים טובים. [שארית יוסף חלק א' עמוד י'. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד, עמוד קיט]. כח יש להשתדל לומר הקרבנות דוקא בבית הכנסת, דומיא דהקרבת קרבנות בבית המקדש. ואף שיש שלא נזהרים לקרוא פרשת הקרבנות בכל יום, מיהו בזמן מגפה וחולי רע בעולם ב''מ, טוב לקרות פרשיות הקרבנות דבר יום ביומו, שהוא מסוגל הרבה, ונכון לבו בטוח כי לא תאונה אליו רעה, שהוא משומר מכל דבר רע. [שם עמוד קכ]. כט יש נוהגים לומר פרשת עולה ופרשת חטאת. ואין מנהגינו לאומרם, שסומכים על אמירת פרק ''איזהו מקומן'' שיש בו סדר כל הקרבנות. ואין אומרים פרשת המנורה, שפרשה זו מצריכה עבודת המקדש, ובפרט דבתוך פרשת הקטורת אומרים פסוק והקטיר עליו וגו', ומזכירים הנרות. [שארית יוסף ח''א עמ' טו, ועמ' יז. ילקו''י הלכות השכמת הבוקר עמ' קכ]. ל יש לומר בבית האבל בסדר התפלה פרשת הקרבנות, ופטום הקטורת, ואיזהו מקומן, ופתח אליהו, וגם האבל עצמו יאמרם. וה''ה לענין שירת הים. אולם במקום שנהגו שלא לאומרה בבית האבל, לא יאמרוה. [ילקו''י שם עמ' קכה, וילקו''י על הל' אבלות, מהדו' תשס''ד, עמ' תמח]. לא מנהגינו לומר פרשת הקרבנות מיושב, והמתפלל בצבור ורוצה להחמיר לעמוד באמירת הקרבנות, בעת שהצבור יושב, והדבר ניכר שעומד מפני הקרבנות, יש לחוש בזה ליוהרא, ואין לעשות כן. והמנהג לומר יהי רצון אחר אמירת הקרבנות, ויש שנהגו לומר יה''ר כאילו נתחייבתי קרבן חטאת וכו', ואין מנהגינו לומר זאת, דחטאת בעי ידיעה מתחלה, ואין מועיל תנאי אם לא ידע שחטא. [שארית יוסף ח''א עמוד יא, ועמוד טז, ילקוט יוסף על השכמת הבוקר עמוד תמח. וע''ש אם הקורא פרשת הקרבנות, אם בכל זאת יתחייב בגלגול כדי להקריב]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש כג אולם המתאחר מלבוא בשבת לביהכ''נ והוצרך לדלג חלק מתחלת התפלה כדי שיוכל להתפלל תפלה בצבור [תפלת הלחש או החזרה עם הצבור], יש אומרים שעדיף שידלג פרשת העקדה בשבת, ולא ידלג את המזמורים, ויש חולקים ואומרים שידלג המזמורים של שבת, ולא ידלג פרשת העקדה, כיון שהיא תדירה יותר. וכן עיקר לדינא. [שם עמוד קטז]. כד אחר אמירת פרשת העקדה אומרים פסוק ''ושחט אותו על ירך המזבח וגו''', וכן מנהג הספרדים, והוא על פי המדרש, אמר הקב''ה מעיד אני עלי שמים וארץ בין עכו''ם בין ישראל בשעה שהן קוראין מקרא זה צפונה לפני ה', אני זוכר עקידת יצחק. [ואומרים פסוק ושחט אותו וגו' גם קודם איזהו מקומן]. [שארית יוסף חלק א' עמוד יג. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת שנת תשס''ד עמוד קטז]. כה טוב לומר בכל יום פרשת התמיד. [ואמנם אמירת פרשת הקרבנות אינה חיוב גמור כמו כל שאר התפלה, אלא מנהג הגון וטוב, שיתבעו על זה בשמים לפי מדרגת האדם]. ואחר פרשת התמיד טוב לומר פרק איזהו מקומן. [שם עמוד קיז]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש כ מנהג האר''י ז''ל היה שלא להתפלל בקול רם, אפילו הזמירות, להורות על הכנעה ואימה ויראה לפני ה'. אך ביום שבת היה מרים מעט את קולו בנעימה לכבוד שבת. ולכן יש נוהגים לומר את הזמירות וקריאת שמע וברכותיה בקול רם ובהתלהבות כדי לעורר הכוונה. והכל לפי מה שהוא אדם, באופן שמתעורר לכוין. וכן לענין להתנועע בתפלה, שיש אנשים שעל ידי שמתנענעים בתפלה מתעורר לכוין, והוא על שם הפסוק כל עצמותי תאמרנה ה', ויש שגם בלא שמתנועעים יכולים לכוין היטב, ואז עדיף יותר שלא להתנועע. [ילקו''י שם עמוד קיב]. כא טוב לומר בכל יום פרשת העקדה כדי להזכיר זכות אבות לפני הקב''ה, וגם להכניע את יצרו לעבודת ה', כמו שיצחק אבינו ע''ה מסר את נפשו. ונכון מאד להשתדל לקרוא את הפתיחה לפני התפלה, כי הפתיחה היא בעולם העשייה, ואם יקרא הפתיחה אחר התפלה נמצא מהפך סדר העולמות. ואולם במנחה אין מנהגינו לומר פרשת העקדה, זולת ביום הכפורים. ומצוה מן המובחר שיתעטף בציצית ויניח תפילין קודם קריאת פרשת העקדה. אבל אם לא הגיע זמן טלית ותפילין, יכול לקרוא פרשת העקדה וקריאת שמע דקרבנות גם בלא תפילין. [שארית יוסף ח''א עמ' ט'. ילקו''י על הל' השכמת הבוקר עמוד קיג]. כב מנהגינו לומר פרשת העקדה גם בשבת ויום טוב, ואין לשנות. [שארית יוסף חלק א' עמוד י', ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס''ד סימן א' עמ' קטו]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש יז קודם תפלת שחרית צריך אדם לקבל עליו אהבת ה', ובזה מקיים ''ובו תדבק'', וכמו שאמרו חכמים ואתם הדבקים בה' וגו', וכי אפשר לו לאדם להידבק בשכינה, אלא הדבק במצוותיו. ולכן יקדיש את מחשבתו הראשונה להקב''ה, ואחר כך יהיו כל מעשיו לטובה. [ילקו''י שם עמוד קג]. יח נהגו לומר בכל בוקר קודם התפלה, ''הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכו'''. ועל ידי זה תפלתו תהיה כלולה בכלל תפלות כל ישראל, ותעשה פרי למעלה, אף שלא כיוון כל כך. [ועל ידי שיאהב את חבירו ממילא לא יגנוב את ממונו, לא יונהו בממון או בדברים, ולא ישיג גבולו, ולא יגרום נזק לממונו, ויקפיד בדברים שבין אדם לחבירו]. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, עמ' קד. ושם בהערה אריכות בענין מצוות שבין אדם לחבירו, ודברי מוסר לחיזוק המדות, וראה עוד בזה בסי' נג]. יט טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה. [ולכן מי שיש לו אונס שאינו יכול להאריך בתחנונים, וממעט בהם ואומרם בכוונה, נחשב לפני הקדוש ברוך הוא כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה]. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואמנם כל מי שבידו האפשרות להרבות בתורה ובמצוות, לא שייך לומר בו אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. ומה שמצינו תלמידי חכמים שישנים בלילה היטב, וכן מרבים באכילה ושתיה, עושים כן כדי שיהיה להם כח ללמוד תורה בעיון, ובהבנה ישרה. ואותם המנדדים שינה מעיניהם, ואחר כך לומדים שלא בעומק העיון, אין זו הדרך הנכונה. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, עמ' קיא]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש יג הסגולות הנכונות לחיזוק האדם ביראת שמים, שיהיה מצוי הרבה בבית הכנסת ובבית המדרש. וכן לבקש שלום. ולהזהר לקיים מצות עשה של מפני שיבה תקום. וכן ליתן מעשר. ולעסוק בתורה בתמידות, מידי יום. ולהיות עניו ושפל. ולהחזיק בביתו ספרי פוסקים הלכה ומוסר. ולחשוב באכילה בשבת שהיא לכבוד שבת. ולמעט בדיבור ולהרבות בשתיקה. וגם יתפלל להשי''ת שיחזקהו ביראת ה' טהורה. [ילקוט יוסף שם עמוד צו]. יד הדר במקום של גוים, ואם ילך ברחוב לבית הכנסת כשהוא מעוטר בטלית ותפילין, הדבר יעורר את רוגזם של הגויים, ראוי לו להמנע מכך. [ילקו''י שם עמוד צט]. טו ומכל מקום על האדם להסתיר ולהצניע את מעשיו הטובים ככל שיוכל. ששכר העובד את ה' בסתר הוא על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו, ושכר העושים בפרהסיא הוא על ידי המלאכים. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד צט]. טז העושה מצוה או דבר חסידות, ורוצה לשנות בדיבורו משום ענוה, או שלא יחשב כיוהרא, מותר לו לשנות, כדי לקיים והצנע לכת עם אלהיך. [ילקו''י שם עמוד קא. שאר''י ח''א עמ' ד']. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש י עיקר היום הוא הראשית וההתחלה, ולכן ראוי שיקדיש ראשית היום בעמדו בבוקר לעבודת השי''ת. וגם מחשבתו הראשונה תהיה לחשוב בגדלות הבורא יתברך, ובחסדו שעשה לו במה שהחזיר לו נשמתו. וגם הליכה ראשונה שלו תהיה לעבודת השי''ת, והדיבור הראשון יהיה בדברי תורה ותפלה, ועשייה ראשונה תהיה לשם השי''ת, ואז הכל נגרר אחר ההתחלה. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד צב]. יא קטן היודע לדבר, טוב ונכון להרגילו לומר בקומו משנתו, ''מודה אני לפניך וכו'''. ולחנכו ליטול ידיו. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד צג]. יב מה שאמר דוד המלך ע''ה (תהלים טז, ח): ''שויתי ה' לנגדי תמיד'', זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, ולכן על כל אחד לשים על לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה מעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. וכאשר יחשוב כן בלבו מיד יגיע אליו היראה וההכנעה מפני ה' יתברך, ויתבייש ממנו תמיד, ותהיה התנהגותו שונה לטובה. [ואם לא תגיע אליו היראה מיד, יעמיק הרבה בענין זה, עד שיגיע אליו היראה. וגם ישוב בתשובה שלימה על כל עוונותיו, שהם המונעים ממנו מהגיע אליו היראה, כמו שנאמר ''עונותיכם היו מבדילים וגו''']. וגם כשהוא לבדו ידע לפני מי הוא עומד. [ילקו''י, מהדורת תשס''ד, הל' השכמת הבוקר, עמ' צד. שאר''י ח''א עמוד ג']. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ח כאשר יתעורר משנתו ימתין מעט, ויקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה, כי לכך נברא האדם. אך לא יעמוד בפתאומיות מיד אחר השינה, כי הדבר מזיק לבריאות. ואף אם הוא קם מיד לעבודת הבורא ולתפלה, או לשאר דבר מצוה, גם בזה ישהה מעט ואחר כך יקום. ואמנם הסכנה היא דוקא בעומד על רגליו מיד, אבל בקם ממטתו להתלבש וכדו', ואינו עומד על רגליו אלא נשאר יושב על מטתו, אין בכך סכנה. ועל כל פנים אל ישכב על מטתו ויפנה לבו לבטלה, וכבר הזהיר שלמה המלך ע''ה: עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך. וגדולי המקובלים היו נזהרים מלדבר דברי חול קודם שיתחילו הזמירות. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד פז]. ט מיד כשיעור משנתו יעיד על עצמו אמונתו בבורא יתברך, ויאמר: ''מודה אני לפניך וכו'''. ויפסיק בין תיבת בחמלה, לרבה אמונתך. ואף שעדיין לא נטל ידיו ויש עליהם רוח רעה, אפילו הכי מותר לומר מודה אני. וגם אם יש לכלוך בחדר ואי אפשר לומר שם דברי תורה, אפילו הכי יאמר נוסח מודה אני. והאשה אומרת מודָה אני [הדל''ת בקמץ]. ויש המקפידים ליטול ידיהם מיד עם הקיצם משינתם, קודם שילבשו את מלבושיהם, ומעיקר הדין על פי הגמרא והפוסקים מותר ללבוש את המלבושים קודם הנטילה, ולילך להתפנות לצרכיו, ואחר כך יטול ידיו. והמחמיר כהזוה''ק ליטול ידיו עם הקיצו משינתו, תבוא עליו ברכה. [שו''ת יביע אומר ח''ה סי' א', ובתוספת בילקוט יוסף החדש, מהדורת תשס''ד, ספר על הלכות השכמת הבוקר עמוד פח, ומהדורת תשמ''ה, עמוד ז', ושאר''י עמו' ב].
באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש שבת שלום ז הלומד תורה בלילה עד שעה מאוחרת, ועל ידי כך קיים ספק אם יוכל לקום להתפלל קודם שיעבור זמן קריאת שמע ותפלה, יש לו להפסיק מלימודו, ויסדר זמן לימודו באופן שלא יאחר זמן קריאת שמע ותפלה. אבל אם רוצה להתאחר מלישון ולעסוק בלימוד התורה, ועקב כך יבטל רק תפלה בהנץ החמה, רשאי לנהוג כן, כל שהדבר גורם לו לחיזוק ההתמדה בלימוד התורה. ובלבד שלא יתאחר מזמן קריאת שמע ותפלה. ואם על ידי שילמד עד שעת לילה מאוחרת יצטרך לקום מאוחר, באופן שיבטל זמן קריאת שמע לפי זמן המגן אברהם, ויצטרך לסמוך על זמן קריאת שמע של הגר''א, המיקל בזה לצורך לימוד תורה יש לו על מה לסמוך. [ואין לחוש בזה לחילול ה']. ואמנם מי שאינו טרוד בלימוד התורה, מצוה מן המובחר להשתדל מאד להתפלל בהנץ החמה בכל יום, שיש לזה חשיבות גדולה. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמ' עז]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ו יש אומרים שראוי לו לאדם לישון בחצי הראשון של הלילה, ויעסוק בתורה בחצי השני של הלילה, ויש בזה תועלת לאדם הן מצד בריאות גופו, והן מצד הרוחניות בתיקון הנפש, אולם בתלמוד שלנו ובדברי הרמב''ם מבואר, שהשינה בסוף הלילה, בזמן עמוה''ש, מועילה לבריאות הגוף, ולכן אם רצה ללמוד בתחלת הלילה, ולישון בחצי השני של הלילה, יכול לעשות כן. ואם אפשר טוב שילמד סמוך לשקיעת החמה עד אחר צאת הכוכבים, ובבוקר סמוך לעלות השחר עד אחר עלות השחר, כדי לחבר היום ללילה בלימוד התורה, ולקיים ''והגית בו יומם ולילה''. ומכל מקום רבים אינם נוהגים כן, ואינם מחברים יום ללילה כנז', שסמכו על הגמרא שלנו החולקת בזה על הירושלמי. ובלבד שיעסוק בתורה ביום ובלילה. [ילקו''י על הל' השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד עה]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ה ראוי לו לאדם להמנע משינה ביום, משום ביטול תורה. אולם אם על ידי שישן מעט ביום יוכל ללמוד בלילה עד שעה מאוחרת יותר, או שיוכל ללמוד יותר בריכוז ובעיון, מותר לישון ביום. אך לא ירבה בשינה. [ואמנם על פי הקבלה יש להמנע מלישון ביום]. וכן בשבת מותר לישון ביום. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד עב]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ד אל יחשוב האדם על השינה שכל מה שתהיה בריבוי, יש בה תועלת לגוף, שהרי הסכימו הרופאים המובהקים שלא ישן אדם פחות משש שעות, ולא יותר משמונה שעות. ויותר מזה מזיק לבריאות. ואמרו בגמרא: שינה לצדיקים רע להם ורע לעולם. שהתורה שהן עוסקים בה מגינה על הדור, וכשהן מתבטלין פורענות באה לעולם. ועוד אמרו בגמרא תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עוסקים בעבודת הקרבנות. ועוד אמרו בירושלמי היגע בתלמודו בצינעא [בלילה], לא במהרה הוא שוכח. והרמב''ם כתב: אף שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ואכילה ושיחה, אלא בתורה ודברי חכמה. [ילקו''י מהדורת תשס''ד, הל' השכמת הבוקר עמוד סד. ושם מאמרי חז''ל בשבח לימוד התורה בלילה]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ב צריך האדם שיהיה אצלו בטבע והרגל תמידי לרוץ לדבר מצוה, ויש המאחרים בשינתם, ומתעכבים בביתם, ואחר כך רצים לבית הכנסת, ואין זו מדת הזריזות, דאף שרואים אותם רצים ומזדרזים, זה מפני שאיחרו להשכים קום, ולכן רצים להספיק להגיע לתפלה בבית הכנסת. ולעולם יהא אדם זריז לתפלה ולתורה, ואל ימשך אחר השינה והתענוגות, ואל יפתהו יצרו להתרשל בגלל עשרו ונכסיו, שהכל חולף ואבד, ואילו תורה ושכרה עומדים לעד. [ילקו''י הל' השכמת הבוקר, עמ' סב. ושם בענין הזריזות לקיום המצוות]. ג צריך להקדים לקום בבוקר כדי שיספיק להכין את עצמו להתפלל בצבור ובנקיות, שלא יפסיד זמן תפלה. ונהגו בכמה קהלות ישראל, שהשמש הולך בבוקר ודופק בדלת או בחלון לעורר הישנים לתפלה ועבודת ה'. [ילקו''י הל' השכמת הבוקר מהדור' תשס''ד עמ' סג]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש סימן א - הלכות השכמת הבוקר א שנינו במסכת אבות יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. ולמדו מכאן ארבעה דברים בעבודת הבורא, הוי עז כנמר, כי כאשר יעשה אדם מצוה לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו. וקל כנשר, למהר לעצום עיניו מראות ברע, כי ראיית העינים היא תחלת העבירה. ורץ כצבי, שהרגלים ירוצו לדבר טוב. וגבור כארי, זו גבורת הלב לנצח היצר. ולכן יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. ועל כל פנים לא יאחר זמן תפלה וקריאת שמע. [ועיקר הגבורה הוא בלב, להתגבר על יצרו לנצחו, כגבור המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ. וכך צריך כל אדם להתגבר על יצרו כארי לקום משינתו לעבודת בוראו]. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד עמוד נז. וילקוט יוסף שארית יוסף חלק א', עמוד א']. ואף על פי שהמקיים את מצוות ה' אין לו להתבייש מפני המלעיגים עליו, מכל מקום לא יתקוטט ויריב עמהם, גם כדי שלא יתרגל למדת העזות המגונה מאד. [ואם מטרתו להשפיע על עניני הקהלה בעניני התורה והמצוות, וניסה בדרכי שלום ולא הצליח, אזי מותר להעיז פניו ולריב עמם להפר עצתם]. [שארית יוסף חלק א' עמוד ג'. ילקו''י מהדורת תשס''ד, עמוד צו]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ה אין איסור שביתת בהמתו נוהג בחול המועד, וכן אין נוהג איסור מחמר בחול המועד. [הנה המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' תקלו) בד''ה ומותר לרכוב, כתב לפלפל אם יש דין מחמר ושביתת בהמתו בחול המועד, והתיר מכח ספק ספיקא. ע''ש. ובאמת שהדבר מפורש בארחות חיים (הל' יו''ט אות ה, דף פד ע''ג) ששביתת בהמתו ומחמר בחוה''מ ודאי דשרי. וכ''ה בכל בו (סי' נח), והובא בב''י (סי' תצה). וכן מצאתי בספר המכתם (סוף מו''ק, בתשובה עמ' שמט) שכתב, שלא מצאנו איסור שביתת בהמה בחוה''מ. ע''ש. וכן עיקר להתיר]. ו איתא בירושלמי (פ''ב דמועד קטן ה''ג), אמר ר' אבא בר ממל, אילו היה לי מי שימנה עמי הייתי מתיר לעשות מלאכה בחול המועד, כי כלום אסרו לעשות מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ''ועוסקים בתורה'', והם אוכלים ושותים ופוחזים. ע''כ. [ולהסוברים שמלאכת חול המועד מן התורה, כוונתו להתיר מקח וממכר וכיו''ב שהם רק מדרבנן]. ומכאן נראה שיש איסור גדול בשחוק וקלות ראש בחול המועד יותר מעשיית מלאכה בו, שכל כוונת התורה בנתינת המועדות להדבק בה' בתורתו ובמצותיו. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תקה]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש ג יש אומרים שאיסור עשיית מלאכה בחול המועד הוא מן התורה. ויש אומרים דאיסורו מדרבנן, ויש שמטילים פשרה בין הסברות הנ''ל, שעיקר איסור מלאכה בחול המועד מדאורייתא, כשאין המלאכה לצורך המועד ואינו דבר האבד, וכשהיא לצורך המועד מותרת מן התורה אפילו על ידי אומן, ובדבר האבד מותר אפילו על ידי טירחא יתירה, וחכמים אסרו קצת במלאכות אלו כמו שיתבאר להלן. ולענין הלכה הואיל ורבו הפוסקים שסוברים בהדיא שמלאכת חול המועד איסורה רק מדברי סופרים, וכן דעת מרן השלחן ערוך, יש לסמוך עליהם להקל בדרבנן במקום מחלוקת פוסקים וכדומה. וככל ספיקא דרבנן דהוי לקולא. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקד]. ד ודע שאיסור תחומין אפילו די''ב מיל אינו נוהג בחול המועד כלל. [כדאיתא במ''ק (יב.) ובארחות חיים (הל' חוה''מ אות ד. דף צא ע''א)]. וכן איסור הוצאה מרשות לרשות אינו נוהג בחול המועד (המאירי מו''ק יח: ד''ה אין כותבין). באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש א ימים שבין הראשון והשביעי של פסח, וימים שבין הראשון של חג הסוכות לשמיני עצרת נקראים חול המועד, ובתורה נקראו בשם מקראי קודש. וכן אנו מזכירים אותם בתפלת המוספין. וכולן אסורים בעשיית מלאכה. וכן ראוי לכבד את ימי חול המועד בכסות נקיה, ומצות עשה מן התורה לשמוח בחול המועד, באכילת בשר [בהמה] ושתיית יין, ולשמח הנשים בבגדי צבעונין ותכשיטין. וכן יש לכבדן במאכל ובמשתה. ולכתחלה טוב לאכול פת בסעודת הלילה ובסעודת היום של חול המועד. [ילקוט יוסף על מועדים עמוד תקב]. ב מצוה להרבות בהם בלימוד התורה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואסורים הם בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיו כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. [חזון עובדיה על הלכות יום טוב]. באדיבות: קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף החדש |
|
