פרשת התוכחה
הרב יניב חניאיב אלול, תשסג09/09/2003שלמה הקבלן מאוד אוהב לבוא לבית הכנסת (פעמיים בשנה) וגם להשאיר שם תרומה גדולה. אולם הפעם היתה טעות חמורה של הגבאי... האם בסופו של דבר ישאיר שלמה תרומה? ומה זה אומר לגבי החיים שלו באופן מעשי?
בבת אחת הפכה שמחתו של הגבאי, חיים, לאבל . הוא בהה בחומש שלפניו בהלם כשזיעה קרה שוטפת את גופו. במהירות מבוהלת הוא זינק ממקומו לעבר התיבה וניסה למשוך את תשומת ליבו של הרב ששימש כבעל קורא. ללא הצלחה. הרב המשיך לקרא, במתינות ובנגינה שקטה, כמקובל, למעשה היחיד שקלט את חיים היה העולה - הקבלן העשיר שלמה, שהביט בגבאי בעניים שואלות… חיים שב למקומו בחשש, כמעט לבן מדאגה ושטוף זיעה… שמחתו הגדולה התחילה חצי שעה קודם, בדיוק בישתבח, כמו תמיד, פעם בחצי שנה, נכנס לבית הכנסת הקבלן שלמה, לבוש בחליפת משי כחולה ומדיף ריח של אפטר שייב משובח, שכבש את חלל בית הכנסת. שלמה נכנס בצעד מתון, ספוג חשיבות עצמית, בתחילה ניגש אל הרב, שהיה עסוק בתפילתו ולחץ את ידו במתינות. ולאחר מכן עבר את כל המתפללים, אחד – אחד הוא לחץ את ידם מתוך נדיבות. בסיום, כמו תמיד, לחץ את ידי הגבאי, שמיהר לשלוף בשבילו טלית, וניגש לשבת במקומו הקבוע. חיים שפשף את ידיו בהנאה לא מוסתרת – זה בדיוק מה שהבית כנסת היה צריך עכשיו, ביקור קצר של שלמה, עליה מכובדת ו…תרומה, תרומה כבידה ביותר שבדיוק תכסה את המזגן החדש. אולם, היה לו, לשלמה, מנהג משונה – הוא נהג להעריך את חשיבותה של העליה לפי אורכה וכמה פעמים בעבר כבר ספר את מספר הפסוקים שקיבל, ללא בושה, והתלונן על מספרם המועט, דבר שקיבל את בטויו בגודל ההמחאה. חיים, בסקירה מהירה בין שמע לתפילת העמידה, גילה שהשלישי היה הארוך ביותר. אמנם הרב ציין, שלא כדרכו, שהוא יעלה שלישי, אבל חיים היה בטוח שהוא יבין את השינוי… הטעות המרה התבררה מאוחר מדי. רק לאחר ששלמה בירך במנגינה מאולתרת את הברכה והרב, במבט שואל ומוזר אל הגבאי, התחיל לקרוא את הקטע, גילה חיים את התוכחה, שהמתינה, אורבת, בהמשך הקריאה. חיים התיישב במקומו כששפתיו ממלמלות תפילה חרישית לבוראו, אולי הקבלן לא ישים לב מה קוראים בכלל? ככל שעבר הזמן גדל בטחונו העצמי של הגבאי, הקבלן שלמה סקר במבטו את בית הכנסת ורק בצורה אקראית פגש מבטו את הטקסט המקראי, כשבמהירות שוטטו עניו אל ארון הקודש החדש שהוא תרם לא מזמן. אולם, לפתע זה בא, מאחד הספסלים האחוריים פנה אחד המתפללים אל חיים בלחישה, שנשמעה ברמה בכל חלל בית הכנסת השקט – " תגיד לי, חיים … לא הרב אמור לקרא את התוכחה ?? " .החיוך על פניו של הקבלן קפא באחת, ידיו התחילו לרטוט בצורה משונה והוא הוציא טישו מכיסו, עניו התרוצצו כמבוהלות בחוריהן, המום הוא ניגב את הזיעה שבצבצה על מצחו, כשבידו שניה הוא תומך את גופו המלא מליפול. הרב, לעומתו, המשיך לקרא במנגינה שקטה, כאילו לא שמע את ההערה שהממה והעירה את בית הכנסת, ואולי הוא לא שמע ? רחש של מלמולים עבר בין המתפללים והרב היכה בכף ידו הפתוחה על התיבה, לשווא. חיים נשך את שפתו התחתונה, רועד מכף רגל ועד ראש, עוקב בעניו אחרי הקבלן שנראה על סף התקף לב. דקות ארוכות חלפו, הקבלן שלמה התרחק ככל שהיה יכול מהבימה עליה היה מונח הספר, מנסה לדחוק את עצמו, להגנה, מאחורי גופו הצנום של הרב, הוא חיסל זה מכבר את מלאי הטישו ועתה נגרה הזיעה על פניו ללא כל מעצור, מכתימה את החליפה הנוצצת. שלמה מלמל את הברכה האחרונה בפה יבש, בקול לא לו, וירד ברגליים רועדות מהתיבה. הגבאי זינק ממקומו, בנסיון למזער את הנזק, וביקש מהרב לעשות לקבלן ברכה גדולה. בחיוך מלאכותי הוא לחץ את ידי הקבלן וניסה לאמר משהו, אולם גרונו לא נשמע לו. שלמה עבר בין המתפללים כרוח מת, לוחץ את ידיהם כהלום יין, הבעת הדאגה שעל פניו רק גדלה עם כל מתפלל שטרח ל ציין ש " זה סגולה לעלות לתוכחה " ו " זה סימן להצלחה "… לאחר התפילה, שאבדה את אופיה השקט מאז התקרית ליווה חיים הגבאי את שלמה הקבלן החוצה, מנסה להסביר שבעצם, לפי כל הרבנים, אין עליה וסגולה טובה יותר לבן אדם מאשר התוכחה. ושכמה הם נהנים מארון הקדש החדש ומהמזגן שלפני ששה חדשים וש… שלמה צעד בשקט שוכח להחזיר את הטלית לגבאי, המום וחבול כשכל הופעתו אומרת פחד מהעתיד… תוך שהוא מעיף מבט של כעס אל הגבאי הוא מלמל " מה יהיה, אהה ?? ", נכנס למכוניתו ההדורה ונסע משם…
האם גם אתם חשים את האבסורד שיהודים רבים מסוגלים לחלל שבת, לעבור כמעט על כל המצוות שבתורה ובכל זאת ל"התרגש" מאוד ממנהגים, אמונות טפלות וכדומה?
האם גם אתם חשים את האבסורד שיהודים רבים מסוגלים לחלל שבת, לעבור כמעט על כל המצוות שבתורה ובכל זאת ל"התרגש" מאוד ממנהגים, אמונות טפלות וכדומה?
הוסף תגובה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא מוסר
חיפושים אחרונים