close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

האם ראש השנה צריך להיות "חג שמח"?!

הרב פרופ נריה גוטלכג אלול, תשעג29/08/2013

מרן הראי"ה קוק זצ"ל הקפיד לאחל בראש השנה "חג מבורך" ולא "חג שמח". שורשה של הנהגה זו במחלוקת גאונים. האם זה חג שמח?

תגיות:


מרן הראי"ה קוק זצ"ל הקפיד לאחל בראש השנה "חג מבורך" ולא "חג שמח". שורשה של הנהגה זו במחלוקת גאונים סביב השאלה אם גם בראש השנה – כביתר המועדים – אומרים בתפילה: "ותתן לנו ד' אלוקינו מועדים לשמחה". יש מן הגאונים – רב שר שלום, רבי שמואל בן חפני ורבי פלטוי גאון – שסברו כי אכן כך יש לומר גם בתפילת ראש השנה, ואולם חלוק

עליהם רב האי גאון שכתב כי אין מציינים "שמחה" ביום הדין של ראש השנה, וכמותו הוכרעה הלכה (שלחן ערוך, או"ח תקפב, ח). נכון שנחמיה הורה לשבי הגולה "לכו אכלו משמנים [...] כי חדות ד' היא מעוזכם" (נחמיה ח, י) ואולם "חדווה" אינה "שמחה"!

תקיעות שופר – בשמחה או ביראה?
מורכבות זו של ראש השנה – חדווה כן, שמחה לא – באה לביטוי גם בהיבטים נוספים של הימים הנוראים. רס"ג נימק את מצוות תקיעת השופר במגוון טעמים, מהם "חיוביים" ומהם "שליליים". מחד גיסא, "היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות", ומאידך גיסא, "כשנשמע תקיעת הסופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא"; מצד אחד, "להזכירנו מעמד הר סיני", ומצד שני, "להזכירנו חורבן בית המקדש"; גם "להזכירנו קבוץ נדחי ישראל" אך גם "כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד". לאמתו של דבר, גם צלילי השופר עצמם מכוונים לכך: התקיעה השלווה והנינוחה לעומת התרועה השבורה, המייללת והמרוסקת. "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" של הנביא עמוס (ג, ו) לעומת תיאורו של הגר"א כמי ש"היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר, וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדווה. כדוגמת מדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כך אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל העולמות שאנחנו עמו" (סידור הגר"א).

תשובה – עושים בשמחה או באימה?
מכאן לתשובה, המצווה המלווה אותנו מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים ומכילה גם היא את אותה מורכבות: הרמב"ם (תחילת הלכות תשובה) מבהיר כי "כל מצוות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני ה' ברוך הוא [...] כיצד מתודין? אומר: אנא ה', חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איניחוזר לדבר זה". בא רבי אלימלך מליז'נסק (נעם אלימלך, במדבר) וחידד כי "הזהירה התורה עליו שיראה להיות תמיד בשמחה, כי אין השכינה שורה מתוך עצבות [...] ואם יאמר האדם: ואיך אוכל לשמוח כיון שהרביתי לפשוע! ולזה אמרה תורה אף על פי כן יראה לעשות תשובה בשמחה ויתחזק עצמו לאמר: הרי אני כאילו נולדתי היום הזה ולא אשוב עוד לכיסלה. וזה נקרא חידוש שנתחדש כבריה חדשה". וכך כתב הרב קוק (באורות התשובה) כי "התשובה אינה באה למרר את החיים כי אם להנעימם". שיאו של ממד זה במצוות השמחה של חג הסוכות – "והיית אך שמח" – זאת על אף שהוא חותם הימים הנוראים!

על הבעל שם טוב מסופר שהגיע פעם לעיר מסוימת לקראת יום הכיפורים והתעניין מי הוא בעל התפילה. אמרו לו שהרב המקומי הוא העובר לפני התיבה ומנהגו שאת הווידוי הוא אומר בניגונים שמחים מאוד. שאל הבעש"ט את הרב על הנהגה זו, וכך הסביר הרב: "הנה העבד הפחוּת והנבזה של המלך, שמלאכתו לגרוף ולנקות את החצר ממי השופכין ומלכלוך וטינופת, למען תהיה חצר המלך נקיה ויפה, כשהוא אוהב את המלך, אזי בעת גרפו את הצינורות ובעת עבודתו במלאכת הנקיון הוא שמח מאד על שמנקה את חצר המלך, ומזמר אז ניגוניו בשמחה מכיוון שבכך הוא עושה נחת רוח למלך"! אמר לו הבעש"ט: "אם כבודו מתפלל בכוונה כזאת, יהי חלקי עמו" (הרב זוין, סיפורי חסידים – מועדים, עמ' 87).

לאמתו של דבר, מורכבות זו מלווה אותנו לא רק בימים הנוראים. היא מלווה אותנו בכל אורחותינו. אנחנו מודים לקב"ה על הטובה, אך מברכים אותו גם על הרעה: הטוב והמטיב ושהחיינו, אך גם דיין האמת. אנחנו חווים מדי יום ביומו את יופי הבריאה: "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", אך אנחנו גם מודעים לסבל, לקושי ואף לרשעות שקיימת סביבנו בעולמנו: "יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע, אני ד' עשה כל אלה" (ישעיהו מה, ז).

למהות תפקידנו החינוכי
מטוטלת זו היא גם לחם-חוקו של המחנך. המחנך הטוב חדור שליחות, מסירות, נכונות לקדם ולסייע, לעודד ולטפח, להגדיל תורה, חכמה ודעת ולהאדירם. אולם לא על מי מנוחות נעשית מלאכתו ואין היא תמיד סוגה בשושנים. קשיים מערכתיים וקשיים אישיים, אתגרים חברתיים ושחיקה, היבטים כלכליים ומעמדו כמורה, ועוד ועוד קוצים וברקנים שהם חלק מלחם-חוקו.

אסור לאיש החינוך לטמון את הראש בחול כבת-יענה ולהתעלם מן הקשיים, מן הבעיות ומן האתגרים, אך אסור בשום אופן לראות בהם את חזות-כל. כאמור, מעניינו המהותי של ראש השנה, ממצוות השופר וממצוות התשובה, נמצאנו למדים שמשימתנו מורכבת, אך יש בכוחנו לא רק לתאם בין ההיבטים השונים, אלא גם, ואפילו, למזגם! לקיים בד-בבד עין דומעת וגם עין שוחקת; ליישם בו-זמנית גם "שמאל דוחה", אך גם "ימין מקרבת" – זו חכמת המחנך!

מלאכת החינוך וההוראה אינה קלה אך חז"ל לימדונו שבהתאם לכך גם שכרה גדול, בזה ובבא, "לפום צערא אגרא": "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות" (בבא בתרא ח ע"ב).

ברכותינו-איחולינו לתלמידינו ולבוגרינו לשנה טובה ומתוקה, שנת צמיחה והתגדלות שעתידים בע"ה לשאת פירות ופירי-פירות, תלמידים ותלמידי-תלמידים: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט, ג).

הרהורים חינוכיים-

א. נדמה כי במשך שנים נהוג היה לחנך את תלמידינו (ואת עצמנו!) כי ראש השנה הוא רק יום של דין ואימה. והנה בא נשיא המכללה ומראה כי יש בו גם פן של שמחה. האם ראוי להציג פן זה בפני תלמידינו? האם אין זה עלול "לקלקל" את המוטיבציה שלהם לעשות תשובה אמתית?
ב. הרב גוטל טוען כי במלאכת החינוך עלינו להתבונן תדיר גם בהיבטים המשמחים וגם בקשיים. לדעתך, במה רוב המורים מתבוננים על פי רוב? במה אתה מתבונן בעיקר?
ג. האם דברי הרב גוטל צריכים להשפיע על העמדה הנפשית שאִתה אנו נכנסים לכיתה בתחילת השנה, ולכל אורכה?

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה