אני יושבת עם הטופס ביד ומתלבטת אם לכתוב שתיים או ארבע.אני יודעת בוודאות שהדבר הנכון והמוסרי הוא ארבע,זה ברור לי לגמרי, שתיים זה שקר,זו הונאה,זה פשוט לא נכון,אבל מאיפה לעזאזל אני לוקחת 3000 שקלים עכשיו? בסה"כ זה הרי לא לגמרי לא אמת שאנחנו רק שתיים בדירה, כי יעל עזבה לפני חודשיים,וגם מעיין לא נמצאת יותר מידי אז בסופו של דבר זה בעיקר תמר ואני. וגם הממסד,אוי!הממסד כ"כ מושחת הם לוקחים ולוקחים ולאיפה זה מגיע? הכל מגיע לכיס הפרטי שלהם! מאיפה יש להם כאלו מכוניות? הפקידה שמולי יושבת עם טבעת יהלום ענקית ואני אמורה לממן לה את זה? כ"כ חשוב להם כסף שלא יבזבזו אותו על השיש בעיריה וברזיות בכל פינה, מי שותה כ"כ הרבה?. חו"מ, אם היה לי, בשמחה הייתי נותנת להם, אבל אין לי.פשוט אין, לא עליי בכ"א, כשיהיה לי אני אהיה מוכנה לתרום את הכסף לעיריית ירושלים,אני אקנה את אחד האריות שלהם ואתרום אותו לרווחת תושבי מזרח העיר. אבל עכשיו אין לי אז זה לא ממש לשקר להם ולכן לא תהיה לי שום בעיה לשבת מול הפקידה ובלי בושה להגיד לה:"כן,אנחנו רק שתי שותפות,תמיד היינו רק שתיים,צריכת המים שלנו באמת גבוהה יחסית,וגם החשמל.אז איך אנחנו מצליחות לשלם בלי עבודה קבועה? את יכולה לקרוא לזה סיעתא דשמיא.."
תוך כדי ההתלבטות שלי בין האמת לבין האמת היחסית אך המשתלמת,נזכרתי בבריכה ליד הבית שלנו. בכל יום שישי היינו הולכים כל המשפחה יחד לבריכה (וזה כבר עניין לטור אחר!), בדרך היה מתנהל באופן קבוע דיאלוג בין אבא שלי לבין אחי הקטן:

"אז אם שואלים אותך בן כמה אתה ,מה אתה אומר?"
"שלוש וחצי"
"לא איתי,אתה אומר שלוש ,החצי לא נחשב עד שאתה בן ארבע,בסדר?" *
מגיעים לבריכה "בן כמה הילד?"
"בן שלוש! אתה לא רואה? עוד לא סיפרנו אותו"
ואיתי צורח מהצד: "לא נכון! אני בן שלוש וחצי"

נאלצנו להחליף שלוש בריכות בעקבות סיפורים שכאלו ,עד שאיתי התחיל להתגלח ואז לא עזר לנו שלא גזמנו את תלתליו השופעים,לאנשים היו ספיקות בנוגע לגיל שלו.
למען האמת נראה לי שיוצא לי לעשות את זה די הרבה,כלומר-להעדיף את האמת היחסית על פניה של האמת המוחלטת,הנה יש לי דוגמא רלוונטית ביותר : בסיפור על הבריכה מלפני כמה שורות,כתבתי שהחלפנו שלוש בריכות אבל באמת החלפנו אולי בריכה אחת,וגם אותה לא בטוח שהחלפנו בגלל הסיפור הזה.אבל רציתי שהפאנץ' של הסיפור יהיה יותר משעשע ולכן הרשיתי לעצמי להגזים. הפיתוי להגזים ואפילו לשקר ,בשביל סיפור יותר מצחיק הוא גדול, אני יודעת שזה טיפשי אבל בכל זאת משהו בתוכי גורם לי להגיד "היו שם איזה חמישים אנשים "כשבעצם היו אולי עשרה .
שמעתי פעם מישהו שאמר שיש תחומים "ממודרים" בחיים שלנו,דברים שעליהם אנחנו אומרים "זה-לא שייך אליי" ולכן לא מתאמצים לשנות את עצמינו כשזה נוגע לתחומים האלו.
על שני דברים התורה מזהירה "תרחק!",עריות ושקר. בשביל לשמור על איסור עריות הקפנו את עצמינו בסייגים רבים ויצירתיים ,ואיכשהו על השקר מחליקים ועוד בחיוך. התקשרתי לחברה לשאול אותה מה לכתוב בטופס והיא אמרה לי "תראי,כעקרון צריך לדווח על כל הדיירים אבל כוווולם מדווחים רק על אלו שזכאים להנחה". איכשהו הטיעון הזה הרגיע אותי, אם כולם עושים את זה, זה לא כ"כ נורא, וזה לא ממש שקר. אבל אני ממש לא רוצה לקטרג על עמ"י בימים אלו ואני גם יודעת שזה לא נכון,לא כווולם עושים את זה ,יש לי חברה שכ"כ נחרדה מעצם ההתלבטות שנאלצתי לומר לה שסתם אני שואלת בצחוק.
אבל לצערי אני קצת כזאת ,אולי לכן בגוש קטיף לא מיצמצתי כשאמרתי שאני שרון מאיר 043387794(סתם,זה המספר ת"ז שלי,את שלה אני כבר לא זוכרת) וכל חברותיי התייסרו עד לעומק נשמתם מכך שהם נאלצות לרמות.
בא לי לכבוד השנה החדשה לסמן תמיד בטופס 101 שיש לי עוד הכנסה,אפילו שהיא רק בסך של 100 ₪ ואפילו שזה ידרוש ממני לנסוע עד לסניף בז'בוטינסקי.
בא לי לספר שלחברה שלי קרה מקרה מוזר ולא להגיד שזה קרה לי רק בשביל לא לסרבל את הסיפור.
בא לי להפסיק לאיים על תלמידים שאני אשלח אותם למנהלת,אני הרי אף פעם לא עושה את זה.
בא לי לומר שיש לי 37.2 ולא שאני ממש חולה,מה לעשות אני(בלי עין הרע) בנ"א בריא שזקוק לפינוקים.
בא לי להפסיק להסתיר מבעל הדירה ברחוב יעל 8 את זה שאנחנו סטודנטיות ,אם בגלל זה הוא לא רוצה להשכיר לנו,שלא ישכיר! ונאלץ לוותר על חלום הגינה..
בא לי להגיד שלא היה לי כח לענות ולא שהפלאפון היה על שקט.
בא לי לכתוב שאנחנו ארבע שותפות ולשלם את המחיר.
שתהיה שנה טובה.שנת שלום אמת ושלווה.

* ליאת, דוגרי... זה לא בדיוק מה שאבא אמר לו. לא מתאים לך (ח.ו.)