close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

פנים אל פנים

אורה רבקה וינגורטו תשרי, תשסו09/10/2005

המטרה אליה אנו אמורות לשאוף, דרך כל הבישולים, הגיהוצים, וכמובן – התפילות, של חודש תשרי היא: להשיג קרבת א-להים, בבחינת "ואני קרבת א-להים לי טוב"


בעת הקניות היום אחר הצהרים במכולת, נדמה לי שהיתה תמימות דעים בין כל הקונות – זה יוצא צפוף השנה... כלומר, כל שנה החודש השביעי "שָבֵעַ" ושמן בימים טובים, ב"ה, אבל איכשהו השנה (ואולי זה רק בגלל שהספקתי לשכוח את השנה שעברה...) העומס מורגש – עוד לא סיימנו לשטוף כלים מראש השנה וכבר מתכוננים לשבת... לא, לא, חלילה – אף אחת לא מתלוננת, כולנו שמחות בשבתות ובמועדים בהם חנן אותנו ה' באהבתו. אנחנו רק קצת תשושות...
נשאלת השאלה – מה פשר כל העומס הזה? לפעמים מרוב פרטים – הן מצד ריבוי ההכנות החומריות, והן מצד הכר הנרחב של מצוות ו"עניינים" הסובבים סביב ציר
החגים, קשה לזכור "מה זו עושָה"? מה בעצם אנו מנסות להשיג בחודש האינטנסיבי הזה?
מצאתי בדברי בעל ה"נתיבות שלום" (ח"א, מבוא) מלה, שלדבריו ממצה את תכליתם של כל השבתות והימים הטובים, ולמעשה גם את כל התורה והמצוות, והיא – דביקות.
המטרה אליה אנו אמורות לשאוף, דרך כל הבישולים, הגיהוצים, וכמובן – התפילות, של חודש תשרי היא: להשיג קרבת א-להים, בבחינת "ואני קרבת א-להים לי טוב" (תהילים עג, כח).

האדם לדביקות יולד
לדברי הרמח"ל, הדביקות היא תכלית הבריאה כולה! וכך הוא מבאר בספרו דרך ה' (פ"ב, א): "הנה, התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו ית' שמו לזולתו...". רצון הטוב להיטיב, ועל כן חפץ הקב"ה לְהַנות מהטוב ביותר גם לאחר. ומהו הטוב ביותר? הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא הטוב השלם והאמיתי. כיצד אם כן יכול הוא לתת את שיא הטוב לאחר, כאשר רק בו נמצא הטוב הזה? "על כן גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיתן מקום לברואים שיתדבקו בו ית' שמו". מאחר והנברא דבק בבורא, שהוא הטוב השלם והאמיתי, יימשך הטוב הזה גם אליו.
אך נשאלת השאלה: כיצד יכול הנברא להדבק בקב"ה? לדברי הרמח"ל, המפתח לזה הוא בהידמות לקב"ה. אחד הדברים המרכזיים בו יש להדמות אליו היא בכך שהשלימות תהיה עצמית, ולא קניין חיצוני. כלומר, ברור שהקב"ה הוא מקור השלימות שלו, וממילא גם הנברא ששואף להיות דומה לבוראו, צריך להיות בעל השלימות שלו. דבר זה מושג מתוך כך שהקב"ה ברא עניני שלימות וחסרון, וברואים שהנם חופשיים לחלוטין לבחור באחד מהם. ממילא, ברגע שהנברא יבחר בשלימות, הוא יהיה בעל השלימות שלו, והשלימות תהיה לו קניין עצמי (ובכך גם מוסבר מדוע הקב"ה לא ברא את הנברא דבוק בו...).
בנוסף, כל בחירה וקניין של צד השלימות היא התקרבות אל מקור השלימות, שהוא – הקדוש ברוך הוא. "ועל כן הנברא הזה ... בהתחזקו בשלמויות והקנייתם אותם בעצמו, בזה הוא אוחז בו ית"ש, שהוא השורש והמקור להם ... עד שבהגיעו אל תכלית קניית השלמויות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית"ש, ונמצא מתדבק בו ית"ש ונהנה בטובו, ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלמותו" (שם, ג).
ומיהו הנברא הזה, המגלם את תכלית הבריאה? הרי זה האדם. "והנה ההשכלה וכל המדות טובות הם עניני שלימות שנמצאו להשתלם בהם – האדם, ועניני החומר ומידות הרעות הם ענייני החסרון שזכרנו, שהאדם מושם בינותם לקנות לו השלימות" (שם (שם, ה).

להתענג על ה'
אם נחזור לעניין החגים בו פתחנו, נגלה דבר נפלא. מתי נברא האדם? בראש השנה. וכל שנה מחדש, עם בריאתו של האדם, נותן לנו הקב"ה חודש בו הרבה יותר קל להדבק בו – "דרשו ה' בהמצאו...", וממילא ניתן להביא את העולם לתכליתו. נדמה לי, שכולנו – ברמה כזו או אחרת – זוכים גם להרגיש בחודש הזה את העונג שבהתקרבות לבורא – "ואני קרבת א-להים לי טוב" (תהילים עג, כח). המתיקות בחודש הזה חורגת הרבה מעבר לתפוח בדבש...
לדברי הרמח"ל הנ"ל, וכן בפתיחתו ל"מסילת ישרים", זו בדיוק תכלית הבריאה: "והנה, מה שהורונו החכמים ז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים לימצא".
אמנם, נשאלת השאלה, מדוע איננו מרגישים תמיד את המתיקות שבעבודת ה'? נדמה, כי תשובה מסויימת יכולה להנתן על פי דברי הרמח"ל הללו. היא הנותנת – כנראה שאיננו עובדים את ה' כדבעי, כנראה שאיננו קרובים אליו באמת. אך נוסיף ונקשה – איך זה ייתכן? הרי אנו משתדלים ללמוד תורה ולקיים את כל המצוות?
הסבר לכך ניתן בדרשת אדמו"ר הזקן (לקו"ת, אחרי מות) על הפסוק (ירמיהו ב, כז) "כי פנו אלי עורף ולא פנים":
"פירוש, 'כי פנו אלי' – שפונים אליו ית' בקיום תורתו ומצוותיו, אבל מכל מקום אין זה אלא בבחינת עורף, שאינו מבחינת פנימיות הרצון, מאהבה ותשוקה, אלא מצות אנשים מלומדה והולך בקרירות. והתשובה הוא החזרת פנים בפנים להיות פנימיות רצונו וחפצו בתורת ה' ומצוותיו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
אמנם אנו משתדלים לקיים מצוות, אך העשייה היא בבחינת עורף, וכמובן שדרך עשייה כזו לא ניתן להגיע לדביקות המדוברת, שהיא המביאה להנאה מזיו השכינה.
בדבריו, עונה אדמו"ר הזקן על קושיה עצומה נוספת. כיצד מצווה הנביא "ושובו אל ה'", הרי מלא כל הארץ כבודו, וכיצד ניתן לדבר על התרחקות ממנו ותשובה אליו?
הוא ממשיל זאת לשני אנשים שעומדים קרוב מאוד אחד לשני, אלא שהם מפנים איש לרעהו עורף. השנים אמנם נמצאים ביחד – אך אין לך ריחוק גדול מזה...
התשובה עניינה לשוב למצב של פנים בפנים. לדבריו, הכוונה היא, לעבוד את ה' בצורה פנימית יותר, להעמיק אותה, להאיר אותה – כמו חיוך! לפתח את הרצון להתקרב לה' ולהחדיר חיים, חום ושמחה לכל מצוה, אשר תפקידה באמת להביא למצב של "צוותא" עם הקב"ה.

לפני ולפנים
במהלך השנה, אנו מוצאים לרוב כי השנינה והשגרה שוחקות, אך הנה מגיע ראש השנה – בו אפשר לחולל שינוי אמיתי בכל מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. בעשרת הימים הראשונים של ראש השנה מגלים חז"ל שגם הקב"ה 'מאיר פניו' אלינו יותר – "ה' אורי – בראש השנה" (ויק"ר כא, ד), והנו "נמצא" יותר לכל אורך עשרת ימי תשובה. זו הזדמנות נהדרת בשבילנו – "כמים הפנים לפנים" לשוב לפנות אליו. אם נעשה זאת כראוי, נגיע ליום אחד בשנה בו זוכה הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים ולחזות בכרובים ש"פניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ).
אמנם, במהלך כל השנה הכרובים במצב הזה, ובעומק אנו תמיד קרובים ודבוקים בבורא, אלא שיש עלינו הרבה "מסיכות" ומסכים, החוצצים ומסתירים את הפנים. "עוונותיכם היו מבדילים..." (ישעיהו נט, ב). את המסיכות הללו אנו מסירים אחת לאחת על ידי הוידוי, עד שבעיצומו של יום מסירים את הפרוכת, המסך המבדיל האחרון, ונכנסים פנימה...

לשוב ולהיפגש -
ניתן לראות בעבודת הוידוי פן נוסף, שמביא לחידוש הקשר.
אני מניחה שרובנו מכירות מצבים בחיים שלנו, בהם דווקא במערכות יחסים עם הקרובים ביותר אלינו – בני-זוג, הורים, ילדים – אנו נמצאים בריחוק גדול. מתחים, כעסים וכד', יכולים להביא למצב בו אנו שוהים באותו בית, אך למעשה איננו נפגשים, ולעתים אפילו מתעלמים אחד מנוכחות השני – ממש כמו במשל של אדמו"ר הזקן.
במצב כזה, מה יכול "לשבור את הקרח"? לעתים קרובות, זו מילת קסם קטנה ורבת עוצמה – "סליחה". בעצם גילוי הלב, בעצם הנסיון לגעת מחדש, ודווקא מתוך המקום הכאוב והמרוסק, נוצר פתח רחב לחידוש היחס.

הדבר נכון כל כך בערב יום הכיפורים, בו אנו מבקשות סליחה מכל הסובבים אותנו, ואחר כך פונות בשפה רפה לבקשת מחילה מבורא עולם, באמירה הפשוטה והכנה: "אשמנו" – אתה צודק, אני טעיתי – "ואתה צדיק על כל הבא עלינו ואנחנו הרשענו". ומכאן הפתח לחזרה למצב של "פנים בפנים".
נראה, כי שני התחומים שלובים זה בזה בצורה עמוקה – אהבת ישראל ומערכות היחסים האנושיים שלנו, ואהבת הבורא ויחסנו לקב"ה. אולי על רקע זה ניתן להבין את המנהג הקדמון של בנות ירושלים ביום הכיפורים: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך" (תענית ד, ח). ביום שבו מתגלה הדביקות בין הבורא והאדם, הוא גם הזמן המתאים ביותר לדיבוק איש ואשה.
יהי רצון שנזכה בימים אלו להתחדש, לשוב ולהתקרב לבחינת פנים בפנים –
עם כל אחד ואחת מעם ישראל,
עם הורינו וילדינו,
עם בן-זוגנו (ולאלו שעדיין בחיפוש – למצוא אותו...)
ועם הקב"ה.
ומתוך כל אלו נזכה באמת לחג הסוכות, בו נשב בסוכה, עליה נאמר: "שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז, ב), והיא כאם הסוככת על בניה, וכעין "חופה" (נתיבות שלום ח"ב, עמ' נר). ועניינה: "הביאני המלך חדריו, בבחינת הבאה לביתו, והיא מעין בחינת בית המקדש" (שם, עמ' קצ).
ונזכה לעלות ולהראות בבית הגדול והקדוש בו שורה השכינה, במקום שתוכו רצוף אהבה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה