חנוכה- חג של כולם?

כמי שעוסק בצילום כתחביב (תחביב חביב, כבד ויקר למי שמתעניין...), אני מנוי על עיתון אמריקאי לצילום (למה לא לעיתון ישראלי? בגלל העובדה המצערת שהעיתון האמריקאי מאוד צנוע וניתן לקריאה ללא חשש, מה שאי אפשר לומר על עיתוני הצילום הישראלים). אחת התופעות המדהימות אותי כל שנה היא העובדה שלמרות שמדובר בעיתון בעל תפוצה כלל עולמית תמיד ישנה התייחסות לחנוכה (!!) בפרסומות ובכתבות המופיעות בו. נכון שהסיבה המרכזית היא שחנוכה נחשב לחג של מתנות בארצות הברית והמפרסמים היו מעוניינים שחלק מכספי המתנות יופנה לחנות שלהם- אולם עדיין מדהימות אותי כל אותן חנוכיות קטנות המופיעות בכל דפי העיתון. בכלל, גם בארץ, חנוכה הוא אחד החגים הנחגגים ביותר בלוח השנה העברי. כשגם אנשים שבדרך כלל אינם חוגגים חגים רבים- משתתפים בחגיגה. נדמה שרבים במדינת ישראל חשים הזדהות חמה עם ערכי החג. חנוכה סימל למקימי המדינה חג של גבורה, של מלחמות, של ניצחון "ישראלי" מקורי, בניגוד לחגים רבים אחרים המסמלים תפילה, ניצחון אלוקי והתערבות ישירה של בורא עולם בניהול ענייני עם ישראל. לוחמי הפלמ"ח אף נהגו לשיר שיר המבטא את הניצחון המלחמתי הגדול של חנוכה ואת יתרונם שלהם על המכבים: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם...". הניצחון המלחמתי/אנושי הגדול של חנוכה הפך את החג וערכיו למקובלים על שדירות רחבות יותר בציבור מאשר, למשל, סיפור מגילת פורים ה"גלותי" מאוד. בעיון במנהגי החג ניתן לראות חלוקה ברורה בין הניצחון המלחמתי לבין הנס המבטא את הניצחון האלוקי של החג- נס פך השמן. בתפילה זוכה הניצחון במלחמה ליתרון ברור- באמירת "על הניסים" כלל לא בא לידי ביטוי נס פך השמן!! הוא אינו מוזכר בנוסח התוספת הזאת כלל. לעומת זאת, במנהג המרכזי של החג- הדלקת החנוכיה וכן במנהגים נוספים (מאכלי שמן לדוגמא...) תופס עניין פך השמן מקום מרכזי ביותר. מהו איפה המסר המרכזי של החג? מה מקומו של נס פך השמן בניצחון המלחמתי? מדוע זכה הניצחון על יוון לחג כל כך ארוך (החג הארוך ביותר בלוח השנה העברי...) ומה משמעותו של הניצחון לדורות? הגמרא במסכת שבת מביאה את סיפורה של חנוכה: מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב) הגמרא, אם כן, מביאה את סיפור החנוכה בצורה חד צדדית- רק נס פך השמן תופס מקום בתיאור החג, והניצחון הקרבי מופיע כמעט בדרך אגב: "כשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום". לעומת זאת הרמב"ם מביא את סיפור הניצחון בפירוט יתר: בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הרמב"ם, אם כן, מערב את שני הטעמים ומביא אותם כאחד. ודבר זה, שנראה הגיוני מאוד, רק מעצים את השאלה על הגמרא, מדוע מתעלמת הגמרא מסיפור הניצחון הקרבי בתיאור החג? אי אפשר לומר שחז"ל לא הכירו בחשיבותו של הניצחון או בקושי הגדול של מלכות יוון, שכן במקומות רבים בדבריהם ניתן למצוא התייחסויות מאוד קיצוניות למלכות יוון: ""וחושך" זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל" בראשית רבה פרשה ב כך שאין לומר שחז"ל לא הכירו בקושי של המלכות ובחשיבות של השחרור ממנה. ניתן לומר שחכמים ראו במלכות יוון ובתרבותה משהו עמוק יותר, מאבק שהוא מעבר למאבק הצבאי. כך אומרים חז"ל על מלכות זו: "שהחשיכה עיניהם של ישראל". מהו בדיוק חושך זה? נדמה שאחת הנקודות החשובות ביוון ובתרבותה היא, שהיתה זו המלכות הראשונה שהתיימרה להציב דרך נגדית לדרכה של תורה. היוונים הם הראשונים המתרגמים את התורה לשפתם, כדי שיוכלו להבינה וללומדה ובעיקר להתמודד איתה. היוונים בונים תרבות מפוארת של דמוקרטיה (בגבולות "מסוימים", כידוע), פילוסופיה ולימוד והם מציבים ערכים מול העולם. בניגוד גמור למלכויות שהקיפו אותם או ששלטו לפניהם (או אחריהם) על העולם. בעולם שבו שלטו הרוע, השליטה האנושית איש על חבירו, וחושך של בערות- באה תרבות יוון והציבה את היופי, את המחשבה הפילוסופית ואת ה"אור" הגדול מול העולם. היוונים בונים מלכות שונה לחלוטין מכל המלכויות שקדמו להם, בניגוד לשילטונות ולממלכות הקודמות שהסתפקו בשליטה מדינית ובעיקר כספית על הנתינים הם גם מציבים דרישות תרבותיות. יוון מעוניינת להשליט את תרבותה על העולם ולא רק את מרותה! התרבות ההליניסטית נחשבת עד היום (!) לאחת ממבשרות הדרך לפילוסופיה המודרנית ולדמוקרטיות המערביות. ודמויות המופת של תרבות זו, כאריסטו, אפלטון, גלילאו ועוד... נלמדות עד היום באוניברסיטאות העולם. לכן, בניגוד למאבקים מול שולטים אחרים, המאבק מול יוון היה בעיקרו מאבק תרבותי, מאבק של דעות ולאו דווקא מאבק של שליטה מדינית. הרב קוק, בספרו "אורות", מחלק חילוק ברור בין עבודה זרה לבין "מינות" (המילה מינות בדרך כלל מתייחסת לנצרות בדברי חז"ל, אולם בהקשר בספר אורות נראה שהכוונה לכל דרך מחשבתית, אידיאלים שונים מהאידיאלים האמיתיים. אידיאלים המשפיעים על הנפש ולאוו דווקא על היצר הרע של האדם). הרב קוק טוען שם שעבודה זרה עומדת מחוץ למחנה, מושכת את האדם להיענות ליצריו האפלים ולחיות כפי שירצה- האדם יודע כי עליו לבחור בין דרך הטוב לבין דרך הרע, להחליט אם הוא משתייך לכת השטן או לכת החיובית. עבודה זרה מאמינה בריבוי כוחות וממילא במציאותם של כוחות אופל רבים בעולם והיו אנשים (וישנם עד היום...) שבחרו לשעבד את עצמם ולרצות את הצד האפל של העולם. לעומת זאת, מסביר הרב קוק, עומדת המינות בתוך המחנה פנימה, היא טוענת לבעלות על הרעיונות והאידיאלים הגדולים, היא נלחמת בעצם הגדרת המושגים אסור/מותר או יפה ומכוער... המינות מכריזה כי יופיה הוא יופי אמיתי ואילו האידיאלים של היהדות הם חשוכים. כך טענה הנצרות נגד העונשים המופיעים בתורה כי הם מעידים על מוסר מושחת (אהבה וחמלה לכל...), כך טענה כנגד האמונה בעם נבחר כי היא גזענות וכך טענה כנגד המצוות המעשיות שהם נובעות מאמונה מושחתת בבשר האנושי וביכולתו להיטהר. הויכוח הוא מתוך המחנה פנימה, אין כאן רע וטוב אלא טענה שאני הוא הטוב. לכן הפילה המלחמה במינות חללים רבים מנשוא, שהרי קל יותר להיאבק באויב חיצוני מאשר באויב הבא מבפנים, אויב פנימי הוא פחות מוגדר, קשה יותר לדעת היכן הוא מסתתר ותמיד יש את החשש לפגוע בידידיך שבניהם הוא מסתתר... כך גם במלחמת הדעות- כאשר ניצב מולך יריב פנימי,המשתמש באותם מושגים, באותם טיעונים וכמעט באותו נשק שלך- המלחמה היא קשה מנשוא. גם כאן קשה למקד את המלחמה באויב מבלי לפגוע באידיאלים אמיתיים ומבלי לפגוע בעקרונות של ממש, שגם בהם עושה המינות שימוש. מלכות יוון הציבה מאבק דומה מול היהדות. היוונים קידשו את החומר, את היופי של הבשר האנושי והפכו אותו לאידיאל. לא היה מדובר על הצבת ערך חיצוני של התמכרות ליצרים הגופניים, אלא על הצבתו של זה כאידיאל תחליפי לאידיאל הנשמתי! היוונים נלחמו ערומים באיצטדיונים שלהם מכיוון שהם קידשו את עצם המושג הגופני... הם לא שלחו הזמנות לחגיגת בשרים, אלא דווקא הזמנות לאידיאל גדול ונישא- "בו וראה גוף מושלם וחטוב, ערום ונישא, בו וראה את האלוקות האמיתית ולא איזה מושג ערטילאי ולא מוגדר...". הרומאים (עם כל ההבדל בניהם לבין היוונים, שעליו לא נעמוד כרגע) האשימו את היהודים בכפירה (!) שהרי אין להם אלוקים שניתן לראות אותו. המושגים התערפלו, קשה היה לדעת מה טוב ומה רע ורבים נפלו ברשת היוונית. אחד המאבקים הגדולים של היהודים היה בניהם לבין עצמם... המתיוונים היו רבים יותר ממה שמקובל אולי לחשוב, הם השתלטו על בית המקדש, על כל מוקדי השלטון ועל המלוכה... נאמני היהדות הלכו והתמעטו ונותרו בודדים במאבק שניתן היה לצפות בו לתבוסה מוחצת. היוונים ניצחו את היהודים בנשקם שלהם, בדרך השכל, המחשבה הטהורה והפילוסופיה... בדרך זו שווקו הבשריות האנושית, השליטה על החלש (שוב, מצווה על הגוף החזק לשלוט על זה החלש, יש עניין אלוהי לשליטה כזו ולמותם של עבדים גלאדיטורים חלשים בזירה... הנצחון של הבשר הוא ערך נישא...) והאלילות. בניגוד לעובדי האלילים האחרים היוונים מכרו אלילים בעטיפה של טוּב, של ערך נישא ונעלה- לא עוד מאבק של הרע בטוב, אלא מכירתו של טוב אחר... בעטיפה חיובית זו נמכרו הערכים הבשריים ששלטו בעולם האלילי וצדו נפשות רבות. לא לחינם מכנים חז"ל את יוון "חושך", בחושך ניתן לא לראות את הטוב, אולם ניתן גם לחשוב שהרע הוא טוב... החושך היווני נראה היה כמנצח את האור, העולם כולו נכנע לתרבות היוונית וקיבל את עקרונותיה. יותר ויותר יהודים החליפו את אמונתם באמונה החדשה והנוצצת והלכו שבי אחרי הערום, הבשרי, המתובל בעקרונות פילוסופים והמושך (יצא לכם לקרוא פעם פרסומים של האגודות השונות לנודיסטים? המושגים המופיעים שם יכולים היו להופיע בקלות בספר לימוד תורני... "שחרור האדם", "גאולה", "חזרה לגן עדן" וכדומה). האלילות הקלילה של היוונים, שלא דרשה קורבנות גדולים מדי ושהפכה את היצר למקודש- היתה להיט חם... דווקא בזמן שנראה היה שהחושך מנצח את העולם כולו, שהצללים גדלים והולכים, שאבדה אמונת האמת מן העולם, דווקא אז קמה קבוצה קטנה של אנשים וחשפה את השקר. מול החיה היוונית המשוכללת והעוצמתית כלפי חוץ קמה אמונה קטנה, בת אלפיים והציבה עקרונות סותרים, אמונה שהאמינה בטוב הפנימי, בבעייתיות של הבשר ובאידיאל הנובע מלמעלה (בניגוד למוסר האנושי/מחשבתי של אריסטו ותלמידיו) . אמונה זו יצאה גם היא נגד היוונים בנשקם שלהם- הנשק הצבאי, אולם בתוך תוכו של המאבק עמד היסוד הפנימי, המאבק על הדעות. האליליות היוונית לא נראתה כעבודת אלילים מקובלת ולכן היתה המלחמה מולה קשה מנשוא... המאבק מול היצר היה עטוף במאבק מול התרבות השלטת. חנוכה עצמו חל בתקופת שנה המקבילה מאוד לתיאור התרבותי שהצבנו. וכך מספרים חז"ל במסכת עבודה זרה: "ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים" תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א תקופת חנוכה היא התקופה החשוכה ביותר בשנה, הלילות מתארכים והולכים והיום מתקצר... החושך הגדול משתלט מוקדם מאוד ונעלם בשעות מאוחרות של הבוקר. בדיוק כמו בזמן היוונים נדמה שהחושך מנצח את האור, הוא הולך וגובר וכובש לו שטחים נרחבים יותר ויותר מן היום, דווקא בחושך המוחלט הזה אנו מדליקים את נרות החנוכה. נרות קטנים אלו מאירים את החשיכה ורומזים לנצחון הגדול שהושג על החושך שלפני שנים. הנרות הזעירים מבטיחים שכמו אז, גם עתה עתיד האור הקטן, הטהור, נר השמן, לנצח את החושך והבערות ואת הטומאה- שלבשה אז צורת טהרה. אחת הנקודות המעניינות ביותר בהקשר זה היא עצם העובדה שהשמן בזמן המלחמה ביוונים היה טמא, מכיוון שבדרך כלל גוי אינו יכול לטמא דברים! לכאורה גם אם היוונים נגעו בשמן הוא לא אמור היה להיטמא, בדיוק כשם שמתיהם של הגוים אינם מטמאים ובתי הקברות שלהם. המושג "טומאה" כלל אינו שייך אצל מי שאינו יהודי ולכן הוא לא יכול לטמא! ואם כן, איך טימאו היוונים את השמן הטהור? על כך נוהגים לענות בדיוק בצורה שהזכרנו. דווקא בגלל שהיוונים הציבו דרך מחשבתית, הם לא באו מדרכה של טומאה ושל עבודה זרה, אלא מעולם של טענות שכליות ונפשיות- דווקא בגלל זה הם היו שייכים למושגים של טומאה וטהרה והצליחו לטמא את השמנים. המושג טומאה שייך למי שהמושג טהרה שייך לגביו והיוונים הם העם היחיד מלבד ישראל שהצליח להפוך את עצמו לשייך למושגים הללו- של טומאה וטהרה. הניצחון הצבאי הגדול של חנוכה הוא אם כן פן אחד של הניצחון הרוחני הגדול, הניצחון של האור הפנימי והקטן על הדתות המאמינות ביתרון היצר של האדם על נפשו. גם אם עטופה אמונה זו המסך כבד של אידיאלים. הערום היווני והבשריות הגדולה לא הצליחו לכבוש את הרוח הגדולה של היהדות. נס פך השמן מבטא את הפן הפנימי והרוחני (שמן זית מבטא תמיד את האור הפנימי הגדול)- וכך שני הניסים של חנוכה מבטאים שני יסודות חשובים של החג, הניצחון הצבאי המדיני והצבת האלטרנטיבה השלטונית להשתלטות היוונית על העולם ומצד שני ניצחון ה"דרך", האמונה, על יסודותיה של תרבות זו. אין כאן שני ניסים שונים שכל אחד רומז לצד אחר, אלא דווקא נס אחד גדול שמבוטא בדרכים שונות. השמן הטהור מצטרף לניצחון הצבאי של החלש והטהור על החזק והטמא. דווקא בני חשמונאי- הכוהנים המבטאים את עבודת ה' במקדש, מנצחים בניצחון הצבאי הגדול, כי הרוח היא זו שמנצחת את הגוף... גם אם נקבל שהחג של אדם הראשון, המתואר בקטע שהבאנו, הוא איזה שהוא "מושג ראשוני" של חג החנוכה או איזו הכנה לגביו וגם אם לא, עדיין המסר המרכזי נשאר דומה מאוד- החושך ההולך ומתרבה בימי החורף הארוכים מציב אתגר גדול בפני האדם להאמין שיבוא יום והאור ישתלט על החושך. האמונה שאורות זעירים סופם לנצח ולגרש חושך גדול היא אחת היסודות של האמונה היהודית לדורותיה. אחרי מלכות יוון קמו מלכויות אליל אחרות, מתוחכמות יותר ומתוחכמות פחות וניסו להחשיך את האור הזעיר, את האמונה הטהורה ולטמא את השמן ובכל תקופות החושך הגדול המשיכו יהודים להדליק את הנרות הזעירים ולגרש חושך קטן מתוך אמונה ויבוא יום ויגורש גם החושך הגדול. ללא ספק הממשיכה הגדולה של תרבות יוון היא הנצרות , גם היא מעלה מול היהדות טענות דומות של "אמונת אמת" של מוסריות טהורה ושל היותם בני דת משה הנכונה, גם היא מטהרת את השרצים בלמעלה מק"ן טעמים ומציבה את יצר האדם בראש מעייניו. גם התרבות המערבית הנגזרת מהנצרות הופכת את היצר למקודש, ובעיקר- מציבה אותו כאידיאל אלוקי נישא, כמוסריות גדולה ומכובדת... וגם כאן נדמה שהעולם אינו מסוגל לעמוד בפני הקסם, הרע מתערבב בטוב ונראה כגובר, האמונה בכבישת היצר ובמלחמת אמת ברע העולמי הולכת ונעשית דרכם של יחידים בלבד... יותר ויותר אנשים בעולם נכנעים לתפיסות הללו ומטהרים את היצר האנושי ומקדשים אותו, אכול, שתה ומלא את כל יצריך (הפוך אותם לקדושים), כולל הסוטים ביותר שבהם. אולם גם כאן ברור שסופה של אמונת אמת לנצח, הנרות הזעירים ינצחו את החושך (לפחות בתחום האמוני, כי ללא ספק בתחומים רבי טומנת התרבות המערבית אור גדול לעולם) וסופה של האמונה ברוח האדם, ביכולתו לנצח את יצריו ולכבוש אותם, הטוהר הגופני הנובע מתוך הנפש- סופה של אמונה זו לנצח את החושך התרבותי שבו אנו שרויים, סופו של התוך האנושי לנצח את העירום ושל הנשמה להכניע את תאוות הבשר... צריך קצת זמן, והרבה אמונה בכוחו של האור.