על ה"מצב" בשדירות

ישי פרידמןה סיוון, תשסז22/05/2007

"דבריו הראשונים, לאחר שסייר בחניתה היו: "מדוע אינכם יוצאים מהגדר ובונים לכם עמדות בחוץ?" כאשר הסבירו לו את פשר הביצורים, רטן ברוגזה, כי הביצורים אינם שווים פרוטה

לפני שהתחילו רקטות הקאסמים לנחות ברחובות העיר ולפני ששדרות קיבלה את התואר "עיר מוכת הקאסם", הייתה העיר הדרומית ידועה במיוחד בשלווה וברוגע הדרומי שלה הרחק מהלחץ והרעש הסואן של המרכז העצבני. בשדרות יש את כל המרכיבים לסכסוכים בין קבוצות ומגזרים ובכל זאת כולם חיים שם בהרמוניה מיוחדת. יש חילונים ודתיים אבל יודעם לכבד אחד את השני( האמת, שהחילונים בשדרות הם די דתיים בלב. במו עיני ראיתי שדרותים חילונים עוצרים את רכבם בשמחת תורה ורצים לנשק את ספר התורה המתהלך ברחובה של עיר). יש ותיקים ועולים חדשים, עשירים ועניים אבל תמיד המחיצות הללו לא הפריעו לאווירה הכללית בעיר, הכל היה על מי מנוחות. עכשיו, בין קאסם לקאסם, יש שקט, אבל שקט אחר לגמרי. השקט של הלא כלום של הייאוש מהחיים. בזמן האחרון העיר נראית כמו עיר רפאים. הרבה עזבו למלונות, הרבה לא יוצאים מהבתים. עכשיו, השקט בשדרות מלחיץ. מה שמכעיס בכל העניין הזה הוא הדרך שבה המדינה והחברה הישראלית מתמודדת עם המציאות הזאת. כאילו הקאסמים הם גזירת גורל, מכה משמיים, קללה שאפשר רק לצמצם אותה אבל לא למגר אותה לחלוטין. כאילו שדרות נולדה עם המום הטורדני הזה ואין באמת מה לעשות כנגד הרקטות הקטלניות. ומה שהמדינה כן עושה אפשר לכנות את זה כמדיניות "מזעור הנזקים". לא מטפלים באויב ברצינות. לא מייבשים את ביצת הטרור בעזה אלא ממזערים נזקים. הכוונה היא שבמקום להלחם אנחנו עסוקים בלמגן את עצמנו לדעת. כל בניין רוצים למגן. גני הילדים נראים כמו בונקרים מבוצרים, אם היה אפשר לבנות חומות בטון עד השמיים הם היו עושים את זה. לא שאני נגד המיגון, צריך מיגון אבל ככה לא ננצח במלחמה הזאת. משמעות התפיסה הזאת היא שבמקום להתמודד בנחישות ובעוצמה מול האויב המר, לגרום לו להצטער על המחשבה שהוא יכול להפציץ ערים בישראל מעדיפה הממשלה לעסוק במדיניות "הצ'יפורים" ממגנים כל מוסד מממנים קייטנות מוציאים תושבים לנופש לכמה ימים בחסות הברון ארקדי אבל לא מטפלים בשורש הבעיה. ככה, שום דבר לא ייפתר, הקאסמים ימשיכו לנחות ואנשים יהרגו גם אם כל בית בשדרות יהיה ממוגן(אגב, מה יקרה כשהרקטות יגיעו לקריית גת, נתיבות ומרכז אשקלון גם שם יתחילו במלאכת ההתמגנות?).
השבוע קראתי על אחד האנשים המיוחדים שעיצבו את התפיסה המבצעית של צה"ל בראשיתו: צ'רלז אורד וינגייט. הקצין הסקוטי הזה שהיה אוהב ישראל בנשמה ומעריץ גדול של התנ"ך חינך וגידל את הצמרת הפיקודית והמדינית של ישראל הצעירה. משה דיין ויגאל אלון היו חניכים שלו. בספר של שבתי טבת על משה דיין נפרשת שיטתו המלחמתית של וינגייט:"דבריו הראשונים, לאחר שסייר בחניתה היו: "מדוע אינכם יוצאים מהגדר ובונים לכם עמדות בחוץ?" כאשר הסבירו לו את פשר הביצורים, רטן ברוגזה, כי הביצורים אינם שווים פרוטה, וכי עליכם לצאת לקראת האויב... מה שאיננו יכולים לעשות אם אנחנו יושבים בתוך בניין".
כידוע יחסי הכוחות בין הישוב היהודי לערבי באותו זמן היה הפוך מאשר זה של היום. אז היינו מעטים בצורה קריטית, חלשים מבחינה צבאית ונחותים בזירה הבין לאומית. היום המצב הפוך לחלוטין. ישראל היא מעצמה(יחסית במזה"ת) צבאית וכלכלית אנחנו נלחמים נגד כנופיות של גנגסטרים שבזמנם החופשי אוכלים אחד את השני ובכל זאת הפלסטינים מכים בנו מחלישים אותנו ויוצרים אצלנו לחץ וחרדה עד שרבים עוזבים את העיר. התפיסה שאמרה לא להתמקד באיום אלא לעסוק רק בהגנה פסיבית התגלתה כחסרת תוחלת. רק הסרת הראש של הנחש יכולה להציל לחיים מהארס הקטלני שלו. אין ספק, שהרבה דברים צריכים להשתנות ומהר התפיסה ההגנתית צריכה לחלוף מהעולם. הגיע הזמן שבמקום למזער נזקים ולמגן כל בלוק בשדרות יתחילו לעשות פעולות ממשיות של הגנה על העיר הדרומית. וזוהי חובתה של המדינה להגן על ביטחון תושביה.