פסיכולוגיה על קצה המזלג - הרצון והיכולת נפגשים?/ רויטל שנור

דימוי עצמי נמוך, דימוי עצמי גבוה, אלה ביטויים שאנחנו שומעים לא אחת. בניסיון להבין למה מישהו מתנהג כך או אחרת אנחנו אומרים: "יש לו דימוי עצמי נמוך, בגלל זה הוא כל כך מסוגר וביישן" או "לה יש דימוי עצמי גבוה, היא בטוחה שהיא תצליח גם בתחומים שאין לה שום מושג בהם. אולי בזכות זה היא מצליחה?!" מהו בעצם דימוי עצמי? ולמה הדימוי העצמי כל כך חשוב? מה הוא עושה? דימוי העצמי מתפקד כמווסת התנהגות, מעורר חשק ורצון לפעול, מעצב יחסי גומלין חברתיים ותהליכים תוך אישיים כמו הערכה עצמית. במילים פשוטות: הדימוי העצמי משפיע על כל מה שאנחנו עושים, אומרים וחושבים. בשנים האחרונות שמים הפסיכולוגים דגש על כך שהדימוי העצמי הוא דינמי. כלומר, גמיש ועשוי להשתנות בכל עת בהתאם לשינויים חיצוניים ופנימיים שעוברים על האדם. לדגומא: תהליך כמו מעבר לבית ספר חדש עשוי להוביל לירידה בדימוי העצמי, בעוד שתהליך כמו בר או בת מצווה עשוי להוביל לעלייה בדימוי העצמי. נמצא, שהדימוי העצמי לא רק משפיע על מה שאנו עושים אומרים וחושבים, אלא גם מושפע מכל אלה, ויש לנו אפשרות לעצב אותו מחדש ולשנות אותו. אם כך, מובן כיצד מתפקד תפקידו של הדימוי העצמי, אבל עדיין לא ברור לנו מהו בעצם דימוי עצמי? הפסיכולוגיה מגדירה דימוי עצמי כמה שהאדם חושב על עצמו ומה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו. ובמילים מסובכות אבל מדויקות יותר: הדימוי העצמי הוא תבנית שכלית דרכה האדם רואה את עצמו. כלומר, אוסף העמדות והגישות של האדם כלפי עצמו, אוסף הציפיות והתוכניות שלו מעצמו, האופן שבו הוא מעריך את כישוריו, והאופן שבו נראה לו שהוא מוערך על ידי אחרים - כל אלה ועוד התייחסויות למגוון תחומים. ישנו למשל דימוי עצמי בתחום הבריאות - האם אדם מעריך את עצמו כבריא או כחולני? ישנו דימוי עצמי בתחום האינטליגנציה - האם אדם מעריך את עצמו כחכם? ישנו גם דימוי עצמי בתחומים הנוגעים למערכות יחסים ובעוד ועוד תחומים. אתם יכולים לחשוב בעצמכם על תחומים נוספים, לא רק בחומר אלא גם ברוח, בהם יש לכם או לאחרים דימוי עצמי. למעשה, הדימוי העצמי מורכב עוד יותר. לא רק שהוא מכיל דימויים בתחומים שונים, הוא מכיל גם מספר מישורי התבוננות. אנחנו נתייחס לשני מישורים מרכזיים: מישור אחד הוא המישור של המצב הנוכחי, ההווה. מישור זה מכונה 'הדימוי העצמי האקטואלי'. האדם מתבונן בעצמו כפי שהוא עכשיו. איך הוא מעריך את עצמו היום בתחומים שונים. האם בהווה היום, הוא מעריך את עצמו כחברותי? כיעיל? כאידאליסט? כירא שמים? בקיצור– 'הדימוי העצמי האקטואלי' הוא המצוי. מישור אחר הוא המישור של המצב האידיאלי. הוא מכונה 'הדימוי העצמי האידיאלי'. האדם חושב על מה שהוא היה רוצה להיות, על מה שהוא מתכנן לעשות, על מידות שהוא רוצה לתקן ועל מה שהוא שואף להשיג. בקיצור, 'הדימוי העצמי האידיאלי' הוא הרצוי. פסיכולוגים שונים (Higgins, 1987: Back, 1976) טענו שלדימוי העצמי ישנה השפעה מכרעת על התחושה שלנו. כאשר הדימוי העצמי האידיאלי והדימוי העצמי האקטואלי שלנו דומים זה לזה, כלומר, הציפיות והשאיפות שלנו מעצמנו אינן רחוקות מאד ממה שאנחנו היום, אנחנו מרגישים שבעי רצון, נינוחים ומאושרים. לעומת זאת, כאשר יש פער גדול בין מה שהיינו רוצים להיות לבין מה שאנחנו בפועל, אנו מרגישים תחושה של אי נוחות. אי נוחות שעלולה להגיע לעצבות גדולה, חוסר מוטיווציה לפעול, העדר יכולת ליהנות מדברים מהנים, חששות מופרזים, התבודדות והסתגרות ועוד תופעות לא נעימות. ברור אם כן שלא טוב להיות במצב כזה. כיצד נמנע מההשפעות השליליות של הפער בין הרצוי למצוי? בין הדימוי העצמי האידיאלי לאקטואלי? ישנן מספר אפשרויות. אפשרות אחת היא "לעבוד" על עצמנו שאנחנו טובים יותר ממה שאנו באמת. כך אנו מקטינים את הפער באופן מזויף. בדרך כלל זה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. אנחנו נרגיש שיש כאן רמייה עצמית. מבחינה אמונית ברור שלא ראוי להשתמש ברמייה עצמית שכזו. אדם מישראל נדרש לעשות חשבון נפש, למשמש ולפשפש במעשיו ולהפעיל ביקורת עצמית ולא "לעבוד" על עצמו שהוא טוב יותר ממה שהוא באמת. ההכרה בטעויות תדרבן אותנו לתשובה ולמעשים טובים, כדברי הרמב"ם: "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב… עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה… " (רמב"ם הלכות תשובה ג , ד) אפשרות שנייה להתמודד עם הפער בין הדימוי העצמי האידיאלי לאקטואלי היא לא לצפות מעצמנו ליותר מדי. אם הדימוי העצמי האידיאלי שלנו הוא בעל דרישות מינימליסטיות לא יהיו לנו הרבה אכזבות. כמו שאומר הביטוי "כגודל הציפייה כן גודל האכזבה". גם גישה זו אינה מומלצת: זוהי גישה שמחנכת אנשים לבינוניות ואפילו לקטנות. אדם מישראל הרי נדרש להפיק מעצמו את המרב, להתעלות במידות עד כדי שהוא נדרש לדבוק במידותיו של הקב"ה: "והלכת בדרכיו"! כך שלא לצפות מעצמנו לכלום זה לא ממש פתרון. מצד שני ישנם מצבים בהם נאלץ להשתמש בו כשיטה זמנית, על מנת שלא נהיה מתוסכלים ומיואשים. כמו כן לעיתים הדימוי העצמי האידיאלי של האדם הוא גבוה מדי, הוא מעריך את יכולותיו וכשרונותיו בצורה מוגזמת, ורואה את הפוטנציאל שלו כגבוה בהרבה ממה שהוא באמת. כמובן שגם זו בעיה שעלולה לגרום לו לתסכול וייאוש, בראותו שאינו מצליח לממש את הפוטנציאל הרב שבדמיונו. לאדם כזה חשוב להנמיך את ציפיותיו ולעשותן ריאליות-מציאותיות. ישנו גם מצב שלישי בו יש מקום להנמכת ציפיות, והוא בתחומים בהם אכן יש מקום להסתפקות במועט. אדם שרואה את מרכז חייו בתחום הרוחני, ידע לתת לשאיפות החומריות שלו את המקום הנכון, ובתחום הזה באמת יסתפק במועט ולא ישאף לחיי מותרות. אך ישנו כיוון שלישי ושונה של גישה לבעיה, והוא לשנות את ההתייחסות שלנו לפער בין הדימוי העצמי האידיאלי לאקטואלי. אם אנחנו מצפים לחיים של שלמות, של הישגיות, של הצלחה מיידית, אזי הפער הזה מייאש ומתסכל. אבל אם אנחנו מצפים לחיים של עמל, של עבודה עצמית של תיקון מתמשך והתחדשות מתמדת, הרי שאין לנו בכלל עניין לבטל את הפער בין הרצוי והמצוי כי בכל פעם שנתקדם עוד במעלה נגדיל גם את השאיפות שלנו. הדימוי העצמי האידיאלי הוא בעצם כמו האופק שמתרחק בכל פעם שאתה מתקרב אליו. אין לנו ציפייה להגיע אל קו האופק ולומר: 'זהו, הגענו לאן שרצינו'. אל היעד הסופי מגיעים רק בסיום החיים! כל זמן שאדם חי הוא מתקדם ומשתפר. הרב קוק משתמש בביטוי נפלא על מנת לבטא רעיון זה: "ההשתלמות המאושרת, שאליה ראוי שיכסוף האדם תמיד בכל חייו בלא הרף… " (עולת ראיה א' מב) ההשתלמות המאושרת! אין טעם לצפות לשלמות ולנחול אכזבות ותחושות קשות . צריך ליהנות מתהליך ההתקדמות והשיפור, צריך להכיר בכך שלעולם יהיה פער בין הרצוי והמצוי, כל עוד אנו חיים, וטוב שכך. המאמר הזה לקוח מתוך מדור פסיכולוגיה בעלון האחרון של חברים מקשיבים