close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אור זרוע לצדיק - חלק א' על ספר "אורות"

אור האורותיט חשוון, תשע06/11/2009

הגאון ר' נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' בלונדון, היה ממתנגדי הרב קוק, אך בעקבות פגישה ישירה עמו, פנים אל פנים, הפך לחסידו הנלהב.

הרב גרינשפאן זצ"ל היה מגדולי הדור ההוא ועמד בקשרים עם ר' חיים מבריסק והרידב"ז ועו גאוני הדור.
כאשר הוציא מרן הראי"ה את ספרו הקדוש 'אורות', התקבל הספר בברכה ע"י החרדים מבקשי תורת הראי"ה. וגם הרב גרינשפאן, עם השתייכותו ל'אגודת ישראל', הרי שהתלהבותו מן הספר היתה גדולה ושלמה. כאשר פרסמו הקנאים מכתבי שטנה כנגד ספר נשגב זה, עמדו גדולי ישראל לימינו של הראי"ה, ומחו כנגדם בחריפות רבה, וגם הרב גרינשפאן הביע זעזוע עמוק ממעשיהם הנלוזים. הוא שלח מכתב נרגש לעורך העיתון 'הדרך', בו הוא מוחה על מעשי הקנאים, ומבקש ממערכת העיתון שיפרסמו מאמר שכתב על ספר 'אורות' כתגובה לדברי הקנאים.
כנראה שהמאמר לא פורסם בעתון זה, ולכן החליט הרב גרינשפאן לשלוח את מאמרו לירחון הירושלמי 'שערי ציון'. בקובץ תורני זה, שנערך ע"י הרב שלמה בלאזר זצ"ל והרב אהרן יצחק זסלנסקי זצ"ל (שהיו ממקורבי מרן הראי"ה), היו כותבים בו כל גדולי ירושלים, כגרצ"פ פראנק, הגרמ"נ אויערבאך, הגר"ש וינוגרד ועוד. גם הרב גרינשפאן פרסם מספר מאמרים בירחון זה, ובתוכם גם את המאמר הבא [שהתפרסם בגיליון של חודש שבט- אדר תרפ"א], ומפאת נדירותו וחשיבותו – ראינו לנכון להביאו כאן במילואו.
כדאי לקרוא את המאמר מספר פעמים, ולשים לב לרמיזותיו הנוקבות של הרב גרינשפאן, כלפי הקנאים שהעיזו פניהם בחציפות להביע דעתם הצרה כנגד דברי רוח קדשו הנשגבה של הראי"ה. מלבד זאת, מוסיף הרב גרינשפאן ביאורים מעניינים למספר פסקאות מהספר 'אורות'. וזה לשונו:

"לבקרת ספר 'אורות' להגאון פאר דורנו מוהר"י הכהן קוק שליט"א.

אור זרוע לצדיק

חסרון גדול ישנו אצלנו במה שנוגע לקריאת ספרים ולהבקורת, כי רגילים אנחנו בהסגנון הפשוט של הספרות היום-יומית שאינו דורש שימת-לב מיוחדה, ומפני כך נשתרש בנו ההרגל לקריאה שטחית, ובראותנו ספר בתוכן מדעי או פילוסופי כתוב בסגנון רציני אין אנו חפצים לטפל בו, אולם הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו כ"כ נורא, גרוע ביותר ועיקר הרעה הוא מה שקוראים אותו בהשטחיות הרגילה, בלי עיון וחדירה, ובזה מעקמים ומעוותים עלינו את הכתוב ומיחסים להספר ולהמחבר מסקנות והחלטות שלא עלה על ליבו, ותחת למצוא את המרגליות היקרות הבלתי ספורות, הטמונות בתוך עומק ההרצאה הפילוסופית והסגנון האצילי, הם מוצאים בו מקום לערעורים ולסתירות.
מה שמעציב ומדאיב ביותר הוא גם מה שרבים מאלה הקבועים באוהלה של תורה הרגילים לתשומת לב ועיון מרובה לכל דקדוק קל וסברה דקה כמו"מ של הלכה, מכיוון שהם באים להיכנס להיכל הספרות הקדושה של האמונות והדעות והמושכלות המופשטות, שדורשות לכה"פ, אותו העיון וההתבוננות מקיבעא הרגיל בגופי ההלכות המעשיות, סוברים להסתפק בהעברה שטחית וקריאה מקופיא וזהו הגורם הראשון להשרשת פורה ראש ולענה של קטגוריה בתלמידי חכמים.
בדברי אלה אני מכווין בייחוד כנגד אלה המערערים על הספר הנשגב "אורות" של הגאון הדגול מרבבה מוהרא"י הכהן קוק שליט"א, אשר כל מאמריו וספריו מלאים כל טוב ממיטב הגיוני היהדות הנבואית, והממלאים את לב כל איש יהודי הנאמן למסורת אבות שירה ופיוט, תקווה נחמה, ואהבה רבה לסגולות העם וקדשיו, אם רק נקראים הם ברצינות ובעיון הראוי (אין אני בא בדברי אלה להיודעים את האמת ומכוונים למרוד בה אוי לנו שכך עלתה בימינו).
קראתי ושניתי את ספר 'אורות' מתחילתו ועד סופו ומצאתיו לספר יקר הערך המכיל אוצר גדול של רעיונות עמוקים קדושים ונשגבים לכל ענפי המחשבה הישראלית. הספר כתוב בסגנון מחקרי ובשפה אצילית, כדרך הרב שליט"א בכל ספריו המלאים חקירות עמוקות ונשגבות בכל סעיפי החיים החומריים והמוסריים של העם, ויחד עם זה עלה ביד הרב באמנות נפלאה לעטות את רעיונותיו הנשגבים במעטה הוד וקסם פיוטי של תורת הסוד.
נפלאתי מאד על אלה התופסים את הרב בפרק ל"ד שמשבח את הצעירים המתעמלים לחזק את גופם לטובת כלל האומה. כאלו לא היה גם רצון תורה הקדושה לשמור את בריאותנו, הגלות עשתה אותנו לרפויי המזג, לנרגזי עצבים, והאם אין זה מצווה גדולה שבגדולות לפקח על בריאות העם וחיזוקו? והדברים פשוטים ואינם צריכים לבאורים, אלא שאצל הרב מתבטא ענין פשוט זה בבטויי המקובלים, כמו "גילוי האור" או "הבלטת האור", "ואין גלוי אור עומד בלי חבירו כלל ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות". וכלל העניין כמו שמצווה עלינו להשגיח ולפקח על נשמת האומה ורוחניותה שתתפתח ותשתכלל בכל השכלולים המוסריים עד שתעלה לאותו הגובה שגבלה ההשגחה העליונה בשביל ישראל עם סגולתו כך מצווה עלינו לא פחות להשתדל להיות עם חזק, מוצק ואיתן בגופנו, ודבר ידוע הוא כי במקום שהגוף לקוי, גם הרוח לקויה, כי חלישות הגוף הוא שורש מחלת שליטת הדמיון על ההיגיון הבריא, ותוצאותיה ידועות: הזיות, אמונות טפלות, הקטנת כוח השכל, וציורים מטושטשים גם במושגי הקדושה.
היוצא מזה, כי בתיקון גופני אנו מועילים הרבה לתקון נשמתנו "ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות", וכל מה שכתב הרב המחבר בפרק זה מתאים מאוד למה שהרחיב לבאר במאמרו "ישראל בתקופתו" בפרק י"ג, שהמוסר הכלול והשלם הוא המוסר העליון המקיף את החיים הטבעיים וכל תפקידיהם, שאינו נזקק לשום מלחמות פנימיות, לא "מוסר צולע" הצריך סעד ותמיכה בגזירות והתבודדות מן החיים ונטיותיהם הטבעיות, תורת היהדות רחוקה מאד ממוסר כזה, ואפילו נזירות מן המותרות, אם היא במידה קיצונית רחקה התורה "ונזיר נקרא חוטא". וכבר העיר הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק כ"ה וז"ל: כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות, בשחוק בכדור, או ההתאבקות, או משיכת הידיים, או עצירת הנשימה, יהיה אצל אנשים סכלים פעולות שחוק, ואצל החכמים אינו פעולות שחוק עכ"ל.
עוד תפסו על הגאון המחבר ספר "אורות" על דבריו בפרק מ"ג שהנפש מתוקנת יותר אצל פושעי ישראל העובדים לטובת העם. אבל הרוח מתוקן הרבה יותר אצל שומרי תורה ומצות. כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא מתורת הנפש של החוקרים הקדמונים והמקובלים, האוחזים בשיטת פלוגת התוכן הנשמתי לכוחות שונים כמו נפש הצומחת, נפש החיונית וכו' בטח יודע כי כוח החיים הטבעיים, הוא הנפש הבהמית, משותף לכל בעלי החיים, ודבר טבעי הוא כי הפושעים בפרקם מעליהם עול תורה ומצוות השקיעו את עצמם בכל עושק הרגשתם בעבודה ארציית לטובת הכלל, כדי למלאות את הריקניות שבנשמתם וכדי להרוות את הצימאון הטבעי לנעלה ונשגב. כי השאיפה הרוממה והשתלמות נפשית הנטועה, בעצת החכמה העליונה, בתוך עומק תכונת האדם ומהותו הטבעית, תובעת את תפקידה, ואפילו החופשים הקיצונים לא יוכלו להשתחרר ממנה, אלא שמפני לקוי נשמתם וחוסר רגש האמונה הם חושבים כי עבודה ארצית לבדה, על יסוד גמילות חסדים וטובת הכלל תספיק להם, ולפיכך הכרת החובה לפעל לטובת כלל האומה מפותחה אצלם יותר מאצל החרדים, שומרי תורה ומצות, שמפני תשוקתם העזה להשתלם ולעלות מעלה בתורת המוסר על יסוד למוד התורה וקיום מצוותיה, הם מסיחים דעתם, פחות או יותר, מתפקידי החיים הטבעיים, ומאד צדק הרב בהביעו רעיון זה במילים אחדות: "הנפש מתוקנת אצל החופשים והרוח משוכלל יותר אצל שומרי תורה ומצוות" כי כשם שיש ארץ שלנו, כך יש שמים שלנו, "שמי יעקב", החופשים מתרחקים משמינו, והחרדים מתנתקים מארצנו. והתקווה תעודדנו כי לא רחוק היום, ואור חדש מציון יופיע עלינו ויאיר עיני כל העם לכל מפלגותיו לראות נכוחה ולהכיר את האמת, כי רק תורת המוסר הרחבה והשלמה המכירה את קדושת חיינו הארציים לכל צדדיהם לחטיבה בלתי נפרדת מן השקפותינו התוריות המוסריות, זוהי תורת היהדות האמתית, שעליה הטיפו נביאנו מעל במת הנבואה. עין הקורא המעיין היטב תראה בעליל כי גם מה שכתב הרב בפרק מ"ה ובפרקים שאחריו הוא ממש רעיון אחד שהביע בפרק ל"ד.
ומה נמלצו דברי הגאון המחבר בפרקים אלו שתארו לנו את "המרידה הרוחנית" שתתחולל בסוף גלותנו, אחרי כשלון הכוחות הטבעיים של האומה בתקופת הגלות, שגרמה בהכרח לדחות הצורך בעבודה ארצית, שהיא היסוד הראשון והעיקרי לקיומו של כל עם, תתעורר תנועה כבירה בקרב האומה לעבודה חומרית, העם ישקיע את עצמו בעבודה ארצית בכל חומו הטבעי, בכל התלהבותו, באותה המסירת נפש שהגין על מעמדו הרוחני בגולה אז בעת שעריצי הגויים בכל תקופות הגלות העיקו עלינו בתגרת ידם באמצעים שונים כדי לעשות את תנאי חיינו קשים ובלתי אפשריים, ושללו מאתנו את האפשרות לשמוח בעמלנו וליהנות מטובת החיים הטבעיים, נתחכמנו למעט את דמות חיי הגוף ולהקטין את ערך חיי השעה, הגנה מושכלת זו הייתה חזקה מאוד, מפניה נשתברו כל כלי זינם של העמים שחתרו חתירות תחת בניין הרוחני של העם על ידי הצרת צעדינו בחיים הגופנים, אבל עם כל תועלתה הגדולה הביאה לנו גם הפסד ונזק רב גם לגופנו גם לרוחנו.
כמו בחיי הפרט כן הוא בחיי הכלל. אם בחיינו הפרטיים לא נדאג במשך זמן ארוך לצרכי הגוף אז בהכרח הוא נהרס לגמרי ואז אין מקום לרוח לדור, והוא עוזב את גופנו, כן הדבר בחיי כלל האומה. על ידי הריסות הבניין הגופני של האומה משכן רוחנו, החל רוח ישראל סבא לעזבנו. נגף הטעימה (?) החל בעם, ורבבות באחינו מתו במגפה זו. ואלה שנשארו נאמנים למסורת אבות גם הם לא נוקו לגמרי מהתוצאות הרעות של הריסת בניננו הטבעי. חשכת הגלות, התלאות הבלתי פוסקות האפילו את מאור התורה, החלישו את ההיגיון שלנו, עקמו את ישרות דעתינו. במצב כזה אי אפשר עוד להישאר והעם עמד על ההכרה כי נחוץ לתקן את גופנו, לחזקו, לחדשו ולבסס את קיומנו הטבעי. עבודה זו גדולה וכבירה מאוד, ועמל הבונים העובדים בחריצות מפליאה הסיח את דעתם מנשמת האומה ורוחה. שכחו כי עוסקים הם בבנין מדור הגון ויאות לרוח העם, והשקיעו את כל תוקף "רצונם הגס" אך בבנין אבנים: אמנם בפעולת הבניין הם גורמים "קיום ועמדה לשפעת החיים כולם אפילו של הצדיקים". אבל לעזוב לגמרי את תוכן הקודש הוא דבר המתנגד ניגוד גמור לטבע העם, כאשר ישקוט עמנו מעט מעבודת הבניין וישביע את עצמו מתענוגות חייו החדשים המסודרים והמתוקנים בארץ אבות יתעורר בו הצימאון הטבעי לקדושה וטהרה, יכיר תיכף כי "דירתו הנאה" היא רק אמצעי "להרחבת דעתו" דעת תורתו, התעוררות זאת תהיה בראשונה על ידי צדיקים אנשי הרוח מעולם, ואחרי כן יקיצו כל שדרות העם לכל מפלגותיו לחיי קודש, לטהר המידות, למוסר רם ונשגב, רחב ושלם, מוסר גאוני ומקורי הנובע מעומק נפש העם, ממעין קדושתו הטבעית ואשר מריחו הטוב יתבסס כל העולם. אחרי הצעת הדברים מה נאמנו דברי הגאון המחבר ספר 'אורות' שליט"א באמרו כי "הרצון הגס של הרשעים" הועיל הרבה לסדור החיים של העם במובן זה שהם עסקו הרבה בבנין ביתנו הטבעי וע"י זה עזרו ג"כ להתעלות רוחנו "והקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים" [זוהר שמות], "וכל האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות" [מגילה כ"ה] לפי "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום וכו' שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותם באגודה אחת" [רש"י שם] ולפי "שמוציא את הפושעים מן הכלל" [תוס' שם].

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה