האינטלגנציה ופרשת משפטים

השינוי של 'ואלה המשפטים'
ריבוי המצוות העצום שפרשת משפטים משפיעה עלינו מביא אותנו במעבר חריף אל עולם הצו, המעשה הקבוע, המחוייב, המגביל את חופש הבחירה מהעולם הלא כל כך מחייב, עולם הסיפורים של ספר בראשית ותחילת ספר שמות המרובים ביסודות האמונה ודמויות ההוד של התורה.
מחוייבות זו למעשים, לציוויים, יש והיא מביאה את האדם לתחושה של קטנות, עבדות והגבלה.
האם זוהי התחושה היחידה שיכול לחוש האדם המודרני, האינטלקטואל, החושב החופשי?

ההתפתחות המחשבתית
לאחר מאות רבות של שנים בהן שלטו הדתות שלטון ללא מיצרים בתודעתם של בני התרבות בעולם, השתנו הדברים לבלי הכר מאז 'העת החדשה'. מעמדן של הדתות נחלש, הסמכותיות התמסמסה ותחושת הודאות של האמונה שלאורה התחממו רבים הלכה ונמוגה.
שני גורמים שהזינו זה את זה, ההתפתחות הטכנולוגית וההתפתחות החברתית, הביאו שניהם, תוך כדי התעצמותם המתמדת, ליחס שונה, קר ומבקר, כלפי כל שהיה קדוש עד אז.
אפילו פרט טכני אחד כמו המצאת הדפוס, גרם בעקיפין, עקב התרבות הדפסות כתבי הקודש, לשחרור המחשבה אודות משמעות כתבי הקודש. כל מי שהתנ"ך הגיע לידו התחיל לחשוב לבדו אם לקבל את תכתיבי הפרשנות של הכנסייה, או להתייחס לספרים על סמך הבנתו והשכלתו.
ההשכלה הלכה ונעשתה למילת מפתח. השכל נעשה למבקרו של כל הנהוג, של כל המקודש, והכל מושם תחת עינה הביקורתית של ההשכלה האנושית.
למרות נזקיו של הלך רוח חדש זה לדת, לטווח הארוך מסתבר שהיה בו גם משהו מן החיוב. ממילא, התפיסה הנוצרית של התנ"ך היתה כה מעוותת ומנוגדת להיגיון, שאיזמל ההשכלה 'גילח' מעל התרבות הדתית ערמות של תובנות חשוכות – וטוב שכך.
הבעייתיות גדלה כשקָו מחשבה זה חילחל לתוככי המחשבה היהודית. כאן, היכן שמעולם נס החשיבה והלימוד היו מרכזיים, הביקורת נתגלתה כיותר, הרבה יותר, הרסנית מאשר חיובית.
מכל מקום, בין בישראל ובין באומות העולם נעשתה האנושות חושבת עצמאית, ביקורתית, משכילה אבל...

תכל'ס, לאן הגענו?
החשיבה הפילוסופית המודרנית שהשתחררה מכבלי המדע של אריסטו והדוֹגמות המוּנְחות שלו (שוב, פעמים רבות על ידי הכנסיה הנוצרית), והחשיבה הדתית שפרצה את חומות השכל הנצור, שני אלו עם החשיבה הטכנולוגית שהביאה את האדם להישגים שעליהם לא חלם, ומחקה מתובנותיו אמונות טפלות שהצטברו דורות על גבי דורות - כל הקומות הללו נבנו על גבי חורבנה של מידה מרכזית אחת, הקדושה.
האדם, הן היהודי והן האדם בכלל, האדם המבקש את הנשגב, את הקדוש, מצא עצמו ממולא בכל טוב, פילוסופי, ביקורתי, טכנולוגי, אך כלום לא נותר בידו מכל אשר היה לו לפני פרוץ ההשכלה, מהקודש, מהקדוש, מהאלוקי.
אכן, מדעי הטבע בהם פרצה הטכנולוגיה, לא הביאו לנזקים כה משמעותיים לקדושה כמו החשיבה המחודשת אודות ערכי החברה והאדם, תולדותיה של הפילוסופיה החדשה וההגות הדתית הביקורתית, המנוכרת. מדעי הטבע הזיקו הרבה פחות ממדעי החברה והרוח, והאדם, ובייחוד חלק נשמתו, אך לא במעט גם תודעתו, נותרו עקרים, מנוכרים וקרים.
בהתלהבותו מכך ש'לכל דבר יש יותר מצד אחד' בהתרגשותו מהתובנה ש'לכל דבר יש ערך' ובקביעתו ש'הכל חשוב', ו'תעשה מה שמתאים לך / מתחבר לך / מנגן לך' איבד האדם מעוז חשוב אותו העניקה לו הדת – תחושת הוודאות, ההחלטיות.
מכל ים האפשרויות שנפתחו בפני ההשכלה האנושית נמצא האדם טובע בין כולם, ומבקש, נואש, עוגן יציב, מוצק, לעגון אליו את ספינת חייו הנשמתיים. ואין!
כך מוצא את עצמו דוקא האדם האינטליגנטי, זה המבקש להוסיף רבדים של השכלה והעמקה לתמימות אמונתו, במשבר של חוסר ודאות או ספקנות מתמדת, מחשיכה ומנקרת.

העצמיות ואובדן הבטחון
גם האדם הדתי, אפילו המעמיק, ההוגה בספרי אמונה, בכתבי החסידות ואולי גם בחלקי פנימיות התורה, אדם זה מצא שיש ייעוד ייחודי רק לו בחייו התורניים.
הוא למד ש'אין אדם למד אלא ממקום שלבו חפץ' (עבודה זרה י"ט), הוא שמע שלכל יהודי יש 'את האות שלו בספר תורה' (ר' למשל: אורות הקודש חלק ג', פרקי העצמיות), והוא החל יותר ויותר להרגיש שהוא נתבע לדרך ייחודית, דרך שתבטא את הקו שלו בתמונה הכללית, את העצמיות שלו, את המנגינה המיוחדת לו.
הפרזה בעיון בסוגיות אלו יכולה גם היא להצטרף לחולשות הקודמות שנמנו לעיל, שבהם נחלשה האנושות מאז העת החדשה.
גם בקשת היייחודיות האישית עלולה להתפרש כאילו יש לכל אחד 'יהדות משלו', כאלו מוטל על הלומד לחפש לו תורה אישית, ל'המציא מחדש את הגלגל' – והקרקע הרוחנית המוצקה מתחת לרגלים, הקרקע המבוססת של מסורת הדורות הקבועה והמסורה מאב לבן, זו תזועזע ותשלח אל חיי הרוח של האדם גלים סוערים, זועפים, וחדוות הקדושה תישאב למערבולת רעה.

'ואלו המשפטים אשר תשים לפניהם'
וכך, עם חשיבה משוחררת, ביקורתית, עם התפתחות טכנולוגית שמעצימה את הבטחון העצמי, עם ידיעה מתקדמת על מורכבות כל הדברים והיותם בעלי פנים עשירות, עם בקשת הנתיב המיוחד לכל נפש – מכל אלו הדברים סוער ים אי הוודאות על האדם ומאיים לגרשו מגם העדן של היציבות, של הוודאות.
והרי מובן שכל ההתפתחויות הללו חיוביות הן ביסודן וכל אלו הדברים הינם חלקים משמעותיים של ההתקדמות הרב דורית של ההיסטוריה, אלא שהם חסרים את המיקום המדוייק שלהם ב'שיעור הקומה' הכללי.
כאן באה פרשת משפטים ומציבה מניפה רחבה ומפורטת של עשרות מצוות, לראשונה מאז פרשת בראשית. למקרא הרשימה המרשימה של פסוקים פסקניים, של אמירות קצרות וחותכות על הוראות הלכתיות כאלו ואחרות חש האדם המודרני, 'המשוחרר', כמי שלא מבין 'מה קורה פה', אך לאור קורות האדם מעת התפתחות המחשבה, נמצאת דוקא נחמה אינטליגנטית בהוראות המעשיות של התורה.
המעשים הגבישיים, החוקים המוצקים והמצוות המעשיות נותנים את הקרקע עליה יכולה לצמוח עשייה אישית עשירה – על גבי שכבת היציבות 'המשפטית', החוקתית, של מצוות התורה המעשיות. אלו, על כל העושר הרבגוני שלהן, על כל פרטיהן ודקדוקיהן, מבססים אצל האדם שכבת יסוד של הלכה / הליכה יציבה ליעדיו של האדם, לשילוב החכמה, ההתקדמות האנושית, הנתיב הייחודי, שכל אלו יפרחו וימוקמו במדוייק במרחבי חייו של האדם על גבי קומת היסוד הממשית, האלוקית, של מצוות התורה, ודוקא המשפטים, אלו ש'לא שואלים את האדם', שקבועים וממוסמרים ביסודם האלוקי, וניתנו לחכמי התורה להפריח ולהניב מהן פירות תורה שעולה מלמטה, את היצירה האנושית, הקדוֹשה, של התורה שבעל פה.
כך מושלמת הקומה הנכונה של האדם והמצוה, האנושות והקדושה, היציבות והקדמה.
המעמיק חקר, המתלבט והמבקר, מרגיש פעמים רבות שההשכלה מכרה לו שאלות טובות אך מיעטה מאד בסיפוק תשובות. העמקה וחקר בכיוון של המסורת, בכיוון הבנת הדבק ההלכתי המלכד את האומה לאורך ההיסטוריה - דבק שרק הציון 'מצויין' מגיע לו לאור הצלחתו במשימה הכמעט בלתי אפשרית של שמירת העם לאורך ההיסטוריה הקשה שלו – העמקה וחקר כאלו ינעימו את עול המצוות מתוך הכרת הטוב של המדע המבקש דרך סלולה בים הספקנות המודרנית.
וכך ההלכה לא באה במקום המחשבה אלא דוקא על מנת לאפשר היפתחות לחכמה עליונה יותר, הדורשת העמקה ולימוד ולא גובלת אותם.
על גבי נאמנות מוחלטת להלכה, לא כסוגרת את האדם אלא בדיוק להיפך, כזו המאפשרת לו את השליטה על חולשותיו, זו התוחמת את הרוחות הסוערות על הנוף הרוחני של האדם, הוא והאנושות ימצאו עצמם פורחים בבטחה – קומה על גבי קומה, תשתית ציוויים מוצקה שעל גביה התפתחויות והתחדשויות.