בוחרים במלך- חלק שני
נדב כהןיט ניסן, תשעא23/04/2011חלקו השני של המאמר בוחרים במלך, על המחיר של הבחירה במלך, על כאלה שויתרו על העולם הבא, על שכר ועל הבחירה אמיתית.
חלקו השני של המאמר, את החלק הראשון ניתן למצוא כאן.
שרי המלך
בעומק יותר העניין אינו פשוט כפי שהצגנו אותו עד עתה. כיוון שתחילה דיברנו על גרמי הטבע שאינם בעלי בחירה, אך במשל מדובר בשרים שיש להם זכות בחירה.
במילים אחרות, קל להבין כי איתני הטבע הם כגרזן ביד החוצב, אך המשך מדבר אודות בני אדם. הרי לבני אדם יש זכות בחירה, ובאמת יש צורך לומר תודה למי שעוזר לך, ואם נבקש עזרה מפקיד בעירייה סביר להניח שזה יעזור יותר מאשר לפנות ישירות לראש העיר.
אז מדוע לבחור במלך, הרי הבחירה בשרים תפיק יותר תועלת.
תועלת אישית או עבודת המלך
השאלה היא מה מחפשים בחיים. האם אנו מחפשים את התועלת האישית שלנו, או מחפשים לעשות את רצון השם. אם העיקר זה מה אני ארוויח, אז באמת ייתכן כי עדיף לבחור בשרים, אך אם המטרה היא לשרת את ה"מלך" אז אין מקום לשאלה "מה יצא לי מזה".
במילים אחרות, האם באנו לכאן כדי לקבל או כדי לתת.
הפיקח בוחר במלך כיוון שיודע שבא לעולם כדי לתת ולא כדי לקבל.
כלומר, הפיקח לא מחפש את טובתו האישית, הוא מחפש את טובתו של המלך.
אבל זה לא כל כך פשוט.
אמנם רואים מצד אחד שדווקא מי שעובד את השרים ולא את המלך מרוויח יותר. רואים כי הרבה פעמים הגנבים והרמאים מצליחים ומבחינה כלכלית נמצאים במצב טוב יותר ממי שמתאמץ לשמור על "הכללים".
אך מצד שני, צריך לזכור, כי אף על פי שהם מקבלים יותר שפע, זה רק זמני, זה בעולם הזה, ואין זה כך בעולם הבא.
ולכן, הרי גם מי שעובד את השם סוף כל סוף יודע על הטובה שמצפה לו מזה בסופו של דבר, אם לא בעולם הזה, אז לפחות בעולם הבא.
רבי עקיבא
מסופר על רבי עקיבא שהיה ברומי יחד עם חבריו וכאשר ראו את כל הבניינים הגדולים החברים לא הבינו כיצד השם משפיע כל כך הרבה למי שאינם יהודים. רק רבי עקיבא לא התפעל כלל, ואדרבה שמח, הוא אמר שאם להם השם משפיע כל כך הרבה אז הוא כבר מתחיל לדמיין מה מחכה לנו בעולם הבא (בימות המשיח).
חיבור פנימי
מדוע באמת זה כך ? מדוע מי שמחפש את טובתו האישית ולא את טובת המלך מרוויח יותר ?
הקב"ה ברא את המערכת בצורה כזו שכאשר עובדים בצורה מסודרת ועושים מה שצריך מרוויחים פחות. למשל, מי שעובד בעבודה מסודרת כל יום בשעות קבועות (פקיד בבנק לדוגמה) מרוויח פחות מהפורץ שעובד פעם בשנה ושודד את הבנק.
אבל מצד שני, אמנם אותו שודד מרוויח יותר, אך זה רק בכמות (ורק זמני, שהרי בסופו של דבר השודדים נתפסים), הוא מקבל יותר אך הוא מקבל זאת מהקב"ה באופן חיצוני, היינו שהקב"ה לא מעוניין בכלל לתת לו, הקב"ה בכלל לא חושב עליו, וזה שהוא מקבל זה כלאחר יד, באופן ממילא.
אגב, לא מדובר רק על שפע גשמי, כי אם גם על שפע רוחני.
כלומר, לפעמים דווקא כשמחפשים, ברוחניות, את הטובה האישית ולא את ההתבטלות לרצון הבורא, מגיעים לדרגות רוחניות נעלות יותר דרך מדיטציות וכדומה, אך בפועל מצד האמת זה אינו חיבור פנימי לבורא, אלא רק חיצוני, והפיקח מעדיף חיבור אמיתי ואיכותי, על פני החיבור החיצוני והכמותי.
במילים אחרות, גם אם לא ניקח את העולם הבא בחשבון, ונניח שמי שמתחבר למלך בעולם הזה יראה פחות שפע (גשמי או רוחני) ממי שמתחבר לשרים, עדיין יש מעלה בהתחברות למלך, כיוון שעצם הקשר עם המלך הוא השכר.
העונש של הנחש
אחרי שהנחש פיתה את אדם הראשון לאכול מן העץ, השם העניש אותו בכך שיאכל אדמה כל חייו. לכאורה, מהו העונש בזה, שהרי האפשרות לאכילת אדמה פותר לו את כל הבעיות הכלכליות בחיים... הוא לא צריך להתאמץ להשיג אוכל, הוא פשוט אוכל אדמה, דבר המצוי בכל מקום.
אלא, שהעונש הוא שיהיה לו כל כך הרבה אדמה שלא יצטרך לפנות את השם ולבקש עוד... העונש הוא שמאבד את הקשר עם הקב"ה.
וכך, כביכול, מי שזוכה לשפע גדול, אז אמנם נראה כי טוב לחו בגשמיות או ברוחניות, אבל בפועל את הקשר הפנימי לבורא, הוא איבד.
מי שעובד את השרים עשוי אמנם לקבל שפע גדול יותר, אך זה שפע שמגיע עליו מהחיצוניות של הקב"ה, כלומר הקב"ה לא באמת מעוניין לתת, לו, והוא רק מקבל כלאחר יד.
כאשר מקיימים את רצונו של המלך ומתחברים אליו ישירות, אז גם אם מקבלים פחות שפע עדיין מבינים שהחיבור הישיר יותר נעלה מכל השפע שבעולם.
ומזה משמע, שגם הפיקח שבוחר במלך עושה זאת לא רק מצד רצונו לעבוד את המלך, אלא גם מתוך אינטרס, אמנם אינטרס יותר רוחני, אבל עדיין זהו אינטרס.
בחירה אמיתית במלך
אבל האמת היא שזה לא כך.
הבחירה האמיתית במלך היא תמיד על חשבון הטובה האישית. הבחירה האמיתית במלך היא שאדם מוותר על עצמו ועל מציאותו כדי להיות עם המלך. בחירה זו יכולה להגיע רק ממקום על שכלי, שכן השכל אינו מסוגל לוותר על מציאותו. השכל הינו מציאות ותמיד כשיהיה לפני בחירה יעדיף לבחור בחיזוק מציאותו ולא בויתור על מציאותו.
כלומר, אדם יכול לעשות בחירות בחיים לפי הנוחות שלו, ואז באמת יבחר לעשות מה שקל ולכן יעדיף עבודה קלה שמרוויחה הרבה (שפע שמגיע דרך הקליפות), הוא יכול גם להיות ערכי יותר ולבחור לפי מה שנכון יותר לעשות, אך עדיין, הוא עושה זאת מתוך אינטרס, הוא פשוט אדם ערכי ויותר הגיוני לו לבחור במשהו ערכי.
הבחירה האמיתית היא דווקא מהמקום העל שכלי, לא מצד נוחות ולא מצד הגיון, אלא משום שכך המלך רוצה.
לכן הבחירה האמיתית מגיעה מדרגות הנשמה שלמעלה מהשכל, ורק אחר כך בשלב הבא הם "מתלבשות" בשכל ומקבלות הסבר הגיוני. כאשר שלב ההיגיון אינו פחות קריטי משלב הבחירה, כיוון שהעילוי האמיתי אינו בביטול השכל, אלא בשילוב של האמונה עם השכל.
השכל הוא חלק מכוחותיה הפנימיים של הנשמה, האמונה היא חלק מהכוחות המקיפים. אך שניהם עדיין כוחות של הנשמה, התכלית היא בגילוי של עצם הנשמה.
עצם הנשמה מתגלה דווקא כשמחברים את האמונה עם השכל, ולכן כל כך חשוב להמשיך לצעד הבא.
להתחיל בכך שמניחים את השכל בצד, אבל בשלב הבא צריך להחדיר את האומנה בתוך השכל, ודווקא זה מה שיגלה בנו את עצם הנשמה.
תשובות לכל השאלות
מסופר על אדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) שבזמן שעוד הייתה התנגדות גדולה לתנועת החסידות, הגיע לעיר שהיו בה הרבה תלמידי חכמים, והודיע כי יגיע לדרוש בבית הכנסת הגדול.
כשהגיע לבית הכנסת, אמר לקהל כי הם יכולים לשטוח בפניו את כל השאלות שיש להם כנגדו וכנגד התורה בכלל והוא מבטיח כי יספק תשובות לכולם, הוא לא יעזוב עד שיאמרו לו כי השאלות נענו.
ואכן כך היה, הוא הגיע וכולם הגיעו עם כל השאלות שיכלו לחשוב עליהם וניסו למצוא את השאלות הקשות ביותר על אמונה ורוחניות, על חסידות וקבלה וכד' ולראות האם אכן יענה.
כשסיימו לשאול את כל השאלות והגיע תורו לענות, אז במקום להתחיל לענות הוא התחיל לנגן ניגון. לא שיר עם מילים. המילים מצמצמות אותנו. כשמנגנים ניגון ללא מילים זה כבר מרגיש אחרת. הוא ניגן את הניגון ונכנס לדביקות ובעקבותיו כל הקהל ניגן את הניגון ונכנס גם כן לדביקות.
כשסיים כעבור כמה דקות וכולם פקחו את העיניים, הוא שאל האם נשארו עוד שאלות. כולם ענו לו כי אין כבר שאלות הכל "מסתדר" להם, הוא יכול ללכת.
אחרי כמה דקות הם התעוררו מהדביקות, השכל התעורר מהתרדמת שנפלה עליו, וכל השאלות חזרו בחזרה...
הם רדפו אחרי האדמו"ר הזקן ותפסו אותו ביציאה מהעיר. "מה עשית לנו?" שאלו "כל השאלות חזרו".
אדמו"ר הזקן הסביר להם כי הוא רצה רק להמחיש להם שהשכל זה לא הדבר הכי נעלה בנפש, יש מקום גבוה יותר. כשניגנו את הניגון הרגישו את הנשמה, כשמרגישים את הנשמה אין שאלות.
אבל כמובן שאי אפשר לחיות בתוך ניגון, וצריך לענות לשכל על השאלות, ולכן אתם מוזמנים להגיע אלי לחצר וללמוד את ספר התניא. בספר התניא נמצאות התשובות לכל השאלות.
דרגה נעלית יותר בפיקחות
מסופר על מלך שעשה סעודה גדולה לכל השרים והעבדים החשובים שלו. השולחן היה מלא בכל טוב וכל אחד אכל כאוות נפשו. אחרי שהשרים והעבדים החשובים סיימו לאכול והסעודה כבר נגמרה, הם השאירו שאריות והעבדים הנחותים והשפחות באו ונהנו מהשאריות, לבסוף הגיעו הכלבים ואכלו את כל העצמות.
ייתכן, כי מבחינה כמותית הכלבים קיבלו הכי הרבה, אך מצד שני האם המלך התכוון אליהם כשערך את הסעודה, האם המלך בכלל חשב עליהם.
הכלבים, השפחות והעבדים הנחותים, העבדים החשובים והשרים הם בעצם משל לארבע דרגות בעבודת השם.
הכלבים מייצגים את מי שאינו מעוניין לתת, אלא רק רוצה לקבל. כלומר, אדם שלא באמת רוצה לעבוד את השם אלא רק רוצה לקבל שפע, כמו הכלב שכולו לב, הוא רק מעוניין בהגשמת תאוותיו. אכן הוא מקבל שפע ובכמות גדולה, אך אין זה מפנימיותו של הקב"ה. הקב"ה, כביכול, בכלל לא חושב עליו, הוא מקבל רק כלאחר יד.
העבדים הנחותים והשפחות מייצגים את מי שאכן עובד את השם, אבל עושה זאת רק מתוך הכרח. הוא לא נהנה לעשות זאת ואינו מעוניין לעשות. הוא פשוט יודע שאין ברירה אחרת ולכן הוא ממשיך אך אם הייתה ניתנת לו בחירה, הוא היה עוזב מזמן. הרצון והתענוג שלו נמצאים במקום אחר, ולכן גם כשעובד את השם, הוא לא באמת נמצא שם.
העבדים החשובים מיצגים את מי שרוצים לעבוד את המלך, אמנם הם בגדר עבדים, הם עובדים בקבלת עול, לא תמיד יש להם רגש אהבה למלך, אך הם רוצים להיות בקבלת עול. רצון זה הוא כבר מספיק כדי להעלות אותם על שולחן המלך.
השרים הם בדרגה הגבוהה ביותר, הם מאוד קרובים למלך, יש להם השגה במי זה המלך, הם אוהבים את המלך. הם לא עובדים אותו כי חייבים, זהו הרצון הטבעי שלהם מזה הם מתענגים.
עד עכשיו הסברנו כי השרים שנכנסו עם המלך למדינה הם גרמי הטבע או כוכבים ומזלות, והפיקח בחר במלך כיוון שקלט שלשרים אין זכות בחירה ורק המלך הוא זה שקובע. אחר כך הסברנו כי בעומק יותר הפיקח בוחר במלך כי לא מחפש לקבל אלא לתת.
עכשיו נגיע לדרגה יותר עמוקה.
השרים של המלך זה לא רק הכוכבים ומזלות, גם המלאכים והספירות הם בבחינת שרי המלך. הפיקחות של מי שבחר במלך היא לא רק בזה שלא רוצה להיות כמו הכלבים שרוצים רק לקבל ואכן מקבלים הרבה בכמות, אך באיכות, המלך לא חשב עליהם.
הפיקחות של מי שבחר במלך היא גם לא רק בזה שרוצה להיות על שולחן המלך ומוכן לעבוד את המלך לשם כך.
הפיקחות היא בזה שאינו מעוניין בשרי המלך כלל, אפילו לא במלאכים ובדרגות הנעלות ביותר באלוקות, אלא מעוניין במלך עצמו בלבד.
בתהילים נאמר "תפילה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו" ומסביר הבעל שם טוב כי תפילתו של העני היא ש"לפני השם ישפוך שיחו". הוא לא רוצה לבקש משהו מהקב"ה, הוא רוצה רק את השיחה עם הקב"ה בעצמו.
אפשר להשוות את זה לאדם שנכנס לארמון המלך כדי להיפגש עם המלך ובדרך עובר בכמה חדרים והיכלות. הפיקחות היא לא להתפעל מכל העושר והיוקר שהוא רואה בדרך אלא ללכת ישירות למלך.
אינני מעוניין בגן עדן
מסופר על אדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא), שבזמן דביקות היו שומעים אותו פונה לקב"ה ומבקש "אינני רוצה בגן עדן, אינני רוצה עולם הבא, אינני רוצה מאומה, אני רוצה רק אותך".
כלומר שגם בקדושה עצמה יכולה להיעשות טעות בדומה לטעות של עבודה זרה. גם בתוך עולם הקדושה עצמו, עלול אדם לחפש את עצמו, את הרווח האישי, ולא את ההתמסרות למלך.
כאשר אנו מחפשים את ה"גילויים" את ההנאה שלנו, את המציאות שלנו ולא מוותרים לגמרי, אז אעפ"י שזו עדיין עבודת השם, בדקות, זוהי כבר ההתחלה של העבודה זרה. כלומר שאפילו יהודי שעובד את הבורא כדי לקבל גן עדן, במידה מסוימת ההשקפה שלו לא רחוקה מההשקפה של עובדי עבודה זרה.
מה העיקר
בעומק יותר, טעותם של עובדי עבודה זרה היא באבחנה בעיקר וטפל.
הם מזהים את הגשמיות כעיקר, הם שוכחים כי העיקר זה הרוחניות והגשמיות היא רק אמצעי לכך.
כך גם יהודי עלול לזהות את ה"גילויים" (הגן עדן, השכר) של הבורא כעיקר ולשכוח כי כל ה"גילויים", הם רק כדי להביא אותו לתכלית, לגלות את עצמותו של הבורא פה בעולם שלנו.
האמת היא שזה לא באשמתם
כשהקב"ה בורא את העולם הוא גם מבחין בין עיקר לטפל, בין מטרה ואמצעי. העיקר בבריאה הם התורה וישראל, כל שאר הבריאה זה אמצעי להשגת המטרה.
ישראל, נשמתם מושרשת בפנימיותו של הקב"ה, איפה שברורה המטרה, ולכן יש להם את הכוחות לבחור במלך. מי שאינו מעם ישראל, נשמתו מושרשת בחיצוניות, ב"אמצעי", ולכן אין לו את הכוחות לבחור במלך.
בוחרים במלך
לכן אנחנו בוחרים במלך ומוכנים לעשות הכל בשבילו. אנחנו גם זוכרים כי הגשמיות נועדה לשרת את הרוחניות, וכל עוד שאנו עושים את השימוש הנכון בגשמיות הקב"ה שולח לנו שפע גשמי עד בלי די, וממילא הבחירה במלך והויתור על הטובה האישית אין פירושו, שנהיה חסרי כל. בוודאי שהשפע נמשך, אלא שיודעים להשתמש בו כראוי.
שרי המלך
בעומק יותר העניין אינו פשוט כפי שהצגנו אותו עד עתה. כיוון שתחילה דיברנו על גרמי הטבע שאינם בעלי בחירה, אך במשל מדובר בשרים שיש להם זכות בחירה.
במילים אחרות, קל להבין כי איתני הטבע הם כגרזן ביד החוצב, אך המשך מדבר אודות בני אדם. הרי לבני אדם יש זכות בחירה, ובאמת יש צורך לומר תודה למי שעוזר לך, ואם נבקש עזרה מפקיד בעירייה סביר להניח שזה יעזור יותר מאשר לפנות ישירות לראש העיר.
אז מדוע לבחור במלך, הרי הבחירה בשרים תפיק יותר תועלת.
תועלת אישית או עבודת המלך
השאלה היא מה מחפשים בחיים. האם אנו מחפשים את התועלת האישית שלנו, או מחפשים לעשות את רצון השם. אם העיקר זה מה אני ארוויח, אז באמת ייתכן כי עדיף לבחור בשרים, אך אם המטרה היא לשרת את ה"מלך" אז אין מקום לשאלה "מה יצא לי מזה".
במילים אחרות, האם באנו לכאן כדי לקבל או כדי לתת.
הפיקח בוחר במלך כיוון שיודע שבא לעולם כדי לתת ולא כדי לקבל.
כלומר, הפיקח לא מחפש את טובתו האישית, הוא מחפש את טובתו של המלך.
אבל זה לא כל כך פשוט.
אמנם רואים מצד אחד שדווקא מי שעובד את השרים ולא את המלך מרוויח יותר. רואים כי הרבה פעמים הגנבים והרמאים מצליחים ומבחינה כלכלית נמצאים במצב טוב יותר ממי שמתאמץ לשמור על "הכללים".
אך מצד שני, צריך לזכור, כי אף על פי שהם מקבלים יותר שפע, זה רק זמני, זה בעולם הזה, ואין זה כך בעולם הבא.
ולכן, הרי גם מי שעובד את השם סוף כל סוף יודע על הטובה שמצפה לו מזה בסופו של דבר, אם לא בעולם הזה, אז לפחות בעולם הבא.
רבי עקיבא
מסופר על רבי עקיבא שהיה ברומי יחד עם חבריו וכאשר ראו את כל הבניינים הגדולים החברים לא הבינו כיצד השם משפיע כל כך הרבה למי שאינם יהודים. רק רבי עקיבא לא התפעל כלל, ואדרבה שמח, הוא אמר שאם להם השם משפיע כל כך הרבה אז הוא כבר מתחיל לדמיין מה מחכה לנו בעולם הבא (בימות המשיח).
חיבור פנימי
מדוע באמת זה כך ? מדוע מי שמחפש את טובתו האישית ולא את טובת המלך מרוויח יותר ?
הקב"ה ברא את המערכת בצורה כזו שכאשר עובדים בצורה מסודרת ועושים מה שצריך מרוויחים פחות. למשל, מי שעובד בעבודה מסודרת כל יום בשעות קבועות (פקיד בבנק לדוגמה) מרוויח פחות מהפורץ שעובד פעם בשנה ושודד את הבנק.
אבל מצד שני, אמנם אותו שודד מרוויח יותר, אך זה רק בכמות (ורק זמני, שהרי בסופו של דבר השודדים נתפסים), הוא מקבל יותר אך הוא מקבל זאת מהקב"ה באופן חיצוני, היינו שהקב"ה לא מעוניין בכלל לתת לו, הקב"ה בכלל לא חושב עליו, וזה שהוא מקבל זה כלאחר יד, באופן ממילא.
אגב, לא מדובר רק על שפע גשמי, כי אם גם על שפע רוחני.
כלומר, לפעמים דווקא כשמחפשים, ברוחניות, את הטובה האישית ולא את ההתבטלות לרצון הבורא, מגיעים לדרגות רוחניות נעלות יותר דרך מדיטציות וכדומה, אך בפועל מצד האמת זה אינו חיבור פנימי לבורא, אלא רק חיצוני, והפיקח מעדיף חיבור אמיתי ואיכותי, על פני החיבור החיצוני והכמותי.
במילים אחרות, גם אם לא ניקח את העולם הבא בחשבון, ונניח שמי שמתחבר למלך בעולם הזה יראה פחות שפע (גשמי או רוחני) ממי שמתחבר לשרים, עדיין יש מעלה בהתחברות למלך, כיוון שעצם הקשר עם המלך הוא השכר.
העונש של הנחש
אחרי שהנחש פיתה את אדם הראשון לאכול מן העץ, השם העניש אותו בכך שיאכל אדמה כל חייו. לכאורה, מהו העונש בזה, שהרי האפשרות לאכילת אדמה פותר לו את כל הבעיות הכלכליות בחיים... הוא לא צריך להתאמץ להשיג אוכל, הוא פשוט אוכל אדמה, דבר המצוי בכל מקום.
אלא, שהעונש הוא שיהיה לו כל כך הרבה אדמה שלא יצטרך לפנות את השם ולבקש עוד... העונש הוא שמאבד את הקשר עם הקב"ה.
וכך, כביכול, מי שזוכה לשפע גדול, אז אמנם נראה כי טוב לחו בגשמיות או ברוחניות, אבל בפועל את הקשר הפנימי לבורא, הוא איבד.
מי שעובד את השרים עשוי אמנם לקבל שפע גדול יותר, אך זה שפע שמגיע עליו מהחיצוניות של הקב"ה, כלומר הקב"ה לא באמת מעוניין לתת, לו, והוא רק מקבל כלאחר יד.
כאשר מקיימים את רצונו של המלך ומתחברים אליו ישירות, אז גם אם מקבלים פחות שפע עדיין מבינים שהחיבור הישיר יותר נעלה מכל השפע שבעולם.
ומזה משמע, שגם הפיקח שבוחר במלך עושה זאת לא רק מצד רצונו לעבוד את המלך, אלא גם מתוך אינטרס, אמנם אינטרס יותר רוחני, אבל עדיין זהו אינטרס.
בחירה אמיתית במלך
אבל האמת היא שזה לא כך.
הבחירה האמיתית במלך היא תמיד על חשבון הטובה האישית. הבחירה האמיתית במלך היא שאדם מוותר על עצמו ועל מציאותו כדי להיות עם המלך. בחירה זו יכולה להגיע רק ממקום על שכלי, שכן השכל אינו מסוגל לוותר על מציאותו. השכל הינו מציאות ותמיד כשיהיה לפני בחירה יעדיף לבחור בחיזוק מציאותו ולא בויתור על מציאותו.
כלומר, אדם יכול לעשות בחירות בחיים לפי הנוחות שלו, ואז באמת יבחר לעשות מה שקל ולכן יעדיף עבודה קלה שמרוויחה הרבה (שפע שמגיע דרך הקליפות), הוא יכול גם להיות ערכי יותר ולבחור לפי מה שנכון יותר לעשות, אך עדיין, הוא עושה זאת מתוך אינטרס, הוא פשוט אדם ערכי ויותר הגיוני לו לבחור במשהו ערכי.
הבחירה האמיתית היא דווקא מהמקום העל שכלי, לא מצד נוחות ולא מצד הגיון, אלא משום שכך המלך רוצה.
לכן הבחירה האמיתית מגיעה מדרגות הנשמה שלמעלה מהשכל, ורק אחר כך בשלב הבא הם "מתלבשות" בשכל ומקבלות הסבר הגיוני. כאשר שלב ההיגיון אינו פחות קריטי משלב הבחירה, כיוון שהעילוי האמיתי אינו בביטול השכל, אלא בשילוב של האמונה עם השכל.
השכל הוא חלק מכוחותיה הפנימיים של הנשמה, האמונה היא חלק מהכוחות המקיפים. אך שניהם עדיין כוחות של הנשמה, התכלית היא בגילוי של עצם הנשמה.
עצם הנשמה מתגלה דווקא כשמחברים את האמונה עם השכל, ולכן כל כך חשוב להמשיך לצעד הבא.
להתחיל בכך שמניחים את השכל בצד, אבל בשלב הבא צריך להחדיר את האומנה בתוך השכל, ודווקא זה מה שיגלה בנו את עצם הנשמה.
תשובות לכל השאלות
מסופר על אדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) שבזמן שעוד הייתה התנגדות גדולה לתנועת החסידות, הגיע לעיר שהיו בה הרבה תלמידי חכמים, והודיע כי יגיע לדרוש בבית הכנסת הגדול.
כשהגיע לבית הכנסת, אמר לקהל כי הם יכולים לשטוח בפניו את כל השאלות שיש להם כנגדו וכנגד התורה בכלל והוא מבטיח כי יספק תשובות לכולם, הוא לא יעזוב עד שיאמרו לו כי השאלות נענו.
ואכן כך היה, הוא הגיע וכולם הגיעו עם כל השאלות שיכלו לחשוב עליהם וניסו למצוא את השאלות הקשות ביותר על אמונה ורוחניות, על חסידות וקבלה וכד' ולראות האם אכן יענה.
כשסיימו לשאול את כל השאלות והגיע תורו לענות, אז במקום להתחיל לענות הוא התחיל לנגן ניגון. לא שיר עם מילים. המילים מצמצמות אותנו. כשמנגנים ניגון ללא מילים זה כבר מרגיש אחרת. הוא ניגן את הניגון ונכנס לדביקות ובעקבותיו כל הקהל ניגן את הניגון ונכנס גם כן לדביקות.
כשסיים כעבור כמה דקות וכולם פקחו את העיניים, הוא שאל האם נשארו עוד שאלות. כולם ענו לו כי אין כבר שאלות הכל "מסתדר" להם, הוא יכול ללכת.
אחרי כמה דקות הם התעוררו מהדביקות, השכל התעורר מהתרדמת שנפלה עליו, וכל השאלות חזרו בחזרה...
הם רדפו אחרי האדמו"ר הזקן ותפסו אותו ביציאה מהעיר. "מה עשית לנו?" שאלו "כל השאלות חזרו".
אדמו"ר הזקן הסביר להם כי הוא רצה רק להמחיש להם שהשכל זה לא הדבר הכי נעלה בנפש, יש מקום גבוה יותר. כשניגנו את הניגון הרגישו את הנשמה, כשמרגישים את הנשמה אין שאלות.
אבל כמובן שאי אפשר לחיות בתוך ניגון, וצריך לענות לשכל על השאלות, ולכן אתם מוזמנים להגיע אלי לחצר וללמוד את ספר התניא. בספר התניא נמצאות התשובות לכל השאלות.
דרגה נעלית יותר בפיקחות
מסופר על מלך שעשה סעודה גדולה לכל השרים והעבדים החשובים שלו. השולחן היה מלא בכל טוב וכל אחד אכל כאוות נפשו. אחרי שהשרים והעבדים החשובים סיימו לאכול והסעודה כבר נגמרה, הם השאירו שאריות והעבדים הנחותים והשפחות באו ונהנו מהשאריות, לבסוף הגיעו הכלבים ואכלו את כל העצמות.
ייתכן, כי מבחינה כמותית הכלבים קיבלו הכי הרבה, אך מצד שני האם המלך התכוון אליהם כשערך את הסעודה, האם המלך בכלל חשב עליהם.
הכלבים, השפחות והעבדים הנחותים, העבדים החשובים והשרים הם בעצם משל לארבע דרגות בעבודת השם.
הכלבים מייצגים את מי שאינו מעוניין לתת, אלא רק רוצה לקבל. כלומר, אדם שלא באמת רוצה לעבוד את השם אלא רק רוצה לקבל שפע, כמו הכלב שכולו לב, הוא רק מעוניין בהגשמת תאוותיו. אכן הוא מקבל שפע ובכמות גדולה, אך אין זה מפנימיותו של הקב"ה. הקב"ה, כביכול, בכלל לא חושב עליו, הוא מקבל רק כלאחר יד.
העבדים הנחותים והשפחות מייצגים את מי שאכן עובד את השם, אבל עושה זאת רק מתוך הכרח. הוא לא נהנה לעשות זאת ואינו מעוניין לעשות. הוא פשוט יודע שאין ברירה אחרת ולכן הוא ממשיך אך אם הייתה ניתנת לו בחירה, הוא היה עוזב מזמן. הרצון והתענוג שלו נמצאים במקום אחר, ולכן גם כשעובד את השם, הוא לא באמת נמצא שם.
העבדים החשובים מיצגים את מי שרוצים לעבוד את המלך, אמנם הם בגדר עבדים, הם עובדים בקבלת עול, לא תמיד יש להם רגש אהבה למלך, אך הם רוצים להיות בקבלת עול. רצון זה הוא כבר מספיק כדי להעלות אותם על שולחן המלך.
השרים הם בדרגה הגבוהה ביותר, הם מאוד קרובים למלך, יש להם השגה במי זה המלך, הם אוהבים את המלך. הם לא עובדים אותו כי חייבים, זהו הרצון הטבעי שלהם מזה הם מתענגים.
עד עכשיו הסברנו כי השרים שנכנסו עם המלך למדינה הם גרמי הטבע או כוכבים ומזלות, והפיקח בחר במלך כיוון שקלט שלשרים אין זכות בחירה ורק המלך הוא זה שקובע. אחר כך הסברנו כי בעומק יותר הפיקח בוחר במלך כי לא מחפש לקבל אלא לתת.
עכשיו נגיע לדרגה יותר עמוקה.
השרים של המלך זה לא רק הכוכבים ומזלות, גם המלאכים והספירות הם בבחינת שרי המלך. הפיקחות של מי שבחר במלך היא לא רק בזה שלא רוצה להיות כמו הכלבים שרוצים רק לקבל ואכן מקבלים הרבה בכמות, אך באיכות, המלך לא חשב עליהם.
הפיקחות של מי שבחר במלך היא גם לא רק בזה שרוצה להיות על שולחן המלך ומוכן לעבוד את המלך לשם כך.
הפיקחות היא בזה שאינו מעוניין בשרי המלך כלל, אפילו לא במלאכים ובדרגות הנעלות ביותר באלוקות, אלא מעוניין במלך עצמו בלבד.
בתהילים נאמר "תפילה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו" ומסביר הבעל שם טוב כי תפילתו של העני היא ש"לפני השם ישפוך שיחו". הוא לא רוצה לבקש משהו מהקב"ה, הוא רוצה רק את השיחה עם הקב"ה בעצמו.
אפשר להשוות את זה לאדם שנכנס לארמון המלך כדי להיפגש עם המלך ובדרך עובר בכמה חדרים והיכלות. הפיקחות היא לא להתפעל מכל העושר והיוקר שהוא רואה בדרך אלא ללכת ישירות למלך.
אינני מעוניין בגן עדן
מסופר על אדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא), שבזמן דביקות היו שומעים אותו פונה לקב"ה ומבקש "אינני רוצה בגן עדן, אינני רוצה עולם הבא, אינני רוצה מאומה, אני רוצה רק אותך".
כלומר שגם בקדושה עצמה יכולה להיעשות טעות בדומה לטעות של עבודה זרה. גם בתוך עולם הקדושה עצמו, עלול אדם לחפש את עצמו, את הרווח האישי, ולא את ההתמסרות למלך.
כאשר אנו מחפשים את ה"גילויים" את ההנאה שלנו, את המציאות שלנו ולא מוותרים לגמרי, אז אעפ"י שזו עדיין עבודת השם, בדקות, זוהי כבר ההתחלה של העבודה זרה. כלומר שאפילו יהודי שעובד את הבורא כדי לקבל גן עדן, במידה מסוימת ההשקפה שלו לא רחוקה מההשקפה של עובדי עבודה זרה.
מה העיקר
בעומק יותר, טעותם של עובדי עבודה זרה היא באבחנה בעיקר וטפל.
הם מזהים את הגשמיות כעיקר, הם שוכחים כי העיקר זה הרוחניות והגשמיות היא רק אמצעי לכך.
כך גם יהודי עלול לזהות את ה"גילויים" (הגן עדן, השכר) של הבורא כעיקר ולשכוח כי כל ה"גילויים", הם רק כדי להביא אותו לתכלית, לגלות את עצמותו של הבורא פה בעולם שלנו.
האמת היא שזה לא באשמתם
כשהקב"ה בורא את העולם הוא גם מבחין בין עיקר לטפל, בין מטרה ואמצעי. העיקר בבריאה הם התורה וישראל, כל שאר הבריאה זה אמצעי להשגת המטרה.
ישראל, נשמתם מושרשת בפנימיותו של הקב"ה, איפה שברורה המטרה, ולכן יש להם את הכוחות לבחור במלך. מי שאינו מעם ישראל, נשמתו מושרשת בחיצוניות, ב"אמצעי", ולכן אין לו את הכוחות לבחור במלך.
בוחרים במלך
לכן אנחנו בוחרים במלך ומוכנים לעשות הכל בשבילו. אנחנו גם זוכרים כי הגשמיות נועדה לשרת את הרוחניות, וכל עוד שאנו עושים את השימוש הנכון בגשמיות הקב"ה שולח לנו שפע גשמי עד בלי די, וממילא הבחירה במלך והויתור על הטובה האישית אין פירושו, שנהיה חסרי כל. בוודאי שהשפע נמשך, אלא שיודעים להשתמש בו כראוי.
הוסף תגובה
עוד מנדב כהן
עוד בנושא אמונה
חיפושים אחרונים