יום העצמאות - בין עֲצָמוֹת לְעוֹצְמוֹת

בשכונות מסוימות בירושלים חיה לה קבוצה לא גדולה של אנשים שבשבילם יום העצמאות אינו יום חג. הם חוגרים בו שק ואפר, ומתאבלים על מה שהם מכנים "התגברות חושך הגלות". בזלזול הם קוראים לו "יום הַעֲצָמוֹת".
לעומתם, רובו של עם ישראל, מכיר ומעריך את היום הזה כנקודת מפנה משמעותית ביותר בחייו של עם ישראל. לאחר אלפיים שנות גלות רוויות דם, סבל ודמעות, כשהיינו שנואים, נרדפים ומעונים בכל מקום בו דרכה כף רגלינו, זכינו סוף סוף לחזור לביתנו ולחדש ימינו כקדם, לעמוד ברשות עצמנו ולהקים מדינה עצמאית וחופשית.
אנו נוהגים להתכנס ביום הזה ולהודות לה' ולהללו על החסד הגדול שעשה איתנו. יסוד הדברים הוא בתקנת חכמים המובאת בגמרא (פסחים דף קיז'): "נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל על פרק ופרק ועל כל צרה וצרה... וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם". כלומר, כאשר נגאלים מצרה, אסור לנו להיות כפויי טובה ולהתכחש לחסדי ה', אלא מחובתנו להודות ולומר הלל על כל הטוב שגמל עימנו.
 
אך לְאוֹר זה עולה תמיהה גדולה. לכאורה אנחנו חוגגים את יום העצמאות ביום הלא נכון!!! ה' באייר נקבע כיום העצמאות מכיוון שזה היום בו הוכרזה המדינה. אך באותו רגע לא בא שקט ושלווה ליישוב היהודי הקטן שבארץ ישראל. בדיוק להפך. הכרזת המדינה הייתה האות לפתיחת המלחמה הקשה בה שבעה צבאות ערב פלשו למדינת ישראל הקטנה והחלשה, ורק אחרי מאבק ארוך ועקוב מדם בחסדי ה' הצלחנו להדוף אותם ולנצח במלחמה. אם כבר היה ראוי לקבוע את יום העצמאות ביום בו הסתיימה המלחמה, ולא ביום בו היא התחילה. אם אמירת הלל נתקנה על יציאה מ"צרה לרווחה ומפדות לגאולה", לכאורה דווקא יום הכרזת המדינה הוא הפחות מתאים להיקבע כיום אמירת ההלל!
 
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ענה על כך שהגאולה שהתגלתה ביום הזה אינה ניצחון צבאי או הישג מדיני כזה או אחר, אלא משהו גדול הרבה יותר. דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון טבע את המשפט הידוע "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים". הגלות איננה רק ההימצאות הפיזית של עם ישראל מחוץ לארצו. מדובר במציאות נפשית אחרת לגמרי. אלפיים שנות גלות עשו משהו לנפש של עם ישראל. התרגלנו להיות כנועים ומושפלים, להסתכל על הגויים מלמטה למעלה, ולהתחשב בכל מה שהם אומרים. כמה קשה להשתחרר מהדבר הזה. כאשר עמדה על הפרק ההתלבטות האם להכריז על המדינה, מדינות רבות בעולם, ביניהן גם כאלו שהיו נחשבות לידידות של העם היהודי, התנגדו לכך בתוקף. הן אמרו לבן גוריון: 'לא זה הזמן המתאים. אם תעשו את הצעד הזה כל מדינות ערב יכריזו עליכם מלחמה. אין לכם שום סיכוי למולם. אתם חורצים בזה את גורלכם למוות. את מה שלא עשה היטלר, ישלימו הערבים...". ההתלבטות הייתה קשה מאוד. האם היישוב היהודי הקטן והחלש, הפצוע וכואב מהגלות הקשה, יצליח לעמוד במלחמה כזו?!

אולם למרות הכול ובניגוד לכל מה שאמרו בעולם, התנוצצה באותו רגע על מנהיגי העם רוח גבורה והם עשו את הצעד האמיץ והמדהים ההוא. אמר הרב צבי יהודה קוק: אותה רוח גבורה שהתגלתה במנהיגי העם באותו רגע, וכהמשך לכך בכל העם היושב בְּצִיוֹן, שהתאזר באומץ לעמוד על רגליו, לקבל אחריות על חייו ולהדוף בעוצמה את הקמים עליו, זוהי הגאולה האמיתית והסרה של קללת הגלות של "ורדף אותך קול עלה נידף". כל הניצחונות וההישגים הצבאיים שהתגלו אחר כך הם רק התוצאה של אותה נפש חדשה שהופיע בעם היהודי באותו רגע בו הפציעה לאור עולם שִמְשַהּ של מדינת היהודים.

לאור זה אולי דווקא ביטוי הגנאי ליום הזה - "יום הַעֲצָמוֹת" (שהזכרנו בהתחלה) מקבל משמעות חדשה. הנביא יחזקאל (פרק לז') מתאר בחזונו את העצמות היבישות שריח המוות נודף מהם, ופתאום מופיעה רוח ממרום ומעניקה להם חיים חדשים. אומר הנביא "העצמות האלה כל בית ישראל המה... הנה אני פותח את קברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם". עם ישראל היה בגלות שבור ומרוסק כמו עצמות יבישות. באורח פלא חזרנו לארץ ורוח ממרום השיבה לנו את נפשנו. ביום העצמאות התגלו העוֹצמוֹת בַּעֲצָמוֹת היבישות, ועם ישראל קם סוף סוף לתחייה!