close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

חברתי הרווקה היקרה

אורה רבקה וינגורטיד אב, תשסה19/08/2005

אגב מחשבותי על מים, צמאון וכיסופים, נזכרתי במכתב שכתבתי לחברה, ויותר מכך - לעצמי, בשנות הרווקות שלי, בשלב הלא קל של ה"פגישות". משהעליתי אותו מן ה"בוידעם" החלטתי לפרסמו, כלשונו, כפי שהוא נכתב אז. אני מקווה שהוא יתרום משהו לאימוץ ברכיים כושלות.


אליך חברתי היקרה,
שמעתי הערב בקולך את ההיסוסים, הלבטים, הדאגות והפחדים. נבהלתי מנימת היאוש, אך נאנחתי יחד איתך, שכן בין קולותיך השתרבבו קולותיי הפנימיים, ולבי פועם עם לבך יחד. והחלטתי שעלי לכתוב את הגיגי, צירופי מחשבותיי, שעלו - אם כי טרם התגבשו - בתקופה הזו שאנו עוברות יחד, תקופת ה"שידוכים". תקופה לא פשוטה היא, היש תקופות פשוטות בחיים? יופי החיים הוא במורכבותם, אך חששתי שמא תלכי לאיבוד בתקופה, ושמא תלך התקופה לאיבוד, לריק - וחבל… הלא כל יום הנו כמרגלית חדשה שעלינו לצרפה, ללבנה. בכל תקופה יש אפשרויות חדשות שטרם נולדו,
ושיגוזו עם חילופה. פחדתי שלא ננצל את הימים כראוי ועל-כן החלטתי לכתוב. אמונתי היא שבכל מצב, יש מסר אלוקי שעלינו לגלותו. אל נטשטש אותו חברתי! בל נעלים אותו מתוך ייאושנו! הבה נחשוף אותו, הבה נגלה בנפשנו מחוזות חדשים, הבה נחיה את חיינו…
חז"ל אמרו כי "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים-סוף". אני יודעת שאינך צריכה פירושים למאמר חז"ל, כי את חיה אותו. אין ספק שלפעמים נדמה כי נטבע ב"ים" הזה - התהיות, הגישושים, חוסר הבהירות. זו מהותו של הים. ויש בו מערבולות, ויש גם גלים, המון גלים - עליות וירידות, כמצבי הרוח העוברים עליך. אך המים הם חיינו! בגיאוגרפיה למדנו כי האזורים הנרחבים ביותר בעולם הם אזורי המים. בביולוגיה למדנו כי רוב גופו של האדם הוא מים. ואם כך ב"מקום" - כך גם ב"נפש". המים-הים, מקור החיים, חיינו. אל לנו לברוח מהם, עלינו ללמוד לשחות בתוכם. הגלים יעברו, ולפעמים מעלינו, אך נעמוד איתנים. היודעת את? רק כאשר מופעל לחץ נגדי, ייתכן פיתוח לשרירים. כשנשחה נגד הזרם, כשנלחם נגד המערבולות, אזי נצא חזקים יותר! אך עלינו להיות מוכנים לקפוץ - כמו נחשון בן עמינדב. רק אח"כ הים נבקע, רק אח"כ נזכה לבהירות. וצריך המון אומץ, עוז וגבורה. והמון המון אמונה. אמונה בכך שזהו רצון ה', אמונה בכך שגם עכשיו כשאני לא רואה, יש תמונה גדולה יותר, ובסוף הכל יתבהר.
וצריך המון תפילה - זעקי אל ה' מתוך המצולות, זוהי תכלית ולא אמצעי! "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא (מציאת הזיווג), רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו". אלוקי - שלא אטבע! שלא אטבע! "ממעמקים קראתיך ה'". והוא שומע, האמיני לי - הוא שומע את קולך. מבעד למלותיך, מבעד למשפטים - הוא שומע את קולך. והרי הוא מתאווה כל-כך לשמוע את קולך - "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדריגה ... השמיעיני את קולך כי קולך ערב..." (שיר השירים ב, יד). ה' מנהיגנו בהסתר - בסתר המדריגה - רק כדי לשמוע את קולנו. ודעי לך שכשתזכי לזעוק זעקה אמיתית, תחושי שכבר נושעת, כי כבר הגעת!
"ויצעקו בני ישראל אל ה' ... ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו..." (שמות יד, י-טו). ה' ישמע צעקתך ויושיעך, אך אולי הישועה בראשונה לא תהיה בדמות שחשבת. אולי הים לא יבקע מיד, אלא דווקא כשלב ראשון בישועה - תיקראי לנסוע, להתקדם, להמשיך לעבוד! כל חיינו עבודה! אך אחרי 6 ימי עבודה - באה השבת. בטחי במנוחה כי בא תבא, אך אולי טרם בא מועד! אין דרך להגיע לפרי, מלבד דרך הקליפה. ואי אפשר להגיע לארץ ישראל, אם לא עוברים את המדבר - הארוך, המפרך, המייגע והיבש. הוי! כל כך יבש. חלק מים-סוף עצמו הוא היבשה - בתוך הים פתאום יבשה? אכן! ואולי כשנעבור ביבשה הזו ואנו מוקפים ים - נפחד, כמה נפחד, שחומות המים יפלו ויקברו אותנו תחתיהם! לזאת ציפינו? לכך ייחלנו? לזאת התפללנו? הזוהי ישועת ה'? זוהי קריעת ים-סוף? הייתכן??? יתכן! בטחי באמונה שלימה שזוהי הדרך לעבור! בתחילה, כשתינק לומד ללכת, הוריו מחזיקים בידיו. אך אם הם רוצים שהתינוק ילמד ללכת באמת, הם חייבים לעזוב אותו. כך גם אבינו הרחמן, הוא רוצה שנלמד ללכת בכוחות עצמנו, לכן הוא "עוזב" אותנו לפעמים, אך רק לכאורה! הוא עומד לידנו קרוב-קרוב, וצופה ומשגיח. וגם אם הוא ייתן לנו ליפול כחלק מההתנסות, הוא מיד יעזור לנו לקום, וייתן לנו נשיקה וחיבוק. ואז נצטרך להתחיל מחדש.
אין הדרך קצרה - כל תהליך אמיתי לוקח זמן. רק בתרבות המערבית תאוים הכל לתוצאות מידיות, לאינסטנט בהכל, ומיד. אנו מאמינים כי בגן-עדן, במצב המתוקן בבריאה, טעם עץ ופריו שווים. התהליך זהה לתוצר במתיקותו, כי התהליך הוא חלק מהתכלית המיוחלת! "יגעת ומצאת תאמין" שכן היגיעה היא המציאה! בכחה של תובנה זו לחולל מהפך בחיים!
במהלך חיפושי אחרי זיווגי, הבחנתי בכך ש"שיר השירים", שיר האהבה בין הדוד והרעיה, אינו שיר של "שבת אחים גם יחד...", זהו שיר החיפושים, שיר הבקשה - "ביקשתי את שאהבה נפשי..." ברוב השיר אין הדוד והרעיה נמצאים יחד כלל! זהו צער הגלות אמנם, ואשרי מי שבחפשו אחר זיווגו, מבין כי החיפוש הנו הרבה יותר עמוק - שאלו בעצם הכיסופים של כנסת-ישראל לקב"ה, וצער השכינה על שאין בניה בחיקה! אך עם כל זאת - " כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי...", דווקא כי נפלתי, יכולתי לקום. ואני מכיר בכך שעובי החושך הנו אור. יש בקשה לצורך מציאה - "מצא אישה מצא טוב", אך אשרי מי שיזכה להבין, כי יש "מציאה" - בבקשה עצמה...
ואת יודעת מה? בע"ה כשנמצא את זיווגנו, ואני מאחלת ומתפללת שתמצאי את זיווגך האמיתי בקרוב ממש, חיינו בע"ה יהיו מלאים יותר. נכנס לנישואים - שכל כולם עבודה - מתוך שמחה, בחדוות יצירה! ובע"ה אחרי שבאמת נלמד ונחווה את מתיקות החיפוש, לא נגמור לחפש גם כשנתחתן! נכסוף תמיד לגלות רבדים פנימיים יותר בנפשו של בן-זוגנו, נשתוקק לגעת בעולמות גנוזים יותר בנפשו-נפשנו, שכן לב אחד פועם בנו. " והיו לבשר אחד", עם נשמה אחת...
אני מתפללת עבורך בכל נפשי, שלא יתארך מסעך במדבר, אך כל עוד את בו - חיי אותו! זהו צו השעה. משכן - שכינה אלוקית במדבר...
כולי תקווה כי דברים היוצאים מן הלב, יכנסו אל הלב, ויתמשכנו בו.
הנני צועדת לצדך ומחזיקה את ידך. לבי פועם עם לבך... היי חזקה, חיי את חייך!
באהבה רבה, חברתך
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה