הוסף למועדפים|
 
תכנים|שו"ת ברשת|מוצרים 
 
 
התחברות-שלום אורח
 
 
  
 
ירידה במורג או ילדים במצור או צחי מול צחי
 
עוד מליאת ולדומירסקי
דוסית אבל פתוחה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עוד בנושא טור אישי
דוסית אבל פתוחה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ירידה במורג או ילדים במצור או צחי מול צחי

ליאת ולדומירסקי  כח אב, תשסה  9/2/2005

"רצינו שהמשימה תהיה קצת יותר קשה, יותר כואבת לביצוע ואולי כשהם יראו את זה הם יגידו לעצמם את מה ששיר ההפגנות הידוע אומר "המפקד אני לא מסוגל..", אבל מרבית החיילים והשוטרים שפגשנו היו מאומנים היטב ולא היה נראה שאפילו פעולה מהפכנית וקיצונית כמו שלנו השפיעה עליהם,לא מספיק בכל אופן...". ליאת היתה משוב"חת במורג בעת הפינוי ורוצה לשתף אתכם במה שעבר עליה.
.......................

"אז סגרנו,חשוב שנהיה מאוחדות בקטע הזה"
"אני לא בטוחה שאת צודקת,אני מרגישה שאני לא מזדהה עם זה"
"גם אני לא ,צריך לחשוב על משהו אחר שממש יגרום להם לא לעשות את זה"
"אנחנו פשוט פחדניות צריך ללכת עם זה עד הסוף"
"אתן יודעות מה אני מסכימה איתה בואו פשוט נעשה את זה!"
"בסדר,אני חושבת שזה קצת קיצוני אבל קדימה כולן יחד בשירה אדירה
"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת.." "
"יופי בנות זה בטוח ישבור אותם.."

אבל אחרי שטיפות מוח של שנה וחצי שום דבר לא "שבר" אותם,בטח לא חבורה של בנות צווחניות שבמקרה הפחות טוב עשתה להם כאב ראש ובמקרה היותר טוב שעשעה אותם (מאוד).. . לא שבאמת חשבנו שנשבור אותם. כי מי זה "אותם" בכלל? רובם ילדים בגיל של האחים הקטנים שלנו, חברים של האחים שלנו.רצינו שהמשימה תהיה קצת יותר קשה, יותר כואבת לביצוע ואולי כשהם יראו את זה הם יגידו לעצמם את מה ששיר ההפגנות הידוע אומר "המפקד אני לא מסוגל..", אבל מרבית החיילים והשוטרים שפגשנו היו מאומנים היטב ולא היה נראה שאפילו פעולה מהפכנית וקיצונית כמו שלנו השפיעה עליהם,לא מספיק בכל אופן..

"תגיד שוטר איך קוראים לך?"
"צחי"
"צחי,עכשיו אתה רגוע,אתה בטוח בעצמך,המפקד שלך איתך ואתה מרגיש מוגן,אבל עוד עשר שנים אתה תהיה לבד,רק אתה עם עצמך, זה יהיה צחי מול צחי!"
"שני,מה את עושה?"
"אני מדברת אל הלב היהודי שלו"
"נראה לי שעצבנת אותו הוא הולך"
"מה פתאום? הוא הולך לעשות חושבים על מה שאמרתי לו.יופי צחי לך תנוח קצת,תרגע,תחשוב על מה שדברנו פה."

בתוך כל הטירוף שהיינו מצויות בו היינו צריכות לחשוב על דרכי פעולה,חבורה של בנות כשהקרבית ביותר מבינהם היא מורה חיילת, כלומר ההבנה שלנו בצבא או במשטרה היתה קרובה לאפס, לא ממש הבנו מי בדיוק עומד מולנו,מי אלה היס"מניקים שצריך להזהר שלא ישבור לנו ת'ידיים ומי הם החיילים שיבואו להוציא אותנו.חבורה של ילדות טובות שאפילו לא עוברות ברמזור אדום את הכביש ,מוצאת את עצמה מוקפת בחבורה של כשלושים חיילים ושוטרים ותוהה מה יותר נכון לעשות -לשבת על הרצפה ולשיר או להתחבא ושלא ידעו שאנחנו למעלה (למרות שיכול להיות שארבעת החורים ששברנו בגג כפתחי איוורור היו יכולים לעורר חשד..) . בהתחלה ישבנו ואמרנו תהילים כי לאה אמרה שכוחם של נשים בתהילים, מידי פעם עינת הציצה מהפתחים ודיווחה לנו אל מי הם מגיעים עכשיו, לאט לאט מצאנו את עצמינו עומדות דחוסות ליד פתחי האיוורור ושרות שירי ארץ ישראל, עד שאחת מהבנות התחילה לדבר עם אווה החיילת ומאז ועד שלוש שעות אחרי (ועד היום בעצם..) לא סתמנו את הפה. נהלנו שם דיאלוגים,מונולוגים (מי אמר שאין מה לעשות עם לימודי התאטרון שלנו?!) ,אנחנו בשלנו והחיילים בשלהם מנסים להוריד אותנו בדרכים שונות

"ליאת אני ממש רוצה לדבר איתך, זה מאוד מעניין אותי אבל קשה ככה בואי תרדי ונדבר פנים מול פנים"

כאן אווה החיילת נסתה למזער את העניין,היא פרגנה לי ובסה"כ רצתה שנמשיך את מבצע פנים אל פנים למטה, ובכן הנסיון הראשון של אווה נכשל!

"אני שומע אתכן אבל אני מרגיש שזה לא מכובד לנהל שיחה בצורה כזו"

כאן אלדד השוטר כמעט שבר אותנו כשנגע בעניין הכבוד רק שבאותו רגע גררו חמישה חיילים גבר כבן ארבעים וחשבנו לעצמינו שאנחנו לא יודעות להצביע על משהו ספציפי אבל בהחלט יש כאן אירוניה מסויימת.. גם הנסיון השני במבצע נחישות ורגישות לא עבר בהצלחה.

"תראו יש שתי אפשרויות או שאתן יורדות עכשיו לבד יפה,או שאני אצטרך לעלות למעלה ולהוריד אתכן וזה כבר יהיה הרבה יותר גרוע.."

הופה! אווה החיילת עברה לשיטת האיום.. נבהלתי קצת מהאמירה הזו, הזהירו אותנו כ"כ הרבה פעמים שאנחנו יכולות להפצע ושלא לדבר בכלל על מאסר. לקחתי צעד אחורה והסתכלתי מבחוץ על כל ההתרחשות בעליית הגג.קבוצה של בנות עמדה בצד השני ליד פתח אחר וניסתה לדבר אל ההיגיון של אלדד השוטר,אחרי שהתייאשו מענין הלב, שתי בנות ישבו על הרצפה ואמרו תהילים, שאר הבנות שעמדו לידי המשיכו את השיחה עם אווה, לא נראה שהאמירה הזו הפחידה מישהי מהן,בטח שלא גרמה להן לחשוב לרדת למטה, זה היה מדהים.

בתקופה האחרונה בגוש קטיף פגשתי באנשים נדירים ,גם תושבים, כאלה שמסרבים לארוז וממשיכים לבנות ולטעת ולמרות שמשהו מרכזניקי בי (מלשון אזור המרכז) הזדעק וכעס עם הזמן הבנתי שככה הם בוטחים בה' ,הם לא מוכנים לזרז את הגירוש שלהם ולא רואים אותו מול העיניים וה' יעשה הטוב בעיניו. וגם כאלה שארזו ואמרו "אני מאמין ונוסע! את כל הארגזים האלו אני ואתם נפרוק פה ביחד בקרוב".

ביום שישי לפני השבת האחרונה דפק מישהו בדלת של מה שנשאר מהבית של חברה שלי בגני טל והביא לה שתי חלות(מעולות) לשבת ,לפני שהוא יצא הוא הסתובב ואמר "אני תושב גוש עציון ,גם הוריי גרו בגוש לפני 48 ובמשך כל השנים הללו היינו עומדים וצופים על הגוש מרחוק והם היו מספרים לנו על כל אבן וכל עץ, תחרטי את המקום הזה על לוח ליבך, כל פינה בו,ואנחנו עוד נחזור.."

הסתכלתי על החברות שלי בעליית הגג והייתי כ"כ גאה להיות חלק ,חלק מהמחאה על העוול הגדול שנעשה פה,חלק מהציבור העוצמתי הזה שנאחז באדמתו עד לרגע האחרון ומשחרר רק כשכבר אין ברירה כי זו לא מלחמה אלו החברים של האחים שלנו,באותו הזמן קצת קשה להרגיש שאלו האחים ממש.

שמחתי שזכיתי לכאלה חברות ואני מודה להן על כל רגע ורגע מאותו יום רביעי י"ב באב במורג תבבו"א.
נתתן לי שיעור לכל החיים.
 


הוסף תגובה
הדפס
המלץ לחבר
שמור
+
-
גודל אות
הוסף תגובה-
שם מלא:
כותרת:
תוכן:
סגור


 
תגובות
 
 
 
תכנים
מגזין
כתבות
ערוצים
מאמרים
דעות
שירותים
המרת תאריך עברי ללועזי
מילון עברי/ אנגלי
ייעוץ ובניית אתרים
תיבת דואר שורש
הנצחות וברכות
כיף
סאטירה
משחקי פלאש
כרטיסי ברכה ממוחשבים
עוד בשורש
אמירת קדיש לע"נ
למורים, בעין חינוכית
סדנאות למורים בנושאי אמונה
שותפים לדרך
אמירת משניות לעילוי נשמת
אמירת תהילים לעילוי נשמת
הובלות דירה
מרכז האשראי לעסקים
פסוקים ומשניות לפי השם
חנות ספרי יהדות
קשר
צור קשר
אי מייל ישיר