תענית

תענית חלק א א מעולם לא בער בו חזק כל כך. מתוך תהומותיו נלחמה להתפקע. אבל לא יצא. כל העיר מעגלים מעגלים. עניים ליד עשירים, יושבי שער עם יושבי קרנות, סוחרים עם בטלנים--- ברעש-רחש-כבד-של-תפילה--- ובמרכז הכל, החזן, פניו חרושות קמטים, זעק כל מילה בבכי-ניגון רווי אימה של יום הכיפורים, ידיו פרושות אל על בצמאון. ובוכים וזועקים כי אין מים ורחובה של עיר, הזורם ללא הפסקה חיים כמו קפא ושינה כיוון תנועתו כלפי שמיא. והם, השמיים, אפורים. במין שמחה לאיד--- וגשם אָיִן ושבר אותו. ותחילת הרפיון המתוק לקולות המלטפים של היאוש. ו… פתאום, במין רגע לא מובן, הוא שמע את עצמו צועק בכל כוחו--- "תקעו כהנים, תקעו!" שקט השתרר. תרועת עשרות שופרות פילחו את האוויר הריק-צמא. והחזן [זה לא כתוב בשום…] "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה" ב עד לפני שנתיים הוא היה בגג העולם. רשת הצעצועים שלו גדלה מיום ליום ופתחה עוד ועוד סניפים. נכנס איתו שותף נוסף שהשקיע הרבה מאד כסף. בילדותו, המצב הכלכלי בבית הוריו לא היה מזהיר כל כך. כשהוא הגיע לגיל 16 הוא עזב את בית הספר כדי לעזור להורים. כשהוא הגיע לגיל 18 הוא קנה בחסכונות הקטנים שהוא שמר לעצמו כמות קטנה של צעצועים ופתח בסטה. הוא היה מוצלח מאד ומהר מאד צבר סכום מספיק גדול כדי לפתוח חנות. חנות שלו! וככה הוא המשיך, נפל על כמה עסקאות מוצלחות והעסק שלו התפתח במהירות. בגיל 35 היו ברשת שלו כבר 4 חנויות. בגיל 40 – 10 חנויות, והתנופה המשיכה. ואז הגיע הנפילה. בלי שום התראה מוקדמת – פתאום מיתון, ובדיוק מתי שהוא קנה הרבה מאד סחורה. אנשים לאט לאט הפסיקו להגיע. ועובדים שהוא נאלץ לפטר--- להסתכל להם בעיניים, לדעת שהוא משאיר מאחוריו משפחה שלמה רעבה--- הוא רצה לדבר, להתייעץ, אבל עם מי? חברים? אף אחד לא יבין אותו. פסיכולוג? לאט לאט הוא התייאש. הוא ניסה ללכת, למצוא מקום, אבל כל פעם זה נגמר במין פווום עמום, כזה שיוצא כשדופקים את הראש בקיר. לפעמים משהו היה משתחרר טיפה, אבל אחרי רגע התחושה של הריקנות הסתמית רק התגברה יותר. בכל מקום רק קירות. וקירות. וקירות. באחת מהתקפות הייאוש האלו הוא בהה מסביב, מחפש עזרה, וראה רק קירות לבנים. הוא כבר כמעט הוציא קול לא ברור ואז שמע רעש של שבירה. השותף שלו, שלא יכל כבר לסבול את המצב שבר אותם בקפיצת ראש לחלון. חלק ב א אחד מהכוחות שככל שהתבגרתי הלכו ונעלמו לי בלימוד הוא הדמיון. התחלתי לשים לב לזה כשלמדתי בבקיאות במסכת בבא קמא את הגמרא על המשנה של בעל הבית ובעל הקורה שהתנגשו אחד בשני. ומשומקום הגיח פלאשבק לפעם הראשונה שלמדתי את הסוגיא הזאת בחוברת הצהובה של שיעור גמרא בכיתה ד'. ובחלומי אני רואה את מה שרץ לי בראש אז - תמונה של 2 אנשים הולכים אחד אחרי השני, הראשון מחזיק קורה והשני מחזיק חבית, ופתאום בעל הקורה עוצר, והחבית נתקעת בקורה. וזה היה חידוש מאד גדול בשבילי, משהו שכבר הרבה זמן לא קרה לי, לדמיין את המקרה שעליו מדברת הגמרא. במשך השנים (אולי בגלל שהדרישה להספק עלתה, אולי בגלל שחיקה ואולי סתם האופי שלי), הפכה להיות הגמרא אצלי יותר ויותר מופשטת ואינטלקטואלית, ומנותקת מהחיים שאותה היא חיה. ומאז אני מנסה למצוא דרכים להחיות את הלימוד. כי כשחז"ל דנו בהלכות, הם ראו לנגד עיניהם גם את התורה (שבכתב ושבע"פ) על עקרונותיה המופשטים, וגם את החיים עצמם. ולכן כדי להבין באמת את הגמרא, צריך גם לנסות לדמיין את כל ההויה שקשורה לנושא שעליו מדברת הסוגיא כמו שהייתה אז. לנסות להגיע להזדהות הכי גדולה שאפשר למושגים של פעם. להבין בדיוק הכי גדול שאפשר את כל הפרטים. וככל שנבין טוב יותר את הפרטים, נדע להבין טוב יותר את העקרונות הנצחיים שעל פיהם אמרו חכמים אז מה שאמרו. ב אחד מיסודות כל לימוד שהוא, ואולי היסודי מכולם, הוא השאלה. לפני השאלה אדם דומה למי שכלוא בחדר חשוך, ומגשש באפילה, עד שהוא מרגיש משהו שדומה לדלת, ואז פותח אותה ומגלה הר שבפסגה שלו יש אוצר. השאלה היא ראשית הכל. מימד נוסף, עמוק יותר, שקיים בשאלה הוא היותה הכלי שמכיל את התשובה המתפתחת. יש שאלות שמלוות את האדם תקופה ארוכה, ולפעמים אפילו כל החיים, והתשובה עליהם אינסופית, ובמהלך החיים מדי פעם נופלות חבילות קטנות של ידע שנקשרות אליה, ועל ידי כך אחת לשניה, ומהם נבנית תשובה שהיא תורה. וכל חבילה חדשה שמתקשרת אליהם מוסיפה עוד עומק. שאלה כזאת שאני שואל את עצמי למשל היא מה ראתה החסידות באדם הפשוט, שר' נחמן כותב "אני מקנא מאד איש כשר שקורין ערליכר יהודי..."? ואיך זה מסתדר עם ההערכה שקיימת ביהדות ללימוד תורה? אז פה יצא לי לקרוא מאמר של מישהו שנותן משל יפה על זה, ושם ראיתי איזה יהודי פשוט שעובד בתמימות ונפגשתי עם יופי גדול, וכל אלה ביחד בונים תורה מורכבת, שתמיד ממשיכה להתפתח. שתיים מהשאלות האלה, שבוערות בי כבר הרבה מאד זמן - למה הגמרא היא מרכז לימוד התורה בעולם הישיבות? איך אפשר "לקחת ברצינות" את מה שיוצא מלימוד העיון, להפוך את לימוד העיון לחלק מעבודת ה' שהיא לא רק אינטלקטואלית, אלא מעשית? או במילים פשוטות ומעשיות - כשאני לומד בחסידות על תפקידה של התפילה – התפילה שלי נהיית רחבה יותר, תופסת יותר חלקים ממני, עם כוונה עמוקה יותר, אבל לא ראיתי עדיין שום שינוי שהלימוד חולל בעשיית המצוות ובעבודת ה' שלי. הרעיון לכתוב את כל המאמר הזה התחיל כשלמדתי את המשניות של מסכת תענית. כשקראתי את פרק ב' הייתה לי הברקה של דמיון של הציור שמצייר הפרק, ההרגשות והתחושות של אנשים בזמן שלא יורד גשם, בזמן התענית, ובזמן התפילה הציבורית ברחוב הראשי. ואז התחלתי לחשוב – חכמים קבעו שכשהמצב הכלכלי קשה - עוצרים את העבודה היומיומית ומתענים ומתפללים. למה אין רבנים שיפסקו היום תענית דומה? כדי להבהיר יותר למה אני מתכוון, אני אקדים ואסביר את ההבנה שלי למושג "נצחיות התורה". התפיסה הראשונית שיכולה לעלות כשחושבים על המילה נצחיות היא שכל דבר שכתוב בתורה, על כל פרטיו הוא אמת לאמיתה בכל דור [מודגש-] (פעם ראיתי סיפור שמקצין מאד בענין הזה, בספר שנקרא משהו כמו "שומרי החומות" שמביא הרבה סיפורים לחיזוק ענין "חדש אסור מן התורה". ומעשה שהיה כך היה. פעם מזמן (בערך בסוף המאה ה- 19) תרם הגביר לבית הכנסת שעון קיר חדש, ואף תלה אותו. כאשר ראה השמש את השעון, הוא קרא לרב שחמתו בערה בו על הכנסת החידוש הנורא הזה לבית הכנסת, אסף אליו את אנשי העיר והוביל אותם לכיוון בית הכנסת, והציבור בראשות הרב רגמו את השעון באבנים עד שהוא נהרס כליל). [-מודגש] באמת ראיתי את זה כתוב. וזה לא היה כתוב בציניות.. איך שאני מבין, חכמים חיו בעולם, ראו מציאות ושאפו לתקן עולם במלכות שדי. הדרכים שאותם הם בחרו וציוו לעשות את זה נבעו מתוך ראייה בעיני הרוח של מציאות מושלמת על פי התורה, הבנה של הפגמים והחסרונות במציאות ושאיפה להביא את המציאות למצב השלם שלה. ועל כל תלמיד חכם הוטל לראות את המציאות כפי שהיא קיימת בזמנו, על כל פרטיה ושינוייה, ונסיון למצוא את הדרך להביא את המציאות למצב השלם שלה בכל פרט ופרט במציאות על פי התורה. הנצחיות של התורה היא שתמיד, בכל דור ודור, כל תלמיד חכם יצטרך ללמוד ולהבין את העקרונות הנצחיים, למצוא את יישום העקרונות הקבועים במציאות המשתנה, ולא יוכל להסתפק במה שהיה בדור שלפניו. וכל זה מתוך קישור לדורות שקדמו לו. ותמיד העקרונות הנצחיים יהיו נכונים, אבל ההתבטאות שלהם תשתנה על פי הפרטים. וזו נצחיות אמיתית שמצד אחד שומרת על קווים מסוימים ולא מוותרת או משנה אותם, ומצד שני לא מתקבעת ומתה [מודגש-] (אחד הרמי"ם בישיבה שלנו מספר תמיד שכשהוא קרא לביתו בשם שלא מופיע בתורה, שאל אותו מישהו למה הוא נהג כך, והוא ענה שהוא נהג כמו אברהם אבינו שנתן לבנו שם שלא מופיע בתורה). [-מודגש] נחזור לשאלה. אם אחרי הבירור וההבנה שעשינו במסכת תענית הגענו למסקנה שהעקרון הקבוע שראו חכמים בתורה, ועל פיו פסקו שכשיש צרות כלכליות כבדות שנוגעות לרוב האוכלוסיה קובעים תעניות ציבור, וכאשר המצב באמת חמור עוצרים הכל ויוצאים לרחוב הראשי, המקום המרכזי בעיר, והמקום של החיים ה"רגילים" ובו מתפללים, למה הפוסקים היום לא מיישמים את העקרון הזה וכשהתכנית הכלכלית עוברת בכנסת אין אף רב שפוסק לעשות תעניות או משהו מקביל, ולעשות תפילה המונית בבורסה ובמגדלי עזריאלי (כי היום רחובה של עיר מקביל לרחובו של הכפר הגלובלי)? בהסתכלות מצד אחר, מה שאני רואה הוא שמתוך 2 החלקים שהצגתי קודם בלימוד הגמרא הייתה התמקצעות גדולה מאד בצד של הלימוד, הצד של האידאה, העקרונות הקבועים, ואילו המציאות לא קיבלה מספיק התייחסות. וזה מתבטא גם באיזה מסכתות ונושאים אנחנו לומדים, וכמה, אם בכלל, אנחנו חושבים תוך כדי לימוד על האפשרות לקחת את הסברות ואיתם לעשות משהו בעבודת ה'. מבחינתי, עיקר המאמר מסתיים פה בהצגת השאלה (ודרך אגב, אני לא בטוח שחידשתי משהו – יכול להיות שכל מה שאמרתי כאן הוא לבוש לתביעה שהרב ברא"ם חוזר עליה הרבה מאד פעמים לחידוש הסנהדרין). אבל אני אוסיף את השינוי שאני חושב לעשות אצלי. אני יודע שאין לי סמכות, רוחב, ידע ונסיון כדי לפסוק הלכה (חוצמזה שהיו כמה דברים שאמרתי שמזכירים לי מאד את הקונסרבטיבים), אבל אני חושב ששינויים יכולים להתחיל מבית המדרש. אם כל פעם שאני אלמד אני אנסה לחשוב איך אפשר "לפסוק" על פי הסברא היום, איך הסברא תתישם היום, כל הלימוד יהיה קשור הרבה יותר למציאות. ומקובלנו מרבותינו שרוב השינויים מגיעים מלמטה. וכולי האי ואולי.