אבל כתוב בעיתון...

בחדשים האחרונים פורסמו בעיתון מעריב, ולאחר מכן גם באמצעי התקשורת האחרים, שלוש "תופעות" הקיימות (לדברי הכתב, כמובן) בציבור הדתי לאומי. שלושת התופעות עפ"י סדר פרסומן הן:
תופעה: בנות דתיות לא מוכנות לצאת עם בחורים שהשתתפו בפינוי.
תופעה: לא מצרפים למניין חיילים שהשתתפו בגירוש.
תופעה: בציבור הדתי-לאומי שוברים בחופה שתי כוסות – אחת לחורבן ירושלים והשניה לחורבן גוש קטיף.
אני מניח שאין אפילו אחד מבין מאות אלפי הקוראים של "פרספקטיבה" שנתקל ולו באחת מהתופעות הללו ואף על פי כן (ואולי, דוקא משום כך) ברצוני להתייחס עליהן בקצרה.
התופעה הראשונה של השידוכים התפרסמה כשבוע לאחר סיום הגירוש, בעוד עיניהן של בנות ישראל דומעות על החורבן הנורא. קשה להאמין שלמישהי ממתנגדות הגירוש באמת הציעו באותו שבוע אפילו לחשוב על לצאת עם חייל (שספק אם באותו זמן הוא בכלל הספיק לצאת הביתה מאז סוף הגירוש). אך לעצם העניין שמענו בשידורי התקשורת כל מיני נציגים (ביניהם גם תלמידי-חכמים) המסבירים כמה שזו לא תופעה מבורכת. לדעתי ברור, וכבר כתבתי זאת כאן בעבר, שאדם שהשתתף בפועל בהוצאת אנשים מביתו הוא אדם אכזרי עם פגמים מוסריים עמוקים. אדם כזה שבמו ידיו היה מסוגל להרים את בעל-הבית ולזרוק אותו החוצה, הוא גם אדם המסוגל להרים יד על אשתו וילדיו. לי אין ספק בדבר, ואני בטוח שלא הייתי רוצה שמי מילדיי יתחתן עם אחד כזה. אני די בטוח שגם כל אחד מהמרואיינים שהיה נשאל על מקרה ספציפי היה משיב פחות או יותר כפי שכתבתי, כך שאני קצת תמה על אותם אנשים שהתראיינו בכלי התקשורת, אבל לא זו התמיהה העיקרית שלי.
התופעה השניה התפרסמה לפני החגים והיא התבססה על מאמר שכתב הגאון הרב משה צוריאל שליט"א. הרב צוריאל הוא תלמיד חכם בעל בקיאות עצומה בכל שטחי התורה ומחברם של ספרים חשובים ביותר. הרב צוריאל דן במאמרו האם יש דין מוסר על מי שהשתתף בפינוי והאם יש לכך השלכות לגבי צירוף אנשים אלו למניין וכד'. הרב צוריאל מדגיש לאורך כל המאמר (כעשרה עמודים) שהדיון על "מוסר" הינו תאורטי בלבד, ושהמאמר כולו נועד רק לאנשי תורה היושבים בבית המדרש. גם במקרה זה ספק אם היה איזה שהוא בית כנסת שבאמת בדקו בציציותיו של כל אדם שנכנס לבדוק אם הוא לא השתתף בפינוי, אך זה לא הפריע לכתב העיתון להביא את הידיעה כ'תופעה'. אני מוכן לקבל כמעט כל ביקורת על 'קיצוניותו' של הרב צוריאל ועל הדרך בה בחר לפרסם את הדברים, אך כל פיקפוק בגדלותו בתורה של הרב הינה לא רצינית. כמו כן אני בהחלט מתלבט האם יש בעיה בתוך בית המדרש לדון בדין 'מוסר' גם בהתייחסות למאורעות המתרחשים כיום. את הדברים הללו אני כותב במוצאי יב בחשוון מתוך ידיעה ברורה שמי שירצה לקום ולעשות מעשה אלים ימצא את הסימוכים לכך ולא יועיל גם אם רבני כל הדורות יעמדו ויצווחו כנגדו, כך שלא משום כך צריך להמנע מלדון במושגים כאלו ואחרים. אך גם לשיטת מי שחולק עלי (וכבר כתבתי שאני מוכן לקבל את דבריו), נשארת לה התמיהה הגדולה שנעלה בהמשך.
התופעה השלישית התפרסמה בימים האחרונים, על פי הכתב מדובר בבן משפחה של אחד מבכירי רבני יש"ע ששבר בחתונתו שתי כוסות כנ"ל. כאן אני נוטה יותר לקבל את הביקורת, אך אין זה הופך את המקרה הבודד הזה ל'תופעה'. יחד עם זאת אני בהחלט מוכן להסתכל באור שונה על מי שראה את ביתו נחרב מול עיניו ואין לאל ידו.
לאחר כל זאת עוד נשאר לשאול: למה בכלל מישהו ראה צורך להגיב על הידיעות האזוטריות הללו? ואם תאמרו לי שאסור להפקיר את השטח, וששתיקה כהודעה ושאם לא נגיב כמה יסיתו נגדינו וכו' וכו'. אשיב את מה שבעיניי הוא התמיהה הגדולה: למה אף אחד לא בא בטענות לכתב שהחליט לעשות קופה על חשבונינו? למה אף אחד לא מסוגל לבוא ולומר למיקרופון בקול צלול: "אינני יודע מאיפה מקריץ הכתב שלכם את המעיישלך שלו, הציבור שאני מכיר הוא ציבור אחראי, ציבור אינטלגינטי וציבור חושב ואת התוכחות שלי אני אשמור לשטענדר בבית הכנסת".
אינני מבין הרבה בתקשורת, ואולי בגלל זה אינני מצליח להבין איך יכול להיות שאף אדם עוד לא אמר לחיים יבין בפרצוף בשידור חי במהדורת החדשות בטלויזיה: "לשם הגילוי הנאות, בטרם אשיב על שאלותיך, צריך להזכיר שאתה כבר הוכחת שאתה שונא מתנחלים אז בבקשה מהצופים להתייחס לשאלות בהתאם". למה נציגי הציבור שלנו כל כך מפחדים לומר למראיינים בפרצוף את מה שכולנו חושבים? מדוע יכול כתב דתי להוציא שם רע על הציבור כולו וראשי הקהל ימשיכו להתייחס אליו בכבוד? האם גם הכתב הערבי של העיתון מדווח בכל פעם שמישהו בסביבתו עובר בעליל על החוק בנימוק של כבוד המשפחה? תסכימו איתי שהתופעה העיקרית כאן איננה אחת מאלה שפתחנו איתן אלא חוצפתו של הכתב לתלות בציבור שלם מעשים (די אזוטריים) של יחידים וחוסר היכולת של ראשי הציבור שלנו להשיב בגלוי מלחמה שערה.
לאחר כישלון המאבק אין אחד מראשי הציבור שפטור מלפשפש במעשיו (לכל הפחות) ודומה שתחילת התשובה זה לסמוך יותר על הציבור שאותם הם מייצגים ולא לפתוח כל ראיון תקשורתי ב"אני רוצה לנחם את המשפחות השכולות, לשלוח רפואה שלמה לפצועים ולגנות את הדתיים המטורפים שאני מייצג כרגע". הדבר הראשון שצריך להעשות, לפני המאבק הבא, זה שראשי הציבור יפסיקו להתבייש בציבור שאותו הם מייצגים. וכל איש ציבור שאיננו מסוגל להתבטא בזכות הציבור ששלח אותו וערכיו, צריך לפרוש לביתו ולחפש לעצמו פרנסה בתחום אחר. תופעה זו של חוסר "גאון ישראל" היא היום הבעיה העיקרית של עם ישראל כולו ביחסיו עם אירופה וארה"ב, והפתרון לבעיה גדולה זו יכולה להתחיל אצלינו בבית כשמנהיגי הציבור שלנו יתחילו להיות גאים בציבור אותו הם מייצגים.