close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

"קדימה - לעבודה!"

אורה רבקה וינגורט  ד אייר, תשסו  5/2/2006

לא, אל תדאגו, זה לא הולך להיות שחנ'שים על הפוליטיקה. עם זאת, ללא קשר למה שהמפלגות ששמן מופיע בכותרת מייצגות, ניתן לראות במרכיבי היסוד של הקואליציה הבאה, תביעה מכל אחד ואחת מאתנו. עלינו לתת לשני כוחות, אשר בעצם אחד הם, להוביל אותנו בחיינו: להתקדם ולעבוד. ואם תרצו, "במרץ".

לא, אל תדאגו, זה לא הולך להיות שחנ'שים על הפוליטיקה. עם זאת, החסידות תמיד הדגישה את האמונה ב"השגחה פרטית", שמתפרשת כשמיעת הקול הא-לקי המדבר אלינו מתוך המציאות. סיפורי החסידים מתבססים לעתים קרובות על הקשבה מעין זו לכל מי ומה שנקרה בדרכם, כגון סיפורו של ר' זושא (היום יום, ג' אייר) שלמד שבעה דברים בעבודת ה' מן הגנב...
לפיכך נראה לי, כי ללא קשר למה שהמפלגות ששמן מופיע בכותרת מייצגות, ניתן לראות במרכיבי היסוד של הקואליציה הבאה, תביעה מכל אחד ואחת מאתנו. עלינו לתת לשני כוחות, אשר בעצם אחד הם, להוביל אותנו בחיינו: להתקדם ולעבוד. ואם תרצו, "במרץ".

color=#c71585>מהותו של החודש
על אף שהדרישה להתקדם ולעבוד נכונה כל השנה, נראה שהיא עומדת בבסיסו של חדש אייר. לעומת החדש הקודם, הנושא אופי חגיגי, ובכולו לא אומרים תחנון, חדש אייר בולט בריבוי ימי העבודה שבו (גם כפשוטם...). חדש זה הוא החדש שמתחילתו ועד סופו אנו סופרים ספירת העומר. בימים הללו אנו מתקדמים ועולים מיום ליום, בצעדים קטנטנים, ממ"ט שערי טומאה במצרים לקראת קבלת התורה. ימים אלו מסוגלים ומיוחדים לעבודת המידות, כאשר בכל יום אנו מתקנים – על פי הקבלה – מידה אחת (כפי שנדפס בסידורים), עד לבניין הבית השלם של המידות.
היות חדש אייר חדש של עבודה ניתן לראות באירועים שונים שאירעו בחודש זה ובמאפייניו של החודש (אלה מופיעים בספר "בני יששכר", אייר א). זהו החודש בו החלו לבנות את בית המקדש בימי שלמה המלך, הבית אשר הוא מקום העבודה. מעבר לכך, אין דרך לבנות בניין אלא לבנה אחר לבנה, בדומה לעבודת הספירה הנזכרת לעיל (על הדמיון בין השנים שמעתי מהרב יוסף כרמל שליט"א). ואם בצעדים קטנים עסקינן, נראה לקשר זאת גם לעובדה שחדש אייר הנו החודש השלם הראשון בו הלכו בני ישראל במדבר, צעד אחר צעד, עד אשר הגיעו בחדש השלישי באחד לחודש למדבר סיני וחנו שם.
אף מזלו של החודש מצביע על עניין זה – ה"שור", הבהמה המייצגת את העבודה בשדה. גם ה"חמור" שהוא בהמת משא ועבודה, קשור על פי ברכת יעקב ליששכר, שהוא השבט המקביל לחודש אייר בהקבלת שנים עשר שבטי י-ה לחודשי השנה. על פי ספר במדבר (י, יא), זהו גם החודש בו החלה עבודת המשא בכתף של בני הלויים. לאמר, הנשיאה בעול, העבודה הקשה, היא לא רק מנת חלקם של הבהמות, אלא גם של האנשים. ואולי דווקא של הנבחרים שבהם...
ניכר, אם כן, שחדש אייר מזמין אותנו ל"עבודה" אינטנסיבית. אך מה זה אומר? לאיזה סוג של עבודה אנו נקראים?

אדם לעמל יולד
כפי שכבר הזכרנו, חדש אייר מזמין אותנו לעבודה אינטנסיבית, אך לאמיתו של דבר זוהי דרישה הנכונה לגבי השנה כולה, ויותר מכך – לכל החיים. "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז). כלומר, כל עניינו ותכליתו של האדם מעצם בריאתו היא העמל – העבודה. איזה סוג עבודה? בשאלה זו דנים חז"ל (סנהדרין צט, ב) ואומרים: "איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא וכו' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה וכו' הוי אומר לעמל תורה נברא". במובן רחב יותר ניתן לקרוא לכך: עבודת ה'. וכך אומר הנביא (מלאכי ג, יח) על אחרית הימים "וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד א-להים לאשר לא עבדו".
מהי עבודת ה'? מיהו הראוי לתואר עובד א-להים?
בעל התניא עוסק בשאלות אלו בפרק טו (ובמקומות נוספים בתניא), והוא מחדד את השאלה באמצעות דיוק בפסוק, לפיו ישנה אפשרות שאדם לא יהיה רשע, ולא יחטא בפועל בשום עבירה, ואף על פי כן הוא איננו עובד א-להים.
מיהו עובד א-להים? "שעובד הוא לשון הוה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצר הרע להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה (- הגוף) שלא יתלבש באברי הגוף, שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד...". מי שראוי לפי דברי אדמו"ר הזקן לתואר "עובד א-להים", הוא זה שנמצא במלחמה מתמדת עם יצרו הרע. אדה"ז מציין כי זו "עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד", זה כלל וכלל לא פשוט... נמצינו למדים כי העובד הוא הלוחם, והמלחמה היא עבודה קשה.
במקום נוסף מסביר בעל התניא את העבודה כך: "אך לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו, כך שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ב"ה (כגון לייגע עצמו בתורה ובתפלה עד מיצוי הנפש כו' ואף כאן במצות הצדקה ליתן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו...").
יש כאן מבחן פשוט עבורנו, כדי לדעת אם אנו עובדות את ה', ובאלו תחומים. המבחן הוא: האם אנו מרגישות קושי? כל תחום שהולך לנו בקלות, הוא תחום בו אולי אנו לא חוטאות, אך גם לא עובדות... תחומי עבודת ה' שלנו מצטמצמים לרגעים, לאירועים ולמחוזות בהם אנו מרגישות שקשה לנו, שאנו מתאמצות בהם, ולעתים ייתכן שאף נכשלות בהם...

על המלחמות
ייתכן שזהו רעיון יפה על הנייר, השאלה היא: האם הוא נכון גם בחוויה הקיומית שלנו? כיצד אנו מתייחסות לקשיים אתם אנו מתמודדות? האם אנו רואות בכל מאבק ומלחמה המתנהל בתוכנו, או ביחסנו לסובבים אותנו, עדות לכך שאנו עובדות את ה', או שמא להיפך?
בשביעי של פסח גיליתי מאמר נפלא, שהוא שכתוב משיחותיו של הרב זילברברג שליט"א, העוסק בנקודה זו (בתוך: "שיחות חיזוק", ויקרא, שש"פ, ובפרט עמ' קד-קט. עיקר הדברים בפסקה זו לקוחים מדבריו המאירים).
הרב זילברברג עוסק בתופעה, שכנראה נפוצה אצל כולנו, לפיה המדד שלנו ל"יום מוצלח" הוא יום בלי מלחמות. בתפיסתנו, תקופה של עבודת ה' היא תקופה בה הכל 'הולך' כמו שצריך, ואילו כאשר אנו חווים נסיונות ומלחמות, ואנו צריכות הרבה השתדלות והתחזקות להתגבר על הפרעות, מניעות וטרדות, אנו תופסים זאת כתקופה לא מוצלחת. לדבריו, זהו אחד השקרים וההטעיות העיקריים של היצר הרע שלנו! על אף שעל פניו מחשבות אלו נראות 'טהורות', הן למעשה עצות שבאו לרפות את ידינו ולהביאנו לידי ייאוש, עצבות ולחוסר התקדמות.
תפיסה זו עולה אצלנו בכל תחום – למשל, כאשר אנו מחליטות לא לכעוס, ולסוף מתפרצות ללא רסן, אנו מחליטות שנתכוון בתפילה ופתאום אנו מוצאות את עצמנו ב'עושה שלום במרומיו', או כשגומלת בלבנו ההחלטה להיות מסודרות אחת ולתמיד, ואז אנו מוצאות את עצמנו שוב ושוב בתוך בית הפוך...
אם זו עצת היצר, לתפוס מצבים כאלה כעדות לכך שאיננו מתקדמות ומצליחות אלא נסוגות, מהי האמת? "האמת היא הרי, שהמלחמות הם התכלית ממש של כל חיינו", שכן לקב"ה לא חסרים מלאכים מושלמים, הוא רוצה דווקא בבני אדם שיעבדו אותו ויתקרבו אליו על אף כל המניעות החומריות... כל מלחמה ומאבק שאנו נתקלות בו הוא חלק מהתפקיד והשליחות לשמה באנו לעולם הזה. על כן, אין אחת שמאבקיה דומים לשל חברתה, ואף פעם לא ניתן לדון מישהו אחר, כיוון שאנו לא מתחילות להבין עם מה הוא מתמודד! כמו כן, כל יום מזמין לנו מאבקים חדשים, ואם לעתים אנו זוכות להרגיש ש'ניצחנו', נדע כי הרגע הבא טומן בחובו ניסיון נוסף.
כללו של דבר – "דבר זה רוצה אבינו שבשמים שנחזור ונשנן היטב בתמידות, שמלחמות והשתדלות ונסיונות, מזה אנו זוכים לעשות נחת רוח הגדול ביותר למעלה ... על זה עומדים כל הדורות הקודמים ומשתוקקים, ומצפים, ומתחננים אלינו, שנשמח ונחשוב ונייקר את המלחמות, כי על זה תלויים ועומדים כל הדורות הקודמים, וכל התיקון השלם, ובזה תלוי ביאת המשיח". שכן אנו בדור "עקבתא דמשיחא", בעקב של הגוף, החלק הרחוק ביותר מהראש, אך עליו עומד הגוף כולו.

כי נפלתי קמתי
שמא נאמר: 'אפשר לקבל שמאבקים וקשיים אינם סימן לחוסר התקדמות, ואולי אף להיפך, אך מה עם הכשלונות? האם גם את הנפילות שלי עלי לקבל כמשהו רצוי לכתחילה?'
קודם כל, כנראה, שאיננו צריכות לשפוט את עצמנו ואת ההצלחות שלנו במאבקים, במדת 'הכל או לא כלום'. לעתים קרובות יש לנו הצלחות חלקיות. למשל, אם החלטתי שהיום לא אהיה בקורתית כלפי בעלי או ילדי, ולאחר רבע שעה התפוצצתי. האם המאמץ הכרוך ברבע שעה של איפוק אינו שווה דבר? חס ושלום! כמה נפלא הוא המאבק של חמש עשרה דקות, בהם הצלחתי להתאפק, גם אם בסוף נכשלתי. הרב זילברברג טוען, כי ניצחון לשליש ולרביע חשוב לעתים בעיני הקב"ה עוד יותר מנצחון מלא, לפי שלא מתלווה אליו תחושת ההנאה והסיפוק המלא, אלא הוא מותיר תחושה שיש לנו עוד במה להתקדם.
אם נתרגל להתייחס כך גם לסובבים אותנו, נראה כי נוכל להעריך אותם הרבה יותר, ובכך נחזק גם את בטחונם העצמי, שיפתח את יכולתם להשתנות יותר ויותר...
דבר נוסף שיש לזכור ביחס לנפילות הוא, שהעיקר – לא ליפול מהן... הרב זילברברג מביא בשם צדיקים משל לדבר, שפעם בחנו חייל בצבא בכך שהלבישו אותו בכלי נשק רבים וכבדים והרכיבו אותם על סוס פרא. לא היה ספק שהחייל יפול מן הסוס מהר, ולפיכך המבחן לא היה האם הוא יפול או לא, אלא כאשר הוא יפול, באיזו מהירות הוא יחזור ויעלה על הסוס עם כל המכות שספג...
התייחסות נוספת ל'נפילות' ניתן למצוא במכתב שכתב הרב יצחק הוטנר לתלמיד, שהרגיש שהוא כל הזמן נכשל ואיננו מתקדם, לתלמיד (בהיותי בתיכון תלה רב בית הספר את המכתב, והדברים היו לי ל'הצלת נפש'. מומלץ לקרוא את המכתב במלואו, "פחד יצחק", אגרות וכתבים אגרת קכח). הרב מפרש את הפסוק "כי שבע יפול צדיק וקם", וכותב: "הטפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע יפול צדיק, מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו". הוא מביא שם פתגם אנגלי המורה: 'הפסד בקרב, ונצח במלחמה'! בכניסה למלחמה לוקחים בחשבון שיהיו כשלונות, אין דרך אחרת, אך רק דרך ההתמודדות בסך הקרבות, מתאפשר בסופו של דבר הנצחון במלחמה. הרב אף מציין כי טעות היא בידינו לעסוק רק בצדדי השלימות של גדולי ישראל – אנו נוטים להסתכל רק על הסיכום הסופי של מעלותיהם, אך מדלגים על כל המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. ונסיים בלשונו:
"בזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות הנך עומד להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים".

הארה – יגיעה - קניין
פתחנו בכך שחדש אייר הנו חודש של עבודה. אך נכון גם לומר שחדש אייר הוא חודש של מלחמה, וכפי שראינו בתניא, המלחמות הן העדות לעבודה... כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, המלחמה הראשונה אותה היו חייבים לנהל היתה נגד עמלק. מלחמה זו התרחשה בחודש אייר (ראה בבני יששכר, אייר א).
גם בעשרות השנים האחרונות מצא עמנו את עצמו במלחמות קשות דווקא בחודש זה. ייתכן שהדברים שהובאו לעיל ביחס לפרט ולגאולתו, נכונים גם ביחס לכלל, ויש בהם לתרום להבנת דרכי הגאולה הכללית, שלהשלמתה אנו כה מצפים.
אם נחזור למלחמת עמלק ברפידים, היתה זו התחנה האחרונה שלהם לפני שנסעו למדבר סיני כדי לקבל את התורה. הדרך לקבלת התורה עוברת דרך המלחמה, וכן לדורות "הרי התורה נעשית קנין בנפש האדם, רק על ידי עמלה של תורה" (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 13-15). הרב דסלר מביא שם את דברי הגמרא (עבודה זרה יט, א): "אמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ובלילה", ופירש רש"י: "נקראת על שמו של אותו תלמיד שטרח בה". מדוע זה כך? הרב דסלר מביא לכך הסבר פשוט הקשור לטבע האנושי. ככל שאדם עמל ומתייגע בדבר מסויים, הוא מתקשר אליו יותר, ומרגיש שייכות אליו. אם ניקח לדוגמא קישוט כתה, יש סיכויים טובים שהם יישארו שלמים לאורך זמן, אם תלמידי הכתה יכינו אותם ולא המורה. אומר הרב דסלר: "אם בדבר גשמי כך, בדבר רוחני על אחת כמה וכמה. ככל שעמל אדם יותר לזכות במעלה רוחנית, דבק הוא יותר במעלה זאת, עד שהופכת להיות קנין בנפשו" (שם).
קניין התורה אליו אנו מייחלים בסיון, נבנה אך ורק דרך ההתמסרות לעבודה ולמלחמה של אייר. אך נשאלת השאלה – מה נותן את הכח לעבוד ולהלחם כל כך הרבה? מאין שואבים את האנרגיה? הדבר הראשון הוא התובנה שזו באמת הדרך – שאם אנו נאבקים סימן הוא שלא התרחקנו, אלא שעלינו על הדרך הנכונה. אנו יכולים לקבל תזכורת לכך מהתבוננות בילדים שלנו כאשר הם מתחילים ללכת. ברי לנו, שלא ניתן ללמוד ללכת מבלי ליפול...
דבר נוסף שיכול לתת כוח, בהליכה הממושכת של אייר לקראת סיון, טמון בהבטה לאחור, לניסן. בחודש ניסן הוציא אותנו הקב"ה ממצרים. ברגע אחד יצאנו ממ"ט שערי טומאה. אמנם לא עמלנו לשם כך, ולפיכך ממחרת השבת אנו נופלים, ומאז מתחילה העבודה שלנו במשך ארבעים ותשעה ימים של ספירת העומר. עם זאת, הידיעה הפנימית, שאנו מסוגלים לצאת ממ"ט שערי טומאה, יכולה לעזור לנו בעבודה זו – הרי כבר חווינו זאת פעם אחת!
ר' צדוק הכהן (פרי צדיק, פסח, מ) משליך מהתהליך הזה לכל המצבים בחיים – "שבתחילה מראה השי"ת בשאלה (- בהשאלה) מה שיכול להשיג אחר כך ביגיעתו, ואחר זה מסלק ממנו אותו האור כדי שיקנה זאת ביגיעו. ואמר רבנו הקדוש זצוק"ל על זה, שכשיעור שיוכל להשיג אחר כך ביגיעו ככה מראה לו השי"ת בתחילה".
האמת היא, שהחיים אינם סדר עבודה אחד רצוף. יש תקופות של הארות. אם נדע את הסוד שגילה ר' צדוק, לא ניבהל כאשר הזהר יתפגג, אלא נבין שבשלב זה אנו נקראות לעבוד ולעמול, ומתוך כך נשוב לאור אותו חווינו, אלא שיהיה זה אור איתן הרבה יותר, כיוון שנרכוש אותו בעצמנו. מה שיכול לעזור מאוד בשלב העבודה, כאשר נמצאים עדיין בחושך וביובש המדברי, הוא שימור הזכרון של אותו האור, אותו טעם מתוק של החוויה הראשונית, אליה אנו שואפים להגיע פעם נוספת.

זוגיות, רווקות ועבודה
הדגם שמתאר ר' צדוק נכון בהקשרים רבים – ביחס שלנו לקב"ה, אך גם בתחומים נוספים. אחד התחומים הבולטים בו הדברים באים לידי ביטוי הם חיי הנישואים.
הרב טץ (Living Inspired, עמ' 21-28) מצביע על כך שבעולם המודרני בו לא מודעים, או לא מוכנים, לעמול קשה (עידן האינסטנט), זוגות רבים שחווים את מה שכל זוג חווה – התפוגגות הזהר הראשוני של הרומנטיקה, מגיעים למסקנה המוטעית שבן הזוג אינו מתאים להם, ולכן הם רוצים לברוח מן הנישואין.
האמת הרוחנית היא, שלאחר שלב המשיכה הראשונית, מגיע שלב העמל ההדדי – המשותף – לקראת בניין אהבה אמיתי. השלבים הללו אינם מתחלפים רק פעם אחת בחיי הנישואין, אלא באים במעגליות שבאה לידי ביטוי פיזי גם בהלכות הטהרה.
עבודת הנישואין דורשת מאמץ רב (ומתוק...), וגם כאן חשוב מאוד לזכור, שקשיים, חיכוכים, ואפילו מריבות – אינם סימן לחוסר התאמה או לריחוק בין בני הזוג, אלא הזדמנויות הכרחיות לבניין הקשר. העמל שנדרש לבניין הקשר הזה בנוי מהמון סבלנות, הקשבה, יכולת הכלה של השני על חסרונותיו, דיבור ושיתוף כנה, 'נתינה' גדולה וקטנה ועוד ועוד.
לאחרונה מדברים הרבה בהקשר לתופעה הכאובה של מימדי הרווקות הגדלים והולכים, על הצורך לחנך להבנה כי נישואין אינם נוצרים במבט עיניים נוצץ, אלא בעבודה הדדית אינטנסיבית. לחלקנו קשה כבר לשמוע את הדברים, והמחשבה שעוברת בראשנו היא: 'אני מוכנה לעבוד על קשר, אבל אני צריכה למצוא את אותו אחד עמו אני אמורה לעבוד'.
הרי המציאות היא, שרק הקב"ה מחליט מתי הרגע לפגוש את בן הזוג. יש הטוענים כי אותו רגע מתעכב עד שאחד הצדדים, או שניהם, גומרים לעבור תהליך של עבודה קדם-נישואין. קשה לשפוט אמירה זו, "הנסתרות לה' א-להינו", אך ברור לי שכל עוד הדבר מתעכב יש להתמסר לעבודה שמזדמנת בינתיים. העבודה איננה מתחילה כשמתחתנים, היא רק ממשיכה אז...
הזמן לפתח את הכלים לעבודה זו, הוא אולי דווקא לפני שמתחתנים. איך עושים את זה? עם מי? עם כל מי שסביבנו – ההורים, האחים, השותפה לדירה. כן, עם אותם אנשים שקשה לנו אתם. הם יותר מ'שפני ניסיון' ליכולת שלנו לעבוד ולהתקדם. לטענת פסיכולוגים (כהנדריקס, "לבסוף מוצאים אהבה") אנו מתחתנים עם בן-זוג, שמגלם בתוכו את התכונות של הורינו – לחיוב ולשלילה. לאור הדברים שהבאנו מהרב זילברברג מובן שהדבר נכון מבחינה רוחנית. היות וכל מאבק בו אנו מוצאים את עצמנו קשור לתפקיד ולשליחות שלנו בעולם, ברור כי כל דבר שאיננו פותרים לפני הנישואין חייב להיפתר אחר כך. אין מנוס. הנישואין הם אמנם דבר נפלא, שנותן המון כח להתמודד, אך אנו לא משתנות אם איננו מחליטות להשתנות! וודאי גם האדם היחיד שנוכל אי-פעם לשנות, הוא אנחנו עצמנו.
לפעמים צריך עזרה על מנת לעשות עבודה מסויימת. זו לא בושה. להיפך, אם מישהי מרגישה שהיא אינה מתמודדת לבד עם קשיים שעולים בתוכה או ביחס לסביבתה, כדאי שהיא תחפש מישהי שיכולה לעזור לה בזה. הדבר לא ימנע התמודדויות בחיי הנישואין, אך הוא בוודאי יתרום להבנת כלי עבודה טובים יותר לבניית בניין עדי עד, באהבה, אחוה, שלום ורעות. בע"ה אצל כולן וכולם במהרה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה