ברק מסנוור בעינים?

לאור מאמרו של הרב חניא בנושא חתונת המיליניום, קבלנו מגולש ותיק שיר בנושא. אנחנו מפרסמים את השיר בשם בדוי:

שמעון מהמרכז היה בן אדם נורמלי, עד שהוא נאלץ ללבוש את המסיכה של הפיס, מאז הוא לא יודע אם השכנים באמת אוהבים אותו, או רוצים את כספו. הוא לא יודע אם מעלים אותו לתורה בגללו או בגלל התרומה שאחרי והוא לא יודע אם הילדים מזמינים אותו כל הזמן לשבת בשביל החלק בירושה.

חיים מהצפון היה איש רגיל, עד שמינו אותו למפקד האוגדה, מאז הוא לא יודע אם המחמאות על ביצועיו הצבאיים באות מבפנים או מהפחד, הוא מזמן ויתר על הנסיונות ללמוד מי משקר לו ומי לא ואיך, למען ה', הוא ימשיך לחייך למרות שנמאס לו.

משה מהשכונה היה אחד מכולם (למרות השגעון שלנו לגבי ראשות העיר) עד שהוא ניצח בבחירות. מאז, הוא לא מפסיק לחייך כל היום, גם כשהוא כל כך שונא את הדבקיות הזאת, הוא לא יודע מי באמת חבר שלו ומזמן הוא ויתר על הנסיונות לא לדרוך על גופות בדרך למעלה.

לירי (הבת של השכן) היתה בן אדם נורמלי, עד שהיא נצחה בכוכב נולד.... מאז היא נאלצת ללבוש כל יום שמלות שפעם היא לא לבשה לחתונות, ללכת לכל המסיבות המטורפות ולצחוק מבדיחות גסות של אנשים שהיא לא מכירה, לספוג טונות של עשן סיגריות בערב (וגם של דברים אחרים, חזקים יותר) ולעבור כמה ניתוחים קוסמטיים בשנה....

רוני, מהבלוק שלך, הוא בן אדם נורמלי, אבל משום מה גם הוא חייב ללבוש את המסיכה. אז הוא קנה אוטו כמו של שמעון, פלאפון כמו של חיים, מחשב כף יד כמו של ראש העיר, ולאשתו, שמלות כמו של לירי, למרות שהוא לא אוהב לראות אותה ככה.