close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

למה נגרע?

אורה רבקה וינגורטכז אלול, תשסו20/09/2006

התחלתי להפנים את העובדה, שמקומי בימים הנוראים אינו בבית הכנסת, לפחות לא לפרקי זמן ארוכים מדי. אני מוכנה להשלים עם כך שעבודתי בשנים הללו איננה בתפילה בדביקות למשך שעות ארוכות. אך מה כן? איך ובמה אוכל גם אני להתקרב יותר לה', ולממש את הפוטנציאל הגלום בימים המיוחדים הללו, גם רחוק מבית הכנסת ומהוויית הציבור?

טוב, בסדר. התחלתי להפנים את העובדה, שמקומי בימים הנוראים אינו בבית הכנסת, לפחות לא לפרקי זמן ארוכים מדי. תקיעת שופר בראש השנה אשמע בע"ה, אבל אולי אוותר השנה על הנסיון לעשות את זה דווקא בציבור, ואלך לכתחילה ל'תקיעה לנשים' בבית השכנה. כן, אולי זה קשור להתבגרות,
אך אחרי כמה שנים של מאבק פנימי, וחוסר מוכנות לקבל את המצב השונה כל כך – עם ילדים – בימים הנוראים, אני מוכנה להשלים עם כך שעבודתי בשנים הללו איננה בתפילה בדביקות למשך שעות ארוכות. אך מה כן? האם יכול להיות שעבורי אין משמעות לתאריך ולזמן? חלק גדול מעבודת ה' שלי בשנים הללו הוא בבית ומול הילדים, אך האם הימים הנוראים אינם מזמינים גם אותי להתחדש בעבודה זו? איך ובמה אוכל גם אני להתקרב יותר לה', ולממש את הפוטנציאל הגלום בימים המיוחדים הללו, גם רחוק מבית הכנסת ומהוויית הציבור?
בירור זה צריכה כל אחת מאתנו לברר לעצמה. לתת את הדעת לשאלה: מהי עבודת ה' המיוחדת שלי בימים הללו – בתוך המציאות בה אני נמצאת. ויפה שעה אחת קודם לבירורים אלו. כשם ש"לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל" (ברכות לב, א), ומן הראוי לכל אחד לעיין בפירושי התפילה לפני הימים הקדושים, ובוודאי לעסוק בחשבון נפש וכד'. כך עלינו גם להתכונן לעבודת ה' שמחכה לנו. בשורות הבאות יועלו מספר הגיגים וכיוונים אפשריים לעבודה.
[הדברים אמנם מכוונים לנשים במצב מסויים, אך נראה שהם מתאימים גם לנשים שמסיבות אחרות אינן יכולות להגיע לבית הכנסת, ולזמנים שבין התפילות. לחלקנו יכולים הדברים להוות הכנה לימים שעוד יבואו בע"ה. מכל מקום, נקודות היסוד שלהלן נכונות עבור כולנו].

המלכת ה'
נדמה, כי עלינו לחזור קודם כל לבסיס. מהי עיקר עבודתנו בראש השנה? להמליך את הקב"ה. ניתן לראות זאת בבירור מתוך נוסח התפילות, הפותחות ב"המלך" המרגש, וממשיכות דרך עיקר ההוספה (עפ"י ההלכה) בתפילת העמידה – "המלך הקדוש" המלכת ה' הנה הטעם גם הראשון אותו מונה הרס"ג בטעמי התקיעות שלו – כדרך שממליכים את המלך.
המלכת ה' פירושה, קודם כל, תפיסה כי הוא – ורק הוא – שולט על כל המציאות. לאור הבנה זו, עלינו לדאוג לכך שכל המציאות תתנהג על פי רצונו (בראש ובראשונה אנחנו בעצמנו, ולאחר מכן בשאיפה "מלוך על העולם כולו בכבודך"). 'כל המציאות', כוללת בוודאי גם את הבית שלנו, וגם את הילדים שלנו. מבחינה זו, העבודה בבית הכנסת ובחדר בביתנו היא זהה: גילוי מלכות ה'.
הרב חיים פרידלנדר עוסק בהרחבה בקשר בין עבודת היום: המלכת ה', וזיהויו של ראש השנה כיום הדין ("שפתי חיים", מועדים, "עבודתנו בר"ה – המליכוני עליכם"). לדבריו, במסגרת גילוי מלכות שמים יש לכל דור ולכל אדם תפקיד וחלק מיוחד. בכל ראש השנה דן הקב"ה את הכלל, וכל פרט בתוכו, על התפקידים החדשים ועל העזרה שצריך לתת לכל אדם לשם מילוי תפקידיו החדשים (חיים, פרנסה, מצב משפחתי וכד'). הנקודה היא, שדין זה נעשה על פי מילוי התפקיד בסיבוב הקודם, ועל פי המוכנות שלנו לקבל על עצמנו את התפקיד החדש (עייני שם בהרחבה). לאלו מאתנו שמצויות בשנים הללו בשלב של הבאת ילדים לעולם וגידולם, נראה ברור כי זהו חלק מהותי מתפקידנו הנוכחי. במהלך השנה השתדלנו למלא תפקיד זה, אך לב יודע מרת נפשו... האם לפחות בראש השנה לא נשאף להיסקר כאשר אנו 'עומדות על המשמר' וממלאות את תפקידנו נאמנה?

"ראש" גדול
אמנם אנו צריכות להעביר חלק גדול מן היום בטיפול בילדים ובמשחקים, אך אין סיבה שהעיסוקים הללו לא יהיו מעט שונים מבשאר השנה. באמצעות השקעה מעטה, ובעיקר – מחשבה מראש, אנו יכולות לחשוב איזה אופי אנו רוצות להעניק לימים הנוראים של הילדים שלנו. באיזו אווירה אנו רוצות שהם יהיו בה, ובאלו תכנים יעסקו? ניתן להכין מראש משחקים שונים, סיפורים, הצגות ועוד, בהתאם לנ"ל. כך גם ילדינו ירוויחו, וגם אנו לא נרגיש מנותקות לגמרי מקדושת היום.
נקודה נוספת שכדאי לתת עליה את הדעת היא תפילת הילדים. לכולנו ידוע עד כמה חביבה לפני הקב"ה תפילת תינוקות של בית רבן. כדאי לארגן את הילדים בקבוצות לשם תפילה משמעותית המותאמת לגילם. מישהי סיפרה לי שבשנה שעברה היא הלכה להתפלל בבית המדרש של חסידי ערלוי, והיא מצאה את עצמה מרותקת יותר לשירת הילדים שבקעה מן הקומה התחתונה של בית הכנסת... ראש השנה הוא "יומא אריכתא" כמשמעו וכפשוטו, וניתן גם בהמשך היום (על מנת לא להכביד בתפילות ארוכות בכל פעם), לארגן את הילדים לאמירת תהילים וכד' (ניתן לערוך לכל הנ"ל רוטציה עם נשים נוספות, ולאפשר בכך גם לנשים 'לגנוב' שהות קצרה בבית הכנסת).

תפילות וסימנים
עיקר התסכול שלנו נובע מן הרצון הלא ממומש – להתפלל. אך האמת היא, שאי הליכה לבית הכנסת איננה שווה בהכרח לחוסר תפילה. אפשר ואפשר במהלך היום לעסוק הרבה בתפילה חופשית. תפילות כנות מעומק הלב. תפילות קצרות, שאף אם אינן מסודרות הן יקרות, שכן "רחמנא ליבא בעי", ואמת המידה החשובה ביותר היא כוונת הלב.
ה"שפת אמת" (ר"ה, תרל"ד) אומר ביחס לסימנים של ראש השנה: "דלכך מרמזין על צרכי עולם הזה, שהם באמת רק רמזים להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת. ובאופן זה, שיהיה רק לסימן ולרמז רשאין לבקש, שכן רצונו ית' שעל זה נבראו". ניתן להתייחס לכל דבר ודבר שמתרחש בימים הללו (מן המטבח ועד לגינת השעשועים) כסימן, ולחשוף את הנקודה הפנימית שלו – "רמז החכמה" הגנוז בו, על ידי יצירת תפילה ואפילו "יהי רצון" קטן, מתוך אותה הסיטואציה.

עולם חסד יבנה – י"ג מידות הרחמים
למעשה, במה אנו עסוקות? בחסד. פשוטו כמשמעו. נתינה בלתי פוסקת, יציאה מכבלי האגו שלנו למען הסובבים אותנו. זו הרי התשתית לקיום העולם, ככתוב "עולם חסד יבנה" (תהילים פט, ג). ביום בו מתחדשת הבריאה – היום הרת (הריון) עולם – אנו זוכות להניח יסודות לבניינו האיתן.
תובנה דומה עלתה לי בשנה שעברה ביחס לי"ג מידות הרחמים, בהם הקב"ה מנהיג את עולמו, ואותם אנו כל כך מייחלים לעורר בימים הללו, כפי שמשתקף בסליחות ובייחוד – בסיום היום הקדוש בשנה. היה זה אכן באמצע תפילת נעילה, אשתקד, בשעה בה שהיתי בבית הכנסת, עם נשים רבות אחרות, וגם עם ה... ילדים. בעיצומה של קריאת י"ג מידות הרחמים, בלב ונפש, נשמע קול ילדי המתוק בבקשה, המלווה במשיכה עצבנית בחצאית, "אמא ... מים!". לבושתי, ניסיתי להתעלם בתחילה מן הבקשה, עד שהתעשתתי וקלטתי, שנתינת מים לבן שלי היא התגלמות מידות הרחמים בעולם. כך, כפשוטו ממש, בהתעוררות רחמי האם על בנה. הרמ"ק בספרו "תומר דבורה" עוסק בהרחבה בעבודה הפנימית המתבקשת מן הציווי "מה הוא רחום אף אתה היה רחום..." באופן פרטני ביחס לכל אחת משלש עשרה מדות הרחמים (ראי שחנ'שים אלול ה'תשס"ה). הליכה בדרכיו של הקב"ה פותחת את צינורות השפע מלמעלה, ומאפשרת השפעת רחמים וטוב על כולנו.

"סור מרע"
מעבר לעבודת המידות, בבחינת "עשה טוב" שהוצגה עד עתה, השהות הממושכת עם הילדים, העיסוק הנרחב סביב הארוחות וכד', מזמינות אותנו לאפשרויות אין-סופיות של "סור מרע". המודעות שלנו לכך חשובה בימים הללו משני היבטים:
הראשון: ראש השנה הוא בבחינת "ראשן" – נקודה ראשונית מרוכזת, ממנה הולכת ומתפתחת השנה כולה. כל תנועה שלנו בימים הללו יוצרת מציאות והוויה המתגלים במהלך השנה. יסוד זה מוכר לרבות מאתנו מן המנהג לא לישון בראש השנה, כדי שלא תהיה לנו שנה ישנונית... לא פחות חשוב מכך הוא לא 'להירדם על המשמר' (ודווקא מפני שאנו ישנות פחות ועייפות יותר...), ולשים לב לכך שהתנהגותנו תהיה כזו שאנו נשמח בה במשך השנה כולה.
השני: כלל גדול לימדונו חכמים "הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו לזכות..." (שבת קכז,ב). כלומר, הקב"ה דן אותנו, ובאופן נרחב יותר – מתנהג עמנו, כפי שאנו דנים ומתנהגים עם אחרים. והרי כל חפצנו בימי הדין הוא לצאת זכאים בדין.
לנוכח שני ההיבטים הללו להלן כמה נקודות ספציפיות שכדאי לשים לב אליהן (וכאמור, במאמץ מרוכז):
*שמירה גדולה על עצמנו – לא להקפיד ולא לכעוס.
*גם כאשר פוגעים בנו, להעביר על מידותינו, למחול ולסלוח מיד, ויקויים בנו "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (יומא כג,א).
*לדון לכף זכות, גם כאשר נראה לנו ברור שאנחנו צודקים.
*שמירת הלשון – במיוחד כאשר יושבות כמה נשים ביחד...
כוחו של הדיבור, או ההימנעות מדיבור שלילי, משתקפת בדרשת חז"ל (חולין פט, א) "תולה ארץ על בלימה" – אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה. בכל רגע שאנו עוצרות את עצמנו מלומר דבר פוגע או אסור, אנו נותנות קיום לעולם, שעצם קיומו מונח על כף המאזניים בימים הללו...

כיסופים של קדושה
גם אחר כל האמור לעיל, עדיין קיים בי רצון להיות בבית הכנסת (ויותר מכך - בבית המקדש) במהלך התפילות ועבודת היום. גם אם ברור לי שהמפתח לכך שהימים יהיו משמעותיים מונח ביכולת "להיות" היכן שאנו נמצאות, "בכל דרכיך דעהו", כפירוש הראי"ה ב"מוסר אביך". ואולם, אך טבעי הוא שמפעם לפעם יעלו בנו רצונות וגעגועים לקודש פנימה...
ההתמסרות לרצון ה', וביטול רצוננו מפני רצונו, מתוך שאנו יודעות שרצון ה' עכשיו מתגלה בטיפול בילדים כמו שצריך, נראה כי הוא מיסודות העבודה בראש השנה. וכך אומר אדמו"ר הזקן (לקוטי תורה, ראש השנה) "עיקר העונג שבמלוכה העליונה עד רום המעלות היינו, שיהיה יש, ושיהיה היש בטל בקבלת עול מלכותו ברצון". התקיעה בשופר של איל נועדה להביא אותנו לידי ביטול זה, על ידי שימוש בכלי הנוצר מן הקרן שמעל הראש, המסמל את יכולת הביטול 'למעלה מטעם ודעת'.
יחד עם האמור לעיל, שגם הרצונות ה'אחרים' שלנו הם קדושים. אלו הם כיסופים גדולים לקרבת ה', ועלינו לייקרם.
בהמשך לתורה הנ"ל, לגבי השופר, אומר אדמו"ר הזקן, כי מעלת השופר היא בהיותו קול פשוט, קול ראשוני יותר מאשר קול הדיבור, הבא מתוך חיתוך האותיות: "אבל בחינת קול פשוט היוצא מהבל הפנימי שבעומקא דליבא, שהוא למעלה מן השכל, להיות פנימית הרצון, שבלתי מוגבל בשכל, שלכן הוא קול פשוט, וכמו צעקה פתאומית שבאה מנקודת עומק הלב, להיות ההתפעלות בעצם הנפש ממש, כמו צעק לבם אל ה', ובחינת צעקה זו היא למעלה מהאותיות שבחכמה". דווקא בשל העובדה שאיננו יכולות לעסוק בהרחבה ב"אותיות הדיבור" של התפילה, ייתכן ואנו יכולות להתחבר למקום העמוק יותר בנפשנו, לפנימיות הלב שלנו ולהשמיע קולות פשוטים לפני הקב"ה, כקולות השופר (וכידוע, בינה יתירה ניתנה לאשה, ובזהר נקראת 'בינה – ליבא', הבינה היא הלב). קולות אלו מדמה אדמוה"ז לצעקה פתאומית הבאה ממעמקי הלב, וייתכן ש'אין צועק יותר מן הדממה' הבוקעת מאתנו לנוכח התמסרותנו לרצונו ית' כנ"ל.
הרב זוין מפתח תורה זו, ועוסק במהות הצעקה ("לתורה ולמועדים", עמ' 351): "צעקה זו מהיכן היא באה? מההסתר והריחוק". זהו בבחינת "מן המצר קראת י-ה", פסוק הנאמר לפני התקיעות, ואף צורת השופר מרמזת עליו. לדבריו, "ההסתר הגדול יותר פועל צעקה פנימית יותר...", ובכך הוא גם מסביר את מאמר חז"ל ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים". הוא אף מקשר את צעקות השופר וקולות הבכי הבוקעים ממנו (תרועה – "ילולי") לבכיים של המים התחתונים, שבשעה שהפרידום (ביום השני לבריאה) מן המים העליונים נאמר "מים תחתונים בוכים – אנן בעינן למהוי קדם מלכא [אנו רוצים להיות לפני המלך]" (תקו"ז יט, ב). מים תחתונים אלו מכונים בספרים "מיין נוקבין" (נקביים), ויש בהם התגלמות מסויימת של מהות נשית.
דווקא חווייתנו הפנימית בימים הללו, שאנו רחוקות ממקום ועיסוקי הקדושה, שאנו לא יכולות לממש את רצוננו הפנימי "להתקרב יותר לה'", יכול להוליד אולי צעקה פנימית הבוקעת שערי שמים, ורצויה מאוד לפני כסא הכבוד. רצונותינו בבסיסם הם כיסופים לקדושה, וכאמור, עלינו לייקרם. כיסופים אלו הם, כבכי המים הנקביים הרחוקים, שכולם אומרים כבוד למלכנו – "רוצים אנו להיות לפני המלך". ויה"ר שנזכה בימים הללו לכיסופים דקדושה, יחד עם מילוי נאמן של תפקידנו המיוחד כל כך, ובכך נמליך את הקב"ה עלינו ועל העולם כולו, תיכף ומיד ממש.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה