בית חלומותי

בזמן הזה, שעות ספורות לפני הדלקת נרות, אני נזכרת בימים ההם...

"בימים ה-ה-ם ב-ז-מ-ן ה-ז-ה...".

הניגון המיוחד של אבי בעת סיום הברכות עדיין מהדהד באוזני. המשפחה מקובצת סביבו, כל אחד מאתנו - הילדים - מחזיק "שמש" קטן בידו, וקשה לדעת מה נוצץ יותר, עינינו או הנרות הדולקים.

ריח הלביבות עולה מן המטבח, כולנו מתכרבלים יחד על הספה, שרים שירי חנוכה, ואוכלים סופגניות טריות, מעשי ידיה האוהבות, של אמא. אחר כך מגיעים משחקי הסביבון. המשפחה יושבת סביב לשולחן, ואנחנו הילדים רבים כרגיל...

בית הורי.

ממשיכה בעיסוקי היום-יומיים. הילדים תיכף יחזרו הביתה, עמוסים בחוויות, עטורים בקישוטים לחנוכה, וסיפורים על "הימים ההם...".

מנסה לקלוט, בפעם המי יודע כמה, שעכשיו הבית הוא "שלי" מן הכיוון ההפוך...

תוהה, איך יזכרו ילדי "בימים ההם" - העתידיים - את "הזמן הזה"...

איזה סוג בית יחרט בזיכרונם?

מה תהיה משמעות המילים "בית הורי" עבורם?

מהרהרת ב'עדויות' של ניצולי שואה, שקולם נחנק דווקא בהזכרת "בית אבא", ותוהה, איך בונים את הבית הזה?

~ ~ ~

אין זמן במעגל השנה שיש לו אוריינטציה "ביתית" יותר מאשר חנוכה. ולא רק במישור הסנטימנטאלי, אלא בהלכה: חובת ההדלקה - "נר איש וביתו"; מקום ההדלקה - "בפתח הבית".

מדוע מרכזי כל כך ה"בית" בהקשר לנס חנוכה?

"שהארת הנס בימים אלו מאיר בנפשות בני ישראל ובמקומותיהם.  לאשר אותן הרשעים רצו לטמא נפשות בני ישראל וגם דירותיהם, ופרצו י"ג פרצות במקדש. ולכן, כשנעשה הישועה, נשאר הארה בנפש ובמקום, לכן המצווה על פתח הבית. ונתווסף שמירה מנרות חנוכה על הפתח, לבד המזוזה" (שפת-אמת, חנוכה).

חושבת על הרוחות היווניות, שעדיין מאיימות לכבות את האש של הבית. על הפתח, שכל כך צריך שמירה.

מתפללת בלבי - "שלא יכבה נרו לעולם ועד...".

~ ~ ~

"אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי - אשתי וכו' אלא: לאשתי – ביתי" (שבת קיח, ב). קשר זה נלמד מלשונו של הקב"ה במעמד הר סיני "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים" (שמות יט, ג וברש"י). כנשים, מוטל עלינו בניינו של הבית היהודי. דרך הבית הפרטי אנו בונות גם את "בית יעקב" הכללי. הרבי מביאלה שליט"א מדייק בברכת אנשי בית-לחם לבעז "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל", שלא מוזכר בפסוק שמה של רות, אלא כנוי כללי "האשה הבאה אל ביתך", ומכאן: "שלכל בת ישראל כשרה יש את הכוח לבנות את בית ישראל, כרחל וכלאה" ("זכות נשים צדקניות", ח"א, עמ' עח).

מרכזיות הבית בתפקידן של הנשים, איננו שולל את האפשרות לעסוק גם בדברים אחרים. הרבי מליובאוויטש מציין כי ב"אשת חיל" מתוארת האשה גם כמי שעוסקת בפעולות צדקה וחסד, ואף במסחר. הרבי עצמו עודד את הנשים ליטול חלק ב"הפצת המעיינות חוצה". אך, אומר הרבי, "למרות כל אלה, עניינה העיקרי הוא 'צופיה הליכות ביתה', וכפי שנאמר בתהילים 'כל כבודה בת מלך פנימה', שכבודה האמיתי של 'בת מלך', כל אחת מנשי ובנות ישראל, הוא 'פנימה', בכך שהיא עושה בליבה פנימה ובתוך ביתה משכן ומקדש לה'" ("אל נשי ובנות ישראל", עמ' 165-166).

כינוייה של האשה – "עקרת הבית", איננו מלמד רק על כך שהעיקר הוא הבית, אלא כדרשת חז"ל, האשה היא "עיקרו של בית" (ב"ר עא, ב). האשה מהווה את עמוד התווך הרוחני והגשמי עליו סובב הבית. כוחנו רב ביצירת האווירה, בנתינת הטון, וטביעת אצבעותינו ונפשנו יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בכל פרט ופרט בבית. "על נשי ובנות ישראל לדעת כי נתנה להן הזכות והאחריות לפעול לא רק על עצמן, אלא גם על הבית כולו. בהיות האשה 'עקרת הבית', וכן הבת שמתחנכת להיות 'עקרת הבית' בביתה הפרטי בבוא הזמן לאחר נישואיה, יוצרת היא את האוירה המתאימה בכל הבית, והדבר משפיע על כל באי הבית, הבעל והילדים. וכן הבת פועלת על אביה, אחיה ואחיותיה. מאחר שהקב"ה הטיל שליחות זו על נשי ישראל, ודאי נתן להן גם את הכוחות ואת האפשרויות הדרושים כדי ליישם זאת בפועל ממש, ובשמחה ובטוב לבב..." (שם, עמ' 149).

~ ~ ~

בניין בית נעשה בעמל, אבן אחר אבן, ברגעים קטנים וקצת שגרתיים. לפעמים, רק לאחר זמן ניתן לגלות שנבנה משהו משמעותי. אך לפני הכל, יש שלב של תכנון. ועוד לפני כן, "חלום". כך לפני הנחת היסודות, וכך לפני כל הוספת קומה, הרחבה או שיפוץ.

נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקים (שו"ע סי' עת"ר ה"א). אפשר בחצי שעה זו לשבת בנחת בחיק המשפחה, ולחלום ולחשוב קצת על בניין הבית והארתו.