close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

לעשרה בטבת- יום הקדיש הכללי לקדושי השואה

הרב עזריאל אריאל  ט טבת, תשעז  1/7/2017

יש לחזור לתקנת הרבנות הראשית לומר קדיש על קדושי השואה בעשרה בטבת

תגיות:

                    "תגובה לא נורמלית למציאות לא נורמלית, זהו דבר נורמלי בהחלט" –

               משפט מיוחד זה נכתב על ידי ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות",

                           כאשר הוא מתאר את המציאות האיומה של השואה.

 

     ואכן, התגובה שלנו כעם לאחד האירועים האיומים ביותר בהיסטוריה שלו, היא לא נורמלית. על

יום התחלת המצור בירושלים נקבע צום. על יום הבקעת החומות נקבע צום. על רצח גדליה נקבע צום. ועל אובדן שליש מן העם היהודי – בשיטתיות ובאכזריות שטנית – לא נקבע בבתי הכנסת שלנו כמעט שום דבר! לא נקבע יום צום מיוחד. ברוב בתי הכנסת לא נאמרת אפילו קינה אחת בתשעה באב, בעוד שעל אסונות קלים בהרבה – כמו מסעי הצלב ושריפת התלמוד – יש כמה וכמה קינות (לפחות בסדר הקינות האשכנזי). על מסעי הצלב תוקנה תפילת 'אב הרחמים' הנאמרת בבתי הכנסת האשכנזיים כמעט בכל שבת. ועל השואה – כלום! מו"ר הרצי"ה זצ"ל נהג, במנין שבביתו, לומר 'אב הרחמים' בכל שבת, כולל שבת 'מברכין', כביטוי לזכרון השואה, אולם לא רצה להורות כך במקומות אחרים. והוא נותר יחיד במנהגו זה.

     הייתכן כדבר הזה?! אירוע שאינו נופל בחומרתו מחורבן ביתר, לא יבוא לידי ביטוי של ממש?!!! אם המקונן על מסעי הצלב השווה את האירוע הזה לחורבן המקדש, מה יאמר על השואה הנוראה???

     ניתן להסביר את הקושי לתת ביטוי הולם לשואה כדבר שנובע משמרנות, מפחד לחדש (שמא נדמה לרפורמים) ומחוסר יכולת להגיע להסכמה בין רבנים. אבל שום הסבר אינו מספק ואינו משכנע. עוצמתה הנוראה של השואה לא ניתנת להכלה בכלים המוכרים לנו. ועל כן מה שנדרש הוא "לשבור את הכלים".

     באור זה יש לראות את תקנת הרבנות הראשית לאמירת 'קדיש' בצום עשרה בטבת. זה לא פיתרון טכני לבני משפחה קרובים שאינם יודעים מתי לציין את יום הזיכרון של יקיריהם שנספו. זה משהו אחר לגמרי. אמי, שנולדה בכפר הרא"ה בעיצומה של השואה וגדלה בשנים שאחריה, זוכרת את ימי עשרה בטבת של ילדותה. כל הציבור מכונס בבית הכנסת – גברים, נשים וטף. ואז, בהגיע זמן אמירת ה'קדיש', כל העומדים בעזרת הגברים אומרים 'קדיש' במקהלה אחת, וכל הציבור עונה 'אמן יהא שמיה רבה' בשאגה אחת נוראה. היו ביניהם אלה שמשפחתם יצאה מאירופה עוד לפני השואה. היו ביניהם כאלה שהוריהם בחיים. אבל כל בית הכנסת אמר 'קדיש'.

     זה לא כלול בכללים הרגילים של אמירת 'קדיש'. לפי הכללים הרגילים – אומרים רק ביום הזיכרון הידוע, אומרים רק קרובי המשפחה הישירים, אומרים רק דור אחד אחרי הפטירה ולא יותר, אומרים רק אלה שהוריהם אינם בחיים. אבל על אירוע כזה אי אפשר להגיב על פי הכללים הרגילים והמקובלים. זהו אירוע לא נורמלי לחלוטין, עליו יש להגיב – אמנם מבלי להפר הלכות פסוקות – בדרך בלתי נורמלית לחלוטין.

     דור הולך ודור בא. דור אומרי ה'קדיש' בשנים הראשונות לאחר השואה כבר הלך לעולמו. אותם שרידי חרב שאיבדו את משפחותיהם שם, רק בודדים מהם חיים עמנו בימים אלו. הדור הבא כבר "לא ידע את יוסף" ולא שימר את תקנת הרבנות הראשית. צום עשרה בטבת איבד את משמעותו החדשה שניתנה לו, ואת מקומו תפס יום הזיכרון החילוני לשואה ולגבורה, בכ"ז בניסן. הייתכן כי אירוע כזה יימחק מבתי הכנסת, ממקום הקודש?!

     על דורנו לחזור אל התקנה המקורית של הרבנות הראשית. עלינו לחזור ולציין בעוצמה רבה את צום עשרה בטבת כ'יום הקדיש הכללי'. כל מי שיכול, יאמר 'קדיש'. השואה לא הבחינה בין אשכנזים לספרדים. כל מי שאחד מהוריו לא בחיים, יראה לעצמו חובה לומר 'קדיש'. וכאן יש מקום "לשבור את הכלים": ההורים יורו לילדיהם לומר 'קדיש' גם בחייהם מבלי לחשוש ל'עין הרע'. בנים יבקשו מהוריהם רשות ויאמרו גם הם את ה'קדיש'. נשים וילדים יגיעו לבית הכנסת לפחות לתפילת מנחה של הצום. בית כנסת שלם שאומר 'קדיש' בזעקה גדולה, יקדש בכך את זכרם של קדושי השואה.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה