תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דוארהרשמה/ התחברות

תורנית- האם מותר לאנשי ציבור לקבל מתנות?

הרב רצון ערוסי  ה חשוון, תשעח  10/25/2017

שיעור מהרב רצון ערוסי- מותר על פי התורה לאיש ציבור לקבל מתנות בדרך נימוס

תגיות:

האמנם לאיש ציבור אסור לקבל מתנות מכל סוג שהוא?
אשרינו מה טוב חלקנו שהגענו למידת חסידות כזאת גדולה מאוד, מאוד. לא מצאנו במקורות שאיש ציבור אסור לו לקבל מתנות בכל דרך שהיא, מכל סוג שהוא.

נכון, מצאנו במקורות איסור חמור מאוד לקבל מתנות שיש בהן משהו מן המשהו של השוחד.
נכון, מצאנו במקורות שהמלצה גדולה מאוד לצדיקים גמורים לא לקבל מתנות מהאדם אלא בוטחים בקב"ה, לא בנדיבים.
אבל הכוונה היא לאותם אנשים אשר נזקקים לתמיכה מן הציבור והם צדיקים, והם משתדלים לחיות בעמל כפם ולא להיזקק לתמיכה מאחרים.

רבנו הרמב"ם

כתב בסוף פרק יב' מהלכות זכייה ומתנה:"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים. והרי נאמר, שונא מתנות יחיה".

העובדה שרבנו כותב אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, מצביעה על כך שהוא מתכוון לאותם בני אדם אשר בגלל שמצבם הכלכלי אינו שפיר נזקקים לתרומות, למתנות, לתמיכות ואז אומר רבנו שהצדיקים הגמורים לא מקבלים מתנות בשביל להתקיים אלא משתדלים לחיות בעמל כפיהם כי נאמר ושונא מתנות יחיה. אבל עדיין מדובר רבותי באדם שיכול לקיים את עצמו בלא תמיכת אחרים. אמנם לא ברווחה גדולה אבל יכול לקיים את עצמו שאם באמת אינו יכול לקיים את עצמו כלל ועיקר בלי תמיכה של אחרים, אומר הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מתנות העניים הלכה יט':

"כל מי שאינו צריך ליטול (מתנות עניים) ומרמה את העם ונוטל, אינו מת מזקנה עד שיצטרך לבריות והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם, וכל מי שצריך ליטול (אדם נזקק) ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל (כלומר, אדם שאין לו יכולת קיומית כלל ועיקר) כגון: זקן או חולה, או בעלי ייסורים, או מגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות". 

כלומר, אדם שאין לו לחלוטין יכולת קיומית עצמאית הרי הוא חייב לקבל תמיכה, שאם לא כן הוא כמו מתאבד, הוא כמו שופך דמים שלו עצמו.

מה פירוש "ושונא מתנות יחיה"?
אבל מה שרבנו ציטט מספר משלי "ושונא מתנות יחיה" זהו אדם שעדיין יכול ביגע כפיו להתקיים. ובמקום לבחור דרך קלה וקלוקלת ולבקש תרומות ותמיכות, יכול הוא להתקיים, זה הדבר הטוב ביותר. 

"אבל מי שנזקק באמת, חייב לקבל. וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו ודחה את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כל היוצא בו נאמר, ברוך הגבר אשר יבטח בה'." 

מסיים הרמב"ם בלשונו הזהב ואומר שהצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים הכוונה היא כאמור לאותם אלה אשר נזקקים לחיות חיים של רווחה על ידי מתנות בעוד שהם יכולים לקיים את עצמם.

בהלכות תלמוד תורה רבנו כתב את הדברים הבאים בפרק ג': "וכך מידת החסידים הראשונים להתפרנס ממעשה ידיהם".

כלומר, כאן רבנו מדבר על בני אדם, תלמידי חכמים, צדיקים שלא מתפרנסים על חשבון אחרים. אלא שצריכים להתפרנס ממעשה ידיהם, זה דין אחר לגמרי.

כמו כן, אנו מוצאים בשולחן ערוך חושן משפט נאמר בסימן רמט' סעיף ה': "מידת חסידות שלא לקבל מתנה אלא לבטוח בשם שיתן לו די מחסורו, שנאמר, שונא מתנות יחיה".

כלומר, זה העתקה של דברי רבנו, רק מה? רבינו דיבר על הצדיקים הגמורים וכאן הוא כבר כותב בכללי. אבל שוב, אנחנו רואים שהוא מדבר על כך שמישהו שהוא רוצה לחיות ברווחה כי אין לו מספיק לצרכיו, אז אומרים לו, כדאי יותר שתתאמץ מאשר תקבל מאחרים. זה פן אחר לחלוטין של כל העניין, וכאן הערוך השולחן בסימן הזה הוא מקשה והרי יש לנו כלל זכין לאדם שלא בפניו, אז איך אתה אומר זכין לאדם שלא בפניו אם כל מתנה היא דבר לא טוב לאדם בבחינת שונא מתנות יחיה. אז הוא עונה שזה על פי הרוב וכו'.

תורת ישראל היא תורה מאוזנת, שמחנכת שאין ללכת מקצה אל הקצה. הרמב"ם כאמור מדבר על צדיקים גמורים ותלמידי חכמים שיותר כדאי שיחיו מעמל כפיהם ולא יקלו על עצמם ויסמכו על אחרים.

קבלת מתנה בדרכי נימוס אצל אנשי ציבור
אבל אם יש מה שנקרא אירוח שבני אדם מתארחים זה אצל זה ודבר טבעי וחלק מכללי אירוח. הרבה פעמים שבאים להתארח זה נותן מתנה לזה וזה נותן מתנה לזה. כלום נאמר ששליח ציבור או איש ציבור, אסור לו לקבל מתנה מכל סוג שהוא?

אם זה כללי אירוח, אם זה כללי ידידות הדדיים, עדיין אין להפריז ולהגזים. נכון שאדם צריך לא לחיות ברהבתנות, האדם צריך לחיות בדרך מושכלת מדודה ושקולה. אבל מכאן עד להגיע לאיסור שכאילו אסור לקבל מתנה חברית כשמדובר בהדדיות. פעם זה נותן, פעם זה נותן.

צאו וראו, בשושבינות. מה זה שושבינות בתורת ישראל? חתן שמתחתן, באים החברים שלו, תומכים בו ונותנים לו כספים ועוזרים לו בכל מה שצריך, שהרי באותו רגע הוא צריך את התמיכה. וכשהם מתחתנים הוא מחזיר להם, וזה הדדיות, השושבינות זה הדדיות זה לא מתנות. זה מתנות שנקראות מתנות אבל הן הדדיות כי אתה מקבל מתנה בחתונה, אתה רושם ממי קיבלת וכמה, כי בחתונה שלו אתה משתדל פחות או יותר לתת מתנה בדומה פחות או יותר וכו'. וכשיש יחסים של הדדיות אין מקום לדבר על איסורים, אין מקום לדבר על מידת חסידות, לא רהבתנות אבל בוודאי ובוודאי אי אפשר לדבר על איסורים.

האם נכון שרב יקבל מתנות?

יש פעמים שבאים אנשים ורוצים לתת לרב משהו והרב מסרב, כפי שראוי. אבל סירוב יתר על המידה יש פעמים שהוא מעליב את הנותן.
וכשהם אומרים בפרוש, אתה מעליב אותי. הרב לא רוצה לקבל ממני, אני נותן לך בקבוק יין כשר למהדרין, אני רוצה שתהנה ממה שעשיתי. אז אם אתה לא מקבל ממנו הוא יעלב. כלומר, עד שאתה רוצה להיות צדיק גמור ולא לקבל, אתה גם צריך לקחת בחשבון שזה שנותן לך עלול להיעלב אם עד כדי כך אתה לא מוכן לקבל גם את המתנה שלו.

לכן, אין כמו תורת ישראל שנוקטת בדרכים שקולות ומדודות ומאוזנות. לא הולכים מן הקצה אל הקצה. או אומרים הכל מותרים לכם, או אומרים הכל אסורים לכם, זו לא השיטה הנכונה.

המוסר הזה להבדיל, להבדיל אלף, אלף אלפי הבדלות, מה שהוא שואב מהגישה הנוצרית, אם מישהו נתן לך סתירה בלחי אחת, תן לו את הלחי השניה שיתן לך סתירה. נכון, אצלנו יש לא תקום ולא תטור. אבל אם נתנו לך סתירה בלחי אחת, תן לו את הסתירה בלחי השניה? בודאי שלא!

פעמים שבאמת לא תקום ולא תטור, שאם מישהו נתן לך סתירה ואם זה אחד מסוג כזה שלא יהיה לו תרופה אלא אם כן תיתן לו סתירה אחת מנה אחת אפיים ובזה גמרת את כל האיבה שלו כנגדך, אז אתה נוהג את הדרך הנכונה זה תלוי בשיקול דעת האמיתי, שלא בא ממקום של נקימה, לא בא ממקום של שנאה, בא ממקום של טקטיקה שזה הדרך לטפל באותו אדם נבער מדעת, פרא אדם. כל דבר ודבר בהתאם.

לכן ראו כיצד אנחנו מטלטלים מקצה אל הקצה בעניינים מעין אלו בגלל שמתנתקים ממקורות תורת ישראל, תורת הנצח של חוכמת הקדוש ברוך הוא.




הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה