בגליון האחרון פורסמה לכבוד ל"ג בעומר כתבה על משחקי חברה שאפשר לשחק ליד המדורה. הכתבה גרמה לי לפרץ נוסטלגיה והחלטתי לשתף את רבבות הקוראים בארץ ובתפוצות במס' תובנות על משחקי הילדות שהולכים ונעלמים מהעולם.

דומה שהסטרט-אפ של ילדותנו היה הפיכת חרצן עלוב לחשוב שבאוצרותינו. היינו מתחננים בפני הורינו שייקנו עוד קילו משמשים (כאן הירושלמים צריכים לומר בהתנשאות "אה, הוא מדבר על אגו'אים. גוגואים אלעק...") רק כדי שנוכל להוציא את הגרעין ולזרוק את המשמש לפח. אני אישית עד היום מביט כלא מאמין במי שאוכל משמש וזורק את גרעינו העסיסי לאשפה. 2 המשחקים הפופולריים ביותר בענף הגוגואים היו ה"קרוב לקיר" (שתי המילים במלעיל) ומה שכונה (אצלנו השפלתים לפחות) בשם "גלגל המזלות" – על הפראייר התורן היה לזרוק את הגוגו ממרחק מטר לעבר קופסת נעליים שבה היו חורים בכל מיני גדלים - חור אחד בקוטר סביר לידו כתוב "1", לאמור – אם הגוגו נכנס לכאן קיבלת גוגו בתמורה לזה שהפסדת, ליד אחד מהחורים האחרים היה מופיע המס' "100000000" לאמור – אם קלעת לכאן קיבלת את כמות הגוגואים שישראל מייצאת לארה"ב. אלא מאי, קוטרו של החור היה כה קטן עד שע"מ להיכנס היה על פרוטוני הגוגו לוותר על האלקטרונים המקיפים אותם ובאפקט קוונטי מרשים להתמנהר לתוך הקופסה. הסיכויים אמנם קלושים אך במידה והדבר אירע היה על בעל הקופסה לבוא לאביו ולומר לו –  אבא אנחנו בצרות, תמכור את הדירה ואת הרכב – צריך לקנות משמשים.

מספרים על ילד אחד שהוריו קטעו אותו באמצע משחק 'ארץ עיר' והילד בתגובה פשוט הפסיק לדבר במשך שבוע, לא משנה איך היו הוריו מנסים לדובב אותו הוא רק היה ממלמל אותיות שוב ושוב עד שבא ילד חכם אחד אמר לו סטופ והילד אמר "למד". זה הזמן להודות לאיש שייסד את 'ונצואלה' על ארץ ב - ו', להתרעם על אליעזר (נו, זה, הבן של יהודה) שלא המציא לנו אף שם של חיה ב ו' (ולא! וירוס זה לא חיה). אך אין ספק ששתיים מהקטגוריות במשחק אינן רלוונטיות למי שמשחק בו כיום – 'ילד', 'ילדה' – פשוט אי אפשר כיום לומר למישהו על אף שם שזהו לא שם של ילד או ילדה. הכל הולך. ומעשה ששיחקתי עם חבר שבאות ל' נתן את השם 'לאמונת-עיתנו' למרות שמחיתי בתוקף שזה אינו שם של בן, לימים נתן שם זה לבנו בברית המילה תוך שהוא שולח אלי חיוך מנצח.

אי אז בילדותינו מישהו אמר להורינו שידע כללי הוא דבר שחשוב להנחיל לנו. לפיכך לא היית מוצא בית שלא היה בו את משחק הקלפים האולטימטיבי 'טריויה'. לא נגזים אם נאמר שרוב ידיעותינו על החיים היו נרכשות מקריאת ושינון שש התשובות בגב הכרטיס שוב ושוב. בזכותו למדנו דברים שימושיים שחיינו היו מתפתחים אחרת בלעדיהם. כגון – איזו מדינה זכתה ארבע פעמים באירוויזיון וכמה שחקנים יש בהוקי קרח .

ראשית הרשו לי למחות בשם הגולה המכונה "פושטית" – למעשה, זוהי אחת הגולות היפות ביותר – כנפי פרפר נוצקו בתוך כדור זכוכית בסיבסוב אלגנטי, יצירת מופת! אבל היצרן הדביל ייצר ממנה כ"כ הרבה ולכן היא הפכה פשוט ל'פושטית'. נחשקים בהרבה היו הקטינית, בומבילה, זומבילה, נחשית ועוד כאלו ששכחתי מזמן. הדרך הבזויה להשיג גולות היתה לבקש מאבא כסף ולקנות שקיק של גולות אבל הדרך של הגברים היתה לזכות בהם במשחק. המשחק היה סוג של סנוקר לילדים אבל מה שהיה כ"כ מיוחד בו היו קריאות הקרב שאיש מהמשחקים לא הבין – "חפטי-גובה, חפטי-בור, עלי ועל המור".

כל ימי הייתי תמה על מקרא זה. מאיפה הקריצו את השם המוזר הנ"ל, עד שבאה ויקיפדיה ופירשה – "קדרים הוא כינוי יהודי מתקופת המאה ה-17 לטטרים, אשר היו פורעים ביהודי מזרח אירופה ושובים בהם שבויים, אותם היה צריך לפדות." אני בטוח שאותם יהודים שנחטפו ע"י אותם טטרים היו מאושרים לדעת שטרגדית חייהם הפכה למשחק ילדים חביב.

במה זכתה שרה אימנו ופרשת השבוע הנקראת על שמה להיות ההשראה של משחק ילדים שמטרתו לפוצץ בכדור איש את רעהו. זהו כמעט הכבוד לו זכה משה רבנו שזכר תלאותיו בתיבה הונצח בשמה של נקניקיה עטופה בבצק.

בעיתון 'ישראל היום' התפרסמה כתבה על כך שהרב הצבאי של חטיבת הנח"ל לא אישר לחיילים קונסרבטיביים שלא להתגלח בספירת העומר בטענה שהם אינם דתיים, בעקבות כך המג"ד איים עליהם שאם לא יתגלחו הם ירותקו לבסיס בשבת. "המג"ד אמר לנו להתגלח או להישאר בבסיס לשבת כעונש" סיפרו החיילים. "הרגשנו מושפלים אבל החלטנו להתגלח למרות הבושה כדי להגיע הביתה". רציתי רק להודות לחיילים שבמשפט אחד הצליחו למצות את כל עקרונות היהדות הקונסרבטיבית.