אני אל מול עצמי

ה"צמח" נותן הצצה אל מעבר למראה החד-כיוונית, חושף אותנו בפני תרדמת האנושות ומזמין לאתגר.

ב-ו-ם !

קשה לי להסביר כיצד פועלים החושים בשלב זה, אך לא באמצעות האברים הרגילים. קיים בי רצון עז לקום ולסייע לנפגעים, אך גופי החומרי, ה"עצמי", מנוטרל לחלוטין. מחד, תחושת תסכול וחוסר אונים, ומאידך, שלוות נפש ושקט מדהים – ממש מצב עוברי.

בשל פגיעת ראש- המוח, המשמש בדר"כ ככלי המגביל את הנפש, את ה"אני", אינו ממלא את תפקידו המסורתי וזו כנראה הסיבה לפרץ הידיעות האין סופי. האמת פורצת מכל עבר. המציאות בה אנו חיים מתגלה כתרמית, מעין סרט עלילתי. כולם במשחק, הפקה הוליוודית מדהימה ומקצועית. אני נחשף להמון המון שקר, והאמת... כן, עדיין נעדרת.

הרבה שאלות מעסיקות אותי בימים אלו. מה בעצם התכלית? האם באמת לאכול, לבלוס, לגרוס ולהוציא? אה, אני יודע, אולי לגדל ילדים? מה רע, עוד שתיים שלוש מגרסות?

תראו איך הם נראים, החברים. קבוצה של צרכני קהל ותשומת לב מאחרים. כמה קשה להם, כמה אומללות הם חשים, כל הדרך אל ריצוי החברה. שימו לב כיצד הם חייבים להיות מקוריים בדיבורם, גם במצבים כל כך עגומים, מול חולים.

לומר לכם שרע לי? לא. ישנה תחושת חמלה כלפי מי שבאמת דואג ולא רק לעצמו, אך אין כל תחושה של חסך אל מול הצרכים הגופניים. אינני מרגיש צורך ב'תאילנדי מוקפץ' ולא בחיפוש חוויות נואש. לא טיול סביב העולם בכדור פורח ולא בריקוד תוך שכרון חושים לאור הירח.

ה"עצמי" הוא חומר חומד ומתאווה הנתון באופן קבוע לדחפים. כאשר האדם תשוש מחמת גילו או עקב מחלה, מבין ה"אני" עד כמה היה הוא עבד ל"עצמי". העונג העצום מגילוי ה"אני", הוא המספק לי, בשלב זה, תובנות, ידיעות ועונג רוחני.

זה כבר חלק בלתי נפרד מהחיים פה בעולם. הגנות על הגנות, הכחשות והדחקות, לאף אחד אין את האומץ לחיות. להיות אני אמיתי, משמעותו להיות שונה מן הכלל, שאינו אמיתי בדרך כלל. רובנו ממלאים תפקיד שהחברה הטילה עלינו וחיים במשחק תפקידים היוצר מתח ועומס רגשי. איננו משוחררים או מסוגלים להודות בחולשותינו, וכך כולנו מתנהגים.

זה מתחיל בבית הספר, כאשר המורה הוותיקה בעלת אינספור תעודות הערכה, עוברת משבר זוגי ומביאה את תסכוליה לכיתה. במפגש עם המנהל נמצא השקעה רבה בחיוך הבוקר, אך התלמידים, הם הסובלים העיקריים. פה זה רק "בית ספר", זה פשוט הבית של הספר, משכנו הרשמי, אין זה בית חינוך ודוגמא אישית בדרך כלל. זה ממשיך בצבא, עם מפקדים שעברו בילדותם מסכת קשיים והיו נתונים ללעג וצחוק. כולנו מלאים אמפטיה והבנה לצורך שלהם בפרנסה, אך מה עם הסמכות הניתנת בידם, והסכנה...

במקומות העבודה, ההנהלה הבכירה, רובה לאחר עשרות שנות חשיפה (כתנאי לקידום כמובן) לדינאמיקה השקרית של החברה. רובם בעלי הסתברות גבוהה לחלות בדכאון וחרדה או לכל הפחות בהפרעת אישיות בשלה, לאור התחרות הקשה והציפייה המתמדת לכבוד ושליטה. אלו החיים בצל חמדת התאווה לשררה, הם האחראים במובן מסוים, על גורלנו, מצב רוחנו, פרנסתנו ועתיד ילדינו.

כאן, בבית החולים יש זמן למחשבה, התבוננות ודיבור פנימי. אז מה הרעיון, אני שואל את עצמי. בקצב כזה, האנושות הולכת לקראת כאוס ואבדון. מדוע הצורך בהגנות ושקרים? מדוע להסתתר אחר תעודות השכלה ותארים? מדוע איננו יכולים להרגיש טוב עם מבנה גופנו? ומדוע לחוש עני ללא הסמל המיוחל על רכבנו?

זה הגוף, ה"עצמי" החומרי, הוא האחראי! מהותו, עצם חשוך ללא אור משל עצמו, אלא מה"אני".

מאוד קשה לי לתאר את ה"אני". אין בו ולו דבר אחד גשמי. ללא מגבלות תפיסה או תודעה, זיכרון או תובנה, ללא הגבלה של ידע או חכמה. ה"אני" מוגבל רק כאשר שולט ה"עצמי".

הגוף הוא לבוש אל ה"אני", הפועל כולו לפי תכונת ה"אני", שהוא גם בעל איברים וגידים רוחניים, המתפשטים ומשתווים עימו. בגוף יש חילוק אברים ומה שמוטבע באבר אחד לא מוטבע באבר אחר. אך ה"אני" כולו אחד ולא ניתן לומר שחלק ה"אני" בחוטם אינו החלק שביד, אלא "אני" אחד בכל החלקים. הוא שווה בכל חלק מן הגוף, אך תכונותיו משתנות לפי פעולות הגוף. ניקח את החשמל כמשל, כאשר נכנס הוא במקפיא – מוציא קור וכאשר נכנס הוא לתנור – מוציא חום, אבל הוא עצמו אחד והמשתנה הוא הכלי שדרכו נכנס. האברים מקבלים רוח חיה מה"אני" והוא המפעיל בהם את כל השינויים.

ה"אני" הדבוק ברוחניות השכל השופע, יודע את כל פרטי הנמצאים והידיעות. הוא כעין מראה מלוטשת המראה את כלל המציאות. יש בו כח רואה ואם לא היה לו מונע, כגון רעות הלב ותאוות, היה רואה הכל.

הכוחות הפועלים ב"עצמי" אמנם נראים לנו באופן חיצוני, אך מכל מקום עיקר פעולתם על ידי ה"אני" הפנימי וזה קשור קשר ישיר למידות האדם והנהגותיו. הכעסן, הגאוותן והתאוותן, יהיו בהכרח בעלי פגמים בגוף ובנפש ויזכו ליכולות רוחניות ושליטה בבריאותם , כפי ערך השליטה במוחם ובמידותיהם.

רפואת ה"אני" נחלקת לשניים. תחילה יש לרפא את חלק המחשבה ואחר כך את חלק המעשה. כך גם בחולי הגוף שם אנו נחשפים לחולאים הפנימיים ולאלו החיצוניים הנראים לעין. הריפוי העיקרי הוא הפנימי.

ב"אני" יש חולאים פנימיים, כגון הקנאה, המרמה, החנופה, השנאה, הגאווה, הכעס, הרכילות וכדומה. ויש גם חולאים חיצוניים כגון הרצח, הגנבה, הזנות, השוחד, הניאוף וכדומה. לפי ערך השליטה בחולאים הללו, יכול האדם לזכך את ה"אני" ולהגביר אצלו ידיעות בתחומי החיים, ידיעות שאינן ניתנות להשגה במסגרות לימוד פורמאליות, אלא בהשגות רוחניות. כך יכול האדם לגלות יותר את "אניותו".

ה"אני" רואה ואינו נראה. הוא משיג השגות עליונות מאוד, אבל הגוף אינו מרגיש בהם כלל, מכיוון שהוא רחוק ממנו, בהיותו עז וחזק בתאוות. האדם צריך לרחם על הגוף ולסייע לו להתגבר על תאוותיו ועל ידי כך יוכל ה"אני" להתקרב לגוף ולהראות לו מכל הארה ומכל השגה שהוא משיג ואז יקבל הגוף גם הוא מאותו עונג.

אם כן, מדוע ה"אני" בעל התכונות הנשגבות והידיעות האין סופיות, מגיע מובנה בתוך "עצמי" המגביל אותו?

מחבר הספר שימש למעלה מעשור בתפקיד קב"ן במערך הלוחם הסדיר , משמש כיום כפסיכולוג אגף באחד משירותי הביטחון ומעביר שיעורים באמונה ובקבלה בירושלים. את ספרו כתב בעילום שם. ניתן להשיג את הספר כולו בטל': 0504-0504-83