close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

למה בעצם אנו צמים בתשעה באב?

עמיעד זלצרג אב, תשסד21/07/2004

מה בעצם מטרת הצום בתשעה באב ומה אנחנו מרוויחים ממנו?

תגיות:
כל שנה אנחנו צמים בתשעה באב, על בסיס דברי המשנה במסכת תענית המסבירה מה אירע באותו יום:
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר... " (תענית ד,ו)

למרות שאלו אירועים מאוד מרכזיים בהיסטוריה שלנו, של עם ישראל, עדיין צריך להבין: אולי היה עדיף לשכוח ממה שקרה ולהסתכל הלאה? מה שהיה היה ואין שום תועלת כל שנה לבכות מחדש. היום מאוד מקובל לומר ש"אין לבכות על חלב שנשפך", ואולי יש
בזה אמת, כי מה הטעם לבכות במשך אלפי שנים על אירוע עתיק כל כך? למרות הקושי והחסרון צריך להמשיך הלאה, יאמרו לך רבים בעולם!

או, אם ננסח את השאלה בצורה ממוקדת: למה זה חשוב לנו כל כך לזכור את האירועים האלו?
לפני שניגש לתשובה על השאלה, ברצוני להעלות שאלה נוספת: אם כבר צריך לזכור, אז למה דווקא בצום? למה לא בדרך אחרת? האם יש עניין מהותי בצום, או שמדובר על דרך אחת מיני רבים להביע צער?

את חשיבות הזיכרון ניתן לחלק לשתי בחינות:
א- זיכרון המצב האידיאלי של עם ישראל , הזמנים היותר טובים שלנו.
ב- זיכרון הגורמים למשבר, לנפילה- החטאים.
ננסה להרחיב את בחשיבותה של כל נקודה:

א- "עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה." (פרקי אבות ג,א)
עקביה בן מהללאל מדבר על חשיבות זיכרון העבר. הוא אמנם מדבר על הצד השני של המטבע, של זיכרון פחיתותו של האדם כדי שלא יבוא לידי עבירה, אבל נראה שגם הצד ההפוך נכון- כדי לבוא לידי מצוה צריך לזכור את שורשו הגבוה של האדם. אם אדם יכיר בעובדה שיש לו נשמה גבוהה שמתאימה לעשיית מצוות ועבודת ה'- הרי שזה יביא אותו ליתר הקפדה בקיום המצוות ושמירתן. ע"י שאדם מכיר את מעלתו הוא נדחף לעשות, ליצור, להתקדם. אדם שלא מודע למה שהוא מסוגל להגיע, ומה הוא יכול להיות, לא יתקדם בחיים.

כמו האדם הפרטי כך גם האומה. אם עם ישראל יכיר את מעלתו, ידע מה הוא היה פעם ויאמין שהוא מסוגל להגיע לאותו מקום גם בעתיד, זה ייתן לו כוחות. בתוך הגלות והצרות אנחנו נזכרים בבית המקדש, וזה מעודד אותנו, אנו מפנימים שלא תמיד היינו כל כך חלושים, ויש לנו לאן לשאוף. אם יש חלום, יש עתיד. מספרים על נפוליאון שהסתובב בתשעה באב וראה יהודיים יושבים על הרצפה ובוכים, אז הוא שאל למה הם בוכים? והסבירו לו שפעם היה להם מדינה משלהם והיה שם בית מפואר שבו הם עבדו את אלוקיהם וביום הזה הוא נחרב. אז הוא שאל לפני כמה זמן זה קרה? וענו לו לפני כ- 2000 שנה. אז הוא התפעל ואמר שאם עד היום היהודים לא שכחו את ביהמ"ק, בוודאי יבוא יום והוא יחזור.
ב- אחרי כל אירוע קשה בצבא ישנה "הפקת לקחים". צוותים שלמים יושבים וחושבים איך אפשר לתקן ולשפר כדי שלא יחזרו על עצמם אותם טעויות. גם עם ישראל צריך להפיק לקחים- מה היו הגורמים לחורבן, למה בא עלינו האסון הנורא הזה וכדומה... כדי שנוכל לתקן. כאשר אנו נזכרים באותם מקרים וחושבים מדוע הם קרו, זה מעורר אותנו לתשובה ולהתנהגות שונה בעתיד.
דברים אלו מבטא הרמב"ם בצורה פשוטה ובהירה: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר את הלבבות לפתוח דרכי תשובה ויהי זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות , שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם וגו.." (משנה תורה לרמב"ם , זמנים , הלכות תענית , פרק ה הלכה א)
נראה ששתי סיבות אלו הן הסיבות המרכזיות להתעקשות של עם ישראל להמשיך ולזכור. מצד אחד הרצון לשמור על "עוגן בעבר", להפנים ולהעביר לדורות הבאים את זיכרון גדולתנו בעבר , כבסיס לעתיד. ומצד שני להפנים את הסיבות לחורבן ולהימנע מטעיות דומות בעתיד.
לאחר שהבנו את חשיבות הזיכרון ננסה להבין למה דווקא בצום. נדמה שאופן זיכרון זה מתקשר בעיקר לנקודה השנייה של זיכרון החטאים:
"עיקר כבדות ההשגה הוא בא ממה שהרצון אל הטוב והשלמות נחלש על ידי פגמי המידות והעוונות. ובאמת היה ראוי להתענות כדי להתיש את כח הרע שבחומר, המונע את הרצון מלעלות במעלותיו, אבל צריך לשקול את גם כן את הכח הרוחני והגופני אם הוא מסכים לזה ..." (הרב קוק, אורות התשובה יג, ז)
יכולות להיות כל מיני סיבות למה האדם חוטא ושוכח את אלוקיו, אך אחת המרכזיות שבהם היא השקיעה בחומריות, ב"אני" הקטן שלו. המיקוד שלו ב"אני" מוביל לגאווה וממילא לשכחת אלוקים.
"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצריים מבית עבדים... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך" (דברים ח, יא-יח)
לעומת זאת, כאשר אדם נמצא בצרה, פתאום הוא נזכר באלוקיו, מתפלל ומקפיד יותר על המצוות. מה בדיוק קרה? אלא שכאשר האדם בשיאו הוא רואה את עצמו כמרכז העולם, וכאשר הוא נשבר, חולה, לא מצליח בחיים וכו'... הוא נזכר מי באמת אדון העולם.
הצום הוא מן "צרה קטנה" שעוזרת לנו להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו. יום אחד אנחנו לא אוכלים ומיד אנחנו חלשים, עייפים ולא מרוכזים, עובדה המזכירה לנו שאנחנו בשר ודם ויש מי שנמצא מעלינו ובזכותו אנחנו חיים.
כמו כן, כאשר האדם צם לרוב הוא לא עובד או עובד קצת פחות ויש לו יותר זמן לחשוב, להיפגש עם ה"אני" האמיתי שלו, לעצור את זרימת החיים כדי לחשוב "מה אני ומי אני", או\ במקרה שלנו, "מי אנחנו ומה אנחנו".
אספקט נוסף של הצום הוא שהצום הוא מעין קרבן. בזמן המקדש, כשאדם היה חוטא הוא היה מביא קרבן כדי לכפר על חטאו. ישנם הסברים רבים לפעולת הקרבן, אך היותר מובן מבניהם הוא שכאשר אדם מקריב קרבן הוא רואה את הקרבן כתחליף לו. "כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה דיבור ומעשה , צווה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה... ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקים בגופו ובנפשו וראוי לו שישרוף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר- הקרבן, כדי שיהיה דמו תחת דמו..." (רמב"ן על התורה , ויקרא א,ט)
גם בצום האדם מוותר על חלק מנפשו ודמו, כמו בקרבן. כמובן לא בצורה מלאה כי בקרבן מדובר על בהמה ולא על האדם ואילו בצום זה האדם עצמו ולכן אין עניין להקריב את האדם ממש. אולם הצום נותן לנו תחושה של "הקרבת" האני העצמי, של וויתור על מעט מהגאווה האנושית וממילא קבלה מושלמת יותר של הרצון האלוקי, של העמדה הרוחנית המכוונת ומוליכה את העולם.
יהי רצון שיהיה זה צום מועיל לנו ולכל בית ישראל, שנתעורר לתשובה שלמה ונזכה לבנין המקדש במהרה בימינו ותתקיים בנו נבואתו של זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח , יט )
הוסף תגובה
הגדל /הקטן טקסט
שמור קישור
שם השולח
תוכן ההודעה