"יפה אמרת"

"יפה אמרת"

"ויאמר משה אל האלקים... ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם. ויאמר אלקים אל משה אהיה

אשר אהיה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (ג,יג-יד).

וזו לשון רש"י "אהיה אשר אהיה – אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמהם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו, רבונו של עולם מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו'".

חז"ל דרשו את כפל אמירותיו של הקב"ה למרע"ה ואת השינוי בין שתיהן, מדוע בתחילה אמר הקב"ה "אהיה אשר אהיה", ומיד אחר כך אמר לו תשובה אחרת "אהיה שלחני אליכם".

יש ברש"י תוספת בסוגרים: "לא שהשכיל חלילה משה ביותר [מהקב"ה], אלא שלא הבין דברי השם יתברך, כי לא מחשבתו מחשבת השי"ת, שמאז כך הייתה דעתו באומרו יתברך אהיה אשר אהיה, למשה לבדו הגיד, לא שיגיד לישראל, וזהו יפה אמרת, שגם דעתי מתחלה כך הייתה, שלא תגיד לבני ישראל כדברים האלה, אלא כה תאמר לבני ישראל אהיה פעם אחת. וכן משמע במדרש רבה ודו"ק".

נלע"ד בעזה"י שהסבר זה מדוקדק בפסוקים היטב. שהרי רק באמירה השניה של הקב"ה כתוב במפורש "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם", לעומת האמירה הראשונה שלא כתוב בה שצריך לומר אותה לבני ישראל.

אך עדיין עלינו להבין מדוע הקב"ה אמר למשה "אהיה אשר אהיה" הרי משה לא שאל על עצמו אלא שאל מה יאמר לבני ישראל.

תשובה לענ"ד בעזה"י: אמנם מרע"ה שאל רק מה יאמר לבני ישראל, אבל באמת יש מקום לשאול שתי שאלות:

הראשונה - מה הוא באמת שמו של הקב"ה; והשניה - מה יאמר לעם?. ובאמת, לפעמים ישנו פער בין האמת המוחלטת לבין האמירה לעם. הקב"ה ענה למרע"ה על שתי השאלות שראויות היו להישאל, על הראשונה ענה לו "אהיה אשר אהיה", דהיינו אהיה עמם בצרה זו וגם בצרות אחרות העתידות לבוא עליהם, ולא אמר לו לומר אותה לפני העם, ועל השאלה השניה ענה לו "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".

כיון שמרע"ה שאל רק מה לומר לבני ישראל, לכן חשב הוא, שתשובתו של הקב"ה היא מענה לשאלתו זו, ולכן חשב שבכוונת הקב"ה שיאמר לבני ישראל "אהיה אשר אהיה" ויזכיר להם גלויות אחרות, ולכן הקשה לפני הקב"ה "דיה לצרה בשעתה". ועל כך ענה לו הקב"ה: באמת צריך היית לשאול שתי שאלות, שאלה ראשונה - מה הוא באמת שמי; שאלה שניה - מה לומר לעם, ובהתאם לשאלות אלו תשובתי היתה מחולקת לשני חלקים, כאשר החלק הראשון עוסק בשאלה מהו שמו של הקב"ה באמת, והחלק השני עוסק בשאלה מה לומר לבני ישראל לגבי שמו של הקב"ה.

מדברי חז"ל אלו למדנו כללים חשובים:

א. מנהיג צריך לדעת שישנם דברים שלא אומרים לעם, כיון שהעם עדיין לא יכול לתפוס אותם בצורה טובה והם יכולים לגרום לו נזק, וכמו שמרע"ה אמר לקב"ה "דיה לצרה בשעתה" והקב"ה הסכים על ידו.

ב. אף על גב שלפעמים צריך להעלים מהעם דברים מסוימים שאין בכחם לתפוס וכו', אבל המנהיג צריך לדעת אותם. אסור למנהיג להעלים עין מצרות שיבואו על העם, ועליו להתחזק ולשמוע אותם על מנת שיוכל להכין את העם כראוי גם לצרות אלו. לכן רצה הקב"ה שמרע"ה ידע על הצרות שיבואו על בני ישראל ועל כך שהקב"ה יגאלם גם מצרות אלו.