צדקה

צדקה

חכמינו אמרו על הצדקה שהיא מצילה ממוות, מקרבת את הגאולה ועוד ועוד. ומצווה זו אינה הידור או המלצה אלא חובה גמורה ומצווה קדושה.
ואילו דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ז הלכה א –ב:
"מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך.
וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".

ר' יוסף היה מהדר במצווה זו והיה משתדל לתת לכל המבקש, על אף שפרנסתו הייתה בצמצום ולא ברווח.
סיפור מרגש על כך מספר נכדו הרב שמעון פרץ:
"כשהייתי צעיר ראיתי שהוא מקבל הרבה מאד מכתבי תודה ולוחות שנה מכל מיני ארגוני צדקה שהיה רגיל לתרום להם. באותה תקופה הוא היה מפרנס את משפחתו הרחבה מקצבת זקנה זעומה. ומשום שידעתי שאין לו הרבה כסף התפלאתי כיצד הוא יכול לתרום לכל כך הרבה אנשים. שאלתי אותו לפשר העניין, וזו הייתה תשובתו:
אני רוצה לעזור לכולם אך אני לא יכול. לכן אני שולח לכל אחד מספר שקלים בודדים, שיספיקו לו לכיסוי ההוצאות של שליחת מעטפה ובול באופן שעדיין יישארו שנים או שלושה שקלים לטובת העניין. אני מאד רוצה לעזור לכולם אך זה מה שאני יכול. כמובן, שאהבת ישראל אצלו הייתה רחבה מאד ובאה לידי ביטוי בעוד הרבה דברים אחרים, אך המשפטים הנפלאים הללו שיצאו מלב טהור ואוהב נחרטו עמוק בזיכרוני והשפיעו עליי עמוקות".

הצדקה של ר' יוסף לא הייתה רק בנתינת מעות אלא גם בכך שהיה שוחט לכל מבקש בחינם אין כסף. כמובן שהיה מקפיד שלא לפגוע בפרנסת הרב המקומי.
תמיד היה אומר אני לא רוצה להלוות. אם אדם זקוק אני אתן לו מתנה אך לא הלוואה.

מספרת בתו דינה:
"היה האדם מיוחד במינו במצוותיו ובתורתו זצ"ל. הוא מורינו ורבנו ה' יזכרנו לחיי עולם הבא. עליו נאמר "פיזר נתן לאביונים". הוא עזר לכולם ממשכורת זעומה. ממשכורת של פועל פשוט חסך ונתן לאחרים. ודי היה לו במשכורת זו על אף שהיה גדול בתורה וחוכמה ויכל להתפרנס בכבוד ועושר".
ולמרות זאת היה חושש שמא לא נתן מספיק.
מספרת בתו דבורה:
"לפעמים היה מעלה זיכרונות ממרוקו כאשר הייתה לו חנות ולפעמים הוא חשש שמא לא עזר מספיק לעניים ולכן עשה הוראת קבע ליד שרה ועוד מוסדות".
מספר אחת הנכדות:
"לא חסך מהונו לתת צדקה, החל לבני משפחתו ועד לאחרים, והכול עשה עם ענווה, שלא ירגישו לא נוח בדבר, וכאילו "מה כבר עשה בזה שנתן", שתמיד נרגיש טוב ולא נרגיש מבוכה בדבר".
בתו תמר:
"היה נותן צדקה בשמחה. מבחינתו זו הייתה הזדמנות לעזור לאנשים נזקקים ולקיים מצווה חשובה מהתורה".