בין יצירה תרבותית לאליליות

לפני חודש בערך העברנו סדרה של הרצאות לקבוצת בנות המכונות בלשון הפוליטיקלי קורקט "מחתך סוציו-אקונומי נמוך". אחד התרגילים שאני נוהג לעשות במקרים כאלו הוא ניסיון לחשוף את התלמידים/ות לרצונות פנימיים ועמוקים שלהם, כדי להראות שבתוך תוכנו כולנו שואפים לטוב אמיתי ולאושר פנימי ולא ל"קצף המאושר שמשדרת התרבות סביבנו". ואז, כאשר הגענו לנערה אתיופית בת 14, שאלתי אותה מה הרצון הפנימי ביותר שלה, מה השאיפה הנואשת ביותר של ליבה, והיא ענתה בהתרגשות- "הכי הייתי רוצה שיהיה לי חבר". באותם רגעים, ולא בפעם הראשונה, הרגשתי

במלוא העוצמה את המחיר הכבד שגובה מאיתנו התרבות המערבית... את "שינוי השכל" שכולנו עוברים בעקבות מה שהיא מציבה כיעדים עליונים ואת ההשפעה הממש מזיקה שלה על חיינו.

לא מדובר על "משחק בחצר הישיבה", אם לעשות פראפזה על דבריו של יאיר לפיד בעבר וגם לא מדובר על "המקום שבו עם ישראל נמצא עד שנראה לו את האור". מדובר על תרבות שגובה מאיתנו מחיר כבד בחיי היום יום וגורמת נזקים כמעט לכל אחד- החל מילדים שמתחילים לעשן בגיל אפס וכלה במשפחות שמתפרקות על רקע מה שנחשב לחיי משפחה מוצלחים. יש לתרבות סביבנו מחיר שבא לידי ביטוי בכל תחום מחיינו.

ניתן היה לומר שמדובר על ה"צד החלש" של התרבות המערבית, על אלו שנופלים בתאוות האישיות ושלא יודעים באמת מהי תרבות, יש כאלה שיקראו לזה ה"מכנה המשותף הנמוך ביותר"... אולם ללא הלגיטימציה שנותנת האידיאולוגיה, הצדדים ה"גבוהים" של התרבות, הרי שלא היה מקום ברור וקל כל כך גם לנפילות. דהיינו- בגלל העיקרון ה"רוחני" של נתינת דרור ליצרים של האדם, הנחלת העיקרון האלילי של הפיכת החולשות והכניעה להם למצווה, הרי שהדברים מגיעים לכך שבנות 14 ממשפחות הרוסות מבלות את ימיהם בחלומות בהקיץ על החבר שיבא מהחלומות ההוליוודים ויגאל אותם מהצרות. גם לכך שכולנו בטוחים שאם רק נקנה את הדגם החדש ביותר של נוקיה, נהיה מאושרים ללא גבולות למשך כל יתר שנות חיינו.

במובן הזה קשה שלא להעריץ את החשמונאים. מצבם היה, ככל הנראה, חמור אף משלנו. הם היו קומץ קטן של אנשים שהתמודד מול תרבות עצומה, שלא רק שקראה לשחרור יצרים אלילי אלא גם צבעה את המהלך בצבעים "תרבותיים", רוחניים והציבה אלטרנטיבה של ממש ליהדות אפילה, מנותקת ולא תרבותית. השכבה הפוליטית השלטת, אמרכלי בית המקדש ומנהיגי העם האחרים כבר נשבו כולם באור שזרח מיוון ושטף הכל וההתנגדות נראתה לא רק לא ריאלית מבחינה צבאית אלא גם סופר מיושנת. ובדיוק כמו בימינו, הקושי האמיתי היה דווקא נקודת האמת שבאמירה התרבותית הזו.

קל, יחסית, להתמודד מול מי שקורא להשתוללות יצרים "כי מחר נמות", וזו כנראה תמיד דרכם של החלשים (שהם הרוב, ככל הנראה) במאבקים תרבותיים שכאלה, אולם לא היה יסוד להשתוללות התאוות בלי הגושפנקה ה"תרבותית", החושבת.
נקודת האמת קיימת כי האדם נברא כדי להיות יוצר, הוא נברא כדי לחדש תרבות, כדי לפעול בעולם ולחשוף את הרבדים העמוקים ביותר של אישיותו הבן אדמית... ומציאת הגבול בין קריאה אלילית לשחרור יצרים לבין יצירה אמיתית היא אתגר עצום. איך נדע אם צורך דוחק להביע את עצמי ולקרוא דרור לעומקי נפשי היא פריקת עול או שמא חשיפת הצד האלוקי שלי? מה גם שתמיד עומדת ברקע אותה תרבות מקולקלת שדופקת בראש וטוענת- כל מה שתעשה זה טוב! כל מה שבא מבפנים זה אמת, ואתה בעצם חיה תרבותית יוצרת... אז קדימה להשתולל.

איננו רוצים להיות יצורים גלותיים עבשים, ועולם תרבותי שלם עומד אחר דלתנו וקורא לנו לחדוות יצירה אדירה, אלוקית. אנחנו מודעים היטב לנזק שגרמו אותם אלפי שנים שבהם לא היינו חלק מהמשחק התרבותי, הנזקים שנגרמו לעם ישראל בעקבות חוסר יצירה בתחומים התרבותיים. אולם אנחנו מודעים גם לסכנות, האמיתיות והמוחשיות, שבהישענות על מובילי התרבות שסביבנו, שאלפיים שנה אחר-כך עדיין שואבים כוח מהיוונים. יתכן והפתרון טמון באיזה שהוא שילוב של שמרנות בת אלפיים עם יצירה ארץ ישראלית... אבל אין ספק שהוא מתחיל מענווה, מהכפיפות של "נעשה ונשמע", שבה אנו אומרים לכוחות הרוחניים הפורצים: ישנם גם חוקים, שהוכתבו ישירות מיוצר כל... כפיפות לחוקים מבטיחה, בשלבים אלו לפחות, שהיצירה אכן תהיה טהורה. אנחנו ענווים מספיק כדי לדעת שיצירה, תרבותית ככל שתהיה, חייבת את החתימה ההלכתית/ רוחנית ואחר כך תתפרץ התרבות.