בוחרים מסלול המשך לאחר השמינית?

הנתונים העולים מתוך בדיקת הנושא של ההמשך של בוגרי השמיניות משנת תשס"א,מצביעים על מגמה ברורה של עלייה במספר הבוגרים שהולכים לישיבות גבוהות, הסדר ומכינות.במגזר הבנות , השירות הלאומי הוא המסלול המועדף על רוב הבוגרות, אך בשנתיים האחרונות מחד ענף המדרשות הגיע למספר שיא של כ1000 בנות הלומדות במדרשות, חלקן בשילוב ש"ל וחלקן ללא ש"ל, ומאידך בשנה האחרונה יש עליה במספר המתגייסות.

הציבור המכונה דתי לאומי מחולק למגזרים שונים. מהחדרלני"ק ועד המסורתי ביותר.רובו שולח את בניו ובנותיו למוסדות החינוך של החמ"ד- חינוך ממלכתי דתי. מהרשמי ועד לרשתות העצמאיות שנפתחו בעשורים האחרונים. כגון: נועם, מרחביה, צביה, וגם הפרטי כגון: מורשה, ועוד ישיבות קטנות אחרות. ישיבות תיכוניות, תיכוניים דתיים ומקיפים ומרכזי נוער ועוד.מחד לחמ"ד מגיע צל"ש, מפני שהוא מנסה לתת מענה לכל הביקושים שיש בציבור, ועל כך יישר כוח לכל המייסדים. מאידך אתה מצפה לראות את הביטוי לכך בכל מגזרי החיים, משהו חסר! במגזר החרדי מי שלא פרש בשלבים השונים נשאר נאמן לחינוך שקיבל. ה"נושרים" מוצאים את עצמם בכל האפשרויות בחברה. לעומת זו בציבור הד"תל הפיצול אדיר. גם פוליטית גם חברתית גם כלכלית. אפשר לומר שבציבור הזה יש מידגם מייצג בזעיר אנפין של כל החברה הישראלית בכל הנושאים הציבוריים. לפני מספר שנים דובר על כך ש123 אלף תלמידים מתחנכים בחמ"ד כולל את כל המסגרות מכיתה א' ועד יב'. בפועל מסיימים כל שנה 14 וחצי אלף שמיניסטים, בנים ובנות, את כיתה יב'. (במקביל בציבור הכללי מסיימים את כיתה יב' 65 אלף)

עד לפני כעשר שנים, הלכו כ 900 לישיבות הסדר, כמאתיים לישיבות גבוהות, וכ-700 למכינות, ועוד 200 לישיבות חרדיות, וכמאתיים לעתודה. כ2200 למסגרות אלו,והיתר רובו ככולו לצבא. היום, כעשר שנים לאחר שפועלות מסגרות כמו וולפסון בישיבות התיכוניות, ומעגלים בתיכונים הדתיים, המגמה השתנתה ועלתה בצורה מאוד משמעותית. נכון להיום, הולכים למעלה מ-1500 בחורים מסיימי שמינית לישיבות הסדר, כמעט כ500 בחורים לישיבות גבוהות, ויותר מ-800 למכינות קדם צבאיות ושלוחות 200.
(נתונים מדויקים לשלושה שנתונים באתר http://www.MAHO.co.il).  לישיבות חרדיות וכן לעתודה. קרוב ל3000 בוגרים. לאחר הגירוש הנפשע מגוש קטיף, התגברה ועלתה המגמה של הבחורים ללכת לישיבות הסדר וישיבות גבוהות, דווקא לישיבות שתמכו בפסיקתו של הרב שפירא זצ"ל, כמו בית אל ואלון מורה ופחות למכינות. ואין מקום לפרט כאן. גם במגזר הבנות, בעבר הלכו פחות מ20 אחוז לצבא,במסלולים שונים, ממסגרות של מורות חיילות ועד למסגרות של לוחמות. כיום המספרים הולכים וקטנים. אך נכון לסוף שנת הלימודים תשס"ט,מספר המתגייסות עולה.

איך מקבלים החלטה?
מרגע שעמדנו על דעתנו, אנו מקבלים החלטות "גורליות" יותר או "גורליות" פחות, ככל שאנו מתבגרים ועומדים ברשות עצמנו אנו נדרשים להחליט וההתלבטות קשה יותר כשההחלטה שאני צריך / צריכה לקבל, משמעותית מאוד לחיים שלי, לדוגמא ההחלטה למי להינשא – זו החלטה החייבת לנבוע מתוך שיקול דעת ואחריות הכוללת גם את ההרגשה האישית שלי. כך גם ההחלטה לאן אמשיך לאחר סיום השמינית במידה מסוימת היא החלטה די גורלית ומשמעותית מאוד על אף שזה לא תמיד נראה כך.

בקרב הבנים בוגרי הישיבות התיכוניות קיים מסלול די ברור אשר בו בדרך כלל הולכים לישיבת הסדר, ישיבה גבוהה או מכינה קדם-צבאית וזהו מסלול "כבוש" שהדרך בו כבר הֻתוותה ורבים צועדים בה. לרב ההתלבטות היא בין הישיבות הגבוהות למי שמחליט ללכת לישיבה גבוהה. יש כיום למעלה מ-20 ישיבות גבוהות מוכרות ושלוחות או סניפים שלהן. למי שמחליט ללכת לישיבת הסדר, נכון להיום יש לו מעל ל-50 אפשרויות לישיבות כאלה כאשר המגוון רחב ומציע כמעט את כל האפשרויות שבבסיסן השילוב של שנות ישיבה עם מסלול שירות צבאי כזה או אחר. מי שמחליט ללכת למקד"צ עומדות בפניו יותר מ-20 מכינות ביניהן צעירות וותיקות, יש יותר "מבוקשות", ויש שיותר זקוקות ל"גיוס" תלמידים.

קיים ויכוח בין מחנכים מה הגורם שהכי מכריע אצל תלמיד בבחירת ישיבה פלונית או אלמונית. הראשונים אומרים שהדבר שהכי חשוב עבור התלמיד זהו היחס האישי, התחושה האישית שלו, שבמקום שהוא נמצא תהיה התייחסות אישית אליו, אמיתית, יכולת לנהל שיחה מעבר ללימוד הרגיל, לדעת שיש מי שיקשיב לו, ולדעת שאפשר לשתף את הר"מ במה שעובר עליו ולשוחח עמו בנעימות מבלי להרגיש שהוא "גוזל" את זמנו. בחורים כאלה יבחרו בדרך כלל ישיבות קטנות שבהן יש עד 100 תלמידים ואז ר"מ של שיעור מתעסק רק עם 20 בחורים בשיעור והישיבה באווירה משפחתית נעימה. ויש אומרים כי הגורם המשפיע הוא לאן הולכים שאר "החבר'ה", לאן זורמים החבר'ה הדומיננטיים, או אלה שהתלמיד צמוד אליהם בשמינית וחברתם נעימה והולכים ביחד למקום מסוים. ואז תמצא שלשיעור א' בישיבה X מגיעים שמונה עד עשרה בחורים.או לישיבה אחרת מגיעים בין 70 ל90 תלמידים.וכן במכינות יש מכינה עם 120 תלמידים בשנה א ,ויש מכינה עם 10 תלמידים. ויש לכך יתרונות וחסרונות.

והאמת היא שששתי הגישות הללו הן גישה אחת. מפני שהתלמיד רואה את עצמו במרכז, ושואל את עצמו היכן יהיה לו הכי טוב, במסגרת שהוא ממילא החליט ללכת אליה, כגון ישיבת הסדר, וגם כשהוא מגיע לישיבה קטנה מספרית, עם יחס אישי, זה בונה אותו, וגם כשהולך עם קבוצת חברים הוא מרגיש שטוב לו כך, וכך הוא ייבנה, והכל לגיטימי.

סוג ההתלבטות של הבחורים נע בין מספר גורמים. אחרי שתלמיד מבין שללכת לישיבה זה חשוב כדי לבנות את הקומה הרוחנית שלו, ואת בניין האישיות שלו לכל החיים, והוא יודע שאת זה ניתן לעשות רק על ידי לימוד תורה, שהיא "חכמת הקודש הפועלת", שיש ללימוד תורה "תכונה מפעלית" שיכולה לשאת את האדם ותכונותיו לטובה, הוא רק שואל להיכן, וכמה שנים להקדיש לכך, שהרי יש עוד לעבור צבא, עתודה, לדאוג לפרנסה ולחתונה וכו'.

הרב קוק בעולת ראיה לומד מ"כי הם חיינו ואורך ימינו" שיש בביטוי זה שתי ענינים. שהתורה והמצוות הן חיינו ואורך ימינו. היינו זו ברכה אדירה, זו התחושה, "ההרגשה שמרגיש שנעשה לבבו יותר קרוב אל השי"ת ושמידותיו יותר מזוקקות וצרופות".זה הביטוי "חיינו", "אורך ימינו" – היא התועלת המגיעה משלמות הנשמה במה שנעלם ואינו נרגש כלל, אבל הוא מקנה לנשמה, קניין נשגב" (עולת ראיה חלק א עמוד תי"א) וזה כבר ענין פנימי יותר.

בלשוננו, לימוד תורה וקיום מצוות אמורים להביא אותנו להרגשה שאנו קרובים יותר לקב"ה, ומידותינו משתפרות.

בבחירה שלי ללכת לישיבה או למכינה,אני מבין שכדי להשלים את הקומה האישית שלי ,הקומה הרוחנית,לא מספיקות 12 שנות לימוד .אני ברצוני הולך למסגרת שתעשיר את עולמי הרוחני לפני שאני יוצא או יוצאת לחיים . אז יש מי שלימוד גמרא בעיון כל היום, עם סדר מוסר קצר, נותן לו את זה. ויש מי שצמא ללמוד גם תנ"ך וגם אמונה ועוד. יש סגנון ליטאי, וחסידי, מעורב ומשולב, העיקר שהלימוד יהיה חי ונושם וייתן גם מענה למה שמציק לי בשאלות של החיים הפרטיות והכלליות.

הפרמטרים נעים מסביב לכמה צירים:
א. האדם – ראש הישיבה או המכינה, צוות הרמי"ם מגיד השיעור וכל האנשים שמהם אני אמור לספוג תורה ויראת שמיים, מידות טובות, הדרכה לחיים במציאות . מהרמה הכי גבוהה של ר"ם שהוא "כמלאך ה' צבאות שיבקשו תורה מפיהו" (ע"פ מאמר הגמרא אם הרב כמלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו) עד הרמה של רב שגדול ממני במספר שנים בלבד אך יש לו ידע וניסיון להדריך אותי ולקדמני. יש ישיבות ותיקות עם צוות מיומן ויש חדשים לבקרים שקמו זה עתה עם סיבות שהמקום או הזמן גרמן, או סיבות אחרות.

התלמידים – האם אני מרגיש שייך כאן בישיבה או המכינה הזאת או שזה "גדול עליי". אמר לי בחור שרצה ללכת לצבא, והוא מתלבט בין מכינה להסדר באופן טבעי, "אני מחפש ישיבה שהבחורים אוהבים בה להתלבש טוב, ומעניין אותם דברים נוספים חוץ מגמרא, וישיבה קטנה ולא גדולה מספרית וכ'ו". חשוב לבחור ישיבה שהחברה מתאימה לך ונעים לך לשהות גם בשעות הפנאי עם החברים. אז ברוך ה', יש למעלה מעשרים ישיבות גבוהות ולמעלה מחמישים ישיבות הסדר ועוד כ-15 מכינות ויותר ועוד שלוחות – אז איזו ישיבה מתאימה לי? רצוי שהבחור ישהה בחברה נעימה לו ולא להרגיש כפוי במקום הזה.

ב. המיקום וגודל הישיבה – ישנן ישיבות ומכינות ברוך ה' כמעט בכל נקודה על מפת ארצנו הקטנה. נכון המשנה אומרת "הווה גולה למקום תורה" יש ישיבה טובה גם באילת, בקריית שמונה וגם במעלות. ואני גר בירושלים או במרכז ולחשוב כל פעם מספר שעות שאני נוסע וחוזר קצת מרתיע, וגם להורים יש לפעמים התנגדות. יש כאלה שלא רוצים ללמוד במסגרת בעיר אלא לצאת החוצה, ויש כאלה שדווקא רוצים ללמוד בהתנחלויות, לצרף את האידיאל של יישוב הארץ. הנכון לעניות דעתי זה שתשאל את עצמך היכן אני נבנה בצורה הטובה ביותר אחרי השקלול של כל הנתונים ולשם ללכת וללמוד. גם מספר הבחורים בישיבה/מכינה מהווה שיקול. יש יתרונות וחסרונות לישיבה גדולה מספרית – היתרון בישיבה גדולה שקיימת אווירה חזקה של לימוד באולם בית המדרש, עוצמה של תורה, וקל ה' בכוח, תורה בהמון יש לה מימד נוסף מאידך החיסרון שחלק מהבחורים הולכים לאיבוד בתוך מאות התלמידים בבית המדרש ולא מוצאים את מקומם הפרטי. לעומת זאת, ישיבה קטנה, היחס בה יותר אישי ואפשר להגיע אל הר"ם יותר בקלות, אווירה יותר משפחתית. מספרית, ישיבה קטנה היא בסביבות ה-70 תלמידים. בינונית עד 150 תלמידים. 200 ומעלה זה כבר ישיבה גדולה.

שיקולים נוספים בפעם הבאה ושתהיה לנו בחירה בישיבה נכונה.

"אין שמחה כהתרת הספקות"