close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

האירוזויון ומלחמת התרבויות

הרב יניב חניא  כא אייר, תשעט  5/26/2019

במדינה הסמוכה, תל אביב, חגגו את האירווזיון... מה זה אומר על מלחמת התרבויות בארץ

תגיות:
בתוך מטולטלת הרגשות שעובר כמעט כל דתי לאומי ביחס למדינה, ראשית צמיחת גאולתנו, בשנים האחרונות (כלומר- מאז אוסלו, בערך?)... יש מקום של כבוד לתקופת ה"ימים הלאומיים". החל מפחות או יותר יום השואה ועד ליום ירושלים. בימים אלו ה"נטיה התרבותית" היא לכיוון תחושת התרחקות מתפיסת עולם חרדית והתחברות ללאומיות... ועד כמה שנרגיש תחושות קשות כלפי ראשית הצמיחה, עדיין תחושת הביחד, ההישגים המדהימים, שותפות הגורל עם הציבור החילוני, מנצחים. רגשות של "אולי הבדלי תרבות וגישה, אבל כולנו עם אחד, מצליח ומאוחד", במדינה מאוד מאוד מוצלחת. שמצליחה להרגיז את כולם במידה שווה. ובאמת, איך אפשר לחשוב כמו החרדים מול ניצחונות הרוח של מדינת היהודים?

השנה, כך נדמה, הועמדו תחושות האחדות הללו במבחן "סנדוויץ" קשה ביותר. מצד אחד הבחירות, שמעצם טבען זורעות פירוד והדגשת המפלג... ומצד שני- תחרות השירים האירופית שנחגגה במדינה הסמוכה- תל אביב.

אז מילא חוסר הצניעות המשווע, הן במובן הקלאסי של (בלי) הבגדים והן במובן של ה"גאווה", הרעש והצלצולים, הזיקוקים והאווירה של "להרשים בכל מחיר". "מילא" חילול השבת המדהים, הכפוי של אלפי (עשרות אלפי?) יהודים, כי ה"תרבות מחייבת". מילא אפילו שהשיר "שלנו" היה בשפה אחרת, "תרבותית" יותר. ומילא ש, בניגוד לאירועי ספורט לדוגמא, אף אחד מהאנשים שאני מכיר/ דיברתי/ קשורים אלי... אפילו לא התעניין בשניה מהמופע שבו הושקעו מיליונים רבים כל כך. מילא כל זה.

לי, לפחות, הכי הפריעה ההתרגשות. הקולות הנרגשים, הדיווחים הבלתי פוסקים, הפריצות לשידור ("המטוס של מדונה עומד להמריא עוד חמש דקות". "המטוס של מדונה המריא", "המטוס של מדונה באוויר כבר 37 דקות". "המטוס של..."). תחושה של שכרון חושים מטורף, של התרגשות בלתי נשלטת, שנשלטת למעשה על ידי קומץ מעצבי דעה, אבל מצליחה לסחוף אומה. וכל מי שלא בעסק, ושנכנע, כמוני, ליצר ופותח את הרדיו בנסיעות... תחושה של קבס כזה במעלה הסרעפת. של "כולם השתגעו". תחושה בשיפולי הבטן שהיא הרבה מעבר ל"התרבות הזו לא לנו..." כמילותיו של עדי רן. אלא של תחושה של ניתוק מוחלט מהתרבות הזו. אבל לא רק ניתוק- רצון בניתוק. רצון לא להיות חלק מכל זה, מהטירוף ומהנערות הצורחות לאלילים של תרבות זרה (ופריצה חדשותית- המטוס של מדונה נחת אמנם, לפני 14 דקות, אבל עדיין לא הוחלט סופית אם ישלמו לה 1.3 מיליון או 1.5 מיליון על שיר... נמשיך לעדכן).

שבוע שלם של שאלה אמונית גדולה. של בירור עמוק של הדרך המשותפת עם התרבות המערבית הזו, שדפקה בדלתה של המדינה השכנה וכבשה אותה. או אפילו נכבשה על ידה, כי כבר לא ברור איפה הטירוף מתחיל והאם הוא זולג מאיתנו לעמים או מהם אלינו. ובפנים בלב, כל כך שמחתי שהיו כמה חרדים, "קיצוניים", שהפגינו למען השבת ולפחות ביטאו, קצת, את אותו רצון להקיא שפקד אותי בכל פעם ששמעתי על התחרות. לפחות עדיין יש מי שחש ומביע איך שהוא את הרגשות הפגועים של התרבות האחרת.

השבוע, ביום חמישי, פקדו כמיליון איש את קבר רשב"י במירון. תרבות מול תרבות, דרך מול דרך... והשאלה המתחזקת כל הזמן היא האם בכלל יש מקום וגשר בין שתי הדרכים. ולאן אני, אנחנו, שייכים. האירויזיון מוכיח שהתרבות הזו לא לנו... ובא לי להקיא, אבל איך והאם ניתן בכל זאת להכיל אחד את השני, אפילו בין יום השואה ליום ירושלים.
הוסף תגובה
צילום: צילום מסך יו טיוב
הדפס את המאמר
המלץ לחבר
הגדל /הקטן טקסט
שמור קישור
שם השולח
תוכן ההודעה