close
ראשי
יומן שורש
שורש טי.וי
שורש ספרים
דואר
שורש לזכות
חנות
שומר מסך
שורש פודקסט, הסכתים
ראשי
מגזין
שאל את הרב
בלוגים
ראשי
//
מגזין
//
מאמרים
//
סיפורי גולשים

יום אחד, בתשעה באב...

לפני שנה וקצת קרא לי משהו מוזר, בתשעה באב, ניגנתי בלילה ומשום מה (אני לא יכול לומר היום למה)- לא אכלתי. ביום הלכתי לישון וקמתי בערך בארבע. בגלל אבא שלי ידעתי שזה תשעה באב (השלמנו כבר כשהייתי בגיל 23, הרבה לפני האירוע).

שרון  כ אלול, תשסד  06/09/2004
יום אחד, בתשעה באב...

בגיל 17, אבא שלי חזר בתשובה. לא במובן המלא של המילה, אבל הוא שם כיפה והיה הולך לבית כנסת בשבתות שבהן לא נסענו לים. גם מבחינה פנימית הוא לא ממש השתנה... המשיך להתנהג בערך אותו דבר, ולאו דווקא במובן החיובי.
מאוד לא אהבתי את השבתות שבהן הייתי מוכרח ללכת לבית כנסת, אומנם היה לי כבוד לאבא שלי אבל עדיין לא מצאתי את עצמי שם, ובכלל כל העניין של החזרה בתשובה היה נראה לי כשיגעון. אחרי כמה ויכוחים סוערים, ואחרי שהבשילה בי הסלידה, עזבתי את הבית. ידעתי לנגן וזה נתן לי מקור פרנסה, וכך הסתובבתי בפאבים של תל אביב במשך שנה.


.. אחרי שנה, גם כדי לברוח מהגיוס, נסעתי לאמסטרדם, לא יודע למה דווקא לשם, אבל אני בהחלט יודע שהעיר הזאת היא אחת מבירות התועבה של אירופה. משהו באופי ההולנדי הרגוע כל כך לכאורה, מתפרק בלילות, במועדונים האפלים, במקדשי המין (כן, יש דבר כזה...), במזוכיזם, ברוק הכבד ובסמים, שהקלים שבהם מותרים בהולנד.

אני לא אאריך בכל הדברים שהתנסיתי בהם שם. כששואלים אותי אני תמיד עונה שאני סומך על מה שאמרו החכמים ש"זדונות הופכים לזכויות", ועל זה אני בונה, כי אחרת... טעמתי מכל מה שהיה לאמסטרדם להציע, בכל מובן ועניין. ניגנתי בלילות והתפרעתי כמו שרק שם אפשר. ללא גבולות.

במובן מסויים אני יכול היום לשחזר דבר אחד, אומנם לא חלף הרבה זמן מאז שחזרתי בתשובה, אבל דבר אחד שלמדתי לא מזמן ממש ברור לי לחלוטין, מה שרשום ש"אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". אני לא חושב שמדובר ב"שיגעון", כמו שאולי הרבה חושבים. מדובר על משהו פנימי הרבה יותר, אולי על מין אובדן שפיות זמנית, אבל לא במובן של "השתגעות", הדברים החמורים ביותר קורים לך כשאתה לא חושב. שוב, אתה יכול לעשות אחד ועוד אחד ואולי גם לנגן מקצב מדוייק ולכוון את הבס, אבל יש איזה משהו באוויר, שהוא די רצוני, שבו אתה מאבד את החשיבה. זה גם אולי מה שכל כך כיף בלהשתכר (ואני לא אגיד יותר מזה...), יש בעניין אובדן, רצוני, של יכולת החשיבה. ראיתי בנות שבאו למועדון ועשו בהשפעת אלכוהול דברים שהיום מסמרים את שערי (האמת שכבר אז, אבל אז לא חשבתי שזה נקרא "סימור שיער") ובבוקר הן היו בוכות על זה, בוכות באמת, מן בכי נואש כזה... ואחרי שבוע- משתכרות שוב. אני לא יכול להסביר את זה או ממש לתאר את זה במילים, אבל יש מין דבר כזה שמשתלט לך על הלב, תחושה קרה כזו, ואתה בטוח שהדרך היחידה לצאת מזה היא להשתגע... ואז אתה משתגע, ברצינות.

אני לא חושב שבימים ההם הרגשתי איזה נקיפות מצפון, לא הגעתי לכך, ואירוע רדף אירוע, אבל אני כן יכול להעיד שאף פעם לא הייתי שמח, הייתי משתולל, עשינו כל מה שאפשר לדמיין וגם מה שאי אפשר- ובכל זאת הכל היה מתוך עצב כזה, רוגז על העולם, מין הרגשה כזו שכל מה שתעשה לא יגיע אף פעם לכלום ולכן (באופן מוזר) המפלט היחידי שלך הוא הכלום... אני יכול לומר, היום, שהתחושה הריקנית בבוקר היא יותר גרועה מהתחושה של הלילה. אף פעם לא תגיע לשיא שהיה לך בפעם הראשונה ואתה מתוסכל מזה... אתה שונא את הסיגריות, את הריח של הבנות, את ההולנדים ואת הישראלים, את היהודים ואת הגויים. ואז אתה עושה, שוב במין כפיה פנימית כזאת, משהו שאתה יודע שמחר תסתכל עליו בבוז.

בסוף חזרתי לארץ, אחרי כמה שנים, ואני מעיד שתל אביב, אם יודעים איפה לחפש, יכולה להיות בדיוק כמו אמסטרדם, ובמובן מסויים יותר. כי כאן יש גם את השינאה הפוליטית, מה שבאמסטרדם לא מעניינת אותך הפוליטיקה בכלל.
המשכתי לנגן, להשתגע וטעמתי מהכל, מכל מה ש"היה לחיים להציע" כמו שקראתי לזה אז.

לפני שנה וקצת קרא לי משהו מוזר, בתשעה באב, ניגנתי בלילה ומשום מה (אני לא יכול לומר היום למה)- לא אכלתי. ביום הלכתי לישון וקמתי בערך בארבע. בגלל אבא שלי ידעתי שזה תשעה באב (השלמנו כבר כשהייתי בגיל 23, הרבה לפני האירוע). כשהתחלתי לבשל לי ארוחה, אמרתי לעצמי, אולי אני לא אוכל? כבר ממילא ארבע. וממש הצחקתי את עצמי, ברצינות. אני לא חושב שהיתה עבירה בתורה שלא עברתי עליה אז, וביום כיפור נגנתי עם כמה חברים במסיבת חוף לא לבושה במיוחד. ובכל זאת, לא אכלתי. אני לא יכול להסביר את זה בשום צורה... אבל אכלתי את הארוחה רק אחרי צאת הצום. אני לא ממש זוכר איפה הייתי אז, ואיך התגברתי, אבל פשוט לא אכלתי.

וזהו. מאז השתנה עולמי. אני מתאר לעצמי שאתם לא יכולים להאמין לסיפור שלי, ושקשה להבין את זה, אבל את השבת הבאה עשיתי בבית, והלכתי לבית כנסת. בשבת אחרי זה לא עישנתי, אחר כך הלכתי לכל התפילות... ופשוט כל העולם הקודם שלי נעלם. לא היה. התחלתי ללמוד קצת, אצל חסידי ברסלב, והחיים השתנו לחלוטין.

אני לא יודע מה בדיוק היה העניין, אין לי סיפורים על התלבטויות, על קשיים, או על אימא חולה. פשוט צמתי צום אחד, ומשם הלכתי בלי להסתכל אחורה. 

דווקא בגלל שהשינוי היה כל כך קיצוני, ודווקא בגלל שלא היו לא סיבות נגלות לעיין, הרי שלא ממש האמנתי בעצמי. פחדתי פחד מוות שאני אפול חזרה, וגם מאוד התביישתי בכל הדברים שעשיתי בעבר (אני חושב שזאת הסיבה שהלכתי דווקא לברסלב, כי שם די קיבלו את זה). 
לסיכום, אם כי זאת לא הנקודה המרכזית, אני רוצה לספר שלפני זמן לא רב עמדתי בניסיון גדול, שאני מרגיש שהוא זה שהוכיח לי עצמי שאני רציני. 

אני לא יודע למה אני מספר לכם את הסיפור הזה (הסיפור אמיתי עד אחרון פרטיו). אולי בגלל שאני רוצה שתבינו מה יכול לעשות צום אחד, אפילו בלי כוונה. אולי בגלל שאני רוצה שתבינו שאחרי שעוברים את הניסיון הראשון, רק מגיע הניסיון הקשה יותר, והקשה יותר... והסיוע משמיים מפסיק די מהר. אולי בגלל שרציתי שתבינו את התחושה של מישהו שטעם הכל בחיים ועדיין לא מצא רוגע יותר מלהגיד תהילים באומן. ואלי סתם רציתי לפרוק מעל הלב... אני מקווה שהסיפור יועיל למישהו.

המלץ לחבר
הוסף תגובה
הוסף תגובה
עוד משרון
עוד בנושא סיפורי גולשים"מכת המחץ- סיפור על מכה ששינתה את החיים"כמעט הרגתי שמונה אנשיםנועם בלי שיער/ אחות של נועם
כתבות נוספות
תיכף אשוב, שוב?
איך שבים בתשובה?
כותנות אור
דרושות כתפיים רחבות
תגובות