תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דוארהרשמה/ התחברות

סיפורים על אסיפת מנין

הרב יניב חניא  כד סיוון, תשעו  6/30/2016

לעמוד על המדרכה מידי יום כדי לאסוף מנין. והתובנות שלומדים מזה על תפילה

תגיות:
את חטאי אני מזכיר היום. בתור "רב בית כנסת" בעיירה קטנה, התפקיד המרכזי שלי
לא נוגע לדרשות או להכרעות הלכתיות עמקות, אלא דווקא ל(קריאה בתורה בשבת ו...) חיפוש מניין. מידי יום ביומו, במשך עשר השנים האחרונות אני עומד על הכביש ליד הבית כנסת בשעות מנחה וערבית ומחפש את ה"שביעי, שמיני, תשיעי וכמובן את העשירי למניין".  המצב הגיע עד כדי כך שאנשים קובעים את סדר היום שלהם לפי השעה שאני יוצא מהבית כנסת לרחוב... ואם יום אחד אני בנסיעה או לא מגיע, השכנות מהבניין הקרוב מתקשרות בבהלה לאמא שלי לשאול מה קרה. וְ... (זו עובדה אמיתית!!) אם במקרה יש אזכרה או אירוע ואני לא צריך לחפש מניין, אז אנשים מהשכונה מתלוננים ש"היום שכחתי להתפלל מנחה, כי לא ראיתי אותך עומד בחוץ. זה לא בסדר".

כל זה נאמר וסופר רק כדי להסביר מדוע אני מחשיב את עצמי כ"מומחה למניינים". אני יודע לזהות ממרחקים עצומים האם המתקרב הוא פוטנציאל להשלמות, מי יגיד לי לא באלגנטיות, מי יחצה את הרחוב כדי שלא לעמוד באי הנעימות, מי בדיוק בדרך להתבודדות ולכן הוא יכול להתפלל ומי יכנס בשמחה (רמז למתחילים- זה לא קשור בכלל להימצאות/ גודל/ צבע/ סוג הכיפה או הימצאות/ גודל/ סוג/ צבע הזקן... זה עניין של תקשור כמעט רוחני בין מחפש המניין למשלים הפוטנציאלי). וכמומחה למניינים השנים הללו על המדרכה גם לימדו אותי על חשיבות המניין. המניין והתפילה בציבור הם צורך ברזלי, והם יסוד מוסד בחיינו. אי אפשר ואין מקום להשוות תפילה בבית, שאולי הלכתית היא מותרת לחלוטין, לכך שאדם יוצא, בא לבית כנסת, פוגש אנשים וקצת קצת יוצא מהבועה שלו לרוחניות. וזה לא קשור כמעט לשאלת ה"האם אמרת יהא שמיה רבא, או קדושה במניין". זה חשוב, בוודאי, אולם יותר חשוב מזה זו העבודה הרוחנית עצמה- של היציאה מהבית, של הקדשת הזמן, של להיות חלק... ואז, באמת אולי פחות חשוב האם התפילה התקבלה או לא, או אם התפללת על משהו ספציפי וקרה בדיוק הפוך. כי אתה (!) התקדמת, קצת.

פעם סיפר לי מישהו מהבית כנסת, יהודי די פשוט ולא "רבני", שהוא התוודע לחשיבות התפילה דווקא בשירות מילואים מסויים. באותו זמן היה איתו באוהל חייל אחר שנהג ל"פתוח" את הבוקר בשליחת יד עיוורת מהשק"ש, חיטוט עיוור בתיק, שליפת חבילת וופלים ומשיכתם לתוך השק- "כדי להתעורר". "ואז", סיפר לי החבר מהבית כנסת, "פתאום חשבתי על עצמי שחייב (כן, חייב, זו לא מילה גסה), לצאת מהשק"ש, ליטול ידיים, לשים תפילין בבוץ ובקור ופתאום לדבר על בית המקדש, על האבות הקדושים, על רפואה, גאולה, עם ישראל, שופטים... זה הפחיד אותי, אבל רומם קצת". המניין ותפקידו משנים אותנו ולוקחים אותנו, קצת, קדימה, לעולמות אחרים. ובכך, אין דומה מי שקם מוקדם, נניח בשמונה, ומתחיל את היום כשעוד הוא טרי ובוהק מעט, במשהו רוחני. למי שמסתובב במיטה ובקושי נשלף ממנה. ובואו נעזוב לרגע את העולם הבא או את השאלה האם אני אזכה בלוטו בעקבות התפילה שלי... השאלה החשובה יותר היא איפה אני לפני ואחרי שהייתי חלק ממניין של יהודים שמתפללים להשם. גם אם ניקרתי כל התפילה.

ואם נחזור לרגע למדרכה ליד הבית כנסת שלי (ואם אתם באיזור, אנחנו מתחילים מנחה, רשמית, פחות או יותר רבע שעה לפני השקיעה, אבל כמעט תמיד קשה למצוא עשירי, אז יש יותר זמן)- הרבה מאוד פעמים התקשרתי לאנשים, שלפתי אותו מהעבודה, מהסרט, מהמחשב... ובגלל שהם אנשים טובים ומכבדים הם באו בחוסר רצון גדול, לעיתים אפילו בכעס מסויים. ואחר כך ניגשו והודו לי. "תשמע, שלפת אותי ברגע הכי לא מתאים... ממש לא התאים לי לצאת עכשיו. אה... תודה". זו אמת בעולמנו המודרני- הזמן הזה של "התכנסות חברתית לצורך רוחני", במילים אקדמיות, הוא תענוג צרוף. למרות שצריך להיות אנין טעם כדי להנות ממנו באמת, למרות שכל כך קשה לצאת מהמיטה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה