שמות פרק כב'

מאת: אלי בראשי

פש(ו)ט הפרק:
המשך פירוט המשפטים ש-ה' מצווה את ישראל:

אם גנב פורץ בסתר לתוך ביתו של האדם- ובעל הבית הכהו והרג אותו- אין זה נחשב כרציחה ובעל הבית זכאי. אך אם ברור לבעל הבית שגנב זה לא יהרוג אותו אסור לו להרגו, אלא הגנב ישלם פי שניים ממה שגנב- ואם אין לו יימכר לעבדות ובסכום התשלום ייפרע חובו. אם למרות זאת בעל הבית הרג את הגנב- זה נחשב כרציחה ובעל הבית יהרג בסיף. מי שבהמתו הלכה לשדה אחר ואכלה מהשדה, צריך לשלם על זה, ואם אין לו כסף, ייתן מהשדות המשובחות שלו לניזק. אדם אחראי על אש שהתפשטה משדהו,

וצריך לשלם על הנזק שנגרם לאחרים. מי שנתן לחברו לשמור על חפצים בחינם, ונגנבו החפצים: אם נמצא הגנב- הוא צריך לשלם כפל, ואם לא נמצא הגנב השומר צריך להישבע שהוא לא גנב, ופטור מהגניבה, ואם הורשע בגניבה ישלם כפול ממה שגנב. מי ששילם לחברו כדי שישמור על חפציו או בע"ח שלו, ולא שמר עליהם כנצרך ונשברו או מתו באונס, ישבע שלא גנב לו את החפצים, ופטור מלשלם על זה. אם החפצים נגנבו מהשומר- חייב לשלם. ואם נטרף בעל החיים- יביא עדים שראו את בעל החיים נטרף- ולא ישלם. מי ששאל מחברו חפץ, ונשבר או מת באונס, ישלם השואל למשאיל שווי החפץ. ואם האדם שכר את החפץ ונשבר או מת באונס- דינו כשומר שכר שפטור במקרי אונס. אדם שפיתה קטנה ושכב עימה- אם היא רוצה להתחתן עמו עליו לשאת אותה לו לאישה, ואם אביה לא מעוניין שתינשא עימו ישלם לאביה סכום הנדוניה. מכשפה ומכשף, השוכב עם בהמה, וכן הזובח לאלוקים אחרים  - צריכים להיהרג. אסור להעליב גר או להונותו בממון, אסור לענות יתום ואלמנה וכל נזקק, קול צעקתו מגיע אל ה'. מי שמלוה כסף לעני- לא ילחץ עליו להשיב לו את החוב, ולא ילווה לו בריבית, ואם ההלוואה נעשתה תמורת משכון כגון בגד הלילה או היום שלו- צריך לתת לו את זה בזמן שהוא צריך את הבגד. אסור לקלל את ה' ואת הדיינים. אדם צריך להקפיד לקיים מצוות ביכורים, תרומות ומעשרות, פדיון בכור- מהאדם ומהבהמה. אסור לאכול בשר לא כשר.

מעמיקים מבט:
מיד לאחר ההתגלות האלוקית העליונה במתן תורה בחר ה' להורות לבני ישראל דווקא את יסוד המשפט שבין אדם לחברו, תוך הדגשה שמצוות אלו הם חלק מהתורה העליונה שבאה מסיני, ולא עניין אנושי בלבד, השווה בין ישראל לאומות העולם. דווקא לאחר התגלות אלוקית עליונה עלולים בני ישראל להתפעל רק מרוחניות עליונה ולשכוח את האנושיות הפשוטה ואת מערכת היחסים היומיומית בין אדם לחברו. האור העליון עלול לסנוור כל כך עד שבתוך הנפש ייווצר זלזול בדברים הפעוטים של צרכי החבר והשכן. במעמקי הנפש פנימה יש 'אפליה' למצוות שבין אדם למקום לעומת מצוות שבין אדם לחברו. את הקדושה הגדולה אנו מרגישים במצוות שבין אדם למקום, ואילו מצוות שבין אדם לחברו ,כשמן כן הן, כביכול כעניין שביני לבין החבר בלבד בלי קשר לקב"ה. דבר זה גורם לפעמים למצוא אדם שמהדר במצווה של בין אדם למקום תוך כדי שהוא ממש רומס מצווה של בין אדם לחברו. והנה אנו רואים שלא כן הוא- מצוות שבין אדם לחברו הן חלק בלתי נפרד מהתורה, עד כדי כך שמיד לאחר מעמד הר סיני בא ה' ומדגיש דווקא את המצוות האלו, תוך ציון של וא"ו החיבור – "ואלה המשפטים.."- זהו המשך ישיר של התגלות התורה ממרומים, העוצמה האלוקית במצוות אלו איננה פחותה מיתר המצוות. בין אדם לחברו ובין אדם למקום אחד הוא, ושניהם צדדים שונים של בין אדם למקום, האחד מתמקד באלוקות המתגלת במרומים, והשני- באלוקות הניבטת מתוך הארץ בעצמה, מתוך גופם של העולמות הגשמיים.