close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

בוצין בוצין מקטפיה ידיע

הרב יניב חניאיח שבט, תשפא31/01/2021
פרק ה מתוך הספר לדרכם של אביי ורבא
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק ה מתוך הספר לדרכם של אביי ורבא

תגיות:

הגמרא במסכת ברכות מח. מספרת:

"אביי ורבא הוו יתבי קמי דרבה, אמר להו רבה, למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא, ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרוויכו רבנן הוויתו, היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע".

[תרגום: אביי ורבא היו יושבים לפני רבה, שאל אותם: למי מברכים? אמרו לו לקב"ה, (שאל אותם) והקב"ה איפה יושב? רבא הצביע על הגג, אביי יצא החוצה והראה כלפי השמיים. אמר להם רבה: שניכם תהיו רבנים. וזהו הביטוי השגור בפי האנשים: דלעת -


כבר מהקן שלה ידוע מה יהיה טיבה].

בסיפור זה על אביי ורבא בקטנותם הכיר בהם רבה שלגדולות נועדו, לכל אחד מהם היתה כבר בגיל זה הסתכלות על העולם, וזו העידה עליהם שכל אחד מהם יצמח בדרכו שלו עד שיהיה 'רב' - "תרוויכו רבנן הוויתו".

הרב קוק בעין איה על אתר, מסביר את הסיפור (ההדגשות הינן שלי ואינן מופיעות במקור):

 "הנטיה הטבעית לדעת אלוקים מתגלה ביותר בתור רגש פנימי אצל אנשי שם המצויינים, ויותר מזה שגם כללות הדרכים הפרטיים שבידיעת הדרישה האלוקית שמתחלקים חכמי לב בהיותם באים בימים, סיבת החלוקה היא נטועה בנפש מראש. ובאשר ישנם חכמים שמגמתם בדעת האלוקים היא על פי הדברים המשועריםוהמוגבלים, כמו על ידי בירור החכמות בדברים המוחשים לאמתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה, ובזה ימצאו עצמם דבקים בקונם ויודעים את שמו יתברך. וישנם כאלה שמטבע נפשם אינם יכולים להסתפק בדרישת הדברים המוגבלים, והם מתרוממים לשוטט ברעיונות בהכרת רוממות אל יתברך בהשערה פנימית בהגיון נעלה... על כן רבא אחוי לשמיה טללא, כי היתה נטייתו אל שקידת התורה ודרישת כלאמת בפרטיהם המוגבלים ובזה יבא להכרת קונו יתברך, וזאת הנטייה משלה בנפשו גם בילדות, למצא מנוחה גם כן בצל אוהל, ובזה יבא אל המנוחה והתעודה הרוממה. אביי אמנם שאף אל הרחבת הידיעה בההכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלהמכל גבול, ודחקו טבעו הפנימי לבטא רגשות נפשו ב'רחמנא היכי יתיב' – על ידי דנפיק לברא ואחוי כלפי שמיא, אל מרחב אין קץ... וסעד לדבר אמרם ז"ל (ר"ה יח.) "רבא עסק בתורה - חי ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמ"ח - חי שיתין שנין". כי האיש שמתנשא אל מרחב גדול בשאיפות רעיונו לא יוכל לכלא את רוחו רק בשלמות אחת, וכשם שמתפשט הוא לכל דרכי הדרישה כך הוא מתרומם גם כן לכל ענפי השלמות. על כן לפי תכונתו לא מנעתו עסק גמ"ח ועירוב הבריות מההשתלמות שלפי טבע נפשו שמצאה בהגיון הפנימי. אבל רבא מצא בתורת ה' חפצו ולא היה אפשר לו להפרד מאהבתה של תורה ששגה באהבתה עד אין קץ. כי רק בה מצא אושרו ותעודתו היותר גבוהה בקדושתה. ויוכל היות שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב להחכמה המעשית, על כן לענין הלכה יוכל להיות מכוון יותר שתהיה הלכה כמותו. על כן אמרו עליו על ר' מאיר שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו - ועל כן לא קבעו הלכה כמותו. ומפני זה הטעם הלכה גם כן כרבא לגבי אביי. אף על פי ששתי הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה - ודרך הקודש יקרא להם, אבל המותפשת יותר אל הידיעה הפשוטה המוגבלת היא קרובה לההנהגה המעשית לקבוע על ידה ההלכה. ואולי מפני זה אין ההלכות נחתכות על פי ידיעת הנבואה כי אם על פי החכמה המוגבלת על פי ערכיה של תורה ההלכות החתוכות וקבועות".

הרב קוק משתמש בסיפור שבמסכת ברכות כדי להגדיר את שיטות הנפש של אביי ורבא: רבא, בהצביעו על גג הבית, ביטא את נטיית נפשו לדברים 'משוערים ומוגבלים'. רבא מוצא את האלוקים בגג הבית, קרוב ונראה לעין, מוחשי ומציאותי. ההגדרות הן חדות וחתוכות, מוכחות ומוצקות. לא אל הפלפול הוא נושא את נפשו, אל ההגדרות השכליות הבלתי מציאותיות, הטוחנות הרים זה בזה וניתנות לפירכא בהגדרה שיכלית הפוכה, אלא אל המילים הכתובות, מילה כפשוטה, מסורת מוצקה ומקובלת מן הדורות הקודמים - שאותה ניתן לראות ועל פיה ניתן לקבוע הלכה בביסוס.

אביי, נפשו נוטה לכיוון אחר. הוא מוצא את האלוקים בשמיים החיצונים, העמוקים, הבלתי מוגדרים, מלאי הרבדים והגבהים. אמנם הרחוקים ממנו בגבהם, אבל המאפשרים מרחב תימרון שכלי נרחב, הכולל בתוכו גם הרחבות נוספות על התורה המסורה המקובלת, ואפילו גישה אל ענייני החיים האחרים מלבד התורה - כגמילות חסדים.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה