מגילת ספר- על מגילת איכה

במרכזו של פרק לו בספר ירמיה עומדת "מגילת ספר". האירוע מתרחש במהלך השנה הרביעית והחמישית למלכות יהויקים, מה שאומר שאנו עומדים כשמונה עשרה ושבע עשרה שנים לפני חורבן ירושלים. וכך מצווה ה' את ירמיהו:

קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ

אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם:

לא תמיד מספיק לדרוש דרשות, לכנס כינוסים ולנאום בהם, לעיתים צריך לחרוט את הדברים בעט ברזל ובציפורן שמיר על מגלת ספר, על מנת שהדברים הנוקבים יעמדו לפני ההנהגה והעם, ויעידו בפניהם פעם אחר פעם על מצבם החמור שעומד להביא עליהם חורבן נורא, אם לא ישובו בתשובה. ירמיהו קורא לתלמידו הנאמן ברוך בן נריה הסופר ומבקש ממנו לכתוב מפיו את המגילה. כמובן, כל זה מתבצע במקום מסתור מפני המלך שרוצה לשים את ידו על נביא החורבן.

ברוך בן נריה, על פי הנחייתו של ירמיהו, מצפה לשעת הכושר שתאפשר לו לקרוא את המגילה בפני ההנהגה והעם, על מנת להעניק להם הזדמנות לקבל את הדברים, לתקן דרכיהם ולשוב בתשובה. שעת הכושר באה שנה לאחר מכן, בחודש כסליו, שעה שירושלים מתאספת ליום צום ותפילה בשל המצב המדיני הקשה והתגברות ניצחונותיו של נבוכדנצר. הנה השתלשלות הדברים, כפי שמתוארים בהמשך הפרק:

וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית ד' בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ד' הֶחָדָשׁ בְּאָזְנֵי כָּל הָעָם: וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן אֶת כָּל דִּבְרֵי ד' מֵעַל הַסֵּפֶר: וַיֵּרֶד בֵּית הַמֶּלֶךְ עַל לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר וְהִנֵּה שָׁם כָּל הַשָּׂרִים יוֹשְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וּגְמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן חֲנַנְיָהוּ וְכָל הַשָּׂרִים: וַיַּגֵּד לָהֶם מִכָיְהוּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמֵעַ בִּקְרֹא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר בְּאָזְנֵי הָעָם: וַיִּשְׁלְחוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ אֶת יְהוּדִי בֶּן נְתַנְיָהוּ בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן כּוּשִׁי לֵאמֹר הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ אֶת הַמְּגִלָּה בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֵׁב נָא וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ וַיִּקְרָא בָרוּךְ בְּאָזְנֵיהֶם: וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת כָּל הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ אֶל בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

נראה שדברי המגילה הצליחו לזעזע את שרי המלך והעם, עד כדי כך שהם נחושים להביא את הדברים בפני המלך. נדלג כמה פסוקים ונראה מה מתרחש אצל המלך:

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוּדִי לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח:

הקור הירושלמי בעיצומו של החורף, חודש כסליו, מציב את האח הבוערת בתפאורת החדר. אך החום האמיתי בחדר הוא חמתו של המלך. אחרי כל שלוש-ארבע פסוקים/עמודות (=דלתות) שהיהודי קורא מן המגילה, המלך אינו מתאפק וקורע אותן בחמתו ומשליכן לאש. אולם התעלמות מנורות האזהרה או שבירתן לא פותרת את הבעיות השורשיות!

לכן ירמיהו מצטווה לכתוב מחדש את המגילה, ואל יהויקים עליו למסור את הדברים הבאים:

וְעַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ד' אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא יָבוֹא מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: לָכֵן כֹּה אָמַר ד' עַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה: וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ וְעַל עֲבָדָיו אֶת עֲוֹנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם וְאֶל אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ:

בסופו של דבר חוזר ירמיהו למשימת המגילה, ובכך נחתם סיפורנו:

וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה:

הדבר המפתיע בסיפור זה הוא דווקא נתון חשוב שחז"ל מציינים במסכת מועד קטן (דף כו). מגילת הספר שבה עוסק סיפורנו היא היא מגילת איכה! אלא שהדברים מפתיעים ביותר – הלא מגילת איכה כתובה כתיאור מציאותי של מראה עיני הנביא, ואילו המגילה של סיפורנו נכתבה שבע עשרה שנים לפני החורבן?!

כאן מתחיל הענין האמיתי.

מגילת איכה איננה תיאור מציאות. ירמיהו, כשאר נביאים, אינו צריך לראות את הדברים בעיניים כדי להבין מהי המחלה הרוחנית והמוסרית שעלולה להביא לתוצאות המרות. את התוצאות המרות הוא רואה הרבה לפני התרחשותן. עבורו הם קיימות בצורה המוחשית ביותר שנים לפני שיתרחשו בפועל.

אם נעמיק יותר, נשים לב לכך שמגילת הספר – מגילת איכה – כתובה בצורה כל כך מסודרת, כך שרוב הפרקים כתובים על פי סדר הא-ב. שמא ניתן לומר שהיכולת לכתוב קינה בצורה כל כך מסודרת נובעת מכך שהיא נכתבה בעצם לפני התרחשות הקטסטרופה...!

זאת ועוד, כתיבת הקינות (מגילת איכה נקראת בפי חז"ל "ספר קינות") על פי סדר א-ב מלמדת אותנו כי החורבן לא נעשה בחמת זעם, כמו ילד שבועט ביצירת הלגו שמאס בה, ומפזר את חלקיה לכל עבר. לחורבן ישנם גורמים מוסריים ורוחניים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ואלו ממוטטים את לב האומה - המקדש – אבן אחר אבן, קורה אחר קורה. על כן החורבן מסודר מאד. על פי א-ב!

זו גם הסיבה לכך שחז"ל, בדבריהם על חורבן בית המקדש השני, מספרים לנו מה היה הגורם המדויק לחורבנה של ירושלים, לחורבנה של ביתר ושל הר המלך. בירורם של שלושת הגורמים גם יחד מציב בפנינו תמונה עמוקה ביותר של שורשי החורבן (המעמיק ימצא את הדברים בפרקים הראשונים של הספר 'נצח ישראל' שכתב המהר"ל מפרג).

כשאני קורא במגילת איכה, ומתבונן שוב ושוב בסדר המופתי על פיו נכתבה, עולה לי תמונה הלקוחה משיפוץ ושיקום בתים ישנים בירושלים. עבודת השיקום מתחילה בפירוק הבית, אלא שזה נעשה רק אחרי שכל אבן ממוספרת בצורה מדויקת, כך שלאחר מכן יוכלו להציב אותה בדיוק במקומה המקורי.

משמעות הדברים לגבינו היא, שאת מגילת איכה ואת אגדות חורבן בית ראשון ובית שני יש ללמוד לעומק באופן שתיאור החורבן מהוה תמונת ראי של תיאור הבניין!

עלינו להוסיף ולתקן את דרכינו לאור תכנית השיקום של הבית השלישי, אבן אחר אבן, קורה אחר קורה.

אנו זוכים לקרוא את מגילת איכה בתוך תקופה של בנין האומה והארץ. זו זכות גדולה. אך יחד עם זה אנו חשים את הכאב העצום בחסרונו של הבית – ביתם של הדוד והרעיה, שטרם זכינו להיות כלי קיבול עבורו...

הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.