הרבה מאד נכתב על אודותיה של הטלוויזיה בעידן הפוסט-מסחרי, ופעמים רבות ממקום של מרירות. אמנם, גם אני שותף לתחושות הקשות שמלוות ציבור הולך וגובר כנגד הקופסה-המרצדת-תמיד, אך אני אינני מתכוון ללעוס מחדש את הטענות על הפסיביות של הצופה או על רדידותם של התכנים. בכוונתי לטעון שהטלוויזיה יוצרת שינוי פנימי באמות המידה שלנו על עצמנו ועל הדרך לתפוס את המציאות. האלטרנטיבה שמציעה הטלוויזיה כל כך אטרקטיבית עד שהיא מצליחה לשבש את הדרך האינטואיטיבית שבה חיינו עד שפגשנו בה. הדרך להבין זאת טמונה בהתמקדות בהשלכות של שידור התמונה להמונים במנותק מאופיה הספציפי של התמונה. במילים אחרות, משהו על הצורה הטלוויזיונית ודווקא לא על התוכן.
לכל אחד מאיתנו ישנו מרחב פנימי. המרחב הפנימי הזה חשוב עבורנו מכיוון שבו אנו מקיימים את עולמנו האישי והפרטי במינימום התערבות והפרעה מצד הסובב אותנו. בנוסף לכך, מעבר להיבטים של ביטחון והגנה, יש למרחב הפנימי שלנו חשיבות עליונה בהגדרה היסודית של עצמנו. הייחודיות, המקוריות והיצירתיות שלנו נובעים מקיומם של הגבולות החשובים של המרחב הפנימי הזה. באמצעותם אנו מסוגלים להגדיר את עצמנו – את מה שבלעדי לנו בלבד, ללא כל דריסת רגל של אחר.
את שלוות האינטימיות הקדושה הזו מפר השידור הטלוויזיוני על ידי כך שהוא מנסה להפיץ אותה ברבים. במונחים המרחביים של הלכות שבת, אפשר לחשוב על האינטימיות הפנימית הזו כרשות יחיד. הטופוגרפיה של האינטימיות היא טופוגרפיה של גבעות ועמקים. לא הכל מישור חשוף, מכיוון שישנם מקומות פרטיים ואינטימיים הנעלמים מעין כל. רשות הרבים לעומת זאת מבטאת את השקיפות הדמוקרטית של המרחב הציבורי והפומבי בו כולם שווים תמיד בכל עניין. במונחים של הלכות שבת, הטלוויזיה מוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, או ליתר דיוק, היא הופכת את רשות היחיד כולה לרשות רבים. ההפצה לציבור מנפצת את הגבולות האינטימיים של הפנימי והופכים אותו לציבורי, לשקוף. במונחים של קודש וחול אפשר אולי לומר שהטלוויזיה מחלנת את הקדושה הפנימית. פעולה של חישוף ויישור הקרקע, שקודם היו בה עמקים נסתרים ומקומות אינטימיים לא נגישים, היא בבסיסה פעולת חילון.
לאמיתו של דבר החילון הזה קשור בטכנולוגיה המאפיינת את המרחב הציבורי שלנו כיום, ואיננה ייחודית לשידור הטלוויזיוני. כשבעבר העתיקו אמנות מקורית ואותנטית לכמה העתקים באופן ידני, היתה חשיבות מכרעת לזהותו של המקורי. ההפצה היתה תמיד בהיקפים מצומצמים ולעולם לא פגעה באינטימיות הייחודית של המקור. הפצת היצירה דווקא תרמה להאדרת האינטימיות הקדושה של המקור, שאותה, כך הבינו כולם, לא ניתן להעביר לציבור אלא יש לגשת לרשות היחיד המסויימת בה נמצא המקור (המוזאון). לעומת זאת, כאשר מפיצים יצירה מקורית כיום באמצעים טכנולוגיים, אין שום חשיבות לזהותו של דיסק המקור. היצירה היא אותה יצירה בכל אחד מההעתקים. היכולות הטכניות של אמצעי ההפצה לכאורה מאפשרים לבטל כליל את חשיבותו של המקורי והאותנטי, "לחלן" את קדושתו.
נדמה לי שעד לנקודה זו לא חידשתי דבר (פרט אולי למטאפורה של רשויות שבת), אך ברור שלא ניתן לעצור כאן. המגמה של שידור הפרטי-אינטימי והפצתו לציבורי אינה מספיקה בכדי להסביר את מקור כוחה של הטלוויזיה. לאמיתו של דבר, כשבוחנים את המרחב הציבורי השטוח, השקוף והשווה לכל נפש שאמור היה להיווצר כתוצאה משידוריה של הטלוויזיה, מגלים שהוא איננו לגמרי כזה. קשה לטעון שבעקבות פעולתה של הטלוויזיה בחברה נעלמים המאפיינים של האינטימיות הקדושה והפנימית. לכן יש לשים לב לדבר מה נוסף.
בתנאים של ההפצה כיום, מושג המקוריות והייחודיות שאפיינו את האינטימיות הקדושה לא נעלם אלא משתנה. כאשר המקורי מופץ בקנה מידה גדול כל כך ובאמצעים טכנולוגיים מדוייקים כל כך, מה שקורה איננו פריצה של הגבולות שלו וביטול הייחודיות האותנטית והקדושה שלו, אלא שינוי הדרגתי של הקדושה האינטימית המאפיינת את רשות היחיד. כאשר כל אחד יכול לצלם סרט ביתי, להפיק מסמך ולהפיצו בדואר אלקטרוני, או אפילו ליצור גרסת קאבר לשיר ידוע – הרי מובן שחשיבותו של המקורי בעידן הייצור וההפצה האלקטרוניים מתפוגגת. כעת, שאיפתו של היחיד אינה לשמר את הגבולות של הפנימיות האינטימית והנסתרת שלו אלא דווקא להיפך להופיע ולהיראות בציבור. נוכחותו של היחיד על האקרנים, על הרשת, על דיסקים, היא שמדגישה את קיומו כייחודי. רשות הרבים בולעת את רשות היחיד באופן שיוצר מחדש את רשות היחיד בתוכה. אלא שהפעם אין מדובר ברשות יחיד אמיתית, מקורית, אינטימית ואותנטית כפי שנהגנו לראות אותה עד כה. כעת מדובר על רשות יחיד שאינה אלא ייצוג, העתק אחד מיני רבים של אותה מקוריות אינטימית שכבר לא ניתן למצוא ולאתר. בתנאים של ייצור והפצה מאסיביים שאנו עדים להם כיום, ההילה המקודשת של המקוריות והייחודיות של הפרטי מופיעה רק במרחב הציבורי, משועתקת למיליוני העתקים זהים.
הטלוויזיה תורמת את תרומתה המשמעותית לכל זה על ידי כך שהיא מעצימה את ערך התצוגתיות. מה שחשוב הוא להיראות על המסך בכדי להירשם בהיכל התהילה של הפרסום, הילת הכוכבים ולמעשה להרגיש קיים. העולם האמיתי הוא אפור ולא משמעותי בהשוואה לקיום הזוהר, הייחודי והבלעדי של המצולמים בטלוויזיה. יעידו על כך אותם שהשתתפו בפרויקטים שונים של reality TV, כמו של Ynet, שנחשפו לאור הזרקורים ובין לילה חזרו לאלמוניותם. הטלוויזיה אם כן איננה מבטלת את הילת הייחודיות הפרטית אלא משנה אותה ויוצרת הולוגרמה וירטואלית שלה על המסך. המרחב הציבורי הופך להיות המצע ההכרחי עליו יש לחפש את הילת האינטימיות האבודה. יוצא אפוא שבעקבות האמצעים הטכנולוגיים שהטלוויזיה היא העיקרית והדומיננטית שבהם, ההגדרה המהותית של הייחודיות הפרטית והבלעדית שלנו משתנה. ממקוריות אמיתית למקוריות של מראית עין וירטואלית. מקדושה אינטימית פנימית לחיקוי של קדושה שאינה אלא הופעה חיצונית על מסך ציבורי. על רקע זה אפשר יהיה אולי להבין דברים שאומר לוינס על מהותו של הכישוף (תשע קריאות תלמודיות, ירושלים תשס"א, פרק 7):
הכישוף, אותו אחיין של הקודש, אם הוא לא אחיו, אותו קרוב משפחה מודח שיודע בכל זאת לנצל את יחסי הקרבה בינו לבין אחיו – הוא אמן ההופעה [עמ' 176] ...הכישוף הוא הניסיון להסתכל מעבר למה שניתן לראות. זו היציאה מן הגבולות שבהם צריך לעמוד כדי להתקרב לאמת. אלה המשרתות הרואות יותר ממה שרואה המלכה... הכישוף הוא הסקרנות המופיעה כשצריך היה להשפיל מבט, הוא גסות הרוח ביחס לאלוהי, חוסר הרגישות ביחס למסתורין, החשיפה של מה שדורש התקרבות צנועה... זו ההכרה שאיבדה את חוש המידה, ההליכה מעבר למה שניתן לשאת באמת עצמה, וזו האשליה הנובעת מן האמת הבלתי נסבלת והמפתה מעומק האמת [עמ' 180] ...אולי הכישוף, ביטול קדושת הקודש, הוא סוג חדש של קיום בין היש לאין בראשם של בני אדם שנטרפה דעתם. עבור כל איש או כל תרבות שהגיעו לקודש האמיתי, לקדושה, או לשירות העליון – אין בכישוף ממש. הוא לא מאיים עליהם, הוא לא מפתה אותם [עמ' 182].
|
