close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

חלשה דעתו של אהרון...

ד"ר מרדכי גולן/ מהגולשיםט סיוון, תשסו05/06/2006

תשובתנו היחידה, הבלתי מתפשרת והחד משמעית, היא: לא ולא! חלילה וחס! אפילו לא יעלה על הדעת לייחס ולחשוד באהרון הכוהן באופן כזה. אלא, אדרבא! אמנם חלישות דעתו של אהרון הייתה "קנאה", אולם לא בהיבט השלילי שבה...

(חלישות דעתו של אהרון הכוהן – קנאה וצרות עין או רגישות יתר לכבוד הזולת)

פרשת "בהעלותך" היא פרשה ייחודית ביותר ומתאפיינת במספר היבטים. היבט ראשון – טכנית, היא אחת מן הפרשיות הגדולות והארוכות בתורה המכילה קל"ו פסוקים [וסימנך: מהללא"ל], חמש מצוות [3 מצוות עשה: מצות פסח שני שיחול בי"ד באייר, מצות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים ומצות תקיעה בחצוצרות הן במקדש והן במלחמה. ו – 2 מצוות לא תעשה: מצות שלא להותיר כלום למחרת הקרבת קרבן פסח שני ומצות שלא לשבור עצם מקרבן פסח שני]. כמו כן, יש לציין שזמן קריאתה של פרשת "בהעלותך" יחול, לעולם, לאחר "חג השבועות",

זמן מתן תורתנו. מ"סמיכות הזמנים" הנ"ל ניתן ללמוד "לקח מעשי/יישומי בחייו של כל יהודי ויהודי בכל אתר ואתר, קרי: לאחר מסירת וקבלת תורתנו על ידי ישראל שומה וחובה עלינו להעלות ולהתעלות בלימוד התורה, בקיום מצוותיה וביישמם של ערכיה ומידותיה הטרומיות. שהרי: "נמסרה התורה לעם מסור המוסר נפשו עליה במסירות".

סיפורי התורה/המקרא, בין אם הן כתובים בפירוש ובין אם הם מסופרים "מתוך גרונם" ובאמצעותם של חכמינו ז"ל בספרות הקודש "הרחבה מיני ים" – בתלמודים, במדרשים ו/או בהגותם של פרשנינו, אין הם סיפורים ארכאיים, ישנים ועתיקים "אשר אבד עליהם הכלח". אדרבא!. מלבד היותם כר נרחב ופורה של סיפורים היסטוריים המספקים לקורא/ללומד ידע ואינפורמציה על העבר והתקופה הקדומה, הם בעיקר, משמשים כדברי לימוד ומוסר, מידות טובות ואורחות חיים אמיתיים ושלמים בבחינת: "כל רואיהם – יכירום...". תורתנו הקדושה תורת חיים, היא! בבחינת: "וחי בהם" – ולא שימות בהם. תורתנו משמשת "מקור לא אכזב" ללימודי לקח תורניים-רוחניים-חינוכיים-ערכיים, כמו גם, להסקת מסקנות יישומיות בחייו של כל יהודי ויהודי, בכל זמן וזמן ובכל אתר ואתר. כמו כן, תורתנו משמשת כבסיס ויסוד חזק ואיתן וכ"חומה בצורה" של האומה היהודית לדורותיה ולתקופותיה – עבר, הווה ועתיד – וכדברי הרס"ג בספרו הידוע ["אמונות ודעות", פרק ג']: "אין אומתינו אומה, אלא – בתורותיה", תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

ובמה דברים אמורים?
תחילתה של פרשת "בהעלותך" משמשת כחתימה לסיפור הקמת המשכן במדבר והקדשתו. ואמנם, ביחידת הפסוקים הראשונה [פרק ח' פסוקים א' – ד'], התורה חוזרת על הצווי שניתן לאהרון "לטפל" בכל הקשור להדלקת הנרות שבמנורה, שנאמר: "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות...". רש"י [על אתר, פסוק ב'] בהסתמך על דברי המדרש מסביר את "סמיכות הפרשיות" ואומר כדלקמן: "למה נסמכה פרשת המנורה (תחילת פרשת בהעלותך) לפרשת הנשיאים (סוף פרשת נשא)? – לפי, שכשראה אהרון (את) חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו, שלא היה עימהם, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך! שלך – גדולה משלהם. (והיאך?) – שאתה מדליק ומיטיב את הנרות ".

מקריאה ראשונית וסתמית של ציטטה זו עולה, שאהרון הכוהן "נפגע" הן באופן אישי והן כמייצגם וכנשיאם של שבט לוי, מזה שלא הוא ולא שבטו יוצגו כדבעי בהקרבת "קרבנות הנשיאים" והוא "נתקנא" בהם. אהרון, כביכול, לא שבע נחת מ"הצלחתם" של אנשים אחרים וביטא זאת בצורה מביכה של "רגישות יתר", קנאה וצרות עין.


ונשאלת השאלה: הייתכן?! האומנם באמת כך ניתן לחשוב על אהרון?! האומנם אהרון "שהיה שקול למשה" [בראשית רבה א', ט"ו] ואשר היה בחירו של הקב"ה "לשרת בקודש" במשרה הרוחנית-הדתית הגבוהה ביותר, משרת "הכוהן הגדול", יתנהג בצורה כזו?! בצורה ובאופן שכבר בעלי המשנה "יצאו חוצץ כנגדה" ואמרו עליה שהיא אחת מן הדרכים שגורמות לאובדנו של האדם, כדבריהם [מסכת אבות, פרק ד', משנה י"א]: "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאין את האדם מן העולם"?! האם לנגד עיניו לא עמדו התוצאות הקשות והרות האסון שקרו לפניו, עקב התנהגויות של קנאה וצרות עין, כגון: קנאתו של הנחש באדם ואשתו – קנאה אשר הביאה לעולם את המוות הראשוני והנצחי של "בני התמותה"? או: קנאתו של קין בהבל אחיו – קנאה שהובילה לרצח הראשון בהיסטוריה, "הרצח הראשון בתוך המשפחה"? או: קנאתם שנים עשר "שבטי י-ה" באחיהם יוסף – קנאה שגרמה והובילה לידי אחד מן האסונות הכבדים הראשוניים של המיעוט היהודי, קרי: ירידתו של עם ישראל לארץ מצריים, ירידה שהיא במהותה "גלות פיזית ורוחנית", גלות קשה ואכזרית עקב היותם עבדים ב"כור הברזל" המתועב ביותר ב"עולם העתיק"?!

תשובתנו היחידה, הבלתי מתפשרת והחד משמעית, היא: לא ולא! חלילה וחס! אפילו לא יעלה על הדעת לייחס ולחשוד באהרון הכוהן באופן כזה. אלא, אדרבא! אמנם חלישות דעתו של אהרון הייתה "קנאה", אולם לא בהיבט השלילי שבה, לא בצרות עין חסרת ושלוחת רסן. לא הייתה זו קנאה שלילית. הייתה זו קנאה חיובית! וזאת, בגלל רגישותו העצומה והיתרה של אהרון הכוהן לכבודו, לזכויותיו ולרווחתו של הזולת בלבד, בבחינת: "קנאת סופרים – תרבה חוכמה". קנאה כזו מובילה את האדם: לצמיחה, לרצון לדעת עוד, לשיפור עמדות לימודיות-חינוכיות-ערכיות, להתעלות ולכמיהה עצומה להיות כמה שיותר דבק בהקב"ה. התנהגותו של אהרון הכוהן נבעה, אך ורק, מתוך אהבתו העצומה וחיבתו שלא ידעה גבולות כלפי האחר, כלפי אותו חלק מעם ישראל שלא הייתה לו הזכות להקריב ולהודות להקב"ה על חסדיו, כמו גם, על נפלאותיו ונסיו העצומים שעשה לעם בצאתו ממצריים. התנהגות שכזו "הכתה שורשים" בעם ישראל ושימשה במשך מאות ואלפי שנים מודל לחיקוי. ומי שביטא זאת באופן הרציני ביותר היה הילל הזקן [מראשוני התנאים שחי בסוף תקופת הבית השני ואשר היה אחד מ"אחרוני הזוגות" וממעבירי "השושלת היהודית" לדורותיה], כדבריו [מסכת אבות פרק א', משנה י"ב]: "הוי מתלמידיו של אהרון הכוהן – אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ובמילות סיכום: אם האדם יהא בעל מידות טובות של: אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות, הרי מובטח לו שיהא זוכה גם לקרב את הבריות לאהבת לימוד התורה ולהתעלות הערכיה ובמידותיה המיוחדות והחשובות!. שבת שלום ומבורך!!!

 


לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה של לומד התורה ואוהבה, מרביץ תורה בשער בת רבים, מורנו ורבנו הרה"ג ר' ישעיהו בן שלום למשפחת משורר זצוק"ל. כיהן בקודש כאב"ד של העיר פ"ת והסביבה, שימש כחבר ביה"ד הגדול בעיה"ק ירושלים תובב"א והיה הרב הראשון לשכונות מחנה יהודה ושעריה, בעיר פ"ת.
"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים"
אמן!!!

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה