צלצולי פעמונים

מנגינה שמימית חדרה אל תוך אוזניי, התלפפה בתוך המבנה האפרכסי של אזני, ובאוושה עדינה פגעה בעור התוף, ומשם בדרכה המלאכית המשיכה ובקעה לעצמה דרך אל מוחי. הייתי בטוח שזהו - בעוד כמה רגעים אני אתעופף לי מעלה אל מקום טוב יותר - המנגינה המשיכה להתנגן עד שמתוך שרעפי השינה הבנתי שיש לי טלפון. כשהמגינה באזני התרוממתי בעילוי אצילי ודילגתי בחינניות מן המיטה אל מכשיר הטלפון הסלולרי שלי, הרמתי את המכשיר מתענג על כל רגע, ובקול שהשלים את הרמונית הצלילים פתחתי את המכשיר ועניתי "ההההלו", האדם בצידו השני של הקו, או שהתייאש מלתפוס אותי, או שנבהל מן הדיוק שבקול הסופרן שלי, כך שמי שענה לי היה צליל קטוע שהצליח להרוס את הקלאסיקה, ולהוריד אותי מן המקום בו הייתי שרוי, הבנתי שעם צלצול שכזה אין לי סיכויי לענות לטלפון, בחצי עין החלפתי מנגינה וחזרתי לישון.

ראיתי מסביבי אורות כתומים שריצדו ברשעות על הקירות, מלאכים רעים שלופי קרניים החזיקו בידם קלשונים, והובילו אותי לרקע צלילים מחרידים אל תוך תנור שנראה לוהט ביותר, עמדתי שם רועד ומזיע מהחום העז שבקע מהתנור, והמנגינה המפחידה מעיקה, עצמתי את עיני משתדל שלא להביט בתנור מספר שבע הידוע לשמצה, מלאך אחד ניגש אלי ובידים חמות ניער אותי - פתחתי את עיני, מעלי עמד שותפי לחדר ידיו אוחזות בי 'יש לך טלפון, תענה כבר, וכדאי שתחליף את הצלצול הזה, קצת לא נעים להתעורר לצלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן', כמובן שגם כאן הקול שענה לי היה שוב הצליל הקטוע...

הכל התחיל לפני חודשיים כשעליתי לאוטובוס שהיה מפוצץ עד אפס מקום, תפסתי את מקומי כשאני נמחץ על ידי אדם במשקל כבד, ומוחץ בצד השני יצור במשקל נוצה, שמעתי את היצור מייבב, הוא משך בחולצתי, הסתכלתי עליו, בין דמעותיו ותוך כדי שהוא רומז לי שאני דורך על רגלו, הבחנתי שכל האנשים מסתכלים עלי במבטים חשדניים, ירדתי באיטיות מעל רגלו, רגל אחר רגל, ושמתי לב שמבטי פאניקה עוברים בעיני כל יושבי האוטובוס, הבנתי שכולם מפחדים ממני - בגלל מראי הערבי משהו, מסביבי נוצר שטח סטרילי, אנשים נמחצו אחד אל השני, צלצלו בפעמון, והמשיכו להביט בי בעוינות. ואז כשהתכוננתי להודיע שאני לא מחבל ואין סיכויי שאתפוצץ, החלה לפתע להתנגן המנגינה של משימה בלתי אפשרית (סטריאו), בביצוע הפילהרמונית של אמסטרדם. כל יושבי האוטובוס נכנסו להיסטריה, גברים צרחו, ילדים בכו, נשים התעלפו, והמנגינה הדרמתית ברקע, הענק שלידי התמוטט כבר ברגע הראשון כשעגלת התינוק שלידו נמחצת תחתיו, ורק היצור הקטן שלידי, עמד רגוע, שלף את מכשירו הסלולרי ובקול רגוע ושליו ענה. תשומת הלב עברה ממני אל הנודניק הקטן, שלאחר קבלת דעתם של ההומניים מבין הנוסעים הוחלט להעיף אותו החוצה דרך החלון.

אחרי המקרה הזה הבנתי שמשהו השתנה בעולם, לא עוד צלצולי טלפון שנשמעים כמו מנוע חנוק, או במקרה הטוב כמו רכב כבד שנוסע לאחור. אלא מנגינות שלמות שמבוצעות על ידי מיטב המבצעים של טובי החברות, בביצועים פילהרמוניים, בהשמעות איכותיות שאינן נופלות, ממערכות שמע של אולפני ההקלטה האיכותיים ביותר - לפתע החלו מנגינות כאלו לצוץ כפטריות בסופר-מרקט, יכולת ללכת ברחוב היום גשום ורטוב, רועד מקור, ולשמוע את האביב של וִיוָואלדי, או לשבת ברוגע על ספסל אל מול הים ולשמוע לחרדתך הרבה את צוות לעניין, או את המנגינה של חדשות ערוץ שתיים, להתפלל בבית הכנסת כצלצולי הקתדרלה של הכנסייה היוונית רומית מאוזניך, לרקוד בחתונה כשצליל הסיום של פקמן מתנגן מתוך הכיס של אחד הרוקדים, או ח"ו לבכות בהלוויה לצלילי 'הבא נגילה הבא'.

לאחר ששמתי את לבי לתופעה, בדקתי את מבחר הצלצולים שהיו לי במכשיר האישי שלי, לקח לי שתי דקות להבין שעם רעשים כאלה אני לא יכול לצאת לרחוב, עלולים לעצור אותי על הפרעה לסדר הציבורי, הצלצול הכי מוזיקלי שהיה במכשיר נשמע כמו מוניטור מקולקל.

החלטתי בו במקום שעלי להחליף טלפון, זה יכול להיות מאוד לא נעים, אם אני אשב באיזה אירוע משפחתי, ולפתע יצלצל הטלפון - כולם יחשבו שמדובר באזעקת אש, ייצאו החוצה ו... התחלתי לחפש מכשיר שישמיע את המנגינות היפות ביותר, בתיאום הטונים המושלם ביותר, אחרי שבועיים מצאתי מכשיר כזה, קטן ומושלם. הבעיה היא שמאז אני לא מצליח לענות לטלפון.