close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

האם מותר לקבל כסף מוועדת העזבונות?

הרב יוסף ויטמןכה אב, תשעו29/08/2016

תשובה הלכתית- האם מותר לעמותה לקבל כסף מוועדת העזבונות?

תגיות:

מאת: הרב יצחק בירך דסקל מענה להרב יוסף ויטמן
לכבוד הרב יוסף ויטמן מנכ"ל חברת משאבים

לשאלת הרב יוסף ויטמן אם מותר לקבל כסף מועדת עזבונות

ובו יתבאר: א. דין מצוה לקיים דברי המת. ב. דין צואה העשויה רק על פי חוק המדינה, האם יש לה תוקף הלכתי. ג. ממון שאין לו לו תובעים. ד. רוב הכספים הם מתנה מחיים.

הקדמה לשאלה

כדי להבין סימן זה יש להקדים הקדמה קצרה. על פי הלכה, אין אדם יכול להקנות שום דבר לאחר מותו, שכיון שאדם מת, פקעה


בעלותו מנכסיו ואין בכוחו להקנות, לפיכך אין חלות לצואה על פי הלכה אלא כאשר מקנה מחיים, בתנאי שיוכל לחזור בו שעה אחת לפני מותו. אבל צואה בחוק המדינה אינה מתנה מחיים, אלא צואה לאחר מיתה. לפי זה, מוריש שכתב צואה כתיקון חוק המדינה, אין צואה זו חלה על פי הלכה, והנכסים בחזקת היורשין.

הנידון בדבר השאלה

בדבר שאלת הרב יוסף ויטמן קבלת תמיכה מועדת עזבונות של המדינה. כידוע, לפעמים אנשים רושמים את נכסיהם לאחר מותם למדינה, למרות שיש להם יורשים. וכיון שהם כותבים צואה שתחול לאחר מותם, שאינו תופס בהלכה, נפשי בשאלתי, האם מותר ליטול מועדת עזבונות כספים אלו, שהם לכאורה גזל, שהרי שייכים ליורשים". וזאת כי בשנים האחרונות הביא הרב יוסף ויטמן באמצעות חברת משאבים מליוני ₪ למוסדות רווחה, תורה וחסד מוועדת העיזבונות.

 

תשובה:

מותר לקחת כסף מועדת עזבונות אפילו שלא כתבו צואה על פי הלכה ויש להם יורשים, מכמה טעמים: א. מצוה על היורשים לקיים דברי המת, שהושלש בועדה, לכל הדעות, ואפשר שכופין על זה. ב. צואה שנעשתה על פי חוק המדינה יש אומרים שיש לה תוקף כי אין לך קנין גדול מזה. ג. הכספים הנמצאים בועדת עזבונות, שאין שום דרך ליורשים להוציאם, מעורבים עם הרבה כספים של הרבה אנשים שמותר לקיחת כספם. ד. לא נוטלים את הכספים עצמם. ורק ועדת העזבונות חייבת את הכספים ליורשים. ה. הועדה זוכה בכספים ביאוש ושינוי רשות. ו. רוב כספי העזבונות, הם כספים הם מתנה מחיים.

ביאור התשובה ומקורות

דין מצוה לקיים דברי המת בצואה

פסק המחבר (חושן משפט רנב, ב) וז"ל: "מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך" ע"כ. הנה מבואר שאם הושלש, יש מצוה לקיים דברי המת. והשתא יש לדון, האם יש בזה דין הושלש, שהרי לא השליש את הכספים מחיים בועדת עזבונות, אלא נתן להם מחיים שטר צואה, שלאחר מותו יגבו את העזבונות, אם כן לכאורה אינו מושלש.

אבל בפתחי חושן (ירושות, פרק ד הערה פה) [הועתק משדי חמד כללים מערכת המ' כלל ריט] כתב, שבשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן לד) כתב, דכל צואה שנעשית על פי ערכאות, יש לקיימה גם מדיני ישראל מצד מצוה לקיים דברי המת. ואף על פי שאין השלשה בזה, עצם הדבר דמהני בערכאות, ויש לה תוקף מדינא דמלכותא, לא גרע מהושלש.

ובחשב האפוד (חלק ב סימן קו) כתב, שכיון שממנים בכל צואה עורך דין לביצוע הצואה הוי כהושלש. ומדבריו נראה, דהוי כהשלשה, דלא כאחיעזר שכתב דלא גרע מהשלשה, ולכאורה יש נפקא מינא ביניהם אם המוריש לא נתן את הצואה לערכאות, דלפי אחיעזר מהני, ולפי חשב האפוד לא מהני, והביא דגם המנחת שי סימן עה סובר כן.

אלא שלאחר מכן הביא משדי חמד (שם) שסובר שמהרא"י הלוי (חלק ב סימן פו) חולק עליהם, וסובר דלעולם בעינן הושלש, ושהמנחת שי חזר בו, וכן הגאון הגר"א שליזינגר בקונטרס הצואה דחה דברי החשב אפוד, וכתב שמה שהתיר האחיעזר לא היה להלכה. וגם המנחת יצחק (חלק ו סימן קסה) סובר כדברי הגר"א שליזינגר.

והגאון בעל הערוך לנר בשו"ת בנין ציון (חלק ב סימן כד) דן בשאלה זו, שאחד חילק לנכסיו בצואה שלא כהלכה, ונתן ביד ממונים לעשות כצוואתו, האם יש לחשוש לקבל הממון, כיון שהצואה שלא כהלכה, ומסיק, דכיון שמחלוקת גדולה היא, האם בעינן הושלש לקיים מצות המת, יכול מי שמחזיק לומר קים לי, ואפילו לצאת ידי שמים אין צריך לתת ליורשין, כיון שהפוסקים הסוברים שלא בעינן הושלש רבים. הם הנה מבואר שסובר שהמפקיד צואה ביד עורכי דין אינו כהושלש, אלא שמתיר מצד קים לי.

והגאון רבי משה פיינשטיין באגרות משה [מובא להלן] סובר שצואה בחוק המדינה מהני מדינא, כיון שאין לך קנין גדול זה, ומהני לאחר מיתה, וזה כעין שיטת האחיעזר דכתב דכיון שמהני בערכאות לא גרע מהושלש.

ועניתי להרב יוסי ויטמן העולה מזה: רוב מנין ובנין הפוסקים סוברים שצואה שלא כהלכה מהני, אלא שנחלקו בטעם הדבר, יש אומרים דהוי כהושלש, ויש בזה מצוה לקיים דברי המת לכל הדעות. ויש אומרים דלא הוי כהושלש, אבל יכול לומר קים לי כהני פוסקים שלא צריך הושלש. ויש אומרים דכיון שמהני בערכאות, חל הקנין גם מהתורה. ושיטת הגר"א שליזינגר והמנחת יצחק, שצואה שלא כהלכה לא מהני מידי.

הנראה לעניות דעתי בדין השאלה לגבי ועדת עזבונות

והנה אמרתי להרב יוסף ויטמן שיש לבאר, מדוע לשיטת רבינו תם וסיעתו בעינן הושלש כדי לקיים מצות המת, ומדוע בדיבור בלבד לא חייב לקיים מצות המת. ונראה פשוט, שדיבור אינו מוכרח שבאמת זו כונת המת בהחלט, דלפעמים אדם מדבר, ואין זה כוונתו בהחלט, אבל כשעושה מעשה, ומשליש ביד שליש, זה מוכיח שזה רצונו. לפי זה נראה בסברא, שנכונים מאוד דברי הפוסקים שאם משליש צואה ביד עורך דין, אפילו שלא משליש כסף מחיים, אבל משליש דבר שיש לו תוקף בערכאות, בודאי אין לך גילוי דעת מזה שזה רצונו.

לפיכך נראה לי, שאפילו הגר"א שליזינר והמנחת יצחק, שסוברים שכתיבת צואה ונתינתה לעורך דין אינה השלשה, מכל מקום, בועדת עזבונות יודו שהוי השלשה, כיון שמפקיד ביד ועדת העזבונות, ויש לה אישור מערכאות, ומיד כשזה פירש למיתה הכספים בידם, אין לך השלשה גדולה מזו, וגילוי גדול ביותר שזה רצון המת, ומצוה לקיים דברי המת. ואינו דומה למפקיד ביד עורך דין שצריך ליטול את הכספים ולתת לאחרים, מה שאין כאן אלו שמקבלים את הכספים, הם הם מחזיקים בידם את הצואה, ומיד במיתתו יזכו בכספים, באופן זה אף הם מודים שהוי השלשה.

העולה מזה: נראה שבאופן שעשה אישור לצואה מחיים, והפקיד הצואה מחיים ביד מי שמקבל את הכספים, ומיד שזה פירש למיתה זה פירש לחיים, וזוכה במעות, הוי ממש כמשליש לכל הדעות.

אפילו שלא מפרט למי לתת יש מצוה לקיים דברי המת

אבל יש לבעל דין לחלוק ולומר, שכיון שלא אמר בפירוש למי לתת, אין בזה מצוה לקיים דברי המת. אבל נראה, דפשיטא שאין דין מיוחד שיצוה לתת לפלוני, אלא שיצוה לעשות במעותיו מטרות מסויימות, וכיון שציוה לתת לועדת עזבונות שתחלק לצרכי צדקה וחסד, או לכל מטרה הנראית לעיניהם יש בזה מצוה לקיים דברי המת, כי זה היה רצונו, ואפילו אם נותנים למטרות שאינם צדקה ואינם חסד על פי תורה, ויתכן שגם למטרות שאסור על פי תורה לתת לשם כספים, מכל מקום זה היה רצונו, שהפקיד מעותיו ביד שליש שיחלק מעותיו לפי ראות עיניו, אם כן פשיטא שזה מצוה לקיים דברי המת.

וראיה ממה שכתב הרמ"א (חושן משפט רפב, א) "מי שצוה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות, יתנהו ליורשיו כי אין טוב מזה (מרדכי פרק מי שמת)". מבואר שציוי כללי הוי מצוה לקיים דברי המת. [ובנידון דידן אנן סהדי שציוה שלא לתת ליורשיו].

ואמרתי להרב ויטמן יוסף שהעולה מזה: מצוה לקיים דברי המת, לאחר שהושלש אצל ועדת העזבונות, ואפילו שלא מפרט למי לתת, אלא ציוה למטרה מסויימת.

אם יש לחשוש שהיורשין לא רוצים לקיים המצוה

והנה בדין מצוה לקיים דברי המת, לא זכה המקבל מיד בשעה שמצוה המת, אלא שיש מצוה לאחר מות המצוה לקיים דבריו.

ועל פי זה פסק הרמ"א, שאם מכרו היורשים, מכרן קיים. וז"ל (חושן משפט רנב, ב) "כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע, אם קדמו היורשין ומכרו, המקבל יכול להוציאו מן הלוקח. אבל דבר שלא ניתן במתנה, רק שמצוה לקיים דברי המת, אם קדמו היורשין ומכרו: מה שעשו עשו (הגהות מרדכי דב"ב)" עכ"ל. הנה מבואר, שאין למקבל המתנה מדין מצוה לקיים דברי המת, תביעה על היורשין, ואינו דומה למתנת שכיב מרע, דבמתנת שכיב מרע זכה המקבל ממש, לפיכך מוציא המקבל מיד הלוקח, אבל במצוה לקיים דברי המת, היא מצוה על היורשין בלבד.

ועל פי זה היה מקום להסתפק, האם המקבל צריך לקבל רשות מהיורשין אם רוצים לקיים מצות אביהם. דהיינו, שיש לדון באופן שהשליש המוריש ביד שליש כסף, ואמר לו שיתן לפלוני לאחר מותו, האם חייב השליש לשאול רשות את היורשין אם רוצים לקיים מצות המוריש, או דלמא, כיון שמצוה היא, מותר לתת המעות ללא רשותן.

והנה מדברי הרמ"א על פי הגהות מרדכי מוכח דדוקא אם עברו היורשין ומכרו לא זכו, ומה שעשו עשו, אבל אם הנכסים לפנינו, אין מניחים ליורשין להבריח את הנכסים, ולא לתת למי שצוה המת.

והנה בשו"ת מהר"ם מינץ [סימן סו (א)] כתב וז"ל "וכתב ראב"ן על לאה, שכתבה כבינתה לבתה, והבת מוחזקת בה, עיין שם, במי שמת (בבא בתרא קנא, ב) דהדין עם הבת, משום מצוה לקיים דברי המת, וז"ל ואפילו איכא דסבירא ליה, אין כופין על מצוה לקיים דברי המת, ומיהו היכא דנתקיים, ותפס, לא מהדרינן עובדא. הכי נמי, עובדא דידן, יש לדמות לזה. וכן לפירוש רבינו תם דפירש בפרק קמא דגיטין (יג, א) דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, אלא היכא דהושלש לכך, מכל מקום היכא דתפס, צריך עיון, שמא כולי עלמא מודה דאמרינן מצוה לקיים דברי המת" עכ"ל. והביאו להלכה בכנסת הגדולה (שם, הגהות בית יוסף ס"ק לז). ובקצות החושן (שם, ס"ק ג) דכופין על היורשין לקיים מצות המת.

הנה נתבאר, שנחלקו אם כופין על היורשין לקיים מצות המת. אבל אם תפס לא מפקינן. ובקצות החושן פסק שכופין. לאור זה, דבר פשוט הוא, שאין שום ספק, שאין חובה לשאול את היורשין אם רוצים לעבור עבירה ולא לקיים מצות המת. ורק אם עברו ומכרו, אין על היורשין תביעת ממון. וכיון שנתבאר שמצוה לקיים דברי המת, אם כן מנהלי העזבונות מצוה עליהם לחלק את העזבונות לפי ראות עיניהם על פי צואת המת, דמצוה לקיים דברי המת, ואינם צריכים לשאול את פי היורשים אם רצונם לעבור חלילה על מצוה לקיים דברי המת. ובטעם זה בלבד סגי. אלא שיש עוד טעמים להתיר זאת.

העולה מזה מה שעניתי להרב יוסף ויטמן: השליש אינו צריך לשאול את היורשים, אם רצונם לקיים מצות מורישם. לפיכך, מצוה על ועדת העזבונות, לחלק את הכספים כראות עיניהם.

שיטת האגרות משה בדין צוואות

ובאגרות משה (אבן העזר חלק א, סימן קד), מחדש, על פי הש"ס בבא בתרא (קלא, א), דהא דלא מהני מתנה לאחר מיתה, אינו אלא במתנה שצריך קנין להקנותה, אבל דברים הנקנים בלא קנין, כגון הממון שמתחייבים בשעת הנישואין שנקנין באמירה (קידושין ט, ב. אבן העזר נו, א), אם מצוה לתת לאחר מיתה, חלה המתנה שעה קודם מותו, וזה פירש לחיים וזה פירש למיתה, שכיון שלא צריך קנין, יש תוקף וחוזק למתנה זו לחול שעה קודם מותו, שאפילו שלא פירש כן, אנו מפרשים מתנה זאת כך, ולא אמרו שלא תחול מתנה לאחר מיתה אלא היכא שצריך קניין, אז לא תחול אלא כשפירש שתחול לפני מותו.

ועל פי זה כתב, שצואה הכתובה על פי חוקי המדינה, דודאי תתקיים מתוקף דינא דמלכותא, ויש ביד המקבל תוקף לקיים הצוואה, אין לך קנין גדול מזה, וכיון שאין צריך קנין, אפילו אם ציוה לתת לאחר מותו, חל המתנה שעה קודם מותו מהטעם הנ"ל. ועל פי זה מיישב מדוע נוטלים מוסדות התורה כספים שמופקדים בבנק, שהמורישים כתבו בצואה לתת לצדקה בצואה שאינה על פי תורה.

וזה לשונו "(שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קד) "אך בעצם מסתבר לעניות דעתי, שצואה כזו שודאי יתקיים כדברי המצוה בדינא דמלכותא, אין צריך קנין, שאין לך קנין גדול מזה. וממילא כיון שאין צריך קנין, מועיל מדינא אף נגד היורשין, אף שהוא מתנה לאחר מיתה. וראיה גדולה לזה, מהא דמפורש בבא בתרא דף קל"א כו'. ולכן צריך לומר דבר חדש, דכיון שאין צריך קנין מטעם דכתב בעת הקידושין או הנישואין, דהן דברים הנקנים באמירה, מועילה צואה כזו, משום דיכול אדם ליתן מתנה כזו שיהיה לה דין ירושה, היינו שיקנה ברגע המיתה, דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, ואף שגם היורשין יורשין אז, דכיון שלא הופסק אף רגע בין השלו לקנין המקבל ברשות היורשין, יכול ליתן שיומסר תיכף משלו לרשות המקבל. אבל הוא רק כשאין צריך קנין, דבצריך קנין הלא על כל פנים אינו אז בעולם להקנות, וממילא נשארו של היורשין שאין צריכין להקנאתו. ואם כן גם בצואה שנמסרה לדינא דמלכותא שיעשו ודאי כדבריה, שאין לך גמר דעת גדול מזה, ואין צריך קנין, יקנה המקבל תיכף בלא הפסק רשות אחר, שיכול זה ליתן. כו' וזהו טעם גדול למה שבארץ הזאת נוהגים לסמוך על צואות כאלו, ואין חוששין מליקח המעות לצדקה. ואם כי לא נחתו לזה, מכל מקום, כיוונו האמת, ואם אינם נביאים בני נביאים הם" עכ"ל. הנה נתבאר, דסובר שצוואה על פי חוקי המדינה מהני.

ואמת שהיא דעת יחיד. ולא כתבתי זאת, אלא כסניף בעלמא. דהנה בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן לד) ובחשב האפוד סימן קו, ועוד הרבה, כולם לא אמרו אלא שמהני צואה בערכאות מדין מצוה לקיים דברי המת בלבד.

לפיכך עניתי להרב יוסף ויטמן שהעולה מזה: כל הפוסקים סוברים שצואה בערכאות לא מהני אלא מדין מצוה לקיים דברי המת. אבל באגרות משה מחדש שצואה זו חלה על פי הלכה.

ממון שאין לו תובעים

ונראה עוד טעם להתיר ליטול מעזבונות מטעם אחר. דהנה לעיל בסימן פה, הארכנו בביאור שיטות הפוסקים, שממון שאי אפשר להתברר מי יורשיו, ובודאי מתו בעליו, זכה התופס בממון, כיון שממון שאין ידוע מי יורשיו אינו בכלל ירושה, כיון שלעולם לא יתברר בעליו.

והנה בועדת העזבונות, ישנם הרבה מאוד כספים שמותר ליטול, והם כספים של גויים שתרמו לועדת עזבונות, או של גרים שאין להם יורשים, או של ערירים שאין ידוע לעולם מי יורשיהם, כפי שבררתי אצל הרב יוסף ויטמן.

והנה הנוטל מועדת עזבונות, אינו נוטל דבר מסויים של יורשים, אלא נוטל מקופת הועדה שבה יש הרבה כספים מעורבים שמותר ליטול, והכל נמצא בפקדון אצל ועדת העזבונות, לפיכך מכל הטעמים הנ"ל לא נראה שיש להסתפק בזה, ומותר ליטול מועדת עזובונות ללא כל פקפוק.

וכך השבתי להרב יוסף ויטמן העולה מזה: הרבה כספים מותר ליטול מהם, שהם נכסי גוים או גרים שאין להם יורשין, וכן מי שאין ידוע מי יורשיו שאין יורשיו יורשים.

הועדה בלבד נוטלת מהמוריש ולא המקבלים מהועדה

ומלבד כל זאת, יש לדון כאן מטעם אחר. דהרי באמת הועדה נוטלת את כל הכספים. ואין זה הכספים עצמם. לפיכך אין בזה איסור כלל, כיון שאינו נוטל הכספים עצמם של המורישים. למה הדבר דומה, למי שנטל שלא כדין ממוריש כספים, ונותן מתנה כספים אחרים, וכי מה איסור יש למקבלי המתנה, שהרי החוב הוא על מקבל הכספים, ומקבלי המתנה אינם מקבלים את הכספים עצמם, ואין תביעה אלא למנהלי העזבונות שהם נוטלים ממון שלא כדין, אבל אלו שמקבלים מהם אינם מקבלים את הכסף בעצמו של המורישים.

ואין בזה אלא רק איסור של מסייע ידי עוברי עבירה, אלא שכיון שאם לא יטלו, יקחו מקומות אחרים שמטרתם פחות מצוה, בודאי מצוה לקחת מהם.

העולה מזה כפי שהשבתי להרב יוסף ויטמן: כיון שאינו נוטל הכספים עצמם שהורישו, אין לנוטל דין שנוטל כספי המוריש, והתביעה היא רק על ועדת העזבונות.

ועדת עזבונות זוכה בכספים מדין יאוש ושינוי רשות

ובאמת גם אם היו ועדת העזבונות נוטלת את הכספים ממש, מותר היה ליטול מהם את הכספים, כיון שעל פי חוק המדינה אין שום דרך ליורש ליטול מועדת העזבונות מה שמורישו נתן בצואה לועדת העזבונות, לפיכך היורשין מתיאשים מכספים הללו, וקנו ועדת העזבונות את הכספים ביאוש ושינוי רשות (חושן משפט שנג, ג), וכיון שזכו בכספים הללו ועדת העזבונות, מה שנןוטל מהם אינו נוטל כסף של יורשין אלא שועדת העזבונות חייבת ליורשין דמים.

המענה למסקנא שעניתי להרב יוסף ויטמן: ועדת העזבונות זוכה בכספים ביאוש ושינוי רשות לפיכך אין איסור ליטול מהם את הכספים.

רוב הכספים הינם מתנה מחיים

ובאמת מבירור קצת שעשה הרב יוסף ויטמן עולה, שרוב הכספים אינם עזבונות. למרות ששם הוועדה היא ועדת עזבונות, אלא רובם מתנה מחיים, תרומות שתרמו מחיים, לפיכך אין בזה שאלה כלל.

עד כאן מה שעניתי להרב יוסף ויטמן

הרב יוסף ויטמן מנכ"ל משאבים(ע"ר) לקבלת מימון לעמותות ומלכ"ר

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה