הדרן הרבי על מסכתות בני"ך- ארבעת ה"שלומים"

ארבעת ה"שלומים" שבין התורה לעולם, במקביל לארבע הכתות בים סוף

א. בש"ס ישנם ארבע מסכתות – ברכות יבמות נזיר כריתות – שסיומם הוא:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעי' נד, יג) "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" [וברוב המסכתות מסיים:] אל תקרי בניך אלא בוניך".

והבאנו [לעיל בהדרן הקצר] את ביאור המהרש"א, מדוע דווקא ארבע מסכתות אלה מסיימות במאמר זה – בגלל הקשר של תוכנם לעניין השלום, ואת ביאור הערוך לנר, שארבעת המסכתות הם כנגד ארבעה סוגי שלום. וביאר הרבי, שהטעם מדוע הוא לא מסתפק בביאור המהרש"א, כי לפי המהרש"א קשורה כל מסכתא באופן פרטי לעניין השלום, לכן מבאר הערוך לנר איך שכולם קשורים כעניין כללי – חטיבה אחת של ארבעה סוגי של שלום.

ב. אבל, לכאורה ביאור זה אינו מספיק, כי:
א) מכיוון שכל ארבעת המסכתות מסיימים (לא כל אחד בנוסח שונה, כי אם) באותה לשון ובאותם המילים: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – מובן שאינם ארבע חלוקות שונות של שלום (בין הקב"ה לאדם, בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין הגוף לנשמה), אלא שלום באותו עניין – איך התורה והת"ח מרבים שלום בעולם.
ב) הערוך לנר מקשר רק את התוכן הכללי של המסכת לעניין השלום (בין הקב"ה לעולם, איש לאשתו וכו'), אבל הסיום של כל מסכת בא בהמשך למאמר האחרון שלפניו, כמובן בפשטות. ואם כן, צריך לבאר בכל מסכת את הקשר של "ת"ח מרבים שלום בעולם" למאמר האחרון של המסכת.

ג. ויש לומר נקודת הביאור בזה:
השלום בעולם נפעל ע"י התורה, ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" (רמב"ם סוף הל' חנוכה), וע"י ישראל, שנקראו "שולמית" כי הם "אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי" (שהש"ר רפ"ז).
פירוש הדברים: העולם מצד עצמו נותן מקום להנהגה שהיא היפך רצון ה', ועבודתם של ישראל היא לעשות שלום "ביני ובין עולמי", ע"י שהעולם יתנהג ע"פ התורה, מתחיל מהאדם עצמו "עולם קטן זה האדם " ועי"ז פועל בכל העולם.
נמצא, ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" פירושו שהם מחברים את הקב"ה והעולם.

ד. אבל, בעשיית ה"שלום בעולם": ישנן ארבע דרגות ואופנים איך זה נעשה. ויש להקדים את מארז"ל שכשעמדו בני ישראל מול ים סוף ומצרים נוסע אחריהם, נחלקו לארבע כתות: א) ניפול לים. ב) נעשה עמהן מלחמה. ג) נחזור למצרים. ד) נצווח כנגדן.
והנה, כל העניינים שבתורה הם נצחיים, היינו שבכל זמן שיש מציאות של ניגוד לאלקות – ישנם ארבע אופנים בעבודתם של ישראל איך לפעול שלום "ביני ובין עולמי" (ולאו דווקא ארבע שיטות חלוקות, אלא גם ארבע דרגות ששייכות בכל ישראל), כדלקמן:

א) "ניפול לים": התחלת העבודה היא קבלת עול מלכות שמים (ובלשון התניא רפמ"א: "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה") – היינו שיהודי עושה את רצונו של הקב"ה עד למסירות נפש, כי אי אפשר אחרת! וזה מחליש את תוקף מציאות העולם המנגד לאלקות, שאינו יכול להכריח את האדם לעבור על רצונו ח"ו – שלום בעולם מצד גדרי הנותן (הקב"ה).

ב) "נחזור למצרים": היא הפעולה בעולם שענייני העולם עצמם יתהפכו להיות עזר וסיוע לענייני אלקות, כפי שהיה במצרים, ש"גם אתה (פרעה) תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו" וכן "ושאלה אשה משכנתה גו' ונצלתם את מצרים" (שלכן הם רצו לחזור למצרים. ראה הערה בארוכה) – שלום בעולם מצד גדרי המקבל (העולם) והפיכתו לקדושה.

ג) "נעשה עמהן מלחמה": היא המלחמה עם המנגד לאלקות שלא יוכל להתנגד, ודוגמתו בעבודת ה' – שאינו יורד להתעסק עם היצר הרע להפכו לקדושה, כיון ש"המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ", אלא דוחהו בשתי ידים (ראה תניא פכ"ח) – שלום בעולם מצד גדרי המקבל, באופן של דחייה.

ד) ולמעלה מזה, "נצווח כנגדן": הוא התפילה, התעלות למצב של דבקות עם הקב"ה, שבמעמד ומצב כזה לא שייך ניגוד על אלקות, ובדרך ממילא מתבטלת מציאותו של המנגד – שלום בעולם מצד גדרי הנותן והמקבל גם יחד – שבגדרי המקבל מגלים ומחדירים גדרי הנותן.

ה) ע"פ האמור יש לומר, שארבעת האופנים (דרגות) בעשיית שלום ע"י עבודתם של ישראל, "לימודי ה'", מרומזים בתוכן הכללי של ארבעת המסכתות (שהר"ת שלהם "בניך") שמסיימים ב"ת"ח מרבים שלום בעולם", וגם במאמר הסיום שלהם (שלפני זה):

א) מסכת ברכות: שלום בעולם מצד גדרי הנותן ("נפול לים"):
המסכת מתחילה במצוות קריאת שמע, שעניינה קבלת עול מלכות שמים, ועד למסירת-נפש על קידוש השם, כדרשת חז"ל (ברכות נד, א במשנה) "ובכל מאדך – אפילו הוא נוטל את נפשך".
ובסיום המסכת: מכיוון שהשלום שע"י מסירות נפש הוא שהעולם אינו יכול להכריח יהודי לעבור על רצון ה', לכן מסיימת המסכת בנושא יציאת הנשמה מן הגוף: "הנפטר מן המת כו'", "תלמידי חכמים אין להם מנוחה . בעולם הבא", שכל זה קשור עם הדרגה של "נפול לים" – תנועת המס"נ.

ב) מסכת יבמות: שלום בעולם מצד גדרי המקבל והפיכתו לקדושה ("נחזור למצרים"):
יבמות מורה על עניין השלום, שלכן "מצוות יבום קודמת למצוות חליצה" (יבמות לט, ב), כי: (א) "חליצה היא כעין קטטה ומריבה, שהיא מביישתו וירקה בפניו על שאינו חפץ ביבום" (חדא"ג מהרש"א כתובות נ, א), (ב) חליצה היא "אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו . . להקים לאחיו שם בישראל", היפך השלום בינו לבין אחיו, משא"כ יבום הוא שלום עם היבמה וגם שלום עם אחיו, שמקים לו שם בישראל.
[ואעפ"כ, גם בחליצה, שמדובר בה במסכת יש עניין של שלום – הן בנוגע ליבמה, שע"י החליצה נפטרת מזיקת יבום ומותרת להינשא לשוק, והן בנוגע לאחיו, שגם ע"י חליצה עושה טובה לנשמת אחיו כדאיתא בזהר (והובא גם בפוסקים ), אלא שעיקר מעלת השלום הוא ע"י יבום.]
ובעבודת האדם:
כאשר יהודי נמצא במצב של "מת . . ובן אין לו" (תצא כה, ה), דהיינו שהתערב אצלו הסטרא-אחרא וחסר אצלו "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (כדברי הזהר שם: "אל אחר אסתרס ולא עביד פירין") – אז התיקון לזה להפוך את החושך לאור, שזהו עניין היבום שפועל הולדה אצל המת: "הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" – ולכן מסכת יבמות היא עשיית השלום באופן של הפיכת העולם לקדושה.
וגם סיום המסכת: "דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם", ומפני מה אמרו (חכמים) דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה – שלא תנעול דלת בפני לוין".
– שבדין דרישה וחקירה מודגש גדרי המקבל, הן מצד "דבר תורה" והן מצד "תקנת חכמים":
מצד "דבר תורה": "אף שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר . . מעמידין אותן על כשרותן", מכל מקום "מצות עשה לדרוש את העדים ולחקרן . . כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי" (רמב"ם הל' יסוה"ת ספ"ז. פ"ח ה"ב). כלומר: למרות שהתורה סומכת על העדים וחותכת את הדין על פיהם – מתחשבת התורה עם גדרי העולם והאדם, שמצידם יתכן שיש בעדותן דופי ולכן תיקנה דרישה וחקירה.
ומצד "תקנת חכמים": חכמים עקרו את דין התורה שחייבה עדים בדרישה וחקירה, כי התחשבה בגדרי ה"מקבל" ובטובת העולם "שלא תנעול דלת בפני לוין" וקבעה שדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה .

ג) מסכת נזיר: שלום בעולם מצד גדרי המקבל ע"י דחייתו ("נעשה עמהן מלחמה"):
נזיר – הוא עניין הפרישות ("אין נזירות בכל מקום אלא פרישות" – במדב"ר פ"י, ח ועוד) מדברים שיכולים לגרום עניינים בלתי רצויים, כמארז"ל "הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין שהיין מביא לידי כו'", שזוהי עבודה של שלום באופן של מלחמה ודחייה של הרע שלא יפריע לעבודת ה'.
וזהו הקשר לסיום המסכת שמדבר בפירוש על נצחון המלחמה: "גדול העונה אמן יותר מן המברך . . שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין". וגם באופן זה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כסיום המסכת.
וגם הענין של "העונה אמן" הוא ש"קיום הדבר ואמיתתו" (כלשון המהרש"א כאן) הוא לא רק מצד גדרי הנותן ("מברך" ), אלא גם מצד גדרי המקבל ("עונה"), כי להלחם עם ענייני עוה"ז שאינם רצויים ע"י דחייה ופרישה צריך גבורה יתרה ("גיבורים נוצחין") ע"י ברכה ועניית אמן.

ד) מסכת כריתות: שלום בעולם מצד גדרי הנותן והמקבל יחדיו ("נצווח כנגדן"):
בכרת יש חידוש על כל עונשי התורה – שכל העונשים (כמו מלקות, ועד לד' מיתות בי"ד) הם בעיקר לגוף , משא"כ כרת היא לנפש, כמו שכתוב (אמור כב, ג) "ונכרתה הנפש ההיא מלפני".
והרי ידוע שעיקר השכר הוא בעולם התחיה, מתי שיהיו נשמות בגופים (כידוע מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בזה, וההכרעה כדעת הרמב"ן – ראה דרך מצוותיך מצות ציצית), וכמ"ש רבינו הזקן בתניא (פמ"ט) ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" [כלומר, בחירה אמיתית שייכת רק בשני דברים שלא ניכרת מעלת אחד על השני, וזה לא שייך לומר על הנשמה, רק בגוף שנדמה לגופי האומות יש את מעלת הבחירה].
ונמצא, שבכרת מודגשת מעלת הגוף היהודי (שבו היתה בחירה), כי ההתקשרות של הגוף עם הקב"ה היא עד כדי כך, שאפילו במצב בלתי-רצוי שמגיע לו כרת – זה פוגע רק בנפש ("ונכרתה הנפש") ולא בגוף, כי אותה הקב"ה בחר!
והנה, התקשרות הנשמה עם הקב"ה היא מצד גדרי הנותן, כי היא חלק אלוקה ממעל ממש, ולכן כשהיא בסתירה וניגוד להתקשרות עם הקב"ה אז "ונכרתה" (עד שיעשה תשובה). אבל הגוף, כיון שהתקשרותו עם הקב"ה הוא מצד הבחירה והבחירה היא מצד העצמות – הרי השלום בעולם הוא באופן שבתוך גדרי המקבל (הגוף התחתון) נמשכים גדרי הנותן (הקב"ה בעצמו).
ובסיום המסכת מדובר על קרבנות, שהם כפרה ותשובה על החטא והכרת, וקרבן הוא מלשון קירוב (ספר הבהיר סמ"ו), שמקרבים את האדם באופן של דילוג מן הקצה אל הקצה, כי ע"י התשובה נעשה האדם מצד עצמו ובאותו מעמד ומצב שהיה בעת העבירה ("באותה אשה כו' ובאותו מקום") – בדביקות גמורה לקב"ה, כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ו) "אמש היה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" – היינו, שגדרי המקבל מתחברים עם גדרי הנותן .

ועל ידי הלימוד של ארבע המסכתות ע"י "תלמידי חכמים", "לימודי הוי'" – נעשית פעולת השלום באופן שחודר בעצם מציאותו, שלא נשארת אף נקודה פנויה, שזהו שלום בלתי מוגבל – "מרבים שלום בעולם".

מבוסס על: שיחות יו"ד שבט (והתוועדויות שלאח"ז) תש"מ. נד' בספר השיחות ה'תנש"א ח"ב עמ' 835 ואילך.