איך אפשר להרגיש את האבילות על בית המקדש?

בימי בין המצרים אני אכן פחות שמח, אבל הסיבה לכך היא משום שאסור לשמוע מוזיקה... אז כיצד ניתן להרגיש אבלות אמתית על המקדש, שהוא דבר שלא חווינו אותו בעצמנו?

 השאלה אכן כואבת, כואבת משום שהיא קיימת ומעידה על החורבן. כמו מי שנולד בתוך מקום חשוך ואינו יודע מהו אור שמש, ושואל את עצמו מה חסר בעולמו... אלא שבמקרה זה גם כותב שורות אלו נולד באותה מערה...

בטרם ננסה להשיב לעצם השאלה, נקדים נקודה חשובה ביותר. הנחת היסוד של השאלה, שלא חווינו את המקדש בעצמנו, הינה הנחה שגויה מיסודה. אמנם בחוויית החיים האישית שלנו לא עלינו

לבית המקדש ואין לנו תמונה עם אבא ביום בר-המצוה כשאנו עומדים בשער ניקנור, אולם חוויית המקדש הינה חוויה היסטורית לאומית נצחית שכל יהודי נושא אותה בעומק חייו, והיא מקור התשוקה והגעגועים לבנין בית המקדש השלישי.

אל חווית מעמקים זו אפשר להגיע, ונדרשים לשם כך שני מסלולים מרכזיים, תודעה ודמיון.

בית המקדש אינו תחום תורני העומד בפני עצמו, כביכול יש הרבה מצוות ובתוכן המקדש ומצוותיו. בית המקדש הוא הביטוי השלם של מכלול מערכת היחסים בין הדוד והרעיה, בין הקב"ה וישראל. נבאר את הדברים באמצעות סיפור. תאר לך שאתה בא לביקור אצל חברים שזה עתה סיימו לבנות את ביתם. הם עורכים לך סיור בבית החדש ומראים לך את הסלון, המטבח, חדר משחקים וחדר עבודה, ובכך מסיימים את הסיור. לשאלתך היכן חדר השינה, הם תמהים: "חדר שינה?! מדוע צריך חדר שינה? יש לנו סלון ומטבח וחדר עבודה ומשחקים, מה חסר לנו?". זו תשובה הזויה. הלא עיקרו של בית הוא חדר השינה, ומתוך שיש חדר שינה יש מטבח, וסלון וחדר עבודה אבל העיקר הוא חדר השינה, בו מתקיימת האינטימיות הביתית ומנוחת הגוף והנפש.

זכינו להקים את מדינת ישראל, זכינו לבנות בה ערים, כפרים, ישובים וקיבוצים, אך העיקר חסר: חדר השינה. בית המקדש, ובמיוחד קודש הקודשים הוא חדר המיטות של הדוד והרעיה, כפי שמכנה אותו הנביא במלכים ב יא ב. שני הכרובים שמעל הארון מבטאים את האהבה הגדולה שבין הקב"ה לישראל, כי המימוש העמוק והקדוש ביותר של הקשר בין הקב"ה לישראל מתקיים בבית המקדש. מן המקדש מופיעה על כל ישראל השראת שכינה ושופעת הארת חיים עליונים, עמוקים ואציליים. במקדש מתקיימת האינטימיות הזוגית של הדוד והרעיה, שם מבררים את הקשיים, מכפרים על חטאים, מתקרבים ומדברים, מתפללים ומתראים, ומשם שואבים רוח של קדושה למרחבי החיים. מדינת ישראל ללא בית מקדש היא בית ללא חדר שינה. הזוי!

ככל שתשוקת קרבת אלוקים נוכחת יותר בחיינו ומדריכה אותם, גוברת התשוקה לבית המקדש ועמה מתעצמת חוויית חסרונו. אבילות על בית המקדש הינה כאב פולח לב על חיים זוגיים החסרים את המרכיבים העיקריים שלהם.

על בית המקדש צריך ללמוד, את בית המקדש צריך להכיר. כח הדמיון שלנו נפגש במסכת מידות ומצייר לעצמו את בית המקדש עומד על מכונו, כהנים בעבודתם, לוויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם. לפני כל תפילה צריך אדם לכוון פניו לירושלים, אך את לבו עליו לכוון, מכל מקום, לבית קדשי הקדשים. לבו מטפס לירושלים, עולה להר הבית, נכנס משער המזרח, עולה במעלות שבין עזרת נשים לעזרת ישראל, חולף אל פני מזבח העולה, נכנס להיכל, ומשם אל מול הפרוכת, המבדילה בין הקודש ובין קדש הקודשים. שם ניצב אדם בדמיונו ופותח בתפילת עמידה: ד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

אין דרך אחרת לחוות את אבלות החורבן. ללא בנין התודעה והדמיון נמשיך להיות אטומים לאבילות החורבן. היא לא תיבנה מעצמה. עלינו להעצים אפוא את שיח הדביקות בד' כפי שמתואר במגילת שיר השירים בין הדוד (=האוהב) והרעיה, ומתוך ההשתקקות שתיבנה בנו, ייבנו בנו הכיסופים לקודש ולמקדש. יחד עם הכיסופים עלינו לפתח את הדמיון של מציאות בית המקדש בממשותו, וככל דבר שעוסקים בו ומכירים אותו, חשים בחסרונו וצמאים לבניינו.

מהרה יבנה המקדש!