רק על עצמי לספר ידעתי!

"אצלנו במשפחה אפ'חד לא אוהב לדבר על עצמו" כך זרק לי חבר ותיק שהכרתי לא מכבר תוך כדי שיחה, "גם אני ממש, ממש לא אוהב לדבר על עצמי"- "אכן, אכן" הנהנתי בחיוב כי הרי הוא חבר ותיק.

"זה עובר במשפחה שלנו בתורשה העניין- זה כלל כזה- 'אף אחד לא מדבר על עצמו ו/או על משפחתו' " התחלתי לחשוב שלא מזמן הכרנו.

"כן, גם על המשפחה שלי אני לא אוהב לדבר, לא מדברים אצלנו על המשפחה, יש לי דודה שמעולם לא הזכירה את השמות של קרובי משפחתה, ומעולם לא דיברה עליהם- במשך פחות מעשר דקות" כך קלחה לה השיחה.

"אנחנו משפחה מופנמת מאוד, לא אוהבים לספר על עצמנו, ההורים שלי למשל מעולם לא הזכירו את שמי הפרטי או את העובדה שאני הבן היחיד שלהם" עכשיו התחלתי להקשיב בענין.

"כן, גם את זה שאבא שלי הציל איזה מאה איש משריפה, לא מספרים לאף אחד" הוא המשיך לספר על משפחתו, המופנמת והסגורה- "כי אנחנו משפחה מאוד קטנה וסגורה- אבא, אמא ואני", "גם על זוגתי שתחיה אני לא אוהב לדבר, אפילו שכל הזמן שואלים אותי אם זה נכון שהיא עובדת בשב"כ וששמה הוא ט' אני לא עונה כי אצלנו לא אוהבים לדבר על המשפחה" אני מאוד אהבתי את הכנות שלו.

"אנחנו ובמיוחד אני גם לא אוהבים לדבר הרבה, זה טבע כזה במשפחה, יושבים שעות ביחד ולא מדברים, תמיד אנשים ידעו שאם הם ירצו לשמוע את דממת הצעקה. הם יוכלו להיכנס אלינו הביתה לשמוע את השקט, לקבל ארוחה חמה, מילה טובה או שתיים, ולהנות מאוד מהאווירה החמה, כי אנחנו משפחה שקטה וצנועה- שמאוד לא אוהבת לדבר או אפילו להזכיר, את זה שאנחנו כל כך נדיבים ושקטים" השיחה אורכת כבר ח"י דקות ואני מרגיש מת.

"כן, הנדיבות שלכם והשקט הם שם דבר בעיר" ניסיתי לשתף פעולה. ידידי האדים כולו כשמש בשקיעתה, ופנה אלי בקטנוניות של כעס גדול- "אנחנו גם לא אוהבים, שאנשים מזכירים לנו את הנדיבות שלנו, את הצניעות שלנו, ואת החום שיש לנו בבית…

כך חונכתי ע"י הורי שיזכו לשנים רבות של חסד, וכך אני מחנך את הילדים שלי- יעקב, דני ושלמה, שגם אותם אני לא אוהב להזכיר" כאן הוא נזכר לנשום "אויי" נאנח ידידי "הם כל כך מחונכים הילדים שלהם, וגם הם כבר למדו לא לדבר על עצמם או על משפחתם, אני לימדתי אותם שצניעות זה עניין גדול מאוד, ושבכל מקום שבו הם יהיו, בגן, בבית ספר, באוניברסיטה… אתה יודע יש לי פה תמונות שלהם רוצה לראות"

לא הספקתי לענות וכבר היו למול עיני תמונות פספורט מוגדלות ביחס של 1:40, של שלשה ילדים. "אתה רואה איזה צניעות יש בהם- ממש בוקעת להם מהעיניים, אבל אני לא אוהב לספר על המשפחה שלי" הוא נעצר לרגע ומיד המשיך לפלוט מילים בקצב של אלף מילים לדקה "כל כך חמודים, מתוקים…" הוא המשיך לספר לי את המפרט הטכני של ילדיו הצנועים, והמופנמים וכו' וכל זאת תוך כדי הדגשה-
"אני לא אוהב לדבר על עצמי או משפחתי, זה מזכיר לי סיפור - פעם דני הילד השני…" פה ושם הצלחתי להשחיל מילה, אחת, לא יותר דוגמת - "כן", "בטח", "באמת"… , כשעצר ידידי בכדי ללגום מים מכוסו, ניסיתי לומר משפט שלם ולהתעניין, "בני כמה הילדים שלך?" הוא הביט אלי כשעיניו פולטות זיקי ברקים, הפטיר "חטטן, מה אכפת לך", והלך.