close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אסופת מקורות מכתבי מרן הרב קוק זצ"ל

הרב ערן מרגליתכב ניסן, תשפא04/04/2021
פרק יג מתוך הספר צניעות ושמירת הברית בדורנו
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק יג מתוך הספר חינוך לצניעות ושמירת הברית בדורנו

תגיות:
נספח
אסופת מקורות מכתבי מרן הרב קוק זצ"ל בנושא ברית מילה ויצר המין
הקדמה:
תורותיו והדרכותיו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מאירות לנו את דרכנו בעת שחוזרת האומה לחיות חיים מלאי עצמה וגבורה בארץ ישראל, משום כך השתדלנו לאורך הספר, לשלב בפרקי הלימוד מקורות מדבריו, וכן לבנות את הבניין החינוכי של הספר בהתאם לגישתו: גישה הרואה ערך וחיוב בכל כוח וכוח, גישה הרואה ביצר המין, בצדו האידיאלי, יצר של חיים  שמגמתו העמדת כל הדורות כולם.

 לשונו
ההגותית של מרן הרב קשה להבנה ובמיוחד למי שאינו מורגל בה. משולבים בה מחשבות עמוקות, פסוקים ומקורות רבים, שירה ופיוט וכד' – ואמנם גם הלומד שאינו מבין כל מילה ומילה, יכול להתבסם מן הדברים ולקבל מהם, ועל כן להשלמת הדברים, מובא כאן לקט קטן של מקורות בנושא וכן הפניה למקורות נוספים.

 התוכן המיני הוא היסוד המנצח באדם, העושה אותו לחי וקיים לעד.
עין איה שבת ח"ב, דף פז, פ"ט אות ל"ח (עמ' 175)

 
האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית, בפנותה לקראת הויית החיים ושלשלת השלמתם מדור לדור ומתקופה לתקופה, התשוקה האלהית של העלאת נר החיים הולכת היא ומתרכזת בתוך כל האידיאלים הנישאים ממלאי החיים; והם, אלה האחרונים, נוטעים את כל הפרחים היפים נותני הריח הטוב, אשר בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר, שהנטיה האינדיבידואלית השפלה הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת, שהוציאה את חרפת הערלה, בתכונתה הפסיכית והפתולוגית. שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, ע"י ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידיאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם ברית קודש של מצות מילה.
מאמרי הראיה ח"א, טללי אורות  ז (עמ' 24)

 
הנעם האלהי של החיים, המתרומם בעליונותו המתפשט בהדר פשטותו וטבעיותו על כנסת ישראל בכללה, באור האידיאה האלהית הנטועה בה, הוא עושה את החיים נוחים ועדינים, מתוקים וענוגים, בתכנם העצמי. חיים שכאלה אינם נכנסים בכלל שאלה, מגמתם הערבה והעדינה מקורית היא להם ושוכנת בקרבם ובעצמותם, והם ראוים לא רק להתקיים אחרי המצאם כי אם גם להתחדש ולהתרבות. מכאן באות נטית שמחת החיים הפנימית, נטית ההתרבות הגנוזה, המסבבת את גלגל החיים וכל יפים והדרם ונעימת האהבה שבהם, ונעשות מובנות ומאוגדות עם כל הקשורים האידיאליים שבנשמה העליונה אשר לאדם. והכחות הטבעיים העזים אינם מסערים בדרכם שום מהלך של מחאה ונגוד מוסרי, ומושקפים הם כולם בדרך מדע עליון, עדינות רגש ונחת רוח, שלום נצח וחדות אלהים.
אורות למהלך האידאות, פ"ה, עמ' קיב-ג

 
הנטיה המינית הולכת היא וזורמת אל העתיד, אל שכלול החיים, שיביא הזמן, את חיי העולם הבא בעולם הזה, ומתוך שהחיים העתידים הנם מלאים הוד ונועם מלא, על כן גדולה היא שאיפת החפץ ועז הרצון של נטית עולמים זאת, והקדושה המגמתית רק עליה היא משרה את אורה, והנפש הטהורה מנהגת את נטיה זו למגמתה, בגידור התורה, החכמה, היושר והצניעות, מקורי הצדק. כל מאן דנטיר ברית איקרי צדיק. ויסוד קדושתן של ישראל הוא קשור בעולם העתיד, ורוח קדושה הולך וחופף על כלל האומה ופרטיה. ועמך כלם צדיקים.
שמונה קבצים א תנו

 
עוצם הקדושה היא הגברת התשוקה האלהית, ואור הרוחני, ברצון האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלהית, יהיה יותר עמוק בנפש, מכל הרצונות הטבעיים. ומי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטיה המינית, זהו צדיק דנטיר ברית. והכרעה זו באה, לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם ברוממותו אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלהית.
שמונה קבצים א שכט

 
סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק. המטביע את נעימת האהבה בכל היקום.
שמונה קבצים א תפו, אוה"ק ח"ב עמ' שפ"ג

 
אב. הנושא המוליד, המחולל את התולדות, מקושר עם שורש אבה, שהוא שורש הרצון.

שורש הרצון ביסודו הוא לא הרצון לחיות, להיות, אלא הרצון להחיות, להוות.

זהו עומק הנקודה של רצון החיים, של צביון עמדת היש.

כשהרצון מתעלה, כשהוא פושט את גשמיותו, את גבולו ואת פרטיותו, נשאר הוא בתכונתו המאירה, המקסמת, בתכונה המלאה עדינות ונעימת קודש, והוא הרצון להוות, לחולל, להרבות חיים וישות.

ולהפך במעמק הרצון, בתחתיתו, ברשמי החיים שאינם זזים גם מהגויה המתה, גם מהעצמות, אשר אור החיים היה פעם מקושר עמם, נשאר רק השורש מהרצון היסודי, רצון ההוות, הבלא דגרמי, קיסטא דחיותא, שבעלי האוב מטפלים בהם ע"י ההתיחשות לאותו הקורט של החיים המופשטים מקישור פועל באיזה גויה, אבל מקושרים הם עדיין נצוצי חיים הללו באיזה קישור רפוי, איזה יחש הקפי, שאע"פ שרק השדרה היותרמאופלה של רצון החיים נשאר באותם השרידים של הגוף שהיה חי במלא החיים, בכ"ז השרידים הללו רק ממקור הרצון לחולל ולהרות הם באים, מהאבות, מהאביה, מהתאבה הפנימית המעוררת את יסוד החיים, יסוד האב, שממנו לקוח גם כן השם אוב, שהנשאל בהם נטמא ג"כ בטומאת סיגי הרצון ושרידיו המאופלים, שכל שומר תמימות חייו הוא מתעלה מכל אלה. אל תפנו אל האובות.

ראש מילין, השרשים – האלף, אב
 
הרשעים אינם יכולים להסתכל באור החסד במקורו בחכמה העליונה, וממילא חפץ החיים אצלם הוא רק אסון, בין לעצמם בין לעולם ולההויה כולה, ונטית המין המביאה את החיים למציאות, קליפתה התאונית היא אצלם כל מה שיש להציל ממנה. וזהו מאיסותה של הערלה, ושורש טומאת הזימה. ועצם החיים אינם להם שום שיווי, וממילא יצרא דשפיכות דמים גדול לעומת יצרא דעריות, ושניהם נאחזים ביצרא דעבודה זרה, שהוא אלהים אחרים, דינים קשים, עורים ורעים, נדחפים מרצון שובב נוטה להרע. והצדיקים הם להיפוך מכל זה, מגלים את אור חסד עליון בהוייתו, ורואים בנטית המין, הקדושה העליונה ברוממות החכמה, המאירה בחסד, וממולאה בלשד טל הדעת. והחיים יקרים לאין שיעור, מפני שהם נובעים ממקור היקר העליון, הטוב הכמוס, המנצח את כל נצחי נצחים. ובא החסד ואהבת הבריות במקום יצרא דשפיכות דמים, והוד הקודש והצנע לכת בידיעה פנימית אזורה בגבורה של לבת קודש, במקום יצרא דעריות, ושניהם אחוזים במקור דעת עליון, היונק מחסדי עולמים שבמחשבה הכמוסה, מקור כל התענוגים, האורות המצוחצחות, המפתחים כל טוב וכל נדיבות, כל יופי וכל גבורה ושמחה וכל נועם עליון, בעולמים כולם.

שמונה קבצים א תשכט.
 
מערכה של פרקים בנושא זה נסדרה בספר אורות הקודש חלק ג, מערכת דרך הקודש, עמ' רצ"ו-
ש"א (פרק לג – "היסוד התולדתי והמלולי"; פרק לד – "תקון היסוד והצומות"; פרק לה – "תהפוכות הנטיות הטבעיות"; פרק לו – "תקון הברית והרצון"; פרק לז – "קדושת הזווג והמשפחה"; פרק לח – "הנטיה המינית לעתיד"; פרק לט – "קשר הברית והטוב העולמי"), עיינו שם, וכאן הובא רק פרק לו העוסק בתיקון הברית:

תקון הברית והרצון – לו

עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו, ונעשה צדיק משומר מכל מוקש, וכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת, אז הוא מתברר גם מכל מדות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם, אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו.

יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות.  שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.

מידות הראי"ה, ערך 'ברית':

א. שורש ברית וכריתות ברית במובן המוסרי הוא, שהענין החיובי ואידיאלי, הנובע מתמצית המוסר היותר נעלה ונשגב, יהיה מוטבע עמוק וחזק בכל טבע הלב והנפש, עד שלא יצטרך לא זירוז ולא חזוק ולא סייג לשמירתו, כי-אם יהיה מוחש וקבוע, כמו שטבועה, למשל, בלב אדם ישר מניעת רציחה וכדומה מן השלילות הרעות שכבר הספיק כח המוסר הכללי לקלטן יפה. בהיות האדם במצב כזה בכל עילויו הוא שש ושמח בשם ד' ובוטח תמיד בחסדו. פגם הברית מחליש את כח הטבעיות שבמוסר, על כן הוא מוליד חרדה ורפיון בעומק הנפש, והחרדה הפנימית באה מפני העלילות לסור מדרך הטוב, וצריך תמיד שמירה והתחזקות שכלית ועיונית. אמנם ע"י התגברות תשובה עליונה מאהבה חוזר גם הקלקול הזה לטובה, כי תחת שהי' עושה דברים רבים בכח הטבע, שאינו מושכל, יעשה עכשו ע"י הכח המושכל. וכשיקבל אז לטובה ובשמחה ג"כ את מעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבא מדרך הטוב ומעבודת ד' בכלל, וגם את הפחדים והמרורות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה, - שאם לא היתה מדת הברית רפויה אצלו היה כבר עושה הכל בבטחון ושמחת לב, - בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל עצם הטוב האמתי, דהיינו חפץ השם יתברך. ביחוד ראוי אז להיות קורת-רוח מצטירת בכל מצוה וכל ענין של עבודה וכל מדה טובה, שמצד הרגש העצמי שבו איננו מכיר אותה לגמרי בהדרה המלא, באופן שתמשכהו נפשו לה. ואע"פ שמצד פרטיותו איננו מרגיש התעלותו המוסרית, ע"י מעשה-טוב ולמוד זה וכדומה, אבל בצירוף החשבון הכללי, בכללות כנס"י ודאי שכל הכשר רוחני ומוסרי וכל צד של קרבת ד' מכריע לטובה.ובכלל משקל הרוחניות ודאי חסר הוא בעולם, ע"י ריבוי המון השקועים בחמריות, על כן אע"פ שלפעמים מתוך שמצד פרטיותו פנה כבר במדה הגונה לרוחניות, ואולי כבר נחלשה חמריותו עי"ז, ואיננו מרגיש כראוי את הרגש הנעים שצריכה הקדושה לפעול על לב ההולך בדרכיה, אבל בהצטרף משקל הרוחניות שלו לאוצר הכלל ימצא המקום של יבושת לח אצילות הקדושה וירטיבהו בהשפעתו, אז ישא פריו האמתי, וראוי לו לשמח בזה. "עושין מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגבורתו".

ב. מי שבריתו שלם יכול להתרחב בארחות-חיים ג"כ בחמריות מרובה. מבלי שתבלבל אותו מתוך כך מחשבה מטרדת. אמנם לפי ערך פגם הברית כן יהיה קשה לו, גם בעת התחלת תשובתו, להיות עסוק בעניני חמריות, ואפילו לתכלית טוב, כי כל דבר קטן יבלבל רעיונו. על כן התיקון האמתי בזה הוא להיות עסוק בעמקי חכמה ודעת אלהים, דהיינו עמקי דברי הגדה, שמתוך כך הוא מכיר את מי שאמר והיה העולם. ומתוך גודל שפע הדעת, שיחול עליו תמיד, יוכל ג"כ לצאת לפעמים מעיוניו ולעסוק בענינים מעשיים וצרכים חמריים, הכל לפי ערך תקון תשובתו.

ג. פגם הברית, ע"י השחתתו המעשית ביסוד המוסר והשכל היותר נעלה, יסוד חיי העולם, חיי העתיד, פועל הוא באדם החשכה פנימית, שאי אפשר לו עוד להכיר לאמתתו כל ערך של כל ענין נחמד וקשר אמתי אל כל ענין תכליתי מוסרי, שהם כולם ענפים מהמוסר היסודי המחוקק למטרת חיי העולם של העתיד היותר גדול. על כן כל ציורי המוסר הם בו ברפיון וצריכים סעד גדול, וגם כל דבר קל מפריע לו ממהלך שלמותו. אבל אחרי ההתגברות בתשובה מאהבת ד', עם העיון באגדה, שמתוך כך אז האדם מכיר את מי שאמר והיה העולם. מאיר עליו כח יסוד הטוב. אז הוא מתעלה מתחלה ע"י עצם נקודת האמונה, אע"פ שאינו מרגיש בבירור ציור פנימי, ואח"כ משתלם בו ג"כ האור הפנימי, והריחוק עצמו נעשה קירוב, שמתוך שאור הצדק המורגל אינו פועל עליו כבר להחיותו מוצא הוא בעצמו עז צמאון להעלות את הציורים למעלה יותר עליונה, ונמצא שהזדונות מתהפכים לזכיות.

***
 
 ... ששה צדדים יש לנו לפי זה לבקש בכל מצוה, ולפעמים נמצאים כולם בגלוי, ולפעמים נמצא רק חלקים מהם גלויים ויתרם מכוסים. הא', צד האנכיות, הטובה הפרטית. הב', הצד העליון של הכל, עילוי ורוממות ההויה הכללית. הג', הצד האלהי המטה את ההשפעה של החיים לרוממות שאיפת דעת אלהים בשכל או בהרגשה. הד', הצד המוסרי, הרבות היושר החסד הצדק וכל הטוב. הה', הצד האמוני, הרבות דעת האמונה והרגשתה, התגלות תמציתה העליון המכוון מהוייתה, וזיכוך הלב הבא על ידי חיזוקה ואומץ הופעתה. הו', הצד הלאומי המקשר את האומה בצורתה הרוחנית ובמעמדים הרוחניים הנדרשים לה.
להציב לדוגמא מצות אחדות. למשל:

א. מצות פריה ורביה. בה אנו מוצאים את כל הצדדים מאירים. לאדם הפרטי – אשרו בעולם בשמחת החיים על ידי זרע חיים אשר יראה בעולמו, חברת חיי המשפחה וחוגה המאיר את מחשכי הלב לעת מצא של זקנה, של מחלה ופגע, כמה נכבדים הם זרע האדם וקשר החיים המאחדם. זהו מצד האנכיות.

הצד האידיאלי העליון, ההויה בכללותה – מי שלבו מלא אהבה אל המציאות, מי שמוצא את האושר והטוב הנמצא בכללות ההויה כשהיא משתקפת לא רק מצד אחד כי אם מכל ערכה, מכל עברה, מכל ההוה שלה ומכל עתידה, מכל חומריותה ומכל רוחניותה, מכל מזגיה, מכל היופי, מכל העונג, מכל הזוהר שלה, שבכללה הכל מזהיר, הכל מאיר, שהרי גם הכיעור והחושך מתהפך לאור על ידי ההכללה, במעמד כזה מתלקחת אש קודש, אש מאירה בכבוד ומחיה לב בנחת, לאהבת החיים, להגדלת מציאות החיים, להרבות את הדמות, להוסיף אור חיים בעולם, למען תהיה ההויה יותר רחבה ויותר מתפשטת, והמבט העליון העדין בהוד של האדם סוקר על כל המצוי באנכיות עליונה, מרגיש את הצנורות המחברים אותו אל הכל, שמח באושר הכל ומתענג בנועם הכל. על כן מתגלה כל הצד העליון הזה גם כן במצוה זו.

הצד האלהי – האושר של דעת אלהים, הרבות החכמה, התרחבות השאיפה העליונה שהיא צריכה לריבוי גוונים. ודאי כל נפש חיה יש לה תיאוריה מיוחדת. כל התגלות של חיים מוסיפה דעת ורגש אלהי בעולם ומבלטת חותם חדש על החיים, גם במקום שהיא ניכרת רק מעט מכל מקום היא נמצאת, היא מצטרפת לחשבון גדול.

מצד המוסר – כיון שהחיים הנם אהובים ויקרים, כיון שיש להם ערך השוה לסבול את העולם באהבה כל כך אדירה, ראוי להרבות להם משכללים ועוזרים. כל מה שהעוזרים ירבו, יוסיפו החיים בעצמם שלמות, עד שיעלו למרום פסגתם. על כן קורא המוסר בצדק להרבות את החיים, למען הרחיב את גבול הצדק והטוב.

מצד האמונה – התוכן העליון המתגלה על ידי המון המעשים, המון [--], על פי סדרי התורה והמצוה, המה צריכים לעובדים. כל מה שתתרבה האגודה, ניכרת יותר השפעתה, וכל מצוה שתעשה בעולם ממשכת היא על העולם את הזוהר האלהי המתגלה על ידה בגניזה העליונה בצורה יותר מובלטת ועשירה. על כן מלא מאוד הוא [ערכה] של מצוה היסודית הזאת בתוכן האמונה והחזקת התורה המעשית והלבית.

מצד הלאומיות – אין זה צריך ביאור מה גדול הוא הערך של תוספת כחות עובדים באומה שכל יסודה הוא התאגדות הפרטים לכלל אחד, ברוח אחד, בדעה אחת ומגמה משותפת, בכל המצבים, הכלליים החמריים והרוחניים.

ב. מילה. החופש הטהור הוא מקור השלמות העליונה. כל נשמה בריאה שואפת לחופש כמה שתוכל. החופש נמצא כשתנועות החיים הולכות אחרי ההכרה הברורה בטוב שנמצא בנטיה שהן חפצות לנטות לה. הננו תמיד רגילים לראות עם החופש של הרצון את הרפיון ואת החולשה, מפני שבכל מקום שהננו רואים חזיון אדיר וכביר בכח שם אין חופש, על כן מתערב בציורנו חופש זה של הרפיון עם בהירות האור של החופש. אבל הוא בא מחולשה של הכרתנו, שהננו יכולים להתרומם עליה ולהכיר את החופש המוחלט בעצם חזקו ובעצם עדינותו יחד, ואז הננו ממולאים חשק לנטות אליו ולראות בו את השלמות היותר עליונה. יצירת החיים, מפני חשיבותה לקיום העולם, לא תוכל להמסר ביד החופש המוגבל שלנו, המחולש עם חולשתנו, על כן נמצא בנטיה זו מקור העבדות של האנושיות, שהחולשה הבהמית שבו מתגלה על ידו. וכאשר לא רק יצירת החיים לבדה היא הפעולה הבודדת במאורע החיים, כי אם כל טעם החיים הגנוז בתוכיות הנשמה הנהו כלול מחביון שאיפת הופעת החיים, על כן כפי המדה של העבדות הנסוכה על הנטיה של יצירת החיים כן מתפשטת העבדות השפלה על כל צורת החיים. ובאותה המדה שנטיה זו מתלבשת ומתעטרת בחירות, כה החיים מתעלים בכללם ומשתלמים בשלמות החופש. אמנם המועקה העבדותית מוכרחת להופיע בראשיתה. לא חמדת חפץ הארת אור החיים מצד הכרה פנימית ועריגה עדינה להם תחולל בפועל את ההויה הממשית של החיים, כי אם העבדות של חולשת הנטיה, עד שיסודה האידיאלי נשכח ממנה ונרמס תחת רגליה הגסות. התכונה הפסיכית והפתלוגית הגסה הזאת פועלת על היצירה הבשרית את צורת הערלה. העליה המאירה, להכין את החופש העליון להאיר על כל מחשכי עולם באומה המוכנת כבר שהאורה האידיאלית תהיה בה כל כך חזקה עד שתופיע בבהירותה גם בפינת נטיית הויית החיים ויצירתם, עד שברוח עליון ובהיר תכניס את קוי אורותיה, מלאים זיו ועדן מדושן, גם בכל מערכת החיים, במקום שהעבדות של החולשה המזוהמת ממלאתם – לזה צריך העברת הערלה וחותם אות ברית קודש. הפעולה בזכרונה ובפעלה הטבעי מכשרת את האפשרות לחיים אידיאלים חזקים, המכניסים את אורם גם בתוך התכונה של נטיית הויית החיים הממלאה חם ואור את כל החיים כולם. הערלה הגמורה משימה את האידיאל של העלאת אבוקת החיים למרמס ולטפל, אשר רק במקרה הוא נמשך מתוך השכרון של החולשה של הנטיה הבשרית המהוממת. המילה תתן מקום גם להאידיאל של העלאת אור החיים להזריח כמעט, אבל לא תוכל להשליטו כולו, ורב לה אם לא ישכח מתוך מהומת השכרון לגמרי מתוך הרגש והלב. הפריעה מופיעה את האידיאל של הופעת החיים במילואו, באופן שיוכן הרוח להיות הוא כח הפועל בהמשכת החיים, ובכח כל כך שלם עד שכל אותם הזיקים המסותרים שליבוב החיים כולם הולכים מהם, ימלאו על ידי האידיאליות השלמה של חפץ הופעת החיים בשביל הכרת יפים ורב טובם בצורה היותר בולטת, שזהו האידיאל של הקדושה הנעימה המיוחדת לישראל, האוהבת את המשפחה ואת ההפריה המתוקנת בכונניותה המוסרית העדינה, ושונאת הזימה בכל מלא הנפש.

א. מצד הנטיה להאניות הרוממה הכללית – מובנת יסוד המצוה הזאת. שאיפת ההכללה של הפרט עם הכלל כולו, פתיחת הצינורות המחברים את היחיד עם כל המציאות על ידי התגברות ההכרה העליונה וכל עדינות ההרגשות העליונות, הנם מטים את האדם להרבות את התפשטות החיים למען יוסיף כח האושר להתרחב, למען יתוספו שלהביות של אורה בתוך האורה הכללית של המציאות, המבהיק מאד בחייו הכלליים מרובי הגוונים ותאומי ההרמוניה. והפעולה להטביע בקרב הנשמה את רוממות שאיפת ההכללה העליונה, מתאמת עם מצוה זו, המקרבת את השאיפה החזקה והמושכת הנמזגת בכל השאיפות כולם בנימים נסתרים מאד אל האידיאליות הכללית, על ידי נתינת האפשרות להשחרור האידיאלי מתוך מועקת העבדות של הנטיה במעמדה הטבעי הבלתי מואר.

ב. מצד האנכיות בצורתה הנמוכה – תשיג מצוה זו את מטרתה להרחיב את הנפש ולהשקיטה, בהיות התשוקה המינית איננה מתנגדת לתשוקות העדינות הנמצאות בנפש, כי אם היא מתקשרת בכולם על ידי אגד חיובי ממקור אלהי. והסרת המלחמה הפנימית מיסודה, מביאה שלוה ומעמד של נחת בחיים.

ג. מצד הנטיה אל דעת אלהים – ודאי אי אפשר להשכל העליון של ההכרה האלהית לרוץ את ארחו, כל זמן שתוכן החיים הוא כולו סגור בתוך תשוקה עורת שאין לה כי אם פרטיותה ועבדותה החלושה. על כן גדולה היא המילה, שעושה את האדם לתמים ולמוכשר לתשוקה פנימית של עונג דעת אלהים, המנהיג בחסדו כל דור וכוללם יחד.

ד. מצד המעמד המוסרי – אין שום ספק בדבר שההשקטה הנפשית וההתאמה הטבעית אל הצדק העליון של הויית החיים. על ידי הסרת הערלה מתרחב גם כן רגש המוסר והכרת הצדק המוחלט המונח ביסוד אהבת החיים כשהיא מעודנת ומוסרה מזוהמתה הזימית.

ה. מצד הדת – השויית הנטיה הטבעית עם האידיאל העליון על ידי מעשה קצוב ומתואר, מכשרת את הרגש ואת השכל ללכת בכל אורח המעשה התורי, המקשר תמיד את הפעולות עם הרעיונות הצפונות בהם.

ו. מצד הרגש הלאומי – דבר פשוט הוא שהשיווי האופי הוא מחזק את הקישור הלאומי. והשיווי המיוחד, הבא על ידי הצטיינות של שינוי מעמים אחרים, פועל להבליט ביותר את חותם האומה בכללותה. על כן יש לאות ברית קודש החלק היותר עקרי של קיום האומה וקישורה הרוחני והמעשי.

קבצים מכתב יד קדשו כרך ב, פנקס הדפים א, 2
(נדפס גם בספר בשמן רענן ח"א עמ' שכז-שכח)
הפניה למקורות נוספים:
עין איה שבת ח"א דף לא, פ"ב אות נ (עמ' 87-88).
עין איה שבת ח"ב:
דף סב, פ"ו אות לה  ושם לח-לט (עמ' 93-94)
דף סד, פ"ו אות עד-עה (עמ' 114-115)
דף עז, פ"ח אות לג (עמ' 151)
דף פז, פ"ט אות ל"ח (עמ' 175)
דף קיד, פי"ב אות מד-מה (עמ' 261)
עולת ראיה, ח"א עמ' שצז-שצח
אדר היקר עמ' ל-לא
אורות, ישראל ותחיתו כו, עמ' מב-מג
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה