close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

מצורע חשוב כמת

הרב שמעון פרץג אדר, תשפא15/02/2021
פרק רט מתוך הספר רשפי דת א
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק רט מתוך הספר רשפי דת א

תגיות:

מצורע חשוב כמת

סדר שלשת סוגי הצרעת

כתוב במדרש "אמר ר' לוי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה וכו', בתחילה הנגעים באים על ביתו של אדם וכו'" (ציטוט מהאו"ח הקדוש - יד,לד).

זו לשון הרמב"ם בסוף הלכות צרעת (פ"טז,הל"י) "…שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית,


ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהר, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצות ולשון הרע".

כאשר התורה מתארת את שלשת סוגי הצרעת הללו היא מחלקת אותם לשתי פרשות, פרשת תזריע ופרשת מצורע. את פרשת תזריע התורה פותחת בענין יולדת זכר או נקבה וממשיכה בצרעת האדם ובצרעת הבגד, ואת פרשת מצורע היא פותחת בטהרה מצרעת, ממשיכה בצרעת הבית ומסיימת בטומאת זב, קרי וזבה.

ישנם מספר דברים שעלינו לנסות לברר בסדר הענינים בפרשות הללו, ומתוך בירורים אלו נגיע בעזה"י לברור מעמיק בפגם של לשון הרע:

א. מדוע התורה כותבת בסדר הפוך את שלשת סוגי הצרעת, מאשר הסדר שהם קורים במציאות?

ב. מדוע התורה מחלקת את סוגי הצרעת לשנים, בכותבה את תהליך הטהרה מצרעת כחוצץ בין צרעת האדם והבגד לבין צרעת הבית?

ג. מדוע מסורת חלוקת הפרשות כוללת את ענין הלידה ואת ענין הצרעת באותה פרשה, פרשת תזריע, הרי הם שני ענינים שונים בתכלית, ומדוע לא יחדה פרשה שלמה רק לצרעת?

ד. מדוע המסורת קראה לפרשת תזריע על שם תחילת הפרשה, ולא על שם רוב רובה של הפרשה שעוסק בצרעת האדם והבגד? האם רק משום שכך מתחילה הפרשה או שיש בזה רמז על תוכן הפרשה?

חומרת דיני המצורע וטומאתו

א. מצורע בגופו יוצא חוץ לשלשה מחנות ככתוב "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע…" (במדבר ה,ב), רש"י - "הצרוע נשתלח חוץ לכולן...". וכן בפרשתנו "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (יג,מו), רש"י: "בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו…; מחוץ למחנה - חוץ לג' מחנות (פסחים סז)".

וזו לשון המשנה בכלים (א,ז) "עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחין מתוכן את המצורעים...". ר' עובדיה מברטנורא - "מימות יהושע בן נון… וכשכבש יהושע את הארץ קידש העיירות שהיו מוקפות חומה בימיו שיהיו כמחנה ישראל להשתלח משם מצורעים (מקורו מהספרי - קהתי)".

ב. המצורע הוא הטמא היחיד שמשתלח מחוץ לכל שלשת המחנות.

ג. למצורע בגופו יש דינים כמו של אבל ככתוב "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (יג,מה). רש"י: "פרומים – קרועים; פרוע - מגודל שער; ועל שפם יעטה – כאבל; שפם - שער השפתים…; וטמא טמא יקרא - משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו (מ"ק ה)".

כלומר, המצורע צריך לקרוע את בגדיו כאבל על מתו, וכן לגדל שער ראשו ושפמו פרע.

על מי המצורע צריך להתאבל? מי נפטר? [כמובן שטעמי תורה נשגבים מבינתנו].

חומרת עונשו של מספר לשון הרע

התורה מסתכלת על חטא לשון הרע בצורה מאד חמורה, חז"ל מאריכים בזה במסכת ערכין (טו-טז), לדוגמא: "תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשה"ר מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים…". אמנם חומרה יתרה ישנה לכת מספרי לשה"ר, דהיינו למי שמספר לשה"ר בקביעות, באופן שסיפור לשה"ר הופך לחלק מחייו, לחלק מתכונות הנפש שלו. ועליו אמרו חז"ל (סנהדרין קג.) "אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה - כת לצים, כת שקרנים, כת חניפים וכת מספרי לה"ר…".

אדם בזמן התורה, שהמשיך לספר לשון הרע אף על פי שלקה בצרעת הבית ובצרעת הבגד ובצרעת הגוף, עם כל הקושי שבעונשים קשים אלו, בודאי שספור לשון הרע אצלו אינו דבר מקרי, זו אינה מעידה קלה שאפשר בקלות להינצל ממנה, אלא ממש קלקול בנפש, טבע שני, ולכן קשה לו מאד להינתק מהחטא ולתקן את עצמו. כלומר, יהודי שנענש בצרעת הגוף זהו סימן שהוא נכנס בגדר כת מספרי לשון הרע.

מדות הנפש המקולקלות של "כת מספרי לשון הרע"

האדם שמספר לשון הרע בקביעות כחלק מתכונות נפשו סובל מאישיות מושחתת במגוון רחב של מדות יסודיות, דבר הגורם לו שלא יזכה לראות פני שכינה, כיון שאישיותו היא ההיפך מהטוב האלקי.

ישנם מספר מדות בנפש שהן הגורמות לאדם לספר לשון הרע בקביעות:

א. גאוה, גסות רוח. מצורע הנטהר מצרעתו צריך להביא גם עץ ארז (יד,ד), וכתב על כך רש"י "לפי שהנגעים באים על גסות הרוח". ולכאורה קשה, הרי רש"י בהמשך דבריו שם הביא דעת חז"ל שצרעת באה על לשון הרע, ולכן המצורע מביא שתי ציפורים חיות מפני שחטא בפטפוטי דברים כצפורים, ואם כן על איזה חטא באה הצרעת? והאם כל מי שמתגאה נענש בצרעת?!

נלע"ד בעזה"י שהסבר הדברים הוא על פי דברי רבנו יונה (שערי תשובה) וספר "חפץ חיים" (שמירת הלשון שער הזכירה סוף פרק ו, שער התבונה פרק י"ד), שהגאווה מביאה לידי לשה"ר. וזו לשונו "היא על פי רוב הסיבה העיקרית ללשון הרע". מספר לשון הרע חושב לעצמו: אני טוב אבל הוא…; אני חכם אבל היא…; אני יודע אבל הם… . אם יש לאדם ענוה והוא יודע את מקומו הן כלפי הקב"ה והן כלפי בני אדם, ועל ידי זה מכבד את זולתו, הוא יהיה רחוק מאיסור לשון הרע כמו אש מפני מים. לכן, אדם שלקה בצרעת משום שדיבר לשה"ר, עליו לתקן גם את גאוותו שהביאה אותו לידי סיפור לשה"ר.

ב. עין רעה. הסתכלות שלילית על הבריאה והנבראים, חיפוש אחר החסרונות והרשע שנמצא אצל כל אדם ואדם. כאשר אדם מספר בקביעות לשה"ר, דהיינו דברי גנאי על אנשים וחברים וכו', הדבר מגלה על אישיות כזו שמוצאת דברים רעים אצל הנבראים בתמידות, עד שהסתכלות שלילית זו הופכת להיות טבע שני לו.

ג. חוסר אהבה כלפי נבראיו של הקב"ה עד כדי מוכנות לפגוע בהם ללא נקיפות מצפון. ר' עקיבא אומר על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". למדים אנו, שאדם שחסר אהבה זו בצורה קיצונית, כמו אדם שמספר לשה"ר וגנאי בקביעות, נפשו הושחתה מאד.

ד. חוסר שליטה על הדבור שהוא נזר האדם. אדם המספר לשון הרע בקביעות יורד לשפל רוחני כזה נמוך, עד כדי שאינו חושב כלל על תוצאות דבורו, אלא מצייץ כמו צפור.

ה. אדם חיצוני. העקרונות המובילים את חייו של מספר לשה"ר בקביעות, אינם ערכים מוסריים שפנימיים לו, אלא ערכים של: להיות מקובל בחברה, מה יגידו עליי. לאדם כזה חשוב מה שמחוץ לו ולא מה שנמצא בנפשו פנימה, דהיינו ערכים מוסריים.

מצורע חשוב כמת

לאחר שהתבוננו מעט באישיות המקולקלת מאד של מספר לשה"ר בקביעות, דהיינו אדם שנכנס לגדר "כת מספרי לשון הרע". ובזמן התורה דבר זה היה בא לידי ביטוי באדם שלקה בצרעת הגוף לאחר שהמשיך בחטאו אף על פי שנענש בצרעת הבית וצרעת הבגד, מבינים אנו מה שאמרו עליו חז"ל שאינו זוכה לראות פני שכינה, כיון שנפשו הושחתה מאד עד כדי מוות רוחני, כדרך שאמרו חז"ל "רשעים אף בחייהם קרויים מתים".

חז"ל אמרו שארבעה חשובים כמת וביניהם מצורע. על אף שבפשטות, כוונתם היא למוות גשמי, כמו עני החשוב כמת, וכך גם מצורע המנודה מכל האנשים ולא נהנה מהעוה"ז דומה למת, אך ישנה משמעות נוספת והיא למוות רוחני. אדם שלוקה בצרעת הגוף הרי זה סימן למוות רוחני, דהיינו, קלקולים עצומים בנפשו עד כדי שלא זוכה לראות פני שכינה.

על פי היסוד הנ"ל יובנו בעזה"י חלק מדיניו המענינים של מצורע בגופו.

מטרת התורה [טעמי תורה נשגבים מבינתנו] לזעזע את המצורע ולהחדיר לו בצורה מוחשית עד כמה חמור מצבו, עד איזה שפל הוא הגיע , עד למוות רוחני, ולכן:

א. הוא יוצא חוץ ל-ג' מחנות, מנודה מכל החברה, כמו מת גשמי שיוצא מהעולם הזה ללא יכולת לתקשר עם הבריות. כלומר, המצורע יצא לגמרי מהחברה האנושית.

ב. התנהגות כמו אבל - קורע בגדיו ומגדל שער ראשו ושפמו פרע, כאבל על מתו, ואם ישאל המצורע "על מי האבל?" נענה לו "עליך, אתה חשוב כמת".

לפעמים דינים מיוחדים אלו בצרוף עם מצבו הגשמי האומלל של המצורע, מצליחים לזעזע את המצורע עד עמקי נפשו ומשם הוא אוזר חיל להוולד מחדש ולתקן את מידות נפשו המושחתות.

דמיון בין טהרה מצרעת הגוף לבין טהרה מטומאת מת

כיון שאמרנו לעיל שמצורע בגופו חשוב כמת, כאשר מצורע מזדעזע מספיק ומצליח לתקן את מידותיו ומפסיק לדבר לשה"ר הרי זו כמו טהרה מטומאת מת, הוא עובר מהפך ממוות לחיים, מהפך קיצוני. ובאמת ישנם דינים דומים בין טהרה מצרעת הגוף לבין טהרה מטומאת מת, כאשר בעצם טומאת מת היא מפגש של האדם עם המוות, והנזקים הרוחניים שנגרמו לו כתוצאה ממפגש זה.

א. גם בטהרה מטומאת מת וגם בטהרה מצרעת ישנו זמן של שבעה ימים של הפסקה בין מצב המוות, הטומאה, לבין המצב הבריא החדש של חזרה לחיים רגילים מכל הבחינות. מספר שבע מסמל מחזוריות שלמה, ובשני ענינים אלו הוא מסמל מעבר קיצוני בין שני מצבים הפוכים - מוות וחיים, ולכן צריכים לעבור שבעה ימים.

ב. הזאת מים. על שניהם מזים מים [עיין בדיניהם המדויקים]. אין אני יודע הסבר לדברים, אבל הדמיון ביניהם בולט ובודאי מגלה על דמיון רב בין שתי טהרות אלו.

ג. הוסיף הרב שמעון בטאט הי"ו דמיון נוסף. הן בטהרה מטומאת מת והן בטהרה מצרעת משתמשים בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, מה שאין כן בשאר דברים. בטהרה מטומאת מת זורקים אותם לתוך שריפת הפרה (במדבר יט), ובאזוב מזים דם על הטמא, ובטהרה מצרעת, מזים בהם את המים על הצרוע שנתרפא.

ישנם לענ"ד בעזה"י דינים נוספים בטהרת המצורע המגלים על התחדשות.

גילוח כל שערות הגוף

נלע"ד בעזה"י שגילוח כל גוף המצורע מסמל התחדשות, שינוי מהותי שעבר על המצורע. כך גם מצאנו בקידוש הלויים בפרשת בהעלותך, שהלויים גילחו כמעט את כל שערות גופם, וגם בהם חל שינוי מהותי מישראלים ללויים המיוחדים בקדושתם העצמית שתעבור בירושה מאב לבן. השערות הישנות מגולחות כיון שהן גדלו כחלק מהאישיות הקודמת הישנה, וכעת שישנה אישיות חדשה צריכות גם לגדול שערות חדשות התואמות את האישיות, הפנימיות של האדם.

אמנם עדיין נשאלת השאלה מדוע רק את השערות מחליפים הרי כל הגוף התחדש?

ניתן בעזה"י לענות שתי תשובות:

תשובה ראשונה - כל אבריו של האדם קבועים ואי אפשר להחליף אותם כיון שהם לא יגדלו שוב, חוץ מהצפורנים והשערות. את הצפרנים אי אפשר לעקור, וממילא האבר היחיד שנשאר הן השערות.

תשובה שניה - נלע"ד בעזה"י שהיא נכונה יותר ומשלימה את התשובה הקודמת. אמנם עבר על הנטהר מצרעתו מהפך עצום אבל עדיין בעומק עמקי נשמתו נשארה בו קדושה, חיות אלקית, שנתנה לו כח וחיות להחיות את עצמו ולעלות על דרך המלך. לכן אנו מגלחים דוקא את השערות שהן חיצוניות לאדם יחסית לשאר אבריו, כיון שבאמת רק החיצוניות של הנפש התחלפה אבל פנימיות הנשמה נשארה זכה וטהורה.

כך גם אצל הלויים, שאמנם עברו מהפך מישראליים רגילים לקדושים קדושה עצמית עליונה, אבל מכל מקום בפנימיותם העמוקה היתה בהם קדושת לויים, שהרי כבר מזמן לוי בן יעקב נבחר שבט לוי לעבודת בית המקדש, כמו שדרשו חז"ל על דברי יעקב "עשר אעשרנו לך" (ב"ר ויצא, פרשה ע,ז).

שתי צפורים

על המצורע להביא שתי צפורים. את האחת שוחט ואת השניה טובל בדם הצפור השחוטה ומשלח אותה על פני השדה. נלע"ד בעזה"י לתת טעם לדין מיוחד זה. כמובן שטעמי תורה נשגבים מבינתנו ואנו רק מנסים לקרבם מעט אל שכלנו.

הצפור השחוטה מסמלת את האישיות הקודמת של המצורע, והדמיון ביניהם הוא בכך, שגם הצפור וגם אישיותו הישנה נשחטו על ידו. הצפור השניה מסמלת את האישיות החדשה שנוצרה במצורע כאשר חזר בתשובה, ואת אישיות זו אנו משלחים החוצה, חזרה אל החיים הרגילים. יש כעין החלפה, אישיות מתה ואישיות חדשה שנולדה.

מעין זה אנו מוצאים בפרשת אחרי מות לגבי שני השעירים בעבודת יום הכפורים. שעיר אחד שוחטים לשם ה' ומזים את דמו בתוך קודש הקודשים ואילו השעיר השני משתלח לארץ גזירה אל מקום שומם. ביום הכפורים עם ישראל עובר תהליך של התחדשות, תהליך של לידה, כל עוונותיהם נמחקים, התחלה חדשה.

האישיות הישנה החוטאת מסומלת בשעיר שנשלח למדבר [פרט זה שונה מצרעת], והוא נשלח אל המדבר, אל מקום הטומאה והרוע, כביכול אומרים אנו לקב"ה "האישיות הישנה שלנו המלאה חטאים, שייכת ליצר הרע, שמקום משכנו הוא במדבר השמם מחיים, ולכן אנו שולחים אותה לו", אבל עם ישראל מצד עצמו טהור, וכל עוונותינו אינם מתוך רוע שבנו אלא מתוך הרוע מבחוץ, ולכן על ידי תשובה יכולים העוונות להמחק. עיין במה שכתבנו על כך בפרשת אחרי מות.

האישיות החדשה של עם ישראל, זו הנקיה מכל לכלוך וחטא, מסומלת בשעיר שמקריבים לשם ה' ודמו נכנס אל פנים ביהמ"ק, אל קודש הקודשים, כביכול אומרים אנו לקב"ה שבפנימיותנו אנו קדושים, אנו שייכים לה', לקודש הקודשים, ואנו מקווים, שהאישיות החדשה תהיה שייכת אל הקודש ולא תחטא, ולכן אנו זורקים את דמה אל הקודש.

תשובות לשאלות הפתיחה

אולי הסיבה, שהתורה כללה את צרעת הגוף ואת טומאת לידה באותה פרשה, פרשת תזריע, והסמיכה את פרשיות אלו זו לזו, וקראה לכל הפרשה על שם הלידה היא, על מנת ללמד אותנו מהו ענין צרעת הגוף, שאין ענינה עונש, אלא ענינה הוא יצירת זעזוע שיביא את המצורע לידי התחדשות עצמית, לידה מחדש, מעין חבלי לידה, כמו אשה שיולדת.

לפי הסבר זה, יתכן שהסיבה שהתורה שינתה את סדר סוגי הצרעת והקדימה את צרעת הגוף המאוחרת, היא על מנת לסמוך את צרעת הגוף לפרשיה שעוסקת בלידה. כיון שעיקר ענינה של צרעת הגוף בדיניה המיוחדים להביא לידי לידה והתחדשות.

חלוקת סוגי הצרעת

לגבי השאלה מדוע התורה חילקה בין צרעת הגוף והבגד מצד אחד ובין צרעת הבית מצד שני על ידי ששמה כחוצץ את תהליך טהרת המצורע בין סוגי הצרעת הנ"ל, נלע"ד בעזה"י שתי תשובות, ושתיהן על פי פסוק לד בפרק יד' "כי תבאו אל ארץ כנען… ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם".

תשובה ראשונה - צרעת הבית מיוחדת בכך, שהיא קיימת רק בארץ ישראל ולא במדבר, ולכן אין היא שייכת לדור המדבר כמו שני סוגי הצרעת האחרים, ולכן התורה מפרידה אותה משני סוגי הצרעת האחרים.

על פי דברים אלו יתכן הסבר נוסף להפיכת התורה את סדר סוגי הצרעת למרות היותם בסדר שונה במציאות - צרעת הבית לא שייכת לדור המדבר ולכן נכתבה אחרונה מבין סוגי הצרעת.

אמנם כל זה יתכן רק לפי החזקוני (יד,לד), סתימת הרמב"ם ו"החינוך" ומשמעות לשון מדרש תורת כהנים (סוף תזריע – הופנתי על ידי ההערות על ה"מנחת חינוך" החדש מצוה קעב, עיין שם בדברי המנ"ח), שצרעת הבגד קיימת גם בחוצה לארץ, אבל שיטת הרמב"ן (יג,מז) שהיא אינה נוהגת בחוצה לארץ, וזו לשונו "וכן אני חושב בנגע הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ".

תשובה שניה - על פי רש"י על המילים "ונתתי נגע צרעת", וזו לשונו "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות הבתים כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל יד הנגע נותץ הבית ומוצאן".

כיוון שלפעמים צרעת הבית לא באה בתור אזהרה על לשון הרע אלא בתור מתנה טובה, בשונה מצרעת הגוף והבגד שבאות תמיד כאזהרה על חטא, חילקה התורה ביניהם וכתבה את הטהרה מצרעת כחוצץ.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה