close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

טומאת כהן לקרובים

הרב שמעון פרץג אדר, תשפא15/02/2021
פרק רכד מתוך הספר רשפי דת א
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק רכד מתוך הספר רשפי דת א

תגיות:

טומאת כהן לקרובים

"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו... לה יטמא" (כא,א-ג).

צריך להבין מדוע מותר לכהן להטמא לקרוביו. וכן להבין מדוע


יש עליו מצוה להטמא להם, כמו שדרשו חז"ל מהפסוק "לה יטמא" וכתב רש"י – "מצוה". וזו לשון השו"ע "כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם, מצוה שיטמא להם, ואם לא רצה מטמאים אותו על כורחו, אחד האיש ואחד האישה" (יו"ד שע"ג,ג). [לרמב"ם יש שיטה מיוחדת בדין זה, בספר המצוות מ"ע ל"ז, הל' אבל פ"ב]. כמובן שטעמי תורה נשגבים מבינתנו ואנו רק מנסים לקרבם אל שכלנו.

מתי יש מצוה להטמא לקרובים

נחלקו הראשונים מתי יש מצוה לכהן להטמא לקרוביו, ומחלוקתם מובאת בשו"ע "כל אלו שמטמא להם אפילו שלא לצורך, ויש אומרים דדוקא לצורך. הגה - ... ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין (שם, בשם תוס' שאנץ)".

וזו לשון הש"ך "אפילו שלא לצורך – מטמא, ומצוה להטמא" (ס"ק ט); "וי"א דוקא לצורך – קבורה או להביא ארון ותכריכין, ואז מצוה ליטמא, אבל שלא לצורך אסור לטמאות" (ס"ק י); "וי"א דדוקא לצורך – והעיקר כסברא ראשונה וכן המנהג הפשוט" (ש"ך ב"נקודות הכסף").

ה"מנחת חינוך" (מצוה רס"ד, אות ח') ביאר מחלוקת זו וקשר אותה למחלוקת ראשונים אחרת, האם טומאה לקרובים הותרה או דחויה. רש"י (ברכות כ. ד"ה שב) סובר, שטומאה לקרובים הותרה, דהיינו אין כלל איסור לכהן להטמא לקרוביו, וממילא מותר יהיה לו להטמא להם גם ללא צורך. לעומת זאת, תוס' (שם) חולק על רש"י וסובר שטומאה לקרובים דחויה, דהיינו קיים איסור מהתורה להטמא לקרובים, אלא שאמרה התורה תבא המצוה להטמא לקרובים ותדחה את איסור הטומאה למת. זו הסיבה, שכאשר אין שום צורך להטמא למת, כגון שכל צרכי הקבורה יעשו על ידי גוף מאורגן, אסור להטמא לקרובים כיון שהאיסור של התורה עדיין קיים.

הדמיון למת מצוה

הדעה האחרונה בשו"ע, המתירה להטמא לקרובים רק לצורך הקבורה סוברת, שטעם המצוה הוא הצורך שהקרובים יעסקו בצרכי קבורת המת, משום כבוד הבריות, ולכן כאשר אין צורך בכך, קיים איסור להטמא לקרובים. צורך זה, הנובע מכבוד הבריות, דוחה את האיסור של טומאה למת. מה המקור לכך?

מסתבר שלמדו זאת ממת מצוה. וזו לשון השו"ע בבאור דין מת מצוה "מצוה להטמא למת מצוה אפילו הוא כהן גדול... איזהו מת מצוה? שמצאו בדרך או בעיר של עובדי כוכבים ואין לו קוברים... אסור לו לזוז משם ולהניח את המת... אלא יטמא עצמו ויקברנו. אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים לקברו, אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן, אלא קורא אותם והם קוברים" (יו"ד שע"ד,א-ג).

הגמרא בברכות (יט:-כ.) סוברת, שטעם ההיתר להטמא למת מצוה הוא משום כבוד הבריות, שהגופה לא תהיה מוטלת בביזיון. תוס' סוברים, שטומאה לקרובים דומה לטומאה למת מצוה, וכמו ששם התורה דחתה את איסור הטומאה משום כבוד הבריות והצורך בקבורה, כך גם בטומאה לקרובים טעם המצוה הוא משום הצורך בקבורה. וכמו ששם, אם יש אנשים אחרים שיתעסקו בקבורה אסור לכהן להטמא, כך גם בענין טומאה לקרובים.

לפי שיטה זו יתכן, שהסיבה שההיתר להטמא למת מצוה נלמד מאותו פסוק שאוסר לכהנים להטמא למתים ככתוב "לנפש לא יטמא בעמיו" (כא,א), וכתב רש"י "בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה", היא על מנת ללמדנו שגם במת מצוה האיסור להטמא למת במקומו עומד אלא שמצות קבורת המת דוחה אותו.

כל המשפחה כגוף אחד

עדיין צריכים אנו להבין את הדעה הראשונה בשו"ע. מדוע אין איסור כלל להטמא לקרובים? ומדוע יש מצוה להטמא להם אפילו כאשר אין צורך לטפל בעסקי הקבורה?

נלע"ד בעזה"י שכך הוא הסבר הדברים: יש טומאה שמחוץ לגופו של הכהן ויש טומאה שבתוך גופו בצורה טבעית, כמו "צרוע או זב... או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (כב,ד). לטומאה החיצונית יש איסור להטמא ואסור לכהן לגעת במת, אבל לטומאה הפנימית אין איסור להטמא, אלא שכל זמן שהכהן טמא בה [מצורע או זב] אסור לו לאכול בקדשים ולהכנס לקודש.

טומאת קרובים דומה לטומאה פנימית שבתוך גוף האדם. כל המשפחה הקרובה נחשבת כגוף אחד (רש"י במדבר יב,יב), ולכן כאשר חלק אחד מהמשפחה הקרובה מת, כל שאר החלקים כבר טמאים ומרגישים בחסרונו של הנפטר באופן טבעי. כמו שבגוף האדם, כאשר היד נוגעת בטומאה כל הגוף טמא, כך גם במשפחה, כאשר יש חסרון באחד מבני המשפחה החסרון מורגש כבר בזמן מיתתו גם בשאר הקרובים ולכן מותר להם להטמא לו כיוון שכביכול הם כבר טמאים גם בלי שיגעו בו, וגם אם יגעו בו לא יגרם פגם לקדושתם יותר מאשר לפני שנגעו בו (להגיע להגדרה מדויקת עזר לי ר' מאיר כרמלי הי"ו). כמובן, שטומאה זו שיש לקרובים אינה טומאת מת גמורה ולכן אינה נמשכת שבעה ימים ואינה מצריכה טהרה במי אפר פרה אדומה.

מדוע יש מצוה להטמא

לפי הסבר זה מובן מדוע אין איסור להטמא לקרובים, אך מדוע יש מצוה להטמא להם?

יתכן שהטעם זהה לטעם של הדעה האחרונה, והוא לצורך קבורת המת. על מנת שהכהנים לא יחמירו על עצמם כיון שיש להם איסור להטמא למת, ולא ירצו להתעסק עם קבורת קרובם אם היה זה רשות בלבד, לכן ציוותה התורה אותם במצות עשה ויש להם על כך שכר. וזו לשון הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה לז) "כי בעבור שמנעם הכתוב מלהטמא למתים לכבודם לבד והתיר להם להטמא לקרובים שמא יחשבו שהרשות בידם ושזה התר לבד ואם רצו יטמאו ואם לא רצו לא יטמאו לפיכך גזר עליהם גזרה וחייב אותם חיוב. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (שם) לה יטמא".

ואולי יש טעם נוסף מדוע יש מצוה לכהן להטמא לקרוביו, והוא על מנת שהכהנים האבלים לא יעבדו בביהמ"ק ושלא יאכלו קודשים, כיוון שבאמת גם ללא שיטמאו ממש למת, אין עבודתם רצויה כל כך ואין מאכלם טהור כיון שכל המשפחה נחשבת גוף אחד וחסרון המוות מורגש בהם כל שבעת ימי האבלות.

ואולי מטרת המצוה היא להחדיר בלבם של הכהנים את היסוד, שכל המשפחה כגוף אחד.

עד מתי מותר ומצוה להטמא לקרוב

עד מתי מותר ומצוה להטמא לקרוב? וזו לשון השו"ע "אינו מיטמא להם אלא עד שיסתום הגולל" (יו"ד שע"ג,ו). ומהי סתימת הגולל? זו לשון השו"ע "כשנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר" (שע"ה,א). עיין שם בש"ך.

לפי הדעה האחרונה הסוברת שטעם ההיתר ליטמא הוא על מנת שיתעסקו בצרכי הקבורה, הלכה זו מובנת מאד. כאשר נסתם הגולל, דהיינו נשלמו כל עניני הקבורה וצרכיה, אין צורך שהכהן יטמא לקרוביו וממילא יש עליו איסור תורה להטמא להם.

על הדעה הראשונה הקשה ה"מנחת חינוך" (שם), הרי לפי דעת רש"י אין איסור כלל להטמא לקרובים [הותרה] ואם כן, מדוע לאחר שנסתם הגולל על המת אסור להטמא לקרוב, והנטמא לוקה (רמב"ם)?! עקב קושיה זו, כתב ה"מנחת חינוך" שיתכן שלפי הדעה הראשונה בשו"ע אין איסור מהתורה להטמא לקרוב, וכל האיסור הוא מדרבנן בלבד ולכן לא לוקה.

יתכן ליישב את שיטת רש"י והדעה הראשונה בשו"ע על פי הסברנו, שטעם ההיתר הוא משום שהקרובים ממילא כביכול טמאים. כל זה נכון כל זמן שהמת עדיין לא נקבר וחסרונו מורגש מאד בעולם הזה, אבל כאשר הוא נקבר ונתכסה מעיני בני האדם, חסרונו מורגש פחות וממילא טומאת הקרובים אינה גדולה ואם יגעו במת יוסיפו טומאה על טומאתם ולכן אסורים.

הסבר דין אונן לפי השיטה השניה

בנוסף על המצוה להטמא למת קרוב יש דין של אונן. וזו לשון הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ב הל"ט) "אי זהו אונן? זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן ביום המיתה בלבד. הוא הנקרא אונן דין תורה. ולילה הוא אונן מדברי סופרים". ובהלכה י' כתב לגבי אונן מדרבנן "ומת ששהה ימים ואחר כך נקבר, כל אותם הימים שאחר יום המיתה הוא אונן מדבריהם...".

דיניו של האונן מרובים, עיין על כך בשו"ע יו"ד (שמ"א), אלא שרובם מדרבנן (טור יו"ד שצ"ח ובט"ז) ורק אכילת קדשים, מעשר שני ועבודה בבית המקדש אסורים מהתורה. נתמקד כעת בדברים האסורים מהתורה.

וזו לשון הרמב"ם (שם, הל"ו) "שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אף על פי שאינו יוצא מן המקדש, אינו עובד מפני שהוא אונן, ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור".

לפי הדעה השניה בשו"ע שהזכרנו לעיל, הסוברת שטעם המצוה להטמא לקרובים הוא לצורך קבורתם, יתכן שהיא מודה ליסוד שהסברנו לעיל בדעה הראשונה בטעם ההיתר להטמא להם, אלא שהיא רק סוברת שדבר זה לא מהווה סיבה להיתר להטמא לקרובים. וכך היא תסביר דין אונן לפי יסוד זה: כל המשפחה הקרובה נחשבת כגוף אחד, ולכן כאשר אחד מהם נפטר, החיסרון מורגש בכל שאר חלקי הגוף המשפחתי ובכולם יש מעין טומאה והם אינם יכולים לעבוד במקדש, ועבודתם מחוללת.

חסרון זה מורגש בעיקר בכל יום המיתה, אלא שיתכן שהוא גם מורגש כל זמן שהמת עדיין לא נקבר. ואף על פי שמזמן סוף יום המיתה עד זמן הקבורה הוא אונן רק מדרבנן, הסיבה היא משום שחיסרון זה לא חזק דיו למנוע מהכהנים לעבוד בבית המקדש. ואולי זה עומק הסיבה שחכמים ראו צורך לגזור מדרבנן דין אונן על קרובי המשפחה של מת שעדיין לא נקבר, כיון שעבודתו לא רצויה כל כך. לפי הבנתנו שיטה זו, לדין אונן ולמצוה להטמא לקרובים יש טעמים שונים ולכן זמנים שונים, דין אונן כל יום המיתה ולהטמא לקרובים עד שיסתם הגולל.

דיני האונן מדרבנן

רבנן אסרו על האונן, לפני הקבורה, מספר דברים המפורטים בסימן שמ"א (יו"ד) ופטרו אותו מכל מצוות האמורות בתורה. בטעם דין זה נחלקו הראשונים: רש"י (ברכות יז:) סובר "לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והיא דומיא דחתן דפטור משום טירדה דמצוה" ולכן אם ירצה להחמיר על עצמו רשאי (דעה א' בשו"ע שמ"א), ואילו תוס' סובר "מפורש בירושלמי למה, וקאמר מפני כבודו של מת, אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו [יקבור אותו]" ולכן גם אם ירצה להחמיר על עצמו אינו רשאי [דעה ב' בשו"ע שמ"א](נעזרתי באנצ' התלמודית ערך אנינות).

לפי דברינו עד כה יוצא, שלדיני תורה של אונן יש טעם אחד [משפחה כגוף אחד] ולדינים מדרבנן יש טעם אחר, ונחלקו בו הראשונים.

דין אונן לפי השיטה הראשונה

נחלקו התנאים עד מתי יש מצוה לכהן להטמא לקרוביו: "ר"מ אומר כל אותו היום, ר"ש אומר עד שלשה ימים, ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל..." (אבל רבתי פרק עד אימתי מטמא להם) כאשר ההלכה נפסקה כר' יהודה (רמב"ם הל' אבל פ"ב הל"ח, רמב"ן וראש).

לפי דעת ר"מ, הזמן של אנינות מדאורייתא הוא אותו זמן שיש מצוה לכהן להטמא לקרוביו. לפי מה שכתבנו לעיל בטעם שני דינים אלו הדבר מאד מובן. כל יום המיתה, חיסרון המוות וטומאתו מורגשים כל כך אצל בני משפחה הקרובה אשר נחשבת כגוף אחד עם המת, עד כדי שהם אסורים להתעסק עם דבר קדוש, לא לאכול קדשים ולא לעבוד בבית המקדש. זו הסיבה שכל זמן זה מותר [ומצוה] לכהן להטמא לקרוביו כיון שממילא הוא כבר טמא כביכול באופן טבעי.

אמנם כיצד ניתן להסביר שני דינים אלו אליבא דהלכתא שנפסקה כר' יהודה עד שיסתם הגולל. מדוע דין אונן ודין המצוה להטמא לקרוב לא חלים באותו זמן? נלע"ד בעזה"י מספר הסברים. אני חוזר ומדגיש שטעמי תורה נישגבים מבינתנו ואנו רק מנסים לקרבם אל שכלנו האנושי.

שיטת רש"י והמאירי

רש"י (זבחים טו: ד"ה אונן; ופסחים צ: ד"ה האונן) והמאירי (פסחים שם ויומא יג:) סוברים, שאינו אונן מהתורה אלא עד הקבורה, ואם הנפטר נקבר ביום המיתה, קרוביו אינם אוננים מדאורייתא מהקבורה ועד סוף היום. וכן אם המת נקבר לאחר מספר ימים הוא אונן מדאורייתא רק עד סוף יום המיתה. כלומר, גם הקבורה מפסיקה את האנינות וגם סוף יום המיתה. לעומת זאת, הרמב"ן בתורת האדם והרמב"ם בהל' אבל פ"ב (כך דייק ערון השלחן ופשוט הוא) והב"י (שמ"א, ד"ה פסק סמ"ק) והט"ז (שצ"ח ס"ק ב) פסקו, שמדאורייתא הוא אונן כל יום מיתה אף לאחר שנקבר המת לענין קדשים וביאת המקדש. [לענין דינים המפיעים בשו"ע שמ"א, הזמן הוא עד שיסתם הגולל].

יתכן שרש"י הסובר כדעה הראשונה בשו"ע (יו"ד שע"ג) הולך לשיטתו בעקביות בשתי מחלוקות אלו. עיקר החיסרון של המוות מורגש או עד סוף יום המיתה או עד הקבורה אם היא קדמה לסוף היום, ולכן הוא נאסר בעבודת בית המקדש ואכילת קדשים עד אז. לאחר שנגמר יום המיתה והמת עדיין לא נקבר, אמנם החיסרון לא מורגש כל כך עד שיאסר עליו מדאורייתא לעסוק בקדשים, אבל הוא מספיק מורגש עד כדי שאין איסור לכהן להטמא לאותו קרוב שנפטר כיון שממילא קדושתו הרגילה פחתה ועל קדושה פחותה זו אין איסור מהתורה להטמא לאותו קרוב [קדושתו חסרה רק את החיסרון של המת המסוים הזה ולכן לאותו מת בלבד יכול להוסיף להטמא. לכל מת חיסרון שונה וטומאה שונה ולכן אסור לו להטמא למת אחר, עיין שו"ע שם בפרטי הדינים]. אמנם עדיין צריך להבין את דברי הרמב"ן שמצד אחד פוסק אחרת מרש"י והמאירי ומצד שני פוסק כדעה הראשונה בשו"ע.

טעם נוסף לאנינות

יתכן להסביר אחרת את טעם אנינות. הטעם הוא לא משום החיסרון והטומאה שנגרמו באופן טבעי ללא נגיעה, אלא גם משום הצער הגדול שיש לו על מתו הקרוב. כל יום המיתה צערו גדול כל כך עד שאין דעתו עמו ואסור במצב כזה לעסוק בקודש. בקודש צריך לעסוק מתוך יישוב הדעת, כוונה ושמחה. לפי הסבר זה, הסיבה שלאונן אסור לעבוד בבית המקדש היא לא משום חסרון המוות שמורגש בכל המשפחה, אף על גב שהחיסרון קיים והוא מהווה סיבה לכך שמותר לו להטמא לקרוביו. כל זמן שהמת לא נקבר, אמנם חסרון המוות של הקרוב מורגש מאד בקרוביו ולכן יכולים הן להטמא לאותו קרוב, אבל הרגשת החיסרון אינה חזקה דיה לאסור על הקרוב לעסוק בקודש, ורק ביום המיתה, שצערו גדול כל כך, "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח,י), אסור לו לאכול קדשים ולעבוד בבית המקדש.

טעם שונה בהיתר טומאה לקרובים

יתכן להשאיר את הסבר דין אנינות על כנו, ולשנות את הסברנו לעיל בדעה הראשונה שמתירה להטמא לקרוב אפילו כאשר אין צורך בדבר. ההיתר [והמצוה] להטמא לקרוב לא נובע כלל מחיסרון המוות שמורגש בקרובים אלא רק מהצורך לקבור את המת כמו הדעה השניה בשו"ע. הדעה הראשונה סוברת, שהתורה התירה לגמרי את הטומאה, גם שלא לצורך, על מנת שהכהנים לא יתחסדו עם קונם ולא ירצו להטמא לקרוביהם. כידוע "כהנים זריזים הם", קנאים וחסידים, ולכן קיים חשש שיחמירו על עצמם ויחששו אולי זה לא נקרא לצורך המת, ואולי אפשר על ידי גוי וכו', ונמצא המת מתבזה.

לפי הבנה זו, הסיבה שמותר ומצוה להטמא למת קרוב, הן לפי הדעה הראשונה והן לפי הדעה השניה בשו"ע, היא לצורך קבורתו. ולכן כאשר נסתם הגולל ונגמרה קבורת המת, יש איסור להטמא לקרוב ואף לוקים עליו.

 

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה