close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

שבועות - חג האחדות

הרב שמעון פרץג אדר, תשפא15/02/2021
פרק רכז מתוך הספר רשפי דת א
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק רכז מתוך הספר רשפי דת א

תגיות:

שבועות - חג האחדות

קרבן צבור ומתנות לעניים

ישנם שני דברים, שלכאורה תמוהים, בדברי התורה בפרשתנו על חג השבועות:

א. בפרק כ"ג פסוק י"ט נאמר "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים". אף על פי שקרבן שלמים בדרך כלל הוא קרבן יחיד כמו נדר ונדבה, ולמדנו זאת מכך שכל פרשת קרבן השלמים הכתובה בפרק ד' כתובה בלשון יחיד, בחג עצרת אנו מביאים קרבן שלמים שהוא קרבן ציבור כמו שכתוב "ועשיתם" בלשון רבים.

וזו לשון הרמב"ם (הל' מעשה הקורבנות


פ"א הל"ד) "ואין בקורבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת והן הנקראין זבחי שלמי צבור".

ב. בפרק כ"ג פס' כ"ב, לאחר הפסוק המדבר על חג השבועות, התורה מזכירה את מתנות העניים ככתוב "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך… לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם".

נשאלת השאלה: מה מקומם של מתנות עניים כאן? אמנם חז"ל ענו ואמרו "מה ראה הכתוב ליתנם באמצע רגלים… ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנות בתוכו", אלא שחז"ל רק ענו מדוע מצוה זו נמצאת דווקא באמצע הרגלים, אבל עדיין צריך להבין מדוע היא מופיעה דווקא מיד אחרי ענין חג השבועות ובאותה פרשה, ואין סימון של פרשה בפני עצמה. ממקומו של סימן סוף הפרשה לומדים, ששני הענינים - שבועות ומתנות עניים, מחוברים יחד.

התורה המאחדת

נקדים ונאמר, שטעמי תורה נשגבים מבינתנו ואנו רק מנסים לקרבם אל שכלנו. נלע"ד בעזה"י שחלק מהמהות של חג השבועות הוא האחדות של עם ישראל. למרות שענינם של כל שלושת הרגלים הוא אחדותם של ישראל ("משך חכמה"), בולט בכך במיוחד חג השבועות, שבנוסף להיותו יום מתן תורה הוא גם יום אחדותם של ישראל, כאשר שני הדברים משולבים זה בזה.

אחדותם של ישראל מהווה הכנה ותנאי בסיסי לקבלת תורה, כיון שהתורה ניתנת לכלל ישראל ולא לפרטים מתוכו, אשר שואבים את כוחם בתורה מכח עם ישראל כולו. בפרשת יתרו כתוב לפני מתן תורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" (יט,ב), וכתב רש"י "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד…", ועיין על כך בדברי האוה"ח הקדוש ובדברי הכלי יקר, שתנאי בסיסי לקבלת תורה הוא האחדות של ישראל. רק מי שאוהב את כל ישראל ומרגיש קישור ואחדות אל עם ישראל, רק הוא יכול לקבל תורה באמת.

קיים קשר גם בכיוון ההפוך. התורה היא זו שהופכת את כל עם ישראל לעם אחד באמת. וכדברי רס"ג המפורסמים "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". כאשר יש תורה אחת לכל עם ישראל וכולם מתנהגים וחיים על פיה זה מאחד אותם.

התורה מאחדת את ישראל לא רק במישור הפסיכולוגי וההתנהגותי שיש ביניהם הרגשת שותפות ועזרה, אלא גם ובעיקר במישור האמיתי והפנימי של המציאות. יש דבר משותף לכל עם ישראל והוא הפנימיות שלהם, הנשמה הפנימית שמחיה את כל היהודים בכל הדורות. הטבע של אותה נשמה הוא קיום התורה ומצוותיה [עיין מה שכתבנו בפרשת ראה], דהיינו התכונות הפנימיות של כל היהודים זהות. המציאות הרוחנית של התורה ונשמת ישראל דבוקות אחת בשניה בקשר שלא ניתן להפרדה. הדברים עמוקים.

קרבן צבור ומתנות לעניים נובעים מהאחדות

כעת, מובן מאד מדוע דווקא בחג השבועות אנו מקריבים קרבן שלמים כקרבן ציבור, אף על פי שקרבן שלמים בדרך כלל בא כקרבן יחיד. זאת כיוון, שביום מתן תורה כל עם ישראל הוא אחד. אחדות זו נובעת מתוך הארת התורה שביום זה, ומשמשת כהכנה לישראל לקבל תורה בצורה שלמה. יצר הרע הוא זה שמפריד בין אישי האומה הישראלית. הקנאה, התאוה והכבוד שגורמים לשנאה ותחרות בין חלקי הצבור הישראלי נובעים מיצר הרע. לכן, ביום חג השבועות שיש בו הארה מיוחדת של תורה, התורה שומרת מפני יצר הרע ומפני התופעות השליליות שהוא גורם ועל ידי כך מתרבה השלום באומה הישראלית (עפ"י המהר"ל בתפארת ישראל פרק כה עמ' עח – הובא בפרשת צו לגבי קרבן תודה).

לכן, יכולים ישראל להקריב דווקא ביום זה קרבן שלמים, כיון שאחד מעניניו של קרבן שלמים הוא "שמטילים שלום בעולם" (רש"י ג,א), והשלום זו האחדות. זהו קרבן, שענינו להטיל שלום בין אדם לחברו ושלום בין האדם למקום, לאחד את כולם כפי מה שהם באמת.

אולי זו אחת הסיבות שקרבן שלמים לא בא כקרבן צבור במשך כל ימות השנה, כיון שבמשך כל ימות השנה אין שלום בין חלקי הצבור, וכיצד יביאו צבור לא מלוכד קרבן שענינו להרבות שלום ורעות בעולם. אבל בחג השבועות שמתגלית בו הארה של תורה, ומצד התורה עם ישראל מאוחד יכול הוא להקריב קרבן שענינו אחדות.

כעת גם מובן, מדוע התורה מזהירה על מתנות עניים דווקא בסמוך לחג השבועות ומכלילה את מצוות אלו באותה הפרשה, כיוון שמצוות אלו הן כביכול חלק ממצות היום שהיא האחדות, לדאוג לכל שכבות העם, גם לעניים וגם לגרים, ואשר היא גם ההכנה האמיתית לקבלת התורה.

עצרת מלשון כינוס

כעת בעזהשי"ת נבין גם כיצד שמו של החג רומז על מהותו ותוכנו של החג. "עצרת" מלשון אסיפה והתכנסות (כך מתרגם אונקלוס "כנישין תהון" וכך מפרש המצודות בכמה מקומות בנ"ך, וזו גם דעת י"א שהובאה בפרוש הראב"ע), וכמו שהיום השמיני של חג הסוכות נקרא "שמיני עצרת" מלשון כינוס ואחדות, כיון ששני רגלים אלו עוסקים באחדותם של ישראל.

התורה, אמנם, לא מכנה את חג השבועות בשם עצרת, אבל חז"ל כינו אותו בשם זה וכך כתב הרמב"ם שציטטנו לעיל. חלק מהראשונים נתנו פירוש אחר למילה עצרת, ועיין רמב"ן בפרשת אמור שמסביר את הקשר שבין חג השבועות לשמיני עצרת, ומה שזיכני השי"ת כתבתי.

 

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה