close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

יום הכיפורים

יעקב חזןיג אייר, תשפא25/04/2021
פרק כד מתוך הספר תפילת יעקב
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק כד מתוך הספר תפילת יעקב

תגיות:
תפילות יום הכיפורים

 וידוי

 

  איתא ביומא (פז:) ת''ר מצות וידוי ערב יוה''כ עם חשכה (פרש"י לאחר אכילה משקיבל עליו יוה"כ), אבל אמרו

חכמים יתוודה קודם שיאכל וישתה שמא תיטרף דעתו בסעודה[1] (פרש"י מחמת שכרות ולא יתוודה), ואע''פ שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה, ואף על פי שהתוודה ערבית יתוודה שחרית, שחרית יתוודה במוסף, במוסף יתוודה במנחה, במנחה יתוודה בנעילה, והיכן אומרו יחיד אחר תפלתו ושליח צבור אומרו באמצע .

 

וידוי במנחה של ערב יוה"כ


הר"ן מסביר ש"צריך שיתוודה לאחר שיאכל וישתה" שכוונת הגמרא בתפילת ערבית וכך פירשו הראשונים.

הרמב"ן חולק ומפרש שמצות וידוי של ערב יום הכיפורים היא להתוודות קודם שיכנס ליום בתשובה, והוא עם חשכה סמוך ליום עצמו, כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום. אבל חששו חכמים שמא תיטרף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי, ולפיכך החמירו עליו להתוודות קודם אכילה, ואע"פ שהתודה קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנה עם חשכה סמוך ליום עצמו, שמא יארע דבר קלקלה של חטא בסעודה, אבל וידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני (בגמרא) דודאי מתוודה הוא ביום הכיפורים. אלא אע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיוה"כ בסופו עם חשיכה מכפר.


הבית יוסף בסי' תרז כתב שהעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן. המשנה ברורה בס"ק א כתב בשם השל"ה שראוי להחמיר כמו הרמב"ן ולהתוודות גם אחר האכילה. וכן נהגו בזמננו שאומרים תפילה זכה. ובני ספרד נהגו לומר "לך אלי תשוקתי"[2] עם הוידוי שבו (חששו לדעת הרמב"ן).

 

היכן אומר את הוידוי ?


כתב הטור בסי' תרז והיכן אומרה ? יחיד אומרה אחר תפילתו אחר שגמר התפילה[3] קודם שעקר רגליו. וש"ץ אומרה ביום הכיפורים בתוך התפילה.


הבית יוסף מדייק מלשון הטור שכתב "וש"ץ אומרה ביוה"כ בתוך התפילה וביחיד אומרה אחר התפילה" ולא כתב ביחיד את המילים "ביוה"כ", משמע שרק בש"ץ יש חילוק בין עיוה"כ ליוה"כ, דבעיוה"כ גם הש"ץ אומר וידוי אחר תפילתו, וביוה"כ בתוך תפילתו. אבל היחיד יוה"כ ועיוה"כ שווים הם, דלעולם אינו אומרה אלא אחר תפילתו. וכ"כ הרמ"א.

 

 

כיצד מתוודה

איתא ביומא דף לו: ת''ר כיצד מתודה: עויתי, פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר  "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז,כא)  וכן במשה הוא אומר  "נושא עון ופשע וחטאה" (שמות לד,ז) דברי ר' מאיר.

וחכ''א עונות אלו הזדונות, וכן הוא אומר  "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר טו,לא), פשעים אלו המרדים (הנעשים להכעיס) וכן הוא אומר  "מלך מואב פשע בי" (מלכים ב,ג-ז)  ואומר  "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מלכים ב,ח-כב), לכל חטאתם אלו השגגות וכן הוא אומר  "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא ד-ב),  ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות, אלא כך היה מתודה חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו', וכן בדוד הוא אומר  "חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו" (תהילים קו-ו)  וכן בשלמה (מלכים א ח-מז) וכן בדניאל (דניאל ט,ה), אלא מהו שאמר משה "נושא עון ופשע וחטאה", אמר משה לפני הקב''ה רבש''ע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות.

אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים.

ופסק רב סעדיה כר"מ וכן פסק ה"ר יצחק גיאת ובעל העיטור, אבל רי"ף פסק כרבנן וכן הרמב"ם ( הלכות תשובה פ"ב ה"ח, הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"א) וכ"כ בעל הלכות ורב פלטוי ור"ח  והר"ן והכי נהיגי כרבנן (טור בסי' תכרא). וכ"כ השו"ע.

טעמים למנהג לנדור צדקה ביום הכיפורים בעד המתים(שו"ע בסי' תרכא בס' ו):

א.      המרדכי הביא ראיה למנהג מספרי (שופטים פסקא רי) דתניא בפרשת עגלה ערופה "כפר לעמך ישראל אשר פדית" (דברים כא,ח), לעמך ישראל - אלו החיים, אשר פדית- אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה. ולכך נקרא יום הכיפורים, לשון כפרה לחיים והמתים (דרכי משה בסק"ח בשם מהר"י ווייל).

ב.      דאמרינן אילו היה חי היה נותן ג"כ צדקה, אבל אם היה רשע זה אינו מועיל (רוקח, מגן אברהם). ואם התודה קודם מותו, יש לומר דיש לו כפרה וכצדיק חשוב (פמ"ג). ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו, בכל גווני מועיל להקל דינו, דברא מזכה אבא (משנה ברורה בס"ק יט).

 

כל נדרי


אנו מתירין להתפלל עם העבריינין


נוהגין שלפני התפילה מתירין לכל העבריינין, כדי להתפלל עימהן ואפי' אם לא יבקשו שיתירו להם. ואומרין בזאת הלשון בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינין (טור סי' תריט) .


עבריין נקרא מי שעבר על גזירת הציבור או שעבר עברה, ומבואר בסי' נה שאם נידוהו אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה, ויכולין ג"כ להתנות להחמיר שלא להתפלל עמו בבית הכנסת אף שיש שם עשרה, וחוששין שמא היתנו ולכן אנו מתירים כדי שנוכל להתפלל עימהם (משנה ברורה בס"ק א).

א"ר שמעון חסידא (כריתות ו:) כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל (עבריינים) אינו תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת (טור). ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל, שלא יהיו בכלל תפילתנו. והביאור לזה הוא ששם שמים מתעלה ומתקדש  בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנים בכלל הצדיקים, שאם לא כן, אזי הצדיקים נתפסים עליהם מפני הערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. כלומר שהקב"ה מפני הערבות אינו שומע חלילה בתפילתם של הצדיקים. ומטעם זה נצטווינו במצוות הלולב ליקח ערבה שאין לה טעם וריח שהיא רומזת לפושעי ישראל (פרישה).

 

כל נדרי ואסרי וכו' די נדרנא


השליח ציבור מוציא ס"ת ואוחזה בחיקו ואומר: כל נדרי ואסרי וכו' די נדרנא ודי אשתבענא ודאחרימנא מי"ה שעבר עד י"ה הזה, שמכוונין להתיר הנדרים והחרמות והשבועות אולי עברו עליהן וכדי להינצל מן העונש.
ר"ת מקשה מספר קושיות:

א. בהתרת נדרים צריך שלוש הדיוטות או יחיד מומחה, ולכן היכן הבית הדין שמתיר את הנדרים ?

ב. אין אפשרות לחכם להתיר את הנדר בלא חרטה, ובכל נדרי אין חרטה?

ג. כדי להתיר את הנדר צריך לפרט את הנדר ? והרי הנדרים אינם מפורטים בכל נדרי ?

ד. מי מתיר את הנדר לחזן שאומר כל נדרי, הרי למדנו שכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ? (בית יוסף)


ולכן ר"ת אומר שכל נדרי אינה התרת נדרים, אלא תנאי לכל הנדרים העתידים להיות, ולכן ר"ת הנהיג לומר בכל נדרי מי"ה זה עד י"ה הבא עלינו, וגם הנהיג לומר די נדירנא ודמישתבענא (בלשון עתיד), כי אמר שפשט זה המנהג מדתנן במסכת נדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו בשנה (הבאה), יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטילים. והוא שלא יזכור לתנאו בשעת הנדר, שאם הוא זוכר לתנאו ואפ"ה הוא נודר, הרי מבטל התנאי והנדר קיים, אבל כשאינו זוכר לתנאו אז מועיל התנאי, ולכך צ"ל כולהון איחרטנא בהון כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהו בטלים, ומיהו ביטול אינו מועיל אלא לנדרי עצמו ושבועה שישבע מעצמו אבל נדר שחבירו מדירו ושבועה שחבירו או ב"ד משביעין אותו אין מועיל להם ביטול .

 

הרא"ש חולק ואומר שנראה כמנהג הקדמונים דבלשון כל נדרי מוכח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותם כדי להנצל מהעונש, ולכך אומרים אותו ג"פ ואומר ונסלח לכל עדת בני ישראל כי צריכין כפרה לאותן שעברו .


הראש עונה על הקושיות של ר"ת :

קושיות א,ד: אין צורך בשלושה הדיוטות להתרת הנדר מכיוון שכל הקהל אומרים אותו, איש איש בלחש וגם לחזן הקהל מתירים (הקהל מתירים לכל אחד ואחד).

ב. אנן סהדי דכל מי שעבר על חטאו הוא מתחרט מעיקרו כדי להינצל מן העונש.

ג. לצורך התרה צריך לפרט את הנדר - סיבת פירוט הנדר היא כדי שהחכם לא יתיר לו נדר על דבר מצווה. ובסיגנון זה כתב רב סעדיה .

 

המשנה ברורה בס"ק ב' כתב שנהגו כמו ר"ת. וילקוט יוסף (סדר תפילות יוה"כ בס' ו) כתב שנהגו לומר גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד (כדי לצאת יחי חובה לכל השיטות).

 

מדוע נהגו לומר ג' פעמים כל נדרי ?


א. המנהג כלשון התלמוד כפי שאומרים בהתרת נדרים ג' פעמים מותרים לכם. וכן שנינו בקצירת העומר שאומרים ג' פעמים מגל זה וכו' (בית יוסף).


ב. דרכי משה כתב בשם מהרי"ל בפעם הראשונה יאמר כל נדרי בלחש, ופעם ב' יגביה קולו יותר, ובפעם ג' יגביה קולו עוד יותר, לפי שבדרך זו זה נשמע באימה וביראה.


ג. כשם שהש"ץ מתיר להם כך הם מתירים לש"ץ ולכן נהגו לומר כל נדרי ג' פעמים (בית יוסף).


ד. שאם אדם לא שמע כל נדרי בפעם הראשונה או שניה אזי ישמע בשלישית (ראב"ן).

 

הרי אין נשאלים לנדרים בשבת (יוה"כ דינו כשבת)?


א. נוהגין לאומרו קודם ברכו (לפני שחל יוה"כ) משום דאמרי' "אין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת" (שבת קנז.) (טור).


ב. הרמ"א כתב שנוהגים לומר כל נדרי מבעוד יום וממשיכים בניגונים עד הלילה. המשנה ברורה (שפסק שכל נדרי אינו התרת נדרים לפי ר"ת) מסביר מדוע צריך לומר כל נדרי מבעוד יום, שהרי זו אינה התרת נדרים. מכיון שמ"מ דומה קצת להתרת נדרים שאין מפירים בשבת וביו"ט וה"ה ביוה"כ.


ילקוט יוסף (שם בס"ק ה) כתב שיש אומרים שצריך להקדים את תפילת כל נדרי ולאומרה מבעוד יום, אבל מנהגינו לאומרה בלילה ממש, לאחר מכירת המצוות של פתיחת ההיכל והקמת ספרי תורה בליל יום הכיפרים, והנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו. ולימוד הזכות הוא שמכיוון שאומר ג"כ בלשון עבר על נדרים והשבועות שכבר נדר ונשבע עליהם, הרי היום הזה יום מחילה וסליחה וכפרה, משום הכי נחשב לצורך היום, כדי שיתכפר לו.

 

שהחיינו

אחר שאמר כל נדרי מברך שהחיינו, דקי"ל שאומרין זמן (שהחיינו) בר"ה וי"ה. וזמן (שהחיינו בכל המועדים) אומרו אפי' בשוק (בלא כוס קידוש), אלא שתקנו לאומרו על הכוס (בקידוש). והמברך צריך שיטעום (ביו"ט חוץ מיוה"כ) או הוא או אחר (ברכות נב., פסחים קה:).

וביוה"כ אי אפשר לאומרו על הכוס, דאי אמר זמן קבליה לי"ה (לקדושת יום כיפור) עלויה ואיתסר למשתי. ולא יהבינן ליה לתינוק דלמא אתי למיסרך פירוש יבא לשתות (ביוה"כ) אף לאחד שיגדיל (טור בסי' תריט).

מדוע לא נותנים לתינוק לשתות מהיין וגוזרים שמא אתי למסרח, והרי ביום כיפור אנחנו נותנים לתינוק לאכול ולא חוששין שמא אתי למסרח? מסביר ה"ר אבודרהם בספרו (תפילת יוה"כ עמ' רפ) דכיוון שהתינוק אינו צמא ואנו נותנים לו לשתות, אזי הוא יהיה סבור שיש מצווה לשתות בשהחיינו ביוה"כ ואתי למסרח כיהיה גדול.

האם יחיד יכול לברך שהחיינו ולא לסמוך על הש"ץ ?

כתב רב עמרם (סרע"ג ח"א סדר יוה"כ ד"ה וכך) שתלמיד (יחיד בנוסח אחר) הרוצה לברך לעצמו (שהחיינו) הרשות בידו, שזמן אומרו אפילו בשוק. ועל זה כתב הכלבו (סי' סח לג:) שהכי שפיר למיעבד לברך כל אחד ואחד זמן לעצמו בבית הכנסת לאחר שחשכה ואע"פ שש"ץ מברך זמן קודם ערבית שפיר דמי לברך כל אחד ואחד קודם.

הבית יוסף חולק עליו ואומר שאין נוהגין כן, אלא הכל סומכין על ברכת הש"ץ. המגן אברהם בס"ק ג כתב ולי נראה דעכשיו על הרוב אין הש"ץ מכיון להוציא  אחרים, לכן יברך לעצמו וכן נוהגין בהלל ולולב. וכ"כ המשנה ברורה בס"ק ג וז"ל וגם הצבור יאמרו כ"א בלחש. וטוב שימהרו לסיים הברכה שמברך לעצמו כדי כשיסיים הש"ץ הברכה יאמרו אמן. ומ"מ יש להש"ץ להיזהר שיכוין להוציא הצבור מי מהם שירצה לצאת בברכתו. וכ"כ בחזון עובדיה בס"ק ה.

מדוע בכל המועדים כל אחד אומר בקידוש בביתו שהחיינו והש"ץ לא מוציא את הרבים י"ח בשהחיינו, ואילו ביוה"כ תיקנו שהש"ץ יברך בבית הכנסת ? מכיון שחוששים שמא יש אחד מישראל שלא ברך שהחיינו ( מכיוון שאין סעודה וקידוש שיזכירו לו)(בית יוסף).

מתי אומר את ברכת שהחיינו ?

כתב רב עמרם מנהג שלנו אחר שאוכלין ושותין חוזרין לב"ה להתפלל תפלת ערבית וכיון שעמד ש"ץ לפרוס על שמע מברך שהחיינו ואח"כ מתחיל והוא רחום (דהיינו לפני התפילה) וכ"כ רב פלטוי . אבל רב סעדיה חולק ואומר שצריך לברך שהחיינו אחר תפלת ערבית (כמו בכל מועד) בין ביחיד בין בצבור וכך נהג רב האי. כתב הטור (בי' תריט) שהמנהג עתה כרב עמרם.


טעם למנהג לומר ברוך שם כבוד מלכותו בקול רם.

כתב הטור קורין שמע בברכותיה ונוהגין באשכנז לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן (פר' ב לו) כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והורידו (משה הוריד את השבח) לישראל.

משל למה הדבר דומה, לאדם שגנב הורמין (פי' חפץ נאה) מתוך פלטרין של מלך, ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך (כדי שלא ידעו), לכן כל השנה אומרים אותו (בשכמל"ו) בלחש ובי"ה אומרים אותו בפרהסיא, לפי שאנו כמלאכים. משה הצניע את הפסוק בשכמל"ו מפני קנאת המלאכים, שיאמרו שמשה נטלו משם בלי רשות, ומ"מ ביוה"כ שהאנשים הם דוגמת המלאכים, ואין המלאכים מתקנאים בהם, רשאים לאומרו בקול רם (חזון עובדיה באות יב בהערות). ראה גם פרק ח להל"ן.

יוה"כ שחל בשבת אומר ויכולו, ואחרי העמידה אומר ברכת מעין שבע כמו בשאר השבתות וחותם מקדש השבת ואינו מזכיר של יוה"כ. מכיוון שאלמלא שבת אין ש"ץ חזרה בערבית ביו"ט (בית יוסף).

צריך להעמיד אחד לימין הש"ץ ואחד לשמאלו (שו"ע בס' ד).

איתא בפרקי רבי אליעזר (פ"מד) שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו כדכתיב במלחמת עמלק "ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד" (שמות יז,יב). ומזה נהגו להעמיד סגן אצל ש"ץ ביוה"כ (טור בסי' תריט). וכתוב במכילתא (פ' ויבוא עמלק סוף פ"א) שמכאן אמרו חכמים שאין מורידים לפני התיבה בתענית ציבור פחות משלושה וכן מנהגינו בר"ה וביוה"כ (בית יוסף בשם הגהות מימוניות החדשות). 

קשה לב"ח (בסי' תריט) שעכשיו לא נוהגין לעמיד סגנים בראש השנה כי אם ביום הכיפורים בלבד. משום שאנו תופסין עיקר הפירוש דמשום שגזרו תענית ציבור במלחמת עמלק , כדאיתא במדרש (שם) "מחר אנכי נצב" (שמות יז,ט) רבי אליעזר המודעי אומר מחר נגזור תענית וכו', הלכך דווקא ביוה"כ ובתענית ציבור בלבד מעמידים שלושה ולא בראש השנה, כיוון שאין להתענות בר"ה. ומ"מ יש תימה על מנהגינו שהשנים שעומדין אצל ש"ץ הולכין למקומן מיד אחר ברכו ואינן עומדים אצל ש"ץ כל עיקר בשעת התפילה ? והנכון שיעמדו אצלו כל היום כשאומר סליחות ותחנונים, וכמדומה שכך  נוהגים במקצת מקומות. אלא שלא נהגו להעמיד שנים כי אם אחד כדאיתא בירושלמי (מגילה פ"ג ה"א) לענין קריאת התורה וה"ה לתפילה. ולא נראה לי מכיוון שבקריאת התורה הטעם (שמספיק רק אחד) הוא משום דכי היכי נתינתה ע"י סרסור כו' הלכך סגי באחד, אבל הכא (ביוה"כ) למדנו את החובה להעמיד שתיים ממדרש הפסוק "ואהרן וחור" הלכך בעינן שתיים.
המגן אברהם (בסי' תריט בס"ק ט) מסביר שעכשיו אין השנים עומדים אלא עד ברכו. והטעם שעכשיו כל הקהל אומרים סליחות עם הש"ץ ולכן אין צריך להעמיד אצלו (מגן אברהם בסי' תקסו בס"ק יא).


טוב לקצר בפיוטים ובסליחות שחרית כדי למהר בענין שיתפללו מוסף קודם שבע שעות (שו"ע סי' תרכ).

איתא בברכות (כח.) ת''ר היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוסף, מתפלל של מנחה ואח''כ מתפלל של מוסף, שזו תדירה וזו אינה תדירה. ר' יהודה אומר מתפלל של מוסף ואח''כ מתפלל של מנחה שזו מצוה עוברת[4]  וזו מצוה שאינה עוברת. א''ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח''כ מתפלל של מוסף. 

על זה כתב הטור (בסי' רפו) היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין, כגון שאיחר להתפלל מוסף עד ו' שעות ומחצה שהוא זמן תפלת המנחה, צריך להתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף[5] (תוס' שם ד"ה הלכה[6]  , הרא"ש סי' ח) .

וי"א הא דאמרינן שצריך להקדים של מנחה תחלה, היינו דוקא שצריך עתה להתפלל שתיהם, כגון שרוצה לאכול ואסור לו לאכול עד שיתפלל מנחה תחלה, הלכך כיון שצריך להתפלל שתיהם של מנחה קודמת שהיא תדירה, וגם עתה עיקר זמנה. אבל אם אינו צריך עתה להתפלל תפלת מנחה, יכול להקדים של מוסף ולאחר מכן יתפלל מנחה עד דמדומי חמה (התוס' והרא"ש בשם ר"י, רבינו יונה, הרשב"א).
הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"יא) כתב: היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין. ויש מי שמורה שאין עושין בציבור כן כדי שלא יטעו.

הרא"ש ז"ל היה נוהג ביוה"כ להתפלל תפלת מוסף ביחיד כדי להתפלל אותה בזמנה.

השו"ע (בסי רפו בס' ד) הביא את כל הדעות ולכן כתב (בסי' תרכ) שטוב לקצר בפיוטים ובסליחות שחרית כדי למהר בענין שיתפללו מוסף קודם שבע שעות.

המשנה ברורה (בס"ק ב) כתב שבדיעבד אם אירע שנתאחר תפלת מוסף עד חצי שבע או אחר שבע, יש להתפלל מוסף קודם ואח"כ מנחה, אם לא שכבר הגיע זמן מנחה קטנה (שאסור אף לפי הירושלמי). וכ"כ חזון עובדיה (בהערות אות ה).

קריאת התורה


אחרי שחרית מוציאין שני ספרים בא' קורין ששה בפ' אחרי מות מריש סדרא "אחרי מות שני בני אהרון" (ויקרא טז,א) עד "ויעש כאשר צוה ה' את משה",  ואם חל בשבת קורין שבעה. טעמים לקריאה:

א.      לפי שכתוב בו עבודת היום (בית יוסף סי' תרכא).

ב.     איתא בזוהר כל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם מוחלין לו עונותיו ובניו אינם מתים בחייו. והעיקר בזה שעי"ז יתן לב לשוב מעבירות שבידו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר (מגן אברהם, משנה ברורה בס"ק ב).

ג.      כדי להזכיר מיתת צדיקים, שאומר הקב"ה שיזכירו לפניו מיתת צדיקים, ואז הוא ויכפר על עוונותינו (חכמת שלמה).

ומפטיר קורא בשנייה בפרשת קרבנות שבפנחס "ובעשור לחדש" (במדבר כט,ז). ומפטיר בישעיה "כה אמר רם ונשא" (ישעיה נז,טו) עד "כי פי ה' דבר" ( הטעם ההפטרה מםני שכתוב בו ענין התשובה ותענית וכתיב בה "ולקדוש ה' מכובד" (ישעיה נח,יג) ודרשינן (בשבת קיט.) זה יום הכיפורים (בית יוסף).

 

קריאת התורה במנחה

במנחה לפני הוצאת ספר תורה, אין לומר "ואני תפלתי" אף אם חל בשבת, כי מה שאומרים אותו במנחה בשבת הוא ע"פ המדרש ישיחו בי ישובי שער ונגינות שותי שכר, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע רשעים כששותין ומשתכרין יושבין ומנגנין, ואני איני כן, אלא ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אע"פ שאני אוכל ושותה אני בא לפניך, וע"כ נוהגין לומר אותו בשבת במנחה לאחר שאכלו ושתו וזה לא שייך בי"ה ( ראה הסבר מפורט בתפילת מנחה של שבת), לאפוקי ממנהג טוליטולא שאומרים אותו בכל פעם אפילו כשחל בחול. ומוציאין ס"ת וקורין בו ג' בפ' עריות (ויקרא יח,א) עד סוף הפרשה (טור בסי' תרכב).

טעמים לקריאה בפרשת העריות:

א.      לפי שנפשו של אדם מתאוה להן, וצריך לקדש עצמו מהן, ע"כ מזהירין על זה ביוה"כ שהוא יום נורא וחקוק בלב האדם טפי משאר ימות השנה (מגילה לא., בית יוסף בס' תרכב, ט"ז בס"ק ד). ראה מעשה בנהרדעא ביומא יט: (אבודרהם).

ב.      כדי שאם יש אחד שנטמא בהן, יחזור בתשובה (משנה ברורה בס"ק ז).

ג.       לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן, ובמדרש יש שלכך קורין בעריות, לפי שישראל עושין רמז להקב''ה שכשם שהזהיר אותם שלא לגלות ערוה, כך לא תגלה ערותם בעונותם (תוס' במגילה לא. ד"ה במנחה).

והשלישי הוא מפטיר ביונה, ומסיים "מי אל כמוך" (יונה ז, יח-כ). טעמים להפטרת יונה:

א.       לפי שיש בה גודל כח התשובה - בית יוסף.

ב.       שאין יכולים לברוח מהשם יתברך (משנה ברורה בס"ק ז), הכוונה שאדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו, שאינו יכול לתקן בשום אופן, וע"כ יתנהג תמיד באופן אחד (אותה התנהגות), ואם יגזור עליו הקב"ה למות, ימות. אבל טעות הוא, שסוף הדבר יהיה, כל מה שהקב"ה וצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן, ויבוא עוד פעם ופעמים לעולם הזה ובעל כורחו יוכרח לתקן, וא"כ למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות, ולחזור עוד פעם ? וראיה מיונה, שהקב"ה רצה מאיתו שילך וינבא, והוא מאן בזה ונס לים, מקום שחר ישרה עליו עוד השכינה לנבואת כידוע, וראינו שנטבע בים ונבלע בדג, והיה שם במעיו כמה ימים, ולפי הנראה בודאי לא יוכל להתקיים דברי השם יתברך (אחרי שהדג בלע את יונה), ומ"מ ראינו שסוף דבר היה שרצון השם יתברך נתקיים וילך וינבא, כן הוא האדם בעניניו. וזהו שאמרו באבות : אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין חשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות ד,כב). שער הציון בס"ק ו.

א.       לאחר שהטילו המלחים גורל ונפל על יונה, מדוע שאלו אותו "בשל מי הרעה הזאת ? ", ולכן עניין הגורל הוא לא רק כדי שנידע מי הוא הראוי מן השמים להיות נטבע, ולמי צריך להטילו לים, אלא הם רצו לדעת למה התחייב יונה להיות נופל לים ? אם בעוון עצמו או בעוון שאר המלחים כדי לכפר עליהם.ויונה ענה "כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם". מזה למד חכמת שלמה שמיתת צדיקים מכפרת וזה הקשר בין הקריאה של אחרי מות בשחרית להפטרת יונה במנחה.

ביום הכיפורים ישנן שתי כפרות לציבור וליחיד

 (מתוך "על התשובה" לרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק)

 הרמב"ם בהלכות תשובה פרק א' הלכה ב' כתב " שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתוודה עליו את עוונות בני ישראל . שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו – הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ומה הם הקלות ומה הם החמורות ? החמורות – הן שחייבין עליהם מיתת ב"ד או כרת.ושבועת שווא ושקר , אע"פ שאין בהם כרת, הרי הן מן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת – הן הקלות".

 

נשאלות השאלות הבאות:

א.      הקטע הראשון נראה מיותר לגמרי. וכי מה בא הרמב"ם לחדש כאן ? האם זאת שהשעיר המשתלח הוא קורבן ציבור ? והרי זה מפורש מהפסוק " ומאת עדת בני ישראל ייקח שני שעירי עזים לחטאת " ( ויקרא טז,ה).

ב.      הרמב"ם קובע בהלכה ב 'שעברות קלות דהיינו מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין עליהן כרת – באלה מכפר השעיר המשתלח גם ללא תשובה. לעומת זאת בהלכה א' מפרט הרמב"ם שורה שלמה של כפרות : קורבנות, עונשים, ייסורים, מיתת ב"ד, מלקות , תשלום הנזק וכו'  ובכל אלה הוא קובע כי אין הם מכפרים , אלא אם הם באים יחד עם התשובה " וכן בעלי חטאות ואשמות...וכן כל מחויבי מיתות ב"ד ..וכן החובל בחברו –אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם" הרי שלפי הרמב"ם שאין כל מכפר העשוי לכפר ללא תשובה ?!

 

נחזור לראש דברי הרמב"ם בהלכה ב' " שעיר המשתלח מפני שהוא כפרה על כל ישראל", כלומר השעיר הוא קורבן ציבור. אין הכוונה שזהו קורבן שמשתתפים בו ציבור גדול של בעלים ( לכל קורבן יש בעל קורבן), כי זה קורבן של שותפים , אם יאספו כסף מכל ישראל, איש בל יעדר, ויביאו ממנו קורבן, הרי גם אז לא יהיה זה "קורבן ציבור" אלא קורבן שותפים (לדוגמא קורבן פסח הוא קורבן של שותפים). בניגוד גמור לקרבן השותפים שיש לו הרבה בעלים, שנים או מליון, הרי לקורבן ציבור של בעל אחד והוא הציבור, כלל ישראל, כנסת ישראל (מהוה אישיות משפטית אינדיבידואלית ובלתי מתחלקת לא פחות מהאישיות של אינדיבידואלית של יחיד). לא ראובן או שמעון, אף לא כולם יחד או כל אלה שתרמו מחצית השקל תרומת הלשכה שממנה נקנה הקורבן, הם הבעלים של קורבן הציבור, אלא כנסת ישראל, כחטיבה אחת, כאישיות אינדיבידואלית עצמית ולא סכום של כך וכך יחידים. וכן ארץ ישראל שייכת לכלל ישראל ואינה שייכת לכל יהודי ויהודי לחוד. בחלוקת הארץ ע"י יהושע בן נון הועברו זכויות בעלים מן הכלל כולו לשבטים וליחידים.

 

ביום הכיפורים ישנן שתי כפרות לציבור וליחיד. ראיה מנוסח התפילה של יום הכיפורים בברכת קדושת היום "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמתנו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים"

 

נסביר את הברכה "מלך מוחל וסולח לעוונותינו" – עוונותינו כיחידים.

"ועוונות עמו בית ישראל"- אם כבר נאמר לעוונותינו , למה נאמר "לעוונות בית ישראל" ? מכאן, שביום הכיפורים ישנם שני סוגי כפרה . הכפרה הפרטית לכל יחיד ויחיד מישראל . כל יהודי יכול לזכות להיטהר מעוונות ולבוא לפני ה'. אבל גם כנסת ישראל בשלמותה , כ"אני" מסתורי אחד (בית ישראל), כאישיות עצמית מיטהרת ביום הזה לפני הקב"ה.

 

מובנת הכפילות הלשון של "עוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל" . ואולם כפילות זו נעלמת בהמשך הברכה "ומעביר אשמתינו בכל שנה ושנה" – למה רק "אשמתינו" ולא "ואשמת עמו בית ישראל" ?

 

הרמב"ן בפירושו לחומש ( ויקרא ה, יט) אומר כי "אשמה" באה במקום שהעוון הוא חמור כל כך עד שהוא מביא כליה על החוטא. לפי הרמב"ן "אשמה" ו- "שממה" הם מאותו שורש. יחיד יכול שיחטא חטא כזה שיש בו אשמה המביאה לשממה. כנסת ישראל אינה יכולה לבוא לידי כך. כנסת ישראל יכול שיהיו לה עוונות, חטאים או פשעים – אבל לא "אשמה". ומשום כך בעוונות – יש כפרה כפולה ליחיד ולכנסת ישראל. אבל באשמה, מדובר רק על "אשמתנו" – כי אנחנו כיחידים יכולים ח"ו להגיע עד כליון ואבדון אך לא כנסת ישראל, לפיכך לא הוזכרה בברכת אשמות עמו בית ישראל.

 

וכך אומר הרמב"ם (בפרק ב' ה"ז) "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל" יש כאן בבירור שני אלמנטים:

א.      "זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים", דהיינו יחידים רבים, יכול להיות רבים מאוד, כדי מספרם של כל היהודים.

ב.      "קץ מחילה וסליחה לישראל" – לא ליחיד ולא ליחידים רבים אלא ל"ישראל", לכנסת ישראל, כיחידה אחת.

 

הכפרה של השעיר המשתלח אין בה כלל כפרת יחיד. בעלי הקורבן הם כלל ישראל ( כנסת ישראל היא הבעלים ולא יחידים רבים). הכפרה של "בעיצומו של יום מכפר", זו הכפרה שיש לנו עתה " כי ביום הזה יכפר עליכם", היא כפרה לפרט וכפרה לכלל, כפרה ליחיד וכפרה לכנסת ישראל. ואולם, הכפרה של השעיר בזמן שבית המקדש היה קיים, לא היה בה כלל כפרה לפרט. היחיד אין לו חלק בקורבן.הכפרה היא לבעלי הקורבן כנסת ישראל, כלל הציבור, כמו שכתוב "וכפר בעדו... ובעד כל קהל ישראל", והכוונה היא לכנסת ישראל כגוף אחד, אילו בעיצומו של יום "לכפר עליכם" – על כל יחיד ויחיד שבכם ולא על כל קהל ישראל.

 

וכן בוידוי של הכהן הגדול על השעיר " אנא ה' חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך ישראל וכו'". וידוי זה הוא על חטאי הכלל, כ"ג אינו שלוחם של היחידים, אף לא של מיליוני יחידים. הוא שלוחו של כלל ישראל. אף כפרת השעיר אין בה כפרה ליחד בתור יחיד, אלא רק דרך צינורות הכלל.

 

עכשיו גם נבין מדוע השעיר מכפר ללא תשובה. כשהקורבן הוא של יחיד, והאיש המקריב הוא רשע שלא שב בתשובה, הרי קורבנו הוא בבחינת "זבח רשעים תועבה" ( משלי כא,כז) ואין בו כפרה. אבל בשעיר המשתלח בעל הקורבן אינו היחידים אלא הציבור, כנסת ישראל. וכנסת ישראל אינה יכולה לעולם להיפך ל"רשע", שקורבנה יהיה בבחינת זבח רשעים. ולפיכך קורבנה מכפר על כל אחד מישראל, כל זמן שהיחיד ז מדבק לכנסת ישראל, והוא חלק בלתי נפרד ממנה בקשרה שלא נותק.

 

בקורבן יחיד- אין כפרה בלי תשובה. אבל בקורבן ציבור, הרי אין היחיד קיים בו כלל והכפר באה אליו כל עוד הוא כלול בתוך הציבור, לא בתורת יחיד, אלא כחלק מן הציבור, שבו אין התשובה מערבת. כאן יש לבקש את היסוד להבחנת הרמב"ם בין ה"קלות" וה"חמורות" בכפרת השעיר המשתלח. למה הוציא הרמב"ם מכלל כפרת שעיר המשתלח ללא תשובה את חייבי כריתות ? מפני שכתוב בהם "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ( במדבר ט, יג) וכן "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל" ( במדבר יט,כ) – הרי שיש באלה משהו העוקר אותם מתוך כלל ישראל, ק"ו בחייבי מיתת ב"ד שחמורה יותר, ניתוק זה מן הציבור, הוא שגורם להם שכפרת הציבור, שאינה מותנית בתשובה, לא תגיע אליהם.

 

תפילת נעילה

תפילת נעילה היא חתימת הגזר דין שנכתב בר"ה על בני אדם לטוב או לרע, ויזדרז מאד בתפלה זו, כי תכלית כל העשי"ת הוא יוה"כ, ותכלית יוה"כ הוא תפלת נעילה, שהכל הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי, ולכן אף אם חלש הוא מחמת התענית מ"מ יאזור כגבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל ע"ע נדרי התשובה באמת, והבא לטהר מסייעין אותו, ויחתם בספר חיים טובים (משנה ברורה בסי' תרכג בס"ק ג).

מהי תפילת נעילה ?  ישנה מחלוקת בגמרא (יומא פז:) רב אמר צלותא יתירתא (תפילה חמישית, מתפלל שבע ברכות כשאר התפילות), ושמואל אמר "מה אנו, מה חיינו" (פרש"י אומר ואינו מתפלל). כתב הר"ן שמתפלל שבע ברכות כשאר תפילות (שחרית ומנחה) אלא שכולל בה "מה אנו, מה חיינו" וקרי ליה יתירתא לפי שמוסיף בה דברים. ופסק כרב כי הגמרא הביאה מעשה שסתר את שמואל .

זמן תפילת נעילה

איתא בירושלמי (תענית פ"ד ה"א) עד מתי הוא נעילה ? רבנן דקיסרין אמרינן איתפלגו רב ור' יוחנן: רב אמר בנעילת שערי שמים (אפילו בלילה), רב יוחנן אמר בנעילת שערי היכל (ביום לאחר הדלקת הנרות של בין הערבים).

הרא"ש סובר שאין להתפלל נעילה אלא ביום. וכך כתב הרא"ש שאפילו לרב שסובר שאפשר להתפלל בלילה, רב היה מתפלל ביום ומאריך בתפילת הנעילה הרבה (שרב אמר לשמשו כשתראה השמש בראש הדקלים, תן לי טלית, כדי להתפלל בו תפילת הנעילה, קרבן העדה בירושלמי), שתפילתו היתה נמשכת עד נעילת שערי שמים. כמו כן, יש סיוע לרב יוחנן שסובר שמתפללים ביום מהמשנה בתענית :

בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבעה פעמים ביום: בשחרית, במוסף, במנחה, ובנעילת שערים. ואלו הן שלשה פרקים: בתעניות (פרש"י של גשמים) ובמעמדות[7] וביום הכפורים.

וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב שתפילת הנעילה, מתפללים אותה אחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה (הלכות תפילה פ"א ה"ז), תפילת הנעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה (שם פ"ג ה"ו). וכ"כ הר"ן. אבל מדברי הרי"ף נראה שהלכה כרב.

המרדכי כתב שדין תפילת הנעילה להתפלל אותה ביום, ומה שנהגו להתפלל אותה בלילה ודאי, לא הנהיגו אבותינו כן, אלא שמפני שהחזנים מושכין עד הלילה סבורים שבדין עושים.

כתב השו"ע (בסי' תרכג בס' ב) זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה, וצריך שליח ציבור לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפלה, וגם אין לו למשוך בתפלת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפלות כדי שיגמור קודם שקיעת החמה (רמ"א ואומר במקום כתבנו חתמנו).

טעמים לתקיעת שופר במוצאי יוה"כ

א.      כתב הטור בסי' תרכד שתוקעים תשר"ת זכר לתקיעת היובל שהיתה ביום הכיפורים וכ"כ המרדכי.

ב.      הגהות מימוניות חולק על ההסבר של תקיעת היובל, כי היה צריך לתקוע ביוה"כ רק בשנת היובל, אלא הטעם משום דאיתא במדרש דבמוצאי יוה"כ יוצאת בת קול ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וכו'. וכ"כ הסמ"ג.

ג.       התוס' (שבת קיד: ) כתבו בשם ר"י שהטעם כדי להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו וגם להכין סעודת מוצאי יוה"כ.

ד.      כתב הרוקח שהטעם שתוקעים הוא לומר שנצחנו את השטן.

ה.      הכלבו כתב שכדי לערבב את השטן, שחוזר לשלוט במוצאי יוה"כ.

ו.        אומרים ז"פ ה' הוא האלוהים כנגד ז' רקיעים שהשכינה עולה בהם, והתקיעות הם סימן לסילוק שכינה למעלה, שנאמר עלה אלהים בתרועה (סמ"ק, בית יוסף,דרכי משה).

הבדלה במוצאי יוה"כ


כתב הטור (סימן תרכד) מתפללין ערבית במוצאי יוה"כ ואומר בה הבדלה בחונן הדעת, וצריכין להוסיף מחול על הקודש, ומבדילין על הכוס ואין מברכין על הבשמים, אבל מברכין על האור.


איתא בפסחים (נד:) תניא ר' יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות בע"ש ולא נבראו עד מוצ"ש, ובמוצ"ש נתן הקב"ה דעה באדם הראשון, מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור וכו'. ולכן מברכים במוצ"ש על האור, אבל יוה"כ חמור משבת, שאין מברכין על האור היוצא מהעצים ומהאבנים (פירוש שהוציאוהו עתה מן האבנים) אא"כ היה דלוק מערב יוה"כ. טעם ברכת האור במוצאי יוה"כ, לפי שפסקה הנאתנו ממנו כל היום, ועכשיו במוצאי יוה"כ הותר לנו להנות ממנו, וע"כ צריך לברך רק על האור ששבת (שהיה דלוק ביוה"כ), אבל האור שהודלק במוצאי יוה"כ, לא שבת ואין לברך עליו (כלבו, בית יוסף(. ומיהו אפילו אם הודלק ביום הכפורים בהיתר, כגון לחולה, יכולין לברך עליו.

הבדלה במוצאי יוה"כ שחל במוצאי שבת

כתב הכלבו שאין צריך לברך בו על הבשמים לפי שאין בו נשמה יתרה מפני התענית. ולדברי האומר שהטעם של ברכת הבשמים במוצ"ש מפני שבכל שבת שובת אור גיהנם ובמוצ"ש חוזר האור ושורף ומסריח, ולכן מריחין בבשמים כדי להגן באותו הריח, לפי זה הטעם יש לברך על הבשמים אף במוצאי יוה"כ שחל במוצ"ש, אבל המנהג שלא לברך.

אבל בתשובה אשכנזית כתב לברך על בשמים כאשר חל מוצאי יוה"כ במוצ"ש (בית יוסף בסי' תרכד).

השו"ע כתב שלא לברך על בשמים. והמשנה ברורה בס"ק ה כתב שרבים מהאחרונים חולקים ע"ז  וסוברין שחל בשבת יש לברך על בשמים ואין כאן חשש ברכה לבטלה כיון שנהנה, ומ"מ אין להורות לברך בציבור ורק לעצמו בביתו יכול לברך.

  

בברכת כתיבה וחתימה טובה.

 [1] הרמב"ם  (בפ"ב מהלכות תשובה ה"ז) מפרש פן יחנק בשעת סעודתו קודם שיתודה, וזה מפני שהשטן מקטרג באותה שעה (ראה במעשה של פלימוי בקידושין פא.).

[2]בספר זיכרון לחיים (מע' יוה"כ או' ג ח"ב) מקשה מדוע לא עומדים באמירת הוידוי שבפיוט ? הרי אף לרמב"ם בשעת הוידוי צריך לעמוד?  כתב ילקוט יוסף שדבריו תמוהים, דבודאי אין חיווב לדעת הרמב"ם להתוודות קודם ערבית, והבית יוסף כתב שהעולם לא נהגו כמו הרמב"ן, וא"כ כיון שאין כאן חיוב וידוי, אין הכרח לעמוד. ומיהו מנהג העולם לאומרו מיושב ויש להם על מה שיסמוכו, שכן הוא לדעת מרן.

[3] כמו שאמר רבי יהושע בן לוי אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אבל אם בא לומר אחר תפילתו אפילו כסדר יום כיפור אומר (ע"ז ח.).

[4] אריב''ל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר  "נוגי ממועד אספתי ממך היו" (צפניה ג,יח), מאי משמע דהאי נוגי לישנא דתברא הוא ? כדמתרגם רב יוסף תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל על דאחרו זמני מועדיא דבירושלים (פרש"י מחמת שאיחרו מועדי התפילות וחגים יהיו נוגים ואסופים וכלים).
מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא הוא דכתיב "דלפה נפשי מתוגה" (תהילים קיט,כח), רב נחמן בר יצחק אמר מהכא  "בתולותיה נוגות והיא מר לה" (איכה א,ד).

[5] לא כמו הירושלמי (ברכות פ"ד ה"א) שאמר מתפלל מנחה תחילה רק כאשר איחר עד זמן מנחה קטנה, אבל קודם לכן מתפלל של מוספין תחילה.

[6] כתב התוס' מכאן יש ליזהר ביוה''כ להתפלל תפלת שחרית (הכוונה למוסף) קודם שש שעות ומחצה, דהיינו קודם שיגיע שעת המנחה, דאל''כ היו צריכין להתפלל תפלת המנחה קודם.

[7]פרש"י - ארבעה ימים בכל שבת (שבוע) שאנשי משמר ישראל מתכנסין בעריהן ומתענין וקורין במעשה בראשית כדאמרינן במס' תענית (דף כו.), והתם מקשינן ותעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ? ומשנינן הכי קאמר כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין (כלומר שאין בתעניות ובמעמדות ארבעה פעמים ביום נשיאות כפים, אלא בכל פעם שמתפללים יש נשיאות כפיים) ואפי' במנחה (יש נשיאות כפיים) לפי ששלשה פרקים הללו תעניות הם, ואין שיכרות במנחה, אבל שאר ימות השנה אין נשיאות כפים במנחה (מחשש לשיכרות) ויש מהן ארבע פעמים ביום.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה