הרי את מקודשת לי- למה הגבר מקדש את האשה?

בשיעור הראשון מתוך סדרת השיעורים הנוכחית (על היחס לנשים בתורה, למי ששכח) הזכרתי את העובדה שאני מחתן זוגות דרך ארגון "צהר", שעוסק בחיתון זוגות חילוניים. במסגרת ההכנה לפני החופה אנו נפגשים עם כל הזוגות למפגש של "תיאום ציפיות", מפגש שבו אנו מעלים נושאים חשובים הנוגעים לחתונה ודנים בהם עם בני הזוג. במסגרת ה"שאלות" שבמפגש כמעט תמיד עולה שאלה (ולעיתים דרישה) הנוגעת לעובדה שהגבר הוא זה שמקדש את האשה, הוא זה ששם את הטבעת, אומר את המילים וכדומה. פעמים רבות מאוד הכלות מבקשות גם הן ל"קדש" את החתנים ולשים טבעת משלהן. במסגרת שיעור זה ברצוני לפרוש את השקפת עולמי בנושא (באופן עקרוני אנו מסרבים לבקשתן של הכלות, ורואים בכך פגיעה בטקס המקובל, אולם בשיעור זה ברצוני לדון בצד העמוק של העניין ולאו דווקא בצד המעשי), תוך כדי התבססות על היסודות שפרשתי בשיעורים האחרונים. כלומר- ההבנה הבסיסית היא שאם הגבר הוא שנדרש, על פי התורה, לקדש את האשה- הדבר מלמד על מהות פנימית עקרונית הנוגעת לכל אחד מבני הזוג, אופיו ותפקידו... בשיעור זה ננסה למצוא את הסיבה שבגללה דווקא הגברים מקדשים את הנשים ולא להיפך, מדוע האשה "מקודשת" וגבר לא, ואולי (בעקבות כך) גם כמה מילים על העובדה שלפי היהדות (הבסיסית) מותר לגבר לשאת יותר מאישה אחת .

לפני שנדון בשאלה שהעליתי לגבי הקידושין אני רוצה (כמו שאני עושה לעיתים די תכופות, למען האמת) להעלות שאלה נוספת העולה פעמים רבות בנוגע ליחס התורה לנשים, שאלה שאפילו ראיתי פעם במחקר אוניברסיטאי כ"הוכחה" ליחס המעוות של הדת היהודית לבנות. כולנו יודעים שכאשר אשה יולדת תינוק היא טמאה למשך פרק זמן, ללא קשר לטומאת הנידה. אולם, בעיון בפסוקים מתגלה לעיננו עובדה משונה: כאשר היא יולדת בן, האשה טמאה במשך שבוע, ואילו כאשר היא יולדת בת היא טמאה במשך שבועיים!! מדוע יש הבדל בין לדתו של בן ללידתה של בת, ומדוע שבוע ושבועיים?
אותו מחקר אוניברסיטאי שהזכרתי טען שמקור ההבדל הוא "עונש" שמענישה התורה את היולדת בת. מכיוון שהחברה הקדומה ראתה בעין לא יפה לידת בנות, הרי שהתורה, כחלק מה"פולקלור" המרכיב אותה... ממסדת את המנהג להעניש את היולדת בת ומוציאה אותה מחוץ לחברה למשך זמן כפול מיולדת בן. כמובן שמכיוון שאנו מייחסים לתורה מעט יותר רצינות מעורכי המחקר ההוא, אנו ניגש לשאלות הללו (החשובות בפני עצמן והצריכות בירור ) בצורה שונה.

מושג ה"טומאה" ביהדות קשור תמיד עם מוות, בכל מקום שבו אנו מוצאים מיתה, מכל סוג שהוא, אנו מוצאים את המושג "טומאה". בראש ובראשונה יש את המוות עצמו, המת הוא אבי אבות הטומאה והוא מטמא לזמן ארוך כל דבר שבא איתו או בשלוחותיו במגע. בעקבות המוות באות כל מיני "מיתות" קטנות שבהן שיעור הטומאה נמוך יותר:
מצורע, שבו יש עור או אבר "מת", מטמא בביאה.
טומאת הנידה קשורה לכך שדם הנידה הוא דם מהרחם, פעם בחודש הרחם "מכין" את עצמו ללידה, מצפה את קירותיו בכלי דם וכשההריון לא בא, אז הוא מוציא את אותה "הכנה לחיים" החוצה. שוב, יש כאן פוטנציאל חיים שמתבזבז ומיד מופיעה הטומאה.
לאותו עניין ניתן גם לקשור את טומאת שכבת הזרע, פוטנציאל של חיים שמתבזבז.

גם בעניין שבו אנו עוסקים כעת (ולא, לא שכחתי שאנחנו צריכים לחזור לנושא הקידושין) יש קשר בין הטומאה למוות, למרות שמדובר בלידה. האשה היולדת טמאה, לענ"ד, כי בזמן הלידה גם אצלה, בגופה, יש ירידה ברמת החיים. עד היום היא היתה "דו-חיים", היו בתוך רחמה חיים נוספים וכעת הם עזבו אותה, דבר המוביל לטומאה. העזיבה של החיים מובילה גם כאן, כמו תמיד, לטומאת הגוף שממנו הם יצאו.

על פי הבנה זו, שלפיה הגורם לטומאה הוא "עזיבת החיים", ככל שהחיים שעזבו את גוף האשה הם בדרגה גבוהה יותר, הרי שממילא היא תהיה טמאה זמן רב יותר... ומכאן נובע שמכיוון שהאשה טמאה זמן רב יותר אחרי לידת בת, הרי ש"דרגת" החיים שעזבו אותה בלידת בת היא גבוהה יותר. בזמן לידת בן עוזבים אותה חיים בדרגה מסויימת, והיא טמאה שבוע ואילו בלידת בת עוזבים אותה חיים בדרגה גבוהה יותר, והיא טמאה זמן כפול.

האם הפכתי לפמיניסטי? לא ממש. לדעתי, ברור לכולם שבפוטנציאל הטבעי, ברגע הלידה, הבת היא בעלת מדרגה מוסרית גבוהה יותר. אנו רואים את זה בהתנהגות הכללית של בנות, ברגישות הטבעית יותר, במוכנות הנפשית הראשונית... לדעתי זו גם אחת הסיבות לכך שלבנות יש פחות מצוות- הן צריכות פחות את ה"שפשוף", את העבודה הנפשית החזקה והמשעבדת של המצוות היום יומיות. לעומתן, הבנים זקוקים יותר ל"עיבוד" הזה של טבעם. כלומר: הפוטנציאל הטבעי, המוכנות לטוב, היא פשוטה יותר אצל הבנות, טבעית יותר. ואילו אצל הבנים היא מסובכת יותר ולכן הגבר צריך יותר מצוות מעשיות שיעזרו לו להתקדם. הגברים יכולים להגיע למדרגה נפשית מקבילה לזו של הנשים, ואולי אף לגבוהה יותר, אולם אצלם הדבר כרוך בשבירה, בעבודה עצמית קשה ולעיתים קרובות אכזרית. לסיכום הנקודה הזאת נאמר: בגלל שברגע הלידה הבת היא בדרגה גבוהה יותר, גם היולדת נקבה טמאה זמן ארוך יותר .

את המוכנות הטבעית הזאת של נשים לטוב אנו פוגשים בעוד מספר מקרים ביהדות. הזכרנו כבר את נושא מצוות העשה שהנשים פטורות מהן, ישנם פחות סייגים בנושאים של שמירה עצמית וכיוצא בזה. ולדעתי מוכנות נפשית זו קשורה גם לענייננו. הסיבה שאשה אסורה להתחתן עם שני גברים היא דווקא בגלל קדושתה היתירה, קדושה הנובעת מהעובדה שהיא מוכנה ונועדה ליתר טהרה בחיים ושדרגתה הטבעית הגבוהה יותר לא יכולה לסבול שתי התקשרויות. האופי (שוב, האופי הפנימי, לא זה החיצוני שאנו פוגשים ברחוב) הנשי הטבעי בנוי לקדושה יתירה של התקשרות נפשית אחת. וכבר הזכרנו בעבר ש"קדושה" פירושה תמיד הפרשה ממשהו לטובת הקדשת החיים למשהו אחר. האשה, בניגוד לגבר, בונה את קשריה בחיים בצורה כזו שאינה מאפשרת קשר כפול ועבודה נפשית מקבילה.

גם נושא טקס הקידושין קשור בדיוק לנקודה הזו, מבין שני בני הזוג, דווקא האשה היא הקרובה יותר, בטבעה, למושג קדושה, להינזרות מגברים אחרים (כבר ציטטנו בעבר את התוספות שאומר ש"הרי את מקודשת לי" פירושו: "הרי את אסורה על אחרים בשביל להיות מותרת לי") ולכן היא אסורה להתחתן עם שני גברים.

זוהי לדעתי הסיבה שהגבר "מקדש" את האישה ולא להיפך. דווקא הנשים הן המוכנות לקדושה, דווקא הן יכולות (מטבען הראשוני) להיות מנותקות מאחרים בשביל גבר אחד- ולכן האשה מתקדשת ולא להיפך. באופן טבעי, הגבר הוא זה שמקדש את האשה ונותן לה את הטבעת, לא בגלל שוביניסטיות או איזה שהוא יתרון של הגבר על האשה, אלא בדיוק בגלל הסיבה ההפוכה, היכולת של האשה להתקדש, לעומת קשיו של החתן בעניין.

בהחלט צריך להעלות השאלה לגבי העובדה שמדובר כאן במוכנות טבעית, ואולי במשך השנים האשה קלקלה את מצבה המוסרי והגבר התעלה עד כדי כך שהוא זה שצריך להתקדש? לדעתי התשובה לכך היא מורכבת:
א) פעמים רבות הקדושה היא פונקציה טבעית הנובעת יותר מהמוכנות מאחר מתכונות נרכשות. כמו קדושת הכהנים, שהיא טבעית ומולדת וכמעט אינה קשורה למצבם הרוחני (רק כהן שהרג את הנפש נפסל לעבודה ולא מצינו שכהן חוטא יורד מדרגתו וממוכנותו לקדושה.
ב) תשובה פנימית יותר: ביהדות ישנה חלוקה מקובלת בין "צדיק מסוג יוסף" לצדיק מסוג "דוד". דוד המלך מייצג בתפיסה הפנימית צדיקות של קימה ונפילה, דוד חוטא, חוזר בתשובה, נופל שוב, קם וכן הלאה... הוא נמשל ללבנה שלעיתים נכסית ולעיתים נגלית. לעומתו, יוסף מייצג צדיק שאינו נופל אף פעם (וכאשר הוא נופל- מדובר על נפילה סופית ומוחלטת). לכל אחד מהדמויות (ויש בהחלט מקום להאריך בדמויות הללו ובמה שהן מייצגות) יש תפקיד בבניין האומה ומהות פנימית הקשורה למהלך מסויים. יתכן וניתן לקשור את הדמויות הללו גם לעניין הקדושה, הנשים הן מעין צדיק מסוג יוסף, צדיק המנותק מהעולם המעשי החד והחריף במובן מסויים, והוא בעל מדרגה של קדושה טבעית יותר, שאינה אמורה ליפול . יש תפקיד חשוב מאוד לצדיק מסוג דוד, והוא זה שבסופו של דבר מתמודד עם העולם נכון יותר, אולם הקדושה הטבעית "ההתקדשות" דורשת דווקא צדיק יוסף. ישנה חשיבות לצדיקים המתנתקים ממנו וחיים בעולם רוחני יותר באופן טבעי, ללא התנגשות יום יומית עם קשיי העולם... תפקיד שמבחינת הקדושה בבית מוטל על הנשים. וזוהי סיבה נוספת לכך שדווקא בעלות הקדושה הטבעית הן אלה שמתקדשות תחת החופה.