ירושלמי- זהב כללי וכסף פרטי

המשנה בתחילת פרק רביעי במסכת בבא מציעא אומרת: "הזהב קונה את הכסף". מדובר במשנה על קנין חליפין. כאשר מחליפים פירות תמורת מטבעות, משיכת הפירות ע"י הקונה מקנה את המטבעות למוכר. קנין משיכה מועיל דווקא בפירות, ולא במטבעות.

כאשר מחליפים עם מישהו מטבעות כסף תמורת מטבעות זהב, צריך להגדיר מה נחשב פרי ומה נחשב מטבע. על כך אומרת המשנה "הזהב קונה את הכסף", הזהב נחשב הפרי, כלומר הוא הדבר הנקנה, והכסף נחשב התשלום על הזהב. הכסף חשוב מן הזהב, ולכן הוא המטבע, והזהב ביחס אליו נחשב הדבר הנקנה.

בשני התלמודים מובא שרבי יהודה הנשיא בתחילה לימד אחרת. הגירסה המקורית של המשנה היא "הכסף קונה את הזהב", כלומר הזהב חשוב מן הכסף ולכן משיכת הכסף מקנה את מטבעות הזהב של הקונה למוכר. אבל לעת זקנתו של רבי הוא הורה לבנו לשנות את ההלכה ולגרוס במשנה "הזהב קונה את הכסף".

ההבדל בין התלמודים הוא שבבבלי קיבלו את השינוי של רבי ובירושלמי לא. בירושלמי בנו של רבי עונה לו: בצעירותך, בשיא כוחך, לימדת שהזהב חשוב, ועכשיו בזקנותך, כשכוחותיך אינם בשיא, אתה משנה את זה?!

מה שורש הויכוח?

הזהב יקר יותר מן הכסף, ולכן מטבע אחד זהב כולל כמה מטבעות כסף. יתרונו של הכסף הוא מבחינה מעשית. כשהולכים לשוק, מטבעות כסף מועילים יותר.

אם נקח מטבע זהב ונפרוט אותו, נקבל הרבה מטבעות כסף. הזהב הוא מטבע כללי ששווה מטבעות כסף רבים. ולכן מטבעות הכסף הם הפרטים.

כחו של הכסף הוא מפני שהוא יותר פרטי ומצומצם, ולכן מבחינה מעשית הוא מועיל יותר.

תמיד לימדו שהזהב חשוב מן הכסף. הכללים חשובים מהפרטים. רבי בזקנותו מרגיש שהעולם עובר שינוי. הגלות מתחזקת, והחשיבה הבבלית, שבה הפרטים ועולם המעשה מרכזיים יותר מן הכללים, הולכת ומתעצמת. בהתאם לכך רבי יהודה הנשיא מורה "להחליף דיסקט". דרכי החשיבה משתנים, ובעקבותיהם גם ההלכה.

אבל חכמי א"י, ובראשם בנו, שתפקידם להמשיך ולשמר את אורה של תורת א"י, לא מוכנים לזה. הם ממשיכים להורות שהכללים חשובים מן הפרטים, ויש להם ביקורת על רבי שהוא כביכול נכנע לחשיבה הבבלית.

נראה שההשגחה העליונה חפצה אז בהעצמת התלמוד הבבלי, ויחד עם זאת בהמשך הופעתו של התלמוד הירושלמי.

והיום - "אנחנו יכולים להמשיך טל אורות של אויר ארץ חמדה באופן כ"כ נוזל ושופע, באופן כ"כ מעדן ומקדש כל רוח ונפש וכל קרב וכליות, עד שילך עמנו אור הבבלי להתאחד עם התלמוד הירושלמי ויחדיו יאירו באור שבעתים. ואל זה אנחנו צריכים לשאוף." (הרב קוק, אגרת צו).