close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

ירושלמי- המצוות של היחיד או של הכלל

הרב ישי וויצמןז סיוון, תשפא18/05/2021
פרק כ מתוך הספר אורו של התלמוד הירושלמי
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

המבט בירושלמי הוא כללי, על עצם המצוה. אפילו שעיקר החיוב הוא ביום הראשון של הרגל, יש ימי תשלומין למצוה, ולכן גם מי שלא היה חייב ביום הראשון, אבל התחייב בשאר הימים, נכנס בכלל המצוה

תגיות:
"שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜"
האם נזכה השנה לעלות לרגל ולהקריב את קרבנות החג?
אדם שחלילה נפגע ברגלו מאבן, והוא לא יכול לעלות מירושלים להר הבית, פטור מלהיראות את פני ה' ברגל ולהקריב קרבנות ראיה וחגיגה. אבל כאשר הוא יתרפא אחר כך, בטרם נגמרו ימי החג, בהם ניתן להשלים את מצות הראיה, האם יוכל להשלים את הקרבנות הללו? הרי הוא לא היה בכלל חיוב בתחילת חלות המצוה, כלומר ביום הראשון של החג.

יש בזה דיון בשני התלמודים, ונחלקו בזה אמוראים. בשני התלמודים מביאים את דברי רבי יוחנן
שאומר "כל שבעה תשלומין דראשון הם". (וצריך לדעת, שגם בחג השבועות ניתן להשלים את הקרבנות בששת הימים שאחרי הרגל.)

אבל נחלקו התלמודים בהבנת דברי רבי יוחנן.

לפי הבבלי, כיון שכל שבעה הם ימי תשלומין ליום הראשון, לכן החיוב ביום הראשון הוא הקובע - רק מי שהיה חייב ביום הראשון, יכול להשלים את קיום המצוה בשאר הימים. אבל מי שהיה פטור ביום הראשון מהקרבנות, לא יכול להשלים, כי הוא כלל לא התחייב במצוה.

אבל לפי הירושלמי, משמעות דברי רבי יוחנן היא אחרת. כיון שהימים הבאים הם תשלומין של יום הראשון, לכן חיוב המצוה עדיין חל בכל הימים. כיוון שכך, גם מי שנעשה ראוי לקיום המצוה אחרי היום הראשון, כגון הרגל שהתרפאה, או גר שהתגייר באמצע החג, חייב במצוה.

במה נחלקו התלמודים?

בבבלי ההתייחסות למצוה היא מצד היחיד. אם הוא התחייב ביום הראשון, הוא יכול להשלים, ואם לא התחייב ביום הראשון, שוב אינו שייך בהשלמה. בגלות החיוב במצוה חל אצל האדם, חובת הגוף. ולכן רק מי שהיה חייב בעצמו בתחילת הרגל, נכנס בגדר התשלומין בשאר הימים.

בבבלי, החלות של המצוה היא אצל כל אדם בפני עצמו. אין חלות עצמית כללית למצוה כאשר נמצאים מחוץ לארץ ה'. 

אבל בארץ ישראל, המצוה אינה רק מצד החיוב של האדם, אלא יש לה יישות מצד עצמה. עיקר חלות המצוות הוא בארץ ישראל, כדברי הרמב"ן ע"פ הספרי: "עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה' ".
לכן, בירושלמי ההתייחסות למצוה היא כללית, מצד עצמה, האם היא עדיין חלה. כל זמן שהיא עדיין חלה, כל מי שנעשה ראוי לקיומה, מצווה לקיימה.

המבט בירושלמי הוא כללי, על עצם המצוה. אפילו שעיקר החיוב הוא ביום הראשון של הרגל, יש ימי תשלומין למצוה, ולכן גם מי שלא היה חייב ביום הראשון, אבל התחייב בשאר הימים, נכנס בכלל המצוה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה